פרק 18:
אל האחים שבמזרח
סיוע, שיקום וחילוץ היהודים בצפון אפריקה:
מרוקו, אלג'יריה, תוניס, לוב
עם שחרורה של צפון אפריקה מצבאות הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם, ובעיקר לאחר תום מלחמת העולם השנייה באירופה, הלכה וגברה, הלכה והתעמקה פעולת הג'וינט שם בכל אחד ממעגלי פעולתה המסורתיים: מעגל התמיכה ביהודים ושיקום הקהילות שנפגעו מן התחיקה האנטישמית ושלילת האזרחות, הרחקתם ממקומות עבודתם והמעצרים, הפרעות ומעשי הטבח, החרמות הרכוש והרס המוסדות הקהילתיים. מעגל הסיוע לפליטים שהגיעו לאיזור מארצות אירופה וליהודים ששוחררו בהדרגה ממחנות המעצר ועבודות הכפייה באיזור. מעגל הסיוע להגירתם של היהודים – חוקית ובלתי חוקית - אל אחת מארצות החופש במערב או לארץ ישראל ערב ההכרזה על הקמת המדינה ומיד אחריה.
לצד מאפייניהם הטיפוסיים של האיזורים אליהם הגיעו שוורץ ואנשיו מיד לאחר שאלה החלו להשתחרר נתווספו בהדרגה שורה של אתגרים חדשים:
התמודדות הקהילות היהודיות שם עם תהליכי המודרניזציה, ההשפעות הפרנקופוניות וסימני התפוררות המסגרות הדתיות המסורתיות.
שחרורן של לוב מעול הבריטים, תוניסיה ומרוקו בתחילה ואלג'יריה בהמשך מעול הכיבוש הקולוניאלי הצרפתי, וההכרזה על הקמת מדינת ישראל, שתגברו וחידדו גם את סוגיות הזהות בארומות לאומיות נוסח צפון אפריקה והמזרח התיכון.
עשורים מעצבים של שלהי שנות הארבעים ומהלך שנות החמישים, בהם התערבו פעולות הסיוע לשיקום הקהילות היהודיות שם בהתעצמות הפעולה להעלאת יהודי צפון אפריקה ליישוב ולמדינת ישראל, על הייסורים והחבלים שליוו גם אותן. שוורץ, שנכנס לתפקידו בקיץ 1940 ופרש בראשית שנות החמישים, ליווה יותר מעשור את הפעולות הללו גם בצפון אפריקה. דפוסי ניהולו וסגנון מנהיגותו ניכרו גם בפעולת אנשיו שם.1
לפי נתוני סקר שערך נואל אברמוביץ' איש הג'וינט ב-1951 היו בשנת 1947 במרוקו 203,850 יהודים. לפי נתוני חלוקת המצות על ידי הג'וינט באותה שנה היה מספר היהודים במרוקו גבוה יותר, ועמד על 258,000, שחיו ב-40 – 45 קהילות מאורגנות ובעוד עשרות נקודות ישוב זעירות, שלא היתה בהן קהילה יהודית מאורגנת. רוב היהודים חיו ב-15 הקהילות היהודיות הגדולות, כשבקזבלנקה לבדה חיו אז קרוב לשליש מיהודי מרוקו. קהילות אחרות בהן היתה אוכלוסיה יהודית גדולה היו במראכש וברבאט, וכן בעיירה הגדולה דמנאת.2 פריסה וחלוקה כזאת בין ערים ויישובים קטנים ומרוחקים תאפיין, פחות או יותר, גם את היהודים שבשאר ארצות האיזור.
לפי אותו סקר קרוב ל-50 אחוזים מן היהודים התפרנסו ממסחר, 38 אחוזים ממלאכה (סנדלרות, חייטות, נפחות וצורפות). מלאכות, שהניבו בסופו של דבר הכנסות זעומות. מספר היהודים שחיו באיזורים הכפריים ועיסוקם היה בחקלאות היה כמעט אפסי וגם ההכנסות בתחום זה היו נמוכות. הוא עלה רק על מגזר זעיר נוסף בתוך החברה היהודית, אלה שעסקו בפקידות, שמנתה גם את כלי הקודש של הקהילה. לפי אותו סקר, מלאכות מודרניות שהחלו להיכנס למרוקו אחרי המלחמה היו בעיקר נחלתם של המתיישבים האירופאים בה. לאחר המלחמה ניכרה תופעה של הגירה פנימית של יהודים מן הכפר אל העיר. היא נבעה מסיבות ביטחוניות עקב התחדדות המתח הלאומי סביב הכמיהות לפריקת העול הקולוניאלי – צרפתי ובריטי כאחד - והן מן ההכרה שהקמתה של מדינת לאום יהודית בישראל היא אך שאלה של זמן. טעם אחר להגירה היה כלכלי והוא לא נגע רק ליהודים.3
גם בצפון אפריקה פעל הג'וינט במתכונת המוכרת לקורא: שילוב בין שליחיו, יהודים אמריקנים עובדי הארגון, לבין שליחי היישוב ושורה ארוכה של נציגי ארגוני סעד יהודים שונים כ-OSE, אליאנס, היא"ס, יק"א (JCA- הארגון להתיישבות היהודים), אורט, חב"ד ואוצר התורה ועוד ארגונים בין-לאומיים אחרים- ובין כול אלה לבין אנשים שגויסו מקרב פעילי הקהילות היהודיות המקומיות. השיטה של ניצול כל גורם היכול להיות שותף פורה לפעולה, בין אם הוא חיצוני או פנימי, גלוי או סמוי, יהודי או לא יהודי, לבניית רשתות פעולה, מכפילי כוח, יושמה גם כאן. כפי שראינו, חלק מן הפעולות שיושמו באיזור זה בתקופת המלחמה יושמו אחר כך גם באירופה שלאחר המלחמה, והזכרנו כדוגמא את הסיוע למחנות השונים בארצות צפון אפריקה ובעיקר את ההשתתפות בניהול המחנה בפדהלה, שאמור היה, כבר אז, לשמש כסוג של מחנה לקליטת עקורים.
בפעולות שהוליכו לעלייה לארץ ישראל ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, בלטה רוח שיתוף הפעולה בין אנשי הג'וינט ובין אנשי המוסד לעלייה ב', "הבריחה" ואחר כך מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית מחלקת העלייה של מדינת ישראל העוּבׇּרית. גם הקמת "המסגרת" ונגזרותיה כגוף להערכות להגנת היהודים במקום במקרה של פרעות היה חלק מן השיתוף הזה. ראינו את שורשיו של השיתוף הזה בפרק הקודם שעסק בחבל עולם זה סביב הגעת השליחים הראשונים של היישוב לאיזור, עוד בהיותם בצבא הבריטי או תחת זהויות בדויות של קצינים צרפתים וזהויות אחרות, ועוד לפני שחיילי הבריגדה נפגשו באירופה עם "שארית הפליטה". שיתוף פעולה שלרוב היה הדוק - הגם שלא פעם התנהל גם מתוך חילוקי דעות עקרוניים ומעשיים - על דרך הפעולה באיזור. הכל, ובין השאר, מן ההבנה שהלכה והתחזקה משלהי המלחמה ובשנים הראשונות שאחריה, שלא היו ולא יהיו מדינות רבות שהיו נכונות לפתוח שעריהם בפני יהודים. שהתחזקות הרגשות הלאומיים ותהליכי פריקת עול הקולוניאליזם עלולים להביא לפגיעה ביהודים. שגם כאן על שוורץ ואנשיו, כמו שליחי היישוב ומנהיגיו, הפעילים הציונים במקום, לפעול תחת תחושת הזמן האוזל בשעון החול.
פעילי הג'וינט בצפון אפריקה
פעילים מן הקהילה המקומית
מרוקו
הלן בן-עטר המשיכה להיות דמות מרכזית בפעילות הג'וינט בכל ארצות צפון אפריקה גם בשלהי המלחמה, גם אחריה וגם בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. בן-עטר, שהיתה פעילה בשורה ארוכה של ארגוני סעד במרוקו בכלל ובקזבלנקה בפרט, היתה גם פעילה מרכזית בתנועה הציונית על ארגוניה השונים באיזור.4 כחלק מזה סייעה באורח נמרץ לפעולות העלאת של קהילות יהודיות רבות, חלקן קטנות ונידחות, מצפון אפריקה.5
גם בפעולותיה הציוניות ידעה בן-עטר לחבר את צרכי העלייה והעולים ליכולותיו הארגוניות, המדיניות והכלכליות של הג'וינט. מהיותה מודעת למגבלותיו של הג'וינט בכל הקשור בפעילות בלתי חוקית בארצות שונות, וגם בהבנתה את רגישותם של הפרוטקטורט הצרפתי או השלטון הבריטי באיזור מוסלמי, שלא להיות מובך בשל תמיכתו או העלמת עין מפעילות ציונית, ידעה בן-עטר שיש להתהלך בזהירות בתוך מורכבויות אלה.
בן-עטר שפעלה כנציגת הג'וינט עוד בתקופתו של טרופר, המשיכה בפעילותה לאורך שנים גם כנציגתו של שוורץ וכראשת המערך של הג'וינט בצפון אפריקה גם אחרי המלחמה, ולמעשה, גם אחרי ששוורץ פרש מהג'וינט. פעילות לשיפור מצבם של יהודי צפון אפריקה בכל ארצות המגרב בתחומי הבריאות, החינוך וההכשרה המקצועית. כך לגבי כל מי שבחרו להשאר שם או שלא נבחרו להיות בין העולים, משישראל החילה לתקופה של כשלוש שנים תקנות ואבני בוחן של מיון ובחירת העולים.
בשנים 1954-1953 גויסה בן-עטר גם לפעילות של גיוס כספים ונשלחה על ידי המגבית היהודית לסיבוב הרצאות בארצות-הברית. אז שימש שוורץ בתפקיד ראש המגבית היהודית המאוחדת, ולמותר לציין כי הכרותו עמה מעבודתה המגוונת והנועזת בשטח, עשו אותה - הלוחמת הבאה ישירות מתוך החזית - למועמדת טבעית גם לפעולות מן הסוג הזה. בן-עטר עשתה שם לגיוס כספים למען יהודי לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו וכהוקרה על פועלה הרב, נקרא על שמה בית חולים לילדים שהוקם בטריפולי בסיועה. ואכן, עוד נתוודע לפעילותה המגוונת גם בלוב.
אחרי שקיבלה מרוקו עצמאות בשנת 1956 עבדה בן-עטר בו בזמן גם בקזבלנקה וגם בפריז, נעה תדירות בין כל ארצות האיזור לבין צרפת, עד שב1962- בחרה להתיישב בפריז. שנה בה נבחרה לשמש חברת המועצה הארצית של ארגון הסעד הצרפתי היהודי - FSJUי (Fonds Social Juif Unifié).
ב-1972 מונתה לשמש כנשיאת ארגון יהודי מרוקו בפריז, על אף התנגדותם של כמה מאנשי הקהילה שם, שלא ראו בעין יפה את אפשרות עמידתה של אשה בראש הארגון.
הלן בן-עטר הלכה לעולמה בפריז ב-7 ביולי 1979י6 ולהלווייתה הגיעו רבים מהיהודים שהצילה, ונציגים רבים מהארגונים היהודיים עמם פעלה מארבעה עשורים. על מצבתה נכתב — "... אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקה".7
מספר חוקרי יהדות צפון אפריקה הצביעו על פעילותה של בן-עטר כמי שסייעה בתוך המסגרות בהן פעלה לעשרות אלפי פליטים שחלפו במרוקו ובאיזורים אחרים של צפון אפריקה. "אישה מדהימה, נמוכת קומה עם ברק בעיניה השחורות, עורכת דין מצליחה שהפכה לעובדת סוציאלית לאלפי פליטים", כתבה בזיכרונותיה סוניה לוין, מבכירות נשות הדסה, שפגשה בה בעיצומה של המלחמה. "האדם הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון, ועוד מעבר לכך — במקום שלא היה בו איש", אמר עליה חיים סעדון.8 כפי שנראה, פעילות ומקום שאי אפשר להגזים בחשיבותם.
אנשי הג'וינט – חיצוניים
לצד פעילי הג'וינט המקצועיים, יהודים אמריקנים, בדרך כלל עובדים סוציאליים ששוגרו לצפון אפריקה במהלך המלחמה, אנשים כקורט פייזר, מקס פרלמן, דונלד הורביץ, ריצ'רד פלאוט ומשה בקלמן נוספו משלהי המלחמה ועד סוף תקופתו של שוורץ בארגון גם שמואל-סמואל-סאם הבר, שהיה מנהל הג'וינט במרוקו, אברהם לוסקוב, נציג הג'וינט בלוב ושליח הג'וינט לניהול פעולת ריכוז יהודי קירנייקה והיישובים המרוחקים בלוב לקראת העלאתם לישראל, ד"ר יוסף שפירו, ראש מחלקת הבריאות של הג'וינט באירופה, מראשי תכנית הטיפול וההבראה של היהודים בלוב ובאיזורים אחרים, נואל אברמוביץ', שריכז את הסקרים שערך הג'וינט בצפון אפריקה ואחרים. לצידם ומולם עשו גם צ'רלס פסמן, שהיה קשור לפעולות באיזור מתוקף תפקידו כראש משרד הג'וינט בישראל. הרברט קצקי, לאורה מרגוליס-ירבלום ומלווין גולדשטיין הוותיקים שעשו מפריז, וכן צ'רלס ג'ורדן, שהיה גם הוא אז אחד מבכירי הארגון באירופה. ד"ר גוניק שהיה ממרכזי הפעולה לטיפול בחולי השחפת ושאר מרעין בישין. ג'ייקוב פיינטוך (Feintuch) נציג הג'וינט במרסיי ופאולה בורנסטיין (Borenstein) עובדת הג'וינט בצרפת, שטיפלה גם היא ביהודי צפון אפריקה במרסיי. מוריס לאוב, תחילה פעיל בצפון אפריקה ואחר כך מנהל הג'וינט בקפריסין, שקלט את אלה מהם שהועברו למחנות הקליטה שם. משה בקלמן שעבר מאונרר"א לג'וינט ומפדהלה לפריז, שימש בשלהי שנות הארבעים כסגנו של שוורץ והיה מעורב, גם מתוקף תפקידו זה, באופן הדוק ונמרץ בסוגיות היהודים באיזור זה.
פעילים מתוך אנשי הקהילות השונות בצפון אפריקה:
מרוקו:
מנעד הפעילות הרחב של הקהילה היהודית במרוקו, שהיתה פרושה על עשרות ערים, עיירות וכפרים הפגיש את אנשיו של שוורץ עם מספר ניכר של פעילים לאורכו של כל מנעד פעולותיהם במאבק על זכויות האזרח שלהם, בתחומי הסעד, חינוך, בריאות, הכשרה מקצועית והערכות להעפלה ולעלייה. רשימה ארוכה של פעילים ופעילות, מכל המגזרים, התנועות והארגונים, שגם כאן נחטא באיזכור אך חלק מהם. נשים וגברים ובתוכם ז'אק דהאן, מנהל מועצת הקהילות היהודיות, ג'וזף בוגאנים, מוריס בוטבול, פול קלמרו, רפאל בן אסרף ושמואל דוד לוי. שלמה דדון, מזכיר "קבוצת בן יהודה" בקזבלנקה שפעלה במסגרת אגודת "מגן דוד", יוסף טולידנו, נשיא הקק"ל ואברהם ימין לכריץ, איש תנועת בני עקיבא שניהם ממכנאס. דניאל לוי, איש מועדון תנועת הנוער "קרל נטר" במרוקו. קלוד מראלי, איש קבוצת "ביאליק" בפאס ומואיז סבאג, מן החברה להפצת השפה והספרות העברית בסאפי. סאם אבוטבול ואלי אוחיון, אשר בין שאר פועלם היו יחד עם אילן חג'אג' (הדס) מאלג'יר – ממשתתפי קורס ההגנה הראשון בפברואר 1947 ברוויגו, אלג'יר. קורס שנועד להכין את הקהילות היהודיות במגרב להתמודד עם מהומות מוסלמים העלולות להתפרץ כנגד היהודים, ואשר בוגריו נטלו חלק פעיל בארגון ההעפלה וגייסו מאות מיהודי צפון לעלייה לארץ ישראל. שניים, שיחד עם נדיה כהן וחבריה לתנועת "צעירי ציון" בתוניסיה, נרתמו לגייס עולים ברחבי המגרב. שרתמו לפעילות את הארגונים הציוניים בצפאקץ (Sfax), מכנאס, סאלה ורבאט, סאפי, מראכש ומוגדור, אגאדיר וקזבלנקה. שהם - ונדיה כהן עצמה, דבר חסר תקדים בקהילות דתיות - הציגו בפני המתפללים בבתי הכנסת בשבתות במרוקו ואלג'יריה את רעיון העפלה, עודדו אותם לעלות לארץ-ישראל, וטיפלו יחד בהיבטים המעשיים של ארגונה. שלושה אשר יחד עם שלמה ברדה (ברד), עמיתה מן הפעולה המשותפת ב"צעירי ציון" בתוניסיה, השתדלו לגייס צעירים גם מקבוצת "בן יהודה" במועדון קרל נטר ועודדו גם אותם להצטרף להעפלה.
תוניסיה
גם בתוניסיה עשתה לצד מואיז' בורג'ל, נשיא הקהילה ופול גז, ראש ועד הקהילה, אותם פגש שוורץ בביקורו בתוניס בקיץ 1943, שורה ארוכה של פעילים ופעילות. בהם הד"ר לאופולד ברטוואס, המזכיר הכללי של הפדרציה הציונית בתוניסיה, והמורה לעברית נחום ירושלמי. ויקטור בלחסן וחיים בלאיס, אנדרי בלישה, ורחל כהן, כולם חברי הפדרציה הציונית בתוניס. הרופא אנדרעי בראגי, הרב אליהו רכאח ואילן ברנס, הנרי סבאון, גבריאל ואליעזר טוויטו, חנניה אלעל ויצחק כהן, אשר סעדה וקלמנט סיטרוק, גם הם מתוניס, ולבטח חטאנו לעוד רבים שלא הוזכרו.
הקשר בין ירושלים לפדרציה התוניסאית, ופעולת כל האגודות, חודש ביוני 1943, כחודש לאחר יציאת הגרמנים מתוניס. כעבור שנתיים נעשתה תוניס, בין היתר, למרכז התנועה החלוצית "צעירי ציון" בצפון -אפריקה. "צעירי ציון" הקימה סניפים בסוס (Sousse), גאבס, ביזרט, באז'ה וג'רבה (בה פעלה גם "עטרת ציון" ו"אוהבי ציון", שפעלה גם בצפאקץ), והיא הקיפה יחד עם תנועת-הנוער שלה כ-1,500 חברים, במספר שכבות וקבוצות. שאחת ממטרותיהן היתה להכין גרעינים לקיבוץ או קיבוצים ליוצאי צפון-אפריקה שיוקמו בארץ ישראל. חברי התנועה גיבשו תוכנית חינוכית מקיפה, שכללה לימודי עברית, היסטוריה של הציונות, מוסדותיה, אידיאולוגיות ציוניות וכו'. פעילי התנועה הוציאו לאור בטאון בשם "הגשמה", וחניכיה אומנו בהתגוננות ובהכשרה חקלאית במספר חוות בבעלות יהודים.
רוב חברי התנועה היו בני משפחות מבני המעמד הבינוני שלמדו בכי"ח, שהטובים שבהם המשיכו בקולז' קארנו הצרפתי היוקרתי שבעיר. שמרביתם התערו מזה זמן רב בתרבות ובחברה הצרפתית, ורחקו מן היהודים המסורתיים שהמשיכו להתגורר ב"חארת אל יהוד", הגטו המקומי. אף שראשי התנועה ניסו לקרב את יושבי הגטו אליהם היתה חדירתם לגטו איטית מאוד ומוגבלת.
במקביל ל"צעירי ציון" ו"דורשי גאולה לישראל" (דג"ל) פעלה בתוניס גם התנועה הרביזיוניסטית ותנועת הנוער שלה בית"ר, אשר כללה כ-400 חברים בעיר תוניס. למרות היקפה המצומצם בהשוואה ל"צעירי-ציון" היא נשענה על בסיס ציבורי רחב יותר, כיוון שהרביזיוניסטים היו הזרם המרכזי בציונות התוניסאית, שזכתה גם בתמיכת רוב העיתונים שראו אור בקהילה. פעילות רביזיוניסטית ערה נראה גם בלוב, וגם שם, פחות או יותר היה מספרם קטן ממידת השפעתם על הציבור.
בראשות הפדרציה עמדה ועדה בת 11 חברים שעסקה בענייני הקק"ל, קרן-היסוד, הנוער וההסברה. אלא שניגודי הדעות החריפים בין הזרמים השונים בה הכבידו על עבודה רצופה ומתוקנת, כשסלע מחלוקת עיקרי היה דפוס חלוקת הסרטיפיקטים לעלייה. כזכור, גם חילוקי הדעות וגם המאבק על הסרטיפיקטים לא היו ייחודיים לא לקהילה זאת ולא לצפון אפריקה כולה. ראינו זאת גם ביישוב וגם במחנות העקורים. כך למשל תבעו הרביזיוניסטים ב-1945 למסור את רוב הסרטיפיקטים לבית"ר מכח הרוב שלהם במקום. יחסים עכורים, התקפות הדדיות, והלשנות לשלטונות, היו חלק מההוויה הציונית בתוניסיה.
כאמור, הד"ר לאופולד ברטוואס שימש כמזכיר כללי של הפדרציה וגם כראש המשרד הארצישראלי בה. הוא הגיע לתוניסיה מהונגריה ערב מלחמת-העולם. אם כי הוא זכה לאמונם המלא של המוסדות בארץ ושל השליחים שביקרו במקום, לא היה ד"ר ברטוואס מקובל בין כל חבריו, הן בגלל זרותו והן בגלל זיקותיו האידיאולוגיות.9
המוסד לעלייה בתוניסיה פעל מ-1948 בגלוי אם כי בלא אישור רשמי לפעולה. רק ב-1953 העניקו לו הצרפתים אישור רשמי. ב-1949 נשלח השליח הישראלי הראשון לתוניסיה. עד אז ניהלו את הפעילות הציונית פעילים מקומיים. שליח ישראלי, נחום דווינגר, שנשלח מטעם המוסד לעלייה ועבר אחר כך למחלקת העלייה, המשיך בפעילותו עד שלהי 1953. 10
אלג'יר
באלג'יר, לצד אלי גוזלן הנמרץ והוותיק ואחיו ג'ואל-יואל,11 עשו, ובין השאר, בנימין הלר, נציג הפדרציה הציונית, אלברט בסיס ונטף לומברוזו, יוסי חיון, אילן חג'אג' (הדס) והאחים דוד ורפאל זאגה ועזייר שרקי. כפי שראינו הג'וינט החל לתמוך בוועד המקומי לסיוע לפליטים כבר במהלך 1941 וכך עשה עד סוף המלחמה ואחריה. גם בקשרים אלה היתה הלן בן-עטר חוליה מרכזית. כספי ג'וינט הועברו דרכה, בקזבלנקה, אל גוזלן באלג'יר וכשצריך היה העביר גוזלן אליה כספים, שהגיעו אליו או לוקטו בידיו, כחלק מ"ההתחשבנות" בין ועדי הפליטים השונים שנתמכו כולם בידי הג'וינט.12
בתקופה שלפנינו נרתמו גוזלן ושותפיו, ובין השאר, לפעולות העפלה, "הבריחה". יחד עם השליחים מארץ ישראל יאני אבידוב ואפרים פרידמן (בן-חיים), רפאל חמל, כלב קסטל ואחרים משלוחות ההגנה והמוסד לעלייה ב' בצרפת ובצפון אפריקה עשו לריכוז והכנת מאות מעפילים לקראת צאתם לארץ ישראל. הן לספינת המעפילים הראשונה "יהודה הלוי" והן לאלה שבאו בעקבותיה. יחד עם אנשי הג'וינט ובמימונם הוקמו מחנה האוהלים והצריפים בבוזארא (Bouzareah) במרחק של כ-160 ק"מ מהעיר אלג'יר. מחנה זמני, "שלווה ובריאות", שנועד לשמש לפעילות חברי תנועת הצופים, כביכול, ושהוקם על שטח שהעמיד מולכו איש הקהילה, במעורבותם של יוסי חיון ובהלוואות שעשירי הקהילה היהודית באלג'יר סבאון יהונתן, עייזר שרקי (Aizer Cherqui), והאחים דוד ורפאל זאגה העמידו לרכישת ציוד ומזון. שגם הן ואחרות היו מסוג הלוואות האפרה שהתיר הג'וינט לקחת וכנגד ערבויות ובטחונות, שבנסיבות דאז רק גוף כמוהו יכול היה להעמיד לפעילים ולַלוֹוִים כאחד. בראשית 1949 רכש הג'וינט בהשתתפות מספר יהודים בעלי אמצעים את בית המלון אטלנטיד (Atlantide) בעיר עצמה שיפצו וריהטו אותו, הכל כדי לשכלל את תנאים המגורים האפשריים בו לעולים שכבר היו שם ולאלה העתידים לבוא. כך חכר הג'וינט ב-1 באוקטובר 1949 מג'וזף בוגאנים תמורת חצי מיליון פרנק לשנה גם את החווה אלרקון II , שכונתה סירניי. חווה שהשתרעה על פני 38 הקטר,13 כשהג'וינט מספק גם בה מזון וביגוד לעולים, פותח מרפאות במקום ועוד צעדים משגרת הפעולה שהקורא כבר מכיר מן הפרקים על המתרחש באירופה, אז או מאוחר יותר.14
יהודים ציוניים ובעלי אמצעים בשיתוף אלי אוחיון, סאם אביטבול, רפאל בן אסרף, שמואל דוד, לוי ופול קלמרו במרוקו, ופעילים אחרים בתוניס, דאגו להעברת המועמדים לעלייה לאתרי העלייה באלג'יר. כחלק מן המאמץ להעברת היהודים ממרוקו לאלג'יר נשכרו שרותיהם של "מעבירים" = מבריחים מקצועיים אלג'יראים, בתשלום, 2,500 פרנק צרפתיים ליחיד, תוך שימוש בתיעוד מזוייף או כלל ללא תיעוד, לסייע להם בכך. מסלול שעבר דרך בית הקברות היהודי באוג'דה ומשם במשך הלילה למארנייה, עיירה בגבול אלג'יר. משם, ברכבת, לאלג'יר. כפי שנראה בהמשך, חלק מן היהודים שהוברחו מתוניס לאלג'יר היו כאלה שהוברחו אליה מלוב, חלק מהם על ידי מבריחים מקצועיים מאותו איזור. חברי תנועת "צעירי ציון" ובני הקהילה היהודית באלג'יר קיבלו את פניהם, שיכנו אותם ודאגו למחסורם. לאחר שהיית לילה באלג'יר הובילו אותם למחנות ההמתנה לספינות במשאיות, שבאחת מהן נהג אילן חג'אג'. בשלביה הראשונים היתה הפעילות חשאית, אך עד מהרה "התפשטה השמועה על העלייה לארץ ישראל כאש בשדה קוצים והרכבות לאוג'דה ייצאו עמוסות". עם גבור הזרם פתח צוות הפעילים "מרכזי לינה באוראן (Oran) כדי לדלל את הצפיפות באלג'יר",15 ואם תיאור זה מזכיר לקורא את הבריחה באירופה, אין זה מקרי.
עם פרוץ המלחמה עברה הפדרציה הציונית, ארגון הגג לכל התנועות והסניפים הציוניים מתוניס לאלג'יר. הנהיגו אותו בנימין הלר מאלג'יר ופרופ' ברונשוויג, מי שהיה גם מראשי כי"ח. עם הקמת ארגון הגג נרשמו אליו כ-400 חברים. עוד כ-25 אגודות נוספות הוקמו בערי-השדה לידה, מיליאנה, שרשל, וכן במחוזות קונסטנטין ואוראן ופעולות בתחומי ההסברה, קיבוצי הכשרה לעלייה ב-Bejaia ואתרים אחרים הופעלו בהם. שיעורים לעברית, פעולות חברתיות כעונג-שבת ועוד. ואף על פי כן, דווקא במדינה והאיזור שיהפכו למוקד של עלייה והעפלה, היתה נטייתם העיקרית של מרבית יהודי אלג'יריה שלאחר החזרת זכויות האזרח והחייאת פקודת כרמיה פרנקופונית, להיות לאזרחי-צרפת ולהשתלב באלג'יר. בראש המאבק למען החזרת הזכויות עמד הוועד האלג'יראי למחקרים חברתיים (Comité Algérien d'Etudes Sociales) שהורכב מבכירי האינטליגנציה היהודית בארץ זו. ארגון זה, שעם חבריו נמנו מספר פעילים לשעבר של קרן-היסוד בצרפת, התבלט בהתנגדותו לפדרציה הציונית האלג'יראית, אם כי להשגת מטרותיו הוא נתמך על-ידי מספר גדול של ארגונים יהודיים בחו"ל, בהם הארגונים הציוניים של ארצות-הברית.
עם זאת, לקראת מלחמת העצמאות התגייסו לשורות המח"ל עשרות יהודים מאלג'יריה, מאות אחדות מהם עלו ארצה ובקונגרסים הציוניים של שנות החמישים היתה תמיד נציגות של ציוני אלג'יריה. אך כל זה לא טשטש את דימויה של החברה היהודית האלג'יראית בעיקרה כלא ציונית. הגירתם של הרוב המכריע של יהודי אלג'יריה ב-1962 בעקבות ההכרעה במלחמת האזרחים בה לצרפת חידדה עוד יותר את התפיסה בדבר אי ציוניותם של היהודים שם.16 ואנו עוד נשוב לדון בפעילות הג'וינט באלג'יר ובשאלת זהותה של הקהילה.
לוב
כזכור, ללוב נודע גורל מיוחד בתוך קבוצת מדינות צפון אפריקה. בשונה ממרוקו, תוניסיה ואלג'יריה, שהיו מושבות הנתונות תחת שלטון צרפתי, היתה הקהילה היהודית בלוב נתונה תחת מרותה של איטליה הפשיסטית מעת עלייתו של מוסוליני לשלטון, על כל התחיקה המפלה ושאר הרעות שיישם משטר זה בלוב. כן סבלה הקהילה מן התהפוכות בחזית, שבעטיין נקלעו יהודי מזרח לוב חמש פעמים ללב זירת הקרבות, וממספר האבדות בנפש הגבוה בכל הקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שהיו תחת שלטון גרמניה הנאצית או בעלות בריתה. אם לא די בכך, בא גם גיוסם של יהודי טריפוליטניה לעבודות כפייה והגלייתם של אחרים למחנות ריכוז כברגן בלזן ואינסברוק.
עוד שנינו שראש הקהילה ערב המלחמה ובמהלכה היה הרב הראשי אלדו לאטס (Lattes) מי שנשלח מאיטליה ונכפה על הקהילה על ידי השלטונות הקולוניאליים האיטלקיים. לצידו עמדה בראש הקהילה ועדה קרואה ממונה שהורכבה מיהודים שהיו ספוגים בתרבות איטליה, זרה למנהיגות המסורתית של רוב יהודיה של לוב באותה תקופה. לאחר המלחמה ובשלהי שנות הארבעים חלו שינויים בהנהגה ובין בכיריה ופעיליה היו משה נחום, ששימש גם כנשיא הקהילה בטריפולי, יצחק (זקינו) חביב, שהיה סגן ראש הקהילה ואחר כך גם ראש הקהילה בטריפולי, יוסף חנונה [חנונא, סוסו], הרוקח קלימו נעים, יעקב פרג'ון, רפאל ברדה, נשיא אגודת "בני ציון" בטריפולי, פ. תייר איש "בן יהודה" והצופים הדתיים, הרב פריג'א זוארץ, רחל נעים, לינה סרוסי מ"קבוצת חנה סנש", ורחל מגנאגי, מ"בן יהודה", חיים אברבנאל, פעילי ההגנה יוסף נחאיסי ולילי מכלוף (ויקיו). קהילה עשירת פעילות דתית, חינוכית, ציונית בה השתתפו עוד רבים אחרים שלא נוכל להביא גם כאן.17
בראש קהילת בנגזי (Benghazi) עמד מאז 1935 רנאטו תשובה (Tsciuba). עוד היו בין ראשי הקהילה היו מרדכי דואני, איש עסקים ומקורב לשלטונות.18
שוורץ ואנשיו עשו בלוב כבשאר ארצות צפון אפריקה למן הרגע בו ניתן היה להגיע לשטחים ששוחררו, וגם בה פעלו במרחב שקבעו לעצמם בין סיוע ושיקום לבין סיוע להגירה, וב"תמהיל" הקבוע בין אנשי ג'וינט שגוייסו מתוך הקהילה לבין אנשי ארגון מקצועיים שבאו בדרך כלל מארצות-הברית ישירות או מתפקידים אחרים שמילאו במערך הג'וינט במקומות אחרים בעולם. כך שימש ראובן (בינו - בינה) חסאן (Hassan), נשיאה לשעבר של הקהילה המקומית בטריפולי כמנהל המשרד במקום. עמו, לצידו, עשו מוריס לאוב המוכר לקורא מתפקידיו האחרים, ואייב – אברהם לוסקוב שבא מאיטליה שם שימש כראש המשרד באותן שנים, שניהם אנשי הג'וינט החיצוניים. גם יעקב טרוב, בעת שהיה ראש המשרד של הג'וינט באיטליה הגיע ללוב מעת לעת כדי לבדוק כיצד ובמה יש לסייע. הלן בן-עטר, ראשת המערך של הג'וינט בכל צפון אפריקה, היתה ממונה גם עליהם, דבר שנראה גם מריבוי ביקוריה במקום ומהמעקב והליווי הצמוד שלה אחר ההתפתחויות והפעולות שיינקטו בה. הגם, שגם לאוב וגם לוסקוב שמרו על קשר ישיר עם ראשי המשרד בפריז, וכבר ראינו שלא תמיד אהבו אנשי הג'וינט "המקצועיים" שהם מוכפפים ל"ילידים" לא כל שכן ל"ילידה". תופעה שגם היא לא נשמרה רק לצפון אפריקה, וראינו אותה סביב ראובן רזניק גם בירושלים, איסטנבול ומדינות שונות באירופה.
טנג'יר
לצד אברהם יעקב לארדו (Laredo), נשיא הוועד שהוא היה נשיאו, אחיו רפאל מ' לארדו, מזכיר הוועד, יהודה יעקב כהן, אברהם סאגוס, כמנכ"ל ומשה פריאנטה19 את כולם מכיר הקורא, עשו גם משה אדרי, יו"ר ועד התנועה הציונית בטנג'יר, ומשפחת חיים בן שימול (Benchimol), שבין שאר תרומותיו לקהילה הקימה כבר ב-1904 את בית החולים היהודי במקום. עוד עשו שם משפחות הבנקאים חסן אשר שגם היא וגם משפחות עשירות אחרות תמכו, ובין השאר, בבית החולים. בית חולים שלבד מן שרותי הבריאות הטובים ביחס למקובל בסביבה, הבטיח גם את רמת הכשרות שנדרשה ליהודים הדתיים בקהילה. בית חולים שהג'וינט השתתף במימון החזקתו כך גם במלחמה, וכך גם אחריה ועד שנות השישים.20
כולם מן הפעילים המקומיים בארצות צפון אפריקה השונות שהקשרים עמם נוצרו כבר בפעילות במהלך מלחמת העולם השנייה ובחלק מן המקרים עוד לפניה, וכך, בקצב הולך וגובר, אחריה. שורה ארוכה ומגוונת של פעילות שנעשתה במימון ישיר או עקיף ובהשתתפות עקיפה או ישירה גם בארגון על ידי אנשי הג'וינט מן החוץ ומתוך הקהילה עצמה.
הערות:
1 צור, קהילה קרועה, עמ' 24, 152, לפיהם הג'וינט פונה לסייע ליהודי צפון אפריקה רק לאחר השואה וגם אז אחד ממניעיו העיקריים, אולי העיקרי, כרוך בגילוי המאגר לעלייה ובעיקר משעה שהתברר שבאירופה לא נותרו מספיק יהודים.
2 שם, עמ' 31-30.
3 שם, עמ' 32, 37-36, 43.
4 על התרחבות המרחב הגיאוגרפי עליו היה הוועד בקזבלנקה אחראי ראו גם גרשון, "העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השנייה", עמ' 293-288.
5 למשל: הלן בן-עטר קאסאס אל היסא"ם, 14 באוגוסט 1945, : Helene Ben-Atar Files, File 82, USHMM, RG-68.115M.0001; מכתב ממלווין גולדשטיין, פריז, אל יוסף שוורץ ניו יורק, 8 בספטמבר 1946. עדכונו בהעברה של 250,000 פרנקים לקזבלנקה דרך אלג'יריה לפי בקשתה של בן-עטר שעשתה שם אז.
6 מוזיאון השואה, אוסף הלן בן-עטר, P 129, מבוא; לסקר, ישראל והעלייה מצפון אפריקה, עמ' 63, 64, 161, 166-165. ראו גם: דו"ח על פעילות הג'וינט בטריפוליטניה, לאוב וטרופר אל שוורץ, פריז, 12 במאי 1950, מצוטט אצל לסקר. וכן: בירנברג, "היהודיה ממרוקו שהצילה אלפי יהודים בשואה".
7 בירנברג, שם.
8 שם, שם דברי מיכל בן-יעקב וחיים סעדון.
9 אביטבול, "הפעילות הציונית בצפון-אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה", תוניס, עמ' 55-54 והערות 65-63.
10 פיקאר, עולים במשורה, עמ' 118-117.
11 גוזלן פרש מן התפקיד ועבר לפריז ב-1957. פרוט הישגיו כראש משרד אלג'יר, הודעה על מענק פרישה, השלמת משכורות שלא שולמו, הזמנה להמשיך לעבוד בג'וינט בפריז ודברי פרידה ראו: תיק אלי גוזלן, אלג'יר, הרברט קצקי, פריז, אל אלי גוזלן, פריז, 13 ביולי 1957.
12 אלי גוזלן להלן בן-עטר, יולי 1945, USHMM, RG-68.115M.0001, Helene Ben-Atar Files, file 60; אלי גוזלן, אלג'יר, אל הלן בן-עטר, 21 בספטמבר 1946; סיליה בנג'יו אל גוזלן, 6 במארס, ללא ציון השנה. שם, תיקי בן-עטר, תיק 79, הלן בן-עטר אל שוורץ, 23 בפברואר 1947. סיכום שיחתה עם שוורץ, סיכום ענייני תקצוב שונים בין שלהי 1945 ועד למועד השיחה בראשית 1947, בקזבלנקה ואלג'יר וההתחשבנויות השונות בין שני הוועדים. פרוט הוצאות, הכנסות, העברות דרך בנק מרוקו ועוד. שם, שם, תיק 83, גוזלן אל ועד הפליטים קזבלנקה, 19 בדצמבר 1945; תיק 105: טופס רשמי, דיווח של השלוחה בקזבלנקה, אפריל 1945, 5 עמודים.
13 צור, קהילה קרועה, עמ' 292 והערה 153: ג'וזף בוגאנים לקדימה וסמי הלוי, 19 ביולי 1950, אצ"מ, L38, מיכל 6.
14 ביטון-בר, "מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?", עמ' 73-72; בן-חיים (פרידמן), "ההעפלה מצפון אפריקה", עמ' 255, 258, 262-261; רפאל חמל, בתוך שליחות לגולה 1948-1945, עמ' 604. גם חמל מצביע על השתתפות עשירי הקהילה במימון הקמת המחנה.
15 לסקר, ישראל והעלייה מצפון אפריקה, עמ' 195-194; ביטון-בר, שם, עמ' 73-72.
16 אביטבול, "הפעילות הציונית בצפון-אפריקה", אלג'יריה, עמ' 164 והערות 63-61.
17 על הקהילה והפעילות העשירה בה ראו: פריג'א זוארץ ואחרים (עורכים), יהדות לוב.
18 שם, עמ' 111. על בקורת על דואני בקרב הקהילה ועל הגירתו לאיטליה, ראו שם, עמ' 114. ראו גם: רחל סימון, מ"חוג ציון" לציונות מגשימה: עליית יהודי לוב, עמ' 296-295, 327.
19 מכתב נלווה לדוח הוצאות לחודש דצמבר 1944. חתום על ידי אברהם יעקב לארדו, נשיא הוועד, רפאל מ' לארדו מזכיר הוועד, יהודה יעקב כהן, הגזבר, ואברהם סאגוס, מנכ"ל; מכתב מ-26 במארס 1945, אוולין מ' מוריסיי, עוזר החשב, ניו יורק אל טנג'יר; כנ"ל, 11 במאי 1945, מטה הג'וינט בניו יורק אל משה פריאנטה, טנג'יר; 4 במאי 1945, יו"ר הוועד לפליטי מלחמה, וושינגטון אל ליוויט, ניו יורק ועוד.
20 הנרי קירש (Kirsch), קזבלנקה, אל הרברט קצקי, ז'נבה, 18 במאי 1960, סודי.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
