פרק 6:
"להתקשר עם השד" – תוכניות הכופר
תוכניות הכופר במהלך המלחמה
ההיסטוריה היהודית רצופה מאמצי הצלה בדרך של תשלום כופר נפש בידי נדבנים וארגונים יהודים גדולים. מן הבחינה הזאת לא היה כל חידוש בהצעות הכופר שהועלו על סדר-היום של הג'וינט, הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל, הקונגרס היהודי עולמי וארגונים יהודים אחרים במהלך המלחמה. לפחות ארבע מהן היו תוכניות כופר גדולות ומורכבות, אשר הונחו במקביל גם על שולחנה של ההנהגה הציונית בארץ ישראל וגם על שולחנם של שוורץ ושותפיו בג'וינט. הראשונה כוונה ליהודים ברומניה, השנייה נגעה ביהודי סלובקיה אשר ממנה התגלגלה תוכנית רחבה יותר, "תוכנית אירופה", שנועדה להציל את כל היהודים שנותרו עד אז לפליטה ביבשת. כל האחרות התמקדו בניסיון להציל את יהודי הונגריה, והדגימו יותר מכל את מעורבותו של שוורץ ושותפיו גם בניסיונות להציל יהודים באמצעות כופר, למרות ועל אף האיסורים שהוטלו על כל סוג של משא ומתן עם נאצים וגם את המאמצים והשיטות להעברת כספים לשטחי הכיבוש. שני מרכיבים, שלמותר לציין כי מבלעדיהם לא יכולה הייתה להתקיים תוכנית כופר כלשהי. התכנית שהביא ברנד הועברה גם דרך ראובן רזניק באיסטנבול, שנייה הועברה ישירות לסאלי מאייר בשווייץ, והצעה נוספת הועברה ישירות לשוורץ בליסבון. להלן נראה כיצד תמרן שוורץ גם בהצעה שהועברה אליו ישירות וגם באלה שבהן שותף בעקיפין, על סף התהום.
למרות כל התיעוד שנחשף מאז ועל אף המחקר הענף שבא בעקבותיו, קשה לקבוע בוודאות עד כמה היה ממש בכוונותיהם של מציעי ההצעות ההן. החוקרים שבחנו את תוכניות הכופר מזווית הרוצחים, מזווית המדינות הגרורות ומן הזווית של בעלות הברית עדיין חלוקים בדעותיהם על כוונותיהם הסופיות של המציעים. תיעוד חדש שנפתח לעיון ומחקרים חדשים רק מוסיפים תהיות על תהיות והחידה נותרת בעינה. הגם, שהשאלה העיקרית העומדת לפנינו היא כיצד התמודדו שוורץ ועמיתיו עם ההצעות שהונחו בפניהם, מסובכות, מורכבות ודימיוניות ככל שהיו. האם דחו אותן על הסף בשל האיסורים שליוו אותן, אי הוודאות שאפיינה אותן והחששות שאינן יותר ממלכודות פתאים? או, שמא ניסו למצות מתוכן – ולו רק רווח של זמן – ולעכב ככל האפשר את התהליך האימתני של ההשמדה.
שתי הצעות הכופר הראשונות לפִדיון חייהם של יהודים באירופה הועלו כמעט במקביל על סדר-היום, בסוף 1942 ובראשית 1943, כאשר בעולם החופשי החל מסתמן המִפנה ההכרתי בהבנת המתרחש אל נכון באירופה. ההצעה הראשונה התמקדה ביהודים מרומניה שגורשו לחבל הארץ העני והנידח שבין אוקראינה לרומניה והיא כונתה על שמו - "תוכנית טרַנְסנִיסְטרִיׇה". התוכנית השנייה כונתה בתחילה "תוכנית סלובקיה" ועניינה היה הצלת היהודים בסלובקיה בלבד. אחר כך הסתעפה ממנה תוכנית נרחבת יותר: "תוכנית אירופה" (Europa Plan) או כפי שכונתה גם "תוכנית הרבנים" על שום חלקו של הרב מיכאל דב-בער וייסמנדל (רמח"ל בפי מקורביו) בה, ושנועדה להציל את כל היהודים ששרדו באירופה עד אותה שעה. התוכנית השלישית והרביעית – אולי גם גלגולה החמישי - הן המוכרות וגם המורכבות והמִסתוריות יותר - התוכניות שהביאו עִמם השליחים מהונגריה יואל ברנד ובונדי גרוס; התוכנית שהונחה בפניו של סאלי מאייר בשווייץ וזו שהתגלגלה גם לליסבון שם הונחה בפני שוורץ עצמו. כל שלושת-ארבעת התכניות הללו עלו על הפרק למן אביב 1944 ולפחות שתיים מהן התגלגלו בצורות שונות עד סוף המלחמה. גישושים מן הסוג הזה קויימו גם עם נציגי הוועד לפליטי מלחמה ושליחי הג'וינט בשוודיה, בשלהי המלחמה והניבו בסופו של דבר גם מפגש בין נורברט מַזוּר (Masur)1, השליח היהודי, לבין, ולא פחות, רב המרצחים הימלר, שהיה כך נראה, דמות מרכזית בכל התוכניות.
כל תוכניות הכופר נכשלו. נראֶה שזה היה כישלון כמעט "ידוע מראש". הוצאת עשרות ואולי מאות אלפי יהודים מתוך אירופה הייתה פעולה מורכבת מאוד לביצוע בתנאֵי המלחמה. זה היה מִבצע לוגיסטי אדיר, בעל משמעויות צבאיות ומדיניות מרחיקות לכת, ולא היה לו כל סיכוי למול התנגדות של אחד משני הכוחות העיקריים, הנאצים מזה או בריטניה, ארצות-הברית וברית המועצות מזה. הקורא כבר נוכח שבאותו שלב של ביצוע "הפתרון הסופי" לא רצו הנאצים להתיר יציאת יהודים, ואילו בריטניה וארצות-הברית לא רצו להרשות כניסה של יהודים כה רבים לשטחיהן וגם לא רצו לסכן את הברית העדינה והשברירית שהייתה להם עם ברית המועצות. גם, ובעיקר, משום שכשעלו על הפרק התוכניות מאביב 1944 בעלות הברית נערכו להתקפת הקיץ ממזרח, מדרום ומן החזית החדשה שאמורה הייתה להפתח ממערב, עם הנחיתה המתוכננת בחופיה של נורמדי. התקפה אדירה ומשולבת שקיוו כי תביא להכרעתו הסופית של היטלר באירופה ולהסבת המאמץ האחרון להכנעת יפן בחזית אסיה המזרחית והאוקינוס השקט. כל מי שלמד על היקף ההכנות ועוצמת המאמץ שהשקיעו המדינאים, המפקדים ואנשי המערך הלוגיסטי בהכנת הפלישה בחזית המערבית יכול להבין מדוע לא היה כל סיכוי שמישהו מהם יקצה ולו שמץ של תשומת לב לכל דבר אחר.
גם שוורץ ושותפיו וגם הנהגת היישוב הבינו את הקשיים המדיניים והלוגיסטיים העצומים שהיו מקופלים בכל תוכנית כזאת, ואף על פי כן, קיוו שיהיה אפשר להתנות את ניהול המשא ומתן ולו בעיכוב השילוחים למחנות ההשמדה. קצב גרוש יהודי הפריפריה בהונגריה להשמדה נאמד אז ב-12 אלף יהודים ביום, כוחות בעלות הברית התקרבו בשיטתיות לליבה של גרמניה מכל הכיוונים ולכולם הייתה ברורה המשמעות של כל יום של עיכוב בגרושים. אולם, ככל שהשתקעו בנִסיונות להניע את התוכניות הללו ולו בכיוון של מראית עין של משא ומתן, התחוור כי יש מתנגדים רבי עוצמה אפילו למאמצים שזאת תכליתם.
לפני שנשקע בתיאור התוכניות הללו אחת לאחת, בתוך הקשריהן הרחבים, נקדים ונאמר כי כל התכניות הללו החלו להתגלגל כאשר שוורץ היה ראש הג'וינט באירופה, מבוסס בתפקידו, ומי שהספיק כבר להכיר את מרבית השחקנים העיקריים ושחקני המשנה במחזות העיוועים הללו. עוד נציין, כי אם מטרת הקבוצות הנאציות, שעמדו מאחורי התוכניות הללו, הייתה לנצל כל דרך כדי להגיע אל ראשי בעלות הברית הרי שלא היו רבים שיכלו להיות מכשיריים יותר משוורץ והג'וינט למטרות אלה. בעיקר התוכניות שעלו על הפרק לאחר ראשית 1944 עת הוקם כבר הוועד לפליטי מלחמה בו היו, כפי שכבר הראנו, אנשי הג'וינט חלק גם מן ההקמה, גם מן המימון וגם מן הפעילות בשטח. ולבסוף, רעיון הכופר לא הוסר גם לאחר המלחמה. כפי שעוד נראה גם יהודי רומניה שעלו בעליה הגדולה של ראשית שנות החמישים חרותם "נרכשה" משלטונותיה של רומניה. דמי לא ייחרץ או "מסי הגירה" בלשון מכובסת נאלצו גם מדינת ישראל הצעירה וגם הג'וינט לשלם כדי לחלץ את היהודים מבולגריה, מעיראק ותימן, מארצות צפון אפריקה ובהמשך גם מברית המועצות ואף מאיראן. גם ברוב התכניות הללו היו שוורץ ואנשיו מעורבים ברמות שונות. גם הן ביטאו את הסולידריות בין הג'וינט לבין הנהגת היישוב וגם את הניסיון לפעול תוך ניצול היתרונות היחסיים של כל אחד משני הארגונים. גם הן, ובעיקר, לימדו על הצורך באיחוד כל הכוחות היהודיים והאחרים לכלל רשת צפופה וסינרגית של אותן יכולות. גם הן, ובמיוחד, לימדו על יכולתו של שוורץ לטוות אותן.
רומניה – הסיוע, "תוכנית טרנסניסטריה", ומאמצי העליה והעפלה עד לשחרורה.
רומניה בשנות המלחמה הראשונות:
בסוף מלחמת העולם הראשונה רומניה סיפחה לשטחה איזורים בהם הייתה אוכלוסיה יהודית ניכרת: את טרנסילבניה מהונגריה, את בוקובינה מאוסטריה ואת בסרביה מרוסיה. בשנות ה-30 היו בשטחים השונים שהפכו אחר כך לרומניה רבתי למעלה מ-750,000 יהודים. צפון טרנסילבניה, שלפי מצוות הגרמנים הוחזר ב-1940 להונגריה, כלל קצת למעלה מ-148 אלף יהודים, עוד כ-307 אלף יהודים היו בבוקובינה ובסרביה. כל השאר חיו ב"רגאט", רומניה ההיסטורית, רומניה מתקופת המלוכה.2
יחס הרומנים ליהודים נתחם בין הכרה חמוצה בשיויון היהודים בפני החוק, ובעיקר בשל לחץ מדינות זרות, לבין גילויים של אנטישמיות גלויה. תוכנית ה"מינימום" עליה הסכימו בדרך כלל כל ממשלות רומניה הייתה גרוש היהודים מארצן. למרות כתב ההגנה פרי האמנות והתפיסות הווילסוניות ממוצאי מלחמת העולם הראשונה, הייתה תסיסה קבועה כנגד יהודי טרנסילבניה, בוקובינה ובסרביה. בעיקר נוכח ההגירה מפולין ורוסיה אל האיזורים הללו באותה עת. בסוף 1937 ראשית 1938 תקופת ממשל קצרה אך מאיימת ביקשו רומנים לאמץ את הדגם הנאצי בכל האמור ביחס ליהודים. ב-1938 כונן המלך קרול משטר דיקטטורי. כחלק ממהלך זה אימץ את החוק לשלילת אזרחותם של אלפי יהודים שגרם לאובדן מקור פרנסתם. חוק שטביעות אצבעותיו "צלב הברזל", הארגון הפשיסטי ניכרו בו. גיוס מספר אינטלקטואלים אנטישמים לשורות המשטר החדש אותת גם הוא על המגמה המסתמנת. "אנשי רוח" שחלק מדיוקנאותיהם מעטרים עד היום את אחד מאולמותיה המרכזיים של האוניברסיטה ביאסי.3
מבנה הקהילה היהודית
יהודי רומניה היו מחולקים אז בין תנועה לאומית יהודית בהנהגה ציונית לבין קבוצות יהודיות ליברליות ולא ציוניות. הקבוצה החרדית, שגם היא הייתה חלק ממרקם הקהילה היהודית ברומניה יצאה מתחום אחריותה של רומניה מ-1940 שעה שצפון טרנסילבניה, מקום מושבה העיקרי, הועבר לידיה של הונגריה. הרבנות של החשובה שבין הקבוצות הדתיות שנותרו ברומניה פעלה תחת הנהגתו של הרב אלכסנדר שפרן (Safran), וזוהתה כממוקמת במרכז המפה הפוליטית, עם נטיה כלשהי לעבר הלא ציונים.4 כך לפחות עד שנאלץ לעזוב את רומניה בדצמבר 1947 במצוות הקומוניסטים ולפנות את מקומו לרב דויד משה רוזן (Mozes Rosen).
הקבוצה הלאומית היהודית התגודדה סביב העיתון היהודי Renaşterea Noastră - "הרננסנס", "התחיה" (התחדשות או הלידה מחדש) שלנו, שבועון בעל אוריינטציה לאומית בעריכתו של סַאמוּ-שמואל שטרן (Samu Samuel I. Stern) שראה אור בבוקרשט בראשונה בספטמבר 1924. תנועה אשר ברוח ההתפתחויות בצ'כוסלובקיה ובפולין חתרה גם היא למצוא בני ברית בקרב האוכלוסיה הכללית, שיסייעו ליהודים לשמור על זכויותיהם בתמורה לתמיכה פוליטית. הדמות המרכזית בתנועה זאת הייתה אברהם ל. זיסו (A.L Zissu) סופר, אינטלקטואל ותעשיין עשיר. בעליו של מונופול הסוכר ברומניה, ובעל קשרים ענפים בממשל. המנהיג היהודי התקיף והגאה, "היהודי הלוחם" (Evreul Soldat) המובהק, כפי שכינו אותו. מי שגיבש סביבו בשלהי 1943 קבוצת פעילים מנאמניו וכאשר משה מישו בנבנישתי, ראש הפדרציה הציונית, נעצר, הוא השתלט על ההנהגה של התנועה הציונית ברומניה. אז גם נטל לעצמו את ריכוז ענייני ההגירה משלמה אֵנצֵר (Entzer), שהיה בין העצורים. ב-19 ביוני 1944 מינה אותו חיים ברלס, כנציגה הרשמי של הסוכנות היהודית בבוקרשט.5
הפדרציה הציונית שהייתה נפרדת מן המפלגה היהודית הלאומית, ייעדה עצמה להגברת החינוך היהודי ולעידוד ההגירה לארץ ישראל, וכללה קבוצות ציוניות נוספות. זמן מה לאחר פרוץ המלחמה נבחר לאון מזרחי ליו"ר הפדרציה ושימש בתפקיד עד ראשית 1941 עת עלה ארצה. תחתיו נבחר משה בנבנישתי, אז מצעירי התנועה, תפקיד בו כיהן כל המלחמה. התנועה הציונית ברומניה הייתה קרובה מאוד לשלוחה של הקונגרס היהודי בה אשר בראשה עמד וילהלם פישר (Wilhelm Fischer).י6
קבוצה נוספת בתוך הפדרציה הציונית הייתה של אנשי התנועה הרביזיוניסטית ובית"ר. בין מנהיגיה הבולטים היו אדגר קֶנֶר (Kenner), עורך דין במקצועו ונשיא התנועה ברומניה; ז'אק קוֹסטִין (Jacque Costin) (1971-1895), עורך דין, עיתונאי וסופר, ששימש גם כחבר הסֶנַט הרומני. כקנר גם הוא היה מיודד עם אנשי ממשל חשובים והיה בעל מהלכים אצל מלך רומניה, קרול השני. קוסטין היה גם גיסו של הצייר הנודע מרסל יַנקוּ מראשי תנועת הדאדא, שגם הוא היה, עד צאתו לארץ ישראל, פעיל מרכזי בקבוצה. עוד פעילים בולטים בתנועה, חלקם גם פעילי עלייה ב', היו ד"ר יעקב שיבֵּר, שבתאי גוּטמַאכֵר (נדיב), ד"ר בן-ציון שטרנבֵּרג, מיכאל גורנשטיין (גורן), אליהו גלַעזֵר, יעקב פקלר, אויגן מייסנר ורעייתו, ראובן פרנקו ואחרים.7 ד"ר שמואל אריאל (ליבוביץ') היה גם הוא פעיל מרכזי בתנועה. קשריו עם ראש הבולשת הגנרל לַאוּבַּאנוּ (Laubanu) היו חשובים במיוחד. אריאל ישמש בהמשך דמות מרכזית ברשת ריגול של יצחק ברמן שהופעלה מאיסטנבול עד שיעלה ארצה ב-1944. אחר כך יהגר לפריז משם ימשיך לפעול בתנועה גם במסגרת עליה ב' וה"בריחה" וגם בתחומים אחרים אשר גם הם, ישתלבו, אחרי הכל, בפעולות של שוורץ ואנשיו.
ב-13 באוקטובר 1938 הגיע ראש התנועה ז'בוטינסקי לרומניה. הוא ביקש לסייע בשכנוע השלטונות לתמוך בתוכנית האוואקואציה, תוכנית של פינוי 750 אלף יהודים מפולין במהלך בן עשר שנים8, רומניה וכל איזור מצוקה אחר באירופה, ולאפשר עלייה חופשית מארצם. הוא שהה בה כחודש ימים ונפגש עם ראשי הממשל הרומני, בהם ארמנד קַאלׅינֵסקוּ (Armand Calinescu), שר הפנים וממלא מקום ראש הממשלה; ניקולאי פֵּטְרֶסקוּ-קוֹמנֶן (Nicolae Petrescu-Comnen), שר החוץ ואחרים. הוא הציג בפניהם את היתרונות הגלומים בתוכנית החרום גם לרומניה, והתרשם שראשי הממשל ברומניה הכירו ביתרונותיה. הם הבטיחו לו לאפשר עליית יהודים דרך רומניה, ובלבד שלכל שיירה של עולים יצורפו גם יהודים תושבי המקום, ואישרו פעילות גלויה וחופשית של התנועה הרביזיוניסטית בארצם. ז'בוטינסקי העלה את הנושא גם בפגישה שקיימה נציגות מטעם נשיאות ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) ב–23 בדצמבר 1938 עם הציר הרומני בבריטניה. העובדה שמעת הפגישה של ז'בוטינסקי ואילך רומניה איפשרה לאוניות מעפילים רבות של התנועה הרביזיוניסטית וגם של המוסד לעלייה ב' להפליג מנמליה, שהשלטונות הרשו לעולים מארצות אחרות להיכנס לתחומה וכן אפשרה לפעילי עלייה ב' לפעול בתחומה באין מפריע, לימדה, כך הובן, שז'בוטיסקי הצליח במגעיו.9
הפלגת ה"דראגה ב'" בנובמבר 1938, שאורגנה על ידי פעילי התנועה הרביזיוניסטית בווינה, כשעל סיפונה חמש מאות וחמישים מעפילים, הייתה אבן דרך חשובה בעלייה הבלתי לגאלית הנמרצת מרומניה. ארץ אשר שימשה שער יציאה חשוב לארץ-ישראל ליהודים ממזרח אירופה ומרכזה (פולין, אוסטריה, צ'כוסלובקיה, הונגריה וכמובן רומניה), ועל הפעולה הזאת בשנות המלחמה עמדנו גם למעלה.
בסוף 1938 יסדו פעילי התנועה הרביזיוניסטית ברומניה חברה לארגון הגירה בשם "רומפאליה" (Rompalia). חברה ששימשה כמסווה לפעולות משרד העלייה של התנועה הרביזיוניסטית, מפני עיניהם הבולשות של הסוכנים הבריטים, שראו בפעולות מרכז העלייה בבוקרשט מוקד לעלייה בלתי לגאלית לארץ-ישראל.
בראשית 1940 עשו פעילי העלייה הרביזיוניסטית לשיגורה של הספינה "סאקאריה". מבצע בו הועברו כאלפיים וארבע מאות מעפילים - חברי התנועה הרביזיוניסטית ויהודים אחרים - פליטים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה לארץ ישראל. ה"סאקאריה" הפליגה מנמל סולינה ב-1 בפברואר 1940. ערי ז'בוטינסקי פיקד עליה. בצאתה ממצרי הדרדנלים נעצרה "סאקאריה" על-ידי משחתת הצי הבריטי, שליוותה אותה עד לנמל חיפה. 300 נשים וילדים שוחררו. 400 עולים נשלחו למחנה צריפין (סרפנד) ולמעלה מ-1,600 הועברו למחנה עתלית. כעבור למעלה מחצי שנה שוחררו כמעט כל העולים פרט לשישה שנכלאו בבית הסוהר במזרע עד תום המלחמה, ושישה בעלי דרכונים הונגריים שהוחזרו להונגריה.
ראובן הכט, איש מפתח בפעילות החשאית הרביזיוניסטית, מילא תפקיד מרכזי בהצלחת המבצע ונטל חלק פעיל בחכירת הספינה, גיוס הכסף הדרוש, טיפול בעולים וסיכול המאמצים הגלויים והסמויים של בריטניה למנוע את הפלגתה. הכט השיג כסף ממשלחת האצ"ל בארצות-הברית, מנשיאות הצ"ח בלונדון, ומד"ר וילהלם פילדרמן, בשם איגוד הקהילות. כן הושג מימון מהג'וינט ומלולה ברנשטיין, יהודיה בעלת דרכון בריטי, שהשתתפה במפעל ההעפלה מתוך מניעים עסקיים.10
לאחר הפלגת האונייה "סאקאריה" טיפלו פעילי העלייה הרביזיוניסטים בבוקרשט ברכישתה של הספינה "סטפנו", ספינת נהר קטנה, ישנה ורעועה. סמוך לאמצע חודש מאי 1940 הגיעה הספינה לברטיסלבה שם שונה שמה ל"פֵּנצ'וֹ" (Pencho). ב-18 במאי 1940 שוגרה הספינה לדרכה ועליה ארבע מאות עולים, רובם בית"רים. ביוגוסלביה צורפו עוד מאה עולים נוספים והיא המשיכה בדרכה לרומניה. גם לספינה זאת הצטרפו עולים אמידים שסייעו במימון מסעה. בהגיעה ל"שער הברזל", בגבול רומניה, נעצרה "פנצ'ו" על-ידי שלטונות רומניה ולא הורשתה להמשיך בשל לחץ בריטי. הספינה נאלצה לשהות ביוגוסלביה למעלה מחודשיים שם הסתייעה בארגונים היהודים המקומיים ועל ידי הג'וינט. כפי שראינו לעיל גם בהקשרה של שיירת קלדובו-שאבאץ סימה פישר ואחרים הסתייעו בכספים ששיגרו אליהם טרופר ושוורץ ישירות או דרכו של סאלי מאייר. תמיכה שהושטה במקביל גם לגורמי המוסד לעלייה ב' של מה שכונה ה"יישוב המאורגן" הוא קואליצית המרכז-דתיים ציוניים-שמאל- מפא"י, השומר הצעיר, והציונים הכלליים, וגם למפעלות בית"ר והחוגים הרווזיוניסטים – הם "חוגי הימין" של היישוב דאז.
ב-21 בספטמבר יצאה פנצ'ו לים השחור בדרכה לארץ ישראל. בדרכה, בין האי סאמוס לפיראוס אליה פנתה מחמת הצורך בדלק התפוצץ דוד הקיטור שלה, מנועה הושבת והיא נסחפה עם הרוח עד שהתרסקה אל הסלעים שליד האי כמילי שבים האגאי נוסעי האונייה ניצלו, והתקיימו במשך עשרה ימים על האי הבודד. לאחר מספר ימים התגלו על ידי מטוס איטלקי אשר בעקבותיו נשלחו שתי אוניות איטלקיות מהאי רודוס כדי לחלצם. בתחילה הועברו למחנה ברודוס, וכבר ראינו למעלה את מאמציו של שוורץ לסייע לנוסעי הספינה שם. כעבור שנתיים הועברו למחנה המעצר פרמונטי די טרזיה בדרום איטליה. משה שרת שביקר במקום באפריל 1944 הסדיר עם שלטונות המנדט את עלייתם לארץ ישראל. לאחר ארבע שנים מתחילת מסעם, קיבלו הנוסעים אישורים ועלו לארץ ישראל.11
מנובמבר 1938 עד סוף 1941 הפליגו מנמלי רומניה 30 אוניות עם למעלה מ-25,600 מעפילים, מתוכן 15 אוניות שאורגנו על ידי פעילי התנועה הרביזיוניסטית. גם ערי ז'בוטינסקי, ד"ר אלכס רפאלי, אליהו בן חורין, כולם חברים בקבוצתו של הלל קוק הגיעו לרומניה מעת לעת והיו שותפים לפעולות אלה.12 כזכור, הלל קוק ובשם האמריקני שאימץ לעצמו – פטר ברגסון, היה ראשה של קבוצת הארץ ישראליים יוצאי האצ"ל שיצאו לארצות-הברית ופעלו שם לגיוס תמיכה של הקהילה היהודית האמריקנית ודרכם של מדינאיה של ארצות-הברית בשורה של מטרות ציוניות ויהודיות. אף שפעילות זאת התקיימה ברובה לפני כניסתו של שוורץ לתפקידו, היה בה גם כדי לשמש כתשתית וסימן לבאות. פעולה של התנועה הרביזיוניסטית, שגם היא נדרשה לסיועו של הג'וינט במילוי צרכי פעולתה.
עוד פעלה ברומניה קבוצה של הציונים הכללים ובתוכה יצחק ארצי.13 ארצי היה חבר תנועת הנוער הציוני, חבר הנהלתה, מראשי המחתרת הציונית ונציג תנועתו בוועד העזרה וההצלה של רומניה. היה פעיל במיוחד בנושא הצלת הילדים מטרנסניסטריה, ובינואר 1944 יצא עם משלחת לבדוק את מצב הילדים בה. ביקר בבית היתומים, פגש שם חברים ומכרים מעירו ובחן עמם את אפשרויות הפעולה. ארצי היה גם אחד מאנשי הקשר בין ישעיהו (שייקה) טרכטנברג (דן) ומנו בן אפרים, צנחני היישוב הארץ ישראלי שצנחו ברומניה כחלק מן השיתוף החשאי עם הבריטים והצליחו לחמוק מהנאצים ברומניה, לבין מי שסייעו להטמע בה ולבצע את משימותיהם. טרכטנברג, יליד רומניה עוד יימלא תפקידים חשובים בארגון הגירתם של יהודים רבים מרומניה גם לאחר המלחמה. הוא יהיה גם לדמות מפתח בתשלומי שוחד של מליוני דולרים לפקידים ופוליטיקאים רומנים, כספים שהתקבלו מהג'וינט. ארצי עצמו עלה ארצה ב-1946 בספינת המעפילים "כנסת ישראל".14 ואנו עוד נשוב לעניין זה בהרחבה בהמשך.
המנהיג הנודע והמוכר ביותר של יהודי רומניה היה אז ד"ר וילהלם פילדרמן (Filderman), עורך דין עשיר. ראש איחוד יהודי רומניה, ארגון לא ציוני, ויו"ר איגוד הקהילות היהודיות ברומניה. אף שפילדרמן לא היה ציוני הוא תמך במטרותיה ופעולותיה של סוכנות היהודית בארץ ישראל. הוא היה גם מקורב לשלוחת הקונגרס היהודי עולמי ברומניה, וגם נציגו המרכזי והבכיר של הג'וינט ברומניה.15 כפי שנראה קשה להגזים בחשיבותו ומכרזיותו ברוב פעולות הג'וינט ברומניה. גם באלה הגלויות וגם באלה הסמויות. כדמות מרכזית במערך הג'וינט פעל גם עם אנשי הארגון ברומניה, עם נציגיו בשלוחות באיסטנבול, ירושלים, ז'נבה, פריז וליסבון וישירות עם שוורץ בליסבון. כל אימת שחש שאינו זוכה להענות מספקת משוורץ ואנשיו באירופה, ירושלים או באיסטנבול, פנה ישירות גם לראשי הג'וינט בניו יורק.
דפוס התנהלות זה של פילדרמן היה טיפוסי ליהודי רומניה: הציונים והלא ציוניים שיתפו בדרך כלל פעולה. ב-1936 הוקם הוועד המרכזי של יהודי רומניה, תחת חסות הקונגרס היהודי עולמי כדי להתמודד עם תופעות האנטישמיות ברומניה, ומנהיגי התנועות הציוניות והלא ציוניות התגייסו כולם לפעול במשותף כנגד הסכנות שארבו לפתחם. הציונים פעלו בארגונו של פילדרמן וקשרי הג'וינט נבנו דרכו עם כל התנועות. תחילה, כבר מ-1925 ועד שלהי 1940 שימשו איסק מילשטיין (Isak Milstein) ומוישי אוסוסקין (Moissei Ussiskin) כאנשי ג'וינט ברומניה. כך היה עד שהשניים נאלצו לעזוב את רומניה בראשית 1941. נוכח מצב זה ערך בינואר 1941 ברטרנד יעקובסון (S. Bertrand Jacobson) איש הג'וינט בבודפשט ביקור בבוקרשט, וסייע בהקמת ועד חדש ובו ארבעה חברים: ד"ר ו. פילדרמן, נשיא הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות (Federation of the Union of the Jewish Communities). פרד סאראגה (Fred Saraga), יו"ר הקאסאס (Kassas), הבנק של הג'וינט להעמדת אשראי ברבית נמוכה. אחד משורת המפעלים של הג'וינט ברומניה, שמומן על ידי הקרן האמריקנית לשיקום (American Joint Reconstruction Foundation). ד"ר מ. [במקור אחר שמואל] זינגר (Zingher), גם הוא שותף בפעילויות שונות של הג'וינט ברומניה. והרביעי - הד"ר א. קוסטינר (E. Costiner), שהיה גם המזכיר הכללי של איחוד הקהילות היהודיות. מזכירת ועדת הג'וינט הייתה דפני זייצף (Daphne Zeitseff).16 ביוני 1941 הורה שוורץ ליעקובסון להעתיק את עיקר מושבו לבוקרשט. מאז ועד שנקרא לצאת ממנה עם כניסת ארצות-הברית למלחמה הוא עשה בה את מרבית הזמן.17
למרות המצב הכלכלי הקשה ברומניה – לרוב בשל שחיתות, בירוקרטיה וחוסר יעילות – ולמרות תופעות אנטישמיות שונות, חלק מיהודי רומניה, בעיקר ברגאט, חיו טוב. ליהודים היה חלק חשוב בחיי החברה, התרבות ובהתפתחות הכלכלה, התעשייה וחיי המסחר. עיתונאים, סופרים ואנשי רוח, אמנים, אומנים ובעלי מלאכה יהודים היו מן המובילים בתחומם. מספר הולך וגואה של רופאים, עורכי דין, מהנדסים ואדריכלים אפיין את שנות העשרים והשלושים. ואף שעניין זה נקטע בשל עויינות שנתפתחה באוניברסיטאות כנגד היהודים בשנות השלושים, יהודים אלה הפכו מרכזיים בתוך חיי התרבות והרוח של מדינתם.18
התדרדרות מצב הקהילה היהודית
שורה של ארועים חיצוניים שתכפו את רומניה שינו את המצב. ב-26 ביוני 1940 העמידה ברית המועצות לרומניה אולטימטום ותבעה את החזרתן של בסרביה וצפון בוקובינה. הנאצים הציעו לרומנים לא למהר, ועוד אלה מעכלים את ההצעה וב-27, 28 ביוני פלשו כוחותיה של ברית המועצות לשני החבלים. עוד רומניה מתמודדת עם הפלישה הרוסית קמה הונגריה ותבעה אף היא את טרנסילבניה, שרומניה קרעה ממנה במלחמת העולם הראשונה. גרמניה, שחתרה להפגין שליטה בשתי המדינות, פסקה ב-30 באוגוסט כי על רומניה להחזיר את צפון טרנסילבניה להונגריה. גם חלק קטן של דוברוג'ה, החלק השוכן על הדנובה בדרומה של רומניה, הוחזר לבולגריה. ממשלתו של יון גיגוּרטוּ (Ion Gigurtu), שמונה על ידי המלך קרול, נתפסה כאחראית על הכרסום במעמדה של רומניה, ומשמר הברזל, המפלגה הפשיסטית שמחוץ לחוק, מצאה עתה שדה פורה לחרוש ולקצור בו. ואכן, יחד עם קבוצת גנרלים עוייני המלך, הם תבעו ממנו את סילוקו של גיגורטו ומינויו של המרשל יוֹן אַנטוֹנֶסקו (Antonescu) לתפקיד ראש הממשלה. ב-6 בספטמבר נאלץ המלך קרול השני (Carol Caraiman) לוותר על שלטונו לטובת בנו מיחאי (Mihai) הצעיר והבלתי מנוסה, ולעזוב את רומניה.19
באוקטובר 1940 בא שלב נוסף בנסיגה במעמדה של רומניה: צבאות גרמניה נכנסו לשטחה בתואנת ההגנה על שדות הנפט, ובשבוע האחרון של נובמבר הצטרפה רומניה להסכם המשולש גרמניה-איטליה-יפן ונעשתה גם לגרורה וגם לחלק ממדינות הציר.20 השינוי במעמדה של רומניה הקרין גם על מעמדם של אנשי הג'וינט בה ועל האפשרויות של הג'וינט כארגון פילנתרופי אמריקני לפעול בתוכה. כזכור, "טבילת האש" הראשונה של שוורץ באירופה הייתה בסיור שערך במאי עם מוריס טרופר כדי לטכס עיצה עם ראשי נציגויות הג'וינט בארצות השונות על הדרך להערכות למצב החדש ההולך ומתהווה באירופה.
כדי לפייס את הלאומניים, ועוד לפני שהודח, הספיק גיגורטו לתקן שורה של תקנות אנטי יהודיות. ב-8 באוגוסט נאסרו מלאכות יהודיות בכפרים ובעיירות וכך גם נאסר על יהודי להחזיק בקרקע. בספטמבר, עם הקמת הממשלה החדשה, ממשלת יון אנטונסקו ומשמר הברזל, גבר זרם התקנות המפלות החדשות. הטבות שנשמרו לחיילים וקצינים בעבר בצבא הרומני, לאלמנות ויתומי מלחמה יהודיים בוטלו. צעדים ראשונים ל"רומניזציה" – החרמה של רכוש יהודי - הורצו זה אחר זה ו"בעלים חדשים" הוגדרו לרכוש המוחרם. יהודים סולקו מאיגודים מקצועיים שונים: איגודי המהנדסים, הכימאים, הקצבים, החשמלאים, העיתונאים ועוד. מורים סולקו מתפקידיהם בבתי הספר. מוסדות דת וכלי קודש לא הוכרו יותר, והפרוש המעשי לכך היה הפסקת כל תמיכה ממשלתית בהם. לא כל הצעדים הניבו את התוצאות להן ייחלו אנטונסקו ושותפיו: היו רומנים שהתנגדו למהלך ולא הסכימו לטול בו חלק, ואחרים תמורת שוחד והסדרים אחרים הסכימו לדחות את המימוש של הגזרות, או לאפשר ליהודים להמשיך ולנהל את עסקיהם במסווה של החרמה. קשה לדעת מה היה שיעור ההחרמות וכו' שכן חלק מהם היו נסתרות. עם זאת, החל פרק חדש בחייה של הקהילה היהודית של רומניה, פרק בו גדלו צרכי הקהילה בסיוע הג'וינט וארגוני סעד וחסד אחרים בעולם היהודי.21
"משמר הברזל" דמה באידיאולוגיה הפוליטית והחברתית לפלוגות הסער (SA) של המפלגה הנאצית הגרמנית. אנשי המעמד הבינוני הנמוך, לאומנים ושוטמי סוציאל דמוקרטים, בעלי אדמות ורכוש אחר, חסרי עכבות הבזים לשלטון החוק. ואף שלא כל המפלגות, גם לא כל האנשים בחוגיו הקרובים של אנטונסקו, השלימו עם ההסלמה בשיח הפוליטי ברומניה הלכו והתקדרו בה העבים ורבו הסימנים על פוגרום המוני המשמש לבוא. ב-24-23 בינואר 1941 נערך פוגרום ביהודי בוקרשט. במסגרת מרד שפרץ באותו יום בשורותיו של אנטונסקו, פשטו "לגיונרים", פורעים מתוך שורות משמר הברזל על בתים ועסקים יהודים, הרסו, בזזו והציתו. בתי כנסת וספרי תורה חוללו. 116 [לפי גרסה אחרת 120] יהודים נרצחו. אחרי גל זה באה הקלה מסויימת בת כחמישה חודשים, כך, לפחות, עד לפרוץ המלחמה בין גרמניה ולרוסיה. אז הצטרפה רומניה לגרמניה גם כדי להחזיר לעצמה את בוקובינה ובסרביה, ועם השלב החדש במלחמה התחדש הרצח גם ברומניה.22
הערות:
1 פרילינג, חץ בערפל, עמ' 736-734.
2 באואר, יהודי אמריקה והשואה, עמ'335 .
3 באואר, שם, עמ' 336-335; אנצ'ל, תולדות השואה – רומניה, עמ' 85.
4 באואר, שם, עמ' 336.
5 שם.
6 שם.
7 שיטנוביצר (עורך), בית"ר והתנועה הציונית ברומניה, עמ' 135-134; הלוי, חולם ולוחם, עמ' 157-156.
8 שביט וריינהרץ, הדרך לספטמבר, עמ' 12. את התוכנית הכין יוחנן בדר לבקשתו של ז'בוטינסקי.
9 שיטנוביצר, בית"ר והתנועה הציונית ברומניה, עמ' 38-34; על ראש הממשלה ניקולאי פטרסקו ראו, בין השאר, Béla Kenéz, "Minister Petrescu-Comnen's 'Nationality Exchange' Scheme and — The Facts", in Danubian Review, Vol. 6, Issue 7, December 1938, pp. 6–9.
10 הלוי, חולם ולוחם, עמ' 161-156.
11 קלישר, בדרך לארץ ישראל; הלוי, חולם ולוחם, עמ' 161-156.
12 שיטנוביצר, בית"ר והתנועה הציונית ברומניה, עמ' 110-108.
13 יצחק ארצי (נולד בסירט ב-1920 בשם Izo Hertzig; נפטר בתל אביב ב-2003(.
14 עדות וידאו, משואה; Ioanid, The Ransom of the Jews, p. 23; Szulc, The Secret Alliance, pp. 64-66; על הצנחנים ראו: פרילינג, חץ בערפל, עמ' 530-381.
15 באואר, יהודי אמריקה והשואה, עמ' 337-336.
16 ברטנרד יעקובסון, היאס"ם, בוקרשט, אל היאס"ם, ליסבון, עבור ד"ר יוסף שוורץ, הג'וינט, 27 במאי 1945.
17 באואר, שם; ברטנרד יעקובסון, היאס"ם, בוקרשט, אל היאס"ם, ליסבון, עבור ד"ר יוסף שוורץ, הג'וינט, 27 במאי 1945.
18 באואר, שם, עמ' 337.
19 שם.
20 פרילינג, חץ בערפל, עמ' 287.
21 באואר, יהודי אמריקה והשואה, עמ' 338.
22 באואר, שם, עמ' 339-338.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
