ואלוהים הרג את הכלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ואלוהים הרג את הכלה
מכר
מאות
עותקים
ואלוהים הרג את הכלה
מכר
מאות
עותקים

ואלוהים הרג את הכלה

3.5 כוכבים (27 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות

יוסי וקסמן

יוסי וקסמן - סופר, צייר ומעצב.  נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית. בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל.

חי עם בן זוגו ושלושת כלביהם בעין הוד ובתל-אביב.

 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

״ואלוהים הרג את הכלה״ מלווה שלושה דורות של נשים יוצאות דופן בנות משפחה אחת בירושלים. שושנה הציירת שבורחת אל מיסיון הנוצרים מהשידוך העקום שלה, נעימה החוזרת בתשובה שנאבקת במחלת הסרטן ובדרך אל הקבר מתענגת על רומן אהבים אסור עם האונקולוג שלה, ופרד, אושיית האינסטגרם, שלא מבינה למה בשנת 2019 עוד יש בכלל טעם בחתונה, גם אם בת זוגה ממש רוצה. הדורות מתחלפים, האתגרים משתנים, אבל הפטריארכיה היא אותה הפטריארכיה. בתכסיסים, בהומור, באומנות ואף במוות הן מנסות להשיג שליטה על חייהן ולברוח מגורלן הבנאלי ה(כמעט) ידוע מראש.
בלשון ישירה ומושחזת, ביד אומן וירטואוזית, נע הספר בין השנים וסיפורי הדורות, ומעלה על נס את העוצמה שבמאבקי היומיום של שלוש נשים ייחודיות.
״ואלוהים הרג את הכלה״ הוא ספרו האחד־עשר של יוסי וקסמן. בין ספריו הקודמים: ״ליבשן״ שזכה בפרס אקו״ם לרומן בעילום שם ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי, ״תולדות האמנות, רומן״ שהיה מועמד לפרס ספיר ו״אסתר של הסיגריות״.

פרק ראשון

חלק ראשון
פרידה־נעימה

ירושלים, 2019 בקירוב

לא תאמיני, אבל מאז שאבא התחרפן אני כמעט לא הולכת אליהם, שני קוּקוּאים כאלה, כולל אימא שעוזרת לו בַּנוכלוּת שלו, מספרת לעצמה סיפורים, כמה אבא שלנו מעולה ואיזה כוחות־על יש לו, חצי סופרמן, הרב כדורי ממש, כזה תור עומד לפני הדלת שלהם בגבעה הצרפתית שאני אשכרה כבר לא יכולה להראות ת'פרצוף שלי בבניין, כולם שם צוחקים עליו מאחורי הגב, כולל פרופסור מלכי ודוקטור כהן, אפילו גברת אוּמַסְקי, כל השכנים הישנים מפעם, רחמנות על אדון מנחם שניאורסון, השב״כניק שהסתובב לו הראש מאז הפרישה, בטח פיטרו אותו, לכי תדעי, החליט שהוא נביא, מרפא חולים בכישופים ובקמעות ובתפילות, שפעם היה שולח מסתערבים לפלסטינים המסכנים והיום מרפא גם אותם, שזה לא להאמין, אפילו משייח' ג'ראח ומבית חנינא מגיעים אליהם למרפאה שפתחו באמצע הסלון שלנו, ואימא מבשלת להם קפה שחור וצוחקת, עושה להם ״גן ילדים מלא עכברים״, כמו שהיא יודעת, פרצופים של גננת בוויצו, מעריצה את אבא, תמיד היא העריצה אותו, כמו טמבלית, בלעה את כל השיגעונות שלו, חתיכת ציירת מתוסכלת שלא יצא ממנה כלום, אני אומרת לךְ, אבל השאירה לי שם כזה מגעיל, מזכרת לכל החיים, פְרידה, שם של זקנה, יעני על שם הציירת שאימא הכי אוהבת בעולם, ההיא עם הגבות המחוברות, המקסיקנית, פרידה קאלו, כזה גועל, ובנוסף לכל הצרות גם את השם של סבתא נעימה נתנו לי, הסבתא שבחיים לא הכרתי, היא מתה עוד לפני שנולדתי, בשנות השמונים, היסטוריה־שְמיסטוריה, אבל אני לא פרידה ולא נעימה ולא טיזי וכולם קוראים לי פְרֶד, חסר למי שתזכיר את השם פרידה במחיצתי, שלא לדבר על נעימה, ישר אני סותמת אותה, אצלי אין דברים כאלה, אפילו איריס שלי, אִשתַּתי אהובתי, לא מעזה להזכיר את שני השמות המקוריים שלי, שלא פעם רציתי ללכת למשרד הפנים ולמחוק אותם מתעודת הזהות אחת ולתמיד, פרידה־נעימה שניאורסון בתחת שלי, אוֹבּיסית עם ישבן שלושה מפלסים, צלוליטיס מפה ועד גבעת זאב, אבל עם סמכות וכנות, כמו שאיריס שלי הצִפלונית אומרת, צוחקת לי כשאנחנו במיטה, מרגיעות את העצבים של היום־יום, קצת לענג את הבשר לפני שעוצמות ת'עיניים, הרי גם ככה השינה שלי לא משהו, בזמן האחרון מתפרצת אליה סבתא נעימה, הסבתא מהתמונות באלבום הישן שאבא הביא מהבית שלהם ברמת אשכול, עוד לפני שנהפכה לשכונה חרדית, הכול שם באלבום בצבעים עקומים, צבעים של המאה הקודמת, שלפני הדיגיטלי והאינְסטוּש, ככה אבא סיפר לי, היו צריכים לחכות לפחות שלוש שעות, רבאק, עד שהתמונות היו מודפסות על נייר, בחנות קודאק במרכז המסחרי, איזה עולם מפגר היה להם בזמנים ההם, נייר, לא יכולה לחשוב על זה בכלל, בלי אייפון, בלי אינסטגרם, לא זוכרת בכלל מה עשיתי לפני כל המעריצות באינסטוש, מה את יודעת, הלֶסבִּיוֹן העליון של המזרח התיכון מה שהולך שם, עושות לי לייקים על ימין ועל שמאל, כשאני מצטלמת עם איריס או לבד, כולל עירום, אבל לא פרונטלי כמובן, חתיכת פוריטנים, מזל שאצלי הכול מתחבא מתחת לכרס הענקית שלי, שעות עד שאיריס מגיעה אליי, חופרת וחופרת, עד שאני גומרת והיא מחייכת, טוב לך, אהובתי, טוב לך, אהובתי, אין דברים כאלה, אחותי, אני אומרת לך, אין.

•••

איפה היינו, פאק, החוט מחשבה שלי לא משהו, החלומות על סבתא נעימה, צצה לי באמצע הלילה, מתחננת שאלך לאבא ואגיד לו להפסיק עם כל ההצגות שלו, רופא טבעי, צדיק עאלֶק, מקובל קדוש ממש, טְפי, אפשר לחשוב מי הוא בכלל, כזאת שרלטנות, הרי אין לו שום כוחות ושום שטויות, זה הכול אוֹטוֹסוּגֶסטיה או משהו בסגנון, אבל ההם משלמים לו הון, שלא תדעי מצרות, יש לאבא'לה גם שניים־שלושה מיליונרים, מגיעים עם המכוניות פאר שלהם, מתנחלים אצלנו בסלון, כאילו זה מדיקל סנטר, אפשר לחשוב, אז מה אם הוא היה בשב״כ, גנרל־שְמנרל, זה לא עושה אותו קדוש או משהו כזה, את לא חושבת, איזה חוצפה, אשכרה, אבל אני לא מתערבת, כי בסוף הוא עוד ייעלב לי וכאלה, בת יחידה שבאה להם בקשיים ובייסורים, מתהפכת על הצד השני ושולחת את סבתא נעימה מהחלומות שלי לעזאזל, מה היא חושבת לעצמה, ככה להטריד לי את הבלהות, עם הבגדים שלה, המשונים, מעיל ירוק ענקי וכובע כמו מגדל עם אננסים ודובדבנים, נראית לי כמו כוכבת קולנוע של פעם, שרה לי שירים של יפה ירקוני, עגלה עם סוסה וכאלה, יאללה, תלכי לאבא שלך ותגידי לו להפסיק, הוא לא קדוש ולא בָּטיח, נכדתי היקרה, קטעים מהסרטים, ועוד מסתכלת עליי בתימהון, לא מבינה איך יצאתי להם כזאת ענקית, כי אצלנו במשפחה כולם רזים ודקים, דודה מיכל ודוד נוני, אבל אני עבה, מאה ארבעים קילו, גם אלף דיאטות לא יורידו לי את הרוחב גוף שלי, שאיריס קוראת לו רוחב הנשמה, אז שאני אתווכח איתה, מה נראה לך, אחותי, אני סותמת ומאושרת, לפחות במיטה שלי מקבלים אותי כמו שאני, לא עושים מזה ביג דיל, שמנה הר אדם, בסוף תחטפי סוכרת ויחתכו לך רגל, שלא לדבר על דיאליזות ועַמּה, אבל ככה אני, השומן שלי זה כמו המגדר שלי, החומת מגן שלי, לכי תסבירי לאימא שאין לי שום חשק לרדת במשקל, אפילו לא גרם אחד, מה תעשי לי, מחצינה להם את הגופה שלי, את השפם שלי שהפסקתי למרוט, את הגבות שכמעט מתחברות לי, פרידה קאלו או לא, צחוקים, שאבא התחיל להזדעזע ממני, מה זה פה, צומח לנו גבר באמצע הסלון, איפה הילדה שלנו המתוקונת, חרא עליו, אבא, אולי תפנים כבר שאני אוהבת נשים, ככה נולדתי, לסבית דיזל, ואין מה לשנות אצלי, עם שפם או בלי שפם, לפחות דאודורנט, יקירתי, בושם, משהו, קצת פינֶס לא יזיק לך, מי שמדבר על פינסים, כמעט זרקתי לו בפרצוף שהוא שרלטן, נקודה סוף, מקבל חולים בלי שלמד יום אחד בבית־ספר לרפואה, מספר לי על האבא של סבתא רבתא שושנה שהיה מרפא עממי, קמעות ומשחות ותפילות, שזה אצלנו במשפחה מקדמת דנא, ירושה רוחנית עאלק, יום אחד עוד תתעוררי וטראח, תגלי שאת בעצמך מְרפאה עם כוחות על־טבעיים, אשכרה, לא יכולתי להתאפק ופרצתי לו בצחוק, כמו חתיכת היסטרית, ועוד לפני איזה מטופל רזה שחיף, בטח עם סרטן במוח או במעי, ההוא הסתכל על אבא כאילו היה מינימום הרב הראשי או אלוהים, כזה אידיוט, אין דברים כאלה, אחותי, פתאים עלובים וחולים, אבא לוקח מהם כסף, יש לו תעריף של קופת חולים, מה את יודעת, מספר להם את מה שהם רוצים לשמוע, מתפלל, כותב קמעות, ככה זה עם החולים המסכנים, ואימא מוזגת להם קפה, כולה חיוכים, בעצמה נהפכה לגנבת, אני רואה את שניהם ובא לי למות, איך שהם הידרדרו לתהומות כאלה, ההורים שלי, שכנעו את עצמם שהם מועילים לחברה, פילנתרופים־שְמילנתרופים, מילא אם לא היו לוקחים כסף, אבל להתנהג ככה, גועל נפש, שתכף בא לי לשלוח את כל המטופלים של אבא לחדר מיון או לפסיכולוג, שיסדרו להם את הראש אחת ולתמיד.

•••

שלשום התפרצתי על אימא, לא יכולתי יותר, אבל היא חייכה לי את החיוכים שלה, הנפולים, כמו איזה מטומטמת, נמחק לה המוח, אין לי ספק בכלל, ככה לא מתנהגת הגברת הנכבדה ליבּי שניאורסון, גננת מפקחת של משרד החינוך, איזה בושות, מה אני אגיד לאיריס שלי, המתוקה, איך אפשר לחיות עם שקרים כאלה, תסבירי לי, שהיא בכלל ישרה כמו סרגל, אִשתַּתי אהובתי, צפונבונית, למדה תיכון בלְיַדַ״ה, לא פחות, אבא שלה פרופסור לפילוסופיה בַּעברית, בנאדם עם מצפון של שפינוזה, סיוט כזה, איך אספר לה על אבא שלי, הקדוש, שלא תדעי, זה לא מתאים לי, שאיריס התחילה לנדנד לי בזמן האחרון, החליטה שהיא רוצה הסכם נישואים וצוואות הדדיות, כי לכי תדעי מה ילד יום, אנחנו הרי לא בקטע של ילדים, היא הייטקיסטית מורעלת ואני עצמאית, אושיית אינסטוש, פתאום תמצאי את עצמך אלמנה במלחמה עם יורשים, אז אולי כדאי לחשוב על חתונה עם כל הטקסים וכאלה, שזה כמו חותמת, גושפנקה, אבל שתביני, מה לי ולחתונות, מי אני, החתן, חה, אגדל זיפים ושרירים, קוראים לי פְרֶד הרי, אולי גם זין וביצים אני אגדל, איך שאיריס צחקה, אמרה שאני אהיה חתן מצוין, דווקא יתאים לי, למה שלא נעשה לעצמנו קצת נחת, נעמיד את המשפחות שלנו במקום, שיבינו אחת ולתמיד, עם שתי הבּוּצ'וֹת האלה לא מתעסקים, תשכחו מירושות ושטויות, אנחנו מתחתנות, כמו הדוד שלומי, שהתחתן עם המכוער שלו לפני מאתיים שנה, הרי יש אצלנו במשפחה תקדים, הומואים ולהטב״קים, סוטים מפה ועד מחנה־יהודה, אבל אימא לא זוכרת אם הם התחתנו, הדוד שלומי ובעלו שאני לא זוכרת איך קוראים לו, כי הם התרחקו, כל אחד לעצמו, בסוף עוד יצוצו אחיינים אחרי מותי, ידרשו ירושות, ככה זה בחיים, אבל אין מצב שאני עושה לי חופה וקידושין, איריס, תשכחי מזה, אני לא לסבית מחמד של תוכניות ריאליטי, לא מתאים לי, לא צריכה גושפנקות, מספיק לי שאני שורפת אותם במבטים שלי, תאמיני לי, אבל מה יהיה אם אמות לפני איריס, זה הרי הכי הגיוני, עם כל השומנים שלי והכולסטרול והסוכר הגבוה, נו בטח, צחקתי לה במיטה שלשום, הרגה אותי עוד לפני שמלאו לי שלושים, רק ירושות בראש שלה, אובססיבית, מה אנחנו, שתי זקנות, כמו כל הדודים המפגרים שלי, ילדים מקיר לקיר, ירושלמים סתומים, תקועים אחד בתחת של השני, איזה מזל שאני בת יחידה עם שני הורים בקטנה, אדון שב״כ וגברת מפקחת של משרד החינוך, לא יותר ולא פחות, מה להם ולבת מצוות ולחתונות וללוויות, אני שואלת אותך, לא שכנעת אותי בשיט, איריס, והיא צחקה וצחקה, שלפה את שני השדיים שלה, הקטנים, הקפיצה לי אותם מול העיניים, נהייתה לי מאצ'ואיסטית הבת זוג שלי, כמעט הורדתי לה כאפה לפנים.

•••

איריס אמרה שנתלבש כמו שתי כלות, זה יהיה הכי מדליק ככה, נלך שלובות ידיים בעיר העתיקה, זוג יונות, נוציא להם את העיניים, לחרדים ולערבים, לכולם, נעשה שבת כלה בכותל המערבי, משהו מהסרטים, הרי יש לה שתי חברות ילדוּת בקבוצה של המשוגעות האלה, נשות הכותל, נשים עם תפילין ועם טלית, מה את יודעת, אבל אני לא קונה את השטויות האלה, אפשר לחשוב, כולה קוריוז, אפילו שהן רדיקליות, עושות נא בעין לרבנים, לדוסים, לפקידים השוביניסטים שמנהלים את הכותל המערבי, בסופו של דבר זה התנ״ך עם כל הזבל שלו, תשבי בבית ותחכי לו שבע שנים, יעשה לך טובה, ועל הדרך יתחתן עם אחותך המכוערת, עאלק מתחשב באבא שלך היקר, לבן בן בתואל, גועל נפש, תגידי לי, מי יסתכל עליי ברצינות אם אלבש שמלת כלה, מה אני נראית לך, רחל אימנו, הצחקת לי את הדגדגן, לא יעשו עליי סיבוב, נשות הכותל האלה, מה פתאום, אבל איריס הייתה החלטית, אמרה שבאינסטוש זה יצטלם לא נורמלי, נקבל מיליון לייקים, ניכנס לתודעה וכאלה, אני לא הסכמתי, מי צריך את זה, אני שואלת אותך, התחרפנה הבת זוגתי, תודעה של מה ושל מי, הרי כולם עיוורים וחירשים פה, משקרים לעצמם, זה שלי וההוא שלי, מנכסים לעצמם כל דבר, שטחים, עצים, קברים, בתים, נשים, מה נראה לך, שאני אתן יד לגועל הזה, לא בבית ספרנו, מתוקה, בחיים לא תראי אותי עם שמלת כלה והינומה, רק מלחשוב על זה אני תכף תוקעת לך וַאגינוֹד בתחתונים, אני כלה, אני שואלת אותך, נו בחייאתכ, עם השפם שלי והגבות המתחברות, הצחקתיני, מותק, יש לי גבולות, אבל איריס אמרה שהיא עוד תשכנע אותי, כותל־שְמותל, אז אמרה, אף אחד לא מת מלהגיד שטויות, שבינתיים אני יש לי את אבא שלי, שצריך להכניס לו קצת שכל בראש, עם כל הניסים והנפלאות שלו, הרי לא הצליח לשכנע אותי בשיט, עשה עליי סיבוב עם הכולסטרול הגבוה שלי, אמר שיוריד לי אותו עם מחשבות ועם ברכות, עם קמעות שיכתוב לי, כל מיני תפילות, טיפשויות כאלה, איזה הוריד ואיזה עציצים, אם לא הסְטאטינים שדוקטור רוֹדְניצקה רושמת לי אחת לשלושה חודשים, הייתי כבר על אמבולנס בדרך לשבץ מוחי, תאמיני לי, אני מכירה את עצמי, אין לי שליטה מי יודע מה על הפה שלי, יכולה להוריד מקרר שלם בשעתיים, רק אתמול חיסלתי שלושה מכלים של בֵּן־אֶנד־גֶ'ריז בתנופה אחת, מול תוכנית בישול בערוץ החיים הטובים, כסף קטן, אבל לפחות אני הורגת ת'צמי ולא את העולם, לא מורידה בניינים בעזה, לא שולחת חיילים למות על שטויות של מתנחבּלים, אני לא עושה תחרות עם אף אחד, ככה גם אמרתי לאיריס, אני לא לסבית עם דגלים ומצעדים, אני בוצ'ה רדיקלית רק ברשת החברתית, אני עצלנית, תני לי לשבת בבית ולפצח גרעינים שחורים מול נטפליקס, אבל היא לגלגה ועשתה לי סימן עם היד, שכאילו אני לא נורמלית, אז זרקתי עליה נעל בית, חתיכת מפגרת, שמענו עליה כבר, רק שלא תלך לאבא ותבקש ממנו ברכה, קמע לחתונה, אולי ישכנע אותי להיות כלה, רק זה חסר לי, הם כל־כך ישמחו שני הדבילים הזקנים שלי, לראות אותי כלה, אבל בחיים אני לא אתן להם את ההנאה הזאת, מה, נפלתי על הראש, יזחלו קודם, או שלפחות יסגרו את קליניקת הניסים והנפלאות בסלון שלנו בגבעה הצרפתית, רבאק, אני צריכה לשלוט בחיים שלי, אחותי, לא כמו אימא שלי הסמרטוטית, מסכנה, איך שהחיים השתלטו עליה, רצתה להיות ציירת ונהפכה לפקידה גבוהה במשרד החינוך, תשע עד חמש, אישה מתוסכלת עם בת לא מחונכת ובעל קדוש, בסוף היא עוד תחטוף מחלות וסרטנים, זה כל־כך הגיוני, כמה אפשר לחיות מהערצה לאבא, כמה, אני שואלת אותךְ.

•••

אחרי זה איריס לא דיברה יותר על חתונות, מה שהיה חשוד בעיניי, זאתי הרי חופרת, לא תניח לי עד שתשיג את מבוקשה, אני מכירה אותה טוב־טוב, רק אלוהים יודע מה היא מתכננת לי, כמעט שבא לי להגיד לה שלום ולא להתראות, לעזוב את הדירה שלנו בנחלאות, שתיחנק לה לבד עם הינומות ושמלות כלה, נשבעת לך, איך אפשר לחיות ככה, זה הרי יכול להוציא אותי מהאיזון ושום אֶם‏־דִי לא יעזור לי, אז התקשרתי לאימא, איימתי עליה חד וחלק, אוי ואבוי לה אם היא תעקוף אותי, תלך עם הרעיונות של איריס, אבל אימא לא הבינה, אמרה שאיריס לא התקשרה ולא באה לביקור כבר המון זמן, כאילו גם היא שונאת אותם, כמוני, ועל לא עוול בכפם, שני צדיקים כאלה, מה שהרים לי גבה, רבאק, מי יודע מה הם מבשלים לי מאחורי הגב, אני מכירה את המשפחה שלי, תני להם תככים ומזימות והם פורחים, זה לא מהיום, תמיד זה היה ככה, זונות, כאלה סיפורים רצים אצלנו, בחתונות ובבריתות ובלוויות, על ההוא ועל ההיא, לא מאמינה לאף אחד, כולם שקרנים, ירושלמים נוכלים מדורי דורות, אחד בפה ואחד בלב, יהרסו אותך, ירדימו אותך עם בורקס תרד וביצה חמינדוס, ישלפו את הלשונות הרעות עוד לפני שתספיקי להתעורר, מה אני, בייבי־דַּייק תמימה, אין מצב, איריס, אין ולא יהיה בחיים, אמרתי לה, מה היא חושבת לעצמה, אבל איריס חייכה וחייכה ואני, חתיכת מפגרת, נמסתי לי מהחיוכים של אִשתַּתי אהובתי, שכחתי מה אמרתי ומה לא אמרתי, וככה מצאתי ת'צמי בעזרת נשים בכותל המערבי, הגיעו ימות המשיח, אני אומרת לך, איזה גברת אחת, גבוהה, דחפה אותי לקיר, לחשה לי באוזן, תנשקי, נו, תנשקי כבר את האבנים של בית המקדש, זה הרי כמו לנשק את אלוהים, וואלה יופי, נישקתי את הכותל, וגם ליקקתי, שלא תדעי מצרות, טעם של אבן, אלוהי היהודים לא מי יודע מה טעים, יאללה, הרמתי כמה פתקים מחריץ בין שתי אבנים והכנסתי לכיס, הרגשתי בעצמי כמו אלוהים, צחקתי לגברת הגבוהה, אמרתי שאני מעדיפה אֵלות ולא אלים, מה לי ולגברים, רק עשתורת ועִשתר וטיזי, אז ההיא חייכה, אמרה שנישקתי את השכינה בכבודה ובעצמה, ציטטה לי משיר השירים, ניסתה להיות חיובית, רבאק, איזה כובע היה לה על הראש, כמו של מתנחבלת מהשטחים, מבהילה כזאת, עם רשף בעיניים וטיקים בגבות, אלה הכי מסוכנים, את יודעת, לוקחים את התורה ברצינות, כאילו הייתה מינימום חוברת הוראות של איקאה, כל העולם זה עמלק וגוג ומגוג וכלים של בית המקדש ופרה אדומה, וְאַללה וְדוּניָה, מה לי ולהם, בינתיים היא התחילה למחוא כפיים, הדוסית הלוקשית, וגם שרה לנו, סִלסלה כמו חזנית בבית כנסת, קול ששון וקול שמחה, שתכף נהיה לי שחור בעיניים, המתנחבלת הזאת מחתנת אותנו או מה, תקעתי באיריס כאלה מבטים עד שהיא כמעט התעלפה, מה זה פה, היא עושה לי דווקא, אבל איריס התעשתה, התעוררה מהברקים והרעמים שזריתי עליה, באה וחיבקה אותי, הכניסה את היד לתרמיל שלה, שלפה סוכריות והשליכה עליי, בלבלה אותי עם ממתקים, חשבתי לי, אני כבר אתקע בה כזאת נגחה בבית, לא תעבור אצלי, סוכריות אני אומרת לך, מה זה פה, בת מצווש, חתונה, שבת כלה.

•••

למָחרת הייתי מרוחקת, לא נשיקות ולא נגיעות, החצנתי לאיריס את התחת השמן שלי, שתבין שאצלי אין שקרים, לא קטנים ולא גדולים, לא יגנבו לי את החופש שלי בשביל מסמכים של עורך דין, הסכמים, ירושות, מה לי ולהם, אני מילה שלי זה מילה, לא צריכה חוזים וחתימות וחוּפות, אבל אז היא התחילה לבכות לי, שזה בכלל לא בשבילי, אלא בשבילה, ככה היא עשויה, לא חזקה ומוחצנת כמוני, צריכה חיזוּקית וחיבּוּקית, תמיכה של חברות, גם אם אלה נשות הכותל, אפשר לחשוב מה הן כבר עשו, תמימות כאלה, כל אחת באמונתה תחייה, את מאמינה באינסטוש ובכוח שלך הפנימי, וההיא, הלוֹקשית עם הכובע, מאמינה באלוהים, זה לא סותר ולא בטיח, פרדי, זין כזה, חשבתי לעצמי, זוגתי לא מבינה שאני בעצמי חיה ככה, עם סתירות מפה ועד הגבעה הצרפתית, עאלק לסבית רדיקלית חילונית, לא מאמינה בכלום, רק בעצמי ובעשר האצבעות שלי, ומצד שני אבא שלי, שאני הכי אוהבת בעולם, עם הברכות והתפילות והקמעות, לכי תסבירי לאיריס, מחר הוא עוד יגדל לי פאות וציציות, ישמור לי מרחק נגיעה, רבאק, לאן נגיע, אני שואלת אותך, לאן, שזה הכאב שלי הפרטי, לא מסוגלת לגלות לאיריס, איך היא תגיב על השטויות של אבא, אני מספרת לה סיפורים, מרמה ת'צמי, כבר יותר מחצי שנה לא היינו אצלם, כל פעם תירוץ אחר המצאתי, רק זה חסר לי, שאיריס תעלה על המטופלים של אבא, איזה פרצוף יהיה לי, לא יכולה לחיות ככה, שבדרך כלל אצלי הכול בלי צנזורה ומסננים, תמיד ישר לפנים, ופתאום אני צריכה להחביא את אבא שלי, את הכישופים שלו ואת האלוהים שלו, איזה בושות לי, זה נראה לך נורמלי, תגידי לי, אחותי, לאן נקלעתי בגיל שלושים, חתיכת דילמות, כל העולם הולך נגדי, סבל כזה, ושקרים לבנים, כל היום חושבת מה לעשות, להחביא או לזרום עם האמת, הרי בסוף אמצא את עצמי עם כובע של דוסית וגרביונים לוחצים, מתפללת שלוש פעמים ביום לאלוהים, זה נראה לך הגיוני, איך יוצאים מהפלונטר הזה בלי חבלות, איך אשמור לי על איריס שלי, איך, שככה היא וככה אני, אבל היא בשלה, שלחה לי קישור לאתר של שמלות כלה, כאילו צחוקים, אבל את יודעת, בכל צחוק יש קצת אמת, אז שלחתי לה קישור לאתר פורנו, שאלתי מה בתפריט דַייק שלי והיא שלחה לי פרצוף כועס, אפשר לחשוב שהיא עשויה מסוכר, היא והסטיות שלה.

•••

בלילה איריס פתאום זרקה לי שהיא יודעת ושהיא לא מבינה למה אני מחביאה את זה ממנה, כל השקרים שלי, זה אומנם משפחה, אבל גם היא משפחה, הרי דברים כאלה לא שומרים בבטן, זה לא יעזור לי, היא הבינה מזמן, אבל העמידה פנים כדי לא להכאיב לי, מסכנונת, סיפרה לי על חברה אחת של ההורים שלה, הפרופסורים, איזה דוקטורית מהאוניברסיטה שחלתה בסרטן, שהתחרפנה, עשתה מינוי אצל הקדוש מנחם שניאורסון, הולכת אחריו כבר חודשיים, קמעות ומשחות ותפילות ביער, מה את יודעת, גילתה לי דברים שאני בעצמי לא ידעתי על אבא שלי, זה לא רק קליניקה בסלון, אלא גם תפילות המוניות ביערות בראש חודש, שהוא מתפלל עם עדת המעריצים שלו, המופרעים, מארגן להם הסעות מיוחדות, אוטובוסים־שְמוֹטובוסים, חתיכת שוק חטפתי, הינה הלך עליי, בוצ'ה מפגרת עיוורת, רעדתי, כמעט התעלפתי, זה אמיתי, אחותי, איך שאיריס נבהלה מהתגובה שלי, חיבקה אותי, הלכה והביאה לי כוס מים, אמרה שאני לא אחראית על אבא שלי, זה החיים שלו, זה לא החיים שלי, שיעשה מה בראש שלו ואם זה לא מוצא חן בעיניי זה ממש לא יעזור לי, למה מי אני, משטרת המוסר, או שתזרמי או שתחתכי, אבל אין טעם להסתיר, זה אידיוטי, הרי כולם יודעים, חצי ירושלים כמעט, ואת עושה הצגות ולא מספרת לאִשתַּתך, זה טיפשי, רבאק, לזין כזה באמת שלא ייחלתי, חשבתי שהוא מרפא חולים בקטנה, בסלון אצלנו בבית, עם קפה ועוגיות של אימא, ופתאום נופלת עליי האמת כמו בניין מאה קומות, טראח, על הראש המסכן שלי, זה מפעל עם אוטובוסים ומעריצים ויערות וְאַללה ודוּניָה, מחר הוא עוד יהיה לי קדוש רשמי, שלא תדעי, השתתקתי, חטפתי מיגרנה, נחנקתי, לא עזרו הליטופים והחיבוקים של איריס, ישבתי שם, במיטה, אני עם השקרים הקטנים שלי, איזה זוועות אבא קִרנן לי, עכשיו גם הלסביון העליון יודע, בטח מטנפות עליי, זה האבא של פְרֶד המסכנה, חושב שהוא המשיח, רבי עקיבא, ממש ישו, והיא מפרסמת שדיים ותחת באינסטוש כמו ליצנית, איך היא חיה עם זה, רחמנות עליה, יא וואראדי, שבאמצע הלילה הקאתי והקאתי, כמו מַשְׁתינוקת, ייללתי, צעקתי שזה לא מתאים לי, איריס, אני לא יוצאת מהבית, זהו, אפשר לסגור את הבסטה ולהגיד שלום לכל החברות שלי בגבעה ובעתיקה ובלבנון, הלך עליי סופית־סופנית, אני לא אחיה עם השקרים האלה, יותר טוב ללכת קאפּוּט, תאמיני לי, אבל איריס המותקית שלי לקחה אותי לאמבטיה, טיפול עשרת־אלפים עשתה לי, קצף, סבונים, שמנים אתריים, דיקולונים, הושיבה אותי ושפכה עליי מים חמים, הדליקה נרות ריחניים, הוליווד, מה את יודעת, שאני ישבתי על התחת השמן שלי ונזלתי, התייפחתי, כולל דמעות וכאלה, למות, בושות, נפתחתי כמו סטרייטית היסטרית, זה הרי כל־כך לא מתאים לי, אבל ככה הם החיים, אוֹה החיים, שבאים ומתעתעים לך, צוחקים לך, מטנפים, כמה שתברחי מאלוהים, הוא אחרייך באוטובוסים ובמתפללים ובנשות הכותל ובשמלות כלה ובהינומות ובקמעות, לא תצליחי לברוח מזה בחיים, טיפשה אחת, מה אני אגיד לך, זה פתח לי את הראש, אבל לא בקטע טוב.

•••

אז החלטתי לחתוך, מעכשיו אני יתומה, לא אבא ולא אימא, נוחי וליבּי שניאורסון הורים שכולים, אין להם יותר צאצאית, גמרתי איתם אחת ולתמיד, כמה שאיריס ניסתה להרגיע אותי, לא עזרו לה המילים, זין, אין לי הורים, נגמר לי, אאמץ את ההורים של איריס, הם לפחות פרופסורים באוניברסיטה, לא נוהרים באוטובוסים, משוגעים, מחבקי עצים, מתפללים ומתנענעים, רק מלחשוב על הטקסים שאבא'לה עורך למעריצים שלו ביערות כמעט התעלפתי, זה לא אני, זה לא החיים שלי, זה לא מה שלמדתי וזה בטח לא מה שרציתי, כזה גועל רפש, חסמתי אותם בסלולרי, בוואטסאפ, בטלגרם, באינסטוש, בפייסבוק, שלא יצוצו לי, אדון שב״כ וגברת מפקחת גננת, לא רוצה שום מגע עם הורים שרלטנים כאלה, זה אשכרה עלה לי בבריאות, תאמיני לי, יקירתי, ישבתי יומיים מול הנטפליקס, כמו גולם, בוכה, תוקעת בורקס, סלטים מוכנים, פיתות וג'חנון, מה לא, בכיתי, בכיתי, כל־כך כעסתי, איך התגלגלתי, ועוד בעל כורחי, איך, כשאיריס חזרה מהעבודה לא האמינה למראה עיניה, הבית נהפך לדיר חזירים, ערימות של כלים מלוכלכים עד התקרה, סיגריות חצי מעושנות בכל חור, כתמים על השטיח שכמעט נשרף ואֶם־דִי וחשיש, מה את יודעת, אבל אִשתַּתי הייתה הגיונית, כמו תמיד, שאלה אם גם את החשבון בנק שלי חסמתי מפני ההורים שלי, חתיכת עצלנית פרזיטית, בחיים לא עבדת, לא מלצרית ולא פקידה, חיה על הכספים של האבא שלה, פּוּנְקט נכנסים לה ישר לבנק בראשון בחודש, לסגור לה את הוויזות ואת המסעדות ואת הפסיכולוגית ואת הנטפליקס, שמה לי מראה מול הפנים המייבבים שלי, רצחה לי את האופי, נו בטח, ככה זה כשאת חיה עם מפתחת תוכנה בהייטק־שמייטק, אינטליגנטית אנליטית שלי, שלחתי אותה לעזאזל, שתיתן לי להתאבל על ההורים שלי, אבל אם זה כל־כך חשוב לה, אלך ואסגור את החשבון בנק שלי, ממילא אני סוג של טפיל, אז אהיה טפילה על החשבון שלה או שאתאבד, שתבחר מה יותר נוח לה, כי ככה טוב לי, עם הרחמים העצמיים שלי, ואם לא מתאים לה, אחתוך ישר למדרחוב בבן־יהודה, אקבץ נדבות, ארקוד ריקודי בטן, מה שלא יהיה, תקעתי ג'חנון שהפשרתי במיקרו וסתמתי, אבל איריס הייתה אצילית, הלכה ואספה את כל הכלים המלוכלכים ואת הבְּדלים ואת הכדורים וניקתה את הבית, ילדה טובה ירושלים שלי, הניחה לי בצערי, בעצמה הצטערה על מה שאמרה לי, וטוב שאמרה לי, בינינו, חתיכת מפונקת שכמותי, רדיקלית על חשבון הברון ומשרד הביטחון, לא פחות, מפגינה עם הערבים בשייח' ג'ראח, יושבת במחסום ווטש, מצד אחד תוקעים אותם המג״בניקים והשב״כניקים ומצד שני מלטפים אותם אנרכיסטים מפונדרקים כמוני, מאזן מושלם, שלא תדעי, חתיכת פרוורסיה כל המדינה הזאת, הדְחקות־שְמדחקות, לא רואים ממטר את העוול של הערבים, אבל צועדים עם דגלים באושוויץ, למה לא, זה הכי־הכי, אחותי, צעקתי לבת זוגתי שצחקה במטבח, אמרה שאני לא פחות ממשוגעת, אבל משוגעת חיובית, אז נבחתי עליה שאני אוהבת אותה, כּוּס אִמהּ, שאין דברים כאלה, והיא אמרה לי שעוד נראה מי אוהב את מי, תחרות באהבות עשתה לי.

•••

איפה הייתי, אני והחוט מחשבה המזורגג שלי, אז אחרי שבועיים איריס סיפרה לי שהם חיפשו אותי, אבא התקשר אליה, חשב שהסלולרי שלי אבד, נו, מה היא תגיד לו, שאני חתכתי, גמרתי, קרעתי אותם מהחיים שלי פוֹר גוּד, הסמיקה לו כמו מטומטמת, אמרה שאכן הלך לי האייפון, אבל הזמינה לי חדש דנדש, הצליחה לצאת מזה איכשהו, אבל נראה לה שהוא לא האמין לשקרים, שאל אם אני בבית ואם אנחנו עוד ביחד, חטטן כזה, אני אומרת לך, מה הוא חושב לעצמו, אבל איריס הייתה אסרטיבית, אמרה שהכול יהיה בסדר, נוחי שלנו, ודרישת שלום גם לליבּי, נשיקות ממנה וממני, איך לא, התפלצתי, כמעט התקשרתי ואמרתי להם שישכחו ממני, אין יותר פרד, התפוגגתי, לא מתאים לי כל הקדוּשה הזאת, תודה רבה, אבל לא יכולתי, הצטערתי על אבא, כל־כך הצטערתי, כוס־אימא־שְלוֹ, בנזונה מניאק, איך ייראו החיים שלי בלי אבא כזה, שבכ״כניק מורעל, וחתיך אימים, כל העולם מסתכלות עליו, אפילו היום, כשהוא חתיָאר עם פדחת, לקח אותי בילדות לכדורגל, בית״ר ירושלים, לגמר גביע אירופה, לסרטי פעולה סוג זי״ן, לטחון מעורבים במחנה־יהודה, כי אימא לא מסוגלת לאכול זוועות כאלה ולראות סרטים איומים כאלה, עושים לה מצברוח נכאים, גננת מטומטמת, איך הצטערתי עליו, איך, מה אני אגיד לך, כמעט ויתרתי ופתחתי את החסימות שלי, אבל לא גיליתי לאיריס, רק שלא תתחיל לי עם החתונה שהיא מתכננת לנו, חופה ונשות הכותל וטיזי, צרות כאלה, גם אותה הרי צריך לחנך, היא לא מבינה כמה דברים בחיים, לכי תסבירי, לרבנות הראשית, לאלוהים, אולי במקום זה עדיף כבר שאלך לחפש עבודה, איזה משרה חלקית, עבודה שלא תשעמם אותי ביגון שואה, אני הרי לא טיפוס של תשע עד חמש, אולי מוכרת בחנות פרחים או ברמנית, לא יודעת, פרחים עושים לי אלרגיה וברמנית זה קצת פתטי לי, עם כל הגודל שלי, מאה ארבעים קילו וזה, אין מקום לזוז מאחורי הבר, ישבן, שדיים, כרס, חשבתי, חיפשתי ברשת דרושים וכאלה, שתכף הסתובב לי הראש, אני הרי לא טובה בדברים קבועים כאלה, זה מה יש, ישנה עד עשר מינימום ולא יכולה בלי שנ״צ, ככה שכבתי לי בבית וחשבתי, לפעמים ניקיתי ולפעמים לא, תלוי במצברוח שלי, אני לא שפחה או עוזרת בית, מצטערת, אני בכלל בדיכאון, יפתי, אז שפכתי על הגווייה שלי סדין לבן, כמו מלאכית ועשיתי סֶלפי על רקע השמיים, לשכוח ת'צרות, והעליתי לאינסטוש, כתבתי פוסט מפגר למעריצות שלי, כרגיל, ואז.

•••

ואז הוא הגיע, איך לא, האדון היקר, יימח שמו, התפרץ לי לחיים בלי רשות, כזה אידיוט, בלי טיפת מודעות עצמית, צץ לי עם זר פרחים ועוגת נפוליאון שלוש קומות וסָבָרינות, מה את יודעת, עמד לי בדלת, ניקה את הרגליים במחצלת, שעות, כולו אדום, מתנצל שהוא חי, נראה כמו ילד מפגר, תאמיני לי, מתלבט אם להיכנס או ללכת, רק שלא יתבכיין לי, חס וחלילה, אז משכתי אותו פנימה וסגרתי, עמדתי ועמדתי, לא זזתי, הטלתי עליו צל כבד של כל הגופה הענקית שלי, שיתקרר קצת, אולי ככה הוא יקלוט אותי, אדון מנחם שניאורסון, האבא האהוב שלי, לחשתי לו מתחת לשפם שלי, אני פרדי קרוגר, תיזהר, אני אבוא לך בחלומות, אקרע לך את הפרצוף עם האצבעות סכינים שלי, יינְעל אבּוּק, מה שמעתי, אוטובוסים ומעריצים בראש חודש, תפילות המוניות, ניסים ונפלאות, אתה נורמלי או שירדת טוֹטאל־לוס מהפסים, איזה בושות אתה עושה לי בפרהסיות שלי, איך אפשר לקיים ככה חיים נורמליים של לסבית רדיקלית להטב״קית רציונלית, רק שלא תשלח אותי להמרה, תהרוג אותי עם פסיכולוגים, רבניות, מקווה, אתה השתגעת, אבא, אבא, אבא, נפלתי על הפרקט בכניסה והתחלתי ליילל כמו תינוקת, רקעתי ורקעתי, כאלה מוגלות יצאו ממני, כמו חצ'קון ענק שהתפוצץ, אבא, למה ככה, למה אתה שונא אותי, לא להאמין שנהייתי כזאתי סיסי, השפלתי ת'צמי, מה אומר לך, החיים בכלל לא פשוטים במשפחה שלנו, חרא כזה, ואבא הלך למטבח, התעסק שם עם הברז, שפך מים, פתח וסגר ארונות, חזר עם צנצנת שתקע בה את הפרחים, סחלבים וקלות ושושנים צחורים, קלאסה של זר, בטח עלה לו מיליונים, התעלם מכל ההצגות שלי, מייללת־שְמייללת, זה חוקר בשב״כ או לא, ויאללה, חזר למטבח ופתח וסגר גם את המקרר, אולי שלוש פעמים, בטח התלבט עם העוגות, שמעתי מגירות וצלחות וסכינים, וחזר לסלון עם מגש של בית־מלון, מפיות, קנקן קפה, מים קרים, ספלים, עוגות וסכו״ם בצלחות, מה את יודעת, נהיה לי מלצר פירסט־קלאס לעת זקנה, הניח הכול על השולחן, בא וניסה להרים אותי, כמעט נפל עליי, בכל זאת, דֶּבָּה, הרי צריך מנוף בשביל להזיז את פרד, צחקק לי, דווקא לא התלונן, התעלם מכל מה שאמרתי, נו, מה לעשות, הרמתי ת'צמי, עזרתי לו, שלא יחטוף לי קילֶה, רק זה חסר לו, דחף אותי, גלגל אותי, הושיב אותי על הכורסה, מזג לי קפה, בַּאטלֶר של קינג דייוויד נהיה לי, תכף גם יתחיל לדבר צרפתית, יא מאדאם, סיל ווּ פְּלֶה, שאל מה שלומי, עאלק מתעניין, מה תאכלי, סברינה או נפוליאון, מתוקה שלי, שייחנק, אין עליו בושה, העמיד לי פנים של משרת אישי, תכף גם ינקה לי אבק, כביסות, גיהוצים, יעשה ספונג'ה, לא עניתי, דווקא, מה הוא חושב לעצמו, אז החליט בשבילי, סברינה תתאים, חייך מאוזן לאוזן, סיפר לי שזאת העוגה שסבתא נעימה הכי אהבה בימי חייה הקצרים, ממש מעניין לי ת'תחת, סברינות של סבתות ז״ליות, סיפר לי שהיא חזרה בתשובה אחרי שאחותה הצעירה מתה משבץ במוח ובסוף היא חטפה סרטנים, סבתא נעימה, מרוב עצבות, הלכה להם בגיל חמישים ושתיים, נו יופי, החליט לעשות לי מצברוח נכְּבָּה, אז שאלתי אותו מי מת לו, שהוא חזר ככה בתשובה, נהיה לי חצי אלוהים, והוא צחקק את הצחקוק הקבוע שלו, יינְעל אביו, לא ענה לי, מה יגיד לי, זה שב״כניק, כולו סודות ומזימות, תכף ישלח לי מסתערבים, יחזירו אותי בתשובה והלך עליי, מי יציל אותי, מי.

•••

החזקתי ת'צמי, לא ייללתי, לגמתי קפה, תקעתי סברינה, הסתכלתי לְאבא בעיניים, כמו רנטגן, לא ויתרתי, מהמוח שלי ישר למוח שלו, בלי קיצורי דרך, שתכף הוא הסמיק, הבין שאני לא אסכים, לגם מהקפה שלו, התחיל לגמגם לי על סבתא רבתא שלנו, גברת שושנה־רוזה לוי, הגמדה, שהייתה בעצמה רדיקלית חופשית, כמעט התנצרה בגיל חמש־עשרה, לא ויתרה לאבא שלה, חכם אברהם בכור, ההוא שהתחיל עם הקמעות והברכות, שלא תדעי, סגר עם חתן אחד, מגרמניה, על דעת עצמו, לא שאל אותה, ככה היה נהוג בימים ההם, אישה כמו כורסה, כמו שטיח, יושבים עליה, דורכים עליה, מחליטים בשבילה, אז סבתא ברחה למיסיון של הנוצרים, לימדה את אבא שלה היקר מאיפה משתין הדגיג, התחתנה בסוף עם איזה טאוויל, סבא רבא שלנו, שלמה־סלומון לוי, התאהבה בו, החליטה על דעת עצמה, תחמנה להם חתונה מהסרטים, החליפה חתן עם אחותה ויקטוריה, כל־כך הרבה פרטים, סיפורים, שכמעט הסתובב לי הראש, יופי טופי, מה זה קשור לכישופים ולאוטובוסים, לא הבנתי, אבא מנסה לסמם אותי בנוסטלגייה, זין בעין, ג'יעג'ע לי, אמר שאני מזכירה לו את סבתא שושנה בימיה הטובים, הייתה גברת שמנה, גוצה, קשת עורף, לא עשתה חשבון לאף אחד, כמו גבר, לא האמינה לאף אחד, לא האמינה באלוהים, חתיכת אפיקורוסית, אבל בסוף גמרה בתור אלמנת מלחמה, כל התוכניות נהרסו לה, כמו קללה, לא חשבה פעמיים, רק היא במרכז העולם, נענשה, כל חייה הצטערה שלא התחתנה עם החתן הגרמני, וואלה יופי, שתביני פרדי'לה, לא שופטים ככה אנשים, צריך להיות קצת יותר עדינים, להתלבט לפני שמחליטים על גזר דין, ככה לחתוך, לברוח, זה מכאיב, נו באמת, אפשר לחשוב מה כבר עשיתי, הסברתי לו שזה גדול עליי, כל הסיטואציה הזאת, מצטערת, כפרה שלי, זה לא חוקי, אבא'לה אהובי, זה לא מוסרי, אפילו אם יאמין בעצמו עד מָחרתיים, בכוחות שלו, בקמעות, בניסים ובנפלאות, רבאק, אבל לקחת כספים מאנשים חולים, מסכנים, זה שרלטנות, לא יעזרו לו הסיפורים, אני לא מאמינה, כי זה כמו בּאבּא בּוּבּה, בּאבּא זיבּי, אין דברים כאלה, מנצלים אנשים תמימים, דתיים פרימיטיביים, מניפולציות, נרות, איך אפשר לחיות עם זה, אבא'לה, איך, תסביר לי, אשכרה רציתי להבין, נשבעת לך, אחותי, איזה אוויר יצא לי מרוב שדיברתי, שפכתי, הקאתי את כל מה שחשבתי, שיתמודד אם הוא גבר־גבר מהשב״כ, לא כולם מאמינים, פתטים, נמשכים אחריו, לא להאמין, שפתאום גם אצלו משהו זז בעיניים, ישר ראיתי, אין פה הנחות לאבּאים, התלבט והתלבט, לא ידע מה להגיד, שתה קפה, חייך, מצמץ לי, אמר, זה לא אני בכלל מותק שלי, אמר שהוא רק כלי, כמו צינור או עיפרון או מטאטא, מלמד את החולים לנקות, לרפא את הגוף ואת הנשמה, הוא לא עושה את העבודה, זה לא כישופים, לא טריקים ושטיקים, זה החולים בעצמם שעובדים, הוא רק מזיז, מנענע, פותח להם את הראש, את המערכת החיסונית, זה החולים בעצמם הרופאים, מותק שלי, הרופאים של עצמם ושל גופם, של מחלתם, ככה חייך לי את החיוך שלו המתוק, חשב שקניתי את הסיפורים, בִּחייאתכ, אבא'לה, לא עשו אותי ביד כידוע לך, אתה עובד עליי או מה, לא ויתרתי, שאלתי, אז למה אתה לוקח מהם כסף, רחמנות, זה כמו למכור מצבה במחיר מופקע, לנצל את המסכנים המתאבלים ברגע הכי קשה שלהם בחיים, זין כזה, שיפתח להם את הראש בחינם, שינענע להם בעצים בחינם, שיכתוב להם קמעות בחינם, שישלם להם בעצמו אם הם הרופאים של עצמם, אם הוא גבר־גבר, ככה לא מתנהגים, והוא הרכין את הראש, לא הגיב, אכל מלט, מה יגיד, זה ממש שיגע אותי, תענה לי, תענה לי, שידרתי לו ישר בין העיניים, מה הוא חושב לעצמו, הרי הכול מתחיל ונגמר בכסף, אני אומרת לך, להקיא, זה לא אבא שלי, זה לא מנחם שניאורסון שהכרתי, תאמיני לי, אחותי, מעדיפה אותו בגרסה הקודמת, כשהיה בן יונה, מתעלל בפלסטינים, נשבעת לך, רק לא נצלן ותולעת כזה, גונב דעת, טפיל על חולים ומסכנים, אבא, אבא, אבא, ואז הוא קם מהכורסה, אמר לי, פעם את תביני מותק שלי, התנשא עליי, שיחק לי אותה המבוגר האחראי, זבלן מוחות, לא קניתי את התיאוריות שלו בשיט, אפילו לא אמרתי לו שלום כשיצא והפנה אליי את הראש, רומז לי שהוא עוד אוהב אותי, לעזאזל איתו ולעזאזל איתי.

•••

ישבתי, התאבלתי, בכיתי עליו ועל אימא סופית־סופנית, בכיתי אמיתי, לא בכאילו, נגמרתי, כאילו חתכו לי את היד או חצי מהלב שלי, נשבעת לך, זה לא מאתמול, את יודעת, תמיד היו לי מטענים על אבא, שפתאום התעוררתי, כל־כך רציתי להיות הראשונה אצלו, אבל הוא בחר באימא, אני הייתי מספר שתיים, כי אימא הייתה שם לפניי, אישה עקרה מסכנה שצריך לרחם עליה, כמה סבלה בטיפולי פוריות עד שנולדתי, כאילו הייתי בעצמי האימא של אימא שלי, אבל אז לא הבנתי, הייתי ילדה, אפילו שנאתי את אבא לפעמים, לא משנה, כבר אי אפשר לתקן כאלה דברים, אחותי, שלמָחרת הלכתי וסגרתי ת'חשבון בנק שלי, העברתי את כל הכסף לחשבון של איריס, זהו, נגמר, אני יתומה, נקודה סוף, טפילה על אשתתי היקרה שקיבלה אותי בחיבוקית ונישוקית, זלגה עליי בדמעות, מה תגיד, אפשר לחיות עם שקרים כאלה, עם שרלטנים כאלה, אני לא מסוגלת, יקירתי, עד כאן, תודה רבה, לא מתנחמת ולא בטיח, רק שסבתא רבתא שושנה נתקעה לי בראש כמה ימים, נתנה לי כוחות מהנצח של החיים, כאילו אני לא לבדי במלחמות שלי, זה באמת יכול להועיל, לתת לך אוויר, פרספקטיבה, אפילו הלכתי אליה להר המנוחות, חיפשתי את הקבר שלה, בחלקה למטה, מתחת לחלקה של סבתא נעימה־קרוליין שמתה בגיל חמישים ושתיים, הם הרי קברו את סבתא רבתא שושנה על־יד דודה צרויה, ההיא שמתה משבץ מוחי בגיל ארבעים, רבאק, כאלה חרא של גנים יש לי, שלא תדעי, אבל לא מצאתי אותה, מרוב קברים לא רואים את היער, אז עליתי למשרד של האידיוט ההוא מחברה קדישא, ביקשתי שיעזור לי, איך שהוא נבח עליי, נבהל ממני, אסור להיכנס לבּוּדקֶה, גברת נכבדת, צריך מרחק נגיעה, זה הרי חרדי מהשורשים ואני חתיכת אישה טמאה, פתח ספרים, מפות, טחן לי סנדוויץ' באוזן, כזה קרצייה, כבר הצטערתי על כל העסק, שיזיז ת'תחת, נו, אז בסוף הלכנו, הוא מוביל ואני מאחוריו, יאללה, ירדנו לחלקה של האזרחים הפשוטים, העניים, שאין להם כסף כמו לירושלמים האריסטוקרטים שקבורים למעלה, על־יד הקדוש ההוא, הרב חיד״א, תמיד היו פה מגעילים, סמ״ך טי״תים, כל מיני קדושים ומלכים, רמי מעלה, מלכים בתחת שלי, ימינה, שמאלה, צפיפות כזאת, בקושי הצלחתי ללכת בין המצבות, זה לא אנושי, תאמיני לי, יש בעיר הזאת יותר מוות מחיים, אני אשכרה לא מבינה מה אני עושה פה בכלל, לא מתאימה לנוף הכללי, זה פשוט מבהיל, ככה התרוצצנו אולי עשר או עשרים דקות, עד שההוא מצא לי אותה, מצבה חצי מחוקה, בקושי רואים מה כתוב, בושות לסבתא רבתא שלי, הגמדה, אז הלכתי ושאלתי דלי מים מדודה אחת שהתאבלה שם על קבר טרי, שפכתי על האבן, רחצתי, ניקיתי, איפה את, שושנה שלי.

•••

נולדה בשנת 1914, נפטרה בשנת 2000, אפילו התאריכים על המצבה שלה לועזיים, אפיקורוסית כזאת, הייתי בת עשר כשהיא מתה, אבל לא זכרתי אותה, הכול התעמעם לי, היא הייתה במצב קשה מאז שסבתא נעימה מתה, ככה סיפרו לי, לא תפקדה מי יודע מה, לא התחברה למציאות, אז החביאו אותה מהנכדים ומהנינים, אולי פעמיים־שלוש ראיתי אותה בכל החיים שלי, בפסח ובראש השנה, עד שהחליטו שזהו, אסור לַקטנים לבקר אצלה, מדברת שטויות, עושה קקי בתחתונים, צועקת, מבהילה את הסניטרים, שלא תדעי, אחותי, ככה בסוף גם את תגמרי, אולי גם אני, במושב זקנים, מאחורי וילון, כמו עציץ מת בלי עלים, בלי צחוקים, בלי חיים, ליטפתי לה את הראש של המצבה, שאלתי מה שלומה, אשכרה הרגשתי אותה בלב, בפַּנים אפילו, כזאת קטנה, מסכנה, סבתא רבתא גוזלית, הלוואי שהיית יכולה לצאת קצת מהקבר שלך, לספר לי עלייך, זה היה יכול להיות טרֶפֶת, יאללה, צילמתי ת'מצֵבוּש והעליתי לאינסטוש, כתבתי לעוקבות שזאת סבתא רבתא שלי, שושנה־רוזה לוי, הרדיקלית החופשית, העקשנית, ירושלמית אל״ף־אל״ף, איפה את, סבתא'לה שלי, שבינתיים ההיא עם הדלי העירה אותי מהחלומות, אמרה שצריכה ללכת, תודה רבה, החזרתי לה את הדלי והלכתי אחריה, לכי תמצאי את הדרך החוצה ביער המצבות הזה, לא מתאים לי, גם השמש התחילה לשקוע והעולם נהיה אדום־אדום, מה את יודעת, כמו סרט בנטפליקס, נפרדתי מסבתא'לה, צחקקתי, נתראה בחיים הבאים, וסבתא שושנה צחקקה אחריי, בטח, בטח, טיפשה מפגרת, הרי אין עולם הבא ואין אלוהים ואין זיבּי, מה, את נחשלת כמו אבא שלך שהתחרפן, קדימה, תלכי, תעשי סלפי, תעלי לאינסטגרם, תשתי קפה, תלרלרי, תעשני ג'וינט, לא יזיק לך, הצחיקה אותי בעיני רוחי, סבתא רבתא גנובה כזאת, רק שלא ירדתי מהפסים, ככה עברו עליי הימים באבֵל הזה שלי, הפרטי, חשבתי לא פעם על סבתא שושנה, תקעתי ג'חנונים מוכנים ופחמימות ריקות, מחקתי, נמחקתי, חתיכת אידיוטית שאני, בלי שום תכלית, בלי שמחת חיים.

•••

ואז טראח, הגיעה דרישת שלום מהעולם הבא, איך לא, ועוד באינסטוש, על תמונת המצבה של סבתוש, רבאק, כמעט השתנתי בתחתונים, פשוט לא להאמין, שלח לי לבבות ופרחים ולייקים, מי אם לא הדוד שלי האובד, אדון שלומי שניאורסון, כתב לי, אם תרצי, אשמח לשתות איתך קפה בהזדמנות, יספר לי על סבתא נעימה שלי, וואלה יופי, מאיפה הוא צץ לי, המתרומם הזקן הזה, עוקב אחריי באינסטגרם, חתיכת חוצפן, חטטן, שהיום הוא כבר בן יותר משישים, נח לו באיזו גינה על הכרמל עם בעלו היקר, הם מגדלים שלושה כלבים ועשרים חתולים, פנסיונרים, איפה החביאו לי אותו, אותם, זה לא אמיתי, אחותי, שאני, כידוע לך, לא מתרגשת מכאלה דברים, משפחת בתחת לא הכי מעניינים אותי, זונות כולם, אבל המתחנגל הזה נפל לי כאילו במשבצת של אבא, מנחם שניאורסון הקדוש שעשיתי עליו איקס, אז הינה תיקון קוסמי לקלקולים שלי, היית מאמינה, זה לא אמיתי, אחותי, ישר פתחתי לדוד שלומי תיק, חקרתי עליו באינסטוש, בפייסבוק, תמונות ישנות, חברים משותפים וכאלה ואז הוא שלח לי תמונות, סלון, גינה, נוף, שאל מה שלום נוחי וליבּי, איך בשב״כ ובגן הילדים של ויצו, איך בגבעה הצרפתית, כמעט שלחתי אותו לעזאזל, אבל נחנקתי, הייתי לאקונית, את הכביסה המלוכלכת שלי אני לא מכבסת באינסטגרם של אנשים זרים, מה נהייה לך, אחותי, הוא הרי נעלם לפני יותר מעשרים שנה, האדון היקר, ועכשיו צץ לי, שואל מה שלום אבא'לה, אימא'לה, זה לא רציני, הוא כמעט אדם זר, איך שלא תסתכלי על זה, נו, אז קבענו לקפה ועוגה במרכז המסחרי ברמת אשכול, נשב ונדבר, אולי יהיה חיבור, האמת, בינינו, שאף אחת לא שומעת, ממש התרגשתי, איריס אמרה שזה סימן מהשמיים, אבל לדעתי זאת אני בעצמי, מתוקה, זאת אני שהפעלתי את הגלגלים של הגורל שלי, הייתה לי תחושה טובה כזאת, אינטואיציה, אולי בגלל זה הלכתי לקבר של סבתא רבתא שושנה, והינה, קיבלתי דוד להטב״קי פלוס בעל ושלושה כלבים, פיצוי על ההורים שלי שמחקתי, ואין להם ילדים, לשלומי ולבעלו, אולי גם יאמצו אותי, חה, היית מאמינה, הייתי בטוחה שיש להם ילדים מפונדקאית, את יודעת, ההומואים היום כמו סטרייטים גמורים, מכון כושר, עגלות, תינוקות, שירה בציבור, יותר סטרייטים מסטרייטים, זוועות כאלה, לקקנים, מתרפסים, אבל הדוד שלומי נשמע לי אחרת, נוֹן־קונפורמיסט, אומנם קצת תקוע בשנות השמונים, נסלח לו, מה הוא אשם שהוא כזה זקן טיכו, צחקק לי כמו אבא'לה, בהתחלה זה קצת הרתיע אותי, אבל הבלגתי, הם תמיד היו קצת דומים, אבא ודוד שלומי, ולכי תתמודדי, בינינו, כמעט השתנתי בתחתונים, אחותי.

•••

ישבתי שם, בַּבית קפה, מול הדוד שלומי, וכמו שישבתי מול אבא'לה שלי, הוא הזדקן בול כמו אבא נוחי, שני מפרצים בשיער שהכסיף, כרס קטנה שהוא מחביא בטישירט ושתי אוזניים של פיל, סרטים, אני אומרת לך, אחותי, אפילו הקול שלהם דומה, זה הפיל אותי, לא הצלחתי להשתחרר מהגעגועים ומהכאבים שלי, חמוד כזה, מתחשב, עדין, הבין שמשהו לא בסדר ביני ובינם, לא חיטט לי בפצעים הטריים, הזמין לי פשטידה ומרק כרובית, מה את יודעת, כזה ג'נטלמן אנגלי, אבל עם יציאות נשיות לא נשלטות ביד השמאלית, צחוקים, שהרי אי אפשר להוציא את הוְיֶאז'ה מההומו, גם אם הוא קופי של אבא שלך השב״כניק, שמסריח מגריז ומטסטוסטרון, הוא אשכרה הדליק אותי, הדוד שלומי, שאלתי אם ילך אליהם אחרי שיגמור איתי, יבקר בבית בגבעה הצרפתית, צחקתי בכאילו, אבל הוא לא ענה, כיווץ את העיניים, חטף טיק בפַּנים, ישר הבנתי שהוא לא מת עליהם, ברוגז כבר הרבה שנים, בטח מנסה לעשות עליי סולחה, לכי תספרי לו שנוחי אחיו נהפך ל״קדוש״ שרלטן, לא רציתי להכאיב לו, שיחשוב מה שהוא רוצה, כל אחד ודעתו, מי אני להחליט, הזמין לי קפה, עוגות, גלידה, ואחרי זה לקח אותי לטיול ברמת אשכול, להתגאות בשכונה שלהם, אפשר לחשוב, נו, הראה לי את הבית שלהם הישן, את הסופּר שלהם, את הבית־ספר שלהם, את הגן־ילדים של אימא ליבּי, כשהייתה גננת מתחילה, לפני מיליון שנה, מה את יודעת, עשה לי סיבוב היסטורי, ראיתי איך נפתחו לו העיניים, איך נהנה מהאוויר הירושלמי, מהאבנים, מהבתים, מהסיפורים על האנשים הישנים, אבל לא מהאנשים החדשים, זה בטוח, אמר שהשכונה הזאת הייתה פעם חופשית טוטלית, אבל היום הכול מלא חרדים, השתלטו לנו על החיים, ילדים מקיר לקיר, ציציות, פאות נוכריות, שלא תדעי, סיוטים, כי פעם, כשאבא ושלומי היו ילדים, הלכו פה על המדרכות אנשים נורמליים, קריינים מהטלוויזיה, במאים, דוגמניות, דליה מזור, מוטי קירשנבאום, כל מיני כאלה, שיט, פלא שכולם ברחו לתל־אביב ולברלין, אני אומרת לך, נהיה לי שחור בעיניים מרוב דוסים, אחותי, שאחרי זה נפרדנו, הדוד שלומי נסע לתחנת הרכבת, הוא לא אוהב לנהוג במכונית, כזה עדין, חמוד שלי, ביקש שנבוא אליהם מתישהו, לביקור בהר הכרמל, יזרקו עוף לתנור, סלטים, פיתות, טחינה, לא משהו פורמלי, שהם שני הומואים חתיארים, תקועים בבית אבן, כמעט לא יוצאים, ראו כבר את כל העולם, איפה לא היו, מה לא אכלו, מישלן ושרימפסים וכאלה, טוּ אינְקַמְז נוֹ צ'ילדְרֶן, את יודעת, עשירים, בטח מסריחים מכסף, אבל לא שאלתי, למה לי להשפיל ת'צמי, עליתי על קו ארבע וירדתי העירה, לא הסתכלתי אחורה בזעם, על הגבעה הצרפתית, אין לי יותר מה לחפש שם, אחותי, אני יתומה הרי.

•••

אחרי זה התחלנו להתכתב בוואטסאפ, אני ודוד שלומי, סיפר לי, כתב לי, שלח תמונות של הסבתות, כולל שושנה שלי, הרדיקלית, הגוזלית, אשכרה הייתה גמדה, אצבעונית, הגיעה לבעלה עד הפופיק, קטעים, אבל עם פרצוף של אחת ביקורתית, מסכנה, מתוסכלת, כל־כך רצתה להיות ציירת, אבל בסוף גמרה אשת איש, שפחה, עקרת בית עם פיפי וקקי וחיתולים, איך כאב לי על סבתא רבתא שלי, איך, ככה סיפר לי הדוד שלומי, על כל הנשים במשפחה, שלא היו מרוצות מי יודע מה מהחיים, גם סבתא נעימה שחלמה להיות זמרת ובסוף חתכה בגיל חמישים ושתיים, אמרה להם, לכו תתנענעו, אני נשבר לי הזין להיות עקרת בית, יאללה לקבר, שלום ולא להתראות, כאלה סיוטים, פתאום תחיית המתים בוואטסאפ אצלי, רוחות רפאים מלפני מיליון שנה, אפילו התחלתי לדבר עם שושנה במחשבות שלי, דמיינתי את הקול שלה, את הצחוק שלה, את התכסיסים שלה, איך נפלה בפח, גמרה בעצמה על הפנים, נישקתי אותה בעיני רוחי, שלחתי את התמונות לאיריס שלי, תראי, תראי, זאת הסבתא הרדיקלית שלי, אפשר שלא להתאהב בה, אחותי, מה אומר לך, יקירתי, משפחת בַּתחת קרמה לי עור וגידים, העליתי לפייסבוק, לאינסטוש, מה לא, כל הלסביון העליון התאהבו בה, פתחו קבוצת שושנה־רוזה לוי בפייסוש, שאלו מי היא ומה היא, אולי הייתה דַייקית, קטעים, אחותי, נהייתה לי סטארית, לייקים־שְמייקים, מה את יודעת, רק חבל שאבא'לה לא יכול ליהנות ממנה ומשלומי אחיו, ומהבעל של שלומי, שנראה לי חמוד אמיתי בתמונות באינסטגרם, שמן כזה, טוּז, לא נראה מתרומם בכלל, ההפך, כמו קבלן עפר שנפלה לו הכרס, והוא בכלל היה דייל באל־על לפני מאתיים שנה, וחתיך עולמי, לא להאמין איך שהחיים אוכלים ת'אנשים, משמינים, מתכערים, אכולים, היום את פה ומחר את שם, זקנה בלי שיניים, לכי תתווכחי עם מה ועם מי, אחת־שתיים־שלוש ואת בקבר, אז החלטתי לרַצות את אשתתי, יאללה, החיים קצרים, נעשה חתונה, מה שתרצי, נשות הכותל, סוכריות, טקס עם תורה ועם טלית, יא אלוהים, אבל משהו מצומצם, מתוקה, לא בא לי על משפחה ועל דודים, לא בנויה לזה עכשיו, אחרי שחתכתי את המשפחה הגרעינית שלי, רק שתינו והחברות שלה, המתנחבלות מהכותל המערבי ואיזה בוצ'ות מהלסביון העליון, בקטנה, בייגלה, קצת יין, בלי שמלות כלה ובלי נעליים, נתחתן במשרד של העורך־דין, חתימות וכל מה שצריך, אם תרצי, אפשר להעלות לייב של הטקס באינסטוש ובפייסבוק, אני לא רוצה פרצופים ארוכים בחתונה שלי, שאלות מעצבנות, טוקבקים, שיישקו לי בתחת, אני לא חיה בשביל אנשים, רק אני לעצמי ואיריס שלי, אשתתי, כל עולמי, ככה נפלו עליי התובנות, כמו גשם באמצע הקיץ, מי אני ומה אני בלי אהובתי, יאללה, התקפלתי, התברגנתי, אבל שלא תרדי עליי, אחותי, זה רק שלום־בית וכאלה, יא וואראדי, כלה נהייתי, עם פְּלומבּה ותעודות, ירושות, מסמכים, אפשר לחשוב.

•••

אז הלכנו לחגוג בעתיקה, עם זוג חברות מהלסביון, אחת פלסטינית מהרובע הנוצרי ואחת גרמנייה שהתגיירה, שלא תדעי, זוג יונות, אבל זה סיפור לפעם אחרת, אחותי, אני עם החוט מחשבה הרעוע שלי, שׂמנו מטפחות ושָׁלים, תחפושת, שלא יצוצו לנו דוסים, יצעקו, יקללו, והלכנו לכותל המערבי, לקבל ברכה מאלוהי נשות הכותל של איריס שלי, יאללה, להתפלל, להתנענע, צחוקים עם המתנחבלת שלנו, הלוֹקשית, נעשה שמח לפני שסוגרים לי אזיקים, חתונה, חוזה נישואים אצל נוטריון, אני אומרת לך, הלך עליי טוֹטאל־לוֹס, אבל הכול מאהבה, תאמיני לי, שאיריס לא שואלת, לא מקטרת, מקבלת אותי כמו שאני, זונה נצלנית, לא עובדת, לא רוחצת כלים, לא אבא ואימא, אין תקציב, רק חובות ופסיכולוגית ונטפליקס ואֶם־דִי, צרות מכל הבא ליד, איך היא חיה איתי, תאמיני לי שאני לא מבינה, במקומה הייתי משליכה אותי מכל המדרגות, מי צריך דַייקית כמוני, שום תועלת, רק נישוקית וחיבוקית לפני השינה, זה לא שווה את זה, אחותי, נשבעת לך, ואז, יא וואראדי, ואז ואז ואז, כמעט מתתי, איזה נשות הכותל ואיזה עציצים, את כולם היא הזמינה, יימח שמה וזכרה, אשתתי היקרה, עמדו לי שמה ברחבה למעלה, עוד לפני הפרדת נשים וגברים, אבא ואימא, והדוד שלומי ובעלו הטוּז והדודה מיכל עם בעלה הגמד המתוסכל, מושיק, והדוד נוני עם אשתו השחיפית, ההיפית, כולל כל הנכדים והנינים, רק זה היה חסר לי, משפחת בתחת קומפלט, וגם שני הפרופסורים של איריס שלי ומי לא, חצי האוניברסיטה העברית, ספרניות, לבורנטים, דוקטורנטים, שלא לדבר על הבוצ'ות הירושלמיות, מיזוג גלויות בלתי אפשרי, רבאק, בא לי לקבור ת'צמי, איך היא עבדה עליי איריס שלי, איך, אני כבר אראה לה בבית מה זה, אשכרה, אבל בסוף לא עמדתי בלחץ, הורדתי לה כאפה לפני כל האורחים, צעקתי לה שזה ממש לא מתאים לי, תודה רבה, הלכתי משם, רצתי, ברחתי לכיוון שכונת בתי מחסה, שער יפו, מה לי ולהם, זה לא אני, זה לא אני, הלוואי שהאדמה תבלע אותם, קורח ועדתו, מה נראה לך, זה לא טבעי, לא רוצה להתנצל, להתבכיין, להעמיד פנים, ליפול על אבא כמו ילדה מטומטמת, לבקש סליחה, עאלק, זין בעין, שהוא בעצמו יזחל אליי, זה לא אשמתי, הצגות לא בבית־ספרי, סוּלחה־שְמולחה, מה נהיה לך, אחותי, אל תתחילי גם את להטיף לי, רצתי ורצתי, ברחתי, לא יודעת מאיפה באו לי הכוחות האלה, עם כל הכולסטרול והשומנים שלי, לא הפניתי את ראשי למתנחבלת הלוקשית, ההיא עם הכובע הענקי, שרדפה אחריי, לתפוס אותי, צעקה לי, תעצרי, יא חתיכת אהבלה אחת, זה לא מה שאת חושבת, תעצרי, איך שהם משוגעים עלייך, אוהבים אותך, מה את נבהלת לי, תעצרי, נו בטח, תכף תשלח לי רבנית, עובדת סוציאלית, שוטרים, לעצור אותי, אבל אני לא מתחתנת ככה, זה לא מתאים לי, אורחים מקיר לקיר, רצתי, ברחתי, נגמר לי האוויר, מי יציל אותי מעצמי, מי, מי, מי, ואז כשלתי, נפלתי, טראח, על הפנים שלי, התרסקו לי אולי שתי שיניים, שחור בעיניים, מה את יודעת, התנגש בי דוס אחד, חזיתית, בּוּם, התחיל לבכות לי, מה קרה לך, גברת, השתגעת, את לא רואה לאן את רצה, ניענע אותי כי התעלפתי, אין אני, אין, אין, אין.

ואז התעוררתי, שאלתי, איפה אני, מה קרה לי, אמרו לי, במיון של הדסה הר הצופים, היה פיגוע בכותל, מה, לא שמעת, יש פצועים, הרוגים, איפה את חיה, גברת, נתנו לי מים, ואז.

חלק שני
שושנה־רוזה

ירושלים, 1929 בקירוב

אני הצעיר והעניו, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא, בן רבי משה בַּג'דאדי הנרדם, שלא התעורר בזמן לסליחות ונקטל במחלה, בן הגאון רבי חיים העצלן, מחבר ״ליקוטי המנוחה והבהייה״, בן רב־רבנן עובדיה אשכנזי, ״הנמוך״, המיוחס על האר״י הקדוש בעל חוכמת הפרצוף. אני ואני ואני, גיחכה בינה לבין עצמה, מה יעזרו לו כל הבּאבּות והאגאבּאבּות והקדושים והאלוקיים? כוּלה תגרן של בצלים ושוּמים בשוק מחנה־יהודה. ולא בשוק המרכזי, דווקא בשוק הקמצנים העיראקים, הצדדי!

בלילות הוא יושב וכותב קמעות ומערבב משחות ורוקח שיקויים לכל מיני חולים ומשוגעים, משוכנע שאליהו הנביא הזכור לטוב יושב לו בין האצבעות, לא פחות. איבְּכּי עליו בֶּכֶה. היא לא תתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי, אבא, גם אם יכתוב לה קללות ויתחב לה קמעות מתחת לכריות ולכסתות, גם אם יקרע עליה קריעה. איבְּכּי עליה בעצמה, שושנה. מה לה ולמהנדס הנמוך הזה מגרמניה, אבא? שידוך עקום כמו כל המשפחה העקומה שלה. היא אוהבת את שלמה־סלומון לוי הגבוה מבית דיסקין; היתום, העני, הנגר, המטומטם. טאוויל וּוהאבּיל, אבל ספרדי טהור מהגזע. יפה תואר כמו האלילים על המסך ב״סינימה בינלאומי״ בבית פיינגולד. מזייף לה רומנסרות ספרדיות טהורות מתחת לאף של האדון אברהם בכור אגאבּאבּא. אולי היא טיפשה, אבל זה ממש לא אכפת לה. מה תעשו לה? היא לא מחזיקה מגברים חכמים ומלומדים מווסטפאליה או משוק מחנה־יהודה.

היא שושנה־רוזה הצעירה והנמוכה, תכף בת חמש־עשרה, מאה וארבעים סנטימטרים בקושי, לא ענווה ולא חכמה ולא עמה, היא בתה של תוּפָחָה השחפנית, תוּפָחָה בת סעדה המכוערת שבזכות בישוליה שכחו לה את כיעורה, בת שרה־כָּתוּן האילמת שלמדה גמרא במטבח ונתפסה, בת כּאזאם היפה שכל הגברים בכּאשאן העריצו את יופייה עד שהתכערה מרוב שחצנות, וכן הלאה וכן הלאה, עד האישה הראשונה־הראשונה.

הן לא עזרו לה מי יודע מה בבוקר ההוא, הנשים הללו, שעה שהייתה יורדת — ממררת בבכי — משכונת יגיע כפיים, חותכת את הרחוב הראשי בדרכה אל מיסיון הנוצרים הידוע בשמו המתחנחן, ״המוסד לנשים יהודיות של החברה הלונדונית״, שם היא לומדת לקרוא באנגלית ולשיר באנגלית ולשתות תה באנגלית. שם היא רוזה, או רוז, כפי שקוראת לה מיסיז קלארק אהובת־שנואת נפשה, ״בנות, נא לפתוח את המחברות!״

״אני שונאת את המהנדס שאוּדינישקי!״ היא כתבה באנגלית מסולסלת של יום ראשון. והוסיפה בשורה מתחתיה, ״אני שונאת את האבא שלי, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא הטיפש!״ וחתמה בתחתית הדף, ״אני שונאת גם את עצמי!״ ומיסיז קלארק חייכה, ״מַי דארלינג רוז, מרוב שנאה עוד תיהפכי לנוצרייה״.

רעיון בכלל לא רע, צחקקה בינה לבין עצמה. יתנצרו שניהם ויברחו ללונדון. או שיעלו על אונייה לתסלוניקי, משם באה משפחתו של שלמה־סלומון לוי לפני דורי־דורות. יתמזגו להם שם באהבה כמו הנשים והאנשים העירומים, המצוירים על הכדים היוונים העתיקים, אלה שהראתה להן מיס קרוליין הכחושה בשיעור לאומנות הציור לפני שבוע. יחיו על פֶּפּיטאס ועל אהבה, ואם לא תהיה ברירה גם ילכו לכנסייה. היא הרי יודעת להעמיד פני נוצרייה מושלמת כשצריך. עובדה, פעם הושיבה אותה מיסיז קלארק לפני עץ האשוח של החג הטמא שלהם, לשיר לה את המזמורים האנגלים המשוקצים בלי שום זיוף, והיא שרה, אלוקים שבשמיים, צעקה ממש, עד שהדמעות האנגליות זלגו למורה הזקנה על לחייה, ״אוֹה, מַי דירֶסט־דירֶסט רוז, העפת אותי עד לדוֹרצֶ'סטֶר ובחזרה״.

בת שש־עשרה לחוּפה. חופה שחורה! תודה לאל שחכם אברהם בכור, האלוקי בעיני עצמו, תקוע כל היום בדוכן שלו בשוק העיראקים והיא יכולה לעשות כאוות נפשה. אבל אימא תוּפָחָה החולה, המשתעלת, בכתה לה במטבח, ״מה יהיה הסוף שלך, שושנה?״ שתבכה עד שיצאו לה העיניים מהחורים ויישפכו על הפתילייה. שתתעוור מרוב שהיא רואה רק את עצמה ואת אבא ואת ״המשפחה". משפחה, איזו מילה אומללה. כל־כך הרבה אימהות בלעו רעל בגללה. ״הוא בחור טוב, שושנה, מלומד, יתכנן כבישים וגשרים. יהיה מהנדס מומחה! יעשה לנו כבוד. יעשה לך משפחה ויבנה לך בית״. אבל היא לא רוצה משפחה עכשיו. היא לא רוצה בית עכשיו. היא עוד צעירה. זה בית־אסורים, אימא. היא רוצה להפליג ללונדון ולטייל בַּנַשיוֹנַל גאלֶרי. היא רוצה ללמוד שם על הציורים ועל הפסלים, לדעת לומר את כל השמות שלהם בעל פה. מיס קרוליין אמרה שיש לה משיכה טבעית לאומנות ולדברים יפים וכישרון מולד לציור ולרישום. היא תתחתן כשיתאים לה, אימא! ועם שלמה־סלומון שלה. לא עם יוחנן. לעזאזל, איך תשכנע אותם? היא רק בת חמש־עשרה וטיפשה ולא רוצה את המהנדס שאוּדינישקי, אימא. הוא נמוך ומכוער בעיניה. הוא אשכנזי בכלל, שזה כמעט כמו גוי! אבל אבא אברהם צחק, ״שייכנס בך השד, זַקְנַבּוּטה, גם אנחנו קצת אשכנזים. בַּג'דאדים שהתערבב בדם שלהם איזה רב־רבנן עובדיה אשכנזי אחד לפני דורות. נחזיר עטרה ליושנה, יינְעל האבא שלך״.

אולי בגלל זה היא התחילה להתפלל לאלוקים אחרים. בהתחלה התפללה בינה לבינה, מקללת את כולם בתפילותיה, מראש ועד זנב, קרובים ורחוקים, וגם את האבות והאימהות ואת הנביאים ואת המלאכים ואת אלוקי היהודים שלא משוגע עליה מי יודע מה, לדעתה הצנועה, כמובן. בניגוד לאלוהים שלה היהודי, ישוּע הטמא דווקא הזיל עליה דמעה, על שושנה־רוז התקועה בשידוך שלה. ככה אמרה לה מיס קרוליין האנמית, המורה לאומנות החלשלושה, שלא פעם הייתה צריכה לעזור לה לקום מהשתטחותה לפני הגומחה הזעירה שיש לה בחדרה, מין מודל של אַפּסיס של כנסייה שבנתה וציירה בעצמה.

שושנה־רוז אפילו עזרה למורה, ציירה את הדמעה על לחיו של גואל הנוצרים שבגומחה. ״גוּדְנֶס גְרֵיישֶס מי, איזו יד וירטואוזית יש לילדה״, התפעלה המורה לאומנות. זה היה לפני שנה, כשמלאו לה ארבע־עשרה ומיסיז קלארק העניקה לה במתנה, בשם כל משפחתה החדשה ב״מוסד לנשים יהודיות״, צבעים ומכחולים של ציירת אמיתית, כמו אלו של מיס קרוליין המוכשרת, שלא פעם ציירה אותה כאילו הייתה רועת צאן מימי התנ״ך, עומדת לפני באר וכד חרס על ראשה. היא לא אהבה את הציורים המשפילים האלה, היא לא ערבייה מפגרת משכונת המוּגרבּים, אבל בלמה את פיה. היא בחורה מודרנית, כמובן, ולא פעם ולא פעמיים התפלחה לראינוע בבית פיינגולד, ראתה בסרטים שם את כל העולם — את דייוויד קופרפילד ואת באסטר קיטון ואת אוניית הקרב פוטיומקין — והיא יודעת משהו על החיים. מיסיז קלארק הייתה כה מופתעת מכישרונה של ״רוז הקטנה שלנו״, עד שהחליטה שזו תצייר להם את כל הקדושים בחג המולד הבא. אפילו שהם לא הקדושים שלה. בזכות כישרון הציור שלה היא עוד תגיע רחוק, הבטיחה מיס קרוליין, אוהו כמה רחוק.

את הדמעה על לחייה של מרים המתייסרת ציירה המורה, אבל מאחר שהיא אנמית ומתעייפת מהר, ביקשה מרוז שתצייר, בנוסף על דמעת הצלוב, גם את קפלי השמלה של אם האלוקים. הו, כמה שמיס שושנה־רוז אהבה את מרים הקדושה, וגם את מרים השנייה, המגדלית, שהיא יותר צעירה ודומה לגברת המצוירת על הפודרייה של אימא. את מרים השלישית לא היה כוח למיס קרוליין לצייר, אבל שובל שמלתה נראה בקצה התמונה. זה היה כשהם הורידו אותו מהצלב, הסבירה לרוז, ושלוש הנשים ישבו ובכו עליו כל הלילה. שייסלחו לה בשמיים על שהחסירה את מרים השלישית, מותר לה, הרי יש לה אנמיה חזקה וְתש כוחה. כל אחר הצָהריים ציירה רוז את שמלתה של אם האלוקים המתאבלת על בנה. וגם הוסיפה לה שרשרת עם צלב כמו שיש לנזירות בעיר העתיקה. מיס קרוליין צחקה, ״זה לא הגיוני, מַי סְוויט פְּרֶשֶס רוז, מרים היא אישה יהודייה מנצרת ואינה נזירה״. אבל גם על זה היא בטוחה שייסלחו לה בשמיים.

כשסיימה לצייר את שמלתה של מרים המקוננת, השתטחה שושנה לפני התמונה הקדושה, המשוקצת, והתחננה, ״תהרגי לי את יוחנן שאוּדינישקי הנמוך, בבקשה. תשלחי אותו בחזרה לווסטפאליה. תעשי שלא יאהב אותי ושלא ישלח לי עוגות וממתקים כאילו הייתי תינוקת טיפשה. בבקשה!״ ומרים הבוכייה רמזה לה, ״אולי תציעי אותו לאחותך מנוחה־ויקטוריה, היא הרי מבוגרת ממך ולא נישאה״. ושושנה צחקה, ״אבל מנוחה מכוערת, יש לה אף נשרי כמו לאינדיאנים בראינוע. יוחנן שאוּדינישקי לא ירצה אותה״. הלכה ושקעה ביצירה, והוסיפה וציירה את רחוב הנביאים, החדש בנוף הירושלמי, מאחורי אם האלוקים הדואבת.

הו, איזו הנאה יש ביצירה. אולי בגלל זה תמיד נקשרה אצלה אומנות הציור עם דברים טמאים ומשוקצים, וכשנעימה־קרוליין, האמצעית שלה, תבקש ללמוד ציור בגיל עשר, בחוג החובבים בבית הספר בצלאל, היא תשלח אותה, מרוב בהלה, ללמוד זימרה בחוג הילדים בבית הספר לֶמֶל. ״ציור זה בשביל הנוצרים, נעימה. שירה זה בשביל היהודים״. הרי לא תעשי לך פסל וכל תמונה. הרי כל המכות שנפלו על ראשה לא היו אלא בגלל אותה הטומאה ההיא, במוסד לנשים יהודיות, חטאיה הירושלמיים־לונדוניים. מי יודע, לולא חטאה אולי שלמה־סלומון לא היה נהרג לה, אולי גם נעימה שלה הייתה חיה. מקוללת כזאת.

*המשך העלילה בספר המלא*

יוסי וקסמן

יוסי וקסמן - סופר, צייר ומעצב.  נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית. בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל.

חי עם בן זוגו ושלושת כלביהם בעין הוד ובתל-אביב.

 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות
ואלוהים הרג את הכלה יוסי וקסמן

חלק ראשון
פרידה־נעימה

ירושלים, 2019 בקירוב

לא תאמיני, אבל מאז שאבא התחרפן אני כמעט לא הולכת אליהם, שני קוּקוּאים כאלה, כולל אימא שעוזרת לו בַּנוכלוּת שלו, מספרת לעצמה סיפורים, כמה אבא שלנו מעולה ואיזה כוחות־על יש לו, חצי סופרמן, הרב כדורי ממש, כזה תור עומד לפני הדלת שלהם בגבעה הצרפתית שאני אשכרה כבר לא יכולה להראות ת'פרצוף שלי בבניין, כולם שם צוחקים עליו מאחורי הגב, כולל פרופסור מלכי ודוקטור כהן, אפילו גברת אוּמַסְקי, כל השכנים הישנים מפעם, רחמנות על אדון מנחם שניאורסון, השב״כניק שהסתובב לו הראש מאז הפרישה, בטח פיטרו אותו, לכי תדעי, החליט שהוא נביא, מרפא חולים בכישופים ובקמעות ובתפילות, שפעם היה שולח מסתערבים לפלסטינים המסכנים והיום מרפא גם אותם, שזה לא להאמין, אפילו משייח' ג'ראח ומבית חנינא מגיעים אליהם למרפאה שפתחו באמצע הסלון שלנו, ואימא מבשלת להם קפה שחור וצוחקת, עושה להם ״גן ילדים מלא עכברים״, כמו שהיא יודעת, פרצופים של גננת בוויצו, מעריצה את אבא, תמיד היא העריצה אותו, כמו טמבלית, בלעה את כל השיגעונות שלו, חתיכת ציירת מתוסכלת שלא יצא ממנה כלום, אני אומרת לךְ, אבל השאירה לי שם כזה מגעיל, מזכרת לכל החיים, פְרידה, שם של זקנה, יעני על שם הציירת שאימא הכי אוהבת בעולם, ההיא עם הגבות המחוברות, המקסיקנית, פרידה קאלו, כזה גועל, ובנוסף לכל הצרות גם את השם של סבתא נעימה נתנו לי, הסבתא שבחיים לא הכרתי, היא מתה עוד לפני שנולדתי, בשנות השמונים, היסטוריה־שְמיסטוריה, אבל אני לא פרידה ולא נעימה ולא טיזי וכולם קוראים לי פְרֶד, חסר למי שתזכיר את השם פרידה במחיצתי, שלא לדבר על נעימה, ישר אני סותמת אותה, אצלי אין דברים כאלה, אפילו איריס שלי, אִשתַּתי אהובתי, לא מעזה להזכיר את שני השמות המקוריים שלי, שלא פעם רציתי ללכת למשרד הפנים ולמחוק אותם מתעודת הזהות אחת ולתמיד, פרידה־נעימה שניאורסון בתחת שלי, אוֹבּיסית עם ישבן שלושה מפלסים, צלוליטיס מפה ועד גבעת זאב, אבל עם סמכות וכנות, כמו שאיריס שלי הצִפלונית אומרת, צוחקת לי כשאנחנו במיטה, מרגיעות את העצבים של היום־יום, קצת לענג את הבשר לפני שעוצמות ת'עיניים, הרי גם ככה השינה שלי לא משהו, בזמן האחרון מתפרצת אליה סבתא נעימה, הסבתא מהתמונות באלבום הישן שאבא הביא מהבית שלהם ברמת אשכול, עוד לפני שנהפכה לשכונה חרדית, הכול שם באלבום בצבעים עקומים, צבעים של המאה הקודמת, שלפני הדיגיטלי והאינְסטוּש, ככה אבא סיפר לי, היו צריכים לחכות לפחות שלוש שעות, רבאק, עד שהתמונות היו מודפסות על נייר, בחנות קודאק במרכז המסחרי, איזה עולם מפגר היה להם בזמנים ההם, נייר, לא יכולה לחשוב על זה בכלל, בלי אייפון, בלי אינסטגרם, לא זוכרת בכלל מה עשיתי לפני כל המעריצות באינסטוש, מה את יודעת, הלֶסבִּיוֹן העליון של המזרח התיכון מה שהולך שם, עושות לי לייקים על ימין ועל שמאל, כשאני מצטלמת עם איריס או לבד, כולל עירום, אבל לא פרונטלי כמובן, חתיכת פוריטנים, מזל שאצלי הכול מתחבא מתחת לכרס הענקית שלי, שעות עד שאיריס מגיעה אליי, חופרת וחופרת, עד שאני גומרת והיא מחייכת, טוב לך, אהובתי, טוב לך, אהובתי, אין דברים כאלה, אחותי, אני אומרת לך, אין.

•••

איפה היינו, פאק, החוט מחשבה שלי לא משהו, החלומות על סבתא נעימה, צצה לי באמצע הלילה, מתחננת שאלך לאבא ואגיד לו להפסיק עם כל ההצגות שלו, רופא טבעי, צדיק עאלֶק, מקובל קדוש ממש, טְפי, אפשר לחשוב מי הוא בכלל, כזאת שרלטנות, הרי אין לו שום כוחות ושום שטויות, זה הכול אוֹטוֹסוּגֶסטיה או משהו בסגנון, אבל ההם משלמים לו הון, שלא תדעי מצרות, יש לאבא'לה גם שניים־שלושה מיליונרים, מגיעים עם המכוניות פאר שלהם, מתנחלים אצלנו בסלון, כאילו זה מדיקל סנטר, אפשר לחשוב, אז מה אם הוא היה בשב״כ, גנרל־שְמנרל, זה לא עושה אותו קדוש או משהו כזה, את לא חושבת, איזה חוצפה, אשכרה, אבל אני לא מתערבת, כי בסוף הוא עוד ייעלב לי וכאלה, בת יחידה שבאה להם בקשיים ובייסורים, מתהפכת על הצד השני ושולחת את סבתא נעימה מהחלומות שלי לעזאזל, מה היא חושבת לעצמה, ככה להטריד לי את הבלהות, עם הבגדים שלה, המשונים, מעיל ירוק ענקי וכובע כמו מגדל עם אננסים ודובדבנים, נראית לי כמו כוכבת קולנוע של פעם, שרה לי שירים של יפה ירקוני, עגלה עם סוסה וכאלה, יאללה, תלכי לאבא שלך ותגידי לו להפסיק, הוא לא קדוש ולא בָּטיח, נכדתי היקרה, קטעים מהסרטים, ועוד מסתכלת עליי בתימהון, לא מבינה איך יצאתי להם כזאת ענקית, כי אצלנו במשפחה כולם רזים ודקים, דודה מיכל ודוד נוני, אבל אני עבה, מאה ארבעים קילו, גם אלף דיאטות לא יורידו לי את הרוחב גוף שלי, שאיריס קוראת לו רוחב הנשמה, אז שאני אתווכח איתה, מה נראה לך, אחותי, אני סותמת ומאושרת, לפחות במיטה שלי מקבלים אותי כמו שאני, לא עושים מזה ביג דיל, שמנה הר אדם, בסוף תחטפי סוכרת ויחתכו לך רגל, שלא לדבר על דיאליזות ועַמּה, אבל ככה אני, השומן שלי זה כמו המגדר שלי, החומת מגן שלי, לכי תסבירי לאימא שאין לי שום חשק לרדת במשקל, אפילו לא גרם אחד, מה תעשי לי, מחצינה להם את הגופה שלי, את השפם שלי שהפסקתי למרוט, את הגבות שכמעט מתחברות לי, פרידה קאלו או לא, צחוקים, שאבא התחיל להזדעזע ממני, מה זה פה, צומח לנו גבר באמצע הסלון, איפה הילדה שלנו המתוקונת, חרא עליו, אבא, אולי תפנים כבר שאני אוהבת נשים, ככה נולדתי, לסבית דיזל, ואין מה לשנות אצלי, עם שפם או בלי שפם, לפחות דאודורנט, יקירתי, בושם, משהו, קצת פינֶס לא יזיק לך, מי שמדבר על פינסים, כמעט זרקתי לו בפרצוף שהוא שרלטן, נקודה סוף, מקבל חולים בלי שלמד יום אחד בבית־ספר לרפואה, מספר לי על האבא של סבתא רבתא שושנה שהיה מרפא עממי, קמעות ומשחות ותפילות, שזה אצלנו במשפחה מקדמת דנא, ירושה רוחנית עאלק, יום אחד עוד תתעוררי וטראח, תגלי שאת בעצמך מְרפאה עם כוחות על־טבעיים, אשכרה, לא יכולתי להתאפק ופרצתי לו בצחוק, כמו חתיכת היסטרית, ועוד לפני איזה מטופל רזה שחיף, בטח עם סרטן במוח או במעי, ההוא הסתכל על אבא כאילו היה מינימום הרב הראשי או אלוהים, כזה אידיוט, אין דברים כאלה, אחותי, פתאים עלובים וחולים, אבא לוקח מהם כסף, יש לו תעריף של קופת חולים, מה את יודעת, מספר להם את מה שהם רוצים לשמוע, מתפלל, כותב קמעות, ככה זה עם החולים המסכנים, ואימא מוזגת להם קפה, כולה חיוכים, בעצמה נהפכה לגנבת, אני רואה את שניהם ובא לי למות, איך שהם הידרדרו לתהומות כאלה, ההורים שלי, שכנעו את עצמם שהם מועילים לחברה, פילנתרופים־שְמילנתרופים, מילא אם לא היו לוקחים כסף, אבל להתנהג ככה, גועל נפש, שתכף בא לי לשלוח את כל המטופלים של אבא לחדר מיון או לפסיכולוג, שיסדרו להם את הראש אחת ולתמיד.

•••

שלשום התפרצתי על אימא, לא יכולתי יותר, אבל היא חייכה לי את החיוכים שלה, הנפולים, כמו איזה מטומטמת, נמחק לה המוח, אין לי ספק בכלל, ככה לא מתנהגת הגברת הנכבדה ליבּי שניאורסון, גננת מפקחת של משרד החינוך, איזה בושות, מה אני אגיד לאיריס שלי, המתוקה, איך אפשר לחיות עם שקרים כאלה, תסבירי לי, שהיא בכלל ישרה כמו סרגל, אִשתַּתי אהובתי, צפונבונית, למדה תיכון בלְיַדַ״ה, לא פחות, אבא שלה פרופסור לפילוסופיה בַּעברית, בנאדם עם מצפון של שפינוזה, סיוט כזה, איך אספר לה על אבא שלי, הקדוש, שלא תדעי, זה לא מתאים לי, שאיריס התחילה לנדנד לי בזמן האחרון, החליטה שהיא רוצה הסכם נישואים וצוואות הדדיות, כי לכי תדעי מה ילד יום, אנחנו הרי לא בקטע של ילדים, היא הייטקיסטית מורעלת ואני עצמאית, אושיית אינסטוש, פתאום תמצאי את עצמך אלמנה במלחמה עם יורשים, אז אולי כדאי לחשוב על חתונה עם כל הטקסים וכאלה, שזה כמו חותמת, גושפנקה, אבל שתביני, מה לי ולחתונות, מי אני, החתן, חה, אגדל זיפים ושרירים, קוראים לי פְרֶד הרי, אולי גם זין וביצים אני אגדל, איך שאיריס צחקה, אמרה שאני אהיה חתן מצוין, דווקא יתאים לי, למה שלא נעשה לעצמנו קצת נחת, נעמיד את המשפחות שלנו במקום, שיבינו אחת ולתמיד, עם שתי הבּוּצ'וֹת האלה לא מתעסקים, תשכחו מירושות ושטויות, אנחנו מתחתנות, כמו הדוד שלומי, שהתחתן עם המכוער שלו לפני מאתיים שנה, הרי יש אצלנו במשפחה תקדים, הומואים ולהטב״קים, סוטים מפה ועד מחנה־יהודה, אבל אימא לא זוכרת אם הם התחתנו, הדוד שלומי ובעלו שאני לא זוכרת איך קוראים לו, כי הם התרחקו, כל אחד לעצמו, בסוף עוד יצוצו אחיינים אחרי מותי, ידרשו ירושות, ככה זה בחיים, אבל אין מצב שאני עושה לי חופה וקידושין, איריס, תשכחי מזה, אני לא לסבית מחמד של תוכניות ריאליטי, לא מתאים לי, לא צריכה גושפנקות, מספיק לי שאני שורפת אותם במבטים שלי, תאמיני לי, אבל מה יהיה אם אמות לפני איריס, זה הרי הכי הגיוני, עם כל השומנים שלי והכולסטרול והסוכר הגבוה, נו בטח, צחקתי לה במיטה שלשום, הרגה אותי עוד לפני שמלאו לי שלושים, רק ירושות בראש שלה, אובססיבית, מה אנחנו, שתי זקנות, כמו כל הדודים המפגרים שלי, ילדים מקיר לקיר, ירושלמים סתומים, תקועים אחד בתחת של השני, איזה מזל שאני בת יחידה עם שני הורים בקטנה, אדון שב״כ וגברת מפקחת של משרד החינוך, לא יותר ולא פחות, מה להם ולבת מצוות ולחתונות וללוויות, אני שואלת אותך, לא שכנעת אותי בשיט, איריס, והיא צחקה וצחקה, שלפה את שני השדיים שלה, הקטנים, הקפיצה לי אותם מול העיניים, נהייתה לי מאצ'ואיסטית הבת זוג שלי, כמעט הורדתי לה כאפה לפנים.

•••

איריס אמרה שנתלבש כמו שתי כלות, זה יהיה הכי מדליק ככה, נלך שלובות ידיים בעיר העתיקה, זוג יונות, נוציא להם את העיניים, לחרדים ולערבים, לכולם, נעשה שבת כלה בכותל המערבי, משהו מהסרטים, הרי יש לה שתי חברות ילדוּת בקבוצה של המשוגעות האלה, נשות הכותל, נשים עם תפילין ועם טלית, מה את יודעת, אבל אני לא קונה את השטויות האלה, אפשר לחשוב, כולה קוריוז, אפילו שהן רדיקליות, עושות נא בעין לרבנים, לדוסים, לפקידים השוביניסטים שמנהלים את הכותל המערבי, בסופו של דבר זה התנ״ך עם כל הזבל שלו, תשבי בבית ותחכי לו שבע שנים, יעשה לך טובה, ועל הדרך יתחתן עם אחותך המכוערת, עאלק מתחשב באבא שלך היקר, לבן בן בתואל, גועל נפש, תגידי לי, מי יסתכל עליי ברצינות אם אלבש שמלת כלה, מה אני נראית לך, רחל אימנו, הצחקת לי את הדגדגן, לא יעשו עליי סיבוב, נשות הכותל האלה, מה פתאום, אבל איריס הייתה החלטית, אמרה שבאינסטוש זה יצטלם לא נורמלי, נקבל מיליון לייקים, ניכנס לתודעה וכאלה, אני לא הסכמתי, מי צריך את זה, אני שואלת אותך, התחרפנה הבת זוגתי, תודעה של מה ושל מי, הרי כולם עיוורים וחירשים פה, משקרים לעצמם, זה שלי וההוא שלי, מנכסים לעצמם כל דבר, שטחים, עצים, קברים, בתים, נשים, מה נראה לך, שאני אתן יד לגועל הזה, לא בבית ספרנו, מתוקה, בחיים לא תראי אותי עם שמלת כלה והינומה, רק מלחשוב על זה אני תכף תוקעת לך וַאגינוֹד בתחתונים, אני כלה, אני שואלת אותך, נו בחייאתכ, עם השפם שלי והגבות המתחברות, הצחקתיני, מותק, יש לי גבולות, אבל איריס אמרה שהיא עוד תשכנע אותי, כותל־שְמותל, אז אמרה, אף אחד לא מת מלהגיד שטויות, שבינתיים אני יש לי את אבא שלי, שצריך להכניס לו קצת שכל בראש, עם כל הניסים והנפלאות שלו, הרי לא הצליח לשכנע אותי בשיט, עשה עליי סיבוב עם הכולסטרול הגבוה שלי, אמר שיוריד לי אותו עם מחשבות ועם ברכות, עם קמעות שיכתוב לי, כל מיני תפילות, טיפשויות כאלה, איזה הוריד ואיזה עציצים, אם לא הסְטאטינים שדוקטור רוֹדְניצקה רושמת לי אחת לשלושה חודשים, הייתי כבר על אמבולנס בדרך לשבץ מוחי, תאמיני לי, אני מכירה את עצמי, אין לי שליטה מי יודע מה על הפה שלי, יכולה להוריד מקרר שלם בשעתיים, רק אתמול חיסלתי שלושה מכלים של בֵּן־אֶנד־גֶ'ריז בתנופה אחת, מול תוכנית בישול בערוץ החיים הטובים, כסף קטן, אבל לפחות אני הורגת ת'צמי ולא את העולם, לא מורידה בניינים בעזה, לא שולחת חיילים למות על שטויות של מתנחבּלים, אני לא עושה תחרות עם אף אחד, ככה גם אמרתי לאיריס, אני לא לסבית עם דגלים ומצעדים, אני בוצ'ה רדיקלית רק ברשת החברתית, אני עצלנית, תני לי לשבת בבית ולפצח גרעינים שחורים מול נטפליקס, אבל היא לגלגה ועשתה לי סימן עם היד, שכאילו אני לא נורמלית, אז זרקתי עליה נעל בית, חתיכת מפגרת, שמענו עליה כבר, רק שלא תלך לאבא ותבקש ממנו ברכה, קמע לחתונה, אולי ישכנע אותי להיות כלה, רק זה חסר לי, הם כל־כך ישמחו שני הדבילים הזקנים שלי, לראות אותי כלה, אבל בחיים אני לא אתן להם את ההנאה הזאת, מה, נפלתי על הראש, יזחלו קודם, או שלפחות יסגרו את קליניקת הניסים והנפלאות בסלון שלנו בגבעה הצרפתית, רבאק, אני צריכה לשלוט בחיים שלי, אחותי, לא כמו אימא שלי הסמרטוטית, מסכנה, איך שהחיים השתלטו עליה, רצתה להיות ציירת ונהפכה לפקידה גבוהה במשרד החינוך, תשע עד חמש, אישה מתוסכלת עם בת לא מחונכת ובעל קדוש, בסוף היא עוד תחטוף מחלות וסרטנים, זה כל־כך הגיוני, כמה אפשר לחיות מהערצה לאבא, כמה, אני שואלת אותךְ.

•••

אחרי זה איריס לא דיברה יותר על חתונות, מה שהיה חשוד בעיניי, זאתי הרי חופרת, לא תניח לי עד שתשיג את מבוקשה, אני מכירה אותה טוב־טוב, רק אלוהים יודע מה היא מתכננת לי, כמעט שבא לי להגיד לה שלום ולא להתראות, לעזוב את הדירה שלנו בנחלאות, שתיחנק לה לבד עם הינומות ושמלות כלה, נשבעת לך, איך אפשר לחיות ככה, זה הרי יכול להוציא אותי מהאיזון ושום אֶם‏־דִי לא יעזור לי, אז התקשרתי לאימא, איימתי עליה חד וחלק, אוי ואבוי לה אם היא תעקוף אותי, תלך עם הרעיונות של איריס, אבל אימא לא הבינה, אמרה שאיריס לא התקשרה ולא באה לביקור כבר המון זמן, כאילו גם היא שונאת אותם, כמוני, ועל לא עוול בכפם, שני צדיקים כאלה, מה שהרים לי גבה, רבאק, מי יודע מה הם מבשלים לי מאחורי הגב, אני מכירה את המשפחה שלי, תני להם תככים ומזימות והם פורחים, זה לא מהיום, תמיד זה היה ככה, זונות, כאלה סיפורים רצים אצלנו, בחתונות ובבריתות ובלוויות, על ההוא ועל ההיא, לא מאמינה לאף אחד, כולם שקרנים, ירושלמים נוכלים מדורי דורות, אחד בפה ואחד בלב, יהרסו אותך, ירדימו אותך עם בורקס תרד וביצה חמינדוס, ישלפו את הלשונות הרעות עוד לפני שתספיקי להתעורר, מה אני, בייבי־דַּייק תמימה, אין מצב, איריס, אין ולא יהיה בחיים, אמרתי לה, מה היא חושבת לעצמה, אבל איריס חייכה וחייכה ואני, חתיכת מפגרת, נמסתי לי מהחיוכים של אִשתַּתי אהובתי, שכחתי מה אמרתי ומה לא אמרתי, וככה מצאתי ת'צמי בעזרת נשים בכותל המערבי, הגיעו ימות המשיח, אני אומרת לך, איזה גברת אחת, גבוהה, דחפה אותי לקיר, לחשה לי באוזן, תנשקי, נו, תנשקי כבר את האבנים של בית המקדש, זה הרי כמו לנשק את אלוהים, וואלה יופי, נישקתי את הכותל, וגם ליקקתי, שלא תדעי מצרות, טעם של אבן, אלוהי היהודים לא מי יודע מה טעים, יאללה, הרמתי כמה פתקים מחריץ בין שתי אבנים והכנסתי לכיס, הרגשתי בעצמי כמו אלוהים, צחקתי לגברת הגבוהה, אמרתי שאני מעדיפה אֵלות ולא אלים, מה לי ולגברים, רק עשתורת ועִשתר וטיזי, אז ההיא חייכה, אמרה שנישקתי את השכינה בכבודה ובעצמה, ציטטה לי משיר השירים, ניסתה להיות חיובית, רבאק, איזה כובע היה לה על הראש, כמו של מתנחבלת מהשטחים, מבהילה כזאת, עם רשף בעיניים וטיקים בגבות, אלה הכי מסוכנים, את יודעת, לוקחים את התורה ברצינות, כאילו הייתה מינימום חוברת הוראות של איקאה, כל העולם זה עמלק וגוג ומגוג וכלים של בית המקדש ופרה אדומה, וְאַללה וְדוּניָה, מה לי ולהם, בינתיים היא התחילה למחוא כפיים, הדוסית הלוקשית, וגם שרה לנו, סִלסלה כמו חזנית בבית כנסת, קול ששון וקול שמחה, שתכף נהיה לי שחור בעיניים, המתנחבלת הזאת מחתנת אותנו או מה, תקעתי באיריס כאלה מבטים עד שהיא כמעט התעלפה, מה זה פה, היא עושה לי דווקא, אבל איריס התעשתה, התעוררה מהברקים והרעמים שזריתי עליה, באה וחיבקה אותי, הכניסה את היד לתרמיל שלה, שלפה סוכריות והשליכה עליי, בלבלה אותי עם ממתקים, חשבתי לי, אני כבר אתקע בה כזאת נגחה בבית, לא תעבור אצלי, סוכריות אני אומרת לך, מה זה פה, בת מצווש, חתונה, שבת כלה.

•••

למָחרת הייתי מרוחקת, לא נשיקות ולא נגיעות, החצנתי לאיריס את התחת השמן שלי, שתבין שאצלי אין שקרים, לא קטנים ולא גדולים, לא יגנבו לי את החופש שלי בשביל מסמכים של עורך דין, הסכמים, ירושות, מה לי ולהם, אני מילה שלי זה מילה, לא צריכה חוזים וחתימות וחוּפות, אבל אז היא התחילה לבכות לי, שזה בכלל לא בשבילי, אלא בשבילה, ככה היא עשויה, לא חזקה ומוחצנת כמוני, צריכה חיזוּקית וחיבּוּקית, תמיכה של חברות, גם אם אלה נשות הכותל, אפשר לחשוב מה הן כבר עשו, תמימות כאלה, כל אחת באמונתה תחייה, את מאמינה באינסטוש ובכוח שלך הפנימי, וההיא, הלוֹקשית עם הכובע, מאמינה באלוהים, זה לא סותר ולא בטיח, פרדי, זין כזה, חשבתי לעצמי, זוגתי לא מבינה שאני בעצמי חיה ככה, עם סתירות מפה ועד הגבעה הצרפתית, עאלק לסבית רדיקלית חילונית, לא מאמינה בכלום, רק בעצמי ובעשר האצבעות שלי, ומצד שני אבא שלי, שאני הכי אוהבת בעולם, עם הברכות והתפילות והקמעות, לכי תסבירי לאיריס, מחר הוא עוד יגדל לי פאות וציציות, ישמור לי מרחק נגיעה, רבאק, לאן נגיע, אני שואלת אותך, לאן, שזה הכאב שלי הפרטי, לא מסוגלת לגלות לאיריס, איך היא תגיב על השטויות של אבא, אני מספרת לה סיפורים, מרמה ת'צמי, כבר יותר מחצי שנה לא היינו אצלם, כל פעם תירוץ אחר המצאתי, רק זה חסר לי, שאיריס תעלה על המטופלים של אבא, איזה פרצוף יהיה לי, לא יכולה לחיות ככה, שבדרך כלל אצלי הכול בלי צנזורה ומסננים, תמיד ישר לפנים, ופתאום אני צריכה להחביא את אבא שלי, את הכישופים שלו ואת האלוהים שלו, איזה בושות לי, זה נראה לך נורמלי, תגידי לי, אחותי, לאן נקלעתי בגיל שלושים, חתיכת דילמות, כל העולם הולך נגדי, סבל כזה, ושקרים לבנים, כל היום חושבת מה לעשות, להחביא או לזרום עם האמת, הרי בסוף אמצא את עצמי עם כובע של דוסית וגרביונים לוחצים, מתפללת שלוש פעמים ביום לאלוהים, זה נראה לך הגיוני, איך יוצאים מהפלונטר הזה בלי חבלות, איך אשמור לי על איריס שלי, איך, שככה היא וככה אני, אבל היא בשלה, שלחה לי קישור לאתר של שמלות כלה, כאילו צחוקים, אבל את יודעת, בכל צחוק יש קצת אמת, אז שלחתי לה קישור לאתר פורנו, שאלתי מה בתפריט דַייק שלי והיא שלחה לי פרצוף כועס, אפשר לחשוב שהיא עשויה מסוכר, היא והסטיות שלה.

•••

בלילה איריס פתאום זרקה לי שהיא יודעת ושהיא לא מבינה למה אני מחביאה את זה ממנה, כל השקרים שלי, זה אומנם משפחה, אבל גם היא משפחה, הרי דברים כאלה לא שומרים בבטן, זה לא יעזור לי, היא הבינה מזמן, אבל העמידה פנים כדי לא להכאיב לי, מסכנונת, סיפרה לי על חברה אחת של ההורים שלה, הפרופסורים, איזה דוקטורית מהאוניברסיטה שחלתה בסרטן, שהתחרפנה, עשתה מינוי אצל הקדוש מנחם שניאורסון, הולכת אחריו כבר חודשיים, קמעות ומשחות ותפילות ביער, מה את יודעת, גילתה לי דברים שאני בעצמי לא ידעתי על אבא שלי, זה לא רק קליניקה בסלון, אלא גם תפילות המוניות ביערות בראש חודש, שהוא מתפלל עם עדת המעריצים שלו, המופרעים, מארגן להם הסעות מיוחדות, אוטובוסים־שְמוֹטובוסים, חתיכת שוק חטפתי, הינה הלך עליי, בוצ'ה מפגרת עיוורת, רעדתי, כמעט התעלפתי, זה אמיתי, אחותי, איך שאיריס נבהלה מהתגובה שלי, חיבקה אותי, הלכה והביאה לי כוס מים, אמרה שאני לא אחראית על אבא שלי, זה החיים שלו, זה לא החיים שלי, שיעשה מה בראש שלו ואם זה לא מוצא חן בעיניי זה ממש לא יעזור לי, למה מי אני, משטרת המוסר, או שתזרמי או שתחתכי, אבל אין טעם להסתיר, זה אידיוטי, הרי כולם יודעים, חצי ירושלים כמעט, ואת עושה הצגות ולא מספרת לאִשתַּתך, זה טיפשי, רבאק, לזין כזה באמת שלא ייחלתי, חשבתי שהוא מרפא חולים בקטנה, בסלון אצלנו בבית, עם קפה ועוגיות של אימא, ופתאום נופלת עליי האמת כמו בניין מאה קומות, טראח, על הראש המסכן שלי, זה מפעל עם אוטובוסים ומעריצים ויערות וְאַללה ודוּניָה, מחר הוא עוד יהיה לי קדוש רשמי, שלא תדעי, השתתקתי, חטפתי מיגרנה, נחנקתי, לא עזרו הליטופים והחיבוקים של איריס, ישבתי שם, במיטה, אני עם השקרים הקטנים שלי, איזה זוועות אבא קִרנן לי, עכשיו גם הלסביון העליון יודע, בטח מטנפות עליי, זה האבא של פְרֶד המסכנה, חושב שהוא המשיח, רבי עקיבא, ממש ישו, והיא מפרסמת שדיים ותחת באינסטוש כמו ליצנית, איך היא חיה עם זה, רחמנות עליה, יא וואראדי, שבאמצע הלילה הקאתי והקאתי, כמו מַשְׁתינוקת, ייללתי, צעקתי שזה לא מתאים לי, איריס, אני לא יוצאת מהבית, זהו, אפשר לסגור את הבסטה ולהגיד שלום לכל החברות שלי בגבעה ובעתיקה ובלבנון, הלך עליי סופית־סופנית, אני לא אחיה עם השקרים האלה, יותר טוב ללכת קאפּוּט, תאמיני לי, אבל איריס המותקית שלי לקחה אותי לאמבטיה, טיפול עשרת־אלפים עשתה לי, קצף, סבונים, שמנים אתריים, דיקולונים, הושיבה אותי ושפכה עליי מים חמים, הדליקה נרות ריחניים, הוליווד, מה את יודעת, שאני ישבתי על התחת השמן שלי ונזלתי, התייפחתי, כולל דמעות וכאלה, למות, בושות, נפתחתי כמו סטרייטית היסטרית, זה הרי כל־כך לא מתאים לי, אבל ככה הם החיים, אוֹה החיים, שבאים ומתעתעים לך, צוחקים לך, מטנפים, כמה שתברחי מאלוהים, הוא אחרייך באוטובוסים ובמתפללים ובנשות הכותל ובשמלות כלה ובהינומות ובקמעות, לא תצליחי לברוח מזה בחיים, טיפשה אחת, מה אני אגיד לך, זה פתח לי את הראש, אבל לא בקטע טוב.

•••

אז החלטתי לחתוך, מעכשיו אני יתומה, לא אבא ולא אימא, נוחי וליבּי שניאורסון הורים שכולים, אין להם יותר צאצאית, גמרתי איתם אחת ולתמיד, כמה שאיריס ניסתה להרגיע אותי, לא עזרו לה המילים, זין, אין לי הורים, נגמר לי, אאמץ את ההורים של איריס, הם לפחות פרופסורים באוניברסיטה, לא נוהרים באוטובוסים, משוגעים, מחבקי עצים, מתפללים ומתנענעים, רק מלחשוב על הטקסים שאבא'לה עורך למעריצים שלו ביערות כמעט התעלפתי, זה לא אני, זה לא החיים שלי, זה לא מה שלמדתי וזה בטח לא מה שרציתי, כזה גועל רפש, חסמתי אותם בסלולרי, בוואטסאפ, בטלגרם, באינסטוש, בפייסבוק, שלא יצוצו לי, אדון שב״כ וגברת מפקחת גננת, לא רוצה שום מגע עם הורים שרלטנים כאלה, זה אשכרה עלה לי בבריאות, תאמיני לי, יקירתי, ישבתי יומיים מול הנטפליקס, כמו גולם, בוכה, תוקעת בורקס, סלטים מוכנים, פיתות וג'חנון, מה לא, בכיתי, בכיתי, כל־כך כעסתי, איך התגלגלתי, ועוד בעל כורחי, איך, כשאיריס חזרה מהעבודה לא האמינה למראה עיניה, הבית נהפך לדיר חזירים, ערימות של כלים מלוכלכים עד התקרה, סיגריות חצי מעושנות בכל חור, כתמים על השטיח שכמעט נשרף ואֶם־דִי וחשיש, מה את יודעת, אבל אִשתַּתי הייתה הגיונית, כמו תמיד, שאלה אם גם את החשבון בנק שלי חסמתי מפני ההורים שלי, חתיכת עצלנית פרזיטית, בחיים לא עבדת, לא מלצרית ולא פקידה, חיה על הכספים של האבא שלה, פּוּנְקט נכנסים לה ישר לבנק בראשון בחודש, לסגור לה את הוויזות ואת המסעדות ואת הפסיכולוגית ואת הנטפליקס, שמה לי מראה מול הפנים המייבבים שלי, רצחה לי את האופי, נו בטח, ככה זה כשאת חיה עם מפתחת תוכנה בהייטק־שמייטק, אינטליגנטית אנליטית שלי, שלחתי אותה לעזאזל, שתיתן לי להתאבל על ההורים שלי, אבל אם זה כל־כך חשוב לה, אלך ואסגור את החשבון בנק שלי, ממילא אני סוג של טפיל, אז אהיה טפילה על החשבון שלה או שאתאבד, שתבחר מה יותר נוח לה, כי ככה טוב לי, עם הרחמים העצמיים שלי, ואם לא מתאים לה, אחתוך ישר למדרחוב בבן־יהודה, אקבץ נדבות, ארקוד ריקודי בטן, מה שלא יהיה, תקעתי ג'חנון שהפשרתי במיקרו וסתמתי, אבל איריס הייתה אצילית, הלכה ואספה את כל הכלים המלוכלכים ואת הבְּדלים ואת הכדורים וניקתה את הבית, ילדה טובה ירושלים שלי, הניחה לי בצערי, בעצמה הצטערה על מה שאמרה לי, וטוב שאמרה לי, בינינו, חתיכת מפונקת שכמותי, רדיקלית על חשבון הברון ומשרד הביטחון, לא פחות, מפגינה עם הערבים בשייח' ג'ראח, יושבת במחסום ווטש, מצד אחד תוקעים אותם המג״בניקים והשב״כניקים ומצד שני מלטפים אותם אנרכיסטים מפונדרקים כמוני, מאזן מושלם, שלא תדעי, חתיכת פרוורסיה כל המדינה הזאת, הדְחקות־שְמדחקות, לא רואים ממטר את העוול של הערבים, אבל צועדים עם דגלים באושוויץ, למה לא, זה הכי־הכי, אחותי, צעקתי לבת זוגתי שצחקה במטבח, אמרה שאני לא פחות ממשוגעת, אבל משוגעת חיובית, אז נבחתי עליה שאני אוהבת אותה, כּוּס אִמהּ, שאין דברים כאלה, והיא אמרה לי שעוד נראה מי אוהב את מי, תחרות באהבות עשתה לי.

•••

איפה הייתי, אני והחוט מחשבה המזורגג שלי, אז אחרי שבועיים איריס סיפרה לי שהם חיפשו אותי, אבא התקשר אליה, חשב שהסלולרי שלי אבד, נו, מה היא תגיד לו, שאני חתכתי, גמרתי, קרעתי אותם מהחיים שלי פוֹר גוּד, הסמיקה לו כמו מטומטמת, אמרה שאכן הלך לי האייפון, אבל הזמינה לי חדש דנדש, הצליחה לצאת מזה איכשהו, אבל נראה לה שהוא לא האמין לשקרים, שאל אם אני בבית ואם אנחנו עוד ביחד, חטטן כזה, אני אומרת לך, מה הוא חושב לעצמו, אבל איריס הייתה אסרטיבית, אמרה שהכול יהיה בסדר, נוחי שלנו, ודרישת שלום גם לליבּי, נשיקות ממנה וממני, איך לא, התפלצתי, כמעט התקשרתי ואמרתי להם שישכחו ממני, אין יותר פרד, התפוגגתי, לא מתאים לי כל הקדוּשה הזאת, תודה רבה, אבל לא יכולתי, הצטערתי על אבא, כל־כך הצטערתי, כוס־אימא־שְלוֹ, בנזונה מניאק, איך ייראו החיים שלי בלי אבא כזה, שבכ״כניק מורעל, וחתיך אימים, כל העולם מסתכלות עליו, אפילו היום, כשהוא חתיָאר עם פדחת, לקח אותי בילדות לכדורגל, בית״ר ירושלים, לגמר גביע אירופה, לסרטי פעולה סוג זי״ן, לטחון מעורבים במחנה־יהודה, כי אימא לא מסוגלת לאכול זוועות כאלה ולראות סרטים איומים כאלה, עושים לה מצברוח נכאים, גננת מטומטמת, איך הצטערתי עליו, איך, מה אני אגיד לך, כמעט ויתרתי ופתחתי את החסימות שלי, אבל לא גיליתי לאיריס, רק שלא תתחיל לי עם החתונה שהיא מתכננת לנו, חופה ונשות הכותל וטיזי, צרות כאלה, גם אותה הרי צריך לחנך, היא לא מבינה כמה דברים בחיים, לכי תסבירי, לרבנות הראשית, לאלוהים, אולי במקום זה עדיף כבר שאלך לחפש עבודה, איזה משרה חלקית, עבודה שלא תשעמם אותי ביגון שואה, אני הרי לא טיפוס של תשע עד חמש, אולי מוכרת בחנות פרחים או ברמנית, לא יודעת, פרחים עושים לי אלרגיה וברמנית זה קצת פתטי לי, עם כל הגודל שלי, מאה ארבעים קילו וזה, אין מקום לזוז מאחורי הבר, ישבן, שדיים, כרס, חשבתי, חיפשתי ברשת דרושים וכאלה, שתכף הסתובב לי הראש, אני הרי לא טובה בדברים קבועים כאלה, זה מה יש, ישנה עד עשר מינימום ולא יכולה בלי שנ״צ, ככה שכבתי לי בבית וחשבתי, לפעמים ניקיתי ולפעמים לא, תלוי במצברוח שלי, אני לא שפחה או עוזרת בית, מצטערת, אני בכלל בדיכאון, יפתי, אז שפכתי על הגווייה שלי סדין לבן, כמו מלאכית ועשיתי סֶלפי על רקע השמיים, לשכוח ת'צרות, והעליתי לאינסטוש, כתבתי פוסט מפגר למעריצות שלי, כרגיל, ואז.

•••

ואז הוא הגיע, איך לא, האדון היקר, יימח שמו, התפרץ לי לחיים בלי רשות, כזה אידיוט, בלי טיפת מודעות עצמית, צץ לי עם זר פרחים ועוגת נפוליאון שלוש קומות וסָבָרינות, מה את יודעת, עמד לי בדלת, ניקה את הרגליים במחצלת, שעות, כולו אדום, מתנצל שהוא חי, נראה כמו ילד מפגר, תאמיני לי, מתלבט אם להיכנס או ללכת, רק שלא יתבכיין לי, חס וחלילה, אז משכתי אותו פנימה וסגרתי, עמדתי ועמדתי, לא זזתי, הטלתי עליו צל כבד של כל הגופה הענקית שלי, שיתקרר קצת, אולי ככה הוא יקלוט אותי, אדון מנחם שניאורסון, האבא האהוב שלי, לחשתי לו מתחת לשפם שלי, אני פרדי קרוגר, תיזהר, אני אבוא לך בחלומות, אקרע לך את הפרצוף עם האצבעות סכינים שלי, יינְעל אבּוּק, מה שמעתי, אוטובוסים ומעריצים בראש חודש, תפילות המוניות, ניסים ונפלאות, אתה נורמלי או שירדת טוֹטאל־לוס מהפסים, איזה בושות אתה עושה לי בפרהסיות שלי, איך אפשר לקיים ככה חיים נורמליים של לסבית רדיקלית להטב״קית רציונלית, רק שלא תשלח אותי להמרה, תהרוג אותי עם פסיכולוגים, רבניות, מקווה, אתה השתגעת, אבא, אבא, אבא, נפלתי על הפרקט בכניסה והתחלתי ליילל כמו תינוקת, רקעתי ורקעתי, כאלה מוגלות יצאו ממני, כמו חצ'קון ענק שהתפוצץ, אבא, למה ככה, למה אתה שונא אותי, לא להאמין שנהייתי כזאתי סיסי, השפלתי ת'צמי, מה אומר לך, החיים בכלל לא פשוטים במשפחה שלנו, חרא כזה, ואבא הלך למטבח, התעסק שם עם הברז, שפך מים, פתח וסגר ארונות, חזר עם צנצנת שתקע בה את הפרחים, סחלבים וקלות ושושנים צחורים, קלאסה של זר, בטח עלה לו מיליונים, התעלם מכל ההצגות שלי, מייללת־שְמייללת, זה חוקר בשב״כ או לא, ויאללה, חזר למטבח ופתח וסגר גם את המקרר, אולי שלוש פעמים, בטח התלבט עם העוגות, שמעתי מגירות וצלחות וסכינים, וחזר לסלון עם מגש של בית־מלון, מפיות, קנקן קפה, מים קרים, ספלים, עוגות וסכו״ם בצלחות, מה את יודעת, נהיה לי מלצר פירסט־קלאס לעת זקנה, הניח הכול על השולחן, בא וניסה להרים אותי, כמעט נפל עליי, בכל זאת, דֶּבָּה, הרי צריך מנוף בשביל להזיז את פרד, צחקק לי, דווקא לא התלונן, התעלם מכל מה שאמרתי, נו, מה לעשות, הרמתי ת'צמי, עזרתי לו, שלא יחטוף לי קילֶה, רק זה חסר לו, דחף אותי, גלגל אותי, הושיב אותי על הכורסה, מזג לי קפה, בַּאטלֶר של קינג דייוויד נהיה לי, תכף גם יתחיל לדבר צרפתית, יא מאדאם, סיל ווּ פְּלֶה, שאל מה שלומי, עאלק מתעניין, מה תאכלי, סברינה או נפוליאון, מתוקה שלי, שייחנק, אין עליו בושה, העמיד לי פנים של משרת אישי, תכף גם ינקה לי אבק, כביסות, גיהוצים, יעשה ספונג'ה, לא עניתי, דווקא, מה הוא חושב לעצמו, אז החליט בשבילי, סברינה תתאים, חייך מאוזן לאוזן, סיפר לי שזאת העוגה שסבתא נעימה הכי אהבה בימי חייה הקצרים, ממש מעניין לי ת'תחת, סברינות של סבתות ז״ליות, סיפר לי שהיא חזרה בתשובה אחרי שאחותה הצעירה מתה משבץ במוח ובסוף היא חטפה סרטנים, סבתא נעימה, מרוב עצבות, הלכה להם בגיל חמישים ושתיים, נו יופי, החליט לעשות לי מצברוח נכְּבָּה, אז שאלתי אותו מי מת לו, שהוא חזר ככה בתשובה, נהיה לי חצי אלוהים, והוא צחקק את הצחקוק הקבוע שלו, יינְעל אביו, לא ענה לי, מה יגיד לי, זה שב״כניק, כולו סודות ומזימות, תכף ישלח לי מסתערבים, יחזירו אותי בתשובה והלך עליי, מי יציל אותי, מי.

•••

החזקתי ת'צמי, לא ייללתי, לגמתי קפה, תקעתי סברינה, הסתכלתי לְאבא בעיניים, כמו רנטגן, לא ויתרתי, מהמוח שלי ישר למוח שלו, בלי קיצורי דרך, שתכף הוא הסמיק, הבין שאני לא אסכים, לגם מהקפה שלו, התחיל לגמגם לי על סבתא רבתא שלנו, גברת שושנה־רוזה לוי, הגמדה, שהייתה בעצמה רדיקלית חופשית, כמעט התנצרה בגיל חמש־עשרה, לא ויתרה לאבא שלה, חכם אברהם בכור, ההוא שהתחיל עם הקמעות והברכות, שלא תדעי, סגר עם חתן אחד, מגרמניה, על דעת עצמו, לא שאל אותה, ככה היה נהוג בימים ההם, אישה כמו כורסה, כמו שטיח, יושבים עליה, דורכים עליה, מחליטים בשבילה, אז סבתא ברחה למיסיון של הנוצרים, לימדה את אבא שלה היקר מאיפה משתין הדגיג, התחתנה בסוף עם איזה טאוויל, סבא רבא שלנו, שלמה־סלומון לוי, התאהבה בו, החליטה על דעת עצמה, תחמנה להם חתונה מהסרטים, החליפה חתן עם אחותה ויקטוריה, כל־כך הרבה פרטים, סיפורים, שכמעט הסתובב לי הראש, יופי טופי, מה זה קשור לכישופים ולאוטובוסים, לא הבנתי, אבא מנסה לסמם אותי בנוסטלגייה, זין בעין, ג'יעג'ע לי, אמר שאני מזכירה לו את סבתא שושנה בימיה הטובים, הייתה גברת שמנה, גוצה, קשת עורף, לא עשתה חשבון לאף אחד, כמו גבר, לא האמינה לאף אחד, לא האמינה באלוהים, חתיכת אפיקורוסית, אבל בסוף גמרה בתור אלמנת מלחמה, כל התוכניות נהרסו לה, כמו קללה, לא חשבה פעמיים, רק היא במרכז העולם, נענשה, כל חייה הצטערה שלא התחתנה עם החתן הגרמני, וואלה יופי, שתביני פרדי'לה, לא שופטים ככה אנשים, צריך להיות קצת יותר עדינים, להתלבט לפני שמחליטים על גזר דין, ככה לחתוך, לברוח, זה מכאיב, נו באמת, אפשר לחשוב מה כבר עשיתי, הסברתי לו שזה גדול עליי, כל הסיטואציה הזאת, מצטערת, כפרה שלי, זה לא חוקי, אבא'לה אהובי, זה לא מוסרי, אפילו אם יאמין בעצמו עד מָחרתיים, בכוחות שלו, בקמעות, בניסים ובנפלאות, רבאק, אבל לקחת כספים מאנשים חולים, מסכנים, זה שרלטנות, לא יעזרו לו הסיפורים, אני לא מאמינה, כי זה כמו בּאבּא בּוּבּה, בּאבּא זיבּי, אין דברים כאלה, מנצלים אנשים תמימים, דתיים פרימיטיביים, מניפולציות, נרות, איך אפשר לחיות עם זה, אבא'לה, איך, תסביר לי, אשכרה רציתי להבין, נשבעת לך, אחותי, איזה אוויר יצא לי מרוב שדיברתי, שפכתי, הקאתי את כל מה שחשבתי, שיתמודד אם הוא גבר־גבר מהשב״כ, לא כולם מאמינים, פתטים, נמשכים אחריו, לא להאמין, שפתאום גם אצלו משהו זז בעיניים, ישר ראיתי, אין פה הנחות לאבּאים, התלבט והתלבט, לא ידע מה להגיד, שתה קפה, חייך, מצמץ לי, אמר, זה לא אני בכלל מותק שלי, אמר שהוא רק כלי, כמו צינור או עיפרון או מטאטא, מלמד את החולים לנקות, לרפא את הגוף ואת הנשמה, הוא לא עושה את העבודה, זה לא כישופים, לא טריקים ושטיקים, זה החולים בעצמם שעובדים, הוא רק מזיז, מנענע, פותח להם את הראש, את המערכת החיסונית, זה החולים בעצמם הרופאים, מותק שלי, הרופאים של עצמם ושל גופם, של מחלתם, ככה חייך לי את החיוך שלו המתוק, חשב שקניתי את הסיפורים, בִּחייאתכ, אבא'לה, לא עשו אותי ביד כידוע לך, אתה עובד עליי או מה, לא ויתרתי, שאלתי, אז למה אתה לוקח מהם כסף, רחמנות, זה כמו למכור מצבה במחיר מופקע, לנצל את המסכנים המתאבלים ברגע הכי קשה שלהם בחיים, זין כזה, שיפתח להם את הראש בחינם, שינענע להם בעצים בחינם, שיכתוב להם קמעות בחינם, שישלם להם בעצמו אם הם הרופאים של עצמם, אם הוא גבר־גבר, ככה לא מתנהגים, והוא הרכין את הראש, לא הגיב, אכל מלט, מה יגיד, זה ממש שיגע אותי, תענה לי, תענה לי, שידרתי לו ישר בין העיניים, מה הוא חושב לעצמו, הרי הכול מתחיל ונגמר בכסף, אני אומרת לך, להקיא, זה לא אבא שלי, זה לא מנחם שניאורסון שהכרתי, תאמיני לי, אחותי, מעדיפה אותו בגרסה הקודמת, כשהיה בן יונה, מתעלל בפלסטינים, נשבעת לך, רק לא נצלן ותולעת כזה, גונב דעת, טפיל על חולים ומסכנים, אבא, אבא, אבא, ואז הוא קם מהכורסה, אמר לי, פעם את תביני מותק שלי, התנשא עליי, שיחק לי אותה המבוגר האחראי, זבלן מוחות, לא קניתי את התיאוריות שלו בשיט, אפילו לא אמרתי לו שלום כשיצא והפנה אליי את הראש, רומז לי שהוא עוד אוהב אותי, לעזאזל איתו ולעזאזל איתי.

•••

ישבתי, התאבלתי, בכיתי עליו ועל אימא סופית־סופנית, בכיתי אמיתי, לא בכאילו, נגמרתי, כאילו חתכו לי את היד או חצי מהלב שלי, נשבעת לך, זה לא מאתמול, את יודעת, תמיד היו לי מטענים על אבא, שפתאום התעוררתי, כל־כך רציתי להיות הראשונה אצלו, אבל הוא בחר באימא, אני הייתי מספר שתיים, כי אימא הייתה שם לפניי, אישה עקרה מסכנה שצריך לרחם עליה, כמה סבלה בטיפולי פוריות עד שנולדתי, כאילו הייתי בעצמי האימא של אימא שלי, אבל אז לא הבנתי, הייתי ילדה, אפילו שנאתי את אבא לפעמים, לא משנה, כבר אי אפשר לתקן כאלה דברים, אחותי, שלמָחרת הלכתי וסגרתי ת'חשבון בנק שלי, העברתי את כל הכסף לחשבון של איריס, זהו, נגמר, אני יתומה, נקודה סוף, טפילה על אשתתי היקרה שקיבלה אותי בחיבוקית ונישוקית, זלגה עליי בדמעות, מה תגיד, אפשר לחיות עם שקרים כאלה, עם שרלטנים כאלה, אני לא מסוגלת, יקירתי, עד כאן, תודה רבה, לא מתנחמת ולא בטיח, רק שסבתא רבתא שושנה נתקעה לי בראש כמה ימים, נתנה לי כוחות מהנצח של החיים, כאילו אני לא לבדי במלחמות שלי, זה באמת יכול להועיל, לתת לך אוויר, פרספקטיבה, אפילו הלכתי אליה להר המנוחות, חיפשתי את הקבר שלה, בחלקה למטה, מתחת לחלקה של סבתא נעימה־קרוליין שמתה בגיל חמישים ושתיים, הם הרי קברו את סבתא רבתא שושנה על־יד דודה צרויה, ההיא שמתה משבץ מוחי בגיל ארבעים, רבאק, כאלה חרא של גנים יש לי, שלא תדעי, אבל לא מצאתי אותה, מרוב קברים לא רואים את היער, אז עליתי למשרד של האידיוט ההוא מחברה קדישא, ביקשתי שיעזור לי, איך שהוא נבח עליי, נבהל ממני, אסור להיכנס לבּוּדקֶה, גברת נכבדת, צריך מרחק נגיעה, זה הרי חרדי מהשורשים ואני חתיכת אישה טמאה, פתח ספרים, מפות, טחן לי סנדוויץ' באוזן, כזה קרצייה, כבר הצטערתי על כל העסק, שיזיז ת'תחת, נו, אז בסוף הלכנו, הוא מוביל ואני מאחוריו, יאללה, ירדנו לחלקה של האזרחים הפשוטים, העניים, שאין להם כסף כמו לירושלמים האריסטוקרטים שקבורים למעלה, על־יד הקדוש ההוא, הרב חיד״א, תמיד היו פה מגעילים, סמ״ך טי״תים, כל מיני קדושים ומלכים, רמי מעלה, מלכים בתחת שלי, ימינה, שמאלה, צפיפות כזאת, בקושי הצלחתי ללכת בין המצבות, זה לא אנושי, תאמיני לי, יש בעיר הזאת יותר מוות מחיים, אני אשכרה לא מבינה מה אני עושה פה בכלל, לא מתאימה לנוף הכללי, זה פשוט מבהיל, ככה התרוצצנו אולי עשר או עשרים דקות, עד שההוא מצא לי אותה, מצבה חצי מחוקה, בקושי רואים מה כתוב, בושות לסבתא רבתא שלי, הגמדה, אז הלכתי ושאלתי דלי מים מדודה אחת שהתאבלה שם על קבר טרי, שפכתי על האבן, רחצתי, ניקיתי, איפה את, שושנה שלי.

•••

נולדה בשנת 1914, נפטרה בשנת 2000, אפילו התאריכים על המצבה שלה לועזיים, אפיקורוסית כזאת, הייתי בת עשר כשהיא מתה, אבל לא זכרתי אותה, הכול התעמעם לי, היא הייתה במצב קשה מאז שסבתא נעימה מתה, ככה סיפרו לי, לא תפקדה מי יודע מה, לא התחברה למציאות, אז החביאו אותה מהנכדים ומהנינים, אולי פעמיים־שלוש ראיתי אותה בכל החיים שלי, בפסח ובראש השנה, עד שהחליטו שזהו, אסור לַקטנים לבקר אצלה, מדברת שטויות, עושה קקי בתחתונים, צועקת, מבהילה את הסניטרים, שלא תדעי, אחותי, ככה בסוף גם את תגמרי, אולי גם אני, במושב זקנים, מאחורי וילון, כמו עציץ מת בלי עלים, בלי צחוקים, בלי חיים, ליטפתי לה את הראש של המצבה, שאלתי מה שלומה, אשכרה הרגשתי אותה בלב, בפַּנים אפילו, כזאת קטנה, מסכנה, סבתא רבתא גוזלית, הלוואי שהיית יכולה לצאת קצת מהקבר שלך, לספר לי עלייך, זה היה יכול להיות טרֶפֶת, יאללה, צילמתי ת'מצֵבוּש והעליתי לאינסטוש, כתבתי לעוקבות שזאת סבתא רבתא שלי, שושנה־רוזה לוי, הרדיקלית החופשית, העקשנית, ירושלמית אל״ף־אל״ף, איפה את, סבתא'לה שלי, שבינתיים ההיא עם הדלי העירה אותי מהחלומות, אמרה שצריכה ללכת, תודה רבה, החזרתי לה את הדלי והלכתי אחריה, לכי תמצאי את הדרך החוצה ביער המצבות הזה, לא מתאים לי, גם השמש התחילה לשקוע והעולם נהיה אדום־אדום, מה את יודעת, כמו סרט בנטפליקס, נפרדתי מסבתא'לה, צחקקתי, נתראה בחיים הבאים, וסבתא שושנה צחקקה אחריי, בטח, בטח, טיפשה מפגרת, הרי אין עולם הבא ואין אלוהים ואין זיבּי, מה, את נחשלת כמו אבא שלך שהתחרפן, קדימה, תלכי, תעשי סלפי, תעלי לאינסטגרם, תשתי קפה, תלרלרי, תעשני ג'וינט, לא יזיק לך, הצחיקה אותי בעיני רוחי, סבתא רבתא גנובה כזאת, רק שלא ירדתי מהפסים, ככה עברו עליי הימים באבֵל הזה שלי, הפרטי, חשבתי לא פעם על סבתא שושנה, תקעתי ג'חנונים מוכנים ופחמימות ריקות, מחקתי, נמחקתי, חתיכת אידיוטית שאני, בלי שום תכלית, בלי שמחת חיים.

•••

ואז טראח, הגיעה דרישת שלום מהעולם הבא, איך לא, ועוד באינסטוש, על תמונת המצבה של סבתוש, רבאק, כמעט השתנתי בתחתונים, פשוט לא להאמין, שלח לי לבבות ופרחים ולייקים, מי אם לא הדוד שלי האובד, אדון שלומי שניאורסון, כתב לי, אם תרצי, אשמח לשתות איתך קפה בהזדמנות, יספר לי על סבתא נעימה שלי, וואלה יופי, מאיפה הוא צץ לי, המתרומם הזקן הזה, עוקב אחריי באינסטגרם, חתיכת חוצפן, חטטן, שהיום הוא כבר בן יותר משישים, נח לו באיזו גינה על הכרמל עם בעלו היקר, הם מגדלים שלושה כלבים ועשרים חתולים, פנסיונרים, איפה החביאו לי אותו, אותם, זה לא אמיתי, אחותי, שאני, כידוע לך, לא מתרגשת מכאלה דברים, משפחת בתחת לא הכי מעניינים אותי, זונות כולם, אבל המתחנגל הזה נפל לי כאילו במשבצת של אבא, מנחם שניאורסון הקדוש שעשיתי עליו איקס, אז הינה תיקון קוסמי לקלקולים שלי, היית מאמינה, זה לא אמיתי, אחותי, ישר פתחתי לדוד שלומי תיק, חקרתי עליו באינסטוש, בפייסבוק, תמונות ישנות, חברים משותפים וכאלה ואז הוא שלח לי תמונות, סלון, גינה, נוף, שאל מה שלום נוחי וליבּי, איך בשב״כ ובגן הילדים של ויצו, איך בגבעה הצרפתית, כמעט שלחתי אותו לעזאזל, אבל נחנקתי, הייתי לאקונית, את הכביסה המלוכלכת שלי אני לא מכבסת באינסטגרם של אנשים זרים, מה נהייה לך, אחותי, הוא הרי נעלם לפני יותר מעשרים שנה, האדון היקר, ועכשיו צץ לי, שואל מה שלום אבא'לה, אימא'לה, זה לא רציני, הוא כמעט אדם זר, איך שלא תסתכלי על זה, נו, אז קבענו לקפה ועוגה במרכז המסחרי ברמת אשכול, נשב ונדבר, אולי יהיה חיבור, האמת, בינינו, שאף אחת לא שומעת, ממש התרגשתי, איריס אמרה שזה סימן מהשמיים, אבל לדעתי זאת אני בעצמי, מתוקה, זאת אני שהפעלתי את הגלגלים של הגורל שלי, הייתה לי תחושה טובה כזאת, אינטואיציה, אולי בגלל זה הלכתי לקבר של סבתא רבתא שושנה, והינה, קיבלתי דוד להטב״קי פלוס בעל ושלושה כלבים, פיצוי על ההורים שלי שמחקתי, ואין להם ילדים, לשלומי ולבעלו, אולי גם יאמצו אותי, חה, היית מאמינה, הייתי בטוחה שיש להם ילדים מפונדקאית, את יודעת, ההומואים היום כמו סטרייטים גמורים, מכון כושר, עגלות, תינוקות, שירה בציבור, יותר סטרייטים מסטרייטים, זוועות כאלה, לקקנים, מתרפסים, אבל הדוד שלומי נשמע לי אחרת, נוֹן־קונפורמיסט, אומנם קצת תקוע בשנות השמונים, נסלח לו, מה הוא אשם שהוא כזה זקן טיכו, צחקק לי כמו אבא'לה, בהתחלה זה קצת הרתיע אותי, אבל הבלגתי, הם תמיד היו קצת דומים, אבא ודוד שלומי, ולכי תתמודדי, בינינו, כמעט השתנתי בתחתונים, אחותי.

•••

ישבתי שם, בַּבית קפה, מול הדוד שלומי, וכמו שישבתי מול אבא'לה שלי, הוא הזדקן בול כמו אבא נוחי, שני מפרצים בשיער שהכסיף, כרס קטנה שהוא מחביא בטישירט ושתי אוזניים של פיל, סרטים, אני אומרת לך, אחותי, אפילו הקול שלהם דומה, זה הפיל אותי, לא הצלחתי להשתחרר מהגעגועים ומהכאבים שלי, חמוד כזה, מתחשב, עדין, הבין שמשהו לא בסדר ביני ובינם, לא חיטט לי בפצעים הטריים, הזמין לי פשטידה ומרק כרובית, מה את יודעת, כזה ג'נטלמן אנגלי, אבל עם יציאות נשיות לא נשלטות ביד השמאלית, צחוקים, שהרי אי אפשר להוציא את הוְיֶאז'ה מההומו, גם אם הוא קופי של אבא שלך השב״כניק, שמסריח מגריז ומטסטוסטרון, הוא אשכרה הדליק אותי, הדוד שלומי, שאלתי אם ילך אליהם אחרי שיגמור איתי, יבקר בבית בגבעה הצרפתית, צחקתי בכאילו, אבל הוא לא ענה, כיווץ את העיניים, חטף טיק בפַּנים, ישר הבנתי שהוא לא מת עליהם, ברוגז כבר הרבה שנים, בטח מנסה לעשות עליי סולחה, לכי תספרי לו שנוחי אחיו נהפך ל״קדוש״ שרלטן, לא רציתי להכאיב לו, שיחשוב מה שהוא רוצה, כל אחד ודעתו, מי אני להחליט, הזמין לי קפה, עוגות, גלידה, ואחרי זה לקח אותי לטיול ברמת אשכול, להתגאות בשכונה שלהם, אפשר לחשוב, נו, הראה לי את הבית שלהם הישן, את הסופּר שלהם, את הבית־ספר שלהם, את הגן־ילדים של אימא ליבּי, כשהייתה גננת מתחילה, לפני מיליון שנה, מה את יודעת, עשה לי סיבוב היסטורי, ראיתי איך נפתחו לו העיניים, איך נהנה מהאוויר הירושלמי, מהאבנים, מהבתים, מהסיפורים על האנשים הישנים, אבל לא מהאנשים החדשים, זה בטוח, אמר שהשכונה הזאת הייתה פעם חופשית טוטלית, אבל היום הכול מלא חרדים, השתלטו לנו על החיים, ילדים מקיר לקיר, ציציות, פאות נוכריות, שלא תדעי, סיוטים, כי פעם, כשאבא ושלומי היו ילדים, הלכו פה על המדרכות אנשים נורמליים, קריינים מהטלוויזיה, במאים, דוגמניות, דליה מזור, מוטי קירשנבאום, כל מיני כאלה, שיט, פלא שכולם ברחו לתל־אביב ולברלין, אני אומרת לך, נהיה לי שחור בעיניים מרוב דוסים, אחותי, שאחרי זה נפרדנו, הדוד שלומי נסע לתחנת הרכבת, הוא לא אוהב לנהוג במכונית, כזה עדין, חמוד שלי, ביקש שנבוא אליהם מתישהו, לביקור בהר הכרמל, יזרקו עוף לתנור, סלטים, פיתות, טחינה, לא משהו פורמלי, שהם שני הומואים חתיארים, תקועים בבית אבן, כמעט לא יוצאים, ראו כבר את כל העולם, איפה לא היו, מה לא אכלו, מישלן ושרימפסים וכאלה, טוּ אינְקַמְז נוֹ צ'ילדְרֶן, את יודעת, עשירים, בטח מסריחים מכסף, אבל לא שאלתי, למה לי להשפיל ת'צמי, עליתי על קו ארבע וירדתי העירה, לא הסתכלתי אחורה בזעם, על הגבעה הצרפתית, אין לי יותר מה לחפש שם, אחותי, אני יתומה הרי.

•••

אחרי זה התחלנו להתכתב בוואטסאפ, אני ודוד שלומי, סיפר לי, כתב לי, שלח תמונות של הסבתות, כולל שושנה שלי, הרדיקלית, הגוזלית, אשכרה הייתה גמדה, אצבעונית, הגיעה לבעלה עד הפופיק, קטעים, אבל עם פרצוף של אחת ביקורתית, מסכנה, מתוסכלת, כל־כך רצתה להיות ציירת, אבל בסוף גמרה אשת איש, שפחה, עקרת בית עם פיפי וקקי וחיתולים, איך כאב לי על סבתא רבתא שלי, איך, ככה סיפר לי הדוד שלומי, על כל הנשים במשפחה, שלא היו מרוצות מי יודע מה מהחיים, גם סבתא נעימה שחלמה להיות זמרת ובסוף חתכה בגיל חמישים ושתיים, אמרה להם, לכו תתנענעו, אני נשבר לי הזין להיות עקרת בית, יאללה לקבר, שלום ולא להתראות, כאלה סיוטים, פתאום תחיית המתים בוואטסאפ אצלי, רוחות רפאים מלפני מיליון שנה, אפילו התחלתי לדבר עם שושנה במחשבות שלי, דמיינתי את הקול שלה, את הצחוק שלה, את התכסיסים שלה, איך נפלה בפח, גמרה בעצמה על הפנים, נישקתי אותה בעיני רוחי, שלחתי את התמונות לאיריס שלי, תראי, תראי, זאת הסבתא הרדיקלית שלי, אפשר שלא להתאהב בה, אחותי, מה אומר לך, יקירתי, משפחת בַּתחת קרמה לי עור וגידים, העליתי לפייסבוק, לאינסטוש, מה לא, כל הלסביון העליון התאהבו בה, פתחו קבוצת שושנה־רוזה לוי בפייסוש, שאלו מי היא ומה היא, אולי הייתה דַייקית, קטעים, אחותי, נהייתה לי סטארית, לייקים־שְמייקים, מה את יודעת, רק חבל שאבא'לה לא יכול ליהנות ממנה ומשלומי אחיו, ומהבעל של שלומי, שנראה לי חמוד אמיתי בתמונות באינסטגרם, שמן כזה, טוּז, לא נראה מתרומם בכלל, ההפך, כמו קבלן עפר שנפלה לו הכרס, והוא בכלל היה דייל באל־על לפני מאתיים שנה, וחתיך עולמי, לא להאמין איך שהחיים אוכלים ת'אנשים, משמינים, מתכערים, אכולים, היום את פה ומחר את שם, זקנה בלי שיניים, לכי תתווכחי עם מה ועם מי, אחת־שתיים־שלוש ואת בקבר, אז החלטתי לרַצות את אשתתי, יאללה, החיים קצרים, נעשה חתונה, מה שתרצי, נשות הכותל, סוכריות, טקס עם תורה ועם טלית, יא אלוהים, אבל משהו מצומצם, מתוקה, לא בא לי על משפחה ועל דודים, לא בנויה לזה עכשיו, אחרי שחתכתי את המשפחה הגרעינית שלי, רק שתינו והחברות שלה, המתנחבלות מהכותל המערבי ואיזה בוצ'ות מהלסביון העליון, בקטנה, בייגלה, קצת יין, בלי שמלות כלה ובלי נעליים, נתחתן במשרד של העורך־דין, חתימות וכל מה שצריך, אם תרצי, אפשר להעלות לייב של הטקס באינסטוש ובפייסבוק, אני לא רוצה פרצופים ארוכים בחתונה שלי, שאלות מעצבנות, טוקבקים, שיישקו לי בתחת, אני לא חיה בשביל אנשים, רק אני לעצמי ואיריס שלי, אשתתי, כל עולמי, ככה נפלו עליי התובנות, כמו גשם באמצע הקיץ, מי אני ומה אני בלי אהובתי, יאללה, התקפלתי, התברגנתי, אבל שלא תרדי עליי, אחותי, זה רק שלום־בית וכאלה, יא וואראדי, כלה נהייתי, עם פְּלומבּה ותעודות, ירושות, מסמכים, אפשר לחשוב.

•••

אז הלכנו לחגוג בעתיקה, עם זוג חברות מהלסביון, אחת פלסטינית מהרובע הנוצרי ואחת גרמנייה שהתגיירה, שלא תדעי, זוג יונות, אבל זה סיפור לפעם אחרת, אחותי, אני עם החוט מחשבה הרעוע שלי, שׂמנו מטפחות ושָׁלים, תחפושת, שלא יצוצו לנו דוסים, יצעקו, יקללו, והלכנו לכותל המערבי, לקבל ברכה מאלוהי נשות הכותל של איריס שלי, יאללה, להתפלל, להתנענע, צחוקים עם המתנחבלת שלנו, הלוֹקשית, נעשה שמח לפני שסוגרים לי אזיקים, חתונה, חוזה נישואים אצל נוטריון, אני אומרת לך, הלך עליי טוֹטאל־לוֹס, אבל הכול מאהבה, תאמיני לי, שאיריס לא שואלת, לא מקטרת, מקבלת אותי כמו שאני, זונה נצלנית, לא עובדת, לא רוחצת כלים, לא אבא ואימא, אין תקציב, רק חובות ופסיכולוגית ונטפליקס ואֶם־דִי, צרות מכל הבא ליד, איך היא חיה איתי, תאמיני לי שאני לא מבינה, במקומה הייתי משליכה אותי מכל המדרגות, מי צריך דַייקית כמוני, שום תועלת, רק נישוקית וחיבוקית לפני השינה, זה לא שווה את זה, אחותי, נשבעת לך, ואז, יא וואראדי, ואז ואז ואז, כמעט מתתי, איזה נשות הכותל ואיזה עציצים, את כולם היא הזמינה, יימח שמה וזכרה, אשתתי היקרה, עמדו לי שמה ברחבה למעלה, עוד לפני הפרדת נשים וגברים, אבא ואימא, והדוד שלומי ובעלו הטוּז והדודה מיכל עם בעלה הגמד המתוסכל, מושיק, והדוד נוני עם אשתו השחיפית, ההיפית, כולל כל הנכדים והנינים, רק זה היה חסר לי, משפחת בתחת קומפלט, וגם שני הפרופסורים של איריס שלי ומי לא, חצי האוניברסיטה העברית, ספרניות, לבורנטים, דוקטורנטים, שלא לדבר על הבוצ'ות הירושלמיות, מיזוג גלויות בלתי אפשרי, רבאק, בא לי לקבור ת'צמי, איך היא עבדה עליי איריס שלי, איך, אני כבר אראה לה בבית מה זה, אשכרה, אבל בסוף לא עמדתי בלחץ, הורדתי לה כאפה לפני כל האורחים, צעקתי לה שזה ממש לא מתאים לי, תודה רבה, הלכתי משם, רצתי, ברחתי לכיוון שכונת בתי מחסה, שער יפו, מה לי ולהם, זה לא אני, זה לא אני, הלוואי שהאדמה תבלע אותם, קורח ועדתו, מה נראה לך, זה לא טבעי, לא רוצה להתנצל, להתבכיין, להעמיד פנים, ליפול על אבא כמו ילדה מטומטמת, לבקש סליחה, עאלק, זין בעין, שהוא בעצמו יזחל אליי, זה לא אשמתי, הצגות לא בבית־ספרי, סוּלחה־שְמולחה, מה נהיה לך, אחותי, אל תתחילי גם את להטיף לי, רצתי ורצתי, ברחתי, לא יודעת מאיפה באו לי הכוחות האלה, עם כל הכולסטרול והשומנים שלי, לא הפניתי את ראשי למתנחבלת הלוקשית, ההיא עם הכובע הענקי, שרדפה אחריי, לתפוס אותי, צעקה לי, תעצרי, יא חתיכת אהבלה אחת, זה לא מה שאת חושבת, תעצרי, איך שהם משוגעים עלייך, אוהבים אותך, מה את נבהלת לי, תעצרי, נו בטח, תכף תשלח לי רבנית, עובדת סוציאלית, שוטרים, לעצור אותי, אבל אני לא מתחתנת ככה, זה לא מתאים לי, אורחים מקיר לקיר, רצתי, ברחתי, נגמר לי האוויר, מי יציל אותי מעצמי, מי, מי, מי, ואז כשלתי, נפלתי, טראח, על הפנים שלי, התרסקו לי אולי שתי שיניים, שחור בעיניים, מה את יודעת, התנגש בי דוס אחד, חזיתית, בּוּם, התחיל לבכות לי, מה קרה לך, גברת, השתגעת, את לא רואה לאן את רצה, ניענע אותי כי התעלפתי, אין אני, אין, אין, אין.

ואז התעוררתי, שאלתי, איפה אני, מה קרה לי, אמרו לי, במיון של הדסה הר הצופים, היה פיגוע בכותל, מה, לא שמעת, יש פצועים, הרוגים, איפה את חיה, גברת, נתנו לי מים, ואז.

חלק שני
שושנה־רוזה

ירושלים, 1929 בקירוב

אני הצעיר והעניו, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא, בן רבי משה בַּג'דאדי הנרדם, שלא התעורר בזמן לסליחות ונקטל במחלה, בן הגאון רבי חיים העצלן, מחבר ״ליקוטי המנוחה והבהייה״, בן רב־רבנן עובדיה אשכנזי, ״הנמוך״, המיוחס על האר״י הקדוש בעל חוכמת הפרצוף. אני ואני ואני, גיחכה בינה לבין עצמה, מה יעזרו לו כל הבּאבּות והאגאבּאבּות והקדושים והאלוקיים? כוּלה תגרן של בצלים ושוּמים בשוק מחנה־יהודה. ולא בשוק המרכזי, דווקא בשוק הקמצנים העיראקים, הצדדי!

בלילות הוא יושב וכותב קמעות ומערבב משחות ורוקח שיקויים לכל מיני חולים ומשוגעים, משוכנע שאליהו הנביא הזכור לטוב יושב לו בין האצבעות, לא פחות. איבְּכּי עליו בֶּכֶה. היא לא תתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי, אבא, גם אם יכתוב לה קללות ויתחב לה קמעות מתחת לכריות ולכסתות, גם אם יקרע עליה קריעה. איבְּכּי עליה בעצמה, שושנה. מה לה ולמהנדס הנמוך הזה מגרמניה, אבא? שידוך עקום כמו כל המשפחה העקומה שלה. היא אוהבת את שלמה־סלומון לוי הגבוה מבית דיסקין; היתום, העני, הנגר, המטומטם. טאוויל וּוהאבּיל, אבל ספרדי טהור מהגזע. יפה תואר כמו האלילים על המסך ב״סינימה בינלאומי״ בבית פיינגולד. מזייף לה רומנסרות ספרדיות טהורות מתחת לאף של האדון אברהם בכור אגאבּאבּא. אולי היא טיפשה, אבל זה ממש לא אכפת לה. מה תעשו לה? היא לא מחזיקה מגברים חכמים ומלומדים מווסטפאליה או משוק מחנה־יהודה.

היא שושנה־רוזה הצעירה והנמוכה, תכף בת חמש־עשרה, מאה וארבעים סנטימטרים בקושי, לא ענווה ולא חכמה ולא עמה, היא בתה של תוּפָחָה השחפנית, תוּפָחָה בת סעדה המכוערת שבזכות בישוליה שכחו לה את כיעורה, בת שרה־כָּתוּן האילמת שלמדה גמרא במטבח ונתפסה, בת כּאזאם היפה שכל הגברים בכּאשאן העריצו את יופייה עד שהתכערה מרוב שחצנות, וכן הלאה וכן הלאה, עד האישה הראשונה־הראשונה.

הן לא עזרו לה מי יודע מה בבוקר ההוא, הנשים הללו, שעה שהייתה יורדת — ממררת בבכי — משכונת יגיע כפיים, חותכת את הרחוב הראשי בדרכה אל מיסיון הנוצרים הידוע בשמו המתחנחן, ״המוסד לנשים יהודיות של החברה הלונדונית״, שם היא לומדת לקרוא באנגלית ולשיר באנגלית ולשתות תה באנגלית. שם היא רוזה, או רוז, כפי שקוראת לה מיסיז קלארק אהובת־שנואת נפשה, ״בנות, נא לפתוח את המחברות!״

״אני שונאת את המהנדס שאוּדינישקי!״ היא כתבה באנגלית מסולסלת של יום ראשון. והוסיפה בשורה מתחתיה, ״אני שונאת את האבא שלי, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא הטיפש!״ וחתמה בתחתית הדף, ״אני שונאת גם את עצמי!״ ומיסיז קלארק חייכה, ״מַי דארלינג רוז, מרוב שנאה עוד תיהפכי לנוצרייה״.

רעיון בכלל לא רע, צחקקה בינה לבין עצמה. יתנצרו שניהם ויברחו ללונדון. או שיעלו על אונייה לתסלוניקי, משם באה משפחתו של שלמה־סלומון לוי לפני דורי־דורות. יתמזגו להם שם באהבה כמו הנשים והאנשים העירומים, המצוירים על הכדים היוונים העתיקים, אלה שהראתה להן מיס קרוליין הכחושה בשיעור לאומנות הציור לפני שבוע. יחיו על פֶּפּיטאס ועל אהבה, ואם לא תהיה ברירה גם ילכו לכנסייה. היא הרי יודעת להעמיד פני נוצרייה מושלמת כשצריך. עובדה, פעם הושיבה אותה מיסיז קלארק לפני עץ האשוח של החג הטמא שלהם, לשיר לה את המזמורים האנגלים המשוקצים בלי שום זיוף, והיא שרה, אלוקים שבשמיים, צעקה ממש, עד שהדמעות האנגליות זלגו למורה הזקנה על לחייה, ״אוֹה, מַי דירֶסט־דירֶסט רוז, העפת אותי עד לדוֹרצֶ'סטֶר ובחזרה״.

בת שש־עשרה לחוּפה. חופה שחורה! תודה לאל שחכם אברהם בכור, האלוקי בעיני עצמו, תקוע כל היום בדוכן שלו בשוק העיראקים והיא יכולה לעשות כאוות נפשה. אבל אימא תוּפָחָה החולה, המשתעלת, בכתה לה במטבח, ״מה יהיה הסוף שלך, שושנה?״ שתבכה עד שיצאו לה העיניים מהחורים ויישפכו על הפתילייה. שתתעוור מרוב שהיא רואה רק את עצמה ואת אבא ואת ״המשפחה". משפחה, איזו מילה אומללה. כל־כך הרבה אימהות בלעו רעל בגללה. ״הוא בחור טוב, שושנה, מלומד, יתכנן כבישים וגשרים. יהיה מהנדס מומחה! יעשה לנו כבוד. יעשה לך משפחה ויבנה לך בית״. אבל היא לא רוצה משפחה עכשיו. היא לא רוצה בית עכשיו. היא עוד צעירה. זה בית־אסורים, אימא. היא רוצה להפליג ללונדון ולטייל בַּנַשיוֹנַל גאלֶרי. היא רוצה ללמוד שם על הציורים ועל הפסלים, לדעת לומר את כל השמות שלהם בעל פה. מיס קרוליין אמרה שיש לה משיכה טבעית לאומנות ולדברים יפים וכישרון מולד לציור ולרישום. היא תתחתן כשיתאים לה, אימא! ועם שלמה־סלומון שלה. לא עם יוחנן. לעזאזל, איך תשכנע אותם? היא רק בת חמש־עשרה וטיפשה ולא רוצה את המהנדס שאוּדינישקי, אימא. הוא נמוך ומכוער בעיניה. הוא אשכנזי בכלל, שזה כמעט כמו גוי! אבל אבא אברהם צחק, ״שייכנס בך השד, זַקְנַבּוּטה, גם אנחנו קצת אשכנזים. בַּג'דאדים שהתערבב בדם שלהם איזה רב־רבנן עובדיה אשכנזי אחד לפני דורות. נחזיר עטרה ליושנה, יינְעל האבא שלך״.

אולי בגלל זה היא התחילה להתפלל לאלוקים אחרים. בהתחלה התפללה בינה לבינה, מקללת את כולם בתפילותיה, מראש ועד זנב, קרובים ורחוקים, וגם את האבות והאימהות ואת הנביאים ואת המלאכים ואת אלוקי היהודים שלא משוגע עליה מי יודע מה, לדעתה הצנועה, כמובן. בניגוד לאלוהים שלה היהודי, ישוּע הטמא דווקא הזיל עליה דמעה, על שושנה־רוז התקועה בשידוך שלה. ככה אמרה לה מיס קרוליין האנמית, המורה לאומנות החלשלושה, שלא פעם הייתה צריכה לעזור לה לקום מהשתטחותה לפני הגומחה הזעירה שיש לה בחדרה, מין מודל של אַפּסיס של כנסייה שבנתה וציירה בעצמה.

שושנה־רוז אפילו עזרה למורה, ציירה את הדמעה על לחיו של גואל הנוצרים שבגומחה. ״גוּדְנֶס גְרֵיישֶס מי, איזו יד וירטואוזית יש לילדה״, התפעלה המורה לאומנות. זה היה לפני שנה, כשמלאו לה ארבע־עשרה ומיסיז קלארק העניקה לה במתנה, בשם כל משפחתה החדשה ב״מוסד לנשים יהודיות״, צבעים ומכחולים של ציירת אמיתית, כמו אלו של מיס קרוליין המוכשרת, שלא פעם ציירה אותה כאילו הייתה רועת צאן מימי התנ״ך, עומדת לפני באר וכד חרס על ראשה. היא לא אהבה את הציורים המשפילים האלה, היא לא ערבייה מפגרת משכונת המוּגרבּים, אבל בלמה את פיה. היא בחורה מודרנית, כמובן, ולא פעם ולא פעמיים התפלחה לראינוע בבית פיינגולד, ראתה בסרטים שם את כל העולם — את דייוויד קופרפילד ואת באסטר קיטון ואת אוניית הקרב פוטיומקין — והיא יודעת משהו על החיים. מיסיז קלארק הייתה כה מופתעת מכישרונה של ״רוז הקטנה שלנו״, עד שהחליטה שזו תצייר להם את כל הקדושים בחג המולד הבא. אפילו שהם לא הקדושים שלה. בזכות כישרון הציור שלה היא עוד תגיע רחוק, הבטיחה מיס קרוליין, אוהו כמה רחוק.

את הדמעה על לחייה של מרים המתייסרת ציירה המורה, אבל מאחר שהיא אנמית ומתעייפת מהר, ביקשה מרוז שתצייר, בנוסף על דמעת הצלוב, גם את קפלי השמלה של אם האלוקים. הו, כמה שמיס שושנה־רוז אהבה את מרים הקדושה, וגם את מרים השנייה, המגדלית, שהיא יותר צעירה ודומה לגברת המצוירת על הפודרייה של אימא. את מרים השלישית לא היה כוח למיס קרוליין לצייר, אבל שובל שמלתה נראה בקצה התמונה. זה היה כשהם הורידו אותו מהצלב, הסבירה לרוז, ושלוש הנשים ישבו ובכו עליו כל הלילה. שייסלחו לה בשמיים על שהחסירה את מרים השלישית, מותר לה, הרי יש לה אנמיה חזקה וְתש כוחה. כל אחר הצָהריים ציירה רוז את שמלתה של אם האלוקים המתאבלת על בנה. וגם הוסיפה לה שרשרת עם צלב כמו שיש לנזירות בעיר העתיקה. מיס קרוליין צחקה, ״זה לא הגיוני, מַי סְוויט פְּרֶשֶס רוז, מרים היא אישה יהודייה מנצרת ואינה נזירה״. אבל גם על זה היא בטוחה שייסלחו לה בשמיים.

כשסיימה לצייר את שמלתה של מרים המקוננת, השתטחה שושנה לפני התמונה הקדושה, המשוקצת, והתחננה, ״תהרגי לי את יוחנן שאוּדינישקי הנמוך, בבקשה. תשלחי אותו בחזרה לווסטפאליה. תעשי שלא יאהב אותי ושלא ישלח לי עוגות וממתקים כאילו הייתי תינוקת טיפשה. בבקשה!״ ומרים הבוכייה רמזה לה, ״אולי תציעי אותו לאחותך מנוחה־ויקטוריה, היא הרי מבוגרת ממך ולא נישאה״. ושושנה צחקה, ״אבל מנוחה מכוערת, יש לה אף נשרי כמו לאינדיאנים בראינוע. יוחנן שאוּדינישקי לא ירצה אותה״. הלכה ושקעה ביצירה, והוסיפה וציירה את רחוב הנביאים, החדש בנוף הירושלמי, מאחורי אם האלוקים הדואבת.

הו, איזו הנאה יש ביצירה. אולי בגלל זה תמיד נקשרה אצלה אומנות הציור עם דברים טמאים ומשוקצים, וכשנעימה־קרוליין, האמצעית שלה, תבקש ללמוד ציור בגיל עשר, בחוג החובבים בבית הספר בצלאל, היא תשלח אותה, מרוב בהלה, ללמוד זימרה בחוג הילדים בבית הספר לֶמֶל. ״ציור זה בשביל הנוצרים, נעימה. שירה זה בשביל היהודים״. הרי לא תעשי לך פסל וכל תמונה. הרי כל המכות שנפלו על ראשה לא היו אלא בגלל אותה הטומאה ההיא, במוסד לנשים יהודיות, חטאיה הירושלמיים־לונדוניים. מי יודע, לולא חטאה אולי שלמה־סלומון לא היה נהרג לה, אולי גם נעימה שלה הייתה חיה. מקוללת כזאת.

*המשך העלילה בספר המלא*