שבשתא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שבשתא

שבשתא

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: כתב, מנדלי
  • תאריך הוצאה: 2022
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 80 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 20 דק'

דפנה פלדמן

ילידת 1972, בעברה, מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, מנחת סדנאות ביבליותרפיה לחולי טרשת נפוצה וקואוצ'רית. בוגרת 'סדנאות הבית' של אשכול נבו ואורית גידלי וסדנת 'לכתוב את עצמי' של עומר ברק ורענן שקד.

סיפוריה של דפנה זכו בשלל תחרויות סיפורים קצרים. בשנת 2019 זכתה במקום ראשון בתחרות פרס אלמוג לסיפורים קצרים, על סיפורה "קדיש יתום". סיפורים ושירים של דפנה מפורסמים תדיר בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות מודפסות. כמו כן, יש לה טור קבוע בשם "קיתון ההמון" ב"קול ההמון", כתב עת מקוון לספרות אמנות, הגות ותרבות.

תקציר

היום לא זרקת עלי נעל
וְלֹא דָּחַפְתְּ אוֹתִי לַקִּיר
וְלֹא קִלַּלְתְּ שֶׁאָמוּת
וְלֹא טָרַקְתְּ דְּלָתוֹת
וְלֹא רסַּקְתְּ שַׁלָּטִים וְכוֹסוֹת.
וַאֲנִי לָקַחְתִּי אֲוִיר וְנָשַׁמְתִּי עָמֹק
וְאַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתְּ, הִתְחַלְתִּי לִצְחֹק
כִּי הַיּוֹם לֹא זָרַקְתְּ עָלַי נַעַל.
וְהָיָה בֹּקֶר טוֹב

דפנה פלדמן היא משוררת בעלת קול ייחודי, עשיר ומתעתע. שירתה משתמשת בחריזה ומשקל, אך שלא על מנת להמתיק, או לפאר את יפי האדם והעולם, אלא על מנת להביט בקיומנו בעיניים פקוחות לרווחה - עד ששורות השיר נדמות לשוטים, בהם היא מצליפה בדף. בכתיבה אוטוביוגרפית מטלטלת ובגילוי לב מפתיע היא חותרת אל ליבו של השיר בלהב הכאב האירוני, בהומור מריר, לפעמים בייאוש אך תמיד בעוצמה.

ב"שַׁבֶּשְׁתָּא" מרחיבה פלדמן את כנפי כתיבתה, וחפה מדימויים ומשלים היא ממשיכה לנוע בחופשיות בין האני ללאומי, האמונה והחטא, ובין הפרוזאי לאינטימי. נמרוד שיין

דפנה פלדמן. סופרת, משוררת ותסריטאית. זוכת פרס אלמוג. סיפוריה ושיריה הופיעו באנתולוגיות שונות. בנוסף, תורגמו לאנגלית, בנגלית ויפנית וכן פורסמו באסופות, בכתבי עת וברשת. ב־2021 ראה אור ספר הביכורים שלה "כורמיזא". זהו סיפרה השני.

פרק ראשון

*
אֶת שִׁירַי לֹא יִלְמְדוּ
לְעוֹלָם בְּשִׁעוּר לְסִפְרוּת,
אֵין בָּהֶם מֵטָפוֹרוֹת בִּכְלָל
וְאֵין בָּהֶם דּוּ־מַשְׁמָעוּת.
 
עַל הַשִּׁירִים שֶׁלִּי לֹא יִשְׁאֲלוּ
לְמָה הִתְכַּוֵּן הַמְּשׁוֹרֵר,
כָּל אֶחָד מִשִּׁירַי הוּא פָּשׁוּט לְמַדַּי
וְאֵין עַל מָה לְהַרְהֵר.
 
אֶצְלִי בַּשִּׁירָה הַשְּׁכִינָה לֹא שׁוֹרָה
לֹא עָפָה, נוֹסֶקֶת, דּוֹאָה
רָק מְעַט מִדִּבְרֵי הַיָּמִים
מְגֻבֶּה בְּקַמְצוּץ נְבוּאָה
 
אֲנִי בְּשִׁירַי לֹא "אֵלֵךְ בַּשָּׂדֶה"
כְּדִבְרֵי לֵאָה הַמְּשׁוֹרֶרֶת.
בַּשִּׁירִים שֶׁלִּי הַשָּׂפָה הִיא פְּשׁוּטָה
אֶצְלִי אֲנִי סְתָם מִזְדַּיֶּנֶת.
 
תֵּשֵׁב הַמַּפְמָ"רִית מְלוֹא כָּבוֹד בַּמִּשְׂרָד,
תִּקְרָא שִׁיר אֶחָד דֵּי מֻצְלָח.
אַךְ אָז תַּעֲבֹר וְתִקְרָא שִׁיר אַחֵר
וְתִקְבַּע: "הוּא סְתָם מְגֻחָךְ".
 
אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלִּי לֹא יִלְמְדוּ
לְעוֹלָם לַבַּגְרוּת בְּסִפְרוּת.
הוּא וַדַּאי יְשַׁמֵּשׁ כְּתוֹמֵךְ לְמַדָּף
אוֹ אוּלַי כְּטַפֵּט אוֹ קִשּׁוּט.
ברוך בואך אל האי
הַדֶּרֶךְ לְפֹה לֹא קַלָּה
לֹא פָּשׁוּט לְקַבֵּל יוֹם אֶחָד
דִּיאַגְנוֹזָה כָּזוֹ מַבְהִילָה.
מַחֲלָה חֲשׂוּכַת מַרְפֵּא, מַחֲלָה קָשָׁה
וְגַם הַפְּרוֹגְנוֹזָה, נִרְאֵית לֹא טוֹבָה.
 
אִם תַּנִּיחַ לְרֶגַע אֶת כָּל הַפְּחָדִים
תַּפְסִיק לְהִתְרוֹצֵץ כָּל הַיּוֹם בֵּין רוֹפְאִים
שֵׁב בְּשֶׁקֶט, הֵרָגַע וַחֲשֹׁב,
הַלֹּא אֶת הָאִי לֹא תּוּכַל לַעֲזֹב.
פְּרֹק מִזְוָדוֹת וְצֵא לְבַלּוֹת,
שְׂחֵה בֵּין לָגוּנוֹת,
יֵשׁ שְׁקִיעוֹת נִפְלָאוֹת.
 
בֵּין חוֹפִים לְבָנִים וְנָמֵל עִם טַיֶּלֶת,
תְּגַלֶּה שֶׁאַף אֳנִיָּה לֹא עוֹגֶנֶת.
לֹא הִגַּעְתָּ לְפֹּה בְּטָעוּת,
בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ
אֶל אִי־וַדָּאוּת.
שְׁאֵרִית הַפְּלִיטָה
בְּרַגְלַיִם פְּשׂוּקוֹת, מַבִּיטָה בַּתִּקְרָה
יִקַּח כַּמָּה שֶׁיִּקַּח,
יֵשׁ לָךְ זְמַן לְהַרְהֵר
לֹא צָרִיךְ לְמַהֵר
עַד מָחָר הַצְּרִיבָה גַּם תִּדְעַךְ.
 
הֲיִיתֶם כָּךְ פַּעַם עַל גַּג שֶׁל בִּנְיָן
הַשָּׁמַיִם מֵעַל כְּחֻפָּה.
הוּא פָּשַׂק אֶת רַגְלַיִךְ
גָּהַר מֵעָלַיִךְ
וְזָרַע אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלִיטָה.
 
זֶה לֹא שֶׁהִכְרִיחוּ, רַק הָיִית צְעִירָה
וְהַזְּמַן לֹא נִרְאָה לָךְ מַתְאִים.
וְרָצִיתְ גַּם לִלְמֹד וְלָצֵאת לַעֲבֹד,
אֲבָל הֵם רַק הָיוּ נְבוֹכִים.
 
בְּחֻפָּה לְבָנָה וּבֶטֶן גְּדוֹלָה
בְּשִׂמְלָה שֶׁנִּרְאֵית בָּהּ כְּמוֹ קְרֶמְבּוֹ.
חִיַּכְתְּ לָאוֹרְחִים
הֶעֱמַדְתְּ פָּנִים
וּפָסַעְתְּ אֶל מָקוֹם שֶׁאֵינֵךְ בּוֹ.
 
וְתוֹדָה לָאֵל שֶׁפָּתַח אֶת רַחְמֵךְ
וְהֵבִיא לָךְ תְּרֵיסַר יְלָדִים.
וּמַזָּל, כָּל לֵדָה מוֹלִידָה
מְנוּחָה שֶׁל כַּמָּה חֳדָשִׁים.
 
לֹא, אַתְּ לֹא מִתְלוֹנֶנֶת, לָמַדְתְּ מֵאִמָּא
שֶׁלָּמְדָה מֵהָאִמָּא שֶׁלָּהּ.
כָּל כְּבוֹדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה,
'אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא'.
 
כִּי 'עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'
זֶה אוֹמֵר, לִפְעָמִים,
לְהַבִּיט בַּתִּקְרָה
וְלְִראוֹת כּוֹכָבִים.

דפנה פלדמן

ילידת 1972, בעברה, מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, מנחת סדנאות ביבליותרפיה לחולי טרשת נפוצה וקואוצ'רית. בוגרת 'סדנאות הבית' של אשכול נבו ואורית גידלי וסדנת 'לכתוב את עצמי' של עומר ברק ורענן שקד.

סיפוריה של דפנה זכו בשלל תחרויות סיפורים קצרים. בשנת 2019 זכתה במקום ראשון בתחרות פרס אלמוג לסיפורים קצרים, על סיפורה "קדיש יתום". סיפורים ושירים של דפנה מפורסמים תדיר בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות מודפסות. כמו כן, יש לה טור קבוע בשם "קיתון ההמון" ב"קול ההמון", כתב עת מקוון לספרות אמנות, הגות ותרבות.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתב, מנדלי
  • תאריך הוצאה: 2022
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 80 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 20 דק'
שבשתא דפנה פלדמן
*
אֶת שִׁירַי לֹא יִלְמְדוּ
לְעוֹלָם בְּשִׁעוּר לְסִפְרוּת,
אֵין בָּהֶם מֵטָפוֹרוֹת בִּכְלָל
וְאֵין בָּהֶם דּוּ־מַשְׁמָעוּת.
 
עַל הַשִּׁירִים שֶׁלִּי לֹא יִשְׁאֲלוּ
לְמָה הִתְכַּוֵּן הַמְּשׁוֹרֵר,
כָּל אֶחָד מִשִּׁירַי הוּא פָּשׁוּט לְמַדַּי
וְאֵין עַל מָה לְהַרְהֵר.
 
אֶצְלִי בַּשִּׁירָה הַשְּׁכִינָה לֹא שׁוֹרָה
לֹא עָפָה, נוֹסֶקֶת, דּוֹאָה
רָק מְעַט מִדִּבְרֵי הַיָּמִים
מְגֻבֶּה בְּקַמְצוּץ נְבוּאָה
 
אֲנִי בְּשִׁירַי לֹא "אֵלֵךְ בַּשָּׂדֶה"
כְּדִבְרֵי לֵאָה הַמְּשׁוֹרֶרֶת.
בַּשִּׁירִים שֶׁלִּי הַשָּׂפָה הִיא פְּשׁוּטָה
אֶצְלִי אֲנִי סְתָם מִזְדַּיֶּנֶת.
 
תֵּשֵׁב הַמַּפְמָ"רִית מְלוֹא כָּבוֹד בַּמִּשְׂרָד,
תִּקְרָא שִׁיר אֶחָד דֵּי מֻצְלָח.
אַךְ אָז תַּעֲבֹר וְתִקְרָא שִׁיר אַחֵר
וְתִקְבַּע: "הוּא סְתָם מְגֻחָךְ".
 
אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלִּי לֹא יִלְמְדוּ
לְעוֹלָם לַבַּגְרוּת בְּסִפְרוּת.
הוּא וַדַּאי יְשַׁמֵּשׁ כְּתוֹמֵךְ לְמַדָּף
אוֹ אוּלַי כְּטַפֵּט אוֹ קִשּׁוּט.
ברוך בואך אל האי
הַדֶּרֶךְ לְפֹה לֹא קַלָּה
לֹא פָּשׁוּט לְקַבֵּל יוֹם אֶחָד
דִּיאַגְנוֹזָה כָּזוֹ מַבְהִילָה.
מַחֲלָה חֲשׂוּכַת מַרְפֵּא, מַחֲלָה קָשָׁה
וְגַם הַפְּרוֹגְנוֹזָה, נִרְאֵית לֹא טוֹבָה.
 
אִם תַּנִּיחַ לְרֶגַע אֶת כָּל הַפְּחָדִים
תַּפְסִיק לְהִתְרוֹצֵץ כָּל הַיּוֹם בֵּין רוֹפְאִים
שֵׁב בְּשֶׁקֶט, הֵרָגַע וַחֲשֹׁב,
הַלֹּא אֶת הָאִי לֹא תּוּכַל לַעֲזֹב.
פְּרֹק מִזְוָדוֹת וְצֵא לְבַלּוֹת,
שְׂחֵה בֵּין לָגוּנוֹת,
יֵשׁ שְׁקִיעוֹת נִפְלָאוֹת.
 
בֵּין חוֹפִים לְבָנִים וְנָמֵל עִם טַיֶּלֶת,
תְּגַלֶּה שֶׁאַף אֳנִיָּה לֹא עוֹגֶנֶת.
לֹא הִגַּעְתָּ לְפֹּה בְּטָעוּת,
בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ
אֶל אִי־וַדָּאוּת.
שְׁאֵרִית הַפְּלִיטָה
בְּרַגְלַיִם פְּשׂוּקוֹת, מַבִּיטָה בַּתִּקְרָה
יִקַּח כַּמָּה שֶׁיִּקַּח,
יֵשׁ לָךְ זְמַן לְהַרְהֵר
לֹא צָרִיךְ לְמַהֵר
עַד מָחָר הַצְּרִיבָה גַּם תִּדְעַךְ.
 
הֲיִיתֶם כָּךְ פַּעַם עַל גַּג שֶׁל בִּנְיָן
הַשָּׁמַיִם מֵעַל כְּחֻפָּה.
הוּא פָּשַׂק אֶת רַגְלַיִךְ
גָּהַר מֵעָלַיִךְ
וְזָרַע אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלִיטָה.
 
זֶה לֹא שֶׁהִכְרִיחוּ, רַק הָיִית צְעִירָה
וְהַזְּמַן לֹא נִרְאָה לָךְ מַתְאִים.
וְרָצִיתְ גַּם לִלְמֹד וְלָצֵאת לַעֲבֹד,
אֲבָל הֵם רַק הָיוּ נְבוֹכִים.
 
בְּחֻפָּה לְבָנָה וּבֶטֶן גְּדוֹלָה
בְּשִׂמְלָה שֶׁנִּרְאֵית בָּהּ כְּמוֹ קְרֶמְבּוֹ.
חִיַּכְתְּ לָאוֹרְחִים
הֶעֱמַדְתְּ פָּנִים
וּפָסַעְתְּ אֶל מָקוֹם שֶׁאֵינֵךְ בּוֹ.
 
וְתוֹדָה לָאֵל שֶׁפָּתַח אֶת רַחְמֵךְ
וְהֵבִיא לָךְ תְּרֵיסַר יְלָדִים.
וּמַזָּל, כָּל לֵדָה מוֹלִידָה
מְנוּחָה שֶׁל כַּמָּה חֳדָשִׁים.
 
לֹא, אַתְּ לֹא מִתְלוֹנֶנֶת, לָמַדְתְּ מֵאִמָּא
שֶׁלָּמְדָה מֵהָאִמָּא שֶׁלָּהּ.
כָּל כְּבוֹדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה,
'אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא'.
 
כִּי 'עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'
זֶה אוֹמֵר, לִפְעָמִים,
לְהַבִּיט בַּתִּקְרָה
וְלְִראוֹת כּוֹכָבִים.