המשחק האחרון

פרק ראשון

הם התעמתו איתו זמן קצר אחרי שהחשיך, בערך עשרה מטרים ממבטחי מכוניתו.

קריס לֶנגטיג - בעל, אב, ג'ינג'י חביב - בדיוק יצא מישיבה של ועד בית הספר. הוא הלך בראש מורכן ברחוב הצדדי והריק יחסית שבו חנה, להוט להגיע הביתה למשפחתו. דעתו היתה מוסחת והוא לא הבחין בשני הגברים עד שכבר חסמו את דרכו על המדרכה הצרה. אחד נעמד מולו ואחד מאחוריו.

לנגטיג זיהה אותם מיד. הבחורים מהקרטל. המוקסינים שלו החליקו על שכבת חול דקה של מערב וירג'יניה והוא נעצר. שפתו העליונה התכסתה בזיעת קיץ קלה.

"ושוב שלום," אמר אחד מהם.

הבחור מולו. הבחור עם האקדח.

"מה אתם רוצים?" שאל לנגטיג, ומצחו התכסה זיעה. "כבר אמרתי לכם לא."

"בדיוק," אמר השני.

זה שמאחוריו. זה שהתקרב אליו מהר.

לנגטיג התכונן. הוא היה גבר גדול ממדים. גדול ורך. הוא נתקף פניקה.

אחד מולו. אחד מאחוריו. מימינו גדר. משמאלו טנדר. כל הכיוונים חסומים, והמכונית שלו כבר יכלה להיות באותה מידה באוהיו. למרות זאת, אם הרגליים לא היו רועדות לו, אם רק היה מרים יד, אם רק היה יכול לנשום...

אחר כך הזרם חלף בגופו: 1,200 וולט מזעזעי מוח, שהגיעו מהסלילים הדקים של טייזר מסוג משטרתי. לנגטיג נפל ארצה ושריריו התכווצו והתעוותו.

לידו נפתחו דלתות של ואן, ועוד שני גברים הגיחו. שניהם היו מקסיקנים ונראו כמו מתאבקים, נמוכים ותכליתיים. הם הרימו את גופו חסר הישע של לנגטיג והשליכו אותו לחלק האחורי של הוואן.

הוואן החל לנסוע, והמתאבקים כיסו את עיניו, כבלו אותו במפרקי הידיים ובקרסוליים, תחבו לפיו מגבת מטבח וקשרו גם אותה. כל משימה הושלמה ביעילות אכזרית של גברים שכבר עשו זאת בעבר.

תקוותו היחידה של לנגטיג היתה שמישהו ראה מה קרה, מישהו שאולי זיהה שהתובע הפדרלי במחוז הצפוני של מערב וירג'יניה נחטף.

הוא התאמץ לשמוע צליל של סירנות, רעש של להבי מסוק, איזה צליל מרגיע שיגיד לו ששוביו לא יצאו מזה בלי עונש.

אבל זה היה ערב קיץ חם, ערב מהסוג שבו אנשים במרטינסבורג, מערב וירג'יניה, עדיין היו בבית והתענגו על המזגן שלהם. לא היה כלום. רק זמזום הצמיגים על האספלט, רחש האוויר סביב הפלדה היצוקה, קרקוש הבוכנות שהרחיק אותו יותר ויותר מכל סיכוי להינצל.

הם נסעו במשך עשרים וחמש דקות. החבלים נגסו בבשרו. כיסוי העיניים לחץ על עיניו. הקצה הקטן של מגבת הכלים עשה את דרכו לעומק גרונו וגרם לו בחילה. הוא פקד על עצמו לא להקיא. הוא כבר לא יכול לנשום דרך פיו. אם הַקיא יסתום את אפו, הוא ייחנק.

הוא שכב על רצפת הוואן והרגיש כל ניתור, קפיצה וטלטלה של מתלי הרכב. הוא יכול לנחש לאן הם נוסעים, אם כי רק במונחים מעורפלים: קודם רחובות עירוניים, אחר כך כביש מהיר, אחר כך דרכים כפריות.

עד מהרה נעשתה הנסיעה מחוספסת יותר. השקט היחסי של האספלט התחלף בקקופוניה של חצץ, של צמיגים המשמיעים קולות גריסה על אבנים קטנות ומסחררים אותן עד שניתזו מהחלק התחתון של הוואן. אחר כך הגיעו דרכי העפר, שהיו מטלטלות יותר מהחצץ או מהאספלט, אבל שקטות יותר. הצליל החזק ביותר היה של עשבים שהתחככו מדי פעם בתושבת.

בסוף עצרו. הדלתות נפתחו בתנופה ולנגטיג הריח אורנים. המתאבקים שוב הרימו אותו. לנגטיג כבר לא היה משותק ולכן התפתל ונאבק, ויילל לתוך מחסום הפה שלו כמו החיה הפצועה שהיה.

זה לא עזר לו.

"אתה רוצה עוד שוֹק, אחי?" שאל אחד הגברים באנגלית במבטא ספרדי.

לנגטיג קרס. הם סחבו אותו עוד שישה מטרים ואחר כך עלו בכמה מדרגות. עכשיו היה בפנים. ריח האורנים נעלם. הוא התחלף בריח טחב ועובש.

הם התירו את החבלים, איבר אחר איבר, ובאותה מהירות קשרו אותו שוב, הפעם לכיסא.

רק אז הסירו ממנו את כיסוי העיניים. איש הקרטל הראשי עמד מולו, אוחז בסכין.

עכשיו הסירו את המחסום מפיו.

"רגע, רגע," אמר לנגטיג ברגע שפיו השתחרר. "שיניתי את דעתי. אני אעשה כל מה שאתם רוצים. אני -"

"מצטער," אמר האיש. "מאוחר מדי."

 

 

פרק שני

הלכתי לתיאטרון באותו יום ואמרתי לעצמי שזה הסוף.

הפעם האחרונה שבה אתרגש לשמוע את כל הכיסאות מתמלאים לפני ההצגה. הפעם האחרונה שבה אצא החוצה אל הזרקורים ואשקע בדמות שלי. ההזדמנות האחרונה לחזר אחר קהל.

עשיתי את זה, במקומות מפוארים ובמקומות עלובים כאחד, מאז שהייתי בן שבע. זאת היתה חוויה טובה. לא, חוויה נהדרת: כנראה יותר טובה מתשעים ותשעה נקודה תשע האחוזים של האנשים שאי־פעם התהדרו במחשבה שהם מסוגלים לבדר. בטח יותר טובה ממה שנער קטן מידות ורגיל למראה מהמעמד הבינוני הנמוך שבא מהאקנסק, ניו ג'רזי, יכול לקוות לה.

אבל האמת הנצחית, גם של החיים וגם של התיאטרון, היא שכל החוויות באות אל קצן. בדרך כלל לפני שהשחקן מעוניין בכך. פעם היללו אותי בגלל ההתפתחות המוקדמת שלי, קומתי הקטנה ויכולתי לגלם תפקידי ילדים בגיל ההתבגרות ותפקידי נערים בתור גבר צעיר, אבל עכשיו הייתי רק סיפור עם מוסר השכל: הילד שכיכב בברודוויי ובסוף גדל.

בגיל עשרים ושבע אני מבוגר מדי לתפקידי ילדים (שלא לדבר על כך שהחזה שלי רחב מדי ובזמן האחרון קו השיער שלי נסוג). אבל אני גם צעיר מכדי לגלם את רוב תפקידי האופי. ובהחלט נמוך מדי לתפקיד הגיבור הראשי.

יכולתי גם להכיר, אם כי בצער, בכך שמיציתי את הכישרון שלי. להיות צוציק ששר עם כל הלב זה נחמד, אבל זה לא דומה לכישרון של פעם בדור - הגיוון של מנדי פטינקין, הריאות של לזלי אודום ג'וניור, הרגליים של בן ורין - כישרון שהיה מספק לי עבודה בלי הפסקה בברודוויי.

והיו עוד שיקולים מקצועיים. הסוכן האגדי שלי, אל מרטלוביץ, מת באביב האחרון. הסוכנות שלו נפטרה ממני שבוע לאחר הלוויה שלו. הם ציינו את דלות ההכנסות האחרונות שלי ואת הסיכויים הקלושים שלי לשפר את המצב.

כשחיפשתי במקומות אחרים, גיליתי שמספר הסוכנים המוצלחים שמוכנים לייצג אותי היה אפס עגול. זה בעצם שיגר אותי לאודישנים לקהל הרחב, תהליך ברוטלי וחסר טעם כאחד. נדמה שהכול כיוון אותי לעבר היציאה.

אחד הנאמבֵּרים שאני הכי אוהב בברודוויי הוא "חלקת שמים" מ"פיפין". השיר מספר על נסיך צעיר המקונן שהוא "לא רוצה לחיות חיים ריקים בלי מטרה". אמנם לוהקתי לתפקיד כמה פעמים - פיפין נמוך - אבל עד עכשיו לא הרגשתי באמת את החרדה שלו.

חלקת השמים שלי תמיד היתה מתחת לאורות הבמה. כבר לא הייתי בטוח מה המטרה שלי. עד עתה חיפוש העבודה הרצינית שלי היה מוגבל למכתב היכרות מקדים ששלחתי למישהו ששיחק איתי פעם בהצגה ועכשיו מנהל תיאטרון ללא מטרות רווח בארקנסו וחיפש עוזר למנהל הפקה. אבל ידעתי שבקרוב אצטרך להפסיק להסתכל על שרידי קריירת המשחק שלי ולהתחיל להתבגר. אמנדה, ארוסתי, היתה ציירת, והיא היתה טובה. היא ניסתה להגיע לתערוכה בגלריית ואן ביורן - כן, גלריית ואן ביורן הזאת.

בינתיים אחד מאיתנו היה צריך לתחזק עבודה עם משכורת קבועה וביטוח בריאות. ואמנדה לא יכלה לעשות את זה וגם להיות פרודוקטיבית. אני הייתי צריך סוף־סוף לעשות שימוש משתלם בתואר שלי, שעליו שילמתי באמצעות השלל מתקופה רווחית יותר בחיי.

הרגע הגיע. המסך יורד בפעם האחרונה. המערכה האחרונה.

ההצגה היומית ביום ראשון בסוף השבוע של חג העבודה היתה, מסיבות היסטוריות ומעשיות כאחד, סוף העונה של תיאטרון מורגנתאו, תיאטרון שפעל בקיץ בהרי קטסקיל והתקיים בעיקר על נוסטלגיה כבר רבע מאה לפחות. בלהקה הייתי אחד משני שחקנים שהיו חברים באיגוד, ולכן המורגנתאו הוסיף לחומרי השיווק שלו את המילים "בכיכובו של טומי ג'אמפ!"

כאילו הקהל הגריאטרי שלנו יזכור שטומי ג'אמפ גילם את גַברוֹש בחידוש הראשון של "עלובי החיים" בברודוויי, או שהוא היה מועמד לפרס הטוני על תפקידו כג'קסון החכמולוג ב"צ'רוקי פרפלס", הפקה קצרת מועד שזכתה לשבחי המבקרים. איתרע מזלה והיא עלתה בתקופת המשבר הכלכלי העולמי, כשהדבר האחרון שמישהו רצה לראות היה הצגה על משפחה שנטשה את המרוץ אחר הכסף כדי לעבוד בחקלאות ולמכור עגבניות אורגניות מזַן מורשת.

(תצחקו, תצחקו. אחר כך תזכרו שהלהיט הכי גדול בעשור האחרון היה "המילטון", מחזמר על שר האוצר הראשון של ארצות הברית.)

לא נעלמה מעיני האירוניה ששירת הברבור שלי היתה בהפקה של המורגנתאו ל"איש למנשה". לא הייתי דון קישוט. זה היה מוגזם. הייתי סנצ'ו פנסה, כי הנמוכים תמיד מלוהקים לתפקיד סנצ'ו. כך או כך נלחמתי בטחנות רוח.

ברגע שהאוברטורה התחילה, נדמה שההופעה חלפה בן־רגע. כך חלף הזמן על הבמה מבחינתי. בתוך זמן קצר פשטתי את התלבושת שלי, קרצפתי את האיפור מהפנים ונפרדתי מחברים טובים שאולי לא אפגוש יותר. לפני ששמתי לב מה קורה, מנהל הבמה גירש אותנו מפני שרצה לפרק את התפאורה. הגיע הזמן להתמודד עם שארית חיי.

יצאתי מהדלת האחורית של התיאטרון לאחר צהריים שהזכירו לי הבל פה של כלב - נשיפה קודחת אחרונה של קיץ מהביל - כששמעתי מישהו אומר, "הֵי, טומי."

חשבתי שזה מישהו שרוצה שאחתום לו על התוכנייה. הסתובבתי לעבר הקול וסוככתי על העיניים מפני השמש השוקעת. מבעד למצמוצים קלטתי שאני מכיר את הפרצוף. זה היה פרצוף שלא ראיתי המון זמן, ובטח לא ציפיתי שיחייך אלי ליד תיאטרון מורגנתאו.

"דני?" שאלתי. "דני רואיז, זה אתה? בחיי, דני הדפוק!"

פעם זה היה הכינוי שלו. לגמרי באירוניה.

הוא צחקק. "מזמן לא קראו לי ככה. בטח אף אחד כבר לא קורא לך 'מפציץ'."

זה היה שם החיבה שהוא נתן לי, גם בתור בדיחה. היינו באותה קבוצת בייסבול בליגת הנוער, או לפחות כשיצא לי להגיע בין הופעה להופעה. חבטתי כמו פנומן מברודוויי, או במילים אחרות לא נראה לי שהצלחתי אי־פעם להעיף את הכדור מעבר לחלק הפנימי של המגרש.

"לא," אישרתי. "בהחלט לא."

"אני לא יודע, אולי כדאי להם לקרוא לך ככה," אמר דני, לחץ לי את היד ומעך לי את שרירי הזרוע בבת אחת. "איזה שרירים. מה קרה לטומי ג'אמפ הקטן?"

"הוא מצא את חדר הכושר," אמרתי.

"וואו. כמה אתה מרים היום? מאה קילו?"

"לא, לא. אני לא רוצה להיות מנופח מדי. אף אחד לא רוצה להעסיק שחקן שלא יכול להוריד את הידיים."

"אבל אתה נראה מעולה."

"תודה. גם אתה," אמרתי. "וואו. כמה זמן עבר?"

"אם אני לא טועה, תשע שנים."

מאז שגמרנו את התיכון. הנוכחות שלו הפתיעה אותי כל כך שעוד לא קלטתי כמה זה מוזר שהוא לובש חליפה. ביום ראשון. בטמפרטורה של שלושים מעלות לפחות.

עוד בחור עמד לידו, לבוש כמוהו.

"אתה צודק, אתה צודק," אמרתי. "אוף, אני לא מאמין. דני הדפוק. מה אתה עושה היום?"

"עובד באף־בי־איי."

הוא ענה בפרצוף כל כך רציני, שצחקתי. דני רואיז שאני הכרתי היה עצלן שהכין את שיעורי הבית בשיעור שלפני שהיה צריך להגיש אותם. הוא היה רחוק בשלושה אזורי זמן לפחות מכל הדעות הקדומות שלי על סוכן אף־בי־איי.

ואז קלטתי שהוא לא מתבדח. הוא הוציא מכיסו האחורי ארנק בתנועה מתורגלת, פתח אותו והציג תג זהוב.

"רגע, אתה רציני?" שאלתי.

"חייבים להתבגר מתישהו," אמר, משך קצת בכתפיו והחזיר את התג לכיסו. "עכשיו אני הסוכן דניאל רואיז. וזה הסוכן ריק גילמרטין."

הבחור השני הנהן. הוא היה יותר גבוה מדני, מעל מטר שמונים. היו לו עיניים כחולות והוא עשה רושם מאופק ומסויג - כאילו עשיתי משהו רע, אבל התקנות אוסרות עליו להסביר לי מה. בטח בגלל זה הוא היה כמעט מושלם לעבודה בממשל הפדרלי. ידו הימנית לפתה תיק מסמכים מתכתי.

"אתה רוצה לשתות קפה או משהו כזה?" שאל דני. "אנחנו רוצים לדבר איתך על משהו."

באותו רגע התחלתי להילחץ. זה לא היה דני רואיז, החבר לכיתה שראה אותי במקרה בהצגה ועכשיו רצה לפטפט. הוא פעל כנציג רשות אכיפת החוק הראשית של ממשלת ארצות הברית.

"מה העניין?" שאלתי בקול רועד.

"בוא נשתה קפה. יש פה דיינר קרוב."

הוא אמר את זה בצורה גלויה וידידותית. הוא עדיין חייך.

אבל לא השותף שלו. האיש לא הוציא מילה מהפה.

 

הכרתי טוב מאוד את הדיינר כי הוא היה המזנון הכי זול בעיר.

בזמן שהלכנו אליו, דני סיפר לי מה עשה מאז התיכון. אחרי שגמר תיכון, התגייס לצבא - את זה זכרתי במעומעם - ושם נפטר מהר מעצלנותו. אחר כך השתמש בהטבות לחיילים משוחררים כדי ללמוד בקולג' ג'ון ג'יי למשפט פלילי. בשנה האחרונה שלו בקולג' קיבל ציון גבוה באיזה מבחן ובתוך זמן קצר גויס לאף־בי־איי. עכשיו שירת ביחידה שחקרה הלבנת כספים והיתה מאוד יוקרתית.

הקשבתי לו בחצי אוזן, מוטרד ולחוץ, וניסיתי לנחש על אילו חוקים פדרליים עברתי. האם הלבנתי כסף בשוגג? מה זה בכלל הלבנת כספים?

דני המשיך לברבר כאילו אנחנו מדברים בפגישת מחזור תוך כדי אכילת נקניקיות בבצק. אבל דמיינתי שזה מה שסוכני אף־בי־איי עושים. מפתים אותך. מרגיעים אותך. ואז סוגרים את המלכודת.

הגענו לדיינר, שהיה כמעט ריק. מי שצפו בהצגה הלכו לאכול ארוחת ערב במקומות אחרים, מסעדות שאין בהן תחתיות נייר עם קופונים להחלפת שמן מנוע. המלצרית אותתה לנו לשבת איפה שנרצה, ודני בחר שולחן בפינה, במרחק כמה שולחנות מכל הלקוחות האחרים.

"אז אם לא טעיתי בחשבון, אתה באף־בי־איי כבר... שלוש שנים?" אמרתי כשהתיישבנו.

"כן, שלוש שנים. קשה להאמין. אבל שלוש שנים טובות. ואתה שיחקת כל הזמן הזה?"

פלטתי את התשובה הרגילה שלי: "יותר טוב מעבודה אמיתית."

דני שוב חייך. "זה טוב. ממש טוב. זאת בעצם הסיבה שרצינו לדבר איתך."

ואז הוא אמר את הדבר האחרון שציפיתי לשמוע מסוכן אף־בי־איי: "יש לנו עבודה במשחק בשבילך."

"עבודה במשחק?" חזרתי על דבריו. "אז לא עשיתי שום דבר רע?"

דני צחק. גילמרטין לא.

"לא, לא," אמר דני. "אנחנו רוצים להעסיק אותך."

"אני לא בטוח שאני מבין."

"קודם כול, אתה צריך לשמור את זה בסוד," אמר דני. "אם תסכים להצעה, נבקש ממך לחתום על הסכם סודיות. אבל בינתיים נסתפק בהסכם בעל־פה. זה בסדר מצדך? אתה יכול להבטיח לא לספר לאף אחד על השיחה הזאת?"

"אה, כן, בטח."

הוא גחן לעברי. "טוב. יופי. אז זה לא משהו שאנחנו מפרסמים, מסיבות ברורות, אבל לפעמים האף־בי־איי מעסיק שחקנים. הסוכנים שלנו לא יכולים לעבוד יותר מדי בתור סמויים, הם נחשפים. ויש מקרים כמו המקרה הזה, שאנחנו צריכים... מישהו שהכישרון הדרמטי שלו עולה על הכישרונות של סוכן אף־בי־איי ממוצע."

"מה התפקיד?" שאלתי ותהיתי אם זה חלק ממתיחה מושקעת במיוחד.

דני נשען לאחור והחווה בראשו לעבר גילמרטין, שפתח את תיק המסמכים שלו. הוא הוציא צילום משטרתי של גבר לבן בגיל העמידה עם שיער מידלדל בצבע חום וזקן תיש מטופח. פניו היו בשרניות וחיוורות. מתחת לעיניו היו שקיות בצבע ממש כהה. מבט אחד הספיק לי כדי לראות שזה חתיכת טיפוס עלוב.

הסוכן ריק גילמרטין כחכח ודיבר בפעם הראשונה.

"זה מיצ'ל דופרי, מנהל לשעבר ביוניון סאות' בנק," אמר במבטא לא מוגדר של מגיש חדשות שיכול להגיע מכל מקום באמריקה. "יוניון סאות' הוא הבנק החמישי בגודלו באמריקה, קצת אחרי סיטיגרופ. דופרי עבד במחלקה שטיפלה בעסקים בינלאומיים באמריקה הלטינית. בעיני החברים והשכנים שלו, אפילו בעיני המשפחה, הוא נראה בן אדם רגיל. אבל כל הזמן הזה הוא חי חיים כפולים ועבד בשביל קרטל ניו קוֹלימָה."

"ניו קולימה זה הדבר הרע האחרון שהגיע ממקסיקו," הסביר דני. "בערך בזמן שאתה ואני הזמנו בחורות לנשף הסיום בתיכון, הם התפצלו מקרטל סינָלוֹאה. הרגע הגדול הראשון שלהם היה כשהם הרגו שלושים ושמונה חברים בלוס סֵטאס וזרקו את הגופות המבותרות שלהם באמצע כביש מהיר בשעת העומס. כאילו, 'אתם חושבים שהחבר'ה האלה קשוחים? אין לכם מושג.'

"בעיקרון, ניו קולימה במקסיקו הוא כמו דאעש במזרח התיכון. זוכר את סדאם חוסיין, איך חשבנו שהוא טיפוס ממש רע עד שהגיעו החבר'ה מדאעש, שהיו הרבה יותר גרועים ממנו? זה בדיוק אותו דבר. ממשלת ארצות הברית נכנסה בכוח בסינלואה ועצרה את אל צ'אפּוֹ. אבל הוא השאיר אחריו חלל ריק שניו קולימה שמחו מאוד למלא."

גילמרטין תפס פיקוד: "שום קרטל לא היה מצויד כמוהם, והם ממש אגרסיביים בכל מה שקשור להשתלטות על שטחים, ביסוס קווי אספקה, שוחד לפקידים וגיוס כוח אדם. הסם שהם מעדיפים הוא קריסטל מֵת', והם היו מספיק חכמים להתמקד קודם בשווקים באירופה ובאסיה, כך שהם הצליחו להתחזק בלי שהרשויות בארצות הברית הטרידו אותם יותר מדי. ואז הם הגיעו הנה. יש כמה הערכות שניו קולימה מייצרים שליש מכל הקריסטל מת' בארצות הברית.

"אבל הסמים הם רק חלק מהסיפור," המשיך גילמרטין. "הכסף הוא הדלק למנוע של הקרטל. ככה הם קונים נשק, אנשים ומטוסים, הדברים שהם צריכים כדי להמשיך לגדול. ביחידה ללוחמה בסמים אוהבים לתפוס כמה קילוגרמים, לערוך מסיבת עיתונאים ולהצהיר שהם מנצחים במלחמה נגד הסמים. אנחנו באף־בי־איי מבינים שאף פעם לא נצליח להפסיק את זרם הסמים. המדינה הזאת פשוט גדולה מדי. יותר הגיוני לחפש את הכסף. אחת הבעיות הלוגיסטיות הכי גדולות של הקרטלים היא שהם עסק שמתנהל על כסף מזומן. הכסף המזומן גדול וכבד ואפשר להחרים אותו, במיוחד כשמדברים על הסכומים הגדולים שמסתובבים בקרטלים. בכלכלה הגלובלית החדשה, הקרטלים רוצים להעביר כסף בצורה בטוחה ונוחה בלחיצת כפתור. אבל הם צריכים אנשים כמו מיצ'ל דופרי שיעשו את זה בשבילם. דופרי הלבין יותר ממיליארד דולר מכספי הקרטל במשך ארבע שנים בערך."

הוא השתתק כשהמלצרית התקרבה והניחה מולנו כוסות מים. הזמנתי צ'יזבורגר מפני שדני התעקש. הסוכנים הסתפקו בקפה שחור.

גילמרטין חיכה עד שהמלצרית תתרחק ואז אמר, "בסוף דופרי התרשל. כשתפסנו אותו, הצלחנו לקשור אותו לחשבון בחו"ל שהיו בו כמה מיליונים. אנחנו חושבים שיש עוד חשבונות, אבל לא הצלחנו למצוא אותם. הפרקליטות הפדרלית הרשיעה אותו בהלבנת כספים, פשע מאורגן, הונאה, כמעט כל מה שהצלחנו להדביק לו. הוא יושב כבר חצי שנה מתוך תשע שנים באף־סי־אַיי מורגנטאון במערב וירג'יניה."

"אף־סי־אַיי זה כלא פדרלי, אבל אל תילחץ מזה," התערב דני. "זה כלא עם אבטחה מינימלית, בעיקר עבירות צווארון לבן, עבריינים לא אלימים. הכלא נראה כמו קמפוס של קולג' - בלי סורגים, בלי גדרות תיל. קלאב פֵד במקום קלאב מֵד, לא איזה מקום קשוח שבו אתה צריך להיות שפוט של מישהו אם אתה רוצה לשרוד."

גילמרטין המשיך: "לענייננו, דופרי הוא אמצעי קטן למטרה הרבה יותר גדולה. צותתנו לו והוא דיבר על אוסף של מסמכים שהוא החביא בתור פוליסת ביטוח. אנחנו חושבים שהוא אמר לקרטל שאם משהו יקרה לו או למשפחה שלו, הוא יפרסם את המסמכים. אפשר להשתמש בהם כדי להעמיד לדין את כל הדרג העליון של ניו קולימה, כולל אֵל וִיוֹ בכבודו ובעצמו."

"זה הבוס של ניו קולימה," אמר דני. "בתרגום חופשי זה 'החוזה', כי הוא כנראה האיש שרואה וחוזה הכול. זה שם די אירוני, כי רק עין אחת שלו מתפקדת. השנייה לבנה ומוזרה. אז החוזה בעצם חצי עיוור."

"כשאמרנו לדופרי שאנחנו יודעים על המסמכים והצענו לו עסקה, הוא סירב להגיד לנו איפה הם," אמר גילמרטין. "לא משנה כמה לחץ הפעלנו, הוא שתק. זה מצוין מבחינת הקרטל אבל אותנו זה מאוד מתסכל."

תורו של דני: "חיפשנו את המסמכים המזוינים האלה בכל מקום. הוצאנו צווי חיפוש לבית שלו, למשרד, למועדון החברתי שלו. שלחנו סוכנים שיעקבו אחריו כדי לראות אם יש לו יחידת אחסון סודית. בדקנו את הכספים שלו וחיפשנו סימנים שהוא שוכר משרד או בית אחר. לא מצאנו כלום."

בחזרה לגילמרטין: "באחת ההקלטות שלו דופרי פלט משהו על בקתה מרוחקת ששייכת לו או למישהו מהמשפחה שלו. זה מקום המפלט שלו. אבל לא הצלחנו למצוא אותה. אנחנו חושבים ששם הוא הסתיר את המסמכים. אז בעצם זה די פשוט. אנחנו רוצים שתלך לכלא בשם בדוי ותתחזה לאסיר. תתיידד עם דופרי, תרכוש את אמונו ואז תשכנע אותו לספר לך איפה הבקתה."

"ואיך אני אמור לעשות את זה?" שאלתי.

"זה האתגר, מפציץ," אמר דני. "אם היינו חושבים שזה קל, לא היינו צריכים אותך. ברור שאתה לא יכול לגלות לו שאתה יודע עליו, על הבנק או על הקרטל. הוא יתחיל לחשוד. אתה רק עוד אסיר שמרַצה את עונשו. אם הוא רוצה לגלות לך מה הוא עשה, יופי. אבל אנחנו לא רוצים לשפוט את דופרי על דברים אחרים. אנחנו רק רוצים לברר איפה המסמכים האלה."

"מה אם הוא לא יגיד לי כלום?"

"אנחנו חושבים שהוא כן יגיד לך," אמר גילמרטין. "דיברנו עם כמה יועצים בלשכת בתי הכלא הפדרלית, והם אמרו לנו שהכלא עם האבטחה המינימלית מאפשר די הרבה אינטראקציה בין האסירים. חברויות נוצרות מהר. על סמך זה, הס"א - סליחה, הסוכן האחראי - אישר מבצע של חצי שנה, שיתחיל מהרגע שאתה נכנס למורגנטאון. ברור שאם נצליח למצוא את המסמכים, נוציא אותך מיד. אבל אם תעבור חצי שנה ועדיין לא תגלה שום דבר, המבצע בכל זאת ייגמר. הפסיכולוגים אומרים שאו שזה יקרה עד אז או שזה לא יקרה בכלל."

חצי שנה. אני אשתחרר במרס. המלצרית הופיעה עם הקפה. היא החליקה את החשבון על השולחן כשהוא הפוך אל הקצה שבו ישבו הבחורים בחליפות.

"ומה יקרה לבחור הזה, לדופרי, כשאני אמצא את המסמכים?" שאלתי.

"תלוי אם הוא ישתף פעולה או לא," אמר גילמרטין. "אם לא, לא נוכל לעזור לו. אם הוא ישתף פעולה, הוא והמשפחה שלו ייכנסו לתוכנית הפדרלית להגנת עדים. כבר הצענו לו את זה. הוא סירב, כי הוא לא חושב שהוא יכול לסמוך עלינו. ברגע שנשיג את המסמכים, לא תהיה לו ברירה."

לרגע העברתי את מבטי מסוֹכן אחד לשני. דני טעם מהקפה שלו. גילמרטין לא נגע בשלו.

"אני לא יודע," אמרתי. "אני... אני מופיע במחזות זמר. אנחנו לא אומרים יותר משלושה משפטים לפני שאנחנו מתחילים לשיר, וגם אז זה לפי תווים. אתם מדברים פה על אימפרוביזציה. עשיתי פעם קורס אימפרוביזציה, אבל זה... זאת אימפרוביזציה על סטרואידים."

"אל תמעיט בערכך," אמר דני. "אתה חכם, סימפתי. אתה מהאקנסק - ג'רזי, בייבי! אתה דברן מחונן. אתה גם הבחור שהוא לא יצפה לו. סוכני אף־בי־איי - כולנו אותו דבר. איך שאתה מדבר, איך שאתה חושב, אתה טיפוס יצירתי. הוא בחיים לא יחשוד שאתה עוזר לנו. ואל תיעלב, מה הגובה שלך? מטר שישים?"

"מטר שישים וחמש," עניתי בטון מתגונן.

"מה שתגיד. העניין הוא שאף אחד לא יחשוב שאתה סוכן אף־בי־איי. אתה בטח תשבור אותו בשלושה ימים."

לפני שהספקתי לחשוב ולהביע אחת מהשאלות הרבות שהתחילו לעלות בראשי, דני שוב גחן אלי.

"וגם, נשלם לך מאה אלף, מינימום."

"ברצינות?"

"חמישים כשתיכנס לכלא. חמישים כשתצא, גם אם לא תצליח. וגם, תקבל בונוס של מאה אלף דולר אם נצליח להגיש כתבי אישום על סמך המידע שתספק לנו."

מאתיים אלף דולר. זה היה סכום מסחרר. סכום שמאפשר לישון יותר טוב בלילה. סכום שאיתו אוכל לראות את עצמי אחרת בראי. בשביל עבודה של חצי שנה. לא נראה שאקבל יותר משלושים אלף לשנה על הג'וב בארקנסו.

"הכול יהיה בכתב, כמובן," המשיך דני. "זה יהיה חוזה שתחתום עם האף־בי־איי. אתה תסכים לעבוד בשבילנו בתור מודיע ותבין שכרוכים בזה סיכונים ובלה־בלה־בלה. כרגע אתה רק צריך להגיד כן."

להגיד כן. היה קל יותר להגיד את זה אם הוא לא היה מדבר על כלא.

"אני חייב לדבר על זה עם הארוסה שלי," אמרתי. "אמרת שאני לא יכול לספר לאף אחד, אבל -"

"בטח, בטח," אמר דני. "הסכם הסודיות הוא לדברים כמו רשתות חברתיות או ראיונות עם התקשורת. אתה בהחלט יכול לדבר על זה עם הארוסה שלך. אני חושב שראיתי אותה בפייסבוק. אמנדה, נכון?"

"כן."

"טכנית, המשרדים שלנו ממילא סגורים בגלל החג. קח לך את הערב ומחר, דבר על זה, חשוב על זה. ביום שלישי הסוכן האחראי ירצה תשובה. אם זה לא יהיה אתה, נצטרך למצוא מישהו אחר. אבל אתה היית הבחירה הראשונה שלי. אני ערבתי לך."

"תודה," אמרתי.

"אני יודע שנתנו לך הרבה חומר למחשבה. ברגע שתחתום על ההסכם, נעזור לך ליצור סיפור רקע ונסביר לך כמה מהפרטים האחרים."

הוא הושיט יד לארנק שלו, הוציא שטר של עשרים דולר, הניח אותו על השולחן והכניס את החשבון לכיס. אחר כך שלף כרטיס ביקור והושיט לי אותו.

"זה הטלפון שלי במשרד והנייד שלי," אמר. "אל תטרח לחייג למשרד. רק יעבירו אותך למענה הקולי שלי. תתקשר לנייד אם יש לך שאלות."

"טוב," אמרתי.

דני החווה בראשו לגילמרטין, והוא קם. דני החליק אל מחוץ לספסל מאחוריו.

"ניתן לך לאכול בשקט," אמר. "טוב לראות אותך, טומי."

"גם אותך, דני."

גילמרטין הנהן קצרות. דני הקיש פעמיים על השולחן ואחר כך הוביל את שניהם החוצה.

העברתי את האצבעות על האותיות הבולטות בכרטיס הביקור. דני, חברי לקבוצה בליגת הנוער, היה עכשיו דניאל ר' רואיז, סוכן, הבולשת הפדרלית, משרד השטח של ניו יורק.

המלצרית הניחה מולי את הצ'יזבורגר בדיוק כששברולט קפריס טסה ליד הדיינר. טכנית, היא היתה מכונית אזרחית. אבל רק למישהו שלא זיהה את המפרט הקלאסי של רשויות אכיפת החוק: האגזוז הכפול, המתלים המחוזקים, המנוע המשודרג.

דני נהג. הוא פשט את ז'קט החליפה שלו. אקדח השירות שלו היה בנרתיק, צמוד לכתפו השמאלית.

בהיתי בהמבורגר כאילו התשובות לתעלומת החיים מסתתרות בין זרעוני השומשום שעל הלחמנייה.

מאה אלף דולר. אולי מאתיים, תלוי אם אהיה משכנע. ואני יכול להיות משכנע אם זה כל כך חשוב. נכון?

הלכתי לתיאטרון באותו יום ואמרתי לעצמי שזה הסוף. אבל אולי המורגנתאו בכל זאת לא היה המערכה האחרונה.