השטן שבינינו

מבוא מאת
הדאלאי לאמה

אני מאמין שמטרת החיים היא להיות מאושר. מרגע היוולדו שואף כל בן אנוש לאושר ואינו רוצה לסבול. לכן חשוב לגלות מה יביא למידה הגדולה ביותר של אושר.

מחבריו של ספר זה הם פסיכותרפיסטים מקצועים, המטפלים באנשים הזקוקים לעזרה במציאת שלוות־נפש וסיפוק. הם חותרים לעשות את עבודתם למועילה יותר. אחת מן המגמות הטיפוליות, עליהן הם מבקשים לקרוא תיגר, היא הנטיה למה שהם מכנים בשם דמוניזציה של דברים או של אנשים. נטייתנו הטבעית היא לנסות ולהטיל את האשם לבעיותינו על זולתנו, על גורמים שמחוצה לנו. יתר על כן, אנו נוטים לחפש אחר הסיבה האחת והיחידה, ואז אנו מנסים להסיר מעלינו את האחריות. נראה שכל אימת שאנו נתונים ברגשות עזים, מתהווה פער בין האופן בו הדברים נראים לעינינו לבין האופן בו הם מתקיימים במציאות. דמוניזציה של אנשים משמעה שאנו רואים אותם באור שלילי לגמרי, ומעמידים פנים שבאופן כלשהו הם שונים לגמרי מאיתנו.

אנו מתעלמים מן העובדה, שבני־אדם בכל מקום שהוא דומים זה לזה ביסודם. מבחינה גופנית יש אמנם הבדלים קטנים בצורת האף שלנו, בצבע השיער וכיוצא בזה, אולם אלו אינם משמעותיים. ביסודו של דבר אנו זהים. לכולנו אותו פוטנציאל עצמו להתנסות בניסיונות חיוביים ושליליים. יתר על כן, לכולנו אותו פוטנציאל עצמו לשנות את עמדותינו. וזהו הדבר החשוב בעיני: להכיר בכך שבכוח כולנו לשנות את עצמנו ולהיות לאנשים טובים ומאושרים יותר. זאת ועוד, עלינו לשאוב כוח מן המחשבה שאם בכוחנו לעשות כן, הרי גם מתחרינו, יריבינו ואויבינו יכולים להשתנות.

מניסיוני המצומצם למדתי, שהמידה הגבוהה ביותר של שלוות נפש נובעת מטיפוחן של אהבה וחמלה. ככל שנרבה לדאוג לאושרם של אחרים, כן תגבר תחושת הרווחה שלנו. טיפוחם של רגשות קרובים וחמים כלפי הזולת מביא באופן אוטומטי מנוחה לנפשנו. הדבר מסייע להפגת פחדינו וחששותינו ומעניק לנו את הכוח להתמודד עם כל מכשול שבו ניתקל. לכן אני מאמין שזהו מקור כל המקורות להצלחה בחיים.

פתגם טיבטי אומר: "רבות הן המחלות הניתנות לריפוי על־ידי התרופה האחת של אהבה וחמלה". איכויות אלו הן המקורות העמוקים ביותר של האושר האנושי, והצורך שלנו בהן מצוי בשורש קיומנו. לרוע המזל, הושמטו האהבה והחמלה מתחומים מרובים מדי של השיג־ושיח האנושי, ובמשך זמן רב מדי. הן נותרו מוגבלות למשפחה ולבית, והגשמתן בחיי הציבור נחשבת לבלתי־מעשית ואפילו נאיבית. טרגי הדבר. בעיני, הגשמתה של החמלה איננה ביטוי של אידיאליזם בלתי־מציאותי אלא הדרך היעילה ביותר לפעול לטובת זולתנו ולטובתנו כאחת.

הדבר שאנו זקוקים לו כיום, ואני מאמין שספר זה יתרום לכך תרומה בעלת ערך, הוא חינוכם של יחידים ושל אומות, החל בילדים קטנים וכלה במנהיגים פוליטיים, חינוך שיחדיר את ההבנה שאלימות ודמוניזציה של יריבינו אינן מועילות, שאין הן מהוות דרך מציאותית לפתרון בעיותינו. במקום להטיל את האשם באחרים עלינו ליטול אחריות על עצמנו, ולחפש פתרונות ברוח החמלה והענווה. פיוס ושלום של אמת, בין אם ביחסים עם עצמנו ובין אם ביחסים עם זולתנו, מתהווים מתוך עמדה מבינה, מכבדת ובלתי־אלימה לבעיותינו.

הדאלאי לאמה

דהרמסלה, 28 בפברואר, 2005

הקדמה

גם סכסוך גדול היה פעם מחלוקת צנועת־ממדים, אלא שמחלוקות נוטות להסלים וללבוש בהדרגה צורות הרסניות יותר ויותר. ככל שמקשיח העימות כן מתחזקת נטייתנו לעשות דמוניזציה של הצד השני. בראשית העימות מתגנב ללבנו חשד שמא מאחורי התנהגותו של בן־שיחנו מסתתרות כוונות שליליות. במהלך ההסלמה הופך החשד לקובלנה, וזו הופכת להאשמה נחרצת. לעתים אנו מרחיקים לכת עד כדי כך שאנו פוטרים כל צעד חיובי מצד יריבנו כחסר־משמעות או כתחבולה. כיוון שתהליכים אלו הם הדדיים מטבעם, מתחיל כל צד להאמין שהצליח לזהות את המניעים האפלים בנפשו של האחר ואת הכוחות ההרסניים המכוונים את מעשיו. בנקודה זו אנו מרגישים חובה להביא את הצד השני להכיר בכוונותיו השליליות ולוותר עליהן. אם לא עולה הדבר בידינו, אנו מרגישים שאין מנוס מלאלץ אותו לעשות כן. בן־השיח לשעבר הופך להיות בעינינו אויב מובהק, והפגיעות שאנו ממיטים עליו נראות עתה בעינינו בלתי־נמנעות. למעשה, הוא זה שהביא אותן על עצמו. עם העמקת הסכסוך, כשאנו מרגישים שאנו נאבקים על עצם קיומנו, אנו נכונים להזיק גם למי שאינו צד בסכסוך ואף לעצמנו: אלו מחירים הכרחיים במאבק ההישרדות. הדמוניזציה גם חוסמת פתרונות של פשרה, שכן ה'אויב' עלול לנצל את תום ליבנו ולהערים עלינו כדי להשיג עמדת יתרון. הבנתם של תהליכי הדמוניזציה ושל תהליכי־הנגד עשויה אפוא להיות ציר מרכזי בניהול־סכסוכים בדרך חיובית.

לעיתים מתבונן אדם בחשד ובאיבה גם ביסודות נסתרים בנפשו שלו. בהדרגה הוא מתחיל להאמין שישות הרסנית השתכנה בעומק נפשו בבחינת 'גיס חמישי פנימי', ופועלת בניגוד למטרותיו, ערכיו ורגשותיו. הוא מחפש אחר דרכים לחשוף ישות חמקמקה ועיקשת זו, ומבקש מומחים שיסייעו במלאכת הגילוי והגירוש. אמנם גירוש האויב שמבפנים יהיה כרוך בסבל, אבל הסבל הזה יהיה כדאי משום שהוא יביא להתחדשות החיים.

בחרנו במונח 'דמוניזציה' לתיאור תהליך זה, בין אם הוא מתרחש ביחסים שבין אדם לבין עצמו ובין אם בין אדם לבין חברו. את התהליך הזה מאפיינים חשד עמוק כלפי האויב לכאורה, אמונה שהוא מונע על ידי כוחות שליליים סמויים, להט לחשוף בכל מחיר את הכוחות המניעים, נחישות להביא את האויב להכיר במניעים השליליים ולהתוודות עליהם, ואם לא יעשה כן - שאיפה נחרצת לעקור אותו מן השורש. רב הדמיון בין מאבק זה לבין המאבק בשדים בימים עברו. נראה שתווים אלו אופיניים לסכסוכים בכל הרמות: אלו שבנפש פנימה, אלו שבין אדם לחברו, אלו שבין קבוצות ואלו שבין לאומים. כמו בגרסאות הדתיות של הדמונולוגיה מתנהל המאבק נגד השדים בעת ובעונה אחת בתחום האישי והאינטימי ביותר, בתחום החברתי הנרחב ביותר ולעיתים אף במישור הקוסמי.

חידת הסבל העסיקה את האנושות מאז ומעולם. הפתרון אשר הטביע את החותם העמוק והמתמשך ביותר בעולם המערבי היה, קרוב לודאי, האמונה בשטן. המאבק בכוחות השטן נראה כחובתו הראשונה־במעלה של המאמין. כל גילוי של אדישות, ספקות והיסוס כמוהו כבגידה. אכן, בידי השטן כוחות על־טבעיים, אבל גם בני־אור אינם נעדרים כלי־נשק, ובהם האינקוויזיטור, המומחה בחשיפתם של מכשפים וכופרים, מגרש־השדים המומחה בסילוקם ונושא־הצלב הנאבק להכרית את אויבי האמונה. המאבק נגד הרשע, יהיה מר ככל שיהיה, ניזון מתקוות גדולות, משום שעם הניצחון תבוא גאולה לעולם. למעשה, ככל שיקשה המאבק כן תגדל תקוות הגאולה. ואכן, לתנועות משיחיות נלוו תכופות התפרצויות ספונטניות או מאורגנות של אלימות נגד מי שנחשבו לשלוחי־השטן. אותו מאבק־עולמים עצמו בין כוחות האור לכוחות החושך מתחולל גם בנפש היחיד פנימה. ליחיד הנאבק להצמית את הקולות האפלים שבנפש מסייע לא האינקוויזיטור הגדול כי אם הכוהן המוודה. נפש היחיד נחשבה למיקרוקוסמוס, לבבואת העולם, והמאבק לגאולת העולם מתחולל בתוכה.

לסיפור־המעשה הדמוני הדתי יש מקבילים חילוניים מרובים. ישנו דמיון רב בין אידיאולוגיות פוליטיות קיצוניות, הן מימין והן משמאל, לבין השקפות דמוניות מסורתיות. אידיאולוגיות אלו מגדירות קבוצה כלשהי בציבור (למשל הגזע העליון או מעמד העמלים) כחלוצת גאולת החברה, וקבוצה אחרת (למשל היהודים או כוחות הריאקציה החברתית) כאחראית לכל תחלואי החברה. הן יוצרות משנה, שמעמדה כשל אמת נבואית (כגון תורת הגזע או גרסה פשטנית של המרקסיזם), מכוננות מערך ארגוני לאיתור האויב ולתפיסתו (כגון משטרה חשאית), ושיטה לטיהור החברה מהשפעותיו של האויב (למשל רפורמות, מחנות מעצר ומחנות השמדה). הן מציגות חזון ובו מלחמה אפוקליפטית, שתהווה סוף לכל המלחמות, ומציירות תמונה מושכת לב של אלף השנים הטובות לעתיד לבוא. בספרנו זה נעסוק רק במקבילות האישיות של התפיסה הדמונית המסורתית, ולא בצורותיה החברתיות והפוליטיות. כאן נעסוק בדמוניזציה ברמת היחיד, הזוגיות, המשפחה ויחסים קרובים אחרים. עם זאת אנו סבורים שהתהליכים בדמוניזציה האישית והאינטימית דומים למדי לאלו המאפיינים סכסוכים חברתיים ופוליטיים.

אנו לא נסתפק בניתוח הלך הנפש הדמוני אלא גם נפרוש ראיית עולם חלופית. בתרבויות רבות מצויה השקפת־עולם שאנו נכנה 'הראיה הטרגית' (השימוש שאנו עושים בספר זה במלה 'טרגדיה' איננו השימוש השגור של 'מעשה נורא, אסון', וכיוצא בזה, כמו בנוסחה שגורה בכותרות העיתונים: "טרגדיה בכפר: רצח את הוריו והתאבד". המושג 'ראיה טרגית' מתייחס להשקפת העולם העומדת ביסוד הטרגדיה כצורה אמנותית. במחזות הקלאסיים הטרגדיה אינה נגרמת מחמת רוע אלא כתוצאה בלתי נמנעת של המפגש בין אישיותם של הגיבורים, על מעלותיהם וחולשותיהם, לבין הנסיבות שבהן הם פועלים), הנותנת מענה שונה לגמרי לשאלת הסבל. הנחות היסוד של הראיה הזו הן שהסבל הוא יסוד בלתי נפרד של החיים, שבמקרים רבים אין הוא נגרם באשמתו של איש, ושלעיתים טוב ביותר להסתפק בהקלה חלקית של הסבל ובקבלתו החיובית. יהיו כאלה שיראו עמדה בלתי לוחמנית זו כעידוד לפסיביות אדישה וחסרת־אונים, אך אנו נראה שלמעשה היא מהווה מקור רב־השראה לחמלה ביחסים ולנחישות במאבק כנגד אותו חלק של הסבל הנתון בידי אדם.

בפרק הראשון נתאר את החוויה הדמונית, שבה עלולים הרגלי חשיבה מסוימים להקצין הלך־נפש שכיח ובן־חלוף של חשד ולקבע אותו לכדי ודאות מאשימה ותביעה להשמדת האויב המשוער. הפרק השני פורש את ההנחות הדמוניות והטרגיות בחיי יום יום ובפסיכותרפיה: נראה כיצד הפסיכולוגיה הפופולרית מנציחה בקהל הרחב הרגלי חשיבה, שבמסורות העבר כללו את האמונה בדיבוקים, שדים וגירוש שדים. נראה גם כיצד הראיה הטרגית מהווה תרופת נגד להלך־נפש זה. הפרק השלישי מציג אופני שיחה מעשיים שבכוחם לסייע להידברות אנטי־דמונית בטיפול ובחיי יום־יום. הפרק הרביעי עוסק במאבק שאינו דמוני, דהיינו בדרכים שבאמצעותן אנו יכולים להתגונן בפני תוקפנות ובאותה עת להימנע מדמוניזציה ומהסלמה. הפרק החמישי עוסק בסגולותיה הנשכחות של הראיה הטרגית: השלמה ונחמה.

מרבית הרעיונות שבספר אינם פרי המצאתנו, ותרומתנו היא בעיקרה בכך שנתנו להם צורה עכשווית יותר. מקורות ההשראה שלנו מרובים. האחד מאתנו (נחי אלון) חב חוב עמוק לבודהיזם הטיבטי, ומשנהו (חיים עומר) חב חוב עמוק למשנת ההתנגדות הבלתי־אלימה של גנדהי. השפיעו עלינו גם הוגים מרובים מתחומי הטיפול הנפשי שעבודתם היא 'אנטי דמונית', אם גם אינם משתמשים במפורש במונח זה, כמייקל וייט, סטיב דה שייזר, אהרון בק והיינץ קוהוט. למדנו רבות גם מעבודתם המחקרית של אליזבט לופטוס, ריצ'רד אופשי וניקולס ספאנוס. אנו מקווים שכותבים אלו לא יפגעו מכך שתיארנו אותם כפעילים בחזית המאבק האנטי־דמוני.

ספרנו זה לוקה בליקוי נפוץ בספרות העוסקת בפסיכותרפיה: הטיפולים שבו אלגנטיים ומוצלחים יותר מכפי שהם נראים בחיים. אנו מציעים לקורא לשמור על מידת ביקורתיות שתאזן את ההטיה הזו. כל הדוגמאות הוסוו כמובן כדי להגן על זהות המטופלים. בכמה מקרים יצרנו תרכובת סיפורים הכוללת מטופלים ומטפלים שונים. אנו מודים למטופלים - מורינו - שהתירו לנו להשתמש בסיפוריהם.

פרק ראשון
החוויה הדמונית

הראיה הדמונית היא הלך־נפש המתפתח באופן הדרגתי. היא מתחילה בתהיה ובספקות, נמשכת בחשד ומסתיימת בוודאות, המתלווה לכמיהה למכה ניצחת שתפתור את הבעיה אחת ולתמיד. כאשר היא מחלחלת ליחסים היא מביאה להשחרת דמותו של האחר, המגיב בהאשמה נגדית. בין שני הצדדים מתהווה מעגל קסמים מעמיק, שבו מתחפר כל צד בעמדה השוללת את הצד השני.

לפני מספר שנים יצא אחד מאתנו למסע רגלי בהרי ההימלאיה בהודו עם שני חברים. המסע היה קשה וארוך. משחצינו את הרכס הגבוה איבדנו את השביל. במשך שלושה ימים חיפשנו אותו לשווא. אחד החברים נפצע, והחלטנו לחזור. להקלת המשא טמנו חלק גדול מציודנו במקום סתר. בדרכנו פגשנו רועי צאן, והם סייעו לנו לחזור העירה. היינו אסירי תודה להם. לאחר מספר ימי התאוששות החלטנו כי חברי יישארו בעיר לשם החלמה, ואילו אני אחזור לקחת את הציוד שטמנו. הזמנתי את מושיענו הרועה להיות מורה הדרך והסבל שלי. חשבתי שלמרות שאיננו דובר אנגלית נוכל להידבר, שהרי הוא הושיע אותנו כבר, ואנחנו חברים.

חברי ההודי סאני, מטפס הרים בעצמו, חשב שאני שוגה שגיאה גדולה: "יתכן שהצעד שלך נכון, וחברך קדוש, אבל הוא יודע שעל גופך חבוי כסף רב ושהציוד שברשותך יקר. גם קדוש עלול להתפתות: דחיפה קלה מעל לתהום, ויש בידו ממון שיספיק לו ולמשפחתו לכל ימי חייהם. מי יוכל למצוא אותך בהרים הפראיים הללו? מי יחפש?" מחשבה זו, שלא עלתה כלל על דעתי בשעה שסיכמתי עם הרועה על המסע חזרה, ערערה את בטחוני. שנתי נדדה. פחדתי. במחשבותי טוויתי תסריט אימים: גריבורם הולך מאחורי, השביל משתבש, בוץ, ערפל, דחיפה קלה וצניחה מן הצוק. האם טעיתי טעות איומה, ואני מסכן את עצמי שלא לצורך מתוך תמימות?

החלטתי ללכת בכל זאת. סאני עשה ככל יכולתו כדי להרתיע את הרוצח הפוטנציאלי: הוא שוחח עם גריבורם והבהיר לו, שאם לא נחזור בתוך חמישה ימים תצא בעקבותינו משלחת חיפושים. בסתר לבי לא השתכנעתי שבכוחה של שיחה כזו להציל אותי.

יצאנו לדרך. באוטובוס הצפוף היה האיש חבר למופת. הוא דאג לי למושב. כשעלתה אשה נושאת ילד, הוא הושיב את הילד על ברכיו. כשעלה זקן, הוא צופף את הנוסעים האחרים ופינה עבורו מקום ישיבה. בהפסקה סייע לנוסעת שהקיאה. "חשד שווא!", חשבתי, ורווח לי. רוצח בפוטנציה אינו מתייחס כך לאנשים. אבל מצד אחר, הרי רוצח בפוטנציה צריך ליצור רושם ידידותי כדי להרדים את ערנותו של הקורבן המיועד. קשה היה להכריע.

בלילה קבע גריבורם כי לא נלון באכסניה. הוא הציע שנלון אצל קרובי־משפחתו, וכך נחסוך כסף. הגענו לבקתה נידחת בהרים, ובה מספר גברים, ארוחה ואלכוהול. עם השתיה נעשו מארחי קולניים, וניסו לשדל אותי לשתות. "אולי הם רוצים לשכר אותי כדי שיקל עליהם להתגבר עלי," חשבתי וסירבתי בנימוס. עתה הרגשתי זר לגמרי, יחיד בחבורה. גריבורם התחיל להשתכר אף הוא. "האלכוהול עלול להסיר את שארית המעצורים שלו," חשבתי וניסיתי למנוע אותו מלשתות. הוא הגיב בכעס. בלילה קבע שאישן על המיטה היחידה בבית, ואילו הוא יישן על סף החדר, "כדי לשמור עלי". "הנה!" חשבתי. אדם שאיננו בעל כוונות זדון לא יחשוב שיש צורך לשמור בבית קרובי־משפחה. שנתי נדדה. נדמה היה לי שנרקמה נגדי ברית של רוצחים.

הבוקר שלמחרת היה נפלא. גריבורם וחבריו היו ידידותיים, וארוחת־הבוקר נדיבה. "איזה חשד מטופש," חשבתי.

התחלנו ללכת בשביל צר ולח, חצוב בצלע המצוק. מאות מטרים מתחתינו סער הנהר. גריבורם הלך לפני. על השביל היו שברי קרח. מדי פעם מעדתי, וגריבורם פנה בבהלה לאחור וניסה לאחוז בי. "תן לי ללכת אחריך," אמר בתנועות ידיים, "ואם תמעד אוכל לתפוס אותך". "אהה," חשבתי, "הנה הוא חושף את מטרתו האמיתית. אם ילך מאחורי לא אוכל לראות כשיתקוף אותי."

במשך יומיים היטלטלתי הלוך ושוב בין שני הסיפורים. האם היה גריבורם רוצח או קדוש? עתה הייתי מתוח וחשדן, ושמרתי על ריחוק מתאים כדי להימנע מקרבה יתרה, שתעודד אותו לחשוב שאני פתי. לא יכלתי ליהנות מן השיחות המגומגמות איתו, שמא הן מעשה הונאה. הקושי הגדול לא היה בעובדה שהלכתי עם רוצח פוטנציאלי, אלא בכך שלא יכולתי להכריע מהי האמת. האם כשהוא מציע לי תפוח זו מתת נדיבות או אמצעי להרדים את ערנותי? האם הוא מזמין את בן דודו להתלוות אלינו ביום האחרון כדי לסייע לו בניסיון הרצח, או כדי לסייע לבן הדוד? חוסר הוודאות היה קשה ומתיש.

ביום השלישי הגענו ליעדנו, והוא נטל עליו את הציוד הכבד. רק אז רווח לי: עם משא כזה אי־אפשר לעשות ניסיון רצח רציני. ואכן, הוא לא ניסה לרצוח אותי, ואני נותרתי בחיים. גריבורם ואני נפרדנו כידידים. לעיתים אני תוהה אם קלט משהו ממה שעבר עלי במחיצתו.

בהלך־הנפש הדמוני מחפש האדם אותות, סימנים ורמזים, ובולש אחר המניעים השליליים הנסתרים. עליו להישמר מללכת שולל אחר מראית העין המרגיעה. אין פרט, ויהיה זעיר ככל שיהיה, שאינו יכול להפוך לסימן אזהרה. החיפוש אחר המהות הנסתרת גורם לכך שהחולף והתמים נראים כבלתי רלבנטיים. החיפוש אחר האמת האחת מטשטש את הסתירות שבאדם ומשטח את דיוקנו.

העמדה הנפשית המלווה את התהליך הזה היא החשד ובני לוויתו הקרובים, הפחד והזעם. משהתגנב ללב החשש, שמא הזולת מתכוון להזיק, שוב אין האדם יכול לשקוט. איכות החשיבה וגמישות המעשה מידלדלים, ועימם מידלדל השיג והשיח שבין הצדדים. שוב אין נקודת יציבות בטוחה. בתנאים כאלו יש שיעדיפו להיות בוודאות, ותהיה מכאיבה ככל שתהיה, מאשר להישאר בעינויי חוסר־הוודאות.

בתחילת היכרותי עם גריבורם הייתי אסיר תודה וסמכתי עליו. "הוא רוצה להתלוות אלי משום שהוא רוצה לסייע לי, בהיותו איש טוב," חשבתי. ראיה חיובית זו נסדקה כאשר הופיעה ראיה מתחרה: "הוא רוצה להתלוות אלי, משום שהוא רוצה לרצוח אותי וליטול את כספי". כל אחד משני הסיפורים תאם את העובדות. כל סיפור היה סביר בפני עצמו וחסר סתירות, ועם זאת לא התיישבו הסיפורים זה עם זה. הדימוי השלילי דחף לצבירת ראיות שליליות, ההולכות ומתגברות. עצם קיומו של הספק העמיק את האיום. לא היתה זו ראיה דמונית שלמה. ההתלבטות נמשכה עד לסופו של הסיפור, ולא התהוותה ראיה שלילית יציבה. אבל החשד המכרסם וחוסר הוודאות המייסר היו קרקע פוריה להתפתחות עמדה דמונית שלמה. למרבה המזל לא הרחיקו הדברים לכת עד כדי כך.

העמדה הדמונית אינה יכולה להיוותר בתחום שבין אדם לבין עצמו. הספק והחשד מסלקים את האמון והפתיחות. במוקדם או במאוחר מרגיש בן השיח בהתעננות היחסים, וזו מעוררת חשדות נגדיים ודוחפת לתגובה שלילית סימטרית. הדברים מחמירים כאשר אחד הצדדים תובע הודאה ווידוי. הדרישה הזו מעמידה את האחר בפני מילכוד: אם יקבל את ההאשמה, ולו גם באורח חלקי, הרי יפליל את עצמו, ואם לא יודה תהווה אי־ההודאה עצמה עדות לחוסר יושר. דפוס הרסני זה של 'החוקר והנאשם' עלול להתרחב ולהרעיל בהדרגה את היחסים.

מקרה 1:

זיוה, מעצבת נוחה לבריות וטובת־מזג בת שלושים וחמש נזכרה יום אחד כי בהיותה בת עשרים החליטה להיפרד מחברה ראובן, אבל מקץ חודש חזרה בה ונישאה לו. עתה, מקץ חמש־עשרה שנים, התחילו להציק לה ספקות, והמחשבה על מעשיו בחודש שבו לא היו יחד הטרידה אותה. היא שאלה אותו, והוא סיפר כי ליבו נשבר, אבל כדי להקל על הסבל שקע בעבודתו וגם יצא מספר פעמים עם בחורה. חשד נורא התגנב לליבה של זיוה. המחשבה שקיימו יחסי־מין היתה בלתי־נסבלת. הוא הכחיש, אך היא לא האמינה לו. היא נזכרה כי באותם ימים הוא היה עגמומי וקודר, ורק לאט לאט 'חזר לעצמו'. האם זה קרה משום שהקשר עם הבחורה השניה היה טוב יותר, או משום שלא אהב עוד את זיוה, או משום שהמין בין השניים היה טוב יותר? הוא הסביר לה, שכל אדם היה מרגיש כך לאחר דחיה כה מכאיבה. היא לא האמינה, ותבעה שיישבע. הוא נשבע, אך היא המשיכה שלא להאמין. היה עליו להוכיח לה, שלא קיים יחסי מין בספטמבר לפני חמש עשרה שנים. רק הוכחה חותכת היתה יכולה לעקור מן השורש את הרבב שהוטל באהבתם, ולהשיב את התום והאמון הבראשיתיים. על ראובן הוטלה החובה הבלתי־אפשרית להחזיר את השניים אל גן־העדן האבוד.

ראובן ניסה להיענות. הוא שיחזר את תנועותיו בחודש הקשה, והראה כי לא היה לו פנאי לרומן. אבל היא לא האמינה. "לרומן לא צריך הרבה זמן. חוץ מזה, העובדה שאתה זוכר פרטים כאלו לאחר זמן כה רב מוכיחה שמצפונך לא נקי". היא החלה לחקור אותו לפרטי פרטים, בהבטיחה שתירגע כשתקבל את כל המידע. הוא ניסה לעזור על־ידי שחזור מדויק ככל האפשר, אך היא לא נרגעה. אדרבה, היא לחצה עוד ועוד, והזמן המשותף הוקדש יותר ויותר ל'חקירות'. הוא חשב שאם יסרב להיחקר יחריף את המצב, ולכן המשיך למרות שהתעורר בו כעס גדל והולך על החקירות שבהן כל מה שאמר שימש כעדות נגדו. היא התחילה לחשוב שעל־ידי מה שכינתה 'התחמקות' הוא מנסה להכאיב לה במכוון, אולי כדי להתנקם בה. ואילו הוא החל לחשוב כי היא ממררת את חייו בכוונה משום שאיננה אוהבת אותו יותר, ואולי ברצונה לפוצץ את הקשר. "אולי יש לה מישהו?" חשב. החשד הפך להיות הדדי, וכל אחד מבני־הזוג עסק עתה בהתחקות אחר מניעים שליליים בלב רעהו. היחסים הפכו להיות בלתי נסבלים, ספוגים כעס מצידה ודיכאון מצידו. יחסי־המין נעשו נדירים יותר ויותר, וסיפקו לכל אחד משניהם הוכחה נוספת לאי־רצון ולכוונות שליליות: כל אחד מהם הניח שהאחר איננו 'באמת' מעוניין בהידברות, ואולי אף דוחף לפרידה. המתח גלש גם אל מחוץ ליחסי בני־הזוג, מכיון שראובן סיפר את הסיפור לחבר העוסק בטיפול אלטרנטיבי. זה שיער שזיוה מבטאת באופן לא מודע תוקפנות כלפי ראובן, או שהיא פועלת מתוך אשמה מודחקת בשל משאלות אסורות. "ראוי שהיא תלך לטיפול כדי להבין מה באמת דוחף אותה," פסק. זיוה הגיבה בזעם על הצעתו של ראובן: "אתה מנסה לברוח מן הנושא האמיתי אל בעיות הנפש שלי! לא יקום ולא יהיה!" לכאורה היו הגישה המשטרתית של זיוה והגישה הפסיכולוגית של ראובן שונות זו מזו, אבל הראיה הדמונית היתה דומה עד מאד.

במקרה זה התרחב תהליך הדמוניזיציה אל מעבר לחשד רגיל. אכן, הביטחון בקיומם של מניעים נסתרים, מעגל הקסמים של החוקר והנאשם ומשאלת הגאולה לחזור למצב־הבראשית הטהור אופייניים לדמוניזציה. אבל יסוד אחד, שבלעדיו אין הדמוניזציה שלמה, חסר עדיין במקרה זה, והוא האמונה ה'פסיכו דמונית', האמונה שהאחר הנחשד נתון על כורחו ובלא ידיעתו לשליטתם של כוחות סמויים הטעונים גילוי ושירוש. במקרה הבא הגיעה אמונה זו לכלל הבשלה.

מקרה 2:

שושנה הגיעה לטיפול בגלל דילמה יוצאת דופן: בעקבות אירוע שחוותה בחודש השישי להריונה החליטה כי אסור שתהיה לאם. היא החליטה להפסיק את ההריון (פעולה שבשלב מתקדם זה מחייבת למעשה לידה של ממש), אלא אם כן תצליח לשחזר בטיפול את החוויות המוקדמות של התעללות בידי אמה. רק כך, חשבה, תהיה מוכנה להיות לאם. בגלל לחץ הזמן היא ביקשה טיפול אינטנסיבי וקצר ביותר. היא האמינה, שרק בהיפנוזה עמוקה אפשר יהיה לחיות מחדש את טראומות הילדות ולהשתחרר מדמות האם המעוותת שנחקקה בנפשה. אם הטיפול יכשל, לא יהיה מנוס מהפלה.

שושנה ובעלה התגוררו בחו"ל עד לחודש השלישי להריונה. היא השתתפה בקבוצה טיפולית לאמהות לעתיד. בטיפול זה היא גילתה, שמצויות בה פנטזיות נרציסטיות על הבת העתידה להיוולד, פנטזיות שקרוב לוודאי יגרמו לה להיות אם מתעללת נפשית, אשר תנצל את הבת שתיוולד לקידום משאלות הגדלות שלה עצמה. היא גילתה שכך בדיוק נוצלה היא עצמה בידי אמה. חווית הטיפול הקבוצתי היתה רבת עוצמה, אבל לא הביאה אותה לשקול הפלה. היא קיוותה, שתוכל להתגבר על הפנטזיות אם תתעמת עם אמה ואם תוכל להתמודד עם החוויות של היות קורבן להתעללות. היא המשיכה בטיפול פרטני עם מנחה הקבוצה, ושוחחה שיחות טלפון ממושכות עם אמה המתגוררת בישראל. היא רצתה להיזכר במה שאמה עוללה לה בדיוק, ותבעה מן האם ליטול אחריות על מעשי העבר. היא קיוותה כי על ידי עימות זה יעלה בידה לבטא את זעמה המודחק ולהשתחרר מ'דמותה המופנמת של האם', המשוקעת בלא מודע שלה. כך תזכה בחירות שנועדה לה, וכך תגיע אמהותה לכלל השלמת החסר. היא נזכרה כיצד תבעה ממנה אמה בחומרה יתרה להצטיין בלימוד בלט. האם היתה תמיד ביקורתית ביותר כאשר הלימודים לא עלו יפה, וזרחה מאושר כאשר בתה הגיעה להישגים בולטים. אבל שושנה הרגישה שהאם נזקקה להישגיה של הבת לשם מילוי צרכיה שלה, כדי למלא את החלל הריק שבתוכה. מעולם לא היה אכפת לאמה אם דרישותיה תאמו את צרכיה של שושנה אם לאו, ולעיתים רמסה את רגשותיה של הבת בגסות. שושנה תיעבה את לימודי הבלט, ואף על פי כן אילצה אותה אמה להמשיך ללמוד במשך שלוש שנים. האם נהגה גם לאלץ את שושנה לרקוד בפני אורחי הבית כדי להתפאר. שושנה זכרה עד כמה מושפלת הרגישה, ועד כמה נהנתה האם מהשפלתה. כאשר הכחישה האם שכך היו פני הדברים נמלאה שושנה באכזבה ובזעם. "מעולם לא אילצתי אותך לעשות משהו," אמרה האם. נעימת הדיבור של האם בשיחות הטלפון היתה מתגוננת ומלאה בתחושת הצדקה עצמית. לדבריה היו כוונותיה תמיד חיוביות, והיא קיוותה שברבות הימים תכיר לה הבת תודה על מעשיה. מדי פעם פרצה בבכי, בלא להבין מה גרם לשושנה שתשנא אותה עד כדי כך. באחת מן השיחות שינתה האם את אופן הדיבור, ובמקום להתגונן החלה לצעוק על הבת. שושנה גילתה לפתע שגופה מתכווץ מפחד לנוכח צעקותיה של האם. היא שוחחה עם המטפל שלה, מנחה הקבוצה, שהעיר שיתכן שבניסיונותיה לכפות על הבת את רצונה לא הסתפקה האם באמצעים פסיכולוגיים בלבד. שושנה לא העזה להעלות אפשרות זו בפני האם. עם חזרתה לישראל, והיא בחודש השישי להריונה, החליטה להגיע לשורשי החוויה בטרם תציג בפני אמה את האמת פנים־אל־פנים.

המטפל החדש של שושנה היה במבוכה. הוא ידע שניסיונות היפנוטיים לשחזר טראומות־ילדות עלולים לעורר 'זיכרונות־כוזבים' של אירועים שלא התרחשו מעולם. בהיסטוריה של הפסיכותרפיה בעשורים האחרונים ישנן דוגמאות רבות, שהסתיימו בחורבנן של משפחות, בהחמרה במצבם של מטופלים ולעיתים בתביעות משפטיות נגד מטפלים, על כך שגרמו למטופל להאמין בדברים שלא אירעו מעולם. המטפל הסביר זאת לשושנה, והציג את הראיות לכך שההיפנוזה איננה כלי אמין לשחזור זיכרונות מודחקים. שושנה היתה המומה. היא שאלה את המטפל מה ניתן לעשות. המטפל הציע שייפגשו מספר פעמים באופן תכוף כדי לדון בהריון, ברגשותיה של שושנה באשר לאמהותה הקרבה וביחסיה עם האם. למרבה המזל הסכימה שושנה, והמטפל חש שהרוויח זמן.

המטפל ושושנה נפגשו במשך כחודשיים. הוא אמר שכבר עתה יש ביכולתה להימנע מאותן טעויות שיתכן שאמה עשתה בעבר. הם שוחחו על הפנטזיות של שושנה אודות התינוק. היא היתה אחוזת בעתה מחלום שבו חזתה שהתינוקת עתידה להיות רקדנית בלט נודעת! בחלום אחר ראתה את הלווייתה שלה, אך כשנפתח הארון היה מונח בו תינוק. הפירוש שנתן המטפל הקודם לחלום זה היה שהחלום מייצג את יחסיה של שושנה עם אמה: האם מקריבה את חיי הבת על מזבח חייה שלה. המטפל החדש הרגיע את שושנה. חלומות כאלו, אמר, בין אם בגוון חיובי ובין אם שלילי, שכיחים בהריון. בשום אופן אין בהם כדי לרמז שהיא תכפה את רצונה על הבת או תגזול ממנה את חיותה כדי לספק את צורכי עצמה. הוא הבטיח שבעתיד, אם תרגיש שהיא נתונה בסכנות כאלו, הוא יסייע לה. שושנה חייכה בהקלה. למעשה, אמרה, היא אינה חושבת שתהיה דומה לאמה. המטפל לא חש שהוא יכול לבחון בשלב זה בבטחה עם שושנה את הדרך שבה היא רואה את האם. יתכן ששגה, שכן יחסיהן של השתיים המשיכו להתדרדר במהירות. האם הכירה רבות מחברותיה של שושנה, שנהגו לבקר בביתן לפני נסיעתה של שושנה לחו"ל. היא התקשרה לכמה מן החברות, וביקשה שיעזרו לה במשבר עם הבת. שושנה הגיבה בזעם, משום שראתה בצעדיה אלו של האם עדות לאופיה השתלטני. היא ניתקה את קשריה עם כל החברות, ועברה להתגורר עם בעלה בעיר אחרת, בהסתירה את הכתובת החדשה מאמה. היא התקשרה לאמה בטלפון אחת לחודש, לרוב לשיחות קצרות זרועות בהערות ארסיות. לא היתה לה כל כוונה לאפשר לאמה לפגוש בעתיד הנראה לעין את נכדתה. הטיפול נפסק במצב עניינים קשה זה.

סיפורה של שושנה מראה כיצד יסודות נפשיים ובין־אישיים, שאינם קשורים בהכרח זה לזה, מצטרפים יחדיו, מתגבשים לגוש מוצק של עמדות עקביות ומוליכים למתכונת יחסים מקובעת ביותר. במקרים הקודמים כבר התוודענו לכמה מן היסודות הללו: עמדה חשדנית ומאשימה, תבנית החוקר והנאשם, יחוס של מניעים נסתרים ותקווה לחזור למצב הבראשיתי של טוהר לכשיעקרו הזיכרונות השליליים. מקרה זה מביא יסודות נוספים: תיאוריה של טראומה, המסבירה כיצד נוצרו בנפש שתלים לא־מודעים (ההתעללות הנפשית של האם בשושנה), איש מקצוע שבכוחו לזהות את הסימנים הנסתרים של השתלים הללו ולפרשם (המטפל הקבוצתי), הליך טיפולי שבכוחו להביא את היסודות הנסתרים אל התודעה ולגרש אותם (היפנוזה עמוקה) ואמונה מתרחבת והולכת בקונספירציה (למשל בין האם לבין החברות). אנו סבורים, שיסודות אלו מצטרפים לתרכובת עקבית ושלמה, כחומרי בניה המתלכדים למקשה אחת, משום שהם מהווים גרסה מודרנית לתבנית תרבותית עקבית שנתעצבה במהלך הדורות. בגרסתה המסורתית כוללת התבנית התרבותית את האמונה במהות של רוע (השטן) ובסוכני הרוע לסוגיהם (שדים, מכשפות, דיבוקים וכופרים), את האמונה שכוחות אלו מסווים את עצמם ככל יכולתם כדי להשתלט מבלי שיתגלו ואת האמונה בקיומו של מדע (דמונולוגיה), שבכוחו לגלות אותם, ובמערכת של הליכים לחשיפתם (אינקוויזיציה) ולגירושם (גירוש שדים). מה שאנו מכנים 'הראיה הפסיכו דמונית' הוא המקבילה המודרנית לתבנית מסורתית זו.

האם יש בכוחנו לערער את מוצקותה של התבנית הזו? ראינו שהחשד העוין הוא הלך הנפש העיקרי, המזין את הראיה הדמונית. הלך נפש זה מכתיב את השיג ושיח שבין שני הצדדים: הצד הנתון בראיה הדמונית אינו מסוגל 'להיכנס לנעליו של האחר', להבין את ההיגיון הפנימי המדריך אותו ולחלוק את מצוקתו, ואילו הצד הנחשד אינו מסוגל להסכים עם הביקורת שלהרגשתו גורמת לו עוול. כדי שנוכל לעבור מעמדה חשדנית ועוינת לעמדה אמפתית וחומלת (בלועזית: הן המלה הלטיניתcompassion והן המלה היוונית empathy מורכבות מ'לסבול ביחד' וגם 'להרגיש ביחד'), עלינו לחפש באופן פעיל דרכי ראיה אחרות. במקרה הבא התרחש שינוי הראיה כמעט באקראי.

מקרה 3:

ליאון ומרגלית, שבעבר היו מספר פעמים בטיפול, פנו שוב לעזרה בגלל מצב משפחתי קשה. בנם הצעיר, ליאור, שהשתחרר לא מכבר משירותו הצבאי כקצין ביחידה מובחרת, החליט לא להצטרף לעסק המשפחתי שאביו הקים, ובחר לנסוע לנפאל במשלחת של מטפסי הרים. כשנשאל לתוכניותיו השיב בקצרה, שעד שיחליט מה יעשה בחייו ימשיך בטיפוס הרים.

ליאון, יליד יוון ואיש עבודה מנעוריו, היה שבור. סירובו של ליאור להצטרף לעסק־המשפחתי היה עבורו מכה קשה ביותר. הוא הרגיש שמפעל חייו, 'ארואסטי ובניו בע"מ', נכשל. זעמו הלך וגאה כשהסביר למטפל: "ליאור שם קצוץ על המשפחה ועל העתיד. מה שמעניין אותו זה רק הוא עצמו. הוא מזלזל בי. הוא יודע שאני זקוק לו והוא מתעלם מזה. הוא מוכן להקריב את המשפחה כדי לעשות חיים. אם לא יחזור למפעל איני יודע מה אעשה. לא אעזור לו יותר. הוא לא יהיה יותר הבן שלי". מרגלית אשתו בכתה במשך השיחה הנזעמת. "ליאון, הוא הבן שלך. איך אתה מדבר עליו? אתה באמת מאמין שאנחנו לא מעניינים אותו? תן לו לחיות את חייו". ליאון התפרץ: "את שוב מגינה עליו? את אף פעם לא תומכת בי. את והבנים. תמיד הגנת עליהם. אף פעם לא הגנת עלי. בשביל מי אני עובד כל השנים? אתם לא מבינים שהעסק הוא לא רק שלי כי אם כולנו?" הכל ניסו להסביר לליאון שבנו עושה את מה שמקובל כיום, שצעירים צריכים למצוא את דרכם, שעסק משפחתי הוא מקור לצרות, ושלא ילחץ על בנו. גם המטפל עשה זאת. הדברים פעלו כשמן על המדורה: "למה אני צריך להבין אותו ולא הוא אותי? עד מתי צריך להבין אותו? בגילו כבר הייתי נשוי ועמוק בעסק. מפונקים! הרסנו את הילדים כי נתנו להם הכל בלי לדרוש כלום. טיפוס הרים! ואתם עוד מעודדים אותו!"

שלא כליאור השתלב יואב, הבן הבכור, כמנהל הייצור במפעל. בין האב לבנו היה מתח מתמשך, שכן סגנון העבודה הקשוח של יואב לא תאם את רצונו של ליאון להשרות אווירה טובה בכל מחיר. הוא חשש שסגנונו של יואב יביא לחורבן המוניטין של המפעל. חלומו של ליאון לפרוש בהדרגה מן הניהול הפעיל ולהעביר את האחריות לבניו נראה עתה, עם 'בגידתו' של ליאור, רחוק מתמיד. האווירה העכורה במפעל החזירה אותו לשנותיו הקשות ביותר. כאשר עלתה המשפחה מיוון, עם קום המדינה, הקים אביו של ליאון בית מלאכה מכני קטן. עם שחרורו מצה"ל הצטרף ליאון למפעל וסבל קשות מן הביקורת הנוקשה והבוטה שאביו נהג למתוח עליו, ביקורת שלא פחתה גם כאשר האב מסר לליאון את ניהול המפעל והמשיך לעבוד בתפקיד זוטר. לנוכח הביקורת של אביו נהג ליאון להגיב בשתיקה זועפת או בהתפרצויות זעם לסירוגין. אווירה קשה זו חזרה ונשתררה במפעל.

מרגלית צידדה בבנים, ודחקה לשווא בליאון לקבל אותם כפי שהם. היא חשבה שהיחס שלו אליהם משחזר באופן לא מודע את היחס של אביו כלפיו, ושהוא נלחם אתם את המלחמה שלא היה מסוגל לערוך עם אביו. היא חשבה שליאון מעניש גם אותה על שהעזה לחשוב אחרת ממנו. הבקע שנוצר איים עתה לסחוף אליו גם אותה.

התסכול אחז גם במטפל. בהדרגה התחיל להרגיש שמרגלית רואה את המצב נכוחה, וכי ליאון נתון בהכחשה טוטלית של האמת. לראשונה בתולדות הקשר הטיפולי המוצלח, שנמשך לסירוגין במשך שנים, היה המטפל חסר־אונים ולא יכול היה להיעזר במרגלית כדי להגיע לליאון הזועם. האיש הרך והעדין, שאינו פוגע בזבוב, הפך לאב נוקשה ותובעני. המטפל התחיל לחשוב שמא במקרה זה בכל זאת פועלים כוחות שליליים נסתרים. ניסיונותיו לסייע לליאון לראות את האופי הבלתי רציונלי של עמדתו ואת שורשיה הלא מודעים הביאו להתחפרות נוספת. ליאון הרגיש עתה שכל הקרובים לו, ובהם המטפל, נטשו אותו ובגדו בו. המטפל נפגש עמו ביחידות בתקווה שכך יגיע אליו. אבל ליאון לא רצה פירושים פסיכולוגיים כי אם הבנה ושותפות. הוא הרגיש לכוד נוכח קשר־הבוגדים בין אשתו, ילדיו והמטפל.

באותם הימים הוזמן המטפל להנחות ביוון סדנה על פתרון מתחים במשפחה. כדי להתכונן קרא ספר על חיי המשפחה ביוון המודרנית. הקריאה הביאה אותו לראות את ליאון באור חדש. הוא התקשר לליאון מיוון ואמר: "זה עתה קראתי ספר על יוון ששינה את כל השקפתי עליך ועל המצב במשפחה. הבנתי שקודם לא הבנתי. כשאשוב ארצה לשוחח אתכם עליו, כי אני מרגיש שהוא מאפשר לנו לפעול נכון יותר." ליאון היה סקרן ביותר, אבל נאלץ לכבוש את סקרנותו.

המטפל סקר בפני המשפחה את מה שלמד בספר. "ביוון התחוללו בעידן המודרני תמורות עמוקות בחיי משפחות בגלל המעבר ההמוני מן הכפר אל העיר. בכפר חיו הסבים והסבתות, ההורים והילדים ביחד באותו בית, חמולה אחת. המשק החקלאי היה משותף וכל בני־המשפחה עבדו בו. הרעיון שבן משפחה יעזוב את הנחלה וילך לחפש לעצמו דרך עצמאית היה זר ובלתי־נתפס. הבנים עבדו במשק וסרו למרותו של אבי־המשפחה, שעל פיו יישק דבר. הוא היה המומחה החקלאי, הדיין והמחנך. כאשר בגר הבן הבכור והגיע לפרקו חיתנה אותו המשפחה בשידוך. עם נישואיו הפך הגבר הצעיר להיות יורש העצר, מנהיג המכשיר עצמו לראשות המשפחה. האב היה מצמצם בהדרגה את סמכותו, מאציל אותה לבנו, חונך אותו ופורש לתפקיד 'היועץ החכם'. זה היה סדר הדברים בחברה היוונית, והוא הוכיח את עצמו במשך דורות על גבי דורות."

ליאון הקשיב רוב קשב. למרות שמגיל צעיר גדל בארץ ולא ביוון, הוא ידע על מה המטפל מדבר.

"המודרניזציה ביוון שינתה כל זאת. משפחות רבות עקרו מן הכפר אל העיר. הנחלה המשותפת נמכרה, והחמולות התפצלו לרסיסי משפחות. בעולם המודרני השכלה ומקצוע הבטיחו לצעירים עתיד טוב יותר. התגלעו משברים לאין ספור. ההורים חשבו שאם נגזר עליהם לעקור לעיר יעשו זאת יחד. אם יקימו עסק חדש - יהיה זה עסק משפחתי. כאשר הצעירים בחרו לפרוש מן העסק המשפחתי הרגישו ההורים שהם נוטשים את המקור היחיד לביטחון. צעד כזה נראה בעיניהם לא רק כחוסר אחריות, כי אם כבגידה המערערת את כל המשפחה. ואילו הבנים ראו את תביעת האב להישאר במשפחה הרחבה ולעבוד בה כעריצות שמרנית.

"ליאון, אתה מיוון. משפחתך התנהלה במסורת זו. כאשר קראתי את התיאורים הללו הבנתי לפתע כי רצונך לפרוש מן העסק ולמסור את המנהיגות לילדיך לא היה רצון שרירותי לכבול אותם כפי שהם חושבים (ועלי להודות שגם אני התחלתי לחשוב כך). המניע העמוק לכל פעולותיך לא היה שתלטנות עריצה או בעיה פסיכולוגית בלתי־פתורה, כי אם דאגה עמוקה למשפחתך ורצון לשמור עליה כמשפחה מלוכדת. אני חושש שהפירושים הפסיכולוגיים רק הקשו על מרגלית וגם עלי להבין זאת. חלק גדול מהמתח שביניכם נובע לדעתי מאי ההבנה הזו."

ליאון: "סוף־סוף אתה מדבר לעניין! זה בדיוק מה שאני מרגיש! אלף פעמים ניסיתי להסביר את הדברים הללו אבל אף אחד מכם לא הבין. מה כל כך לא ברור בזה? ולמה אתם כועסים עלי כל הזמן?"

המטפל: "מה שקורה לכם קרה למשפחות רבות. הערכים הישנים אינם יכולים לפעול בעולם של היום. העולם שבו גדלת שוב אינו מובן לבניך, והעולם שבו הם גדלו אינו מובן לך. השבר מובן אבל בלתי נמנע. ליאור אינו אשם, וגם אתה אינך אשם במה שקרה לשניכם. קרוב לודאי שאף אחד מכם לא יכול היה לפעול אחרת. ליאור הוא בן הדור הנוכחי כפי שאתה, מרגלית ואני בני הדור הקודם. אתה אינך יכול לקבל את הערכים שלו, אבל באותה מידה הוא אינו יכול לקבל את שלך. אם מרגלית לא הבינה את השבר שלך, אם אני, המטפל שלך, לא הבנתי, איך אפשר לצפות מליאור בן העשרים ושתיים שיבין?"

ליאון: "בעצם מנין לקחתי אני את ההשקפה הזו? הרי גם אני גדלתי בארץ, לא הייתי שותף לעולם של ההורים שלי, בקושי דיברנו בינינו. גדלתי ברחוב, בתנועת הנוער."

מרגלית: "מי שגידל אותך לא היו אבא ואמא. הם היו עסוקים מדי בשנים הראשונות."

ליאון: (בהפתעה). "מי שגידלה אותי היתה סבתא! ובדיוק כך היא ראתה את המשפחה!"

מרגלית: "ליאון, ליאור הוא ילד טוב. אכפת לו מאתנו. נכון שהוא אינו נוטה לשתף אותנו, נכון שהוא מתעניין בדברים אחרים, אבל המשפחה חשובה לו. הנתק ביניכם קשה לו מאד."

ליאון: "אבל אני רוצה לתת לו את הכל. אני רוצה שהוא ינהל את העסק עם יואב. בשום מקום הוא לא ימצא הזדמנות כזו!"

המטפל: "הספר שקראתי מתאר את שברון־הלב של אבות המשפחה ביוון, שקרה להם בדיוק מה שקורה לך. זו אינה בעיה של בני ארואסטי, אלא של עולם שהשתנה. אני בטוח שהוא אינו בוגד, ושאם הוא ישמע את הסיפור היווני הוא יבין אותך. דבר איתו. אני אשמח לשוחח איתו בטלפון ולומר לו מה אני חושב. אל תיתן לקשר ביניכם להינתק. שמור על הקשר איתו, ותן ליואב לנהל את הדברים בדרכו שלו. גם אם יהיו חריקות, בסוף הוא יצליח, ויום אחד עוד תוכל לנסוע לזמן ממושך לחו"ל כפי שאתה חולם, בידיעה שהמפעל עובד היטב בלעדיך."

כעסו של ליאון התפוגג. הוא ומרגלית שוחחו עם ליאור. הם הסבירו לו את הסיפור היווני ואת הקושי של אביו להבין את עולמו. ליאור המשיך זמן מה לטפס על הרים, ואחר כך החל ללמוד באוניברסיטה. מעקב ממושך מראה שהמשפחה לא חזרה לדפוס של האשמות והאשמות נגד. ליאון זוכר את הסיפור היווני כנקודת מפנה בחייו ובחיי המשפחה. העובדה שהוא משתייך למסורת עתיקה ומכובדת נעימה לו, ויחד עם זאת הוא רואה את הקשיים הנובעים מן החיכוך שבין המסורת לבין המציאות העכשווית. הוא גאה ביווניות שלו, ומתכוון לחקור את העדה הזו לעומק.

בצדק יתמה הקורא: עננת־חשד הדדית, קשיחה ורבת שנים, שעטפה את המשפחה כולה, התפוגגה בקלות יחסית, בפגישה אחת. הייתכן? ואכן התפוגגות זו הפתיעה את המטפל לא פחות מאשר את בני־המשפחה. עוצמתו של הסיפור האמפתי שסיפר המטפל נשאבה מכמה מקורות: הוא תאם את עולמו של ליאון ואת עולם המושגים שלו, ואפשר לליאון לומר "הסיפור הזה הוא הסיפור שלי". הוא תיאר את ליאון באור מכבד ומעריך, ולא באור ביקורתי כבעבר. קודם לכן היו ליאון ומעשיו זהים בעיני כל המעורבים, כולל המטפל ("הוא מתנהג בעריצות, ולכן הוא במהותו עריץ"), ואילו עתה אפשר הסיפור החדש להפריד בין העושה לבין מעשיו: אפשר לקבל את ההיגיון הפנימי של העושה מבלי לקבל בהכרח את מעשיו (בספרנו 'מעשה הסיפור הטיפולי' טיפלנו בהרחבה בסיפור האמפתי ובדרכי יצירתו. בפרק השלישי, בסעיף 'פירוק והרכבה', נראה כיצד ניתן להגיע להפרדות כאלו). מסר זה תיאר את ההתנגשות בין ליאון לבין ליאור כתוצאה הטרגית והבלתי־נמנעת של תהליכים תרבותיים וחברתיים שאינם נשלטים. בראיה זו היו ליאון וליאור חפים מכוונות רעות, ממגרעות אופי או מעיוותים נפשיים, ופעולותיהם מובנות ואנושיות בנסיבות החיים הללו. הצדדים השליליים לא היו פרי בחירה או רצון, אלא תוצאות לוואי של הגורל. הבנה טרגית זו של המצב היא תרופת הנגד הטובה ביותר לראיה הדמונית.