ברווז

חמש שנים הוא במקצוע, וזו הפעם הראשונה שנתקל בבעיה. בדיוק הגיע מאמסטרדם לתחנת הרכבת המרכזית בברלין וגילה שארנקו נבזז בנסיעה. הוא התקשה להאמין שזה קרה דווקא לו, מכל האנשים בעולם, עם כל החדות שלו, הניסיון וחוכמת החיים, שלא לדבר על חוכמת רחוב ובטח בהתחשב בעובדה שהוא בעצמו היה פעם "גנב קטן".

הוא שחרר צרור קללות עסיסי בשילוב כל השפות שהכיר בהן קללות, ואז השמיע עוד צרור אחד קטן.

קצת יותר מאלף וחמש מאות יורו במזומן היו בארנק. אלף וחמש מאות יורו נלקחו, נשאר הארנק והקצת. הבן זונה עשה טובה שהשאיר את הארנק. אין לו כרטיס אשראי, כבר שנים שאין לו. בארנק היו רק כמה כרטיסי ביקור, פלאיירים וכסף קטן, משהו כמו חמישייה. כרטיס הטיסה והפספורט נמצאים בתיק הקטן. "בן זונה אמריקאי מכוער ושמן," סינן בעצבנות. "זה בטח הוא עשה את זה, הייתי צריך לחשוד בו, הפרצוף שלו מההתחלה לא בא לי טוב," מלמל לעצמו וחשב שבטח הוא נראה כמו משוגע שמדבר לעצמו. האמת היא שפעמים רבות דיבר לעצמו, זה עזר לו לסדר את המחשבות, אלא שהפעם, בתור נוסע זר ומרושש בעיר גדולה, באמת נראה אבוד ומשוגע.

אוקיי, צריך לעצור ולחשוב, חשב לעצמו, בשביל זה הוא צריך בירה וסיגריה. סיגריה יש, יותר נכון טבק לגלגול. בירה תעלה לו בסביבות שני יורו — מחיר של תחנות רכבת, כמעט חצי מכספו.

לאחר מחשבה קצרה בעניין, החליט ששני יורו זה לא מה שיציל אותו במצבו, אז קנה פחית בקס קרה שעלתה לו שני יורו ועשרים סנט ויצא דרך אחת הדלתות הצדדיות של התחנה הענקית.

הוא מצא את עצמו ברחבה אפורה מתחת לקיר זכוכית תעשייתי, מתחתיו תעלה קודרת שמתחברת לנהר הספרה. השמיים גם הם היו קודרים אפרפרים, והאוויר היה קריר ואירופי כמו שהוא אוהב. מזג האוויר בשילוב הבירה והסיגריה הסבו לו נחמה מסוימת. הוא הולך להתענג על הרגע הזה, הוא יעשה את זה לאט. בזמן הזה הוא ינסה להגיע לפתרון הבעיה הקטנה שנקלע אליה ברוב טיפשותו.

הוא כבר עישן שלוש סיגריות וכמעט סיים את הבירה, וככל שחשב על זה לא היה יכול להימלט מהמסקנה שפתרון הבעיה טמון במזוודה הגדולה שלו, שבאותם רגעים הייתה, כשלעצמה, חלק גדול מהבעיה.

בדופנות המזוודה הוטמנו בדוחק חמישה קילוגרמים של אם-די-אם-איי משובח. היעד: ישראל.

הוא התכוון להישאר כמה ימים בברלין, לקרוע את העיר ואז להתקדם לפראג ומשם לעלות על טיסה לישראל בעוד שבוע ימים בדיוק. כרטיס הטיסה כבר נקנה והוא אינו נתון לשינוי. אם לא יספיק, יצטרך לקנות כרטיס חדש, דבר שלא יוכל להרשות לעצמו בפחות משלושת היורו שברשותו. אז המצב היה כזה שהוא צריך להעביר שבוע על קו ברלין-פראג עם מזוודה מפוקפקת ששווה בסביבות ה-400 אלף שקל ויכולה לשלוח אותו לתקופת מאסר ממושכת בהחלט. אומנם, פחות ממושכת באירופה מאשר בישראל, ונכון, הסיכוי ששוטר בכלל יפנה אליו כאן הוא אפסי, אולם כשאתה עוסק בבלדרות בין-לאומית, וזה עניין שלמד על בשרו, אתה צריך שיהיה לך נוח אם אתה רוצה שהכול ידפוק כמו שצריך. במצב אחר היה בקלות ישן בסקוואטים ומתנייד בטרמפים, במצב הנוכחי — לא כדאי.

בשביל שישרוד את השבוע הזה ויחזור בשלום לארץ הקודש עם המזוודה ובלי להיתפס, הוא צריך כסף. בחישוב מהיר וגס הוא הבין שהוא צריך 700 יורו. איך יעשה את זה? הוא ימכור אם-די. איך הוא ימכור?

כמו שהוא הבין את התמונה, עומדות בפניו שלוש אפשרויות: למכור במועדון, למכור ברחוב או להיעזר בקלאוס. הוא בחן את האופציות לעומק: בשביל למכור במועדון או ברחוב הוא יצטרך משקל ומקום לאחסן את התיק, מה שיעלה כסף שאין לו. חוץ מזה, העניין כרוך בחשיפה מיותרת ואולי גם בפלישה לטריטוריות, מצב מסורבל ומסוכן בשבילו. לא לחינם עבד קשה כל כך כדי להיות טוב כל כך במה שהוא עושה; הכול בזכות היכולת שלו להיות חשאי כמו רוח רפאים. הגיע הזמן לקפוץ לקלאוס.

הוא היה מתקשר, אבל אין לו את המספר וגם ככה קלאוס לא יענה. קלאוס הוא מסוג האנשים שלא עונים לטלפון, לא ברור בכלל למה הוא מחזיק אחד. "פשוט תבוא כשאתה באזור," הוא אמר בפעם שעברה. הוא לא היה בטוח שהבין אם קלאוס התכוון לזה או שזה היה מתוך נימוס גרמני קר. בכל מקרה הוא התכוון לנסות, מה כבר יש לו להפסיד?

קלאוס גר בשכונת נויקלן בדרום מזרח העיר. הם הכירו בביקורו הקודם בברלין בבר שכונתי מקומי ובילו כמה ימים שיכורים ודלוקים בשכונה. ביום האחרון פגשו בנסיכה, זה קרה בבר שבו הכירו גם הם, ושניהם התאהבו במקום. יפהפייה מסתורית מקוסובו, לוחמת חופש עם אש בנשמה. שניהם נשבו בקסמה. בארבע בבוקר היא אמרה שהיא צריכה ללכת. הם שאלו איך אפשר לראות אותה שוב, היא רשמה מספר ואמרה שתתקשר למוחרת. היא מעולם לא התקשרה.

עכשיו נשאר עניין פעוט של להגיע לקלאוס. ברגל זה ייקח לו שעתיים לפחות עם המטען, מסורבל וארוך ועלול לפגוע בגלגלים של המזוודה; על מונית אין מה לדבר; מה שנשאר זה אוטובוס או תחתית. באוטובוסים הוא לא מתמצא.

בני אסף את חפציו, נכנס חזרה לתחנה וירד במדרגות הנעות לכיוון תחנת הרכבת התחתית. הכסף לא הספיק לו לכרטיס אז הוא עשה מה שהרבה מקומיים עושים כל הזמן — הוא עלה לרכבת בלי כרטיס. הסיכוי שיהיה פקח על הרכבת קטן, וגם אם יהיה, הפקח יבקש כתובת למשלוח הקנס, בני ייתן כתובת מפוברקת בישראל וימשיך לדרכו, והדו"ח לא יגיע לשום מקום. זה מה שעושים בברלין. הוא החליף רכבת אחת באחת מתחנות המעבר וירד בתחנת בודינג שטראסה שבנויקלן. השעה הייתה עשר בבוקר והשכונה רק התחילה להתעורר. ככה זה בברלין, בייחוד במזרח. העיר הזאת חיה מאוחר ומתעוררת מאוחר. בשעה כזאת בנויקלן קרוב לוודאי שתמצא אנשים שעוד לא סיימו את הלילה. מעניין מה עם קלאוס.

הוא הגיע לביתו של קלאוס בתוך מספר דקות של הליכה מהנה ברחוב הראשי. הכניסה לבניין הייתה מרחוב קטן שיוצא מהרחוב הראשי. הוא זמזם באינטרקום, וכשכבר התכוון להסתובב וללכת, הדלת נפתחה. הוא טיפס לקומה הרביעית ומצא את הדלת של קלאוס פתוחה. הוא הציץ פנימה בהיסוס קל ותהה לעצמו אם קלאוס ידע שזה הוא או שהוא פותח את הדלת לכולם. הוא שמע את קלאוס צועק משהו בגרמנית מכיוון חדר השינה והניח שזאת הייתה הזמנה להיכנס, אז נכנס לסלון וסגר את הדלת מאחוריו.

"זה אני, בני," אמר באנגלית.

"תיקח לך משהו לשתות," ענה קלאוס באדישות, "אני כבר בא."

בני פתח את המקרר וראה שיש בירה. הוא התלבט לרגע והחליט להכין קפה. בירה הוא ישתה בהמשך, עם קלאוס. הוא צעק לקלאוס ושאל אותו אם הוא רוצה קפה. קלאוס ענה שהוא יכין לעצמו עוד מעט.

בני התיישב על הספה בסלון המרווח של קלאוס ושתה קפה. הוא הדליק סיגריה מגולגלת והסתכל סביב. הוא בחן את הסלון. בני אהב להתבונן בפרטים, עד הקטנים שבהם. הסלון לא השתנה מהפעם הקודמת. הוא הביט בחלונות הגדולים ותהה לעצמו למה האירופאים תמיד משאירים חלונות סגורים, גם כשלא ממש קר. החדר היה חנוק. הוא רצה מאוד לפתוח את החלון, אבל חשב שזה בטח יעצבן את קלאוס שיכול להיות ממש קנאי לפרטיות שלו, וגם ככה הוא מתכוון לבקש טובה — אז שיישארו סגורים.

על השולחן הייתה קערת עץ, בתוכה ניירות גלגול גדולים ושקית עם גראס שנראה לא פחות משובח מהטובים ביותר שאפשר למצוא באמסטרדם. בני לא הביא איתו הפעם, הוא חשב שלא תזיק לו הפסקה קצרה, אבל עכשיו, לאור המצב החדש, אולי לא יזיק לו איזה פאף קטן. אבל רק אחרי שידבר עסקים עם קלאוס. כשסיים את הקפה, קם והתחיל להתהלך מהסלון למטבח וחוזר חלילה. הוא היה חסר סבלנות לקראת הבאות, וחוץ מזה, בני הוא טיפוס קצת היפראקטיבי, תזזיתי, קשה לו לשבת על התחת בחוסר מעש, בייחוד כשיש על הפרק בעיות מסוימות לפתור. הוא ניגש אל החלון והסיט את הווילון בשביל להציץ על הרחוב כשלפתע נשמע, "מה אתה עושה? סגור אותו, יש יותר מדי אור," באנגלית עם מבטא גרמני כבד ובטון לא מרוצה. קלאוס נכנס לחדר. "שלום גם לך," אמר בני.

"כן, מצטער, בוקר קשה. מה אתה עושה פה?"

"הגעתי מאמסטרדם ברכבת בבוקר. תביא בירה ואספר לך את כל הסיפור."

"אוקיי..." אמר קלאוס ונשמע יותר מעוניין. "רוצה עוד קפה עם הבירה? אני עושה לעצמי."

"לא, תודה, תביא רק בירה."

קלאוס, שנראה כסובל מהאנגאובר קשוח ומחוסר שינה, הכין לעצמו קפה באיטיות. הוא הוציא שתי בירות ברלינר קרות מהמקרר ובא חצי מתנדנד לסלון. הוא נתן לבני חיבוק מרוחק וקר והתרסק על הכיסא של המחשב. אחרי התלבטות קלה הוא לחץ על פלייליסט של לאונרד כהן, והשיר "סוזן" התחיל להתנגן ברקע, בליווי בסים עמוקים שבקעו מהסאב שעל הרצפה.

"יופי של בחירה לבוקר שכזה," אמר בני והניף את הבקבוק לכיוונו של קלאוס. קלאוס הושיט את הבירה שלו. "פרוסט," אמר בני.

"לחיים," אמר קלאוס במבטא שבור.

"מה איתך?" שאל בני בקצרה.

"בוקר קשה," ענה קלאוס בקצרה.

"יצאת אתמול?"

"כן, קצת." קלאוס התעסק במחשב ותשומת ליבו לא הייתה לגמרי בשיחה. בני חיכה שהוא יסיים עם ענייניו, אם בכלל. לפתע הזדקף קלאוס בכיסאו ופנה לכיוון בני. "כן, יצאתי," אמר ונאנח.

"אז מה הפרצוף?" שאל בני.

"החיים קשים," נאנח שוב קלאוס. "לא ישנתי כמה ימים."

"אני בטוח שהיו לך סיבות טובות."

"לא זיינתי, אם לזה אתה מתכוון."

"לאו דווקא לזה, כל אחד והסיבות שלו."

"אם לשתות כמו חזיר ולהתרוצץ מבר אחד לשני נקרא סיבות טובות אצלך, אז כן, סיבות טובות."

"גם זה בהחלט יכול להיחשב סיבות טובות." בני סיים את הבירה בלגימה גדולה.

"עוד אחת?" שאל קלאוס.

"בהחלט," אמר בני.

"קח מהמקרר ותביא גם לי אחת." קלאוס סיים גם הוא את הבירה שלו. בני לקח איתו את הבקבוקים הריקים למטבח וחזר עם שניים מלאים. הוא פתח את שניהם ושוב נקשו הבקבוקים זה בזה, הפעם הצ'ירס היה באנגלית.

בני התענג על הלגימה הראשונה וחשב לעצמו שהגרמנים המנוולים האלה באמת יודעים לעשות בירה.

"רוצה ג'וינט?" שאל קלאוס באדישות.

"אחרי שאספר לך למה אני פה," ענה בני.

"יופי, כבר חשבתי שנמשיך בסמול טוק הזה לנצח," אמר קלאוס בציניות האופיינית לו.

"אז ככה," פתח בני, "גנבו לי את כל הכסף ברכבת."

"אידיוט," אמר קלאוס.

"תודה על התזכורת," אמר בני.

"איך עשית את זה?" שאל קלאוס.

"לא חשוב, עזוב, אני אידיוט, כמו שאמרת."

"פה זה לא ישראל שלך, פה גונבים."

"כן, כן, אני יודע, התרשלתי."

"כמה כסף?" שאל קלאוס תוך שהוא מצמצם עיניים כאילו שהוא מפחד מהתשובה של בני.

"אלף וחמש מאות יורו."

"אידיוט," סינן שוב קלאוס.

"כן, תודה, זה מאוד עוזר עכשיו."

"מישהו צריך להגיד לך את זה."

"כן, ומאחר שאתה היחיד שיודע מהסיפור, אז אתה צריך לומר את זה כמה פעמים. שוב תודה."

"אין בעד מה," אמר קלאוס. בני כמעט לא הצליח להבחין אם הוא צוחק או רציני.

"אז מה אתה צריך ממני? כסף? אין לי כסף."

"אני יודע שאין לך כסף, יא תפרן, אני יודע. לא זוכר שבפעם שעברה אני שילמתי רוב הזמן?"

קלאוס לא ענה ורק חייך, הוא נראה מרוצה מעצמו. בני נתן מבט היקפי על הסלון. "לפחות יש לך בית מהמדינה," אמר.

"אתה מקנא?"

"האמת שכן," אמר בני.

"אז תתחתן עם גרמנייה ותבוא לגור בברלין. יש לי כמה בחורות להכיר לך, הן ימותו על השיזוף שלך."

"תודה, אני מעריך את זה, באמת, אולי אקח את ההצעה הזאת יום אחד. חוץ מזה, אני יכול להוציא פספורט מהצד הגרמני של אימא שלי."

"אז תעשה את זה ותפסיק לקנא."

"אני מעדיף את העניין עם הבחורות."

"מתי שתרצה," אמר קלאוס והמשיך לעִניינם, "אז אם לא כסף, מה אתה רוצה ממני?"

"אני רוצה שתעזור לי לעשות כסף." בני דיבר ככה בשלבים, בשביל לבחון את התגובות של קלאוס לפני שהוא חושף בפניו את סודו.

"אתה רוצה שאציע את גופך למכירה? אני מכיר כמה מבוגרות שישמחו לשלם הרבה כסף. כמה מהן נראות לא רע." בני צחק. זה באמת הצחיק אותו, במיוחד מאחר שקלאוס אמר את זה בפרצוף הכי רציני שלו.

"לא, תודה," אמר, "אולי בהזדמנות אחרת."

"אז מה אתה רוצה ממני?" שאל קלאוס בחוסר סבלנות מוסווה למחצה.

"אני רוצה שתעזור לי למכור אם-די."

חיוך ממזרי עלה בהדרגה על פניו של קלאוס. "עכשיו אתה מדבר. אגב, מתי נהיית סוחר סמים?" שאל מחויך.

"מתי אתה נהיית?" שאל בני בתגובה.

"אני לא סוחר סמים, אני מכיר צרכנים," ענה קלאוס. "אני אחד מהם, ובתור שכזה, אני רוצה טעימה."

"תקבל טעימה."

"אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

"כן, בפעם האחרונה שעשינו אם-די ביחד." קלאוס צחק בקצרה וחזר לפרצופו הרציני.

"אז אני אומר את זה שוב — אני אוהב אותך. אה, ואגב... עדיין לא ענית לי על השאלה."

"איזו שאלה?" ניסה בני להתחמק.

"מתי נהיית סוחר סמים, השאלה הזאת."

"אני לא סוחר סמים," ענה בני.

"אז מה אתה?"

"אני רק בלדר."

"אני מבין. זה מסביר את הטיולים הספונטניים שלך."

"זה אחד ההסברים, כן." בני דמיין ונזכר בכמה מהטיולים הספונטניים שלו שלא היו קשורים במקצועו. היו לא מעט כאלו גם הרבה לפני שנכנס לתחום.

"אז אתה צריך שאני אעזור לך למכור אם-די. כמה?"

"תראה, אני צריך בערך אלף יורו, כלומר אנחנו צריכים למכור באלפיים כדי שנתחלק שווה בשווה. תעשה את החישובים שלך לפי המחירים שנראים לך כמה סחורה זה אמור לצאת, זה כמה."

"רגע, רגע. אני באמת לא נהייתי סוחר סמים, אני לא רוצה כסף."

"אז מה אתה רוצה?"

"אני רוצה סמים."

"אתה תקבל גם כסף וגם סמים."

"אין צורך, אני לא מעוניין, רק סמים."

"אין דבר כזה, זה לא עובד ככה, אתה תקבל גם כסף, מה שמגיע לך אתה תקבל."

"אני לא צריך כסף."

"אתה צריך ועוד איך," התעקש בני.

"באמת שלא."

"אני מתעקש," אמר בני.

"למה?" שאל קלאוס. "למה אתה מתעקש?"

"שיקולים שלי, לא עניינך."

"עכשיו אתה חייב להסביר."

"ביום מן הימים אני אסביר."

"אתה עקשן," אמר קלאוס וכיווץ את אפו.

"גם אתה," ענה בני. השניים שתקו זמן מה והחליפו מבטים.

"אוקיי, אוקיי, אני נכנע, ניצחת," אמר קלאוס. "אני מוכן לקבל כסף, אבל לא חצי."

"אתה תקבל חצי מהרווח הנקי, פחות העלות."

"טוב, נמאס לי להתווכח איתך, יא עקשן, תביא חצי."

"תקבל."

"מה תגיד לבעלים של הסחורה?" שאל קלאוס.

"אני הבעלים של הסחורה."

"אבל אמרת שאתה רק בלדר."

"עזוב, זה מורכב, תשאיר את החלק הזה לי. תתמקד בחלק שלך ותמצא לנו לקוח."

"אני אמצא. בכמה אתה רוצה למכור?"

"מממ... תגיד לי אתה."

"טוב, זה תלוי באיכות ובכמות, אתה יודע."

"האיכות הכי גבוהה שקיימת, 100% טהור."

"אתה לא משחק, וכמות?"

"אמרתי לך, אנחנו צריכים רווח של אלפיים יורו."

קלאוס מלמל לעצמו ספרות וחישובים בגרמנית. "תראה," המשיך, "יש מגוון מחירים בשוק, זה תלוי בכמה דברים, למי ואיפה וכמה. תן לי לחשוב על זה בזמן שאתה מגלגל לנו ג'וינט ענקי." קלאוס הסתובב בכיסאו והפנה את גבו לבני. הוא חזר למלמל את מלמוליו. בני סובב את קלאוס בחזרה אליו. "אני אגלגל ג'וינט ונחשוב על זה ביחד, עכשיו תביא בבקשה עוד בירה קרה." קלאוס הלך למטבח, הפעם הוא נראה יותר שמח כשהוא עשה את זה. הוא חזר עם שני בקבוקי ברלינר ובקבוק של וודקה קפואה.

"יש לך משהו להעביר את זה?" שאל בני והצביע על הוודקה.

"יש מי טוניק."

"מצוין, תביא." קלאוס חזר למטבח ומשם שאל את בני אם הוא רוצה גם קרח. "תביא." הוא הביא.

בני מזג לשניהם והם עשו לחיים, הפעם בעברית. אז בני לקח את הגראס והחל לפורר אותו לתוך הקערה.

"רוצה מספריים?" שאל קלאוס.

"לא, תודה, אני נהנה לעשות את זה ככה."

"טוב, אז בוא נחשוב ביחד," אמר קלאוס.

"אוקיי, אז בוא נתחיל בלקוחות. מממ... כן, יש לי כמה שאולי יהיו מעוניינים. השאלה כמ..."

"אני מעדיף שבן אדם אחד ייקח את הכול. אם יש לך אחד כזה זה מצוין," קטע אותו בני.

"יש מישהו פוטנציאלי, אני צריך לחדש איתו קשרים בשביל לבדוק את העניין. ממ... זאת לא צריכה להיות בעיה, הוא טיפוס כזה שתמיד שמח לדבר עסקים, במיוחד אם הם פליליים."

"חשבתי שאתה לא מתעסק בעניינים האלה," אמר בני.

"לא מתעסק, נכון. לא אמרתי לא מתמצא. אבל אתה ניחשת את זה כשבחרת לבוא לפה היום."

"זה גם זה, וגם העובדה שאתה הבן אדם היחיד בברלין שאני מרגיש בנוח בכלל לבוא אליו הביתה. ובעצם כשאני חושב על זה, אז זה ברור שהאדם היחיד שאיתו אני מרגיש בנוח יתמצא בדברים האלה, הכי טבעי שככה זה יסתדר."

"תודה, אני אקח את זה בתור מחמאה."

"זאת לא מחמאה, זו דרכו של עולם."

"בכל זאת תודה."

"בשמחה. לענייננו, בוא נמשיך, הבחור הזה, תבדוק איתו אבל לא בטלפון."

"טלפון? מה זה?"

"נכון, שכחתי שזה אתה לרגע."

"בוא נדבר על מחיר," הציע קלאוס.

"בוא," הסכים בני.

"אני אומר שאם הוא ייקח כמות, הוא ירצה את זה בחמישה-עשר יורו לכל היותר ליחידה."

"אין בעיה, יקבל," ענה בני בלי לחשב או לחשוב על העניין.

"הוא מוכר את זה במועדונים."

"יותר מדי אינפורמציה, לא ענייני," אמר בני בקרירות.

"תפסיק להיות לחוץ, זה לא ישראל פה, המשטרה כאן לא מתעניינת בדברים פעוטים כאלו."

"אני לא לחוץ, אני קפדן, לוקח ברצינות ת'מקצוע על כל רבדיו."

"כמה זמן אתה כבר עושה את זה?"

"חמש שנים."

"ואף פעם לא נתפסת?"

"אפילו לא ביקרתי בתחנת משטרה."

"מאחל לך עוד שנים רבות ומשגשגות של בלדרות מוצלחת." הוא הרים את כוסו באוויר. "נראה שזה עושה לך טוב."

בני הרים את כוסו. "תודה, חבר, זה באמת עושה לי טוב, אבל אני מקווה לפרוש בשיא."

"לחיי... כל אחד ומה שעושה לו טוב," אמר קלאוס. הם השיקו ורוקנו את הכוסות, קלאוס מיהר ומילא אותן מחדש.

"כמה זמן אתה חושב שזה ייקח?" שאל קלאוס.

"ממ... אין לי מושג, אני אדע כשהזמן הזה יגיע." בני שקע בהרהורים כשחיוך חולמני נסוך על פניו.

"אני אוהב את הספונטניות שלך," אמר קלאוס. בני הביט בו במבט ינשופי מפני שלא ציפה מקלאוס לדברי חיבה כאלה.

"תודה, גם אני אוהב אותה," ענה בני.

בני סיים לגלגל והעביר את הג'וינט לקלאוס. "תדליק," אמר.

"תדליק אותו אתה," ענה קלאוס, "אתה אורח."

"אם אתה מתעקש." בני הדליק.

החדר התמלא ברגע בניחוח ירוק מתקתק וסמיך.

"תגיד לחבר שלך שייקח מאתיים גרם לפי חמישה-עשר יורו, זה יוצא שלושת אלפים יורו. מממ... זה משאיר לנו רווח של... מממ... אה, בדיוק אלפיים יורו, אלף לכל אחד. החבר שלך ירוויח, אנחנו נרוויח, כולם מרוצים, מה אתה אומר?"

קלאוס גירד בזקנו ואז אמר, "נשמע טוב, אני מקווה שהוא בעניין."

"גם אני מקווה," אמר בני והעביר לקלאוס את הג'וינט.

"נסיים את זה," הצביע עליו קלאוס, "ואני אקפוץ אליו לביקור. הוא גר לא רחוק מכאן, אתה מוזמן להישאר ולהרגיש בבית, אתה נראה ממש עייף."

"אני קרוע," אמר בני תוך פיהוק ארוך.

"אתה מוזמן לישון בחדר שלי."

"אני מעדיף את הספה, תודה רבה, מיטות של גברים לא עושות לי את זה. אכפת לך אם אפתח את החלון? אני מרגיש קצת חנוק."

"כמו שאמרתי והפעם גם התכוונתי, תרגיש בבית. עוד פעם אתה והחלון, מה יש לך ממנו?"

"הוא סגור, זה מה שיש לי ממנו."

"מצידי תפתח את כל החלונות וגם את הדלת, רק תסגור אותה אם אתה הולך לישון, אני יוצא."

קלאוס לקח שאיפה אחרונה ועמוקה, לחץ את ידו של בני והלך לכיוון הדלת.

"חכה," נזכר בני, "אני צריך לתת לך טעימה."

"אה, כן כן, נכון." קלאוס חיכך את ידיו זו בזו. "אתה חושב שזה יהיה מקצועי אם אני אטעם איתו ביחד?" שאל.

"אני חושב שזה יהיה ממש לא מקצועי, אבל אני גם חושב שלא משנה מה אני אגיד, אתה לא תתאפק ותעשה את זה בכל זאת."

"מממ... ייתכן שאתה צודק. טוב, תשמע, בכל זאת, זה לא המקצוע שלי."

בני נתן בו מבט רציני ובוחן. "מה שנכון, נכון," אמר בני שלא הצליח עוד להחזיק את המבע הרציני, ושניהם צחקו.

"חכה פה, זה ייקח כמה דקות." בני לקח את המזוודה והלך איתה לחדר של קלאוס.

"מספריים?" צעק בני מהחדר.

"במגירה," צעק לו קלאוס בחזרה.

בני פתח את התיק, הוציא את החפצים האישיים שלו ושם על המיטה. הוא פתח את דופן התחתית במשיכה חזקה ואז משך עוד שכבה. הוא הכניס את ידו ברווח שנוצר וטלטל ומשך עד ששלף שרוול ארוך עטוף בניילון עבה ואטום בוואקום. אז הוא גזר את הניילון בזהירות מלמעלה. הוא קילף כמה שכבות מבודדות ואחריהן גזר עוד שתי שכבות של ניילון עבה.

הוא הכניס את ידו אל תוך השרוול, הוציא ממנו חופן קטן של פירורים קריסטליים ענבריים והלך לסלון.

"תביא שקית קטנה," קלאוס פתח מגירה חצי סודית בשולחן הגרנדיוזי שלו ואחרי פשפוש קצר הוציא משם שקית קטנה עם סגירת זיפ הרמטית.

"קח." בני לקח את השקית ושלשל בעדינות את הפירורים לתוכה, הוא סגר אותה ונתן לקלאוס.

"תיהנו," אמר.

"תודה, חבר, נתראה יותר מאוחר. אם אתה יוצא תשאיר מפתח בקיוסק למטה, הם מכירים אותי."

"אין בעיה, חבר. תודה על הכול, מעריך את זה מאוד."

קלאוס הנהן בראשו, הכניס לכיסו את השקית ויצא לדרכו.

הדבר הראשון שעשה בני אחרי שקלאוס יצא היה כמובן לפתוח את החלון ואז גם את החלון השני וגם את הווילונות. החלונות בדירה של קלאוס ענקיים, מגובה הברכיים וכמעט עד התקרה, שהיא תקרה גבוהה, כאילו שהבית נבנה לענקים, אם כי קלאוס היה ממוצע מינוס. זה היה המצב ברוב הבתים שבני היה בהם בגרמניה, וברובם החלונות סגורים, אטומים. לא משנה מזג האוויר או כמות העשן, בני לא הבין את התופעה. הוא סבל במקומות סגורים וחנוקים, ממש התקשה לנשום. בני הוא טיפוס של האוויר הפתוח. בחום, בקור, לא משנה. תמיד השאיר חלון פתוח. או שפשוט היה בחוץ.

בני נעמד ליד החלון והביט ברחוב שהיה כבר הומה בשעה הזאת. הוא חשב לעצמו שזאת אחלה של שכונה. נויקלן היא שכונת שוליים תוססת, היא נמצאת בדיוק על התפר בין מזרח למערב. בעבר הייתה שכונת מהגרים מובהקת ועדיין, אבל לא רק. עם השנים הצטרפו למהגרים הטורקים גם מהגרים מאפריקה, צפון ודרום, ולאחרונה גם מהמזרח התיכון. איתם חיים בהרמוניה גם פועלים לבנים, קשי יום, סטלנים, פאנקיסטים, סוחרים, מבריחים ושאר פורעי חוק, אנשי שוליים, אומנים, היפסטרים ושאר ירקות. אה, כן, יש גם כמה נורמטיביים. כל המגוון האנושי הזה עבר עכשיו מתחת חלונו של קלאוס. בני הושיט את הבירה שלו אל מחוץ לחלון והשיק לחיים עם כל הרחוב. בחור צעיר שלבש בגדים מוכתמים בצבע קלט את העניין, הושיט את הבירה שלו לכיוונו של בני, צעק "פרוסט" והמשיך ללכת במהירות. כעבור חצי שעה מרתקת בחלון, בני הרגיש עייף. הוא סגר חלון אחד, סגר את הווילונות, החליף לבגדים נוחים ונשכב על הספה. הוא עצם את עיניו וחשב על היום שהיה. שיריו של לאונרד כהן עוד התנגנו ברקע. המחשבות הפכו לחזיונות שהפכו לחלומות. הוא נרדם.

בני התעורר כששמע את דלת הכניסה נסגרת. קלאוס נכנס לסלון בסערה, שמיניית בירה בידו וחיוך גדול מרוח על פניו.

"בוקר טוב, סאנשיין," אמר וגיחך.

"בוקר אור גם לך," ענה בני בקול צרוד של סיגריות. להפתעתו הרבה של בני, קלאוס פתח את הווילונות.

"אתה יותר חמוד כשאתה דלוק," אמר בני והתיישב על הספה.

"אני מסכים איתך על זה," ענה קלאוס. "גם אתה, דרך אגב," אמר והצביע בחדות לעבר החדר עם המזוודה.

"תשכח מזה," אמר בני.

"לא שוכח."

"אני לא עושה עכשיו אם-די."

"אתה כן."

"אני לא."

"אתה חייב לי."

"קודם תספר לי איך הלך ואז אשקול לחשוב על זה."

"הלך מצוין," אמר קלאוס והצביע שוב לכיוון החדר, הפעם יותר בהפגנתיות.

"מה זה אומר שהלך מצוין? תסביר בבקשה."

"חכה רגע." קלאוס הלך לחדר השינה וחזר מהר עם משקל אלקטרוני.

"תשקול לי פה חצי קילו בבקשה," אמר.

"מה חצי קילו? דיברנו על מאתיים גרם."

"אז דיברנו, הוא רוצה חצי קילו, הוא ממש אהב את הסחורה."

"ברור שהוא אהב, אז מה אם הוא רוצה, יש לי מחויבויות." בני קם מהספה, הלך לחלון והביט אל התרחשויות הרחוב.

"נתתי לו מילה," אמר קלאוס ונעמד ליד בני. הוא הציץ החוצה, מנסה להבין על מה בני מסתכל.

"אידיוט," אמר בני כשמבטו עדיין פונה לרחוב.

"אתה עוד תודה לי על זה." קלאוס התיישב על הספה, וכמו מתוך הרגל החל לפורר פרח קטן של מריחואנה למרות שבכלל לא התחשק לו לעשן. האם-די עשה אותו ערני ולבבי. ג'וינט יכול רק להוריד עכשיו, חשב לעצמו, אבל המשיך במלאכת הפירור בכל זאת.

"בכמה סגרת איתו?" שאל בני. קלאוס, שהרגיש טוב עכשיו עם העניין הפתאומי הזה של סחר בסמים, חווה צמרמורת קטנה ונעימה כששמע את השאלה ועוד אחת כשענה, "סגרנו על חמש-עשרה, כמו שאמרנו."

"מממ, יפה," אמר בני, "הוא לא רצה הנחה?"

"הוא לא ביקש, הוא התלהב מאיכות הסחורה."

"כל הכבוד, יא ממזר, ניצלת את המצב כשהוא דלוק."

"לא-לא-לא," אמר קלאוס במבטא גרמני מובהק, "הוא התלהב מהמוצר עוד לפני שניסה אותו, רק מהמראה שלו. מה אני נראה לך, נוכל?"

בני הביט בקלאוס ובחן אותו. "מי שלא מכיר אותך יכול להתבלבל."

"ואתה מכיר אותי?"

"לא ממש."

"מרגיש מבולבל?"

"אני תמיד מרגיש מבולבל, בלי קשר אליך. מזל שאני לא פרנואיד כי זה לא בדיוק מסתדר עם המקצוע."

"אז לענייננו," אמר קלאוס ופזל שוב לעבר החדר והתיק.

"רגע, אני חייב להבין, אתה אומר שהוא זיהה שהמוצר איכותי עוד לפני שטעם אותו?"

"ככה הוא טוען."

"כל הכבוד. אם זה ככה, הבחור מקצועי."

"תשמע, הוא הרבה שנים בתחום, מאז שהוא ילד פחות או יותר. הוא התחיל עם זה ממש אחרי שנפלה החומה. אתה בטח שמעת מה הלך פה." קלאוס הביט בבני שעוד עמד בחלון כשגבו מופנה לקלאוס. הוא הסב את ראשו כשהבין שהסיפור נעצר. "כן, שמעתי," אמר.

קלאוס הנהן מחויך והמשיך, "אז הוא היה ילד קשה יום עם נטיות אנטי-ממסדיות, ופיקח. עברו מאז כמעט שלושים שנה, והוא לא השתנה. הוא ניסה כמה פעמים לצאת מהתחום דרך כל מיני עבודות, אבל הוא טוען שהוא משתעמם מהר ומוצא את עצמו שוב בסמים."

"מעניין..." אמר בני. "נשמע כמו בחור כלבבי."

"האמת שאתה צודק, אני בהחלט רואה אתכם חברים הכי טובים. רוצה שאפגיש ביניכם?"

"מה פתאום. זה לא מקצועי. אבל הוא בהחלט יכול להיות לקוח פוטנציאלי."

"וואו," קלאוס קם פתאום. "זאת באמת סחורה טובה."

"אני יודע," אמר בני וצחק. כשסיים לצחוק פנה שוב אל החלון. "מה אני אגיד לבעלים של הסחורה?" הוא שאל את עצמו בקול רם.

"אמרת שהסחורה שלך."

"כן, אמרתי גם שזה מסובך. לא חשוב, עזוב את זה, אני אסתדר. אם נתת מילה אז אנחנו נעמוד במילה שלך, אנחנו אנשים שעומדים במילים שלהם."

קלאוס חייך עכשיו את החיוך הכי מרוצה מעצמו שיש לו, "הוא אמר שייקח עוד בהמשך."

"אוקי..." אמר בני ומלמל לעצמו משהו שנשמע כמו לוחות זמנים. "זה לא יהיה בזמן הקרוב," אמר לבסוף.

"מתי?" שאל קלאוס.

"לפחות חודש."

"שיהיה חודש, אבל הוא רוצה כמות והוא רוצה מחיר."

"אוקיי, אחשוב על זה ואראה מה אפשר לעשות. עכשיו תכין לי קפה בבקשה ותביא שקית בשביל החרא הזה."

"קפה ושקית בדרך אליך."

בני נכנס למקלחת. כשיצא חיכו לו כוס קפה מהביל ושקית גדולה עם סגירה הרמטית על השולחן.

"מה אתה עושה עם השקיות האלה?" שאל בני, "אתה בטוח שאתה לא סוחר סמים?"

"לא, אני לא סוחר סמים," ענה קלאוס.

"אז מה?"

"פעם חשבתי להיות."

"ומה קרה?"

"הייתה לי בת זוג שלא אהבה את העניין."

"מי צריך בת זוג כזאת?" אמר בני קצת בצחוק וקצת ברצינות.

"בדיוק," ענה קלאוס, ושניהם צחקו.

"תעשה ג'וינט," ביקש בני.

"בדרך." כל מה שנותר לקלאוס הוא לגלגל את התערובת שכבר הכין מראש. בני הביא מהחדר את השרוול שכבר נפתח, שקל חצי קילו של אם-די מפורר והכניס לשקית. "אני מקווה שהוא לא מתבאס שזה מגיע בפירורים."

"אין לו בעיה כל עוד האיכות טובה, גם ככה הוא מחלק את זה למנות קטנות."

"אז אין לו בעיה שגם בפעם הבאה זה יהיה ככה? כי אם צריך אני יכול להחזיר את זה למצב מגובש."

"אני לא יודע, אני אשאל."

"אני צריך שתארגן לי מכונת ואקום," אמר בני במפתיע.

"יש לי בחדר," הפתיע קלאוס.

"אתה צוחק עליי."

"אני נראה כמו מישהו שצוחק?"

"כן," אמר בני.

"שאביא אותה?"

"לא, לא, אני אעשה את זה מחר. באמת יש לך?"

"כן, באמת. עוד לא השתמשתי בה, אמורה להיות ממש מקצועית."

"יפה, אז הגיע הזמן, אני אגיד לך אם היא באמת מקצועית."

"ועכשיו לענייננו," אמר קלאוס והצביע אל השקית.

"ככה? על קיבה ריקה?" שאל בני.

"אין לי אוכל בבית, בוא נצא."

"אוקיי, אבל הולכים לשתות משהו אחרי האוכל."

"ברור, צריך לחגוג."

"כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?" בני הרגיש שממש מתחשק לו לצאת פתאום, הייתה לו תחושה טובה לגבי הערב הזה. הוא רק קיווה שזה לא יהפוך להיות לילה אסון כמו שכבר קרה לו בעבר דווקא כשהיו לו תחושות טובות לגבי ערבים שכאלה.

"אני לא חושב שאמרת."

בני התעלם והכניס מעט אם-די לשקית קטנה. קלאוס לקח את הגראס שהיה על השולחן. "זזנו?" שאל בני.

"זזנו," ענה קלאוס ולקח שתי בירות בשביל הדרך.

"אתה מזמין הפעם," אמר בני.

"בוא נלך מפה כבר," אמר קלאוס.

*המשך העלילה בספר המלא*