פרולוג
לקראת סיום כתיבת הספר הזה שלחתי עותק שלו לבני משפחתי. היה לי חשוב שהם יקראו אותו לפני כולם, בעיקר מפני שחלקים ממנו נוגעים גם בהם. קריאת הספר העלתה בהם קושי והציפה נושאים שלא דוברו בינינו במהלך השנים. הקושי שלהם העלה בי סימני שאלה לגבי פרסום הספר - האם כדאי להוציא אותו לאור? ואם כן, עד כמה לחשוף את כל מה שקרה? עד כמה להישאר נאמנה לאמת שלי?
אחרי חיבוטי נפש ומחשבה רבה החלטתי לספר את סיפור חיי כפי שחוויתי אותו, באופן מלא. היה לי ברור, שללכת אחרי היושרה והאותנטיות שלי זוהי בחירה שיש בצידה מחיר. גם על כך היו לי התלבטויות רבות — שוב ושוב שאלתי את עצמי האם אני מוכנה לשלם את המחיר הזה. בסופו של דבר הבנתי שחשוב לי לכתוב את הספר בצורה הקרובה ביותר לעקרונות ולערכים שמלווים אותי כיום, ערכים של שקיפות ופתיחות. הבנתי שזוהי ההזדמנות שלי ליישם אותם הלכה למעשה.
חשוב לי לומר, שאין לי ומעולם לא הייתה לי כוונה לפגוע בבני משפחתי או בקהילה שעימה הם נמנים. כמו כן כל החוויות שכתבתי עליהן בספר לקוחות מתוך זיכרונות הילדוּת והנערוּת שלי, ומכאן שאלה חוויות אישיות בלבד. אינני מתיימרת לדעת כיצד התנהלו באותם ימים חברי קהילת עדי יהוה מחוץ למעגל המשפחתי שלי או כיצד מתנהלים חבריה בימים אלה.
הסיבה העיקרית שבגינה החלטתי לחשוף את הסיפור שלי, היא כדי לעודד אחרות להביט על סיפור חייהן באור חדש, ודרך כך להתבונן בתמונה המלאה המשתקפת מתוכו. כולי תקווה שמי שתקרא את הספר שלי, תקבל השראה לחיות את חייה בשקיפות, מבלי להתבייש בסיפור שלה ויותר מכך - מבלי להתבייש במי שהיא.
**
במהלך הכתיבה התגלה שלספר ישנם שלושה חלקים (שערים) מרכזיים: השער הראשון מגולל את סיפור חיי, החל בילדות ועד סוף שנות ה-20; השער השני מתאר את תקופת ההתפכחות שהגיעה לאחר מכן; ואילו השער השלישי מרכז את כל התובנות והכלים שאספתי במהלך חיי האישיים והמקצועיים.
החלוקה הזאת היא בעיניי משל לכך שכולנו עוברות במהלך חיינו דרך שערים שונים. כל שער מסמל מעבר לשלב נוסף בהתפתחות האישית שלנו, ופותח את הדלת לקראת השער הבא.
*** בחרתי לכתוב את הספר בלשון נקבה, ועם זאת הוא מיועד כמובן לכל המינים.
ינואר 2008, לידה מחדש
החזקתי אותה בידיי ובעומק ליבי ידעתי שאלה הרגעים האחרונים. התאמצתי בכל כוחי לנצור בראשי כל רגע שלנו יחד. פחדתי שאשכח הכול ברגע שזה ייגמר. לא יכולתי אז לדעת שאת החוויה העוצמתית הזאת לא אשכח לעולם.
היא הייתה קטנה מאוד, זערורית, ונתפסה בעיניי כטהורה כל כך. הגוף שלי כמעט קרס מרוב כאב. אך על אף הסבל הפיזי, הלב והתודעה שלי היו נתונים אך ורק בה. כאילו שום דבר אחר לא היה קיים בעולם באותם רגעים.
ידעתי שזהו רגע מכונן עבורי. רציתי לעצור את הזמן, לזעוק ולצעוק לעולם, ובאותה נשימה הבנתי ששום דבר לא באמת נמצא בשליטתי, וייתכן שדווקא מתוך חוסר השליטה אמצא סוג של מנוחה.
דיברתי איתה קצת בלב וקצת בקול רם; לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לה שאני משחררת אותה באהבה מכבלי הגוף והעולם הזה. הבטחתי לה שאהיה בסדר, שאימא תשרוד. ביקשתי שתבוא לבקר אותי בחלום.
נישקתי את מצחה הזעיר, שהיה רטוב עדיין מהג'ל של האולטרסאונד, וגם אז התמהמהתי. רציתי לצרוב בתוכי את התחושה של העור שלה על השפתיים שלי. ואז התחלתי לבכות. נהר של דמעות זלג על לחיי בעודי יושבת על כיסא בית החולים שהיה צמוד לאינקובטור, מחזיקה בידיי את בתי הקטנה בפעם הראשונה.
שחר, בן זוגי, עמד לידי, התבונן בנו ובכה יחד איתי. הפניתי אליו את המבט.
"אתה רוצה להחזיק אותה? להספיק לפחות לאחוז בה, ולו רק פעם אחת?" שאלתי בקול רועד מבכי.
הוא הניד את ראשו. בקול חרישי אמר לי שמספיק לו להביט בי מחזיקה אותה, ושבעיניו, זוהי התמונה היפה ביותר שיש.
ובזמן שירדן, בתנו, נשמה את נשימותיה האחרונות בידיי, נולדתי מחדש.
נובמבר 2007, פרידה
אני בת 28, היריון ראשון אחרי שנה של ניסיונות שווא. הייטקיסטית ממרכז הארץ. השכלה, זוגיות, כסף — יש לי הכול. יש! הצלחתי להיכנס להיריון, נכון שזה לקח שנה וסחט ממני לא מעט דמעות, אבל בנקודת הזמן הזאת הייתי בתחושה שמכאן והלאה הדרך סלולה בפניי, והיא תהיה מלאה רק בצחוק, שמחה והצלחה. כך חשבתי.
לאורך כל ההיריון אמרתי לעצמי שברק לא פוגע באותו מקום פעמיים. לתומי חשבתי, שאם היה לי קשה להיכנס להיריון, עכשיו אני יכולה להיות סמוכה ובטוחה שהכול יעבור חלק. שילמתי מספיק, אמרתי לעצמי, כעת הגיע הזמן לקצור את הפירות.
את ההיריון התחלתי בהתרגשות רבה. התהלכתי על אוויר. כולם החמיאו לי כמה יפה וזורחת אני. לא היו לי תופעות לוואי, כמו חולשה או בחילות היריון שכיחות. להפך, התמלאתי באנרגיה שנבעה משמחה ומהתרגשות לקראת העומד לבוא.
יום אחד, בעודי לבד בבית, שכבתי על הספה בסלון וצפיתי בטלוויזיה. הייתה שם תוכנית על ילדים עם צרכים מיוחדים שמטופלים באמצעות רכיבה על סוסים. ליבי הגביר את פעימותיו. התוכנית התמקדה בילדה קטנה עם שיתוק מוחין שנעזרה בסוסים. כשנשאלה מה מעניק לה הסוס, השיבה שהיא מרגישה אהובה ושבעזרתו היא חווה הצלחה. היא אמרה זאת בחיוך רחב, והוסיפה שהתחושה הזאת גורמת לה לשמוח על כך שהיא חיה.
ובזמן שעיניי התמגנטו למסך, פתאום זה הגיע, משום מקום. בכי בלתי נשלט. בהתחלה חשבתי שזאת תגובה הורמונלית טיפוסית להריונית שכמוני, אולם משהו בתוכי אותת לי שזה מעבר לכך.
בפעם הראשונה במהלך חודשי ההיריון מצאתי את עצמי מלטפת את בטני העגולה ומדברת בקול רם וישיר לעוברית שבתוכי. פתחתי את דבריי בכך שלא משנה מה יקרה, אני אוהב אותה ואקבל כל החלטה שלה. הבטחתי לה שאלחם למענה ואיתה, ואהיה הכי חזקה שאני יכולה עבורה.
כל זה קרה כל כך מהר, עד שלא הבנתי בכלל מהיכן המילים הללו מגיעות אליי, ומה פתאום אני מדברת כך אל העוברית שלי. הבטתי מהצד בסצנה שזה עתה התרחשה, ולפתע היא נראתה לי הזויה לחלוטין. הרי הכול תקין, הכול בסדר, אז מה קרה? למה פתאום אני חושבת על תינוקת עם שיתוק מוחין או על ילדה עם צרכים מיוחדים? מדוע אני צריכה לתת אישור לתינוקת שבתוכי?
בתוך מספר שניות התאוששתי ושבתי לעצמי ה"שפויה". אמרתי לעצמי שאני סתם מדמיינת, שהכול נובע מחששות טבעיים שקיימים בי. מילאתי את עצמי באינספור הסברים רציונליים שהסיטו את האינטואיציה שלי שניסתה לדבר אליי. סתמתי לה את הפה.
לאחר כמה שבועות התחלתי לסבול מבצקות ברגליים. בשבוע ה-24, במהלך מעקב היריון שגרתי, הרופאה שלי גילתה שלחץ הדם שלי גבוה ומצאה חלבון בשתן. כשהבחינה בתוצאות הבדיקות, היא אמרה לי לגשת מיד לבית החולים והכינה אותי לכך שאני הולכת לקראת אשפוז שיימשך, לדבריה, "לא יום ולא יומיים".
בתמימותי חשבתי שאהיה מאושפזת בבית החולים במשך שלושה ימים לצורך בדיקות ומעקב, ושאחריהם אחזור הביתה. בלי לעשות מזה עניין גדול התקשרתי לשחר כדי לעדכן אותו במתרחש. שחר שאל אם זה דחוף, כיוון שהיה באמצע ישיבה בעבודה. "לא", השבתי ברוגע, "פשוט מפנים אותי למיון".
הייתי בטוחה שאסע לבדי לבית החולים ושהכול ייגמר בקלילות עוד לפני שארגיש, אך הרופאה התעקשה שהמצב שלי קריטי, והכריחה אותי לקרוא למישהו מהמשפחה שילווה אותי לבית החולים. זה כבר ממש לא מצא חן בעיניי. אני - העצמאית שלא מקבלת עזרה מאף אחד, שבנתה את חייה בשתי ידיה - צריכה שיסיעו אותה לבית החולים? צריכה לחכות לאימא שלה שתגיע לעזור לה? התחושה הזאת, שהשליטה חומקת מבין אצבעותיי, לא נעמה לי כלל. ועם זאת בלית ברירה התקשרתי לאימי, ואחרי שהרגעתי אותה שאין לה ממה לדאוג, ביקשתי ממנה להתלוות אליי.
כשהגענו לבית החולים, ניגשה אליי רופאה. היא ביקשה לבדוק האם כבר החלה אצלי פתיחה בנרתיק. כיוון שזו עדיין לא נראתה באופק, הוחלט להעביר אותי תהליך של אשפוז. מעט לאחר מכן הוכנסתי לחדר שבו הייתה מאושפזת אישה אחרי לידה. שכבתי על המיטה הסמוכה אליה, ובעודי מנסה לסדר את מחשבותיי, ניגשה אליי אחות והחלה להחדיר עירוי נוזלים לווריד שבזרועי הימנית. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהכניסו לי עירוי לגוף. הייתי המומה מהתחושה.
המחט של העירוי גמישה כדי שיהיה אפשר לקפל את היד יחסית בחופשיות, אולם התקשיתי להפנים זאת ולכן שמרתי על יד ימין שלי ישרה ומתוחה ככל האפשר. שחר והאחות חזרו ואמרו לי כל הזמן שאני יכולה להזיז את היד, אבל לא הצלחתי - הגוף שלי היה נוקשה.
הנוקשות הפיזית שלי שיקפה את מצבי הנפשי: לא הייתי מוכנה להשלים עם העובדה שיש בתוכי מחט ושהיא כאן כדי להישאר, לפחות למשך הזמן הקרוב. להשלים עם העובדה הזאת היה מבחינתי כמו להשלים עם העובדה שההיריון שלי נמצא בסכנה. העדפתי להישאר דרוכה. סירבתי להתמסר לעירוי. הייתי בציפייה שעוד רגע יוציאו את זה ממני, שאוטוטו ייכנס לחדר רופא בכיר שייתן מסקנה אחרת, והודות לכך ההיריון שלי ימשך כסדרו והכול יחזור למקומו.
אבל זה לא קרה. בלילה הראשון של האשפוז נכנסה למיטה לידי אישה שזה עתה ילדה. כיוון שבחרה ביות מלא, התינוקת שלה שכבה לידה, ובמשך כל אותו הלילה הבכי שלה נמשך ללא הפסקה. בשל כאביה, התקשתה האישה לקום אל בתה, והבכי הלך וגבר.
חלק מסוים בי זעק — מה פתאום שמו לידי אישה עם תינוקת שרק נולדה, בזמן שאני מוטרדת בשאלה האם ההיריון שלי יסתיים בשלום? איך ייתכן שאין במחלקת היולדות רגישות כלפי דבר כל כך בסיסי?
אבל חלק אחר בי, שהתבונן בפניה הסובלות של האישה ונקרע מבכייה של התינוקת, גרם לי לזנק מהמיטה, לגרור יחד איתי את שקית העירוי והעמוד שאליו היא הייתה מחוברת, ולגשת אליה. ביד אחת הרמתי את התינוקת הזעירה ואט אט הגשתי אותה בעדינות לאימה.
הרצון הבסיסי לעזור לאותה אישה לא היה שלם. הוא היה מהול בתחושת קנאה עזה. קינאתי בשכנתי לחדר על כך שהיא כבר אחרי הלידה, ושיש בחיקה תינוקת שלמה ובריאה. התבוננתי בה מניקה. המראה של שתיהן יחד, אם ובתה, נראה בעיניי שלם וטהור. חשתי שאני מביטה ביצירה של הטבע.
אחרי מספר רגעים חזרתי למיטה. בזמן שהתחדש בכייה של התינוקת, ניסיתי לעכל את רגשותיי — את הפחדים, החששות והתקוות. ניסיתי להבין איך זה בכלל קרה שהגעתי לכאן, הרי עד לפני רגע הכול היה כשורה.
ככל שחלפו הימים באשפוז התחלתי להבין שאני לא עומדת לצאת מהמקום הזה כל כך מהר. נכנסתי לשמירת היריון חריפה עקב מה שהרופאים כינו "רעלת היריון". השם הזה לבדו עשה אותי חולה. פירשתי את המצב כאילו הגוף שלי מתייחס להיריון שלי כרעל ולשלייה כגוף עוין. אומנם כבר קודם לכן הבנתי שמתחוללת בתוכי מלחמה, אולם היה לי קשה להשלים עם הדיאגנוזה הרפואית שקיבלתי. הרגשתי רחוקה ממנה מאוד.
לאורך כל הזמן הזה דיברתי עם העוברית שלי. מגיל 12 היה לי ברור שלבתי הראשונה אקרא ירדן. כחובבת מושבעת של ארגון ושליטה הייתה לי תוכנית ברורה לסדר הילדים שיהיו לי. רציתי שלושה: בן בכור שאקרא לו יאיר, בת בשם ירדן ובת זקונים שובבה וחמודה ששמה יהיה שי. אבל המציאות לא הייתה בהלימה עם התוכניות שלי.
דיברתי עם ירדן שלי שעדיין הייתה עוברית פצפונת ברחם. שוב ושוב אמרתי לה שלא משנה מה יקרה, אני אקבל אותה כפי שהיא ותמיד אהיה שם עבורה. באחד מהימים באשפוז נזכרתי בתוכנית שראיתי בטלוויזיה על הילדה עם שיתוק המוחין שמטופלת באמצעות רכיבה על סוסים. באותו הרגע הכול התחבר לי. הבנתי שאז סתמתי לאינטואיציה שלי את הפה, אבל ייתכן שעכשיו עליי להתחיל להקשיב לסימנים שנמצאים סביבי ובתוכי.
אחרי מספר ימים שלחו אליי נציגים מהפגייה. הם התחילו להסביר לי מהי המשמעות של תינוק פג, בניסיון להכין אותי רגשית ונפשית לאפשרות שבתי תיוולד טרם הזמן. לבסוף הם המליצו לי לבקר בפגייה, שהייתה בקצה המחלקה, כדי להתחיל להתוודע למקום ולהבין קצת יותר כיצד הוא מתנהל.
בתקופת האשפוז שמעתי שביקור בפגייה עשוי לדכא ואולי להפחיד, לכן החלטתי לוותר על זה. אמרתי לעצמי שעדיף שלא שאכניס את עצמי לשם, והסתפקתי בשיחה עם הרופאה של המחלקה. במבט לאחור אני מניחה שהייתי בסוג של הכחשה. בתוכי התחולל כל העת דו־קרב פנימי בין הרצון להקשיב לגורמים הרפואיים המוסמכים, שהציבו לנגד עיניי מראה מאיימת, ובין צורך עז ושורשי להתכחש למציאות. הנהנתי בחיוב לכל מה שנאמר לי, אבל ליבי הדהד בשלילה.
כלפי חוץ שמרתי כל הזמן על חיוך. השתדלתי לשמור על מצב רוח חיובי תמידי. כמו רבים באותה תקופה גם אני ראיתי את הסרט "הסוד", שם הסבירו שבכוח הדמיון והמחשבה ניתן להשפיע על המציאות. חשבתי שאם אשלח לכל עבר מחשבות חיוביות, כל הסיוט הזה ייפסק.
אבל זאת הייתה רק מעטפת, והיא הייתה רחוקה מהאמת. הנראות החזקה והמחויכת ששמרתי עליה כלפי חוץ, הסתירה את הסערה שהתחוללה בי בפנים. בתוכי התרוצצו כל הזמן מיליון שאלות. לא הבנתי כיצד כל זה קרה: הרי לפני רגע הייתי בהיריון בריא לחלוטין, איך זה שפתאום אני מאושפזת לפרק זמן בלתי ידוע, חולקת חדר עם שתי נשים זרות, ומייחלת לנס שבו אחבוק בזרועותיי תינוקת בריאה?
מסביבי היו כולן בהיריון תקין. מדי יום קיבלו הנשים במחלקה זרי פרחים צבעוניים וכרטיסי ברכה מרגשים, בעוד אני לא ידעתי כיצד האשפוז הזה יסתיים. פחדתי שיילדו אותי לפני הזמן עקב סכנה ממשית לחיי. הרופאים חששו שאם הם יחכו זמן רב מדי, המערכות הפנימיות שלי יקרסו. היה זה מעין ריקוד מסוכן בין השאיפה 'למשוך' את ההיריון כמה שיותר כדי להציל את העוברית שלי, ובין הרצון לשמור על חיי ולוודא שלא תיווצר לי נכות. מצד אחד כל יום שעבר הגדיל את הסיכוי של העוברית שלי להישאר בחיים. מצד שני הזמן שחלף העלה את הסיכויים שהגוף שלי לא יעמוד בזה.
הרגשתי שכל המצב הזה גדול עליי באלף מידות לפחות. הייתי אז בסך הכול בת 28. כמה ימים לפני כן הצרות הכי גדולות שלי היו שמישהי בעבודה זרקה לי איזו הערה לא במקום. כעת כל המציאות שהכרתי השתנתה, ועל אף ששידרתי קור רוח כלפי חוץ, רעדתי מבפנים.
לאט לאט התחלתי לגבש סוג של שגרת יום במחלקת היולדות - בדיקות דם, מוניטור עובר, אולטרסאונד להערכת משקל והתפתחות. הדאגה הגדולה של הרופאים הייתה לגבי מצב הכליות שלי, לכן הם הקפידו לעקוב אחרי כמות השתן היומית שלי. נוסף על כך מדי בוקר נלקחה ממני דגימת שתן לבדיקת כמות החלבון שבו.
כל יום היה מאתגר יותר מהקודם. בכל יום נאמר לי, שמחר יילדו אותי כי יש סכנה ממשית לחיי. מבחינת הרופאים, העובר הוא משני. האם בעדיפות עליונה. היה לי קשה לשמוע את זה. העברתי כל יום במחלקת היולדות עם מנה גדושה של לחץ רגשי ופחד אמיתי לחיי ולחיי העוברית שלי.
יותר מכול הקשתה עליי העובדה שבזמן שאנחנו נמצאות בסכנת חיים אמיתית, בחדר איתי לנות שתי נשים אחרי לידה עם כל מה שטבעי שיתלווה לזה, כגון מבקרים נרגשים, בלונים ופרחים. מדי פעם חשבתי לעצמי עד כמה סוריאליסטית הסיטואציה הזאת. כאילו שאני בכלל לא נמצאת במציאות, אלא באיזו דרמה קומית שבה הבדיחה היא על חשבוני.
בשלב מסוים העבירו אותי חדר. שיכנו אותי עם אישה שהייתה בשמירת היריון, ומדי פעם הכניסו אלינו לחדר יולדת נוספת. פרטיות הפכה לדבר בלתי מושג. אפילו להחליף בגדים מבלי שמישהו יפתח את הדלת או ייכנס באמצע נעשה מצרך נדיר. ובכל זאת לאורך האשפוז המשכתי לנסות ולשמור על חשיבה חיובית. הבנתי שאני חייבת לעשות את זה כדי להציל את התינוקת שלי, לכן השתדלתי לשנות את אופן המחשבה שלי. כשראיתי סביבי נשים מערסלות את תינוקן, ובעיניהן מבט מזוגג מאושר, הבטחתי לעצמי שגם אני אהיה ככה בקרוב. דמיינתי את הרגע שבו אחזיק את ירדן בידיי, אלטף ואערסל אותה בחיקי, ואמרתי לעצמי שהכול יהיה בסדר.
רק בדיעבד אני מבינה עד כמה הייתה המחשבה הזאת רחוקה מהמציאות ועד כמה עמוקה הייתה ההכחשה שלי אז למה שקורה במציאות. לאורך כל האשפוז קיבלתי הסברים על המשמעות של עובר שנולד טרם הגיע לבשלות, ועל הסכנות המתלוות לזה. אומנם תמיד הקשבתי לכל מה שנאמר לי, אבל בזמן שנזרקו לעברי מילים מאיימות על עתיד לוט בערפל, מוחי דמיין סיטואציה אחרת לחלוטין, שמחה ואופטימית. העדפתי להיאחז בה.
במהלך האשפוז חוויתי חוויות שעימתו אותי עם תחושות, מחשבות ורגשות שהיה לי קשה להתמודד איתם. ביניהם הייתה גם תחושת חוסר שליטה — לעיתים תכופות לא קיבלתי מענה מיידי לשאלות שלי. נאלצתי להמתין זמן רב לפענוח בדיקות, בלי שקיבלתי תשובות מהצוות. היה זה אתגר גדול לצורך שלי להיות בשליטה מקסימלית על חיי. בלית ברירה חייתי במציאות פרדוקסלית, שבה מצד אחד הייתה באוויר התחושה שכולם סביבי רוצים להציל את חיי, בעוד מצד שני חשתי קטנה כל כך ולא משמעותית.
מדי בוקר פתחתי את היום עם בדיקת דם בזרוע, עד שבשלב מסוים כבר לא נשאר מקום לדקור אותי בו. הזרועות כאבו לי מרוב שביקרו אותן מחטים. התנפחתי בעקבות נוזלים רבים שהציפו את הגוף שלי מבפנים. נראיתי זוועה ולא רציתי שיבקרו אותי, לא רציתי שיראו אותי כך. מבחינתי, הייתי באחת מנקודות השפל של חיי והתביישתי בכך מאוד. בתוכי תססו רגשות בושה ואפילו אשמה על המצב הזה.
הרגשתי אשמה על כך שהגוף שלי לא עובד טוב, כפי שהוא אמור לעבוד אצל אישה "אמיתית". חשתי אשמה על כך שהרחם שלי אינה מסוגלת להיות מכילה וחומלת עבור העוברית שלי, כפי שהיא אמורה להיות. חשתי אשמה על כך שהגוף שלי מתייחס להיריון כאל רעל, כטעות, כמשהו שצריך לסיים אותו.
מאז ומעולם דיברו איתי על היריון כעל חוויה יפה, שרק המין הנשי זוכה לחוות אותה. כל זמן האשפוז שאלתי את עצמי איפה החוויה המדהימה הזאת של חיבור ליצירה האלוהית. באותה נקודת זמן ממש לא הרגשתי כך. התבוססתי בתחושות מרות של כעס ותסכול. שנאתי במיוחד שהאנשים סביבי דיברו איתי על אלוהים. לא רציתי לשמוע עליו ולא רציתי שיבקר אצלי. בכל פעם שהוזכרה המילה אלוהים, אמרתי לעצמי שעדיף שהוא לא יתעסק איתי, כי אני לא במצב הרוח הנכון.
ואולי יותר מכול, התחושה הקשה ביותר שנאלצתי להישיר אליה מבט הייתה תחושת חוסר השייכות, תחושה כל כך מוכרת מתקופת הילדות והנערות שלי. פתאום שוב פגשתי בתוכי את אותן שאלות מוכרות מפעם — למה אני שונה? למה אני אחרת? מדוע במקום להיות בנקודה היפה ביותר של חיי, אחרי שעברתי קשיים רבים כדי להגיע אליה, אני נמצאת כאן? מדוע עליי לסבול כל כך, פיזית ורגשית?
