עד יום הימים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד יום הימים
מכר
אלפי
עותקים
עד יום הימים
מכר
אלפי
עותקים

עד יום הימים

4.8 כוכבים (119 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

שרית סרדס־טרוטינו

שרית סרדס־טרוטינו היא עיתונאית ותחקירנית. עד יום הימים הוא ספרה הראשון, הוא זכה בפרס משרד התרבות להוצאת ספרי ביכורים לשנת 2022.

תקציר

היא נכנסת בלב הולם ונבלעת בין כותלי בית הספר. מעולם לא נפגשו במקום אחר. לפעמים היא רוצה לומר לו שייקח אותה למקום נעים יותר, חמים יותר, אבל לא מעיזה לבקש. היא אומרת דברים כאלה רק בשקט. בלב. כשאף אחד לא שומע. קח אותי קח אותי קח אותי מפה. קר ומוזר פה בערב שבת. הבניין הגדול אפל ודומם. רק חדרו הקטן, חדר סגן המנהל, מואר מאחורי הווילונות הכתומים. הוא מחכה לה.

ילדה בת 14 מאמינה שסגן מנהל בית הספר מאוהב בה. הם מקיימים ביניהם קשר סודי. הדברים שהוא עושה בה קשים, אבל המכתבים שהוא כותב לה מנחמים. עד שהם מתגלים.

אשה בת 41 חיה את חייה הטובים, המלאים. היא אמא לשניים. יש לה קריירה משגשגת ובעל אוהב. יום אחד היא מחליטה לחזור אל התקופה ההיא, האסורה. היא יוצאת למסע בין האנשים שהיו אז סביבהּ, ומנסה להבין – מה באמת קרה שם?

ספרה של שרית סרדס־טרוטינו חושף כרוניקה מצמיתה של טראומה שקפאה בזמן. באופן ייחודי ומעורר השתאות היא מצליחה לספר את כל הדברים שהילדה מתקשה להבין, והאישה פוחדת לראות. זהו סיפור על כמיהה לאהבה, על הדחף להסתיר, על הצורך לגלות – ועל האומץ לבחור ביניהם.

שרית סרדס־טרוטינו היא עיתונאית ותחקירנית. עד יום הימים הוא ספרה הראשון, הוא זכה בפרס משרד התרבות להוצאת ספרי ביכורים לשנת 2022.

פרק ראשון

מה את רוצה

בדרך לבית הספר השמש מטגנת לה את המוח והקטנה תלויה לה על הידיים. ״ילדה בת שלוש כבר יכולה ללכת בעצמה. את לא צריכה לסחוב אותה כל היום. לא חבל על הגב שלך?״ מהדהדת לה בראש האמירה הקבועה של אמא שלה. אבל היא מעדיפה להתאמץ קצת ולשבור את הגב, ולא לדפוק לגדול איחור פראי בשעת האיסוף מבית הספר. ילד בכיתה א' לא אוהב שמתעכבים אחרי הצלצול האחרון של היום. מגיע לו שיאספו אותו כמו את כל הילדים, מיד בתום השיעור, ולא יניחו לו להתייבש בחצר עוד דקות ארוכות לבדו. למה, מה הוא אשם שאמא שלו מאחרת כרונית?
״ליומולדת הבא נקנה לך שעון גדול במיוחד״, אומר לה בעלה בכל פעם שהיא מאחרת.
היא חונה באדום לבן, קרוב לשער בית הספר, יודעת שאף פקח לא נותן דו״חות בשעות כאלה ושהסיכוי שתחטוף הוא קלוש. מוציאה את הקטנה מהבוסטר, מחזיקה אותה על הידיים, מבליטה קצת את המותן לצד ימין, בתנועה האינסטינקטיבית שכל אמא שסוחבת פעוט מכירה היטב, ומושיבה את הקטנה על הבליטה. בצעדים מהירים היא מתקדמת לחצר בית הספר, מתפללת שהפעמון עוד לא צלצל.
חם ולח כמו בגיהינום. מי אמר שבספטמבר מזג האוויר יותר נוח. דקה מחוץ למזגן של האוטו והחולצה שלה כבר רטובה. כשנשמע קולו של הצלצול היא מתחילה לחפש את הגדול בעיניים, עד שפתאום היא מבינה שלא פעמון בית הספר מצלצל פה, אלא דווקא הטלפון שלה. טושטוש. היא מזיזה קצת את הילדה. מה זה הירכיים השמנמנות האלה שצמחו לה פתאום.
שולחת שתי אצבעות לכיס של הג'ינס ושולה משם את הטלפון. מספר חסוי.
ה״הלו״ שלה ארוך ומתנגן מהרגיל, כאילו שיש לה סיבה מיוחדת להתרונן כך באמצע היום, בעיצומו של האיסוף מהגן ומבית הספר, כשכל כך חם והיא נמסה פה על המדרכה. הלו קליל, משועשע, נטול דאגות וסקרני בקצהו, כזה שנועד להצחיק קצת את הקטנה הדבוקה לה למותן.
״הלו!״ נוזף בה מישהו מעברו השני של הקו.
לא, זאת לא נזיפה. זאת כמעט נביחה. אחר כך הוא נוקב בשמה. שם פרטי ושם משפחה. הוא אינו שואל, אלא מכריז עליו. בחומרה. דמה קופא בעורקיה רק שבריר שנייה לפני שהאיש שמעבר לקו מזדהה ונוקב גם בשמו שלו. שם פרטי ושם משפחה. הלב יודע עוד לפני שהמוח מבין. בהשתאות היא מספיקה להבחין שהצמדת שמו לשמה עדיין מעוררת אצלה עונג חריף ובלתי נסבל.
״חיפשת אותי״, הוא יורה בלי הקדמות מיותרות.
היא שותקת. מנערת מעצמה את הקטנה ומעמידה אותה על המדרכה. ערבוב עולמות. חלום שנבחש לתוך מציאות. אזור הדמדומים ממעמקי ההכרה מגיח וחוצה את הקווים, קורע את מסך הפנטזיה, מצליח לחדור לעולם האמיתי. כאן, עכשיו, רגע לפני הצלצול, כשהקטנה נדבקת לה לרגל והגדול אוטוטו צריך לצאת מהכיתה.
״תודה שחזרת אליי״, היא עונה לבסוף, מרגישה שהברכיים שלה מתמוססות. היא נלחמת בפיתוי להתיישב על המדרכה, ובמקום זה, בפיזור דעת, מרימה שוב את הילדה.
״אני עושה מה שמבקשים ממני״, הוא משיב, והיא לא יכולה להתעלם מהעובדה שהטון שלו לא נעים. מאוד לא נעים.
״איך מצאת אותי?״ השאלה שלו נשמעת יותר כמו גערה. הלב שלה מתכווץ.
היא מתנודדת במקום. בלתי נסבל להחזיק ככה ילדה כזאת כבדה. בלתי נסבל. מה היא רוצה ממני בכלל. הגיע הזמן שכבר תעמוד על הרגליים. היא מקלפת מעליה את הקטנה ומעמידה אותה על המדרכה, מול שער בית הספר. הפעמון כנראה כבר צלצל, כי פתאום היא מבחינה בנחיל של ילדים שוטף את החצר ומתקדם לעבר השער.
״איך מצאת אותי?!״ חוזר על השאלה האיש מעברו השני של הקו. כאילו אין גוגל בעולם.
״נורא פשוט״, היא אומרת לו, אבל לא מסבירה מה כל כך פשוט. מה כבר יכול להיות פשוט פה, לעזאזל.
הוא מחכה שתמשיך.
אבל היא לא.
״כן?״ הוא שואל בקוצר רוח.
היא מתעכבת.
״שירותיו הנאמנים של מיסטר גוגל״, היא מנסה לבסוף להפגין קצת הומור, אבל יוצא לה משפט דלוח. כמה עלוב, אלוהים.
״מה את רוצה?!״ נובח עליה האיש בטלפון.
היא שותקת. אילמות מוכרת משתלטת עליה. האילמות ההיא מפעם.
״מה את עושה?!״
היא מתבלבלת. באמת מה, למען השם, היא עושה.
״ברגע זה או בכלל בחיים?״ היא מוצאת לבסוף את הכוח לשאול.
נו, גאון הדור את, אין ספק.
״המקצוע. מה המקצוע שלך״, הוא מדבר אליה כמו לאישה רפת שכל.
״אהה. אני עיתונאית״, היא אומרת בפיזור דעת, ולמרות שהוא לא מוציא מילה, היא מרגישה שהוא מצטמרר בצידו השני של הקו.
״נשואה?״ הוא מברר, כמו פקיד עוין במיוחד של משרד הפנים.
״כן״, היא משיבה.
״ילדים?״ הוא ממשיך לרסס אותה בטון החמור הזה.
״כן״, היא משיבה.
״כמה?״ הוא בודק.
״שניים״, היא עונה.
״בני כמה?״ הוא חוקר.
״בת שלוש ובן שבע״, היא עונה.
״איפה את גרה?״ היא מרגישה כמו בתשאול יסודי של השב״כ.
״נווה צדק״, היא עונה בצייתנות.
״מה את רוצה?״
שוב השאלה הזאת. הטון הזה, הבלתי נעים, הכמעט מכוער, גובל פתאום בהיסטריה.
היא משתתקת. מה היא רוצה? דווקא על השאלה הזאת לא יצא לה לחשוב. מה היא באמת רוצה? למה בכלל שלחה לו את המייל ההוא באישון לילה, לפני כמה ימים, כשכל העולם היה שקוע בשינה עמוקה אבל אצלה, כל המפלצות, כהרגלן, עשו מסיבת פיג'מות מהגיהינום. היא רוצה משהו בכלל, חוץ מלהזכיר לו? הנה, עברו כמעט שלושים שנה ועדיין אפשר לסמוך עליה: היא לא מספרת. היא לא מדברת. היא לא מסגירה את הסוד. היא הילדה האילמת. הילדה עם הגיבנת.
״רציתי לפגוש אותך״, היא אומרת לבסוף. בשקט. בקול יציב.
״בשביל מה זה טוב?״ הוא יורה מיד.
היא רוצה להגיד לו שהיא נפגשת עם אנשים מהתקופה ההיא. יושבת מולם עם מכשיר ההקלטה ומראיינת. שואלת. חוקרת. נוברת. ולמרות שעברו עשרות שנים, הם זוכרים הכול. כאילו חיכו שיום אחד תחזור לשמוע את העדויות. כאילו ידעו שיגיע הרגע והיא תעלה מן האוב.
היא רוצה לומר לו שהיא מנסה, בעזרתם, להשלים את החורים השחורים. להבין. רק שבלי לדבר איתו, שום דבר לא יובן.
אבל היא שותקת.
היא שותקת מצטיינת.
״אני לא רואה למי זה יועיל״, הוא ממהר לסכם את השיחה, מסרב לשמוע את מה שלא אמרה, ואז מכריז בחגיגיות פומפוזית, רגע לפני שהוא מנתק: ״שיהיו לכולנו חגים שמחים ושנה טובה!״
בזווית העין היא מבחינה בילדון כתה א' מתקרב אליה ועל גבו תיק גדול.

שרית סרדס־טרוטינו היא עיתונאית ותחקירנית. עד יום הימים הוא ספרה הראשון, הוא זכה בפרס משרד התרבות להוצאת ספרי ביכורים לשנת 2022.

עוד על הספר

עד יום הימים שרית סרדס־טרוטינו

מה את רוצה

בדרך לבית הספר השמש מטגנת לה את המוח והקטנה תלויה לה על הידיים. ״ילדה בת שלוש כבר יכולה ללכת בעצמה. את לא צריכה לסחוב אותה כל היום. לא חבל על הגב שלך?״ מהדהדת לה בראש האמירה הקבועה של אמא שלה. אבל היא מעדיפה להתאמץ קצת ולשבור את הגב, ולא לדפוק לגדול איחור פראי בשעת האיסוף מבית הספר. ילד בכיתה א' לא אוהב שמתעכבים אחרי הצלצול האחרון של היום. מגיע לו שיאספו אותו כמו את כל הילדים, מיד בתום השיעור, ולא יניחו לו להתייבש בחצר עוד דקות ארוכות לבדו. למה, מה הוא אשם שאמא שלו מאחרת כרונית?
״ליומולדת הבא נקנה לך שעון גדול במיוחד״, אומר לה בעלה בכל פעם שהיא מאחרת.
היא חונה באדום לבן, קרוב לשער בית הספר, יודעת שאף פקח לא נותן דו״חות בשעות כאלה ושהסיכוי שתחטוף הוא קלוש. מוציאה את הקטנה מהבוסטר, מחזיקה אותה על הידיים, מבליטה קצת את המותן לצד ימין, בתנועה האינסטינקטיבית שכל אמא שסוחבת פעוט מכירה היטב, ומושיבה את הקטנה על הבליטה. בצעדים מהירים היא מתקדמת לחצר בית הספר, מתפללת שהפעמון עוד לא צלצל.
חם ולח כמו בגיהינום. מי אמר שבספטמבר מזג האוויר יותר נוח. דקה מחוץ למזגן של האוטו והחולצה שלה כבר רטובה. כשנשמע קולו של הצלצול היא מתחילה לחפש את הגדול בעיניים, עד שפתאום היא מבינה שלא פעמון בית הספר מצלצל פה, אלא דווקא הטלפון שלה. טושטוש. היא מזיזה קצת את הילדה. מה זה הירכיים השמנמנות האלה שצמחו לה פתאום.
שולחת שתי אצבעות לכיס של הג'ינס ושולה משם את הטלפון. מספר חסוי.
ה״הלו״ שלה ארוך ומתנגן מהרגיל, כאילו שיש לה סיבה מיוחדת להתרונן כך באמצע היום, בעיצומו של האיסוף מהגן ומבית הספר, כשכל כך חם והיא נמסה פה על המדרכה. הלו קליל, משועשע, נטול דאגות וסקרני בקצהו, כזה שנועד להצחיק קצת את הקטנה הדבוקה לה למותן.
״הלו!״ נוזף בה מישהו מעברו השני של הקו.
לא, זאת לא נזיפה. זאת כמעט נביחה. אחר כך הוא נוקב בשמה. שם פרטי ושם משפחה. הוא אינו שואל, אלא מכריז עליו. בחומרה. דמה קופא בעורקיה רק שבריר שנייה לפני שהאיש שמעבר לקו מזדהה ונוקב גם בשמו שלו. שם פרטי ושם משפחה. הלב יודע עוד לפני שהמוח מבין. בהשתאות היא מספיקה להבחין שהצמדת שמו לשמה עדיין מעוררת אצלה עונג חריף ובלתי נסבל.
״חיפשת אותי״, הוא יורה בלי הקדמות מיותרות.
היא שותקת. מנערת מעצמה את הקטנה ומעמידה אותה על המדרכה. ערבוב עולמות. חלום שנבחש לתוך מציאות. אזור הדמדומים ממעמקי ההכרה מגיח וחוצה את הקווים, קורע את מסך הפנטזיה, מצליח לחדור לעולם האמיתי. כאן, עכשיו, רגע לפני הצלצול, כשהקטנה נדבקת לה לרגל והגדול אוטוטו צריך לצאת מהכיתה.
״תודה שחזרת אליי״, היא עונה לבסוף, מרגישה שהברכיים שלה מתמוססות. היא נלחמת בפיתוי להתיישב על המדרכה, ובמקום זה, בפיזור דעת, מרימה שוב את הילדה.
״אני עושה מה שמבקשים ממני״, הוא משיב, והיא לא יכולה להתעלם מהעובדה שהטון שלו לא נעים. מאוד לא נעים.
״איך מצאת אותי?״ השאלה שלו נשמעת יותר כמו גערה. הלב שלה מתכווץ.
היא מתנודדת במקום. בלתי נסבל להחזיק ככה ילדה כזאת כבדה. בלתי נסבל. מה היא רוצה ממני בכלל. הגיע הזמן שכבר תעמוד על הרגליים. היא מקלפת מעליה את הקטנה ומעמידה אותה על המדרכה, מול שער בית הספר. הפעמון כנראה כבר צלצל, כי פתאום היא מבחינה בנחיל של ילדים שוטף את החצר ומתקדם לעבר השער.
״איך מצאת אותי?!״ חוזר על השאלה האיש מעברו השני של הקו. כאילו אין גוגל בעולם.
״נורא פשוט״, היא אומרת לו, אבל לא מסבירה מה כל כך פשוט. מה כבר יכול להיות פשוט פה, לעזאזל.
הוא מחכה שתמשיך.
אבל היא לא.
״כן?״ הוא שואל בקוצר רוח.
היא מתעכבת.
״שירותיו הנאמנים של מיסטר גוגל״, היא מנסה לבסוף להפגין קצת הומור, אבל יוצא לה משפט דלוח. כמה עלוב, אלוהים.
״מה את רוצה?!״ נובח עליה האיש בטלפון.
היא שותקת. אילמות מוכרת משתלטת עליה. האילמות ההיא מפעם.
״מה את עושה?!״
היא מתבלבלת. באמת מה, למען השם, היא עושה.
״ברגע זה או בכלל בחיים?״ היא מוצאת לבסוף את הכוח לשאול.
נו, גאון הדור את, אין ספק.
״המקצוע. מה המקצוע שלך״, הוא מדבר אליה כמו לאישה רפת שכל.
״אהה. אני עיתונאית״, היא אומרת בפיזור דעת, ולמרות שהוא לא מוציא מילה, היא מרגישה שהוא מצטמרר בצידו השני של הקו.
״נשואה?״ הוא מברר, כמו פקיד עוין במיוחד של משרד הפנים.
״כן״, היא משיבה.
״ילדים?״ הוא ממשיך לרסס אותה בטון החמור הזה.
״כן״, היא משיבה.
״כמה?״ הוא בודק.
״שניים״, היא עונה.
״בני כמה?״ הוא חוקר.
״בת שלוש ובן שבע״, היא עונה.
״איפה את גרה?״ היא מרגישה כמו בתשאול יסודי של השב״כ.
״נווה צדק״, היא עונה בצייתנות.
״מה את רוצה?״
שוב השאלה הזאת. הטון הזה, הבלתי נעים, הכמעט מכוער, גובל פתאום בהיסטריה.
היא משתתקת. מה היא רוצה? דווקא על השאלה הזאת לא יצא לה לחשוב. מה היא באמת רוצה? למה בכלל שלחה לו את המייל ההוא באישון לילה, לפני כמה ימים, כשכל העולם היה שקוע בשינה עמוקה אבל אצלה, כל המפלצות, כהרגלן, עשו מסיבת פיג'מות מהגיהינום. היא רוצה משהו בכלל, חוץ מלהזכיר לו? הנה, עברו כמעט שלושים שנה ועדיין אפשר לסמוך עליה: היא לא מספרת. היא לא מדברת. היא לא מסגירה את הסוד. היא הילדה האילמת. הילדה עם הגיבנת.
״רציתי לפגוש אותך״, היא אומרת לבסוף. בשקט. בקול יציב.
״בשביל מה זה טוב?״ הוא יורה מיד.
היא רוצה להגיד לו שהיא נפגשת עם אנשים מהתקופה ההיא. יושבת מולם עם מכשיר ההקלטה ומראיינת. שואלת. חוקרת. נוברת. ולמרות שעברו עשרות שנים, הם זוכרים הכול. כאילו חיכו שיום אחד תחזור לשמוע את העדויות. כאילו ידעו שיגיע הרגע והיא תעלה מן האוב.
היא רוצה לומר לו שהיא מנסה, בעזרתם, להשלים את החורים השחורים. להבין. רק שבלי לדבר איתו, שום דבר לא יובן.
אבל היא שותקת.
היא שותקת מצטיינת.
״אני לא רואה למי זה יועיל״, הוא ממהר לסכם את השיחה, מסרב לשמוע את מה שלא אמרה, ואז מכריז בחגיגיות פומפוזית, רגע לפני שהוא מנתק: ״שיהיו לכולנו חגים שמחים ושנה טובה!״
בזווית העין היא מבחינה בילדון כתה א' מתקרב אליה ועל גבו תיק גדול.