השיט האחרון של הלולה

1

"הסופרים לעולם אינם בודים דבר"

(בלזק)

מבטו של רפאל ברדוגו היה מופנה אל החיץ שבין נתיבי התנועה. לא שדרה היא זו אלא חיץ בטון, ובמרכזו ערוגה צרה, נטועים בה שיחי נוי לאורך הכביש המפריד בין המכוניות הרבות המשתרכות באיטיות דרומה אל מחוץ לעיר לאלה המגיעות אליה. ליתר דיוק מבטו היה מופנה מעלה אל שלטי הפרספקס המוארים גם בשעות היום, שהיו קבועים על עמודי מתכת ירוקים ברווחים מדודים באותו חיץ ונועדו למשוך את עיני הנהגים, להסיח את דעתם מהנהיגה, ובהם צילומים מוגדלים של יקירי העיר, של ספורטאי צעיר בן היישוב שהביא תהילה לעירו, גברת נאה שנראתה כשדרנית טלוויזיה המזמינה את הציבור לאולם שבבית הדיור המוגן החדש, להרצאה ללא תשלום,"זוגיות בזמן מגפה".

רפאל לא גילה עניין במלל של השלטים. הוא מנה את הדקות החולפות בין שלט אחד למשנהו, לכוד במונית הזוחלת בין מאות כלי רכב הנעים באיטיות במעלה הדרך.

גאו בו געגועים לרחובות הריקים של מצפה רמון ולשקט המדברי. אבל הוא ידע כי געגועים אלו ראשית דבר הם נוסטלגיה של איש מבוגר, ראיית מה שהיה מצטעף באור ורדרד ובתחושת אובדן של עולם טוב יותר. הם תוקפים בדרך כלל את הנמצא ברשות עצמו, שהרי כשישב על הסיפון, מתנדנד בגלים המתערסלים של הים האגאי ומחשבותיו נדדו לשורותיו של הומרוס, מוקף בחברים מהעבר — לא חש באותה תחושה של אובדן עבר. עליו פשוט להשלים עם המציאות. עליו להתאקלם למקום מגוריו בעיר מצפון לתל־אביב שאליה עבר.

המזוודה הקטנה שלקח עימו לשיט ששב ממנו עכשיו, נחה בתא המטען של המונית. המונית צייתה ונעצרה לאור האדום ברמזור בצומת הסואן, נשים דוחפות עגלות תינוק, גברים נושאים שקיות גדושות מהמרכול וצעירים, אוזניות תחובות באוזניהם, מתפתלים בין הולכי הרגל, רכובים על אופניים חשמליים שתנועתם חרישית אך מהירה. והתנועה שבשדרה התקדמה בכבדות מלווה בצפירות עצבניות.

במונית הקשיב הנהג בעניין לשדרני רדיו קולניים שניסו להתגבר איש על רעהו בוויכוח חריף שלוּוה בכינויי גנאי על מחדל פוליטי זה או אחר של שר פלוני שאת שמו לא זיהה.

"בצומת תפנה ימינה ולאחר מכן תפנה שמאלה ותגיע ליעד".

הרגל ישן, שהרי הקול ממכשיר הווייז כבר הדריך את הנהג ליעדו.

כעבור דקות הגיעה המונית לפתח הבניין שבו התגורר רפאל בפרוור הצפוני של תל־אביב. הוא יצא מהמונית ועלה במדרגות לדירה. שני חדרים קומה ב ללא מעלית. טרק את דלת הכניסה אחריו. הדלת תחצוץ בינו לבין אירועי הימים האחרונים. היא תחצוץ אולי בינו לבין זרם המחשבות שאיים להטביע אותו, כך קיווה.

הדירה. הו, כן. עדיין לא יכול לכנות מקום זה בית על אף שחלפה כבר כמעט שנה מאז הגיע לכאן. הבית שלו עדיין היה שם, ברמת הנגב, במצפה רמון — שם השאיר גם את הכורסה המרופטת שלו, תרצָה לא הסכימה שהמובילים יעבירו אותה.

רפי נרדם על מיטתו לראשונה לאחר השיט.

מערפילי השינה עלה קולו של ויקטור. הבוקר מוקדם לפני הטיסה לארץ שב וסיפר בהתרגשות שוב ושוב לכל מי שהצטרף לשולחן ארוחת הבוקר, בעברית במבטאו הרומני שנוספה אליו נגינה שוודית:

"היא לא הלכה לישון אמש כשסיימנו את ארוחת הערב מאוחר.

בשעה שתיים לפנות בוקר שמעו אותה על הסיפון האחורי. היא שוחחה עם עוד אישה, אבל לארס שישב די רחוק משם לא יודע עם מי. הוא זיהה בוודאות את קולה".

"מה עשה לארס על הסיפון בשעה שתיים לפנות בוקר?"שאל מיכאל בן זוגה של בת שבע.

"הוא מעשן מקטרת וצופה בכוכבים. הוא אוהב את הכוכבים מעל הים ומדי לילה יוצא לצפות בהם".

"לארס הוא איש ים מצעירותו, וכשצליל חריג נשמע בחשכת הליל הוא הבין מייד כי מדובר בתאונה, מישהו נופל למים. הם פעלו מהר, הצוות, מרגע שלארס הודיע להם ששמע קול של גוף שנפל למים, הם פעלו במהירות וביעילות. לארס רץ לתא שלה והבין שהיא זו שנפלה. דלת התא הייתה פתוחה אבל היא לא נמצאה שם.

"אחרי זה הוא עזר להוריד את סירת ההצלה ולנווט את הסירה בחיפוש בים החשוך, זיהה צעיף אישה צף מרחוק לאור הזרקור והבין לאן נסחפה הנעדרת. הם מצאו אותה במרחק של כמה מאות מטרים מאחורי הספינה. היא לא ידעה לשחות, או אולי שתתה הרבה יין בארוחה אמש ואיבדה את ההכרה כשנפלה מהסיפון. כל זאת יצטרכו עוד לברר במכון לרפואה משפטית".

"העניין הגדול הוא לא לערב בחקירת מותה את השלטונות הרוסיים בנמל סוצ'י, לתת להם תעודת רופא שתאשר כי זה היה מוות טבעי, ואז אפשר יהיה להטיס אותה לישראל. וָלא יחזיקו בגופה בסוצ'י, ואם יחליטו שהתאונה התרחשה במים הטריטוריאליים של רוסיה, הלך עלינו".

"הם יעכבו אותנו לחקירת נסיבות המוות?"

"אז מה יהיה?"בת שבע התעשתה.

"ד"ר גדי קניג צריך להוציא תעודת פטירה, אולי ייכתב בה שהיא מתה מהתקף לב, שהיא סבלה ממחלות רקע וכו''?"

לאחר מכן הייתה השינה של רפאל כבדה, אפלה, ללא חלומות או קולות.