מאגיה ומיסטיקה ביהדות

מבוא

אין דבר עגום יותר ממרכז העסקים הדרומי של תל־אביב, בערב חורף קר. כאשר התנועה השוקקת של אדם ורכב נרגעת, ורק אורותיה של תחנת דלק נטושה מאירים את דרכם של מתי מעט עוברי אורח ונוברי אשפתות על ארבע, נותרת העיר בכל עליבותה. שם, בין מבנים מטים לנפול בני קומה אחת, מוליך שביל צר, שוקק חתולים, אל גדר ברזל שמאחוריה מנבח כלב זאב ענק. שלושה ברווזים ושני טווסים קורעים את הלילה בזעקות שבר כנגד הקרואים המתדפקים על השער הנעול.

חמסה אחת ועוד כמה כתובות גראפיטי על קיר מצהיב מזוקן מורים כי כאן גר אור הכהן, "מוציא כישופים ועין הרע מתורת הנסתר. מחזיר אהבות קודמות". הישענות על כפתור המצילה אינה מניבה כל צליל, אבל מניבה ג'ינג'ית עליזה למראה, בשנות השלושים שלה, שעד מהרה מתברר כי היא אשתו של אור הכהן.

היא מובילה אל פנים הבית הערבי, שחדר המבוא בו הוא גם הסלון ולצורך העניין - חדר הקבלה של הלקוחות. שורת ספרים קבליים מונחת על מדף, ותצלומיהם של שניים־שלושה קדושים על הקיר. עוד חמסות, ראשי שום וכמה פריטי כישוף נוספים פזורים בחלל הגבוה, שידע ימים מצוחצחים יותר. מן הסתם, לפני שנים רבות. שתי ספות מהוהות, שולחן נמוך וטלוויזיה, התמונה הנשקפת ממנה נראית כאילו שודרה מהעולם הבא, מארחים לחברה לממתינים: שני אנשי עסקים מעיר דרומית, גבר קשה יום מהמרכז ומיליונרית אחת שהגיעה במיוחד מגרמניה. אור דל זולג על הקירות, ששכחו טעמו של צבע. צינת חורף עזה נודפת מהם, כמו הייתה צינת הרוחות שגירש אור הכהן מאלפי נשמות תועות בשנות היכרותו עמן.

וילון חרוזים, שאינו מסתיר דבר, חוצץ בין הסלון לקיטון שבו יושב אור. אינטימיות איננה החלק החזק בסיפור הזה. זו האינטימיות החולנית של ממתיני קופת חולים הדבקים זה לצרותיו של זה כנחמה פורתא. אינטימיות שאינה מסתיימת מעבר לדלת, כי אין דלת. יש משהו מרגיע ומציצני בשותפות ההקשבה הזו ללחשים ולסגולות שבהן זוכה האחר. כמו צפייה במעשה אהבה של אחרים, המנסים להביא ילד לעולם אחרי שנות עקרות קשות וארוכות.

אור הכהן, גבר שרירי, חייכן, בעל פנים חזקים, בתחילת שנות הארבעים שלו, יושב עטוי גלבייה לבנה מאחורי מכתבה. דור שלישי לבעלי כוחות מיוחדים. הסבתא עסקה בהילינג במצרים, האימא בקפה ובקלפי טארוט בארץ, אחותו ממשיכה בקלפים ומקבלת רק נשים. חרדות, פחדים, נדודי שינה, השבת אהבות קודמות וריפוי רוחני — זה הפורטה שלה. אביו היה מתפלל עם הרב כדורי באותו בית כנסת ועסק גם הוא בכישופים ובהסרת עין הרע. אור, שמגיל 15 החל מטפל בחבריו לכיתה במאגיה לבנה ומשיב להם אהבות אבודות, מגדיר עצמו היום כמכשף של מאגיה לבנה.

אפשר לטעון לסתירה המובנית שבהגדרה, אבל אם לשפוט לפי הנוהים אחריו, נראה שלא בדיוק מעניין אותם האם המאגיה שלו לבנה, שחורה, ורודה, או מוגדרת ככישוף סתם. העיקר שימצא מזור לכאב האהבה, שיביא ברכה בעסקים, שינטרל כל חולי, ומצדם שינצל את מלאכי ארגמ"ן ככל יכולתו. המלאכים האלה — אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל ונוריאל - הם המסייעים בידו להוציא את המיטב, תוך התבוננות בחפץ או תמונה של הלקוח. המיטב הוא, בדרך כלל, ברכה וקמע עשוי עור צבי.

קמע הטבול שלושה ימים בשמן זית, לאחר מכן נשרף ונקבר באדמה ליד ביתו של זה שרוצים באהבתו — בדרך כלל יחזירו לידי האוהב. "דיסתורי, דיסתורי, דיסתורי", הוא אומר - ומיד מגרש כל עין רע. באותה מידה, הוא מספר, קל להטיל מאגיה שחורה באחרים: לוקחים את תמונתו של המקולל, מכניסים לבקבוק וקוברים בבית קברות ערבי, בצירוף הבקשה ביחס לאותו אדם. הכישוף כבר יעשה את שלו. לעומת זאת, אם מדברים על הצד החיובי של החיים, למשל הצלחה בעסקים, די שהמבקש ייקח מים מעסק מצליח (אותו סוג של עסק שבהצלחתו רוצה מבקש הבקשה) וישפוך את המים המבורכים על ידי אור בעסק שלו.

רוב הקליינטים, הוא אומר, רוצים לדעת האם האישה בוגדת, או מה יהיה בעסקים. רוב הקליינטיות רוצות לדעת האם הבעל בוגד, או מה יהיה בענייני בריאות ונפש. אז הוא מפרק את השמות של הלקוח ושל אמו על דרך הנומרולוגיה ורושם את הקמע. קללות וטומאה - לא אצלו. גם לא החזרת נשמות תועות של קרובי משפחה, "כי זה מפריע למנוחתן, ובעצם זו מאגיה שחורה".

ככל המקובלים (או אלה הרואים עצמם ככאלה) הוא ממהר להסתייג מכל עיסוק במאגיה שחורה. אבל נראה שהגבול בינה לבין אחותה הלבנה דק מאוד לעתים, עד כי קשה לדעת מתי נחצו הקווים. והמרחק ביניהן קטן כמרחק שבין ביתו של אור לצדו השני של הכביש. שם, בלב האפרוריות הבלה של מבני מסחר שהזדקנו מהר מדי עם העיר שלתוכה נולדו, שוכן בניין משופץ שעל קירו החיצוני מואר באור גדול השלט "מדיטבע. המרכז לרפואה משלימה". מסדרונותיו מרופדי שטיחים, וקירותיו מדופני זכוכית ולבד ירוק. חנות ענקית, עתירת קריסטלים, מהבהבת באור נגוהות זרחני. בעשרות כיתות לימוד, לאורך מסדרון ארוך, מועבר הידע האיזוטרי לדורות הבאים של מרפאים טבעיים וסתם שוחרי מודעות.

שני קצותיו של עולם האיזוטריקה הישראלי העכשווי, מיסטיקה קדומה ומאגיה שחורה מצדו האחד של הכביש, רפואה הוליסטית ושלל קורסי מודעות נוסח "העידן החדש"- מצדו האחר. שילוב בלתי אפשרי כמעט, אבל עדיין חיבור האוחז בקצותיו עולם ומלואו. עולם הולך ומתעצם מיום ליום, שולח עוד ועוד שורשים ומעמיק חדור. כנחש האנקונדה האגדי הוא הולך ומתארך מתחת לפני השטח, ורק לפרקים מרים ראש ומאותת איתות גדול, מבעית ומלהיב בה בעת, על דבר קיומו.

יהיו רבים שעצם האזכור של מאגיה ומיסטיקה, מודעות והילינג, בכפיפה אחת יעביר צמרמורת בגוום ורטט לא רצוני בהגיונם הצרוף. הם נמצאים בחברה טובה. אינטלקטואלים ורבנים, פילוסופים ואנשי אקדמיה נטו מאז ומתמיד לפסול (ולמזער — לפטור בבוז) כל תורה שאינה מתיישבת עם השמרנות הממסדית. הכוהנים רדפו את הנביאים, אנשי ההלכה - את אנשי המיסטיקה, הרופאים - את אנשי הרפואה האלטרנטיבית, והמקובלים - את המאגיה השחורה.

אין חדש תחת השמש. ובכל זאת יש. בסוף נובמבר 1995 נערך בירושלים הכנס הבינלאומי הראשון למאגיה, בהשתתפות כשלושים חוקרים נכבדים מכל העולם. המיסטיקה היהודית נדונה לראשונה תחת קורת גג כה נכבדת בצמוד לענייני כישוף קוסמופוליטיים. המינוחים וכותרות הדיונים, שנשאו נופך אקדמי כבד ראש, לא סתרו את העובדה שהמאגיה והמיסטיקה היהודית הולכות יד ביד כל שנות קיומן.

הצצה בעלון הפעילויות החצי־שנתי של "האגודה הישראלית למודעות", סניף תל אביב, תגלה כ-250 אירועים המכסים את כל טווח האיזוטריקה והאוקולטיזם — מקורסי מבוא לנומרולוגיה וטארוט ועד דיונים מלומדים (כולל הוכחות מצולמות) על מפגשים מהסוג השלישי עם עב"מים; מעולם המדריכים הרוחניים לפי הקבלה ועד גיאוביולוגיה; מכישוף ועד שפת הגוף; מגימטריה ועד חיפוש אחר המופלא. כמספר הזה של אירועים מתקיים גם בסניף החיפני.

המכון לחקר הקבלה בתל אביב מעביר בשעריו עשרות תלמידים בכל מחזור, והוצאת הספרים שלו מנפקת מדי שנה כמה ספרים חדשים הנמכרים באלפי עותקים (שלא לדבר על "ספר הזוהר").

מדפי הספרים בחנויות, שעד לפני שנים לא רבות היו חפים כמעט לחלוטין מנושאי האוקולטיזם, העל־טבעי, הפראפסיכולוגיה, הספיריטואליזם והמודעות, הולכים ונגדשים מדי חודש בעוד ועוד כותרים חדשים בעברית. אם לשפוט על פי מקום הכבוד המוקצה להם בחנויות לצד רבי־המכר של הספרות היפה ו"ספרות המשרתות", נראה שמדובר בחיזור המסתמך על צרכן תאוותן למדי. חנויות הדגל של רשת סטימצקי מקצות גם אגף נרחב לספרות המיובאת, וזו אינה חסרה. ספרות יבוא ממלאת גם את ספריותיהם של בתי הספר לרפואה אלטרנטיבית, הצצים בזה אחר זה. בהערכה גסה פועלים כיום כעשרים בתי ספר ומכללות מעין אלה.

התעשייה המשגשגת של העוסקים בתחומי ההוליסטיקה והאוקולטיזם הביאה ליסודו של כתב־עת המשלב פונקציות של דפי זהב לאנשי מקצוע ומדריך ידע כללי לחובבים. הוא כולל מאות שמות של אנשים ומוסדות העוסקים בענף. משנה לשנה הולך ורב גם מספרן של החנויות הענפיות, המחזיקות תחת קורתן קריסטלים, ספרים (מקבלה ועד קריאה בקפה) וכתבי עת, קלטות מוסיקה וסרטי וידיאו, ובעיקר אינסוף אבזרי שימוש (מסטים מהודרים של קלפי טארוט ועד תוכנות מחשב למפות אסטרולוגיות, ממקלות קטורת ועד מטוטלות).

העיתונות מלאה סיפורי גבורות של בעלי כוחות על־טבעיים המפליאים לעשות בעזרת כשפים, לחשים וקמעות. מקובלי־העל, כמו הרבנים יצחק כדורי ודוד בצרי, מסוקרים בקצב שהיה גורם לכל פוליטיקאי בעל ערך עצמי לא מבוטל להוריק מקנאה. ובעידן הרייטינג, אפילו הטלוויזיה הספקנית אינה יכולה עוד להתעלם מהתופעה שאין כמוה להוכחת רצון ההמונים - כתבות על המקובלים הללו, פולחן קברי הצדיקים, אמונות תפלות ועוד כיוצא באלה נושאים, שלא זכו לדריסת רגל על המסך הקטן בעבר, הופכים לחיזיון תדיר יותר ויותר.

במקביל ניתן לראות גאות בפופולריות של תחומים אלה גם בארצות אחרות. לא במקרה זוכה סדרה איזוטרית כמו "תיקים באפלה" להצלחה כה גדולה בעולם כולו. סרט כמו "שחור" מניב ביקורות נאות בארץ, וכבר פועלים כאן בתי קפה ראשונים, שבהם משעשעים קוראים בקפה ובקלפים את הקרואים על כוס קפה ועוגה.

ובה בעת, במוקד הדמוקרטיה והנאורות של המזרח התיכון, בביצה עתירת תנינים איסלאמיים חשוכים המאמינים בקדושים שעולים לשמים עם ביצוע רצח ביהודים, מטילים עשרה מקובלים קללת "פולסא דנורא" על ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, חודש וחצי לפני הירצחו. בראיון שנתן הפרופסור משה אידל מהאוניברסיטה העברית, אחד מחוקרי הקבלה הגדולים של תקופתנו, בצמוד לכנס המאגיה הבינלאומי שנערך בישראל, הוא אמר: "ההשבעה (פולסא דנורא) שהטילו עשרת המקובלים על ראש הממשלה הייתה דבר שקרה במרכז ירושלים, בימים כתיקונם, לא קמה שום צעקה מן העולם הדתי, איש לא אמר שזו שטות. כלומר, הם מאמינים שזה עובד. שמעת על מדינה שבה מקובלים או מאגיקונים יכולים לנסות, בגלוי ובכוונה, לגרום למותו של ראש ממשלה באמצעים מאגיים ואיש לא עוצר אותם! לפני עשר שנים אף אחד לא יכול היה לחשוב על זה, והיום זו ידיעה עיתונאית שעוברים עליה לסדר היום."

שקיעת הרציונליות, אומר אידל באותו ראיון, מתבטאת גם בכניסת המאגיה לפוליטיקה, בשיחור פניו של הבאבא ברוך, בהשתטחות על קברי צדיקים ובבקשת קמעות, ברכות וסגולות. "אין כמעט קורפוס ביהדות שאין בו דיון על מאגיה, חיובי או שלילי. בדרך כלל חיובי. אומרים שזה עובד, אבל אסור."

וכך ניתן למצוא בעיתונות מדי פעם, כמעט בביישנות, ידיעות כגון זו ש"המשטרה נעזרת גם בקוראי קפה בחקירת היעלמה של הילדה אלכסנדרה ברנדט". בגוף הידיעה נאמר, כי צוות החקירה המורחב נעזר מאז תחילתה גם בפראפסיכולוגים, קוראים בקפה, מכשפים, רבנים ורואי עתידות. במשטרה מגדירים זאת ‘שומעים מה שהם אומרים', כדי שלא יחשבו שהמשטרה נעזרת ברוחות ובשדים".

או ידיעה על מנהל "כולל" בנגב, שהציג עצמו כמגרש שדים המתמחה בעשיית מעשי נסים ובפתרון בעיות רפואיות, ואגב כך סחט את מטופליו תוך הפחדות ואיומים על חייהם.

עם זאת, שקיעת הרציונליות שמציין אידל אינה כוללת את טקסי הפולחן המסתוריים שעורך הרב דוד בצרי בירושלים מדי חודש, הכוללים התרת עוונות של חוטאים, תפילות להבאת פרי בטן וכנגד בני נוער המתמכרים לסמים ולכתות השטן. המונים נוהרים אליהם, והעיתונות משתפת פעולה בהרחבה. למעשה, המקובלים הגדולים נהנים מ"כתבי חצר" המוזנים על ידי אנשיהם הסמוכים לרב. מן הסתם גילו גם המקובלים - הפועלים לכאורה תמורת מתנות ומעשרות לישיבותיהם - את סוד הקסם של יחסי ציבור נכונים.

קשה לדעת האם אכן מדובר בשקיעת הרציונליות, כדבריו של אידל, או שמא בחיפוש מואץ אחרי ישועות באמצעים אחרים, לצד הרציונליות. קבלה, כתות, קורסי מודעות ומאגיה — כל אלה מנקזים כיום כוח חברתי עצום, הולך וגדל, לנקודה אחת שרבים עדיין נוטים להילחם בה. המלחמה הזאת, כך זה נראה כרגע, היא כמעט מלחמת מאסף.

ירון לונדון, עיתונאי רציונליסט המוטרד משפע כוחות האי־גיון, כהגדרתו, כתב: "אני חש מאוים על ידי גאות ההבלים המיסטיים. הקבלה, היין והיאנג, הבודהיזם, החסידות, הקריאה בקפה, מפעל הפיס, באבא ברוך והאסטרולוגיה - כל אלה אויבי האישיים. "זה מפני שנולדת במזל בתולה — מקניטים אותי".

מדוע זוכים מכונים ל"קבלה מעשית" להצלחה כה רבה, הוא תוהה, ומדוע ערב "על־חושי" במלון אכדיה סוגר קופות? מדוע איומיהם של מחזירים בתשובה המתארים את אימי הגיהינום גרפו קולות לטובת ש"ס (בבחירות)?

אבל לונדון, אדם בעל השפעה תקשורתית, כתובה ואלקטרונית, אינו מצליח לענות על השאלות, או לשנות את דעת ההמון, שקולו כקול שדי, ועורכיו של לונדון הם משרתיו הנאמנים. אם זה מנחם אותו, הרי שאיננו בודד בתהייתו. פרופסור יוסף דן, גם הוא מגדולי חוקרי הקבלה של ימינו, בטוח כמו אידל כי "כשהפילוסופיה הרציונלית מגיעה לקצה גבולה, היא נקלעת אל המיסטיקה". דן, כמו רבים מעמיתיו, נוטה לשים חיץ ברור בין המחקר האקדמאי לבין כתות של מאחזי עיניים. "לעתים," הוא אומר, "בורים ועמי ארצות מתעטפים באצטלה קבלית. זהו עיוות מפלצתי של היהדות הרוחנית וסילוף אופיה ההיסטורי של הקבלה שהייתה מעוגנת בחיי תורה ומצוות. כיתות דתיות אלה, שהגיעו לכאן מקליפורניה, מדברות על 'חיי רוח טהורים', או 'התבוננות מיסטית במציאות', אבל הן מציעות סם של אושר שקרי להמונים."

הסתגרותם של האקדמאים, והרמת האף של האינטלקטואלים, אינה שונה מזו של הפילוסופים. מאז ומתמיד הייתה הקבלה שנואת נפשם, אם כי במאבק הסופי אין להשוות את השפעתה של הקבלה על ההמונים, ועל תמונת פניה של היהדות המודרנית, לזו של הפילוסופיה היהודית. פרופסור ישעיהו לייבוביץ' המנוח טען כל ימיו, כי בקבלה יש קווים אליליים מובהקים, "משום שכל עבודה זרה נובעת מהאינטנסיביות של רצון האדם להתקרב לאלוהים ולהכירו. זו הסיבה מדוע דווקא באותם דורות שהדחף הדתי בהם היה עמוק מאוד גברה עבודה זרה בישראל. דווקא דור המדבר, שהיה כה קרוב להכרת אלוהים, יצר את העגל. כל תקופת המקרא, עשרים דורות, בזמן הנביאים שהשכינה דיברה מגרונם ובזמן בית המקדש שהשכינה שרתה בו - לא פסקה עבודה זרה בישראל."

אם הייתה זו ההתעצמות הדתית שהביאה להיווצרות העבודה הזרה כמשקל נגד לחומרה ההלכתית, או אם היה זה דווקא השפל שבאמונה הדתית שהוביל לנהייה אחרי המיסטיקה - אין זה משנה עוד. עובדה אחת ברורה: בעידן הולך ומתמחשב, שהטכנולוגיה הולכת ומתעצמת בו באותה מידה שבה הפיסיקה הולכת ומתערפלת בתשובותיה למבנה היקום ומהותו, האדם - כל אדם - מחפש תשובות בכל מקום אפשרי. אם נכזבה תוחלתו להבין משהו בעזרת האסטרונומיה, הוא מטה פניו, בעזרת אותם כוכבים, אל האסטרולוגיה; אם נואש מהגיאולוגיה, הוא ימשיך ויחפור את מסתרי המעמקים בעזרת מטוטלת ומטה כישוף; אם נלאה מהפסיכולוגיה — יתהה אחר התת־מודע בקלפי הטארוט ושוב בכוכבים. אין זה מקרה שהמהפכה החדשה של האסטרולוגיה היא זו שהופכת אותה לכלי פסיכולוגי, וכיום שוב אין פסיכולוג או פסיכיאטר המכבד את עצמו שלא לומד אסטרולוגיה ככלי אבחון אישיותי.

צבי ינאי, רציונליסט ספקן, עורך כתב העת לאנשים חושבים "מחשבות", לא הצליח להימלט ממלכודת הבדיקה המדעית של כל אותן אמונות מופרכות בהימצאותם של עב"מים וכוחות "על־טבעיים". סקירה מהירה של הספרות המקצועית בתחום מחקרי ה"על־חושי" תבהיר כי נקודת הכשל של התבוננות זו מצויה בעצם הניסוי עצמו. כדי להוכיח את קיומם של קוואנטים נזקק הנסיין למכשור שהוא עצמו משפיע על התוצאה. לא כל שכן כשמדובר במרכיבי אנרגיה לא ברורים עדיין, כמו האנרגיה המחשבתית המסוגלת להעביר מחשבות מאדם לאדם במרחק מאות קילומטרים, או להזיז חפץ במרחק מילימטרים בכוח המחשבה. ועדיין קיימת האפשרות של מציאות כוחות שטרם הוגדרו, ממש כשם שגלי הרץ לא נודעו עד שבא הרץ וגילה אותם לעולם.

"אם המוח הוא פסגת האבולוציה," אומר אהרון צייטלין בספרו "המציאות האחרת", ״ומעליו אין דבר, הדבר מופרך מזווית הראייה האבולוציונית. שכן אם קיימת התפתחות מלמטה למעלה, למה תיעצר כשהיא מגיעה למוח האדם?"

והסופר ההונגרי ארתור קסטלר, שהתעניין רבות בחקר העל־טבעי, אומר בספרו "שורשי המקריות": "לפחות תיאוריות אלה [ה"על־טבעיות"], המבוססות על הנחות שנשמעות מוזרות - אבל אינן מוזרות יותר מאלה של הפיסיקה המודרנית - הולכות דרך ארוכה לקראת הסרת ההילה של האמונה התפלה מה"על" שבמינוח 'תפיסה על־חושית'. ריח המטבח של האלכימאי מתחלף בריח הקווארק של המעבדה."

אלא שכל ההסתייגות המלומדה מהאמונות התפלות קורסת נוכח כוחות החיים. אלה נעים במסלולם, בלי התחשבות יתרה בדעת האינטלקטואלים, בלי יחס לפילוסופיה, ותוך חרישת תלמים עמוקים - בכל הדורות, העדות והתרבויות - ללבבות ההמונים. אין כוח חזק מזה. די לשמוע חבר ממשלה חילוני אומר במשפט אחד של ראיון רדיו "טפו־טפו, אם ירצה השם, בלי עין הרע", תוך כדי נקישה על העץ; לראות מנהלי קבוצת כדורגל מפזרים על המגרש, לפני כל משחק מכריע, עפר שהובא במיוחד מקברו של ר' מאיר בעל הנס; לשמוע מפי שחקני תיאטרון או ימאים כי אינם שורקים על הבמה או על הספינה מחשש לעין הרע (ומהי משמעות ה"בלי עין הרע״ הזה, שכל אימא פולנייה מסיימת בו את משפט הברכה שלה?) ולצחוק מאלה שאינם עוברים במקום שבו חלף חתול שחור, בעוד אנחנו, הבזים להם, עונדים בלי משים שרשרת ועליה תלויה חמסה או "חי".

לא לחינם ראו שני אנשים חכמים כמו גרשום שלום, גדול חוקרי הקבלה בזמננו, וישעיהו לייבוביץ' במיסטיקה היהודית את החלק החי, המפרה, של הדת. אותו חלק שמונע מהדת הממוסדת והקפואה מלהתאבן, שמניע אותה קדימה בכוח הוויכוח הציבורי, האומץ הפילוסופי והחיוניות הרגשית שבו. וככל שהדת הולכת ומתנוונת, כך הולכת המיסטיקה ומתעצמת.

בשעה שבוגרי צבא יוצאים למזרח הרחוק ומשתתפים במסיבות אסיד בגואה שבהודו, כדאי להיזכר בדבריו של הפילוסוף הגרמני הגל, שאמר: חוויות הלוצינטוריות יכולות להימצא רק בשלושה תחומים: בדת, באמנות ובפילוסופיה. מתוך השלושה רק הדת שמורה להמונים. וכשהדת פושטת רגל, אפשר להוסיף, נותר המסתורין שבה. וכשהדת אינה יכולה לספק מענה לחרדותיו של עם המצוי במצוקה קשה - אם זו גלות בבל, אם זה גירוש ספרד, אם אלה פרעות באירופה ואם מלחמות ישראל - הוא מחפש את הישועה במה שהוא כמעט־דת, המיסטיקה.

*

היהדות, משחר ימיה, סובלת מפיצול אישיות בכל הנוגע להתייחסות למיסטיקה ולמאגיה. "מכשפה לא תחיה", מורה האל למשה על הר סיני, ומרחיב: "לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים." אבל אבוי, הבלבול גדול, ומסכנים פוסקי ההלכה שאינם מוצאים ידיהם ורגליהם במה שמותר ומה שאסור. וכך, באופן די משוחד, אם יורשה לומר, מעשים "על־טבעיים" המבוססים על "ספר יצירה" (ספר המיסטיקה הקדום ביותר ביהדות) מותרים, בעיקר כשהם למען קדושת השם או מצוות, ואילו מעשים על־טבעיים אחרים דינם סקילה. לא נעים.

לרפואה מותר, וגם לאסטרולוגיה, ואפילו ניחוש על פי ציוצי הציפורים מותר. החכמים מתפתלים עד כדי כך באמונותיהם היומיומיות, אלה שבהן הם מחזיקים בבתיהם פנימה ואשר מושפעות מהסביבה עובדת הכוכבים, עד שהם מוכנים אפילו לסובב את ידם כדי להצדיק לימוד כישוף שנועד להציל אחרים. יש בעיה — חכמי הסנהדרין נדרשים, בין היתר, לגלות בקיאות בכישוף. לפי רש"י, כדי שיוכלו לאתר בקלות מכשפים אחרים. אתם הבנתם את זה? בערך כמו לומר על שופט שהוא חייב להיות רוצח כדי לזהות רוצחים.

אפילו הרמביים, רופא ופילוסוף, רציונליסט מובהק ומתנגד נצחי לכל ענייני העל־טבעי, מודה כי אנשי הסנהדרין חייבים להיות לא רק חכמים ונבונים, אלא גם "יודעים קצת משאר חוכמות, כגון רפואה וחשבון ותקופות ומזלות ואצטגנינות, ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים." ייתכן שהבוז שרחש הרמב"ם לתורת הסוד נבע לא רק מחשש לפגיעה במה שהוא (כמו הרציונליסטים של תקופת האמנציפציה במאה ה-19) ראה ביהדות האמיתית, "דת התבונה", אלא גם מחשש לפגיעה בתדמיתה של היהדות בעיני הגויים. ואולי חונך גם הרמב"ם בראייה על־חושית, שכן מאתיים שנה מאוחר יותר נרדפו היהודים באירופה כמכשפים.

"אנשי ההשכלה היהודית," אומר פרופסור יוסף בן שלמה, ראש החוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל־אביב, "בזו למיסטיקה היהודית כחלק ממאבקם נגד היהדות הרבנית. גם האורתודוקסים ביהודי גרמניה הצטרפו אליהם. למעשה, היה זה מאבק בין מייצגי ההשכלה לבין 'מורדי האור' הריאקציונריים הנלחמים באמת."

צבי גרץ, ההיסטוריון הגדול, מכנה את "ספר הזוהר" "ספר השקרים הגדול" ורואה בו ריאקציה חשוכה. בהגדרה זו הוא בוחר להתעלם מכך שהקבלה מציגה תפיסה אלטרנטיבית להלכה, בכל הנושאים המטאפיסיים והדתיים, שלא לדבר על השפעתה ההיסטורית המצטברת יחסית לזו של הפילוסופיה היהודית: מנהגי קבלת שבת, תיקון ליל שבועות, תיקון חצות,  הילולת הרשב"י, וכגורם לשבתאות ולחסידות המשפיעות על התהליכים ההיסטוריים העתידים לבוא.

בערך באותה תקופה של רדיפות היהודים באירופה מגיעה הקבלה לתקופת הזוהר שלה בארץ ישראל, כאשר האר״י מפרסם את תורתו. התאוצה שחשיפתה זוכה לה, עם התפשטות התנועות השבתאית והפנקיסטית, הופכת לזעזוע עמוק בעולם היהודי. זעזוע זה עתיד לחרוט את רישומו בעם ב-150 השנים הבאות. המשיחיות הופכת לציונות נוסח הרצל מצד אחד, או הגירה לארצות הברית לאחר הפרעות ביהודי רוסיה מצד שני.

החסידות והקבלה ממשיכות לפרוח בישראל, אבל רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם האכזבה מהרציונליזם, מתחיל להתעורר העניין המדעי בקבלה. מי שתורם לכך יותר מכול הוא גרשום שלום, הראשון שהופך אותה לעניין שאיננו "מוקצה" על ידי היסטוריונים ורבנים, אלא בעל לגיטימיות משלו כערך מדעי מדויק. יתרה מזאת - לראשונה מוצגת הקבלה על ידי האקדמיה כשיטה בעלת ערך הבאה במקביל ליהדות הרבנית, ולא כשוליים סהרוריים של האחרונה.

פרופ' בן־שלמה מגדיר זאת כ"פריצה הראשונה למחקר אובייקטיבי של הזרמים הלא־רציונליים ביהדות והחזרת האיזון להיסטוריוסופיה היהודית, מאזן שהופר על ידי הגישות המשכילות. שלום הציג את חשיבות התורות והסמלים המיסטיים והקבליים מבחינת תולדות הדתות ומדע הדת."

אט־אט מגלה הרבנות כי השד אינו נורא כל כך, והיום - טוען פרופ' יוסף דן, בעל קתדרה על שם ג' שלום באוניברסיטה העברית - היהדות האורתודוקסית כולה קבלית. אחרי הכול, אין בזה משום חדש - כבר לפני מאתיים שנה נמצאו סודות שבתאיים בקמעות שהיה מכין הרב יהונתן אייבשיץ, רבה של פראג.

בעקבות מחקריו של שלום מגלה גם העולם הגדול עניין הולך וגובר בקבלה: הגויים מתחילים לפשפש בתורת הסוד העברית, אינסוף מחקרים נכתבים בנושא; התורה האיזוטרית של פעם הופכת נחלת ההמונים, מה שפרופ' בן־שלמה מגדיר כ״רצון לכבוש את הממד הרוחני בקורס מקוצר". גרשום שלום, הוא אומר, הסתייג מהאופנה הזו של קבלה פופולרית, מחשש שזו מציעה קרקע פורייה לשרלטנים. הדרך לגאולה ולהבנה של האדם, העולם והאל אינה פשוטה, בעוד הקבלה המעשית היא גילוי שולי של הקבלה."

המקובלים כולם, אלה שנרדפו במשך שנים על ידי הפילוסופים והרציונליסטים, מוצאים גם הם כר התנפלות - על העוסקים בקבלה המעשית, עיסוק שאותו הם רואים כשולי ביחס לתורות הרעיוניות של הקבלה, שמטרתן הבנה אמיתית של המציאות האלוהית והאנושית.

סוף שנות ה-60 מציין את תחילת פריחתו של הספיריטואליזם הישראלי, כאשר מרגוט קלאוזנר, אשת נכסים המתעניינת בעל־טבעי, מייסדת את המגזין הראשון לעניינים אלה, "עולם המסתורין", ויוצאת בערבי הסברה — יחד עם הפראפסיכולוג הצעיר חנן אברהם. בסוף 1970 רועשת ישראל עם התגלותו של הפנומן הגדול ביותר בתחום זה, מאז ועד עתה, אורי גלר. הצעיר בעל העיניים המגנטיות מכופף כפיות ומחיה שעונים מתים, אבל הספקנות הישראלית אינה יודעת כיצד לעכל את התופעה הייחודית הזאת. גלר גורר אחריו שובל ארוך של מתנגדים המאשימים אותו באחיזת עיניים.

שנה מאוחר יותר הנביא עוזב את עירו לסדרת מבדקים במכון סטנפורד בקליפורניה, תחת חסותו של ד"ר אנדריי פוהאריץ, ממציא וחוקר רפואי בעל שם. מאחורי פוהאריץ ניצבת לא רק שורת פטנטים מדעיים, אלא גם סדרת מחקרים על אנשים בעלי כוחות מיוחדים, כמו המדיום הבריטית אוולין גארט3 והמרפא הברזילאי בעל ידי הזהב אריגו.⁴

הדוחות על הניסויים השונים שנערכו על גלר בשנים הבאות פורסמו בכתבי עת מדעיים (כולל מחקרים של קוסמים, שמצאו כי כוחותיו הם אמת).⁵ "אפקט גלר" - יכולתו של גלר לגרום לכיפוף כפיות, הפעלת שעונים ומצפנים והזזת חפצים, גם אלה הרחוקים ממנו — זכה לתהודה בעולם כולו. במקביל, הוא הפגין כישורי טלפאתיה "רגילים". הפרסום התקשורתי הפך אותו לאחד האנשים הידועים בעולם, ובתוך שנים אחדות קבע את ביתו במקסיקו, בארה"ב ולבסוף בבריטניה, שם החל עוסק גם בגילוי מחצבים באמצעות הרוח. עד מהרה זנח גלר את הופעות הבמה והתמקד בהופעות טלוויזיה ובכתיבת ספרים. שמו מוזכר בכל אנציקלופדיה לענייני העל־טבעי שמכבדת את עצמה. כיום הוא חי בישראל, ומוזיאון מיוחד ביפו מספר את מעלליו, כולל תצוגה של הכפיות המכופפות.

במקביל לגלרמאניה המתעצמת ידעה ישראל של שנות ה-70 את פריחתן של הכתות השונות: המדיטאציה הטרנסצנדנטלית מוצאת לעצמה מקום של כבוד בין הצעירים; נציגי הארי קרישנה פוסעים ברחובות הערים בגלאביות כתומות, גלוחי ראש, כלי הקשה בידיהם; הסיינטולוגיה עושה לה מאמינים ראשונים נלהבים; כמה כתות איזוטריות אחרות מושכות קהלים, בטרם הופכות ה"אימן", ה"אסט", ה"פיזיקל אימורטליטי", ה"איי אם" והביו־אנרגיה לפי רייך ללהיט הבא של כל מבקשי המודעות העצמית.

קהל החסידים הופך הטרוגני יותר - לא רק בני־עשרה המחפשים משמעות לחיים, או חיילים הניצבים נוכח העולם הגדול, אלא גם אנשי עסקים המחפשים שינוי של אמצע החיים, נשים על סף עידן הפמיניזם העולמי, זקנים שבסתיו חייהם מוצאים תקווה חדשה.

הרעש התקשורתי סביב הכתות, כמו גם ריבוין על משבצת הביקוש המקומית הצרה, גורמים בתחילת שנות ה-80 להפחתה בעוצמת פעילותן ובהיקפה. את מקומן תופסות המיסטיקה והאיזוטריקה. האגודה לפיתוח המודעות פותחת שעריה, והמכון לחקר הקבלה מרחיב פעילויות. החזרה בתשובה עושה גלים יותר ויותר. עידן הדלי ממשמש ובא. המיסטיקה רוכשת יותר ויותר תלמידים גם באקדמיה, והחוג למחשבת ישראל, המלמד גם קבלה, מגיע לקהלים המתחרים בהיקפם אף בזה של החוג לספרות. בתי הספר לרפואה אלטרנטיבית נפתחים בזה אחר זה.

ועם זאת, האקדמיה - גם כשהיא חוקרת את המיסטיקה - עדיין עושה זאת בכמעט התנצלות, תוך שהיא מעדיפה להתעטף באצטלת מדעי הדת, היהדות, או הפילוסופיה. "העיסוק באוקולטיזם ברמה האקדמית יהיה סוף המדע," מתחלחל פרופסור איתמר גרינוולד, מרצה למדעי הדתות באוניברסיטת תל־אביב. אפילו הוא, ממארגני כנס המאגיה הבינלאומי הראשון שנערך בישראל, מעדיף לראות את המיסטיקה והמאגיה היהודית כפן אי־רציונלי, גם אם בלתי נפרד, של הדת הרציונלית. זו, למעשה, אותה תפיסה של הפילוסופיה את המיסטיקה מאז ימי הרמב"ם.

גרינוולד, כמו עמיתיו, רואה במאגיה מרכיב בסיסי ותוסס של הדת שנדחק לשוליים על ידי הממסד הדתי מטעמי שליטה וכוח, ויודע כי הגבולות בין הדת למאגיה מטושטשים ונזילים (היהודי, למשל, מייחס את הופעת כוחות הטבע למצוות שהוא עושה). ועדיין, נראה כאילו המחקר האקדמי מסרב לגבש חוקיות־על בכל הנוגע לנושא המודעות שאינה מוגדרת כפסיכולוגיה. לא מפליא שרבים מאנשי האקדמיה התייחסו במשך שנים, ועודם מתייחסים, בספקנות רבה גם לפסיכולוגיה. קל לו יותר, למדע, לברוח מהמיסטיקה ומהמאגיה, כמכלול שבו הכול משפיע על הכול, ולנסות לבודד תופעות ותחומים שבתוכן, כדי לחקרן במישור האקדמי ההיסטורי־פילוסופי יותר מאשר בתחום החי.

*

אבל החיים, מסתבר, חזקים יותר מהספקנות האקדמית, ותהליכים מתחוללים, זעיר פה וזעיר שם, גם במגדל השן של החשדנות המדעית. מחקר שנערך באוניברסיטת בר־אילן מאותת לראשונה על פריצת סכר ההסתייגות עתיקת הימים הזו. ככל הידוע, זהו מחקר ראשון מבין כמה שבא לבדוק את תקפותם של הכוחות ה"על־טבעיים", או כפי שהחוקרים הגדירו אותם — "תחומים שבשולי המדע".

במחקר, שנערך ב-1995 על ידי ד"ר יהודית רונן, ד"ר מתי רונן ורוני מועלם, נבחרו 14 נבדקים, מגיל 16 ועד 70, שנבדקו אצל תשעה מומחים מהידועים בארץ בתחומם - שתי גרפולוגיות, שני אסטרולוגים, שני כירולוגים, שתי מדיומיות וקבליסט אחד. לגרפולוגים נמסרו גיל ומין הנבדק, שפת האם שלו וכתבי יד מההווה ומהעבר. לכירולוגים הגיע כל נבדק לחוד בליווי החוקר, שדאג לכך כי לא יתקיים דו־שיח בין הנבדק לבודק. אצל מדיומית אחת ביקר הנבדק עם החוקר, כשבמהלך הביקור לא הוחלפה אף מילה על ידי הנוכחים, ואילו מדיומית שנייה קיבלה רק את שם הנבדק, שם הוריו ותאריך לידתו. הקבליסט קיבל לבקשתו רק שם, שם האם ותאריך הלידה של הנבדק.

המומחים נתבקשו לכתוב דוח על אישיותם של הנבדקים. כל נבדק קיבל סדרה של ארבעה דוחות מכל מומחה: הדוח שנכתב עליו עצמו ועוד שלושה דוחות אקראיים שכתב המומחה על נבדקים אחרים. הדוחות שניתנו לנבדק היו ללא סימני זיהוי. הנבדק התבקש לקרוא את הדוחות ולדרגם בהתאם למידת התאמתם אליו. הסיכוי שהנבדק יזהה אקראית את הדוח שנכתב אודותיו הוא, כמובן,0.25  (1 מתוך 4 דוחות).

התוצאות שהתקבלו לימדו כי הנבדקים הצליחו לזהות את הדוחות שנכתבו אודותם בשיעור הגבוה מזיהוי אקראי. יש לציין, כי כל הנבדקים היו אנשי אקדמיה, דבר שהקשה על אבחונם כבעלי רקע תעסוקתי שונה, בעיקר בתחום הגרפולוגיה. העובדה שהדוחות האישיים זוהו על ידם מצביעה כי אלה סיפקו להם מידע חשוב וייחודי אודות עצמם. הסתבר כי להוציא הקבליסט, המומחים מכל יתר התחומים ידעו לתאר היטב את הנבדקים.

"אנו בטוחים," כתבו עורכי המחקר, "שמחקר זה יתרום תרומה חשובה למדע, ויהווה בסיס להתייחסות רצינית לתחומים אלה מצד הקהילייה המדעית. כמו כן הוא נותן לגיטימציה לפנייה לייעוץ למומחים יישומיים אלה, היכולים לעזור הרבה אם הם גם יוכלו לשוחח עם הפונה אליהם."

*

מכיוון אחר של האקדמיה בדק לאחרונה פרופ' משה אידל בספרו "קבלה — היבטים אחרים" את חיבור המאגיה והמיסטיקה כתאומים סיאמיים של אותה ישות. המקובל שואב את כוחו מהאיחוד עם האל ומעבירו לעדת מאמיניו, ובכך הוא הופך, בעצם, למכשף השבט הקדום. בניגוד לגרשום שלום, שבדק יותר את ההיבטים ההיסטוריוזופיים־פילוסופיים של הקבלה, מנסה אידל לבדוק את החוויה המיסטית ואת הטכניקות המעשיות להשגתה, תוך הצעת גישות פסיכולוגיות נוסח פרויד ויונג. זו השפעתה החיה של הקבלה, והמיסטיקה היהודית בכלל, על הציבור. עם זאת, אין הדבר הופך את אידל למאמין גדול במאגיה.

גם הוא כעמיתיו רואה במכוני הקבלה להמונים "פישוט אדיר, אולי אפילו הטעיה. ניצול של התעניינות הציבור שנמצא במשבר רוחני. הפוליטיקה, העיתונות, גם הספרות, אינן עונות על המשבר הזה."

יש בכך משום סתירה נצחית, האופיינית לקבלה ולמיסטיקה בכללה - היותן תורות איזוטריות, מצד אחד, לעומת גודל הקהלים שבפניהם ניצבים אידל וגרינוולד כשהם מביאים אותן, מצד שני. וקהלים אלה, מודה גרינוולד, הולכים וגדלים עד אבסורד.

קהלים אלה מתבטאים יותר מכול בהערצת הקדושים, שיובאה ארצה על ידי עדות המזרח (בעיקר מרוקאים) דרך חצרות הבאבא סאלי, ודרך חצרות חסידי חב"ד, ואשר פשטה עד מהרה כאש בכל שכבות האוכלוסייה. המונים נוהרים לפתחם כדי לזכות בברכה כנגד חולי או מחסור, או לשידוך ולהצלחה. מיליונרים יהודים עתירי ממון ואדירי שם מחו"ל מרשים לעצמם תמיכה גלויה והישענות על ברכותיהם של צדיקים בכל עסקה וצעד. גם אישי ציבור ישראלים שוב אינם חוששים להודות בגלוי באמונתם בקדושים ובהיעזרותם בכוחותיהם ברגעים מכריעים.

ועדיין, השמרנות נאחזת בקרנות המזבח של האינטלקטואליזם הישראלי המוצא את הצדקתו המדעית/המתקדמת בספקנותו. בתוכנית טלוויזיה תוקף העיתונאי יוסף לפיד נואשות אסטרולוגית שהובאה לאולפן כדי לנבא את העתיד להתרחש בבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה שהוא קורא למנחה הדיון להפסיק את הריאיון עמה, היות שזה מבזה לדבריו את נושא הבחירות. כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו עודם אוסרים פרסומות שעניינן תחומי העל־טבעי, מנימוקים שאינם מפורטים.

העובדה שהנשיא האמריקני רונלד רייגן נעזר באסטרולוגית צמודה מעוררת גלים רק בקרב אלה שאינם מודעים לעובדה כי כמעט כל מקבלי ההחלטות בכל דרגי הממסד השלטוני, בכל הארצות, נעזרים בשלב זה או אחר גם בעצותיהם של אסטרולוגים, ממש כשם שהפסיכולוגים עושים זאת במספרים גדלים והולכים. אילו ידע יוסף לפיד כמה ממקבלי ההחלטות בממשלות ישראל, בכנסת, ברשויות המקומיות ובבורסה מבססים את מעשיהם על הדרכות אסטרולוגית ובאבא־סאליות למיניהן - ודאי היה מתפלץ. מבחינה זו, לפחות, ישראל נמצאת בהחלט על המפה העולמית, לצדן של הנאורות במדינות.

*

ואולי זו התגשמות נבואתו של ארתור קונן דויל, הורהו הרוחני של שרלוק הולמס ומתעניין גדול בתורת הנסתר, כי הספיריטיזם (תורות הנסתר בהרחבה) עתיד להיות הדת החדשה של המין האנושי. ואילו ג'וזף ביוקנן, רופא אמריקני ואבי מושג היפסיכומטריה" (ראיית עבר ועתיד באמצעות חפצים), שערך במשך שנים את מחקריו בחשאי מחשש לתגובת הציבור, טען כי הפסיכומטריה מבשרת את זריחתה של ציוויליזציה חדשה.

כמסתכלים מהצד, הן דויל והן ביוקנן תפסו כי, למעשה, ההבדלה בין האמונה באל כבורא הכול לאמונה במאגיה אינה משמעותית. שתיהן מבוססות על תחושות. המאגיה, הם אמרו, מבוססת לפחות על ניסוי ותעייה, בעוד שהדת מבססת עצמה רק על הנחות יסוד, אפילו לא על תעייה.

עם קריסת התיאולוגיה נראה כי המאגיה והמיסטיקה הן המובילות למודעות נוסח העידן החדש - הדת החילונית המודרנית החוצה גבולות, שהמכנה המשותף שלה הוא הפילוסופיה המאגית־מיסטית. וכשם שהדת הקדומה לא יכלה להתקיים כישות חיה בלי המאגיה והמיסטיקה, כך גם העידן החדש. המדע עול הימים (כשהתחילו לעסוק בו ברצינות כבר הייתה הקבלה השבתאית בגדר היסטוריה) מנסה למצוא הסברים למציאות "אובייקטיבית", אבל המציאות הזו ספק אם תימצא אי־פעם.

טימותי פריס, מדען ואסטרונום אמריקאי שחיבר כמה רבי מכר בנושאי מדע פופולרי, מביא בספרו "מעבר לגבול התודעה" שיחה שקיים עם האסטרופיזיקאי האנגלי דניס סקיאמה, מורו של סטיבן הוקינג. "העולם הוא פנטסיה," אמר סקיאמה באותה שיחה, "אז בוא נלמד להכיר אותה". ומציין פריס: "בעיניי, המשפט הנועז הזה מגלם את רוחו של המדע: לבקש ללמוד דבר־מה, מתוך הבנה שלעולם לא תדע את כולו."

פריס מביא דוגמה טובה לחוסר היכולת הנצחי הזה להבין את מהותו של העולם - ציורו של הצייר הצרפתי רנה מגריט, שבו נראה כן ציור ועליו ציור מקטרת מרחפת באוויר ותחתיה הכיתוב: "זו אינה מקטרת", ומעל הכן מרחפת מקטרת נוספת, גדולה יותר. רוצה לומר: איפה מתחיל הציור ואיפה הוא מסתיים? ברור שהמקטרת הראשונה המצוירת על הכן היא ציור, אבל האם גם השנייה, הגדולה יותר, היא ציור? ואם לא -היכן מסתיים הציור? ובמילים אחרות: לא כל מה שנמצא מחוץ למסגרת הציור הוא מציאותי.

"בעיני הריאליסט הנאיבי," אומר פריס, "כל השקפה שאינה תואמת את הדגם הרשמי נפסלת כמדומה (לאלה ה'יודעים' שהם טועים כשהם מקבלים רעיונות מנוגדים זה לזה), או כבלתי שפויה (לאלה שאינם יודעים זאת). הריאליזם הנאיבי הוא השקפה מחמיאה - כשאתה מציב את עצמך כפוסק יחיד בשאלה מה מציאותי, אתה זוכה לאחד משישים מטעמו של כוח אלוהי - אבל גם מחניקה. מרגע שהריאליסט מחליט על ייצוג יחיד של המציאות, הוא טורק את הדלתות מאחוריו, ומכאן ואילך נגזר עליו לחיות ביקום שהוא נשבע לו אמונים. היקום הזה עשוי להיות מפואר וקשה כשמיר, כמו הטאג' מהאל, ובכל זאת זהו כלא, ורוחו של הכלוא, אם עודנה ערה, תתחבט בכנפיה כנגד הסורגים עד שתיחלש ותמות.

"האמת היא, כמובן, ששום אדם אינו יכול לחבוק את המציאות בשלמותה: לכל אחד יקום ייחודי משלו במידת־מה, ומשום כך אין אנו יכולים להוכיח את קיומה של מציאות אמיתית אחת ויחידה... מכאן שכל דבר ודבר נתון במסגרת, תלוש מהקשרו הקוסמי, מחמת מגבלותיו ומוזרויותיו של המנגנון החושי שלנו, דעותינו הקדומות והנחות המוצא שלנו, מורכבויותיה של כל נפש והסייגים שמציבה לנו לשוננו."

אבל ככל שהמדע, והמדען, מודעים למגבלות הידיעה, נראה שכאשר הדברים נוגעים למאגיה ולמיסטיקה עדיין מתעוררות בו, כדחף לאו בר כיבוש, כל אותן דעות קדומות והנחות המוצא שלו. מדען בכיר ממכון וייצמן, החוקר את נבכי המוח, אמר לי פעם: "כולנו, המדענים, יודעים כי נקבל את פרס נובל אם רק נצליח לעמוד על פשר פעולת המוח היוצרת תופעות כטלפאתיה, או פסיכו קינטיקה, אבל עדיין אני סבור שאין בכך אמת."

דהיינו, גם אם אותו מדען יגיע לחקר מעבדתי של התופעות הללו על אדם בעל יכולות "על־טבעיות", יותר מסביר להניח כי הדעות המוקדמות עלולות להטות את תוצאות הניסוי. ניסויים רבים שנערכו על בעלי כוחות על־טבעיים הוכיחו, כי הנחקר מפיק תוצאות הרבה פחות טובות כאשר נסיינים "עוינים" נמצאים בחדר. ממש כשם שירי קרן לייזר כדי להאיר את הקוואנטים מסיט אותם ממהלכם ובכך, בעצם, מטה את תוצאות הניסוי.

אבל, כאמור, הבעיה הזו איננה נחלתם הבלעדית של המדענים, ככל שהם מנסים להישאר נייטרלים. אנשי האקדמיה, הפילוסופים ויתר האינטלקטואלים ה"נאורים" היו מאז ומתמיד חשדנים ביחס לכל דבר שאינו נתפס בחושיהם. הם לא רק קבעו מהי מקטרת, אלא גם מה תהיה המקטרת לנצח נצחים. הפילוסופיה הפסידה נקודות רבות אצל ההמונים בימי הביניים ובתקופות מאוחרות יותר, בין היתר משום שבחרה להתעלם מהפחדים המושרשים בכל אחד ולבטל את עניין הרוע המוחלט. לעומתה, הקבלה והחסידות, שינקו השראתן מה"עמך", הקצו מקום של כבוד לרוע, לאופל, לכוחות הלא־מוסברים.

חקר המוח עשה צעדים ניכרים בשנים האחרונות, אולם עדיין אין בכוחו להסביר את מהות פעולתו כהוא זה. אנחנו יודעים כי כשאנחנו פוחדים הדופק מגביר את מאוצו, לחץ הדם עולה, אנו נוטים להזיע "זיעה קרה", אישונינו מתרחבים, הפרשת האדרנלין גוברת, אולי אפילו נרעד. אבל איננו יכולים להסביר במונחים פיסיולוגיים־ביולוגיים את מהות הפחד. האם משום כך הפחד איננו קיים? האם הסממנים הפיסיים יש בהם כדי להבהיר את משמעו הרגשי ליצור שאינו יודע מהו פחד?

ניסויים מעבדתיים הבודקים את היכולת הטלפאתית והפסיכוקינטית מצליחים להוכיח רק תקיפות סטטיסטית של התוצאות, אבל מגיעים למבוי סתום ככל שהדבר נוגע למהות התופעה. מדוע לאדם מסוים יכולת זו ולאחר לא? מדוע לאחד שמיעה אבסולוטית, בעוד שכנו אינו מסוגל לשיר את "יונתן הקטן" מבלי לזייף?

אלא שהעובדה כי דברים קיימים אינה משביעה את רצונם של רבים. הם רוצים לדעת מדוע הם קורים. וכל זמן שלא יוכלו לדעת — אם מחמת דעות קדומות, הניזונות מפחד קמאי מפני הלא נודע, או משום מוגבלות הכלים המדעיים הקיימים - הדברים הם בחזקת אמונה תפלה. האם נתנו את הדעת לכך שייתכן כי קיים בלבול בין אמונה תפלה לאמונה עממית? הייתכן כי מאות שנות ניסוי ותעייה הוכיחו את הסתברותם של אירועים מסוימים בהקשרים הנעלמים מעינינו הדעתניות?

למה הדבר דומה? הפילוסוף הבריטי בוב ברייר6 מדמה זאת ליצור דו־ממדי החי על מישור שדרכו עוברת מנסרה הנעה מלמעלה למטה. המנסרה מחולקת לשלושה חלקים: התחתון אדום, האמצעי כחול והעליון צהוב. היות שאותו יצור הוא כאמור דו־ממדי הרי שלא יצליח לתפוס את המנסרה בשלמותה אלא רק את החתך שלה במישור שלו. בשלב הראשון הוא יראה מרובע אדום, אחר כך המרובע האדום ייעלם מחייו ויהפוך לכחול. אם ישאלו אותו על המרובע האדום, הוא יאמר ודאי כי הלה אינו קיים, שהוא היה בעבר, שהוא התחלף בכחול.

לעומתו אנו, כיצורים תלת־ממדיים, יודעים שהמרובע האדום קיים בהווה במרחב התלת־ממדי, ממש כשם שהמרובע הצהוב - שלגבי אותו יצור דו־ממדי יתקיים רק בעתיד ועדיין איננו קיים — קיים בזמן הווה. למעשה, כל המרובעים קיימים בו־זמנית בעולם זה. לעומת זאת, אם אותו יצור יוכל להציץ למעלה, הוא יראה את הצהוב וגם יוכל לנבא שהמרובע הכחול יהפוך לצהוב. כאשר תחזית זו תתאמת, יאמרו עליו חבריו הדו־ממדיים כי הוא ניחן בכוחות על־טבעיים של ראיית העתיד, שלא בדרך המתיישבת עם חוקי ההיגיון שלהם.

באותה דרך, אם נרחיב את הדיון מעולם תלת־ממדי לעולם ארבעה־ממדי, נגיע ליכולתם של אנשים בעלי כוחות "על־טבעיים" מבחינתנו. הממד הרביעי הזה, המתואר על ידי אחדים כממד הזמן, הוא למעשה ממד התודעה.

העובדה שאיננו מכירים את הדרך שבה עובר המידע מהממד הרביעי לאלה החיים בינינו בממד השלישי אינה פוסלת את האפשרות הלוגית של הימצאות השפעה כזאת. באותה דרך מוסברות גם תופעות כטלפאתיה, ראיית הנסתר (קליירוויאנטיות), פסיכוקינזיס (הנעת חפצים ללא מגע), צירופי מקרים מוזרים, קשר עם המתים, גלגול נשמות, ועוד. באותו הקשר התבטא הפיסיקאי סטיבן הוקינג וטען, כי לא ירחק היום ואנו נוכל לערוך מסעות קדימה ואחורה בזמן.

למעשה, היום ידוע כי רק עשרה אחוזים ממסת היקום נראית, בעוד יתרתה היא "חומר אפל" שנתהווה מכוכבים מתים ומשרידי "חורים שחורים". המסה האבודה הזאת, אחת התעלומות הגדולות שבחקר היקום, פותחת אינסוף הקשרים לאינסוף ההיולי של הקבלה מצד אחד, ולכך שגם היקום הבלתי נראה הוא בעצם יצור חי וקיים במתכונת הבדיוני של ימינו, מצד שני.

וכשחושבים על זה כך, התיאוריות של הסופר השווייצי אריך פון דניקן, בדבר הגעתם של חוצנים לכדור הארץ לפני עשרות אלפי שנים ("מרכבות  האלים"), כמו גם סרטי מדע בדיוני נוסח "בחזרה לעתיד", שוב אינם נראים מופרכים כשם שנראו פעם.

היהדות, כגדולה בין הדתות הפילוסופיות, אולי קיבלה מקצת מהידע מאותם חוצנים ואולי נשענה על אנשים חכמים שהבינו את העיקרון של ברייר לפני אלפי שנים. עד כדי כך הייתה חכמה לשלב מיתוסים קדומים, מאגיות שחורות ולבנות, מעשי כישוף וחידושים פילוסופיים כמו אמונת הייחוד (אל יחיד שהכול נובע ממנו והוא בלתי נתפס ושורה בכול), עד שהשפעותיה על החברה סביבה ניכרו לאורך כל ההיסטוריה. החלק החי שבה, זה שאינו כובל עצמו לדוגמות ולדעות קדומות, הוא כמובן החלק המיסטי.

מסיבה זו הפכו חלק מהדמויות המיסטיות של המקרא לקדושים גם בדתות אחרות - לא סתם שאבה הנצרות במאה ה-15 את האמונה בבואו של ישו מהקבלה, לא סתם שאב האיסלאם את ידע הכישוף ממשה רבנו. ולא סתם מתעניינים עשרות חוקרים בני ימינו בכוחן המאגי של אותיות האלף־בית.

כולנו, אומר טימותי פריס, מציצים בטבע דרך חור המנעול ומפרשים את השלם לאור המעט שאנו מצליחים לראות ממנו. במקרה של המיסטיקה - דרך החור הזה מנסה המאמין לראות את אלוהים. ישנה בעיה אחת, כפי שכתב מקס פלנק, אבי פיסיקת הקוואנטים: "אין המדע יכול לפתור את התעלומה העילאית של הטבע, משום שבסופו של חשבון אנו עצמנו מהווים חלק מהתעלומה שאנו מנסים לפתור." זו בדיוק תפיסתה של היהדות — האלוהים נמצא בכל אחד ואחד בצורת ניצוץ זה או אחר, והמאמין מבקש להתקרב אליו כשהוא מחפשו קודם כל בתוך־תוכו, באמצעות התפילות והמצוות, או באמצעות אותם "אלוהים קטנים" שחיים בינינו וניחנו ביכולות ארבע־ממדיות.

ואם העולם הזה הוא פנטסיה, כמאמרו של סקיאמה, עולם שבו המיסטיקה והמאגיה הן צדו האפל של הירח - אז בואו ונלמד להכיר אותו. להכירו טוב יותר באמצעות אותם כוחות שהחיו את היהדות בכל פעם שהתאבנה בעבר, באמצעות החוויות שהולידו דתות חדשות (בודהיזם, נצרות) ובאמצעות ההתנסויות שעשויות לשמש ראש גשר לעתיד, על אפם וחמתם של כל ממציאי המקטרות.