לחבוש פצעיהם בעצמם

הקדמה

מבוא

חכמינו זכרם לברכה, בחוכמתם, הורו לכל אדם, לשנן לעצמו את הציווי הבא: "דָע מאַיִן באת ולאן אתה הולך", שפירושו: "חשוב שאדם יכיר את שורשיו וינסה לכוון את גורלו בכיוון הרצוי".¹ במילים אחרות, חז"ל ביקשו ללמוד היטב את הֶעָבר על מנת להבין טוב יותר את ההוֹוֶה, להיות מוכן למתרחש בעתיד, כדי להיות מסוגל למנוע פגיעה או נזק. אמנם דברי חכמי המשנה מופנים אישית לכל אדם, אך הדברים כוונו גם אל העם כולו, במטרה לשכנעו להכיר היטב את ההיסטוריה שלו, ולאור ידע זה, לנסות ולכוון את גורלו בדרך הנכונה והרצויה.

לֶקַח זה לא נלמד לגבי חלקים מן ההיסטוריה של המאה התשע־עשרה. פרקים שלמים מתולדות עם ישראל ותולדות ארץ ישראל, באותה תקופה, נעלמו ונשכחו. יתר על כן, סיפוריהם של אנשי חזון ומעש, אנשים יקרים וחשובים בשל פועלם ותרומתם להיסטוריה של העם, נשכחו או הושכחו, ונעלמו במעמקי תהום הנשייה.

כך קרה גם לסיפור ומפעל חייו של עזרא בנבנישתי, יליד ירושלים, בן העדה הספרדית, איש המאה התשע־עשרה, משכיל, אוהב ירושלים, עדתו ועמו, איש ציבור עתיר פעלים. יחד עמו שַקְעוּ בתהום הנשייה רבים מבני דורו בארץ ישראל ובגולה, אישים אשר מעשיהם ופועלם, תרומתם להיסטוריה, נשכחים גם היום.

סיפור חייו של עזרא בנבנישתי איננו עוד סיפור שגרתי של יהודי ספרדי, שנולד וחי בירושלים, כמעט בראשית המאה התשע־עשרה, ונפטר בה על סִפָּה של המאה העשרים. נסיבות חייו וגורלו הובילו אותו, כבר כילד רך בשנים בדרך מיוחדת, שונה, וסייעו לעיצוב דמותו הייחודית. מעגלי חייו נשקו לחייהם של אנשים רבים וטובים, שהשפיעו על עיצוב וגיבוש השקפת עולמו, חלומותיו ושאיפותיו.

מטרת הספר היא לתאר בפרוטרוט את תחנות חייו ופועלו של עזרא בנבנישתי, לאורך חייו הארוכים, אך כמה פרטים ביוגרפיים ועובדות חשובות, נדרשים כאן, כדי להבהיר נקודות בעלות משמעות, שטבעו את חותמן על אישיותו ואופן התנהלותו, כאדם צעיר, בבגרותו ובהמשך דרכו בימי חייו.

א. השנים הראשונות

עזרא בנבנישתי נולד בירושלים העתיקה בשנת 1827 לאביו, הרב יצחק דון בכור בנבנישתי, שהיה חכם ומורה, (עלה לירושלים מקושטא (איסטנבול) תורכיה, בשנות ה-20 של המאה התשע־עשרה), ולאמו, מרת מנורה (המכונה סניורו), ילידת ירושלים.² יצחק דון בכור בנבנישתי היה בעל אמצעים, ולפני עלייתו ארצה דאג לכך שכספו יופקד בידי "פקידי קושטא", ומדי פעם יישלח אליו סכום כסף, למחייתו ולמחיית משפחתו. כאשר התברר ליצחק ולאשתו בשנת 1826 (תקפ"ו), כי הם עומדים להפוך בקרוב להורים, פנו השניים לראשי הכולל (ראשי העדה הספרדית, שעמדו בראש היישוב היהודי בירושלים, באותם ימים), בבקשה לפטור אותם מ"תקנת העיזבונות", אשר על פיה, אם ימות האב, יוחרם רכושו וכספו, לטובת הכולל. השניים העדיפו לשלם סכום גבוה מאוד תמורת הפטור, כדי להבטיח את גורלם הכלכלי של האם והרך הנולד, במקרה והאב ילך לעולמו בשנים הקרובות.³ לרוע המזל, מספר שנים לא רב לאחר מכן, נפטר האב, ועזרא, ילד רך בשנים, הפך ליתום. אמו האלמנה האמינה כי עליה לשלוח אותו מירושלים לקושטא, כדי להבטיח את הישרדותו הפיזית, ולהעניק לו חינוך טוב וראוי. עזרא הקטן אכן נשלח לביתו של הגביר והסוחר העשיר, הרב רפאל אברהם שאקי, גדל והתחנך בביתו, כאחד מבניו, זכה ממנו ליחס חם ואוהב, ולמד תורה מפיו של הרב דוד ירושלמי.⁴

משפחות שאקי וירושלמי נמנו עם העילית החברתית של הקהילה היהודית הספרדית בקושטא, באותן שנים. בניה, ביניהם הרב שאקי וכן דוד ירושלמי, היו חברי ארגון "פקידי קושטא", גוף קהילתי יהודי שדאג, החל משנת 1727, לאיסוף כספים מאנשי הקהילה היהודית בקושטא, לצורך תמיכה בקיומו של היישוב היהודי בירושלים.⁵

בסוף שנת 1840, בהיותו כבן ארבע־עשרה, נפטר מיטיבו של עזרא בנבנישתי, הרב רפאל אברהם שאקי (רא"ש), וזמן קצר לאחר מכן, בשנת 1841, חזר עזרא הנער לירושלים, להתגורר בבית אמו, האלמנה. שובו לירושלים חל לאחר תום עשר שנות שלטונו בארץ ישראל של מוחמד עלי, מושל מצרים, (באמצעות בנו, אברהים פחה), והתחדשות השלטון העות'מאני בארץ ישראל וסוריה, שהושגה בסיועה של בריטניה. בשובו לירושלים, המשיך עזרא בנבנישתי את לימודיו בישיבה בירושלים העתיקה, קשר קשרים עם נערים אחרים בסביבתו, ומתוך עדותו שלו עולה,⁶ כי חבר נעורים קרוב ואהוב עליו, צעיר ממנו ב-7 שנים, היה באותם ימים יצחק אליהו מיכל הכהן, מליטא, יליד שנת 1834, שהגיע עם משפחתו לירושלים, בהיותו בן 10, וזמן קצר לאחר מכן (1845), התייתם אף הוא מאביו, הרב אליעזר הכהן. מיכל הכהן התפרסם כ"עילוי", ולמד תורה מפי רבנים אשכנזים־פרושים: הרב שמואל סלאנט, והרב מאיר אויערבך. אמנם פער הגילים בין עזרא בנבנישתי לבין מיכל הכהן היה משמעותי, אך בין שני צעירים אלה נרקמה קירבה מיוחדת, שהייתה מבוססת על הדמיון הרב בקורות חייהם הצעירים, מלאי התהפוכות: שניהם היו "עולים חדשים" בסביבתם, יתומים מאב, בעלי ניסיון חיים מחוץ לארץ, וחינוך טוב. למרות גילם הצעיר, עקבו עזרא ומיכל, בעניין רב, אחר המתרחש, והחלו לגבש לעצמם השקפת עולם משלהם. השניים רקמו יחד חלומות, ותכננו לנסוע, עם סיום לימודיהם בירושלים לחו"ל, ללמוד שם דפוס והוצאה לאור, במטרה להוציא לאור בעתיד עיתון בירושלים, כמקור פרנסה. עזרא בנבנישתי חלם על עיתון בלדינו, לבני קהילתו, הספרדים בירושלים, וליהודי המזרח באימפריה העות'מאנית, ואילו מיכל הכהן, חלם להוציא לאור ולערוך עיתון עברי ראשון בירושלים.

תקופת התבגרותו של עזרא בנבנישתי בירושלים, כנער וכעלם צעיר, התרחשה בתקופה סוערת ורבת־תהפוכות. אין ספק כי לאחר שובו מקושטא (איסטנבול) לירושלים, לא יכול היה עזרא בנבנישתי להימנע מלהשוות את התרשמויותיו מהעיר התורכית הגדולה, בירת האימפריה העות'מאנית,⁷ לירושלים העתיקה, בעלת היסטוריה מהוללת וארוכה, אך קודרת ומוזנחת. עיר מלאה עיי חורבות וקירות מטים לנפול. הייתה זו תקופה קשה ביותר ליהודי היישוב היהודי בירושלים, בפרט לאור המַשְבֵּר האֱמוּנִי שנוצר, לאחר שנכזבה הציפייה לביאת המשיח, בשנת הת"ר (1840). היישוב היהודי בירושלים מנה בשנת 1839, על פי הערכת הקונסול הבריטי, כ-5,500 נפש, ובארץ ישראל כולה, נמנו כ-9,000 נפש. אחוז היהודים הספרדים באותה שנה הגיע ל-74% מכלל היהודים בארץ ישראל.

בשנים הבאות, הלכו בזה אחר זה לעולמם, מנהיגי הדור השני של העולים האשכנזים־פרושים (אנשי "החורבה") בירושלים.⁸ בראש הנהגת האשכנזים־פרושים החדשה, שהוקמה ב-1846, עמדו ר' ישעיה ברדאקי, ור' יוסף זונדל מסלנט; ר' דוד ברלינר (בן הרב הרשיל ברלינר מלונדון), וכן שלושת ה"רבנים הצדיקים" שעלו לירושלים מפולין: ר' נחמן שלמה הלוי (אב"ד דזאמוטש); ר' אשר לעמיל אב"ד דגאלין, ואחיו, ר' נחום, אב"ד דשאדיק.

הנהגה זו התכחשה לתפיסת קודמיה, אשר דגלו בבניינה של ארץ ישראל בדרך הטבע, לצורך קירוב הגאולה, תפיסה שאפיינה את רבני הספרדים עוד מימיו של הרב חיים אבולעפיה, וכן בימיהם של הרבנים לבית משפחת נבון, אשר עמדו בראש העדה הספרדית. תפיסה זו קיבלה משנה תוקף, לאחר בואם לארץ של המתיישבים האשכנזים־פרושים בירושלים, אנשי "החורבה", תלמידי הגר"א ("תנועת גאולה חדשה שנשענה... על יסודות ריאליים של התיישבות ועליה"⁹), בתחילת המחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה [1808]. ההנהגה האשכנזית החדשה טענה, כי לא זו הדרך לקרב את הגאולה, וכי מעשיהם של תלמידי הגר"א בירושלים, דהיינו, חידוש ההתיישבות בירושלים, בניין חצר "החורבה" ובניין בית כנסת וכן רכישת קרקעות ובתים, היו לשווא.¹⁰

צעירי ירושלים, ביניהם, עזרא בנבנישתי, מיכל הכהן, יואל משה סלומון ויוסף ריבלין, היו עדים, באותה תקופה, לאווירה מתוחה וסוערת, עקב מחלוקות וסכסוכים רבים בקרב העדה הספרדית. עדה זו הייתה, הגדולה והחשובה ביותר בירושלים של אותם ימים, בהיותה מייצגת, בעיני הממשל העות'מאני בירושלים, את כלל יהודי ארץ ישראל. בראש העדה הספרדית עמד "הראשון לציון" ו"חכם באשי". יהודי צפון־אפריקה בירושלים, יוצאי מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה (המערביים), ניסו (ללא הצלחה), כבר בשנת 1845 להיפרד מעל העדה הספרדית, בטענה כנגד ראשיה, על קיפוח והתעלמות מצורכיהם.

גם בקרב העדה האשכנזית הקטנה, שהלכה וגדלה משנה לשנה, התחוללו התפתחויות ושינויים. בין הפָּנִים החדשות, שנוספו ליישוב היהודי־אשכנזי בירושלים בשנת 1841, בלטו מספר אישים, אשר הגיעו לארץ ישראל ולירושלים, לאחר שנת ת"ר (1840). ביניהם, הרב שמואל סלאנט, חתן הרב יוסף זונדל, שהגיע מליטא, והיה אז בן 24 שנים, ור' משה (מגיד) ב"ר הלל ריבלין משקלוב, בא כוח כולל הפרושים מווילנה.¹¹ השניים ייסדו בירושלים בית דין צדק לעדת האשכנזים־פרושים, והרב סלאנט הקים את תלמוד תורה "עץ חיים" בחצר "החורבה".

דמות בולטת נוספת ורבת השפעה, ר' ישראל ב"ק, הגיע לירושלים מהגליל. ראשי הנהגת הספרדים, הרב אברהם חיים גאגין (אג"ן) ותומכיו, וכן ראשי הפרושים, פנו אליו בהצעה, להשתקע ולייסד בירושלים את בית הדפוס העברי הראשון. ישראל ב"ק ובנו ניסן, החסידים, קיבלו הצעה זו ברצון, ובבואם לירושלים, ייסדו את כולל וואהלין, הכולל הראשי של עדת החסידים, (שכלל בתוכו את כל עולי רוסיה הדרומית־מערבית), ועמדו בראש הכולל.

אישיות חשובה, נוספת, שהגיעה לירושלים מטבריה, והטביעה בה את רישומה, היה הרב חנ"א (חיים נסים אבולעפיה). הוא הגיע לירושלים בשנת 1845, לרגל נישואי בתו, לבנו של הרב אברהם חיים גאגין (שהיה אז "הראשון לציון" ו"חכם באשי"). הרב חנ"א נשאר בירושלים, לאחר שהתמנה לחָבֵר בית דינו של הרב גאגין. מאוחר יותר, מינה אותו, הרב גאגין, לסגן שלו. לאחר מותו של של הרב יצחק ב"ר חזקיה קוֹבוֹ, בשנת 1854 שהיה ממשיכו של הרב אג"ן, הוכתר הרב חנ"א, בירושלים, ל"ראשון לציון".

ר' ישראל ב"ק, והרב חיים נסים אבולעפיה (חנ"א),שני אנשי מעש, חכמים ובעלי אישיות מיוחדת ובולטת בימיהם, הפכו לבעלי משמעות והשפעה רבה בחייו של עזרא בנבנישתי.

האחד, ישראל ב"ק, עם הגיעו לירושלים מצפת, חשף את צעירי ירושלים, הסקרנים והתאבים לידע, לאורח חיים שונה מהמקובל ביישוב היהודי בירושלים באותם ימים. בעברו, הקים ישראל ב"ק יחד עם בנו ניסן, משק חקלאי בג'רמָק, משק שֶשִׂגשֵׂג והצליח ופרנס את משפחתם הענפה. לאחר הגיעו לירושלים, התפרנס ישראל ב"ק ממלאכת כפיים בבית הדפוס, בו הודפסו ספרי קודש רבים, כרוזים וספרי פולמוס. הוא העסיק שם עשרות עובדים, שמצאו בעבודה זו את פרנסתם בכבוד. בית הדפוס הפך להיות גורם משיכה מסקרן ומעניין לצעירי ירושלים, שהתרשמו מיכולותיו האמנותיות, רעיונותיו וחזונו של האיש המרתק והמרשים. כמה מהם ספגו מבית דפוס זה את השאיפה להתפרנס מיגיע כפיהם, וקיוו לעסוק במקצוע הדפוס וההוצאה לאור. בעקבות השפעה זו, אכן עסקו כמה מנערים אלה בחייהם הבוגרים, בדרך זו או אחרת, במלאכות הקשורות בדפוס, בכתיבת כתבות (מכתבים) לכתבי־עת (עיתונים), וכן בהוצאה לאור ועריכת עיתונים. צעירים אלה התרשמו והושפעו מאוד גם מפעילויותיו הציבוריות, המגוונות, של ישראל ב"ק בארץ ובחו"ל. מתוך הספדו של ישראל דוב פְרוּמְקִין, (בעיתון חבצלת), על חתנו, ישראל ב"ק, שהלך לעולמו בשנת 1874, ניתן ללמוד על כמה פעילויות חשובות שלו, לטובת אֶחָיו היהודים: כבר בשנת 1840 עורר ישראל ב"ק את משה מונטיפיורי לבוא לעזרת יהודי דמשק בפרשת עלילת הדם; בשנת 1847 יצא ישראל ב"ק לקונסטנטינופול (קושטא), כדי לעזור ליהודי רומניה, שעמדו להיות מגורשים על ידי הממשל הרומני מהכפרים, ובפעילותו בקושטא, אצל הממשל העות'מאני, הצליח ישראל ב"ק להטות את הגזירה, ואף הציל נפשות יהודים ממוות. כן היו צעירים אלה מודעים למעורבותו של ר' ישראל ב"ק בתוכניותיו של מונטיפיורי למצוא פתרונות להתיישבות חקלאית, ועבודה יצרנית בארץ ישראל. בהתנהגותו, גִלֵם עבורם ישראל ב"ק את החידושים והשינויים של העולם הרחב, החדש, והם ראו בו מודל ראוי ביותר לחיקוי.

האישיות המשפיעה השנייה, הרב חיים נסים אבולעפיה (הרב חנ"א), הוגדר על ידי א' אלמאליח,¹² כ"רוח החיה בכל ענייני הקהילה, בהנהגת העיר, ובישיבות בית הדין הגדול שבירושלים". לודוויג פרנקל¹³ העיד בשנת 1856, כי הרב חנ"א היה "ראש המורים בירושלים". כחבר בבית הדין הגדול בירושלים, הוענקו לרב חנ"א גם סמכויות לחתום על איגרות שלוחי ירושלים לחו"ל (שד"רים). אישיותו הנעימה, חביבותו, צניעותו וענוותנותו, הרשימו את עזרא בנבנישתי הצעיר, אשר ראה בו מורה ומנהיג ראוי לקהילה.

ב. יציאה אל העולם

בערך בגיל 20, בקיץ 1847, החליט עזרא בנבנישתי לצאת מירושלים לחו"ל.

הסיבות העיקריות להחלטתו זו היו אישיות. באופן כללי, שאף עזרא בנבנישתי להרחיב את אופקיו במספר תחומים. כדי להגשים את חלום נעוריו, להוציא לאור עיתון בלדינו בירושלים, החליט עזרא בנבנישתי להכשיר את עצמו בעבודת הדפוס וההוצאה לאור. בעיתון, ראה עזרא בנבנישתי הצעיר כלי רב־כוח והשפעה, באמצעותו קיווה להשפיע על חיי הקהילה והיישוב היהודי בירושלים. בכוונתו היה לנסות להוציא את היישוב היהודי מהקיפאון והמבוי הסתום בהם היה שרוי, ולקַרְבוֹ, ברוח התקופה, לחידושים ולקדמה. תחום נוסף בו רצה עזרא בנבנישתי הצעיר להרחיב ולשכלל את ידיעותיו, היה מסחר ובנקאות. כבר כילד, כאשר גדל בביתו של סוחר עשיר בקושטא, נחשף עזרא בנבנישתי לחיי מסחר. בשובו לירושלים בהיותו נער, התרשם בנבנישתי הצעיר מדמותו של יעקב וַלֵירוֹ, אשר בעבודה קשה, הרחיב את עסקיו (הקים מאפייה בירושלים), והפך מאוחר יותר, ל"סוחר שולחני" (חלפן כספים). בעצם אותם ימים, עמד ולירו לפתוח בנק יהודי ראשון בירושלים. סביר מאוד להניח כי יעקב ולירו, שהכיר את עזרא בנבנישתי הצעיר בשנות ה-40 בירושלים, אכן עודד אותו להרחיב את ידיעותיו במסחר ובנקאות, בתקווה לגייסו לעבודה בבנק בעתיד [הבנק אכן נפתח בירושלים בשנת 1848, ויעקב ולירו אכן העסיק אותו מאוחר יותר בבנק שלו בירושלים,¹⁴ לאחר שעזרא בנבנישתי חזר והשתקע בירושלים, בשנת 1867].

דוגמה חד־משמעית לשאיפתו זו של עזרא בנבנישתי הצעיר, ולניסיונותיו להרחיב את ידיעותיו במסחר ובנקאות, נמצא במדור המסחרי שפִּרְסֵם בכל גיליונות עיתונו בלדינו, כאשר יצא לאור בפריז, בשנת 1864. מדור זה הלך והתפתח והשתכלל, בכל גיליון נוסף של העיתון. ממדור זה עולה כי עזרא בנבנישתי עקב בעניין רב, וייחס חשיבות רבה, למתרחש בבורסות העולם. הוא קיווה לסייע באמצעות המדור לסוחרים יהודיים בתורכיה ובארץ הקודש, ולספק להם, באופן קבוע ומסודר, מידע חיוני דרוש. בניסיון ובידע המסחרי והכלכלי שרכש, בתקופת שהותו הממושכת בחו"ל, השתמש עזרא בנבנישתי כאשר שב לירושלים והחל לעבוד בבנק ולירו.

כאיש צעיר, סקרן ותאב דעת, היה עזרא מודע למצב ה"פוליטי" ביישוב היהודי בירושלים, לקראת סוף שנות ה-40 של המאה התשע־עשרה. הוא שמע על תוכניותיו הנועזות של משה מונטיפיורי משנת 1839, לחכור קרקעות חקלאיות עבור יהודי ארץ ישראל, עמד על ההתנגדות הרבה בירושלים מצד ההנהגה האשכנזית־פרושית לתוכניות אלו, התנגדות שנתמכה גם על ידי צבי הירש לעהרן, נשיא הפקוא"מ ("פקידי ואמרכלי ארץ ישראל באמסטרדם"). [לעהרן סבר כי רעיונותיו של מונטיפיורי מהווים "סכנה רוחנית לקיום היישוב היהודי בירושלים"¹⁵]. כן היה בנבנישתי עד, לקפיאה המתמשכת על השמרים, ולתוצאותיה המזיקות לקהילה. להבנתו, היה ברור, כי תחת הנהגתו של הרב אג"ן, מצויה ירושלים במבוי סתום, וכי ניסיונות שנעשו להחדיר קידמה (מודרניזציה ופרודוקטיביזציה) לישוב היהודי, לא צלחו ולא יִצְלחוּ, מאחר והרב אג"ן שימש בירושלים כנאמנו של צבי הירש לעהרן, נשיא ארגון הפקוא"מ (פקידים ואמרכלים) באמסטרדם.¹⁶

היה זה יוסף שלום בן עבדאללה, איש אמונו של הרב חנ"א (אשר נפטר בסוף שנת 1860), אשר צייד את עזרא בנבנישתי באיגרות אישיות, מטעם הרב חנ"א, אל השר ליאון אָדוּט בווינה, אוסטריה, ואל הרב ראובן ברוך, הרב הראשי של העדה הספרדית בווינה. קרוב לוודאי מסר הרב חנ"א לידי בנבנישתי, איגרות נוספות לאישים חשובים אחרים, אליהם הגיע בדרכו הארוכה מירושלים לווינה. להשערתי, יצא עזרא בנבנישתי את ירושלים בדרכו לווינה, יעדו הסופי, עם ידידו, ישראל ב"ק, שהיה בשנת 1847 בדרכו מירושלים לקושטא (ב"ק נשאר שם, בסופו של דבר, שנתיים תמימות). באמצעותו, הוּצַג עזרא בנבנישתי הצעיר בקושטא, בפני ראשי ההנהגה הספרדית באותם ימים, והתוודע מחדש לאנשי הקהילה, ממנה הגיע אביו יצחק לירושלים, ושם גם גדל והתחנך עזרא בשנות ילדותו.

יציאתו של עזרא בנבנישתי לחו"ל, בשנת 1847, שימשה דוגמה חלוצית למיכל הכהן וידידיו, שהיו צעירים ממנו בשנים. ואכן, אחת־עשרה שנים מאוחר יותר (ב-1858), יצאו מיכל הכהן, יואל משה סלומון ויוסף ריבלין לחו"ל (רוסיה ופולין). מטרתם הייתה דומה למטרותיו של עזרא בנבנישתי, בזמנו. הם חיפשו דרך להכשיר עצמם לעבודה יצרנית, ולהרוויח את לחמם בעבודת כפיים, ושאפו להתוודע לעולם הרחב. פ' גרייבסקי,¹⁷ שתיעד את נסיעתם, טען בדבריו, כי המניע של צעירים אלה, היה הצימאון להרחיב אופקים ולרכוש ידיעות על העולם הגדול. כעבור שנתיים בישיבות רוסיה ופולין, נסעו מיכל הכהן ויואל משה סלומון לקניגסברג (פרוסיה), למדו שם מספר חודשים ליטוגרפיה,¹⁸ רכשו ציוד נחוץ לעבודה במקצוע זה, ושבו לאחר מכן לירושלים (בשנת 1860).

נסיעה לאירופה מירושלים, באותן שנים, לא הייתה עניין פשוט כלל וכלל. אמצעי התחבורה המקומיים שעמדו לרשות הנוסע מירושלים, בדרכו ליפו, היו בעיקר חמורים, פרדות או גמלים, ואילו כלי השַיִט מיפו לקושטא, היו אוניות מפרש או אוניות קיטור.

תנאי המסע באוניות היו קשים ביותר, והנסיעה התמשכה ימים ארוכים. בדרכו הארוכה מירושלים לווינה הפליג עזרא בנבנישתי צפונה, לאורך רצועת החוף המזרחית של אגן הים התיכון, לקושטא, ומשם דרך אֶדירנה ורוּסצ'וּק, הגיע לגדת נהר הדנובה, והמשיך בנתיב תחבורה מרכזי זה, בדרך שהובילה אותו לבלגראד, בּוּדָה (בודפשט), ולאחר מכן וינה.

וינה, בירת הקיסרות האוסטרו־הונגרית, הייתה, בשנת 1847, עיר מערבית גדולה וחשובה, על גבול האימפריה העות'מאנית, במזרחה של אירופה, ונחשבה, באותם ימים, ל"מרכז המדע, האמנות, המוזיקה, התרבות, התיאטרון וכל עידוני הציביליזאציה".¹⁹ הקהילה היהודית ספרדית, החלה להתיישב ולהתארגן בווינה בשנת 1737, וכתוצאה מקשרי מסחר של סוחרים יהודים, שהשתייכו לקהילה זו, עם מדינות הבלקן, צמחה הקהילה והתרחבה. בשנת 1739 הוענקו ליהודים הספרדים זכויות ישיבה בעיר, ללא הגבלת זמן, וכן ניתן להם חופש דתי. עם פרסום "כתב הסובלנות", על ידי הקיסר פרנץ־יוזף השני, בשנת 1871, נסללה הדרך לתהליך הענקת שוויון הזכויות האזרחי לכלל יהודי אוסטריה.

כאשר הגיע עזרא בנבנישתי לווינה, ערב מהפכת "אביב העמים" בשנת 1848, חיו בווינה כ-4,000 יהודים. רבים מהם היו מעורבים בהפיכה, באמצעותה, קיוו לזכות בשוויון זכויות אזרחי מלא. לאחר שההפיכה נכשלה, חלה ריאקציה בעמדת הממשל האוסטרי, כלפי היהודים, ויהודי וינה נותרו במעמד אזרחי מִדַרְגָּה שנייה. מ"ד גאון,²⁰ ציין כי רבה הייתה חשיבותה של וינה היהודית, והשפעתה, על מרכזים יהודיים אחרים, בארצות הבלקן. "בצדק אפשר לומר", טען גאון, "כי קהילות היהודים הראשיות במדינות הבלקן, כגון ביילוגראדו (בלגראד) וסארייבו (שאראיי) סופיה ופיליפופולי (פלובדיב, בולגריה) בוקרשט ופלויישטי (רומניה) ליוורנו (איטליה) ושאלוניקי (יוון) קונסטנטינופול ואדריאנופול (תורכיה האירופית), "שאבו חיוניות ועקביות מכל מה שהתרחש בבירת אוסטריה".

בהגיעו לווינה, יצר עזרא בנבנישתי קשר עם הרב הראשי של הקהילה הספרדית, הרב ראובן ברוך, וכן עם הגביר, השר ליאון אדוט, אחד הבולטים מבין ראשי הקהילה הספרדית בווינה, בנו של הגביר המנוח יאודה אדוט, שהיה לדברי עזרא בנבנישתי, "מפורסם לשם טוב ותהילה".²¹ בנבנישתי העיד, בספרו, כי היה "בארמון השר ליאון אדוט בשנת תר"ח (1848), בעיר מלוכה וויינה יכב"ץ". הרב ראובן ברוך הפך להיות דמות מרכזית, משמעותית, עבור עזרא הצעיר. ברשותו של עזרא בנבנישתי נותר מסמך יחיד המתייחס לרב ראובן ברוך, דהיינו, אותו מכתב מאת הרב, אותו כתב אליו ב-29 ביוני 1853,²² מווינה לבלגראד, לְשָם עבר עזרא בנבנישתי בשנת 1849.²³

הרב ראובן ברוך הגיע לווינה מבלגראד בשנת 1837, והתקבל שם באהבה רבה, כראש הקהילה היהודית ספרדית. ממכתבו של הרב ברוך אל עזרא בנבנישתי משנת 1853 עולה, כי בין יֶתֶר פעילויותיו כראש העדה, הדפיס הרב ברוך והוציא לאור, בשנות ה-40 וה-50 של המאה התשע־עשרה, ספרים בעברית ולדינו. את עבודות הדפוס בִּצַע הרב ברוך בבית הדפוס של אנטון שמיד.²⁴

לדברי ג'ני לבל, חוקרת נושא הדפוס היהודי בבלגראד ובווינה, החל בית דפוס עברי לפעול בווינה כבר בשנת 1793. הוא נוסד על ידי בעל בית דפוס וינאי, בשם יוזף פון קוּרצבָּאך, אשר קיבל אישור מהקיסר פרנץ יוזף השני, "להדפיס ספרים בעברית", במחלקה העברית בבית דפוסו. פון קורצבאך העסיק שני נערים, שנשלחו לאוניברסיטת וינה ללמוד עברית. אחד מהם היה אנטון שְמִיד, אשר מאוחר יותר קנה ממעבידו את המחלקה העברית של בית הדפוס. אנטון שמיד שכר שני מומחים יהודים, להיות לו למגיהים וליועצים בבחירת הספרים העבריים שיודפסו. בבית דפוס זה הודפסו ספרי קודש, ספרי תפילה וספרים בלָדִינוֹ, תרגום של התנ"ך ללדינו, עם פירוש רש"י, ספרי "חֲנוֹךְ לנַעַר" וגידול בנים, ספר כללי דקדוק לשון הקודש בלדינו, פרקי שירה בלשון הקודש ולדינו, ועוד. מאוחר יותר, נוספו בווינה שלושה בתי דפוס, בהם היו מחלקות עבריות. על פי מרדכי ארבל,²⁵ הודפסו והופצו בווינה "המחזורים והסידורים (שהיו) בשימוש הקהילות הספרדיות בבאלקאן ובאיטליה".

ממכתבו של הרב ראובן ברוך לעזרא בנבנישתי, עולה עובדה נוספת, חשובה ביותר: קיומם של קשרי מסחר בספרים בין הרב ראובן ברוך לבין עזרא בנבנישתי. הרב ראובן ברוך סחר בספרים שהדפיס בבית הדפוס של אנטון שמיד והפיץ אותם במדינות הבלקן. עזרא בנבנישתי, אשר חי ופעל בשנת 1853 בבלגראד, היה סוכנו של הרב ברוך. הוא רכש את ספריו, הפיץ אותם, והמציאם לידי קונים, ברחבי הבלקן. עוד עולה ממכתב זה, מידע חשוב לגבי הקשרים האישיים בין השניים, קשרים שהחלו, כאמור, כאשר הגיע עזרא בנבנישתי הצעיר, מירושלים לווינה, ב-1847. מדבריו של הרב ברוך אל עזרא בנבנישתי נראה כי בנבנישתי הגיע לראשונה לווינה עם "תשורה נעימה... אשר העמיס עלי בטרם הכיר אותי". הייתה זו גלימת שְֹרָד יקרה של רב ראשי ספרדי אותה הביא עזרא בנבנישתי מירושלים, קרוב לוודאי כמתנה מאת הרב חיים נסים אבולעפיה (הרב חנ"א). גלימת שרד מעין זו, היוותה סמל מעמדי יוקרתי. הרב חנ"א שלח מתנה זו, כדי לחזק את מעמדו, ומצב רוחו של הרב ברוך בעיני בני עדתו, וכלפי בני העדה האשכנזית בווינה. במכתבו משנת 1853, הודה הרב ראובן ברוך לעזרא בנבנישתי, על "הבֶּגֶד החדש אשר שלח אחי רָם מנחה לעבדו". מכאן עולה כי זו הפעם השנייה, לאחר הכרות של כשש שנים, העניק בנבנישתי לרב ברוך "בגד חדש". בתחילת מכתבו, כינה הרב ברוך את עזרא בנבנישתי, "מרגלית טובה", וציין את מידותיו התרוּמִיוֹת: "עזרא (כך במקור) ומגן לאביון אליו נמטי אפיריון... ענק לצַווארֵי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רָאשִי, אהוב דבק מֵאָח". בדברים אלה הצביע הרב ברוך, על החיבה היתרה שרחש לעזרא בנבנישתי, ועל היותו אהוב עליו יותר מאח. קניית ה"בגד החדש" הזכירה לרב ברוך, את המחווה הראשונה מצדו של עזרא, והוא מצא לנכון להודות לו, באופן מיוחד, מעומק לבו, תוך הזכרת כל החסדים שהרעיף עליו עזרא עד כה, מבלי שהוא עצמו יספיק להשיב לו דַי כגמולו: "ובאמת אמרו אין שערי עזרא ננעל בפני שום אדם", כתב הרב ברוך במכתב תשובתו, את שבחו של עזרא בנבנישתי בפניו.

דברים שכתב אדווין סָרוּסִּי,²⁶ במאמרו, עשויים לסַפֵּק הסבר אפשרי למצב רוחו היָרוּד של הרב ראובן ברוך, כפי שהשתקף במכתבו משנת 1853. לדברי סרוסי, בשנת 1852, הכירו השלטונות האוסטריים בקהילה היהודית האשכנזית בווינה כקהילה היהודית היחידה. השלטונות צִיפּוּּ מן היהודים הספרדים, הקהילה הוותיקה בווינה, לבטל את כל המנהגים והמוסדות המזהים אותם כקבוצה לאומית. במילים אחרות, נדרש מהם לוותר על האוטונומיה שלהם, ולהתמזג עם העדה האשכנזית. הם סירבו. על הרב ראובן ברוך, ראש העדה הספרדית אז, הופעל לחץ רב מצד השלטונות, ומצד ראשי העדה האשכנזית בווינה. מעט מאוחר יותר, באוקטובר 1853, שָבוּ לתוקפם בווינה כל ההגבלות המתייחסות לרכוּש היהודים, הועמדו בספק זכויות הנוגעות לחופש תנועה, וכניסה למשרות ציבוריות, ומקצועות מסוימים אחרים. במכתבו מיוני 1853 אל עזרא בנבנישתי, הביע הרב את תקוותו, כי "הבעיה" תיפתר, וכי המצב ישוב לקדמותו ולאיתנו.

ייתכן הסבר נוסף, פרוזאי יותר, לגבי אופי "הבעיה" אליה התייחס הרב ברוך במכתבו; מתיאורו המעומעם עולה כי היה עיכוב כלשהו (של משלוח או של אונייה שצריכה הייתה להגיע), וכי נושא ה"בעיה" היה, ככל הנראה, מצב השיט בִּמְצָרֵי הבוספורוס והדרדנלים, שהיו בשליטת תורכיה. הרב ברוך הצביע על עיכובים קשים, ועצירות ממושכות של כּלי שַיִט, שעמדו לַעֲבוֹר שָם בדרכם מאיסטנבול לנהר הדנובה. רק לאחר תום מלחמת קְרִים (בסוף מרץ 1856), הושג בהסכם פריז, מעבר תחבורתי חופשי לכול במְצָרִים, והדנובה הפכה "לנהר בינלאומי והפלגה בו חופשית לכל הארצות".²⁷

בתקופת שהותו הממושכת בווינה, תקופה סוערת ומרתקת של תמורות והפיכות בעולם החדש, שסבב אותו, הכשיר עצמו עזרא בנבנישתי, בראש ובראשונה לעבודת הדפוס, ולענייני הוצאה לאור של ספרים. הוא עשה כן במחלקה העברית של בית הדפוס של אנטון שמיד, בתמיכתו והדרכתו של הרב ראובן ברוך, למד והרחיב את ידיעותיו בנושא הסחר בספרים והפצתם, ברחבי הקהילות היהודיות, בארצות הבלקן. כן הרחיב בנבנישתי וחיזק את קשריו המסחריים והאישיים עם ראשי ומנהיגי הקהילות השונות, אִתָּם היה בקשר. סביר מאוד להניח, כי בנוסף לכל עיסוקיו, עבד עזרא בנבנישתי כמלמד בתלמוד התורה, במסגרת הקהילה הספרדית בווינה. להשערתי, נחשף עזרא בנבנישתי, באותם ימים, גם לחיבוריו המוקדמים של הרב יהודה אלקלעי, והתרשם עמוקות מתפיסת עולמו, ומעיקרי חזונו, כפי שהוצגו בספריו. בספר מנחת יהודה, שנכתב בשנת 1841 (יצא לאור בעברית בשנת תר"ג 1842/3), פרסם הרב אלקלעי דברי תהילה ותודה למשה מונטיפיורי ולאדולף (יצחק) כרמייה, על פעולותיהם הטובות בעניין עלילת הדם של דמשק. כן הוצגו בספר זה, עיקרי חזונו והאני מאמין ה"ציוני" שלו.²⁸ בשנת 1848 שהה בווינה הרב יהודה אלקלעי, רבה של הקהילה הספרדית בזֶמוּן [זעמלין, עיירת ספר בשלטון אוסטריה, הסמוכה מאוד לבלגראד], לצורך הוצאה לאור של ספרו קול קורא. הרב אלקלעי היה ידיד קרוב של בני משפחת אָדוּט, בביתם התארח באותה שנה, עזרא בנבנישתי. להנחתי, בנבנישתי פגש לראשונה ברב אלקלעי, בביתו של ליאון אדוט.²⁹

הפגישה האישית עם הרב אלקלעי, הרשימה מאוד את עזרא בנבנישתי, ובעקבותיה, הגיע להחלטה להצטרף לחוג תומכיו, ולעבור מווינה לבלגראד הסמוכה לזמון, כדי להיות בקרבתו של הרב אלקלעי, לתמוך ולסייע, ככל יכולתו, לקַדֵם את רעיונותיו ליישוב ארץ ישראל בעבודת אדמה, ולתחיית עם ישראל בארצו, כקֶדֶם. בנבנישתי מצא בתוכנית זו דרך, באמצעותה יוכל לפעול, על מנת להגשים את חלומותיו שלו, ולחולל שינוי במצבו הקשה של היישוב היהודי בירושלים, עיר מולדתו.

כאשר החליט עזרא בנבנישתי לעשות צעד זה, הכין לעצמו תוכנית מוגדרת, שהתבססה על קשרי עבודה וידידות שיצר עם בני משפחת אלקלעי מבלגראד, בזמן שהותו בווינה. היו אלה החכם דוד בן משה אלקלעי (בן אחיו הבכור של הרב יהודה אלקלעי, משה), ובנו של דוד, משה דוד אלקלעי, שהיה צעיר מעזרא בנבנישתי ב-7 שנים. שניהם היו מראשי הקהילה הספרדית של בלגראד, מורים, ובעלי בית דפוס פרטי, פעילים בשדה החינוך, בקהילת בלגראד, וּמִלְאוּ בתולדותיה תפקיד חשוב כמנהיגי העדה. לאחר מכן, במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, העבירו את פעילותם לווינה.

*המשך הפרק בספר המלא*