בהקיץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בהקיץ
מכר
מאות
עותקים
בהקיץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.4 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רוני גלבפיש

רוני גלבפיש נולדה בקיבוץ ברור-חיל. לאחר שירות צבאי למדה שנה אחת באוניברסיטה העברית, ואחר כך עבדה בין השאר כטכנאית הקלטות, לולנית, פועלת ייצור במפעל אריגה, מתכנתת, קוטפת דובדבנים ומוכרת בחנות ספרים. במהלך השנים כתבה בעיתונים: "דבר", "על המשמר", "טלגרף", "מעריב" ו"גלובס", ובאתרי האינטרנט וואלה, nrg ו-ynet. ברוב העיתונים כתבה כתבות מגזיניות וביקורות ספרים. ב-ynet הייתה שליחה האתר בניו יורק, וב"גלובס" סיקרה את תחומי ההיי-טק, התיירות והאנרגיה. בשנת 2001 עזבה את העיתונות לטובת עבודה כלקטורית, מתרגמת ועורכת תרגום עצמאית במספר הוצאות ספרים, ובמקביל סקירת ספרים בתכנית "חדש על המדף" ברשת א'. רוני גלבפיש נשואה ואמא לשלושה.

תקציר

אני לא צריכה לעשות שום דבר. ממש כלום.
הגבר שלי מציג אותי בפני חבריו, ובלי לעשות שום דבר, אני ההצגה המושלמת. הוא מתענג על הצפייה בי, וכמוהו גם הצופים האחרים, שכולם גברים. כולם ישתמשו בי, בלי שאידרש לעשות דבר.
אניטה, 44

לפעמים אני חרמנית כל כך, שקשה לי להאמין שאני אישה בכלל. לא ככה אמרו לי שאני צריכה להיות. אני אמורה להיות דמות ענוגה, כל כולי חן ויופי נשגב, עדינה ורכה, כמו משב רוח או השתקפות האור על מימיו החלקים של האגם.
בת ירח, 22.5

אני אוהבת את התעוזה שלו. את החוצפה. גם אם לא נפגשנו חודשיים, הוא ייכנס לדירה שלי, ובזמן שאכין קפה הוא יבוא מאחוריי ויכניס לי יד לתוך המכנסיים. ככה, בלי הכנה מוקדמת. הוא יטעם אותי, יחייך לעצמו וימשיך הלאה לקפה כאילו כלום לא קרה הרגע.
נטע, 55

אני עוצמת עיניים ומפשקת רגליים. אני מרגישה את האוויר על המקום הזה, בפעם הראשונה. והיא, עומדת מולי ומסתכלת. הפנים שלה מלאות פליאה, כאילו היא רואה משהו קדוש, נדיר. ומרוב שזה יפה, השָם־למטה, היא מתחילה לשיר.
תום, 32


בהקיץ היא אסופת קולות של נשים ישראליות המספרות על עצמן ועל הפנטזיות המיניות שלהן. בכנות מפלחת לב, בגעגוע, בהומור, ביופי שאין לו קץ. 
בדרך הן חושפות עד כמה המיניות הנשית עדיין ממושטרת ומושתקת, עד כמה מעט אנחנו יודעות על עצמנו וזו על זו. והן מעיזות לשבור את השתיקה, ולדבר על הכל. 

בהקיץ הוא ספר מסע אל עולם של דמיון מיני חופשי ופרוע. הקוראת – וגם הקורא – מוזמנים להצטרף, ולצלול למרחב של תשוקה ועונג שנמצא ממש כאן, בתוך תוכנו. 

רוני גלבפיש היא סופרת, עורכת ואמנית. מחברת הספרים סיפור קטן ומלוכלך (כנרת 2010), אגם הצללים (דג זהב 2015), בית מלאכה לכתיבה (מודן 2020) והמנהרה של נורי (מודן 2022).

פרק ראשון

גאיה
31, נשואה+5

הפנטזיות שלי תמיד מתקיימות בעולם אוטופי שבו אני בטוחה וחופשייה. זה יכול להיות מין עם עצמי, עם עוד אישה (למרות שבמציאות אני לא נמשכת לנשים), עם ארבעה גברים, באמצע מועדון או במיטה. אבל הנחת היסוד — ובעצם הפנטזיה — היא על חופש וביטחון.

החופש להתבטא בצורה מינית עד הסוף, בלי מגבלות. לא כאלה שאני שמה לעצמי, כאמא, כבת זוג, כאישה "מהוגנת", ולא כאלה שהחברה שמה לי, במבטים, בלחישות, במוסכמות. וגם לא כאלה שבן הזוג שם לי, בציפייה שלו ממני להיות שלו באופן בלעדי.

וביטחון, לדעת שהפרטנרים או הפרטנריות רואים אותי. שאכפת להם. שהם רוצים בטובתי, ואני צריכה רק לבטא את הרצונות שלי כדי שיכובדו.

 

אחת

תום
41, נשואה+2

מה שקורה ברגע זה, זו הפנטזיה שלי. שאישה שכותבת ספר, או עושה מחקר, תשאל אותי על המיניות שלי. ליתר דיוק, על הרגלי האוננות שלי.

אני חושבת שזו לא פנטזיה מינית לצורכי גירוי, אלא פנטזיה על קבלה, שמישהי תאשר לי שאיך שאני מאוננת זה בסדר. גם אם אני לא דוחפת אצבעות, גם אם אני לא יודעת כלום על ויברטורים, גם אם בכלל מלחיץ אותי להחדיר משהו פנימה, גם אם אני לא מבינה איך נשים מאוננות על הגב, ואיך הן מגיעות עם האצבעות לכוס מעבר להר הבטן החוצץ בינן לבינו, גם אם אני בכלל שונאת שהכל פתוח ורטוב מדי, גם אם אני קוראת סיפורים מסמרי שיער על העונג האולטימטיבי של נשים והסֵטִיסְפָיֶיר שלהן (ויברטור עוצמתי המתבסס על גירוי באמצעות גלי יניקה).

גם אם... כל זה — שמישהי תגיד לי שזה בסדר. לשכב על הבטן. להיות עם תחתונים. להתחכך במזרן. בדיוק כפי שעשיתי בשלושים השנים האחרונות.

ואולי בכלל שתהיה לי מורה, חונכת. מישהי לדבר איתה על מין, למרות שהכל כאילו ידוע וברור. אני אישה ממשפחה של נשים, אז אני פשוט... יודעת? כאילו עצם העובדה שאנחנו נשים ואחיות ודודות גורמת לאיזה ידע כמוס לפעפע בלי שצריך לדבר עליו. עד שאת מבינה שגם אין ידע וגם את לא מסוגלת לדבר. אף אחת לא פתחה את פיה. את אמורה פשוט לדעת.

כאילו אם ראית תחבושת הגיינית בפח השירותים, סכין גילוח על שפת האמבטיה, שעווה מתחממת על הכיריים, כבר הוכנסת בסוד הידע הנשי. ראית התפתלויות מכאבי בטן, מכנסיים מוכתמים בדם, נערות עצבניות ורגוזות. אחר כך היו נערים בבית. אולי היית עדה לנשיקות נעורים ראשוניות. פעם אחת אפילו שמעת מעבר לקיר אנחות, של סקס אמיתי! וזהו, זה הידע שקיבלת, ומכאן — תסתדרי.

 

כנערה, הפחד שלי מחדירה היה עצום. זה נראה כל כך כואב ולוחץ. הניסיונות הראשונים היו כואבים מאוד ונזנחו מייד. התענגנו בדרכים אחרות וכל הזמן הרגשתי אשמה על זה ש"לא שכבנו". במבט לאחור אני מבינה כמה התנסויות היו לנו יחד, כמה סוגי מגע גילינו, כמה המשוואה שחדירה שווה לסקס היא שקרית.

ובגלל הפחד הזה, שלא הצלחתי להתגבר עליו לבד, הייתה לי פנטזיה על שתי חברות שמלוות אותי. כמו בציור רנסנסי של אישה ובנות הלוויה שלה, עירומן מוסתר אך מעט בבדים מתנפנפים. דמיינתי שאני שוכבת על גבי, חברה אחת מכל צד, והן מלטפות אותי ומרגיעות, וכמו מגישות אותי לבן זוגי.

ובדרכים שונות הפנטזיה הזו נשארה לי עד היום. שיתבוננו בי בזמן מעשה האהבה. נשים וגברים, שותפים לשמחתי, נהנים מהעונג שלי, מתפעלים מהיופי של המגע בין הגופים. היא הוגשמה כמה פעמים. במועדון עדין ונעים, התבוננות מצועפת במגע האיטי. ובמסיבה גסה ורועשת, התבוננות ברברית ותובענית. ובאינטימיות של שני זוגות, במבט שבין מובך למאושר.

ואולי הכל מסתכם בזה — אני אוהבת נשים לצידי. חיוך שמתרחב ועיניים שנוצצות. והנה, אני לא לבד יותר.

 

הגר
41, נשואה+3

המסע שלי עם מיניות ועונג התחיל כביכול כמו כולם, כשהייתי נערה ועברתי את המסלול הרגיל של נשיקות ומזמוזים. עשיתי לא מעט סקס, וזה היה כיף, אבל בעיקר בקטע של משהו שנעים לעשות יחד. היו לי פרטנרים מקסימים, ובהחלט היה חשוב להם שגם לי יהיה טוב. בכלל לא סיפרתי להם שנחמד לי, אבל אני מרגישה שזה לא "זה".

המסע האמיתי שלי התחיל כשנתקלתי בהמלצה לכל אישה, בכל מצב, לתרגל את רצפת האגן. מתוך התרגול ניסיתי לראשונה בחיי לאונן.

עד אז, מעולם לא ניסיתי. לא נתקלתי באוננות נשית. אני לא זוכרת אם אמרו לי שאסור, אבל לא התרשמתי שזו אופציה בכלל.

וזה היה פשוט מדהים! לא רק שהגעתי עם עצמי למקומות שלא הגעתי אליהם בעבר, עם אף אחד, זה גם שינה את כל היחס שלי לסקס. עדיין ממש כיף לי לעשות סקס יחד, זו חוויה מחברת מאוד, אבל היום זה כל כך הרבה יותר.

אני נהנית היום מסקס, והרבה — עם עצמי, עם אהובים. עם כל אחד זה אחרת, ובכל פעם זה אחרת, ותמיד מיניות הופכת את חיי לטובים יותר.

כשאני מפנטזת, אני לרוב משחזרת סיטואציות שכבר קרו. הפנטזיה מתחילה ממשהו אמיתי שעומד לקרות, ומשם אני מפליגה בדמיון.

אין לי פנטזיה קבועה או סיפור ספציפי שמעורר אותי. כנראה הדבר הכי קרוב לפנטזיה קבועה הוא רחצה בעירום במעיין. הפרטנר משתנה, אבל תמיד יש שם את התחושה החלומית של המים, והחוץ, והטבע מסביב, ויש קרבה מדהימה. והכי פנטסטי, כמובן, זה כמה נעים לשכב על גדת המעיין, ואיך שום דבר לא דוקר או מפריע.

הרבה פעמים פנטזיה תגרום לי לחשק במידה כזו שאחליט ללכת לאונן, אבל כשאני מאוננת אני כמעט לא מפנטזת. תוך כדי האקט אני מרוכזת בתחושות שלי, לא בסיפורים.

יש פנטזיות שאני לא רוצה לממש. לפעמים אני רואה בבירור שהן עלו כדי לעזור לי לעבד תחושות של קושי מול דברים שאני עומדת לעבור.

אבל פנטזיות אחרות נועדו למימוש, ורבות מהן אכן מימשתי, כולל פנטזיית המעיין. הרבה פנטזיות התחילו בתור משחק, דרך לשמח אהובים מרחוק. גם אהובים שלי שיתפו אותי בפנטזיות שלהם, ולפעמים בחרנו יחד להוציא אותן לפועל.

הרבה פעמים אני מפנטזת כדי להקל על עצמי כשקשה לי, לפעמים בלי כוונה מינית בכלל. זה כלי מדהים בעיניי.

 

יעלה
46, גרושה+2

יש אורי אחד שאני מזדיינת איתו בימים אלה, ויש אורי אחר שיישאר כנראה בגדר זיון וירטואלי. שניהם זיון מעולה — הממשי והווירטואלי.

ולי יש חולשה ארוטית לשם אורי. פטיש, אולי?

הפנטזיה שלי היא להזדיין עם שני האורים, יחד. זה מגרה מאוד מאוד. רק בגלל השם! תפארת הישראליות, לא?

והנה הארס־פנטזיה:

לא הייתי בטוחה אם להשאיר את האורים שלי בשמם האמיתי. כזאת אני, סודית וממדרת. איזה שם נבחר להם? זה חייב להיות שם אחר שאני מתחברת אליו.

איכשהו בסבב השמות עצרתי ב"דרור". דרור היה הקשר המשמעותי האחרון שלי. גלים של קשר שבאו והלכו לאורך שנתיים, ולא עוד.

חשבתי לעצמי שזה יהיה מצחיק להלביש את פנטזיית האורים בשלמת דרור. לתת דרור לפנטזיה. דווקא בערב יום העצמאות. כמה סמלי לפרויקט הזה. החופש לפנטז, ולכתוב, ולדבר, ולפרסם פנטזיות.

"להיות עם מפנטז חופשי בארצנו". טוב, עדיף על "להיות עם מפנטז על שטחים חופשי בארצנו". וכנראה קל יותר מ"להיות עם מפנטז על שלום בארצנו".

בכל מקרה, הבחירה בשם דרור מעניינת כשלעצמה, כי דרור הוא יתום צה"ל, ולמרות שהוא לא מדליק נר או הולך לבית הקברות הצבאי היום, נורא רציתי לחבק אותו.

איך סקס ועצמאות ושכול מתערבבים לנו פה בקלחת המקומית. קשה לברוח מזה, כנראה.

 

מור
45, רווקה+2

מאז שהיינו יחד אני לא מצליחה להוציא אותך מהראש שלי. קשר ראשון אחרי המון שנים, שבהן לא היו אפילו סטוצים.

הסקס איתך היה מטורף, כל כך טוב. לא רק מפני שלא הייתי עם אף אחת שנים, אלא כי המשיכה בין שתינו הייתה בעוצמה שלא הכרתי. חיבור חזק. איכשהו, תמיד, בשנייה אחת, הייתי כולי נרטבת ממך.

שמחתי כשביקשת ממני דברים שלא עשית בעבר. שהעזת איתי. כל הפעמים האלה שבהן שיחות טלפון הפכו לשיחות סקס כל כך הפתיעו אותי. גם זה משהו שלא עשיתי לפנייך.

גילינו מקומות בגוף שלא ידעת שאת יכולה להרגיש בכלל, והיו לנו לילות של סקס בלתי פוסק, בקרים של התמזמזות בלי לאכול, בלי לצאת מהמיטה עד שלא הייתה ברירה, והיינו חייבות לחזור לחיים עצמם.

כבר חצי שנה שאני רק מפנטזת עלייך. על המגע שלך, להרגיש את הגוף שלך נצמד לשלי. על הפעמים שסקס התחיל על השולחן במטבח. על הפעם שבה כמעט התהפכנו עם כיסא הגלגלים, כי בלהט ההתרגשות שכחת לשים ברקסים ולהיצמד לקיר. לראות את הראש שלך נזרק לאחור כשאת גומרת, החיוך הזה שאומר הכל. להרגיש אותך מעליי.

והפעם ההיא בים, שתינו במים, באותו גובה.

לא מצליחה לדמיין את עצמי מוצאת שוב חיבור כזה. לא יודעת אם זה יקרה שוב. וגם לא יודעת איך להוציא אותך מהראש שלי.

רוני גלבפיש

רוני גלבפיש נולדה בקיבוץ ברור-חיל. לאחר שירות צבאי למדה שנה אחת באוניברסיטה העברית, ואחר כך עבדה בין השאר כטכנאית הקלטות, לולנית, פועלת ייצור במפעל אריגה, מתכנתת, קוטפת דובדבנים ומוכרת בחנות ספרים. במהלך השנים כתבה בעיתונים: "דבר", "על המשמר", "טלגרף", "מעריב" ו"גלובס", ובאתרי האינטרנט וואלה, nrg ו-ynet. ברוב העיתונים כתבה כתבות מגזיניות וביקורות ספרים. ב-ynet הייתה שליחה האתר בניו יורק, וב"גלובס" סיקרה את תחומי ההיי-טק, התיירות והאנרגיה. בשנת 2001 עזבה את העיתונות לטובת עבודה כלקטורית, מתרגמת ועורכת תרגום עצמאית במספר הוצאות ספרים, ובמקביל סקירת ספרים בתכנית "חדש על המדף" ברשת א'. רוני גלבפיש נשואה ואמא לשלושה.

עוד על הספר

בהקיץ רוני גלבפיש

גאיה
31, נשואה+5

הפנטזיות שלי תמיד מתקיימות בעולם אוטופי שבו אני בטוחה וחופשייה. זה יכול להיות מין עם עצמי, עם עוד אישה (למרות שבמציאות אני לא נמשכת לנשים), עם ארבעה גברים, באמצע מועדון או במיטה. אבל הנחת היסוד — ובעצם הפנטזיה — היא על חופש וביטחון.

החופש להתבטא בצורה מינית עד הסוף, בלי מגבלות. לא כאלה שאני שמה לעצמי, כאמא, כבת זוג, כאישה "מהוגנת", ולא כאלה שהחברה שמה לי, במבטים, בלחישות, במוסכמות. וגם לא כאלה שבן הזוג שם לי, בציפייה שלו ממני להיות שלו באופן בלעדי.

וביטחון, לדעת שהפרטנרים או הפרטנריות רואים אותי. שאכפת להם. שהם רוצים בטובתי, ואני צריכה רק לבטא את הרצונות שלי כדי שיכובדו.

 

אחת

תום
41, נשואה+2

מה שקורה ברגע זה, זו הפנטזיה שלי. שאישה שכותבת ספר, או עושה מחקר, תשאל אותי על המיניות שלי. ליתר דיוק, על הרגלי האוננות שלי.

אני חושבת שזו לא פנטזיה מינית לצורכי גירוי, אלא פנטזיה על קבלה, שמישהי תאשר לי שאיך שאני מאוננת זה בסדר. גם אם אני לא דוחפת אצבעות, גם אם אני לא יודעת כלום על ויברטורים, גם אם בכלל מלחיץ אותי להחדיר משהו פנימה, גם אם אני לא מבינה איך נשים מאוננות על הגב, ואיך הן מגיעות עם האצבעות לכוס מעבר להר הבטן החוצץ בינן לבינו, גם אם אני בכלל שונאת שהכל פתוח ורטוב מדי, גם אם אני קוראת סיפורים מסמרי שיער על העונג האולטימטיבי של נשים והסֵטִיסְפָיֶיר שלהן (ויברטור עוצמתי המתבסס על גירוי באמצעות גלי יניקה).

גם אם... כל זה — שמישהי תגיד לי שזה בסדר. לשכב על הבטן. להיות עם תחתונים. להתחכך במזרן. בדיוק כפי שעשיתי בשלושים השנים האחרונות.

ואולי בכלל שתהיה לי מורה, חונכת. מישהי לדבר איתה על מין, למרות שהכל כאילו ידוע וברור. אני אישה ממשפחה של נשים, אז אני פשוט... יודעת? כאילו עצם העובדה שאנחנו נשים ואחיות ודודות גורמת לאיזה ידע כמוס לפעפע בלי שצריך לדבר עליו. עד שאת מבינה שגם אין ידע וגם את לא מסוגלת לדבר. אף אחת לא פתחה את פיה. את אמורה פשוט לדעת.

כאילו אם ראית תחבושת הגיינית בפח השירותים, סכין גילוח על שפת האמבטיה, שעווה מתחממת על הכיריים, כבר הוכנסת בסוד הידע הנשי. ראית התפתלויות מכאבי בטן, מכנסיים מוכתמים בדם, נערות עצבניות ורגוזות. אחר כך היו נערים בבית. אולי היית עדה לנשיקות נעורים ראשוניות. פעם אחת אפילו שמעת מעבר לקיר אנחות, של סקס אמיתי! וזהו, זה הידע שקיבלת, ומכאן — תסתדרי.

 

כנערה, הפחד שלי מחדירה היה עצום. זה נראה כל כך כואב ולוחץ. הניסיונות הראשונים היו כואבים מאוד ונזנחו מייד. התענגנו בדרכים אחרות וכל הזמן הרגשתי אשמה על זה ש"לא שכבנו". במבט לאחור אני מבינה כמה התנסויות היו לנו יחד, כמה סוגי מגע גילינו, כמה המשוואה שחדירה שווה לסקס היא שקרית.

ובגלל הפחד הזה, שלא הצלחתי להתגבר עליו לבד, הייתה לי פנטזיה על שתי חברות שמלוות אותי. כמו בציור רנסנסי של אישה ובנות הלוויה שלה, עירומן מוסתר אך מעט בבדים מתנפנפים. דמיינתי שאני שוכבת על גבי, חברה אחת מכל צד, והן מלטפות אותי ומרגיעות, וכמו מגישות אותי לבן זוגי.

ובדרכים שונות הפנטזיה הזו נשארה לי עד היום. שיתבוננו בי בזמן מעשה האהבה. נשים וגברים, שותפים לשמחתי, נהנים מהעונג שלי, מתפעלים מהיופי של המגע בין הגופים. היא הוגשמה כמה פעמים. במועדון עדין ונעים, התבוננות מצועפת במגע האיטי. ובמסיבה גסה ורועשת, התבוננות ברברית ותובענית. ובאינטימיות של שני זוגות, במבט שבין מובך למאושר.

ואולי הכל מסתכם בזה — אני אוהבת נשים לצידי. חיוך שמתרחב ועיניים שנוצצות. והנה, אני לא לבד יותר.

 

הגר
41, נשואה+3

המסע שלי עם מיניות ועונג התחיל כביכול כמו כולם, כשהייתי נערה ועברתי את המסלול הרגיל של נשיקות ומזמוזים. עשיתי לא מעט סקס, וזה היה כיף, אבל בעיקר בקטע של משהו שנעים לעשות יחד. היו לי פרטנרים מקסימים, ובהחלט היה חשוב להם שגם לי יהיה טוב. בכלל לא סיפרתי להם שנחמד לי, אבל אני מרגישה שזה לא "זה".

המסע האמיתי שלי התחיל כשנתקלתי בהמלצה לכל אישה, בכל מצב, לתרגל את רצפת האגן. מתוך התרגול ניסיתי לראשונה בחיי לאונן.

עד אז, מעולם לא ניסיתי. לא נתקלתי באוננות נשית. אני לא זוכרת אם אמרו לי שאסור, אבל לא התרשמתי שזו אופציה בכלל.

וזה היה פשוט מדהים! לא רק שהגעתי עם עצמי למקומות שלא הגעתי אליהם בעבר, עם אף אחד, זה גם שינה את כל היחס שלי לסקס. עדיין ממש כיף לי לעשות סקס יחד, זו חוויה מחברת מאוד, אבל היום זה כל כך הרבה יותר.

אני נהנית היום מסקס, והרבה — עם עצמי, עם אהובים. עם כל אחד זה אחרת, ובכל פעם זה אחרת, ותמיד מיניות הופכת את חיי לטובים יותר.

כשאני מפנטזת, אני לרוב משחזרת סיטואציות שכבר קרו. הפנטזיה מתחילה ממשהו אמיתי שעומד לקרות, ומשם אני מפליגה בדמיון.

אין לי פנטזיה קבועה או סיפור ספציפי שמעורר אותי. כנראה הדבר הכי קרוב לפנטזיה קבועה הוא רחצה בעירום במעיין. הפרטנר משתנה, אבל תמיד יש שם את התחושה החלומית של המים, והחוץ, והטבע מסביב, ויש קרבה מדהימה. והכי פנטסטי, כמובן, זה כמה נעים לשכב על גדת המעיין, ואיך שום דבר לא דוקר או מפריע.

הרבה פעמים פנטזיה תגרום לי לחשק במידה כזו שאחליט ללכת לאונן, אבל כשאני מאוננת אני כמעט לא מפנטזת. תוך כדי האקט אני מרוכזת בתחושות שלי, לא בסיפורים.

יש פנטזיות שאני לא רוצה לממש. לפעמים אני רואה בבירור שהן עלו כדי לעזור לי לעבד תחושות של קושי מול דברים שאני עומדת לעבור.

אבל פנטזיות אחרות נועדו למימוש, ורבות מהן אכן מימשתי, כולל פנטזיית המעיין. הרבה פנטזיות התחילו בתור משחק, דרך לשמח אהובים מרחוק. גם אהובים שלי שיתפו אותי בפנטזיות שלהם, ולפעמים בחרנו יחד להוציא אותן לפועל.

הרבה פעמים אני מפנטזת כדי להקל על עצמי כשקשה לי, לפעמים בלי כוונה מינית בכלל. זה כלי מדהים בעיניי.

 

יעלה
46, גרושה+2

יש אורי אחד שאני מזדיינת איתו בימים אלה, ויש אורי אחר שיישאר כנראה בגדר זיון וירטואלי. שניהם זיון מעולה — הממשי והווירטואלי.

ולי יש חולשה ארוטית לשם אורי. פטיש, אולי?

הפנטזיה שלי היא להזדיין עם שני האורים, יחד. זה מגרה מאוד מאוד. רק בגלל השם! תפארת הישראליות, לא?

והנה הארס־פנטזיה:

לא הייתי בטוחה אם להשאיר את האורים שלי בשמם האמיתי. כזאת אני, סודית וממדרת. איזה שם נבחר להם? זה חייב להיות שם אחר שאני מתחברת אליו.

איכשהו בסבב השמות עצרתי ב"דרור". דרור היה הקשר המשמעותי האחרון שלי. גלים של קשר שבאו והלכו לאורך שנתיים, ולא עוד.

חשבתי לעצמי שזה יהיה מצחיק להלביש את פנטזיית האורים בשלמת דרור. לתת דרור לפנטזיה. דווקא בערב יום העצמאות. כמה סמלי לפרויקט הזה. החופש לפנטז, ולכתוב, ולדבר, ולפרסם פנטזיות.

"להיות עם מפנטז חופשי בארצנו". טוב, עדיף על "להיות עם מפנטז על שטחים חופשי בארצנו". וכנראה קל יותר מ"להיות עם מפנטז על שלום בארצנו".

בכל מקרה, הבחירה בשם דרור מעניינת כשלעצמה, כי דרור הוא יתום צה"ל, ולמרות שהוא לא מדליק נר או הולך לבית הקברות הצבאי היום, נורא רציתי לחבק אותו.

איך סקס ועצמאות ושכול מתערבבים לנו פה בקלחת המקומית. קשה לברוח מזה, כנראה.

 

מור
45, רווקה+2

מאז שהיינו יחד אני לא מצליחה להוציא אותך מהראש שלי. קשר ראשון אחרי המון שנים, שבהן לא היו אפילו סטוצים.

הסקס איתך היה מטורף, כל כך טוב. לא רק מפני שלא הייתי עם אף אחת שנים, אלא כי המשיכה בין שתינו הייתה בעוצמה שלא הכרתי. חיבור חזק. איכשהו, תמיד, בשנייה אחת, הייתי כולי נרטבת ממך.

שמחתי כשביקשת ממני דברים שלא עשית בעבר. שהעזת איתי. כל הפעמים האלה שבהן שיחות טלפון הפכו לשיחות סקס כל כך הפתיעו אותי. גם זה משהו שלא עשיתי לפנייך.

גילינו מקומות בגוף שלא ידעת שאת יכולה להרגיש בכלל, והיו לנו לילות של סקס בלתי פוסק, בקרים של התמזמזות בלי לאכול, בלי לצאת מהמיטה עד שלא הייתה ברירה, והיינו חייבות לחזור לחיים עצמם.

כבר חצי שנה שאני רק מפנטזת עלייך. על המגע שלך, להרגיש את הגוף שלך נצמד לשלי. על הפעמים שסקס התחיל על השולחן במטבח. על הפעם שבה כמעט התהפכנו עם כיסא הגלגלים, כי בלהט ההתרגשות שכחת לשים ברקסים ולהיצמד לקיר. לראות את הראש שלך נזרק לאחור כשאת גומרת, החיוך הזה שאומר הכל. להרגיש אותך מעליי.

והפעם ההיא בים, שתינו במים, באותו גובה.

לא מצליחה לדמיין את עצמי מוצאת שוב חיבור כזה. לא יודעת אם זה יקרה שוב. וגם לא יודעת איך להוציא אותך מהראש שלי.