חיילי שדה בעיר קדושה

1. החי"ש, יסודו והתפתחותו
שורשים – מפלוגות השדה (פו"ש) לחיל השדה (חי"ש)

הפו"ש – חלוציות ומורשת

שורשיו של החי"ש, חיל השדה, נוקבים ויורדים אל תקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) (מונח מקובל בהיסטוריוגרפיה של התקופה הוא המרד הערבי הגדול). המושגים חי"ש וצבא צפים ועולים כבר בעת הזו. מקובל לראות את שורשי החי"ש כמסתעפים מן הפו"ש, שהיווה זרוע מגן מרכזית בחלקה השני של תקופת המאורעות. ויש שראו את ניצניו של כוח מגויס בדמות החי"ש כבר בעת פעילותו של הגורם הצבאי הזה – הפו"ש, שידובר בו מעט להלן: "הרעיון בדבר הקמת חיל שדה (חי"ש) צף עוד לפני שנת 1939, אך לתנופה, למימוש ולגושפנקה רשמית, זכה עם הצלחתו של פו"ש בארגונו, [...]".[1] ואין להוציא מכלל אפשרות גלגולם של רעיונות טרומיים בנדון כבר בימי המאורעות. במקביל, עולה בעת הזו לפני השטח גם המושג צבא. עם התחזק המאורעות, ובד בבד עם הפנמת הרעיונות הבריטיים (שנגוזו עד מהרה!) בדבר חלוקה ומדינה עברית, החלו מחשבות ראשונות על התארגנות צבאית ('תוכנית אבנר'),[2] ואף תכנון צבא של ממש.[3]

צבא נותר בין דפי התוכניות, אך בכל הקשור לחי"ש, נבטו גרעינים בשטח. יש להצביע על ניסיונות לפעילות חי"ש עצמאית שהחלו בהתיישבות העובדת באותה עת, ומוזכר הניסיון להקמת 'פלוגה': "במארס 1939 הגיבו קיבוצי עמק הירדן על עיכובים אלו [=בהקמת החי"ש] בהקמת פלוגת החי"ש הראשונה בתחומם, תוך נכונות לשאת בהוצאות החזקתה",[4] סיפר על כך לימים מי שתואר כיוזמהּ, איש קבוצת כנרת, בן ציון ישראלי:[5]

מה גרם להקמת פלוגה א' זו (כהתחלה לשאר הפלוגות) ומה עורר את ההכרח בצורך דוחק זה? המאורעות [...] לעומת זאת [=מול עוצמתם ומהירות התפשטותם של המאורעות] הייתה ההתגוננות של היישוב בעיקרה מקומית, בתוך תחומי כל נקודה ונקודה. הפו"ש כלל כוחות מעטים לערך ועיקר הכוח ההגנתי של ה'הגנה' ושל היישוב כולו היה מרוכז בתוך כלל יישוב ויישוב להגנתו הוא הפנימית. העזרה ההדדית לא הגיעה לממדים גדולים, אם כי יש ותוספת זו [=של פו"ש] הכריעה במצב [...].[6]

לדידו, פלוגה זו, שהיה בה משום הרחבת הפו"ש ש'כָּלל כוחות מעטים', שימשה דגם מנחה להתפתחות החי"ש: "לפי מתכונת זו הוקמו אחרי כן פלוגות חי"ש בגליל העליון, בעמק יזרעאל ובשאר הארץ".[7] ועוד נחזור להלן לניסיון המעניין הזה. מכל מקום, גם אם נעשו צעדים 'מלמטה', 'מהשטח', מאחורי בואו של החי"ש לָעולם עמדה יוזמה מערכתית.

בפועל, הקמת החי"ש ב־1939, עם דעוך המאורעות, היוותה פועל יוצא של החלטת המפקדה הארצית של ה'הגנה' על פירוקו של הפו"ש – פלוגות השדה, בסוף פברואר 1939 (את הדיכוי הסופי של המרד הערבי על ידי הבריטים ניתן לסמן בקיץ 1939). בדעוך המאורעות נותר הפו"ש בלא תעסוקה מיידית, מה שהוביל להתרופפות פנימית.[8] להמשך החזקתו במתכונתו הקודמת לא הייתה הצדקה כלכלית, וניתן היה לשער כי עמדת השלטונות לגבי המשך פעילותו לא תהיה אוהדת.[9] הפירוק הותיר אחריו שובל של אכזבה ותסכול בין מפקדיו ולוחמיו, שברבות הימים התגלגל לביקורת על הפירוק. והנה, לימים קבע יגאל אלון קטגורית: "חיסולו של הפו"ש היה בשעתו משגה גדול מצד הפיקוד העליון של ה'הגנה', ואין מי שיחלוק על כך".[10] והיה מי ששיווה לקביעוֹת (לא מעטות!) מעין אלו ניחוח מחקרי־שיפוטי: "בהשקיפנו על פרשת פירוק הפו"ש, [...] רשאים אנו לקבוע כי מן הראוי היה שארגון ה'הגנה' ימשיך לקיים את הפו"ש ומטהו לפחות במתכונת של חיל מקצועי, על אף מערכת הניגודים שנכרכו בפעילותו [...]".[11]

בצד יחידות הנוטרות העברית ומשטרת היישובים העבריים, ובשילוב עמן, היו יחידות הפו"ש שהוקמו ב־1937 גורם רב־משמעות בנשיאה בנטל הביטחון השוטף בימים הטרופים של המאורעות, באותן שלוש שנים עקובות מדם שהיוו נקודת מפנה בהיסטוריה הביטחונית של היישוב. בעקבות פעילותן – בין השאר – התחזקה ההכרה כי מה שהיה לפני המאורעות, לא ישוב עוד להיות.[12] בכל הקשור לביטחון היישוב, המִפנה שהביא בכנפיו הפו"ש היה מהותי, והוא בלט לעיני כול בעת פירוקו. בניסוחו של יהודה סלוצקי:

[...] לאחר פירוק פלוגות השדה (הפו"ש) נוצר בארגון [=ה'הגנה'] חלל ריק שלא היה מי שימלאנו. ברור היה לפעילי ארגון ה'הגנה' במרכז ובמחוזות, כי אי־אפשר לחזור לאותן שיטות האימונים והפעילות שלפני המאורעות, וכי הארגון [=ה'הגנה'] חייב לקבל על עצמו את האחריות גם להגנה מחוץ לתחומי הנקודות והגושים, ואף להגנה על גבולות היישוב היהודי, ואולי אף על הארץ כולה.[13]

הורתו ולידתו של הפו"ש נקשרו ביחידות חלוציות בנות אותה עת שהטרימו במעט את התארגנותו. יחידות אלו נודעו כמי שחרטו על דגלן את סיסמת ה'יציאה מן הגדר',[14] ובתוכן יצא שם לקבוצה הידועה בכינויה 'הנודדת הירושלמית', שפעלה בסביבות קריית ענבים והרטוב בהכוונת יצחק שדה ואליהו כהן (בן חור). יחידות חלוציות אלו סימנו דרך! ניתן לקבוע כי השטח היה צמא לאותות מסוג זה. פעולתן בימי המאורעות – כל אחת בהקשריה הייחודיים – שידרה דבקות בערכים צבאיים מובהקים: תעוזה, יוזמה, רוח צוות, מוטיבציה לפריצת מסגרות מקובעות וקעקוע של תפיסות מאובנות, וכל זה מתנקז לחתירה למגע ולרוח התקפית.[15] הן לא הסתפקו בהגנה סטטית על הנקודה או הגוש העבריים. הן חתרו למגע עם האויב בשטחים שמחוץ לגדר, באותם שטחים שהוא דימה לעשות בהם כבתוך שלו. לנוכח פעילותן, רווחה ההכרה כי יחידות אלו – ביסודן הן היו מבוססות על מסגרות קטנות ואליטיסטיות שזכו למפקדים כריזמטיים – הגיעו להישגים ניכרים. את ההצלחה הזו, כך גרסה אז מנהיגותו הביטחונית של היישוב, ראוי לתרגם לפעולה בהקשרים חדשים ומאתגרים לאין ערוך. והדברים אכן היתרגמו לרוח הפו"ש ובאו לידי ביטוי בביצועיו. בחזון הפו"ש הבינוהו כמעין צבא גולמי ("דרוש לנו צבא ולא שומרים",[16] צוטט שוב ושוב יצחק שדה, שהבין אל נכון את המתחולל בשטח). וכשבמהלך בניית גדר הצפון, בקיץ 1938,[17] רכשו חברי הפו"ש אימון וניסיון, בזיקה למסגרות הנוטרות (להלן), ראו בכך מפקדיהם צעד קטן לא רק ביישום תוכנית, אלא גם בהגשמת חלום:

מפקדי שתי הפלוגות [=הפועלות בגדר] היו צבי קרול מכפר גלעדי ואברהם ברקוביץ מ'הנודדת הירושלמית'. מפקדי המחלקות היו מאנשי הפו"ש רובם מ'הנודדת'. גיוסם של האנשים היה בידי יצחק שדה ואליהו כהן, שראו בפעולה זו את המשך תוכניותיהם להפיכת ה'הגנה' לחיל שדה ממש.[18]

אם כן, תחת הכסות של מדי הנוטרים, ובהשתתפות אנשי סולל בונה, התאפשרה לא רק רכישת ניסיון במבצעים רחבי היקף דוגמת הצבת הגדר,[19] אלא צמחה גם השראה ועמה החשיבה בדבר 'הפיכת ה"הגנה" לחיל שדה ממש'![20]

ובאמת, הייתה זו תחילתה של דרך. התחוללו שינויים – ראשיתם מצעַר, והמשכם התחזקות והתקבלות – בדפוסי החשיבה ובתפיסה המקצועית. החלו לעלות רעיונות גולמיים והחלו להישאל שאלות עקרוניות – מעשיות ותאורטיות, בדבר דגם ההגנה הרצוי למפעל הציוני. המונח המצמצם 'הגנה עצמית' (בגרסתו בקֶרב הגדֵלים על ההווי הרוסי 'סאמו־אובורונה'),[21] המשיך להדהד, אך המונח צבא, גם אם רחוק היה עד מאוד מהיומיום הביטחוני, לא נראה עוד בלתי מציאותי.[22] לניצנים מחשבתיים אלו – והזכרנו לעיל את התוכניות שלא היססו לנקוט במושג צבא – היו ביטויים מעשיים. בראש ובראשונה בכל הקשור בהיערכות ארצית שונה של ארגון ה'הגנה' ושינויים מבניים בתוכה.[23] ברמת השטח, ביטוי בולט לכל זה היווה הפו"ש המוזכר כאן. בו נתלו התקוות לגוף ארצי ראשוני. בחזונו של יוחנן רטנר, מי שהעניק ל'הגנה' משנה סדורה – תכנונית וארגונית – מרשימה הצטיירו הדברים כך:

הקבוצות הקטנות שאומנו על ידי יצחק שדה נועדו להיות להוות ראשיתו של גוף שלא יהיה קשור, כשאר הגופים (לרבות הניידות [=משמרות נעים] של משטרת היישובים העבריים) לאזור מסוים ולא יימצאו תחת פיקודו של מפקד הגוש או המחוז, אלא יהיה כפוף ישירות למפקדה הארצית.[24]

וחרף הקשיים, הייתה הצדקה מסוימת לראותו ככזה.

אכן, כבר מ־1938, היווה הפו"ש בעיקרו כוח ארצי, גוף רשמי למחצה (היחס הבריטי אליו נע, כמדומה, בין עצימת עיניים לעידוד), המעורב ומשולב ביחידות הנוטרים הרשמיות.[25] חשוב לענייננו הוא אפיון מצבו של הפו"ש בין המֶרכז לשטח. בימי המאורעות שרר מתח בין שתי מגמות. מחד גיסא, השאיפה לפזר את האחריות על הפו"ש בקרב המפקדים המקומיים של הגושים, ומאידך גיסא, המגמה לרכזו במפקדה הארצית של ה'הגנה'. בניסוחו החריף למדי של אורי ברנר: "'הפו"ש' היה לצנינים בעיני המפקדים המקומיים הגושיים שלא שלטו על הכוח הזה".[26] במתח הזה התבקשה הכרעה. ברמת ההחלטה הדברים אכן הוכרעו. ב־1938 נקבע כי יפעל הפו"ש היכן שיפעל, מנקודת ראות ארגונית, גוף המגן הזה לא יפוזר, הוא ישתייך למרכז. הביצוע, התברר, לא היה עניין של מה בכך.[27]

כאמור, השינויים בתפיסה היו משמעותיים. אחרי פירוקו של הפו"ש,[28] ועם הקמת המטה הכללי (מטכ"ל) של ה'הגנה' (ספטמבר 1939), התגבשה הכוונה לבניין מסגרת צבאית ארצית שתיתן מענה לצרכים הביטחוניים השונים של המדינה שבדרך, בעת הזו עדיין מושג ערטילאי למדי. תודעתית, ובמידת־מה גם מעשית, הופכת ה'הגנה', בשלב זה ולפי תפיסה זו, מקבוצה מחתרתית המושתתת על נבחרים לגרעין לצבא העם. המבט מתרחב, ועמו קהל היעד. ניתן לגלות את הרציונל הזה במסמך שהגיח לאוויר העולם בסתיו 1939, וזכה לכינוי 'תקנון השירות הכללי' (פותח את קבוצת הפקודות המטכ"ליות שעיצבו את פני ה'הגנה' בשנים הבאות).[29] בתוך גישה מרחיבה וממלכתית (אף כאן גלשנו למונח ערטילאי במקצת) זו, מתגבשים המונחים של 'חילות' (בלשון התקופה נשמע גם 'פורמציות'):[30] חי"ש – 'חיל שדה' (מלכתחילה נקרא ח"ש), חי"ם – 'חיל משמר' (מלכתחילה נקרא ח"מ) ו'חיל העם'. השניים הראשונים יתמידו וילוו את האירועים וההכנות למאבק עד לתום מלחמת העצמאות, האחרון לא יתמיד בצורתו זו.[31] ענייננו בחי"ש. ובכן, בתוך התפיסה הרחבה, ששורטטה כאן בקצרה, ניתן לדבר על ראשיתו של מהלך שהוביל ליצירת גורם חלופי לפו"ש, ואמור היה להתכונן לקראת הבאות. וגם אם הובן שחיל השדה – החי"ש – לא ייבנה בצלמו ובדמותו של הפו"ש, הציפייה הייתה שבמצב החדש שנוצר עם תום המאורעות, הוא ישמר ככל שניתן הן את רוחו והן את דפוסי ארגונו, ובה בעת ירחיב את מסגרתו. כאמור, במסגרת שינוי השיח הביטחוני (והשינוי ה'מילונאי' הנגזר ממנו), המושג שהחל מנסר בחלל היה 'חיל', על כל מה שהשתמע ממושג זה בהיקף ובעוצמה. חיל – חיל שדה. מטרתו העמוקה של חיל זה הובעה בסיסמה: "סיסמתנו בחי"ש הייתה: 'הננו הצבא בדרך של המדינה בדרך'".[32]

הדוגמה שנלמדה ועמדה אז לנגד העיניים הייתה אפוא הפו"ש: "היינו צריכים ללמוד את שיטת הלחימה הזו [=של הפו"ש]. אורגן קורס ראשון למפקדי כיתות בעין החורש ומכל האזור באו לקורס. [...] כך קם החי"ש".[33] דברים אלו – שמסוגם נאמרו לא מעט – הועלו על ידי אחד מפעילי הפו"ש הבולטים, אמנון זעיר (רודי קליינר). וכפי שנראה להלן, 'רודי', ועליו עוד ייאמרו דברים בהמשך, היה בין השוקדים ליישמם בירושלים. ולעיל כבר נאמר כי רעיון החי"ש כממשיך לפו"ש וכבסיס לצבא הדהד בדבריהם ובמחשבתם של מפקדי הפו"ש יצחק שדה ואליהו כהן.

שינויים במחשבה הביטחונית

כנאמר, השינויים הגדולים ב'הגנה' שבאו לעולם לאחר המאורעות, ביטאו את התרחבותה הרבה בכוח אדם ואת התבססות תפיסתה העצמית כצבא העם. שינויים אלו אופיינו בהתארגנותה במסגרת ארצית הנשענת על פיקוד עליון,[34] הכוללת שמונה מחוזות המתַפקדים כמעין פיקודים צבאיים בעלי בסיס טריטוריאלי,[35] וזיקה ברורה למרכז. תוצאה ישירה מכך הייתה הדגם הפיקודי שנועד לחי"ש, שהחל קורם עור וגידים. דגם פיקודי זה התאפיין במעין הכלאה מלכתחילה. הוא שיקף את תפיסתו של החי"ש כגורם ארצי, כמו גם את זיקתו למחוזות. 'תקנון השירות הכללי' הוביל לגיבושו הראשוני של מבנה. המהלך, הממשיך ב'פקודת החי"ש' מפברואר 1940, אמור היה להוביל להצבה בראש החי"ש של קצין מטה במטכ"ל שמוגדר כ'מפקד כללי לחי"ש'. בד בבד, נדרש מינוי מפקד מיוחד לחי"ש בכל מחוז ומחוז של ההגנה – 'קצין מחוזי לחי"ש', מפקד שמכהן בה בעת גם כסגן מפקד המחוז. אם כן, במבנה זה הובלט הקֶשר של כל יחידת חי"ש ספציפית לחי"ש כחיל ארצי ולמחוז גם יחד.

אליבא דיוחנן רטנר (הרמ"א [ראש מפקדה ארצי]), נתפס מפקד החי"ש כמי "שישמש 'קשר חי' בין הרמ"א ובין מפקדי המחוזות, אשר החי"ש נתון למעשה לפקודתם".[36] יוחנן רטנר אכן הצטיין בראיית המערכת במלוא היקפה. הוא חשב, אם נזדקק לסלנג מקובל, בגדול. גם לנגד עיניו עמד צבא! לשיטתו, המחוז הכולל כמה וכמה גושים, שבראשו עומד מפקד המחוז, הוא המכשיר שאמור להוביל לריכוזיות מרבית ולשליטה ארצית סבירה בבעיות הביטחוניות ("[...]ייעלו את המנגנון הפיקודי על ידי הצבת מפקדי מחוזות בין מפקדי הגושים לבין המרכז"),[37] שלא אחת נשאו אופי לוקלי. לצד הארגוני־אדמיניסטרטיבי הזה נודעה חשיבות לא מבוטלת בכל הקשור להיבטים רבים של תפיסת הביטחון, ולהלן נציג שינויים שחלו בה עם הזמן. מכל מקום, לגבי החי"ש גישה זו שיקפה ניסיון להביאו לממד ארצי. וגם אם ניסיון זה נחל כישלונות – תבוסה הוא לא נחל. אי־אפשר להתעלם מכך שתכנונו היה רציני, כרוך בהשקעה של מחשבה רבה, ובסופו של דבר גם זכה להצלחות מסוימות. ודאי שגישה זו הציפה את שאלת המבנה הראוי, היחס הנכון בין מרכז וזרועות, שיאפשר שליטה ופיתוח מרביים.

החי"ש – עקרונות ואילוצים

כאמור, בעיה מהותית, שבלטה כבר בתכנון הראשוני, הייתה קשורה לפיקוד על החי"ש ולמערכת הכפיפויות שבתוכו. שורשיה נעוצים בהגדרות תפקידי מפקדי החי"ש – הכללי והמחוזי – והיא הייתה קשורה לשאלת מיקומם בהיררכיה הפיקודית וביחסי הכפיפות בינם לבין הניצבים מעליהם ב'הגנה' ובחי"ש עצמו: מהי סמכותו הפיקודית של מפקד החי"ש הכללי? האם תפקידו מצטמצם לקביעת תורת לחימה, דגמי הדרכה ונוהלי פעילות? ההנחה הייתה כי ב'הגנה' דאז הפקודות לסוגיהן זורמות בציר מטכ"ל־מפקדי מחוזות, מה שמייתר במידה מסוימת את המפקד הכללי של החי"ש כסמכות פיקודית. תפקידו של מפקד החי"ש המחוזי נתפס כבעל חשיבות ופוטנציאל ("ע"י מפקד המחוז היה קצין מיוחד לענייני חי"ש, כלומר, הפיקוד היה נפרד במגמה ברוכה להתמסר במיוחד לחי"ש ולהעלות את רמת האימונים"),[38] אך הוא סבל מבעייתיות דומה, כאחראי על האחדת נהלים וכדומה, הוא אמור למצוא את עצמו כפוף מקצועית למפקד הכללי שלו בחי"ש, ובפועל למדריך המחוזי, בעוד שפיקודית, כפיפותו נתונה למפקד המחוז.

העקרונות המקופלים בפקודת 'תקנון השירות הכללי' ובפקודות אחריה, שעיגנו בסעיפיהן את מהות החי"ש ופעילותו, לא בוצעו כלשונם. רשמית, לא נתמנה מפקד ארצי לחי"ש בכמעט עשר שנות פעילותו, ומפקדים מחוזיים לחי"ש התמנו רק במחוזות העירוניים המובהקים – ירושלים, תל אביב וחיפה.[39] נחזור ונדגיש כי יצחק שדה, שעסק בשלב מוקדם זה בפיתוחו של החי"ש ובהובלתו ליעדיו (לעיל), וכי במובן זה של יוזם ומחולל תהליכים ניתן לראותו כמפקדו,[40] לא נתמנה לחי"ש באופן רשמי מפקד (להלן), וגם קשה היה לראותו כמסגרת ארצית מובהקת. ובכל זאת, ניכרו בחי"ש ההולך ומוקם סממנים של אחידות. לפן הארצי של מבנה החי"ש נודעה בעתיד חשיבות בכל הקשור לפיתוח תורת לחימה, הדרכה ומערכת אימונים אחידה. ואכן, תפקיד חשוב בחי"ש המתארגן נזקף למדריכים הראשיים, אלו שהיו אמורים להיות מופקדים על דרכי הפעולה המיוחדות לחי"ש. וכאמור, במובן מסוים עלו הללו במעמדם על מפקד החי"ש המחוזי. העובדה שהחי"ש לא הפך לחיל ארצי ממשי תנותח להלן, ואולם כבר בשלב זה ייאמר כי מכיוון שלא נוצר פיקוד על החיל כפי שתוכנן מלכתחילה, נודעו לכך השלכות שונות. אחת החשובות שבהן היא שבדרך כלל לא קוימו הכשרות צבאיות וקורסים מיוחדים לחי"ש. אנשיו נטלו חלק בקורסים ארציים ואזוריים שונים לפיקוד וללחימה (שבהם השתתפו גורמים נוספים זולתם), וזאת בהישען על המכסות האזוריות של הגלילות והמחוזות. משהו על כך ייאמר להלן.

צבא – גם אם בינתיים בפוטנציה, גם אם ייקרא בשלב זה 'חיל' – שונה ממחתרת המבוססת על פרטים אידאליסטים, בודדים משכמם ומעלה. בצבא מתחייבות הגדרות ברורות של מתגייסים. התעוררה אפוא שאלת הגילאים האמורים להתגייס לחי"ש. הדעת נותנת כי מדובר בגילאים צעירים, אך מסתבר כי אם לגבי גילאי 26-18 הגיוס (בתנאים דאז, ברמת החזון!) נתפס כחובה ("בתור ראשון מגויסים לחיל השדה תושבים בגיל 26-18 'קלי תנועה' בלתי עמוסים בהתחייבויות משקיות, משפחתיות וכדומה, ובעלי תכונות אישיות מתאימות למילוי התפקיד"),[41] לא היה ברור מעמדם של הגילאים 34-27 (גילאים מבוגרים יותר מצאו את מקומם בחי"ם), והדבר מעורר לשאלות לגבי מעמדו של פלח אוכלוסייה זה.[42] דומה כי התלבטות באשר לגיוס שכבת גיל זו מובעת בזיכרונותיו של מי שהיה מעורב בתהליך בכללותו, יוסף אבידר (רוכל): "לשורותיו של חיל זה [=החי"ש] נועדו אנשים 'קלי תנועה' גילאי 26-18, ובתור שני גם גילאי 35-26 [...]".[43] המונח 'תור שני' משדר אי־בהירות לגבי מצבם של גילאים אלו ביחס למסגרת, האם עתידם בחי"ם או בחי"ש? זאת ועוד, בהתוויית מבנה החי"ש בגלגולו הראשוני עלתה המחשבה בדבר שנות שירות פעיל (שנתיים־שלוש), ועל זיקת המתגייס ליחידת החי"ש בשנים שלאחר מכן (השאיפה הראשונית – עד לגיל 35) בדרך של מעין מילואים. ולמותר לציין, לשאלת גיל השירות בחי"ש היו השלכות לגבי האפשרות לבניית רזרבה לחי"ש, כפי שנראה להלן.

ועוד בהתייחס לעקרונות ההפעלה, המבנה והארגון שאפיינו את החי"ש בעת התהוותו ולבעיות בהפעלתם. מ'תקנון השירות הכללי' עולה כי ניתנה עדיפות מסוימת לחי"ם, הנזכר ראשון במסמך, בכל הקשור לביסוסו ולמילוי שורותיו. ב"תור ראשון" מגויסים לחי"ם "גברים בגיל 50-35", ואולם, "במקרה שתוכנית ההגנה של המקום דורשת זאת, מגויסים לחיל המשמר גם אנשים בגיל שלמטה מ־35". כלומר, במסגרת תמונת האבטחה הכוללת, התיעדוף ברור. ראשית, ביסוס החי"ם – ורק אחר כך ימולאו שורות החי"ש.[44] ניתן בהחלט להבין את הגישה המתמקדת־אזורית הזו בדאגה לביטחון היישובים למודי ניסיון העבר, אך ברי למדי שהיא לא עודדה את פיתוח החי"ש. יש להבהיר נקודה זו. לכאורה, באזורי ההתיישבות הכפרית בוצע הגיוס לחי"ש, כמו לפו"ש לפניו, על ידי "מערכת ה'הגנה' המקומית עצמה", והמשמעות היא כי הדברים הוטלו לפתחו של מפקד האזור:

המא"ז [=מפקד אזור, יישוב] נדרש להציע מועמדים העומדים בקריטריונים מסוימים, ואף הכין את הרשימה בנאמנות, למרות ידיעתו כי בהכינו רשימה זו, שבה נכללים בעלי הכישורים הגבוהים ביותר בין אנשי יישובו, הוא קובע כי אלה יופקעו מרשימת האנשים שבהם יוכל לאייש את כל התפקידים הנדרשים להגנת אזורו [...].[45]

ואכן, בפועל, הסיבוך רבץ בפתח, והדילמות של הגיוס לחי"ש, בעיקר באזורים הכפריים, היו דילמות אמיתיות. האחריות שהושתה על כתפי המגייסים והמתגייסים הייתה גדולה. מכל מקום, גם אם הדברים הגיעו לידי איזשהו איזון, הרי שבמערכת השיקולים המסועפת, המוטו של דאגה ליישוב היה מרכזי בחשיבותו, והדילמה של הגנת היישוב מול הצורך בהקצאת אנשים ליחידות הכלל־ארציות, נותרה בעינה במשך זמן רב.

השאיפה לבנות יחידות חי"ש דמויות צבא הכתיבה גם מסגרת אימונים ופעילות מסוימת, שלה מחויב היה המתנדב. דובר על הקדשת שש שעות פעילות שבועיות, ושני מחנות אימונים בני שבוע כל אחד. כל זה לגבי שנות השירות הפעיל, ובמילואים (כאמור, מושג לא ברור די צורכו) – רק מחנה אחד בן חמישה ימים. הדגמים הללו ילוו באופן עקרוני את החי"ש בשנות פעילותו, עם שינויים כאלה או אחרים. וכמובן, ברקע עמדה שאלת הפיקוד, שבאופן כללי מצאה פתרון חלקי בקורסי המ"מים של ה'הגנה', ועוד נתייחס לכך.

תפיסת החי"ש כ'חיל' (פורמציה) גרסה כי היחידה הבסיסית בו תיקבע כגדוד בן מספר פלוגות. כך, במכתב סטנדרטי (11.12.1939) מהמטכ"ל למפקדי היחידות האזוריות נאמר כי "[...] הוחלט שעליך להקים במחוזך/גושך נוסף לחיל המשמר... גדודים של חיל שדה [...]".[46] כביכול, מצטמצמת הקמת הגדוד למילוי הוראה פיקודית אדמיניסטרטיבית גרידא. איש לא ידע אז במה באמת כרוכה הקמת גדוד. מכל מקום, תפיסה זו, שגם בגילוייה המינימליסטיים היוותה ביטוי לחשיבה המרחיקה את המסגרת בכללותה מגדרי מחתרת וקובעת לה דפוסים צבאיים, אכן יושמה בתחילת דרכו של החי"ש, אך היא לא התמידה, וזאת בעטיים של גורמים שייסקרו להלן. החי"ש עבר עד מהרה להתארגנות מעשית במסגרת של פלוגות.

כשבמערך חסר ניסיון מוקדם צפות בעיות מסוג זה, ניתן בהחלט לראות בהן מחלות ילדות. דא עקא, התפתחות החי"ש בשנים הקרובות תגלה ילדות מתמשכת. החי"ש לא זכה ליציבות מספקת כדי להתמודד עם חולייו. העתיד הקרוב יגלה כי רבו המכשולים, ובצד המכשולים המבניים שעליהם הצבענו, התגברו הקשיים הכלכליים, וצמחו גם מכשולים הקשורים במסורות מושרשות בארגון – מוקדי הכוח המקומיים. השאיפה לריכוז לא תמיד עמדה בראש מעייניהם של המפקדים הוותיקים בנקודות ובגושים. על הקשיים וההתמודדות עמם נמשיך לעמוד להלן.

*המשך הפרק בספר המלא*