אש הכוכבים

רטיבוּת

אביב ללא אביב. גרייס תולה את מכנסי החאקי של ג'ין על חבל שנמתח באלכסון מעל רצפת הלינוליאום הצהובה של המטבח. רק חוֹם הכיריים יצליח לייבש את בד הכותנה. היא מחליטה לחכות עם המגבות בתקווה שמחר או מחרתיים יהיה יום יפה. ביום היפה האחרון, לפני יותר משבועיים, היתה כביסה על החבל בכל מרפסת קדמית וחצר אחורית. עם הסדינים הלבנים, הבגדים התחתונים והסמרטוטים המתנועעים ברוח, היה נדמה שעיר שלמה של נשים מודיעה על כניעה.

גרייס מציצה אל שני ילדיה המנמנמים יחד בעגלה, זו עם גלגלי הגומי הגדולים, השִלדה המצופה באמייל כחול כהה והריפוד והאִמרה העשויים עור לבן. זהו הפריט היקר ביותר ללבה, מתנה שקיבלה מאמהּ כשקלייר נולדה. העגלה תופסת חצי מהמטבח וכשאינה נמצאת בשימוש, היא חוסמת את המעבר למסדרון. קלייר בת עשרים החודשים מזיעה בשנתה וצווארון האוברול שלה ספוג כולו. טום בן חמישה חודשים בלבד והוא תינוק קל. גרייס מעקרת את בקבוקי הזכוכית ואת פטמות הגומי בתוך סיר בעל ידית ארוכה על הכיריים. עם קלייר, החלב שלה הופיע ונעלם לסירוגין; עם טום היא אפילו לא ניסתה.

כשהיא שוכבת עם ג'ין במיטת כלולותיהם בלילה, גרייס לובשת כותונת - כותנה דקה בקיץ, פלנל בחורף. ג'ין עירום תמיד. היא היתה מעדיפה לשכב על גבה, אבל ג'ין כמעט תמיד מצליח להפוך אותה על הבטן. היא לא בנויה ליחסים כאלה. הרי היא אף פעם לא חוותה את העונג העצום שרוזי, השכנה שלה, הזכירה פעם. ובכל זאת, התנוחה כנראה הועילה ליצירת תינוקות.

פרט לאי־הנעימות הזאת, שאינה נראית חשובה ושעל כל פנים מסתיימת מהר, גרייס חושבת שג'ין הוא בעל טוב. הוא איש גבוה עם שיער דליל בצבע של חול לח. עיניו בצבע כחול עמוק ועל סנטרו יש צלקת קצרה דמוית חבל שנשארת לבנה בלי קשר לצבע פניו: אדום של כעס, ורוד של סומק, חיוורון של ינואר, שיזוף של אוגוסט. הוא עובד שישה ימים בשבוע במשרתו כמודד קרקעות, חמישה מתוכם בפרויקט הכביש המהיר של מֵיין, והעבודה מרחיקה אותו לפעמים מן הבית לשלושה או ארבעה ימים רצופים. היא מדמיינת את ראשו מלא מתמטיקה ופיזיקה, מידות וגיאומטריה, ועם זאת, כשהוא שב הביתה הוא נראה מוקסם מילדיו. בארוחות הערב הוא שופע דיבורים, וגרייס יודעת ששיחק לה מזלה במובן זה, כי רעיות רבות כל כך מתלוננות על השתיקות המעיקות בבית. בזמן שהיא מחזיקה את טום בזרועותיה, ג'ין מפטפט עם קלייר היושבת בכיסא העץ הגבוה. גרייס מחייכת. אלה רגעי האושר שלה, כשהיא יושבת בשלווה עם משפחתה. במובנים רבים, היא חושבת, משפחתה מושלמת. שני ילדים יפהפיים, ילד וילדה; בעל שעובד קשה וגם בבית אינו מסרב לעזור. בכל ערב ג'ין שוטף את הכלים, ולעתים רחוקות הוא מתלונן על החבל הכבד העמוס בבגדים שמפריד בין הכיור למתקן ייבוש הכלים. הם גרים בבית קטן עם גג במרחק שני רחובות מהים. השקעה טובה, ג'ין תמיד אומר.

לפני שהיא הולכת לישון באותו ערב, גרייס מדליקה להבה אחת בכיריים ומכוונת את האש לגובה שני סנטימטרים. היא מתכופפת, מחזיקה את שערה כדי שלא יעלה באש ומדליקה את הסיגריה האחרונה של היום. מכנסי החאקי ודאי יתייבשו עד הבוקר, ומחר היא תכבס את הזוג שג'ין לבש בסוף השבוע. ממקומה ליד החלון היא לא רואה את עץ האפרסקים אבל שומעת את הגשם מכה על עָליו, ללא לאות, בלי סוף.

בבקשה שיהיה יום יבש.

היא מדליקה את כל הלהבות ומכוונת את האש לגובה שני סנטימטרים, כי היא יודעת ששום דבר לא יעלה באש ברטיבות הזאת. היא מפלסת דרך בין חולצות טריקו ובגדים תחתונים ועולה במדרגות.

הייתי שמחה לראות גם את הכוכבים.

גרייס עוצרת בראש המדרגות, נושמת עמוק ונכנסת לחדר השינה. היא לובשת את כתונת הפלנל הלבנה שלה. הטמפרטורה, על פי מד החום שתלוי ממש מחוץ לחלון חדר השינה, היא חמש מעלות.

"גם מחר יֵרד גשם," אומר ג'ין.

"כמה זמן?"

"אולי עד סוף השבוע."

גרייס נאנחת. "הבית יתמלא מים ויתפרק."

"אין סיכוי."

"הכול לח. הדפים בספרים מתעגלים."

"אני מבטיח לך שהם יתייבשו. בואי למיטה, יונתי."

היא אף פעם לא היתה גרייסי. רק גרייס. ואז יונתי, בפי ג'ין. גרייס לא מרגישה כמו יונה, והיא ודאי לא מזכירה כלל יונה, אבל היא יודעת שיש משהו מתוק בכינוי הזה. היא תוהה אם יש חשיבות לכך שלה אין שום שם חיבה או כינוי מצחיק לבעלה.

בבוקר היא מתעוררת לפני ג'ין כדי שתוכל לחתוך את האשכולית ולהכין לו קפה. האשכולית תהיה בשבילו הפתעה נדירה. לארוחת הבוקר היא תגיש היום חביתה וטוסט, בלי בייקון. אז צריך שלוש ביצים. הארוחה מוכרחה להספיק לו עד לארוחת הצהריים שהיא תארוז לו. נד גרדינר מהמכולת אמר לה אתמול שהאופים יתחילו עכשיו לאפות כיכרות לחם קטנות יותר ופאי עם שכבת בצק אחת בלבד, כחלק ממבצע "שמרו מזון לאירופה". תארו לעצמכם. יבשת שלמה גוועת ברעב.

ג'ין לעולם אינו מדבר על מלחמתו הפרטית כמהנדס שהוצב במטוסי 17-B, המלחמה שבמהלכה קיבל את הצלקת דמוית החבל. גם שאר הבעלים אינם מדברים.

היא שומעת את ג'ין שוטף בספוג את פלג גופו העליון בכיור שבחדר השירותים הזעיר שהם דחסו בין שני חדרי השינה שלמעלה. הם מתרחצים פעם בשבוע באמבט הפח שג'ין מאחסן במרפסת הסגורה וגורר פנימה אל המטבח. הוא משתמש במי האמבט שלה מפני שקשה מדי לסחוב שוב את האמבט החוצה ולרוקן אותו על האדמה. לגרייס יש שיער חום סמיך שהיא סיפרה מיד אחרי שטום נולד. ג'ין לא אהב את התספורת, אבל אמהּ חשבה שהמראֶה החדש מדגיש את עצמות הלחיים שלה ואת עיניה הכחולות הגדולות. ככל שגרייס זוכרת, זו היתה הפעם היחידה שאמה אמרה לה שהיא יפה, קביעה שנמלטה מפיה כמו עקיצת דבורה. כשרק פגש את גרייס, ג'ין אמר שהיא נראית טוב, וזה נשמע באוזניה כמחמאה פחותה מאשר "יפה".

ברגע זה גרייס לא מטרידה את עצמה במחשבות על דעתם של אחרים, מפני שהחיים עם שיער קצר, גם אם התספורת אולי אינה אופנתית, קלים יותר מהצורך להתמודד עם סיכות או עם גלגלי שיער. היא תוחבת את שערה מאחורי אוזניה. היא נראית טוב בכובע. בכל פעם שהיא יוצאת מהבית היא מצמידה אל אוזניה עגילים עם תופסנים.

היא גבוהה מעט מהממוצע, ובנעלי עקב היא גבוהה למדי. אחרי ההיריון עם טום היא נפטרה מהר מעודף המשקל: הודות לשני ילדים מתחת לגיל שנתיים, רוב הזמן היא מתרוצצת. היא מדמיינת את בעלה עכשיו, חשוף חזה, מרטיב ספוג ומסבן אותו, שוטף קודם כול את פניו, לאחר מכן את צווארו ולבסוף את בתי השחי. לעתים קרובות הוא מקרצף את מפרקי ידיו. היא שומעת אותו נוקש בתער הגילוח על הכיור. האם הוא שורק?

גרייס אינה מתאפרת פרט לשפתון סגלגל, שאת רובו היא מוחה בממחטה. כך שפתיה נראות מלאות יותר, אומר ג'ין. כשהיא מדברת אליו, הוא נועץ מבט בפיה כאילו הוא כבד שמיעה.

היא מחככת גפרור על דופן הקופסה, מדליקה סיגריה ושואפת עמוק. הראשונה הבוקר.

"איזה חלק היום?" היא שואלת ושואבת עונג של רעיה ממראהו של ג'ין המסתער על האשכולית.

"אנחנו מודדים שוב את החלק של אזור קיטֵרי כדי לדייק בתוצאות המדידות."

ג'ין הסביר לה איך הוא מכין דגמים בתלת־ממד ומפות למהנדסים ולקבלנים. היא אוהבת את שמות המכשירים והכלים שהוא מחפש בקטלוגים - תיאודוליטים, אָלידדות וקולימטורים - אבל היא לא יודעת איך בדיוק הם פועלים. פעם, כשחיזר אחריה, הוא לקח אותה למֶרסֵרב היל, הוציא את החצובה וניסה ללמד אותה איך משתמשים בתיאודוליט, אבל לפני שהספיקה להסתכל בעינית, הוא כיוון אותה לעמידה הנכונה בהנחת ידיו על מותניה, והיא לא שמעה מה אמר. היא הניחה שג'ין תכנן שכך יהיה. גרייס היתה שמחה לנסות לצאת שוב לשטח והפעם כן להקשיב. אם הגשם ייפסק אי־פעם. הם יוכלו להביא את הילדים ולעשות פיקניק. מאוד לא סביר שבעלה יניח את ידיו על מותניה עכשיו. חוץ מנשיקה קטנה בכל בוקר כשהוא יוצא מהבית ועוד אחת כשהוא חוזר הביתה, הם נוגעים זה בזה מחוץ למיטה רק לעתים רחוקות.

"הגשם לא הורס את הציוד?" היא שואלת.

"יש לנו מטריות מיוחדת. יריעות ברזנט. מה תעשי היום?"

"אולי אלך לאמא שלי."

הוא מהנהן אבל לא מביט בה. הוא היה מעדיף שתלך לבקר אצל אמא שלו. היחסים בין אשתו לאמו אינם כפי שהיו אמורים להיות. האם הוא רוצה שגרייס תאפה פאי תפוחים עם שתי שכבות בצק ותביא לה? האם כדאי לה להזכיר את המגבלות החדשות של האופים? האם זה יעניין אותו, או שאולי הסוגיה תיכנס לקטגוריית "עניינים של נשים", הגדרה שתאפשר לו להתעלם ממנה כליל?

"הכנתי כיסוי קנבס," היא אומרת.

"מה את אומרת." הוא מרים את ראשו ונראה שהוא מתרשם. אולי יזהה ניצוץ של כישרון הנדסי בקונסטרוקציית הקנבס שהיא הכינה ככיסוי לעגלה. אבל היא תאכזב אותו אם תספר לו איך הכינה אותה. היא לא נעזרת במתמטיקה. במקום זה היא מתאימה ומקפלת וגוזרת ומתאימה ומקפלת וגוזרת שוב, ואז היא תופרת. טוב, היא כן מודדת.

היא סידרה בעגלה מין מושב, שבו קלייר יכולה לשבת זקופה בזמן שטום שוכב לצדה, כלוא במעין מנשא קשיח. טום, עם הפלומה הרכה של שערו הכהה, גופו השמנמן בעל הקפלים החבויים, חום גופו כשהוא מקשקש בלשונו; קלייר, עם בקבוקי השיער הבלונדיני־לבן והמשפטים הקצרים, המגיחים כהודעות רדיו בתוך רעש סטטי ומפתיעים את גרייס. מיום שנולדה גזלה קלייר תמיד את אור הזרקורים, ראשית בגלל יופייה המהמם ועכשיו, כפי שהולך ומתבהר, בגלל לוחמנותה. יותר מכול גרייס אוהבת לשכב במיטתה, כשטום צמוד אליה וקלייר שוכבת על צדה, כך שפניה צמודות לעורה של אמה. לפעמים שוקעים שלושתם בתנומה קצרה; בפעמים אחרות הם שרים.

אבל מרגע שהם מתגלגלים אל מחוץ לדלת, קלייר מתחילה לבכות, במעין הזדהות עם הגשם. גרייס יודעת שהמצוקה של קלייר נובעת מהכיסוי שאמה עיצבה ברוב תחכום, זה שמבעדו ילד בקושי יכול לראות משהו. או שאולי לא. גם גרייס רוצה לבכות.

נעליה מתמלאות מים לפני שהיא מגיעה אל מדרכת העפר. היא רואה את הניצנים הוורודים שעל עץ הדובדבן בחצר הקדמית של רוזי. האם הם ילבלבו בַּגשם? היא מקווה שכן. טיפות יורדות על קצות כיסוי הראש שלראשה, העשוי ניילון שקוף, וחודרות אל צווארונה. גרייס פונה אל גרם מדרגות האבן הראשון שהיא רואה, והוא מוביל אותה אל דלת ביתה של רוזי. חברתה תלבש את חלוק הבית הכתום וראשה יהיה מכוסה ברוֹלים, אבל היא תזמין אותם בהתלהבות להיכנס פנימה. גרייס אינה מסוגלת לשאת עוד יום אחד שבו תהיה כלואה בביתה. היא כבר קראה את כל ספרי "שולחן המטבח" שלה, רומנים שאינם ראויים להיכנס אל הכוננית המכוסה בזכוכית שבכניסה לחדר האוכל. ספרי "שולחן המטבח" מלאים עלילות ורומנטיקה ותככים.

"הבאתי חצי אשכולית," קוראת גרייס כשרוזי פותחת את הדלת.

רוזי מנופפת להם שייכנסו פנימה, אפילו עם עגלת התינוקות, וגרייס משאירה אותה במבואה. היא מסתכלת בפניה של חברתה, בשערה, בחלוק וברולים, שכולם פחות או יותר תואמים, ומדמיינת את רוזי כעמוד של להבה כתומה. רוזי היא אישה יפה, אפילו עם רולים, אבל מרושלת. ג'ין הזכיר פעם את המילה "זוהמה" כשתיאר את ביתה. גרייס התנגדה בזמנו למילה הזאת, אף שבמידה מסוימת היא מסכימה איתה.

רוזי אוספת את קלייר אל זרועותיה ומתחילה מיד להסיר את כובע הגשם ומעיל הגשם האדומים התואמים של הילדה הקטנה. קלייר מתרפקת על החזה של רוזי, שכעבור רגע מכבדת את הילדה בחיבוק עז. אבל אז קלייר חומקת אל הרצפה ויוצאת לחפש את פרדי, הקוקר ספנייל. גרייס מחזיקה את טום בזרועותיה, מחפשת בתיק שלה ומוצאת את חצי האשכולית העטוף בקפידה בנייר שעווה. היא נותנת אותו לרוזי.

"מאיפה השגת את זה?" שואלת רוזי כאילו היא מחזיקה ביצה מעוטרת באבני חן.

"אצל גרדינר. הוא קיבל משלוח של שש אשכוליות. הוא הרשה לי לקנות אחת."

זה לא נכון. הוא נתן אותה לגרייס, והיא לא התנגדה.

"הוא בטח מאוהב בך," מקנטרת רוזי.

גרייס נועצת ברוזי מבט, ואז מתחילה לחייך.

"היית מאמינה?" קוראת רוזי בהתלהבות.

"לא!" אומרת גרייס וצוחקת. רוזי צווחת בהנאה כשהיא מדמיינת את זה.

נד גרדינר ודאי אוכל חצי מהמצרכים שלו בחדר האחורי, כך הן מחליטות, כי הוא שוקל כמעט מאה וחמישים קילו. בטנו הרכה תלויה מעל חגורתו הנמוכה, וגרייס מנסה לעתים קרובות לשער איך הוא ואשתו, סופיה, שהיתה פעם יפהפייה כהת שיער ועכשיו שוקלת בעצמה כמעט מאה קילו, מסתדרים במיטה. ואז גרייס מרגישה נקיפות מצפון מפני שצחקה על איש שנתן לה אשכולית.

"אני אתן לך חצי," אומרת רוזי.

"כבר אכלתי חצי," משקרת גרייס. "קדימה, תאכלי."

ביתה של רוזי נראה מלא דברים, אף שגרייס מבחינה בהיעדרם של כיסא גבוה, לול או אמבט לתינוקות. גם לרוזי יש פעוט ותינוק, שילוב נפוץ בשכונה. קלייר לופתת עכשיו את ראשו של הפעוט של רוזי, איאן.

"טים אומר שהוא היה צריך לצאת שוב לחלץ מכוניות מהבוץ," אומרת רוזי ומוצצת לאטה את חצי האשכולית שקיבלה. היא עוצמת עיניים מרוב עונג. טים הוא אחד משני הבעלים של מוסך על כביש מספר אחת.

"ג'ין אומר שהאדמה כל כך רטובה, שהאיכרים לא יכולים לזרוע את השדות."

גרייס נושפת עשן הרחק מפניו של טום ושואפת עוד שאיפה. "זה ייגמר," היא אומרת, אבל לא נשמעת משוכנעת.

***

"קפה, כן?" שואלת רוזי אחרי שסחטה ביסודיות כל טיפת חיים מהפרי. גרייס שמה לב לגרעין שנתקע בקפל החלוק של רוזי. אדי, הבן הצעיר של רוזי, התחיל לבכות. גרייס לא שמה לב שהתינוק נמצא בחדר. היא מסתכלת על חברתה שקמה, קוטפת שמיכות מהספה ומרימה תינוק ורוד, בדיוק בצבעים של רוזי. היא היתה עלולה בקלות רבה להתיישב על אדי, חושבת גרייס באימה. צריך לדעת לארגן דברים ולארוז אותם נכון, אמרה לה פעם אמה, כאילו גילתה לה את הסוד לשפיות. אמה התכוונה באותה המידה למצרכי מכולת ולילדים.

"הערב אנחנו עושים קניות," אומרת גרייס לחברתה, שפתחה בינתיים את החלוק וחשפה פטמה בלונדינית ושד עם ורידים כחולים. "את צריכה משהו?"

בכל יום חמישי, היום שבו ג'ין מקבל את משכורתו, הוא אוסף את גרייס ואת הילדים בערב, ברגע שהוא נכנס עם המכונית לשביל הגישה, והם נוסעים היישר לחנות של שוֹ. סטייק לערב, כבד עגל, בייקון, קציצות בקלה, פצפוצי אורז, מרק עגבניות, נקניק, ביצים, חמאה, בשר קצוץ, סלמון משומר, שימורי אפונה, נקניקיות, לחמניות, שעועית אפויה, לחם כפרי ופריכיות אורז. ג'ין מוציא מכיסו את חפיסת השטרות של שכרו וסופר בקפידה שטרות ומטבעות של רבע דולר, עשרים סנט, עשרה סנט וסנט. את כל השאר - חלב, לחם, המבורגר - אפשר לקנות אצל גרדינר, כשצריך. גרייס מנסה לדאוג שבכל ערב תהיה מנת חלבונים כלשהי, אבל בימי רביעי הארוחה כבר מורכבת רק מאורז ספרדי עם חתיכות בייקון.

"איך את מייבשת את החיתולים?" שואלת רוזי.

"נאלצתי למסור אותם לשירות החיתולים," מתוודה גרייס, "אבל אפסיק עם זה ברגע שייפסק הגשם."

שתיקה משתררת לרגע. חפיסת השטרות שטים מקבל אינה מלאה כמו זו של ג'ין. "אלוהים, גרייס, איך את מסוגלת לסבול את הסירחון של ערימת החיתולים?"

רוזי אמרה לה פעם, בלי שום מבוכה, שהיא וטים שוכבים לפחות פעם ביום. גרייס, שמיד הרגישה ענייה יותר מרוזי, תהתה אם בגלל זה חברתה לובשת תמיד חלוק. כדי להיות מוכנה. ערב אחד, כשגרייס וג'ין ישבו במרפסת, היא שמעה מהבית הסמוך צעקה שללא ספק היתה מינית. היא ידעה שגם ג'ין שמע אותה, אם כי איש מהם לא אמר מילה. כעבור רגע הלך ג'ין מהמרפסת.

הבית של גרייס הוא התגלמות הארגון והאריזה הנכונים. לול ובו צעצועים מונח בפינת החדרון המחובר לסלון. את האמבט לתינוקות אפשר לגלגל עד לכיור. העריסה נשארת בפינת חדר האוכל. מיטת הפעוטות עם המעקה נמצאת בחדר הילדים שבקומה השנייה, וכמוה מיטת התינוק של טים. כיסא העץ הגבוה הישן, זה שאמא של גרייס השתמשה בו, נמצא בדיוק מימין לכיסא של ג'ין בחדר האוכל. מעט השטח הפנוי שנותר על השיש במטבח חף מכל קמח או כלי בישול. היא מכבסת בגדים בכיור שבמרתף ומשתמשת בקרש כביסה.

אולי בגלל זה היא שונאת לצאת מביתה של רוזי, שבו דגני הבוקר פזורים על שולחן המטבח וערימת בגדים מונחת ליד דלת המרתף והכלב מרחרח אותה כדי למצוא בגדים תחתונים. על הספה שוררת מהומה של שמיכות וכריות ומגזינים ולפעמים גם הפתעה: בביקורים קודמים גרייס מצאה מברשת שיער ומברג. על שולחן הקפה יש טבעות שהשאירו כוסות, וכשמרימים את הכוסות מרגישים שהן דבוקות לשולחן. אבל כשהיא נמצאת בביתה של רוזי היא חווה תחושה מענגת ביותר של "זרימה" ברחמה ובכתפיה, תחושה שאינה שונה מאוד מזרימת החלב שהיתה לה בתקופה הקצרה שהיניקה את קלייר. היא היתה מצליחה עם ההנקה יותר, היא חושבת, אילו גרה עם רוזי.

***

בביתה, מעל אדן האח, ג'ין תלה דגם נייר של ביתם שהכין בעצמו. הדגם ממוסגר במסגרת שחורה פשוטה ומתחתיו תלוי רובה שיצא מכלל שימוש. היא לא בטוחה למה ג'ין תלה אותו שם, פרט לעובדה שנראה שזה קישוט מקובל בניו אינגלנד. סביב האח עומדים מחמם מיטות ישן נושן עשוי נחושת ומערכת של כלים לאח. בחורף חם לה באמת רק כשהאח דולקת, בערבים ובימי ראשון. היא וג'ין בחרו יחד את הטפט שבסלון וגהרו מעל חוברות דוגמיות עד שהדוגמאות התחילו להיטשטש לנגד עיניהם. היא הכינה בעצמה את כיסויי הספות כך שיתאימו לדוגמת הפרחים שעל הקירות ועיצבה את וילונות הקרם שעל החלונות. היא למדה לתפור כשהיתה בתיכון, אבל את המיומנויות המתקדמות יותר לימדה את עצמה. לפעמים ג'ין היה צריך לעזור לה מפני שהיא התקשתה לחשוב בתלת־ממד.

השוני בין רוזי לגרייס הוא תלת־ממדי. גרייס רכה יותר, אם כי לשתיהן יש מותניים צרים אף שילדו פעמיים. גון פניה של גרייס כהה, ואילו של רוזי כתמתם. אין לה גבות או ריסים נראים לעין, ושערה הדליל והחלק כמו קרש זקוק לעזרה של רולים. רוזי מלבישה את עצמה ואת הילדים, כשהיא מקימה את כולם לקראת יציאה מהבית, בצבעי כחול או ירוק כהה. בכל צבע אחר נדמה שהם ייעלמו כליל.

גרייס היתה מבלה עם רוזי כל הזמן אילו יכלה, אבל כשהיא בודקת מה השעה בשעון הטיימקס הדק והמצופה זהב שלה, היא רואה שכבר עכשיו היא מאחרת לביקור אצל אמה.

כשגרייס נכנסת לביתה של אמה, היא מתמלאת תחושה של חוֹם וביטחון. זה לא קורה בביתה שלה אף שבערבים ובימי ראשון יש שם גבר שיגן עליה. לאמה, מרג'ורי, אין מי שיגן עליה והיא למדה להסתדר בלי שום גבר. עוד במבואה, לפני שהיא מוציאה את הילדים מהעגלה, עולה באפה של גרייס הריח המוכר - מהקירות, מהשטיחים, מהמעילים התלויים על וָוים - ולוקח אותה אל יקום אחר, זה שלפני פגישתה עם ג'ין, לפני שהחיים נעשו לא בטוחים ואפילו קצת מפחידים.

"מצילים את הרעבים של אירופה," אומרת גרייס ומרימה את פאי התפוחים שהכינה בבוקר. היא ויתרה על הגובה ועל עיטור שולי הבצק כדי שיישאר די בצק להכנת שתי שכבות מעל הפירות. הבצק השחים יפה, היא חושבת. מוצא חן בעיניה שאמה אינה אומרת, "אוי, לא היית צריכה", או "באמת, את מקסימה". "תודה" מספיקה לגמרי בשביל אמה.

יש שטועים באופייה המסוגר של מרג'ורי ומפרשים אותו כהיעדר אדיבות ונועם, אבל זה לא נכון וחברותיה הטובות יודעות זאת. יש שתיים כאלה, אוולין וגלדיס, נשים שנשארו קרובות לאמה זמן רב אחרי שהכיבוד באולם הכנסייה נאכל ואביה נטמן באדמה.

אביה של גרייס מת לפני המלחמה. כף רגלו נתפסה בחבל, והחבל משך אותו מסירת דיג הלובסטרים אל המים של ינואר, שהיו בטמפרטורה של ארבע מעלות. המוות ודאי היה מיידי, אמר ד"ר פרנקלין לאמה, והיתה בזה מידה של נחמה. הים קר כל כך עד שרוב לוכדי הלובסטרים אפילו אינם לומדים לשחות. רק אחרי שהמלחמה נגמרה וגרייס התחתנה, הגיע האֵבל המשתק של אמה אל סופו. היא היתה בת ארבעים ושש ואמרה שלעולם לא תתחתן שוב, וגרייס האמינה לה. וכך, מתברר, גם הגברים של האנְטְס ביץ', מפני שגרייס אף פעם לא שמעה שמישהו ניסה לחזר אחריה. נראה כאילו בעלה המת לקח איתו את יופייה של אמה אל תוך האדמה.

הן אוכלות ליד השולחן הישן שבמטבח, והפאי טעים כפי שגרייס קיוותה שיהיה. וטעים אפילו יותר הוא הקפה שאמה מבשלת עם ביצה שבורה, שתאסוף את הגרגירים. קלייר יושבת בחיקה, גרייס מאכילה את אותה בחתיכות תפוחים ובצק, ונראה שזה מגביר את תאבונה למידה שעד כה לא ראתה אצלה. היא נותנת לקלייר את צלחת הפאי שלה וכפית של ילדים. בתה שוקעת בתזזית של תשוקה.

"אוהבת מתוקים, הקטנה הזאת," אומרת אמה, מקרבת את פניה אל טום ומזמזמת לו. חלוק הבית שלה מכופתר מעל שמלת החורף האפורה שהיא לובשת. כשטום מתחיל לתחוב את פניו אל תוך הבד, היא אומרת, "למה שלא תרתיחי מים? את יודעת איפה הבקבוקים והפטמות. יש לי חלב טרי במקרר."

קלייר, שבאה סוף־סוף על סיפוקה, יושבת מאובנת בין קוביות המשחק על הרצפה. אמה של גרייס מתקיימת מתרומה חודשית של איגוד לוכדי הלובסטרים, שמפרישים חלק ממשכורתם לנשים שהים עשה אותן לאלמנות. היא מצליחה להסתדר בקושי, בזכות התרומה הזאת ובזכות קצבת האלמנות שלה, תולדה של ביטוח חיים שנרכש מאיש מכירות שידע איך לדבר עם דייגים.

ספלים פרחוניים על וָוים. עיטור בדוגמה קולוניאלית על הקירות, סמוך לתקרה. שטיח קלוע תחת שולחן העץ. הכיור הנוסף שבו היה אביה מתרחץ כדי להיפטר מצחנת הדגים לפני שיצטרף אל משפחתו. מעצור הדלת מגומי. ארון המטבח עם המגירות שנתקעות. המקום שבו רצפת הלינוליאום הכחולה־לבנה נסדקה. חלון המטבח המחולק לריבועים ליד הכיור, זה שאמה התעקשה תמיד לא לקשט. השידה שבה נשמרים דגני הבוקר. דלת התנור העשויה אבן מיקָה. גרייס תוהה אם טום וקלייר יבקרו יום אחד אצלה וירגישו תחושה דומה של בית. לכל בית יש חותם משלו, שמוסתר מעין כול פרט לעיני הילדים הבוגרים שחוזרים לבקר בו.

גרייס היתה רוצה לדבר על מה שקורה במיטת כלולותיה, אבל שום מילים הקשורות למין לא הוחלפו מעולם בין האם לבתה. זה היה למכשול כשלגרייס מלאו שתים־עשרה והיא קיבלה את הווסת ולא היה לה מושג מה קורה. בסופו של דבר היא ניחשה, בגלל מקור הדימום. היא מצאה בארון שבאמבטיה, חבויה מאחורי המגבות שבמדף הראשון, חבילת קוטקס ומה שנראה כמו חתיכה עגולה של סרט גומי לתפירה שאליו מחוברים תפסים. לא היתה לה ברירה אלא לחבר את התחבושת למקומה כמיטב יכולתה. למחרת בבוקר, לפני שיצאה ללימודים, אמה הניחה יד על כתפה בזמן שגרייס ישבה אל השולחן במטבח ואכלה דגני בוקר. היד נותרה במקומה וצמררה את גרייס, אבל אותתה לבתה שאמה יודעת. גרייס הופתעה ולא הופתעה. ביום הקודם היא הסתגרה בחדר האמבטיה שעה וחצי.

במשך אותה שעה וחצי בחדר האמבטיה סרקה גרייס את הארון בתקווה לגלות דרך מסורבלת פחות לחבר את התחבושת. על המדף העליון היא מצאה מין כדור גומי ורוד שצינור ארוך מחובר אליו. היא לא יכלה לדמיין שום שימוש לחפץ הזה, אבל ידעה שהוא קשור לסקס כי הוא הוחבא על המדף העליון. רק כשעמדה להתחתן ואמה התעקשה שתיבדק אצל ד"ר פרנקלין לפני החתונה (אולי בתקווה שהרופא יאיר את עיניה באשר לעובדות החיים), וד"ר פרנקלין אמר לה שאין צורך בשטיפה וגינלית ושזה אפילו לא מומלץ לבריאות הנרתיק, רק אז גרייס הבינה. היא הסמיקה, אבל לא בגלל המידע. לא, היא האדימה כי פתאום נתקעה במוחה התמונה של אמה משתמשת במכשיר הזה.

בדרכה הביתה מאמה שואלת גרייס את עצמה למה היא לא מסוגלת לומר לג'ין מה היא מרגישה בקשר לדרך ההתעלסות שלהם במיטה. אחרי הכול, הנישואים האלה הם רק של שניהם. האם היא חוששת שג'ין או היא עצמה עלולים להתפוצץ אם תעשה זאת? האם לא מספיק שהיא עצמה יודעת שהיא במצוקה בגלל הסקס? אם ג'ין ימות, האם היא תשקע באבל עמוק ומטלטל כמו אמה?

***

באותו ערב, אחרי שגרייס משכיבה את הילדים לישון, היא מורידה מעל הוָו את מעיל הגשם ויוצאת בשביל הקדמי עד לרחוב. יש לה אולי דקה עד שג'ין יבחין בהיעדרה. זה לא הרבה, אבל זה הכול. היא מה שהיא, לא יותר. חופשייה לשים לב לערפל המתגלגל, לטיפות המים הזורמות מן העלים. לזוג הקשישים מעבר לכביש, שכבר הלכו לישון. לכך ששערה מסתלסל קלות באוויר הלח. לכך שלא אכפת לה. לכך שילדיה ישנים בתוך הבית ולא זקוקים לה. לכך שבבוקר לא תוכל לראות שום דבר מבעד לחלונות. לכך שהיא כנראה לעולם לא תלמד לנהוג. לכך שהיא יכולה להתקדם רק למרחק שרגליה יכולות לשאת אותה. לכך שהיא יכולה להתחיל לצאת להליכות ארוכות עם הילדים למרות מזג האוויר. לכך שמישהו יבחין בטיולים נטולי התכלית האלה ויתחיל לשאול שאלות. לכך שג'ין יאמר, כשתחזור למשפחתה בעוד פחות מדקה, שהוא עולה לחדר. לכך שהיא מוכרחה להקשיב לנעימת קולו ולהביט בפניו כדי לדעת אם היא אמורה לעלות איתו, או שהיא יכולה להמשיך לשבת ליד שולחן המטבח ולעשן עוד סיגריה.

כשגרייס מתפשטת בדרכה למיטה באותו ערב, היא לא לובשת את כתונת הלילה שלה אלא מחליקה עירומה לתוכה וחושפת את שדיה כך שג'ין, כשיעלה במדרגות, יראה אותם. היא לא יודעת אם היא עושה זאת מפני שהתנוחה הזאת קוראת עליו תיגר, או משום שההיזכרות בימיהם הראשונים יחד נועדה לאפשר לה לחוות אותם שוב. כשג'ין מגיע לחדר הוא נראה מופתע, ואז מפנה אליה את גבו ומתפשט. גרייס רוצה לכסות את עצמה, אבל לא עושה זאת. ערב אחד בסך הכול, האם זו בקשה גדולה כל כך?

ג'ין מגיע למיטה עם זקפה ומעיף את כל השמיכות. גרייס מבינה, מאוחר מדי, שהערב לא יהיה שום דבר עדין. אחרי הכול, היא הציבה כאן אתגר. הוא חודר אליה מיד, לפני שהיא מוכנה, והחדירה כואבת. הוא הולם כאילו ביודעין בחתך שהיה צורך לבצע בה כדי שתוכל ללדת את קלייר ואת טום, המקום הפגיע ביותר שלה, והיא נאלצת לנשוך את לחייה מבפנים כדי לא לצעוק בקול. היא מנסה פעם אחת להזיז אותו, אבל הוא נועץ את זרועותיה מאחורי ראשה בזרוע אחת שלו, והתנוחה הזאת וחוסר האונים שלה משלהבים אותו. הוא שואג, מרפה מזרועותיה, יוצא מגופה ומפנה את מבטו הצדה, כך שגרייס היא שצריכה למצוא את השמיכה ולכסות בה את שניהם.

כשהיא חוזרת למיטה, כואב לה והיא צריכה לקרב את הסדין שתחת השמיכה אל המקום שנדמה לה שדם יורד ממנו. עכשיו בהחלט לא סביר שהיא תמצא אי־פעם שֵם חיבה לבעלה.

שלושה שבועות אחרי הלילה הזה, שאין לדבר בו ושלא חזר על עצמו מאז, גרייס יוצאת לְמה שכבר נעשה גיחתה הלילית הקבועה החוצה למדרכה. נוסף על המספר ההולך וגדל של שלוליות שמצטברות על דרך העפר ועל עצי הלילך, השחוחים מרוב פרחים מתים וספוגי מים, היא מבחינה בפס כחול באופק המערבי, תחת ענן כהה. גופה מתמלא שמחה. מחר הכביסה תיתלה על חבל בחוץ והיא תייבש את שערה בשמש.