מלאכיות עליון: מעיין הנשמות

פרולוג

זו הייתה שעת לילה מאוחרת. נערה צעירה במעיל שחור ארוך התגנבה בסמטה, קולות צעדיה המהירים על מדרכות האבן נחסמו על ידי קירות הבתים העתיקים. גשם חדר בין הבתים ומילא את הסמטאות, הוא הרטיב את שערה השחור הקצר ונדבק לריסיה. היא ניגבה אותם אבל זה לא עזר. היא כמעט החליקה אך הצליחה לעצור את עצמה בעזרת עציץ גדול שעמד בכניסה לאחד הבתים. קול חבטה עמום נשמע והדהד בסמטה כשהשקית שהחזיקה בידה התנגשה בקיר.

"לא, לא, לא," היא לחשה לעצמה ומיהרה לבדוק אם תכולת השקית נפגמה, תוך כדי שהיא מציצה מאחורי גבה לראות שאף אחד לא מגיע בעקבותיה. היא הוציאה מהשקית בקבוקון קטן, שקוף, שנוזל כחלחל נע בתוכו כמוחה על המכה, ראתה שהבקבוקון שלם ולא סדוק, והכניסה אותו חזרה.

רק אם לא יזהו אותה יש סיכוי שתצליח להגיע למקום שהשאירה אותו. היא צריכה לבלוט כמה שפחות. קול משק כנפיים נשמע מעליה והיא הרימה את מבטה בבהלה, "הם עפים אחריי?" תהתה. היא ראתה עורב שחור מחפש מחסה מהגשם ושחררה את האוויר שכלאה בתוכה בהקלה, ידה מנגבת שוב את הגשם מעיניה.

תוך כדי הליכה ליטפו ידיה תבליטים קטנים שהיו חרוטים בסלעים הגדולים של הקירות עד שהגיעה לדלת ברזל מסורגת. צליל חריקה נשמע כשפתחה את הדלת הכבדה ונכנסה לתוך מרתף קטן. הם לא יכלו להישאר בבית שלהם, כי שם המקום הראשון שיחפשו אותם.

נרות מילאו את המרתף, זוהרים בתוך עששיות. היא התקדמה לכיוון המיטה, גבר שכב עליה כמעט בלי ניע. "אבא, אני כאן."

"ריף, לא היית צריכה לעשות את זה." קולו היה שבור וחלש.

"הם לא הצליחו לעזור לך ואני לא מוכנה לאבד אותך, אז איזו ברירה השארת לי?" ריף נעמדה ליד מיטת אביה ועצמה את עיניה. "בשם שמיים, אני מזמנת את מלאכי שמיים לשמירה והגנה על נשמת אבי. מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפניי אוריאל ומאחוריי רפאל ועל ראשי שכינת אל, אנא שמרו את נשמת אבי, תנו לו עוד זמן בממלכה של מטה, אל תיקחו את נשמתו למלכות שמיים. סלחו לו על חטאיי." קול הלימה נשמע בדלת מאחוריה אך היא לא זזה. מבטה היה מקובע על מצחו של אביה.

"זה לא יעבוד," אמר בקול קודר.

"ואתה היושב במרומים, הראה לו את הדרך ואת האור, זכור את סך הטוב שהוא עשה, הוא בנך גם אם טעה." היא עצרה, שלפה מהשקית את הבקבוק עם הנוזל הכחלחל וטפטפה טיפה על מצחו. "אנא שמעו זאת יושבי השמיים, שמעו אותנו בממלכה של מטה." היא טפטפה עוד שתי טיפות על עיניו. המהלומות על הדלת התגברו, קולות גברים נשמעו מבחוץ אך היא התעלמה מהם, נחושה לסיים את התפילה. "שמעו זאת כל העמים, גם בני האדם, גם בני איש, גם בני האור." הדלת נפרצה בקול ניפוץ אדיר. "אני מצטערת, אבא," אמרה והשקתה אותו בדם השדים.

א

גבי ישבה בחדרה, אצבעותיה המרוחות בלק טורקיז כהה רפרפו במהירות על מיתרי הגיטרה החשמלית החדשה שלה. המוזיקה החזקה שבקעה בכל הכוח מהמגבר מילאה את חדרה כמו אומרת שלום לכל הפוסטרים של אלילי המוזיקה האהובים עליה, אבל הצלילים לא הוגבלו רק לחדרה, הם הדהדו בכל הבית, חודרים בין הקירות ונכנסים בלי בושה לכל החדרים.

"גבי!" צעקתה של מיקה נשמעה בכל רחבי הבית. "גבי, תשתיקי את המוזיקה הזאת כבר!" גבי שמעה שמיקה הגיעה לקצה המדרגות ואז ראתה את ידית חדרה זזה כשניסתה לפתוח את הדלת החומה שעליה השלט הברור: "אין כניסה לבעלי חיים".

שוב שמעה את מיקה צועקת, "גבי, אני אהרוג אותך! תנמיכי את המוזיקה, אני מנסה ללמוד!"

גבי החליטה להתעלם, הרי בשביל זה המציאו את המנעולים. היא שמעה את מיקה יורדת במדרגות וידעה שהצליחה לעצבן אותה. היא התענגה כשדמיינה את עיני הדבש של אחותה רושפות בכעס ובתסכול.

היא הסתכלה על עצמה במראה והרגישה כמו גרסה ג'ינג'ית עכשווית של ענבל פרלמוטר. שערה הג'ינג'י המתולתל נפל על פניה, עיניה הירוקות הבריקו במראה, והגיטרה החשמלית החדשה שקנתה לעצמה בכסף שחסכה כל הקיץ נצצה בידה. היא חזרה לפרוט על המיתרים, כשלפתע החשמל נפל. "לעזאזל איתה." גבי הניחה בזהירות את הגיטרה ויצאה בסערה מהחדר.

"מיקה! יא מעצבנת אחת! מה הקטע שלך?" צעקה כל הדרך למטה, אבל אחותה לא הייתה בסלון.

גבי הביטה לעבר המרתף, החדר שבו הייתה קופסת הנתיכים. צמרמורת עברה בה, החדר היה מקולל מבחינתה. היא שנאה אותו רק מהמחשבה על כמות הג'וקים והעכבישים שבטח אורבים לה בפינות ורק מחכים שתיכנס. "מיקה, את כאן?" שאלה ופתחה את הדלת בגועל. אור יום פרץ פנימה, לרגע מיקה נראתה מפוחדת וגבי תהתה אם לא חשבה עד הסוף על הרעיון של להיות סגורה במרתף בחושך, אבל כעבור מצמוץ עיניים אחד מיקה אימצה לעצמה חזרה את המבט הכועס ועלתה בהחלטיות במדרגות.

"עכשיו נראה אותך מנגנת ומפריעה לי!" מיקה חלפה על פניה, עיני הדבש שלה מרצדות בשביעות רצון ושערה החום נע אחריה בגלים יהירים. אומנם הן נולדו יחד והיו חלק מאותה שלישייה, אבל היו שונות כמו שאייפון שונה מאנדרואיד. מיקה התיישבה בהפגנתיות על הספה בסלון והרימה את הספר בניסיון להתרכז ולקרוא בו.

"חנונית!" גבי סיננה, אבל כשראתה שמיקה לא מתכוונת לקום, הפיוז שלה התחיל להתחמם. "תחזרי לפה ותפעילי את החשמל."

"די, גבי! את חופרת לי בראש עם הגיטרה הזאת כל השבוע. אני לא יכולה עם הרעש הזה יותר!" מיקה הורידה את הספר בתסכול.

"אני חייבת להתאמן!" התגוננה גבי, "אני מופיעה מחר בערב בפעם הראשונה." היא לא האמינה שמיקה מפריעה לה, זה הזמן היחיד שנשאר לה להתכונן. למה מיקה חייבת תמיד לשים לה רגליים?

"מופיעה," גיחכה מיקה. "אם ככה את קוראת לזה. זה לא שאת מופיעה על במה, את סתם תשירי ברחוב כמו קבצנית." היא חזרה לקרוא בספר, ממלמלת כלאחר יד, "אם את רוצה, תדליקי אותו בעצמך." היא זלזלה בה כל כך שאפילו לא הרימה את עיניה, וגבי התלבטה אם לחנוק אותה וכמה חזק לטלטל.

"אני לא נכנסת לשם." עיניה סרקו את המערה השחורה תחתיה, בוחנת בתוך עצמה אם יש לה את הכוחות להיכנס פנימה, אבל המקום גרם לגרונה להתכווץ עד שהייתה חייבת לנתק את המבט כדי לגרום למחנק להיעלם.

"נכון, שכחתי. את מפחדת... מואה אה־אה," עקצה אותה מיקה וצחקה תוך כדי שהיא מחקה צחוק של מכשף מרושע. "עכשיו, אם אין לך משהו יותר מעניין להגיד, אז ניוטון מחכה לי."

גבי הסתובבה ועלתה חזרה במדרגות, חולפת על פני תמונות מחויכות של משפחתה. במשפחות אחרות אולי היה גם אבא באחת התמונות, אבל הן היו תמיד רק שלושתן ואימן. היא טענה שככה זה וזהו. שהן לא צריכות יותר. ובהתחשב בזה שהן שלוש תאומות לא זהות הן הניחו שאימן עשתה טיפולים והביאה אותן לעולם לבדה, ולכן מעולם לא היה להן אב נוכח בחייהן. אולי אם תתחיל להטיח את התמונות ברצפה, אחותה המעצבנת תמצא בזה סיבה מספקת להניח את הספר בצד. בינתיים בחרה לא לעשות את זה. היא נעצרה מול דלת חדרה של אור.

אור ישבה על הרצפה מוקפת בקלפי טארוט ובקריסטלים, עיניה עצומות, שערה הבלונדיני מפוזר על כתפיה, והיא נראתה שלווה ומרוכזת. אפילו שהיו באותו גיל, גבי תמיד הרגישה שאור נראית הרבה יותר קטנה מהן.

"אורצ'?" קראה גבי בשקט, אך אור נשארה דוממת. גבי לא ידעה מה לעשות. היא שנאה להפריע לאחותה באמצע אחד הטקסים המוזרים שלה, אבל הייתה חייבת להמשיך להתאמן. היא עוד לא הצליחה לעבור בין כל האקורדים בצורה מושלמת. בחמש יגיע שון, הם אמורים ללכת לנגן ביחד במדרחוב והיא הבטיחה לו שתעבור על כל השירים החדשים שבחר.

"אור," קראה שוב והתחילה להתקרב לכיוונה.

"אל תיכנסי למעגל," אור אמרה בקול נוזף, אבל פרט לזה היא לא זזה מילימטר.

"אור, אני צריכה שתעזרי לי במשהו."

"חכי, אני כבר מסיימת." שקט מילא את החדר. גבי הסתכלה על קירות חדרה של אחותה. על אחד הקירות היו תלויות תמונות של שלושתן על רקע מפלי האיגואסו. זה היה ביום ההולדת האחרון שלהן, הן חגגו שבע־עשרה בטיול ביחד עם אימן. על קיר אחר היה תלוי שָׁל ישן של אימה. השל היה בצבע סגול־שחור עם ציור של גלגל המזלות עליו. מדפים מלאים בספרים קישטו את כל הקירות. גבי התחילה להרגיש לא בנוח. כמה זמן זה "כבר", התרגזה.

אור זזה, הניחה שני קריסטלים על מגש מעץ והרימה עיניים כחולות בורקות לאחותה.

"היי!" אמרה בחיוך מתוק, פניה מוארות.

"אני צריכה את עזרתך." גבי ניגשה ישר לעניין, היא בזבזה מספיק זמן. אם הייתה לה יכולת להזיז את הזמן אחורה היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר יעילה. בכלל לא הייתה מתנגדת לשלושים שעות ביממה.

"מה קרה עכשיו? חשבתי ששמעתי אתכן צועקות." אור כיווצה את שפתיה, נשפה על נר שהתנדנד על שפת החלון שלה ולחשה משהו לעשן שהתנדף מעלה לשמיים.

"מיקה הורידה את המתג של החשמל." הדחיפות בקולה של גבי הייתה ברורה.

"באמת?" אמרה אור והציצה על המנורה הכבויה. היא קמה וירדה במדרגות בעקבות אחותה.

"היי, סיס!" אור הציצה מעל לספרה של מיקה.

"אל תתערבי," סיננה מיקה בקול לא מרוכז ולא הפסיקה לקרוא את המשפט שבו ניסתה להיות שקועה.

"מיקמק," התחנפה אליה אור. "אתן לא יכולת לריב כל הזמן." אור הניחה את הספר על ברכיה של מיקה בעדינות שהייתה רק לה.

"זאת היא התחילה!" התעצבנה מיקה. "למה אני לא יכולה לקבל רגע של שקט בבית הזה?"

"גבי, מה יש לך להגיד בנידון?" הפנתה אור את המבט אל גבי שישבה על שולחן האוכל, רגליה על מושבי הבד של הכיסאות.

"היא כל הזמן צריכה שקט וללמוד. כאן זה לא ספרייה! אה, זה רעיון טוב. לכי לספרייה!" היא החזיקה את השולחן בכעס.

"אל תתעצבני, לא תשיגי ככה דבר," הרגיעה אותה אור. "מיקמק, אולי תלכי ללמוד בספרייה? ככה יהיה לך שקט ולגבי יהיה רעש."

"זה לא רעש, זאת מוזיקה!" פניה של גבי רתחו וגוון שערה האדום השתלט על פניה.

"למה שהיא לא תלך לְשון, הם יכולים לעשות שם כמה רעש שהם רוצים." מיקה נעמדה והניחה בכעס את הספר הפוך ופתוח על הספה, ניסיון הגישור של אור לא הלך כמתוכנן.

"זה לא רעש!" גבי כבר הרגישה את קצה גבול הסבלנות שלה מתקרב. היא שנאה להגיע לקצה, אבל מיקה הצליחה בכל פעם מחדש להוביל אותה לשם בעקשנות היהירה שלה. היא בעטה בכיסא הישן של אימה והכיסא נפל ברעש על הרצפה, כמעט פוגע ברגליה של מיקה.

"אני אהרוג אותך," מיקה הטיחה בה אבל לא זזה ממקומה. כשהיו ילדות היו מרביצות זו לזו כל הזמן, אבל למיקה היה מבחן קבלה למגמה ומסיבת סוף הקיץ שהתכוונה ללכת אליה בערב. גבי ידעה שזאת הסיבה היחידה שהיא לא מזנקת עליה — הרי פנס בעין ממש לא יתאים לשמלה שלה.

גבי השמיעה קול מעוצבן וקפצה מהשולחן לכיוון המדרגות, מתעלמת מהכיסא שנשאר הפוך על הרצפה.

"את הולכת?" קראה אחריה אור.

"מה נראה לך?" אמרה תוך כדי שדילגה במדרגות שתיים־שתיים. כשהגיעה לקצה עצרה לצותת לאחיותיה.

"את חייבת להשתדל להיות יותר נחמדה אליה," שמעה את אור אומרת למיקה בהחלטיות מתובלת ברוך, וזה עלה לה על העצבים. מיקה לא הייתה ראויה לנחמדות של אור.

"אין לי שום סיבה להיות נחמדה אליה, היא בלתי נסבלת וחצופה ולא מתחשבת וילדותית ו..." רצף דיבורה נפסק בשביל לנשום נשימה עמוקה, "אז מה אם היא אחותי! אני לא חייבת להיות חברה שלה."

"גם אני שונאת אותך, מלכת הקרח," גבי לא עמדה בפיתוי וצעקה מראש המדרגות. עכשיו באמת רתחה. היא פתחה את הדלת לחדר של מיקה, המיטה שלה כרגיל הייתה מוצעת, תמונות של כל החברים המצועצעים והצבועים שלה מודבקות סביב המראה, וסט האיפור שלה מסודר על השולחן מוכן להתארגנות למסיבה. חיוך ממזרי עלה על שפתיה. היא לקחה את סט האיפור, קופסאות צלליות לעיניים, מסקרה, עפרונות וסומק, אספה כמה שיכלה בכפות ידיה וצעדה לשירותים, ואז שפכה את הכול לאסלה בחיוך של ניצחון. אחר כך חזרה לחדרה, לקחה תיק גב ואת הגיטרה בקייס שלה ונעלה את הדלת, מדמיינת את פרצופה של מיקה כשתגלה מה היא עשתה.

ב

מיקה ישבה על הכיסא המפורסם בחדרה של ליאת, החברה הכי טובה שלה והמושיעה שלה ברגעים אלו ממש. היא ידעה שאם לא היה לה את ליאת שתציל אותה מהמשבר שגבי יצרה, אחת מהן הייתה מגיעה לבית חולים הערב, ומישהו היה צריך לשלוף את אימא שלהן מהמשלחת שלה בסין. "עוד רגע הקיץ נגמר ולא תצטרכי לסבול אותה, רק בערבים," ליאת הרגיעה אותה, מסיימת את הנגיעות האחרונות באיפור שלה. היא העבירה ימים ולילות אצל ליאת. בכל פעם שאחיותיה עלו לה על העצבים, וזה היה קורה הרבה, היא הייתה באה לכאן. אחיה הגדול של ליאת נסע לטיול בדרום אמריקה לפני כמה חודשים, וכשמיקה לא יכלה יותר לסבול את אחיותיה היא גרה כאן למשך כמה שבועות, ובאמת כמה אפשר ששלוש אחיות בנות אותו גיל יהיו באותו בית.

על שולחן האיפור היה מונח הספר "מכניקה ניוטונית" שהיא ניסתה לקרוא ללא הפסקה. היא חייבת להצליח לעבור בצורה מושלמת את המבחן ולהתקבל למגמה. אלו השנתיים הכי חשובות בבית הספר, ואם היא רוצה עתיד זוהר לא פחות מהשתיים האלו, היא צריכה להבטיח שתתקבל. משם תמשיך ליחידה מובחרת במודיעין וזה יהיה כרטיס ביקור מצוין בשבילה. ליאת אפילו לא טרחה להעיר למיקה על זה שבמקום לרכל איתה היא ממשיכה לקרוא. היא ידעה שזה קרב אבוד מראש, מיקה הבהירה לה עשרות פעמים ששני הדברים חשובים לה באותה המידה.

"את חברה אמיתית." מיקה הרימה את עיניה מהספר כשסיימה את הפסקה האחרונה והסתכלה מרוצה על עצמה במראה, שערה החום־ערמוני שעבר החלקה היה מושלם. איפור ברונזה קל עם מסקרה עבה הבליט את עיני הדבש שלה, ושמלת קולר חדשה עשויה מרשת שחורה חצי שקופה שנצמדה למותניה ומשם נשפכה לשמלה סגולה עד קצת מעל ברכיה, התאימה לה בצורה מושלמת והבליטה בדיוק את המקומות הנכונים. כנגיעה אחרונה היא נעלה סנדלים דקים שחורים ושטוחים שהרצועה שלהם הסתלסלה סביב שוקיה. היא נשמה עמוק והרגיעה את עצמה. מסיבת סוף הקיץ, שהם תכננו מתחילת הקיץ, הגיעה. ליאת אספה גם את שי־לי והן הכניסו לאפליקציית הניווט את הנקודה שקוני, החבר הי"ב'ניק של ליאת, שלח בהודעות לכל מי שהוזמן משתי השכבות. מיקה הרגישה את ההתלהבות באוויר אפוף ריח הבושם של חברותיה, מסיבה של י"א וי"ב היא דבר רציני.

ליאת הייתה היחידה בין החברות שכבר היה לה רישיון נהיגה, אבל היא עוד לא סיימה את תקופת המלווה שלה. "את לא תהרגי אותנו, נכון?" פלטה מיקה, בוחנת את הדרך החשוכה.

"אני ממש אשתדל," ליאת אמרה בחצי חיוך. "סתם, נראה לך? אני נהגת מעולה!"

כשהגיעו לנקודה המצוינת החנו את הרכב במקום שאף אחד לא יראה, ואחרי הזזת כמה שיחים מצאו את הפרצה בגדר של גן החיות התנ"כי. נדב התנדב בגן החיות והן שכנעו אותו למצוא את המקום המושלם כדי שכולם יוכלו להיכנס. הן שמרו על דממה שאף פקח או אזרח דאגני יתר על המידה לא יראה אותן במקרה ויחליט לעקוב אחריהן או לדווח. עשרות מחשבות בוגדניות הלחיצו את מיקה, אבל התכנון שלהן היה מושלם בדיוק כמו שהיא אהבה, ולבסוף בשחרור אוויר שלא ידעה שעצרה הן התחילו לשמוע את הבסים של המוזיקה.

"לשם," ליאת משכה אותן.

עשרות נערות ונערים קיבלו את פניהן. הם הקימו מסיבה פיראטית באזור הפסלים בגן החיות, פסלים של חיות שימשו מעמד לבקבוקי בירה, שתייה חריפה ולצלחות נשנושים שלא יאכזבו אף תאווה לילית. מדורה גדולה שיוותה לרוקדים מראה פרוע וחייתי. הן עצרו לרגע, מסדרות את השיער והבגדים. "אנחנו מוכנות לדפוק איחור אופנתי," אמרה ליאת.

"הגעתן," נדב וקוני קידמו את פניהן. מיקה ידעה שנדב בונה עליה לערב. הם החליפו התכתבויות כל השבועיים האחרונים, בעיקר על תכנון המסיבה, אבל היא עוד לא החליטה לגמרי שגם היא בקטע שלו. "נראה," אמרה לעצמה, שומרת את הקלפים פתוחים.

המדורה פלטה חום כזה שמיקה צעדה צעד אחורה והתקרבה לשורת האוהלים שהקימו רחוק יותר, היכן שאור הלהבות היה חלש יותר. "ממש מבצר הקמתם פה," הקניטה אותו.

"למי שצריך קצת פרטיות," הוא רמז בצורה כושלת.

"אולי אחת מהקופות באגם תסכים להצטרף אליך," עקצה אותו בחיוך שובב והלכה לעמוד חזרה ליד חברותיה. היא סקרה את גן הפסלים והייתה מרוצה, כולם מילאו את חלקם והמקום נראה מלהיב ומזמין.

ככל שהלילה עבר התערבבו קולות בעלי החיים של גן החיות עם המוזיקה של הדי־ג'יי, שהתמקמה בתוך הספינה הענקית של נוח. היא הגבירה את הקצב, המוזיקה הדהדה בין קירות הברזל, וקולות הנחל שעבר במקום יצרו הרגשה של אוויר קר ונעים.

בערך אחרי שעה ושתי בירות הציע קוני לליאת, ששכנעה גם את החברות, לקפוץ לבריכת הפלמינגו, וזה היה ורוד וחלומי. בדרך חזרה הבנים המפגרים עברו כלוב־כלוב והשמיעו קולות לחיות, מהמרים מי יצליח יותר לעצבן אותן, ובכלוב של הבבונים הם ממש חשפו את הישבנים לפניהם. "אלו לא בבונים, טיפשים! אלו מנדרילים!" נדב הסתובב אליה ברצינות תהומית, "אז איפה הבבונים?" הוא שאל וגירד בראשו. "הנה!" ליאת ומיקה הצביעו עליהם ונשפכו מצחוק. בשלב הזה מיקה גררה את הבנות חזרה לריקודים. הן צחקו, נהנו ושרו בקולי קולות בדיוק כמו שתכננו. מיקה שמה עין על נער בעל שיער חום שהיה נראה לה מוכר, אבל עם כל האלכוהול היא לא הצליחה להיזכר מאיפה, ובכל מקרה הוא לא היה מהשכבה שלה, אולי מי"ב. נדרש לה רגע להתנער מאדי האלכוהול והמשימה שהציבה לעצמה כדי לראות שאיזו תגרה מתחילה להתלהט מחוץ לתיבה.

"מה קורה שם?" מיקה משכה את תשומת ליבה של ליאת, שרקדה כשידיה מלופפות סביב צווארו של קוני.

"הבנתי שמישהי שלא הוזמנה באה, הבנים בדיוק נפטרים ממנה." ליאת משכה בכתפיה ונתנה לידו של קוני למשוך אותה חזרה לריקודים. "רק שלא תלשין עלינו." מיקה חזרה לרקוד גם היא, נותנת לראשה לנוע מצד לצד, מרגישה את שערה מלטף את כתפיה החשופות. היא חיפשה שוב את הנער בעיניה, אבל ראתה שהוא נע לכיוון צעקות הבנים, שמשכו שוב את תשומת ליבה. "בואי נראה מה קורה," היא משכה את ליאת. הן הגיעו להתקבצות של נערים ונערות בפינה, ומיקה התחילה להתעצבן. מישהי הרסה להן את המסיבה וזה היה ממש לא לעניין, "למה אי אפשר להעביר ערב אחד בלי הפרעות?" לקח להם עידנים להבין מתי הולכים השומרים, איפה הכי כדאי להתמקם ואיך להכניס את הציוד למסיבה. "אני לא אתן למישהי אחת להרוס לכולם."

"מה את תינוקת?" שמעה את נדב מתגרה בנערה, "אם את מפחדת מקצת שתייה היית צריכה להישאר במסיבות של הילדים ביסודי. מה חשבת שיקרה כשבאת ללא הזמנה למסיבה שלנו?" מיקה הרגישה שמהרגע שהבנות שיתפו את נדב בתכנון המסיבה הוא מרגיש מלך העולם ו"מה זה חושב את עצמו", בייחוד כי היה אמיץ מספיק לחתוך את הגדר.

"עזוב אותי," הנערה התעצבנה ומיקה זיהתה מייד את קולה.

"או שמה?" נדב התקרב אליה בצורה מזמינה ומאיימת בו־זמנית.

"מה נראה לה שהיא עושה פה?" שאלה מיקה את עצמה. היא הזדעזעה כשראתה שהנערה שנדב מדבר איתה היא אור. "מה היא חשבה לעצמה כשהחליטה לבוא למסיבה הזאת? איך היא בכלל יודעת?" מיקה נזכרה שהשאירה את הטלפון שלה פתוח אחר הצהריים כשקיבלה את ההודעה עם המיקום המדויק של המסיבה. אור כנראה לקחה משם את הפרטים. "היא כל כך זקוקה לחברים שזה פתטי," התרגזה עליה. היא אפילו לא התאמצה להתאים את עצמה. עשרות פעמים מיקה ניסתה לעזור לה, לכוון אותה מה היא צריכה לעשות אחרת. זה לא שלא כאב לה לראות את אור לבד בבית כל הזמן במקום להשתלב עם כל הילדים בשכבה. היא באמת האמינה שיכלו להיות לה חברים, אבל לא ככה, ועכשיו היא מנסה לחבל לה. היא רוצה שיגדירו אותה כמיקה היפה, האופנתית, החכמה, ולא כמיקה אחותה של המוזרה.

"מה היא חושבת שהיא לובשת?" התחלחלה ליאת שהתייצבה לידה, בידה בקבוק בירה כמעט ריק. היא סקרה את אור בזלזול במבט מזוגג ומיקה רצתה לקבור את עצמה. אור לבשה שמלה פרחונית צהובה ארוכה שהגיעה לה עד השוקיים ונעלה זוג נעלי הרים. מיקה הבינה שהיא הלכה לפה ברגל מהבית. החלוקה ביניהן בנושאים החברתיים הייתה ברורה, וכיתה י"א זה ממש לא הזמן להתחיל לבדוק את הגבולות. מיקה עבדה קשה מאוד לבנות את הקשרים ואת המעמד החברתי שלה ולשמר את מערכות היחסים, והיא לא התכוונה לתת לאור להרוס את זה.

"את עולה לי"א ועוד לא התחלת לפרוח," שמעה את אחת הבנות מלגלגת על אור. "אולי בגלל זה את לובשת פרחים." צחקוקים נשמעו בקהל הנערים והנערות.

"טוב, טוב," נדב הכריז, "יש לי רעיון גאוני!" מיקה שמעה בקול שלו שהוא שיכור. "אני מוכן להקריב את עצמי ולנשק את המפלצת כתנאי כניסה למסיבה. אם הנשיקה תהיה מוצלחת תוכלי להישאר, אם לא, תחזרי לחור שממנו הגעת." הוא הקניט אותה, מיקה ראתה את החלחלה על פניה של אור מההצעה של נדב, והיא חשבה שנדב דווקא חמוד יחסית ואולי זאת הזדמנות לאור לזרום קצת.

"תגידי, זאת לא אחותך?" ליאת לחשה באוזנה.

"זאת?" מיקה הקשיחה את פניה. "מה פתאום!" מבטה של אור התמקד בפעם הראשונה בשלה. היא תהתה אם אור שמעה אותה וקיוותה שלא... היא לא רצתה לפגוע בה, היא רצתה רק לא לקחת עליה אחריות.

נדב תפס את זרועה של אור. "נו, מה את אומרת, בלונדה?" הוא קירב את אור אליו. מיקה ראתה את המצוקה של אור. היא ידעה שמעולם בן לא החזיקה אותה ככה, כל כך קרוב אליו. עיניה של אור הביטו בה במצוקה ומשהו התכווץ בבטן של מיקה. היא לא ידעה מה לעשות. אם תעזור לאור היא תציב את עצמה במרכז הבלגן הזה שאחותה יצרה, ולמה היא צריכה לסבול ולהרוס לעצמה את השם ואת המסיבה רק כי אור מטומטמת שהחליטה להופיע משום מקום?

נדב החזיק בכתפיה של אור וקירב אותה לפניו. אור דרכה בחוזקה על רגלו ואז הסתובבה ורצה חזרה לכיוון שממנו באה.

מיקה ידעה שהדבר הנכון בשבילה הוא להישאר במסיבה ולהתעלם מכל מה שקרה, הרי בסופו של דבר אור תמצא את דרכה הביתה, היא לא צריכה את עזרתה. אבל הדבר המעצבן בבטן שלה המשיך להציק לה. "באמת?" מיקה שאלה את עצמה בתסכול כשהבינה שלא תהיה לה ברירה אלא לרוץ בעקבות אחותה, אחרת המצפון שלה לא יפסיק להציק לה כל הערב. "מה יש לאחיות שלי עם להרוס לי את המסיבה הכי חשובה בכל הקיץ?" היא תירצה איזה תירוץ שהיא צריכה ללכת לשירותים ושהיא במחזור ושהיא חייבת ללכת לבד, ורצה בעקבות אור.

ג

אור ברחה, קולות הנערים והמסיבה מתערבלים מאחוריה והיא בקושי יכלה לראות לאן היא רצה. הדמעות ערפלו שוב ושוב את עיניה. "מה חשבתי לעצמי שבאתי לפה? איך אני שוב נופלת לאותו חלום מטופש? הרי לא משנה מה אני עושה, הם לעולם לא יקבלו אותי, אני תמיד אהיה מוזרה מדי בשבילם." היא נעצרה מתנשמת ליד כלוב של דובים והחליקה על גבה על סלע גדול עד שישבה מובסת על הרצפה. לא היה לה אכפת שהשמלה שלה מתלכלכת.

היא לא הצליחה להפסיק לחשוב מה בכל זאת גורם לה בכל פעם מחדש לנסות, להביא את עצמה פעם אחר פעם להיות מושפלת, רק כדי שמה? שיאהבו אותה? רק כדי שלא תהיה בודדה? מתי היא כבר תלמד?

אצבעות רגליה בתוך הנעליים כאבו מהירידה בשביל. רק לפני כמה דקות סיימה לעלות את כל הדרך למעלה ועכשיו היא צריכה לרדת. היא אילצה את עצמה לקום ולחפש את הדרך החוצה, שתוכל "לזחול לחור שממנו הגיעה", כמו שהנער הדוחה זרק לה במסיבה. פיצול הדרך מולה בלבל אותה, מאיזה כיוון היא באה? היא ראתה עץ עם שלושה ענפים מפותלים ונזכרה שחלפה על פניו גם בדרך הלוך. היא פנתה שמאלה, ואז ראתה פסל של צב גדול, גם הוא נראה לה מוכר. היא פתחה את הנייד אבל הסוללה שלה נגמרה בגלל האפליקציה שהובילה אותה לכאן. היא נתקלה בגזע עץ שחסם את הדרך. הוא לא היה שם כשעלתה לכיוון המסיבה, הרי הדרך הייתה פנויה. היא חזרה על עקבותיה והגיעה שוב לפנייה. "אוף," שוב ניגבה את עיניה. "אני עומדת להיתקע פה ויתפסו אותי, זה לא הוגן," אבל אין שום סיכוי שהיא חוזרת לחיות בגן הפסלים, והיא לא התכוונה לפילים ולאריות. הנהמות והיללות סביבה רק הוסיפו ללחץ שלה. "שלא אמצא את עצמי בטעות בבריכה של תנין," היא צחקה בינה לבין עצמה, אבל הלילה לא עשה חסד עם המקום שבאור יום היה ידידותי. ליבה של אור פעם במהירות, היא זיהתה את האגם והתצפית ולא הבינה איך הגיעה לכאן, זה הרי בצד השני של הפארק, "איפה אני?" המצוקה והבושה שוב נאבקו בתוכה, "תינוקת", "מפלצת". היא פנתה לכיוון השני אבל גם הדרך הזאת לא נראתה מוכרת. הדבר היחיד שעוד נשמע ברור היה קולות הבסים של המסיבה במרחק. בסופו של דבר התיישבה על אבן והחליטה שעדיף שתחכה לבוקר ולא תחזור לשם. היא תחכה לזריחה, אז תראה טוב יותר ותמצא את הדרך הביתה. רק שלא יתפסו אותה, כל מה שחסר לה זה תיק במשטרה על מסיבה שגירשו אותה ממנה.