החיים כסטארט אפ

תעשו. השאר כבר יבוא
עומר זרחיה, יזם ואיש אקדמיה בתחום הקנאביס, מייסד חברת מסיקס וחבר של יניב מלימודיהם באוניברסיטה העברית.

הרעיון של יניב נולד באחד הבקרים שבו יצאנו יחד לריצה. היה זה לאחר שהחברה שלי הונפקה ורגע לפני שזו של יניב תונפק ב-New York Stock Exchange. דיברנו, כמו תמיד, על החברים שלנו, העסקים של כולנו ועל מה שקורה סביבנו. תוך כדי השיחה, יניב, שהגיע לעולם העסקי מהעולם הפילנתרופי (כפי שתוכלו לקרוא בספר הזה), העלה את נושא התרומה לקהילה מצד הסביבה שלנו, שעושה ותעשה כסף שהוא מעבר למשכורת, קרי ממניות ומאופציות: ״איך זה שאין פלטפורמה נוחה שמאפשרת לנו לתרום מההון הנוכחי והעתידי שלנו למטרות חברתיות? ובכלל, למה כולנו לא פילנתרופים?!״

״מה אתה מציע?״ שאלתי. ״להקים גוף שיעשה את זה בשבילנו, שיאגד אחוז מסוים מההון של כולנו ויתרום אותו למטרות שכולנו נחליט שהן ראויות,״ הוא ענה. ״רעיון פגז,״ אמרתי, ״אבל... מי יעשה את זה?! מזכיר לך ששנינו סופר־עסוקים ושאתה ספציפית גם בתכנוני חתונה, גם כותב ספר, גם מסייע לארגונים וחברות ובעיקר מנהל אופרציה גלובלית שעוד רגע מנפיקה בניו יורק.״

״אז מי עוד יעשה את זה?״ יניב שאל וחייך. נזכרתי במשפט שמלווה אותנו עוד מימי הלימודים לתואר ראשון שבהם הכרנו: If you want something done, give it to the busiest guy” in the room״.

וכך נולדה ״אחד. שמונה״ שמעבר למה שהיא עושה, היא הוקמה על ידי כאלה שעושים.

* * *

מאז שאני זוכר את עצמי, אני עושה. לא תמיד טוב, לא תמיד בהצלחה, אבל תמיד עושה.

זה גם קטע — עשייה מושכת עשייה. קצת כמו כשאתה במערכת יחסים ואז פתאום כולן רוצות אותך (או לפחות ככה זה מרגיש), אותו הדבר בעשייה: כשאתה עושה, פתאום באים אליך עם הצעות לעשות עוד דברים.

עבור רובנו, הנטייה הראשונית היא לסרב בטענה של ״אני רוצה לתת את כל־כולי למה שאני עושה עכשיו, להתמקד בפרויקט אחד.״ אבל למה בעצם? הרי העשייה שלנו נעה בין היתר על ציר היעילות. אנחנו מרגישים את זה במשימות שלנו. כשהן מתרבות ונוצר לחץ של זמן, פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו יעילים יותר ומספיקים יותר. אבל איך זה קורה ולמה דווקא כשאנחנו עמוסים? האם זה רק בגלל הלחץ (שהרבה פעמים הוא לא בהכרח חיובי)? האם אין דרך אחרת לעורר את היעילות הזו ובכך פשוט לעשות יותר?

אני חושב שיש, והיש הזה הוא התרגשות. אני מאמין שכולנו מוצאים זמן, ולא משנה כמה אנחנו עסוקים, למה שמרגש אותנו — חברים, משפחה, טיולים, אוכל — ושההתרגשות היא המנוע הטוב ביותר לעשייה. כי התרגשות מייצרת אצלנו מוטיבציה, ומוטיבציה גורמת לנו להיות יעילים, ויעילות מאפשרת לנו לעשות יותר.

בספר של יניב תוכלו לקרוא על עשייה, ובין השורות תוכלו לזהות התרגשות גדולה שרק ממשיכה להוליד עשייה.

אז תתרגשו ותעשו, לא משנה מה, רק תעשו. השאר כבר יבוא.

פרק 1
קצרין
כוחם של מרחבים ירוקים

בארבע אחר הצוהריים התאספנו בטיימס סקוור בניו יורק — הכיכר המנצנצת בשלל הבטחות ופיתויים שכל כך אהבתי בילדותי — ונשאנו עיניים אל השלט התכלכל של BIRD שזהר לאורך אחד הבניינים. המחשבות התרוצצו בראש: איך אני, הילד מקצרין שחלומותיו לא הרחיקו הרבה מעבר לנחל זוויתן, הגעתי לכאן כבכיר בחברה בין־לאומית שעושה מהפכה בעולם וזה עתה הונפקה בבורסה הניו יורקית?

כמו האותיות המרצדות על השלט, הבזיקו בזיכרוני תמונות מהדרך שהביאה אותי עד הלום: הג'ינגול המטורף בין העבודה ללימודים בחייו של סטודנט ישראלי ממוצע באוניברסיטה העברית; ההרפתקה בטירה בקנדה לצד צעירים מבטיחים מרחבי העולם; השנתיים הנפלאות בהרווארד — צובט את עצמי בכל יום מחדש כדי להאמין שאני באמת שם; החיים באטלנטה הרחוקה, בונה ליהודים צעירים ומצליחים מסעות אקסטרים יוקרתיים לארץ; והרגע ההוא בשדרות בן־גוריון בתל אביב שבו עלה ההרהור שקורקינט שיתופי מתאים בול לעיר.

וכן, היו שם, בהבזקי הזיכרונות, גם הרגעים הקשים והכישלונות המהדהדים — מהעבודה כמוכר מוצרי קוסמטיקה מארץ הקודש בקניון קנדי, מתרוצץ ומתחנן בפני קונים, ועד האכזבה מול מכתבי דחייה — מזכירים לי שעם כל הכבוד להצלחה ולמניות המזנקות, הם היו פה קודם.

* * *

שום דבר בראשית חיי לא ניבא את ההצלחה הצפויה לי. לא נולדתי עם כפית כסף בפה להורים עשירים, לא הייתי מוקף אנשים שחלמו בגדול, לא בלטתי ולא הצטיינתי. הייתי תלמיד בינוני למדי עם בגרות טובה למדי, לא יותר מזה. החלום העיקרי שלי כילד — שבניגוד לחלומות אחרים שהתווספו עם השנים, אותו לא היה לי כל סיכוי להגשים — היה להיות מייקל ג'ורדן. החלום הריאלי יותר היה לטייל בשבת עם החבר'ה לנחל הזוויתן מאחורי הבית, פסגת הריגושים באותה תקופה.

ואם לדייק: התחלתי במינוס. נולדתי באפריל 1982, בשבוע ה-34 להריונה של אימי, כפג ששקל 2.1 ק״ג, ובתחילת הדרך נשקפה סכנה לחיי. הוריי עברו ימים מתוחים וקשים עד שהצליחו לחגוג לי ברית כשהייתי בן שלושה חודשים והגעתי סוף סוף למשקל של שלושה ק״ג. חודשיים לאחר שנולדתי, פרצה מלחמת לבנון הראשונה. אימי נאלצה להתמודד לא רק עם תינוק מאתגר, אלא גם עם הדאגה לאבי ששירת תקופה ארוכה בלבנון כמילואימניק, ועם מטחי קטיושות בלתי פוסקים, שאחת מהן גם נחתה על מפתן הבית.

הבית היה קיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון, בצפון עמק החולה, שם נרקם סיפור אהבה קלסי בין שני מתנדבים ציוניים: אמא סימה הגיעה מקנדה, אבא מרק — מארה״ב. זוג ילדי פרחים — אבא, אז עם שיער ארוך, חרש את ארה״ב על אופנוע — שעזבו משפחות וחיים נוחים מאחור כדי להגשים חלום ציוני בקיבוץ. ארבע שנות חיי הראשונות עברו עליי במעיין ברוך, בין בית הילדים למרחבי הדשא העצומים שעליהם התרוצצנו יחפים. בזיכרונותיי המעטים מהקיבוץ חקוק ביקורם של סבתא אסתר וסבא ליינול, שהגיעו ממונטריאול עם שקים ממפעל הבגדים שלהם בקנדה, מלאים בבגדים זהים לכל ילדי השכבה שלי. על מתנה רק לנכד הפרטי לא היה מה לדבר, כמובן. אבי עבד ברפת ובמפעל הקיבוצי. אימי, שלמדה חינוך בסמינר ״אורנים״, לימדה אנגלית בבית הספר האזורי בכפר בלום. לטוב ולרע, דיברתי תמיד ״Heblish״ — תערובת ילדותית של אנגלית ועברית.

הייתי ילד חכם וסקרן שיודע הכול. בגיל ארבע לימדתי את עצמי לקרוא אנגלית בזכות אוסף המכוניות שלי: כיוון שעניין אותי מאוד לדעת באיזו מדינה יוצרו המכוניות, למדתי לקרוא את שם המדינה שנכתב עליהן מאחור. בגן כבר שלטתי בשמות ערי בירה והתחלתי להתעניין בספורט, מה שהוביל אותי למדור הספורט של הג'רוזלם פוסט שקראו הוריי. במונטריאול לקחה אותי אימי לאבחונים שגילו איי־קיו של 140 והגדירו אותי כילד מחונן.

למונטריאול הגענו — הוריי, אני ואחותי ליטל שצעירה ממני בשלוש שנים — לאחר שההורים החליטו לעזוב את הקיבוץ. האכזבות נערמו זו על גבי זו. הייתי ילד חולני, ובקיבוץ לא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה. כשהקאתי בגן, הכריחו אותי לאכול שוב. הוריי לא ויתרו והתעקשו להבין למה התינוק שלהם מרבה להקיא ונותר קטן ורזה. הם התרוצצו בין מומחים בכירים שלא הצליחו למצוא את הסיבה, עד שדווקא מתמחה בבית חולים הדסה גילה שאני סובל מדלקת אוזניים נדירה. רק בגיל שלוש, כשהכניסו לי כפתורים מיוחדים לאוזניים, הצלחתי לעמוד יציב.

אימי גם לא אהבה את שיטת החינוך בגן — העובדה שציירתי רק בצבע שחור הוסיפה לדאגותיה — וכיוון שהגננת שלי עמדה בראש ועדת החינוך של הקיבוץ, לא היה לה בפני מי לשטוח את טענותיה...

החלום על חיים סוציאליסטיים בקיבוץ אולי נגוז, אבל לא החלום הציוני. סימה ומרק היו נחושים בדעתם לחיות בישראל, וכדי לחשב את המשך צעדיהם בארץ ולהקל על המעבר לחיים חדשים, נסעו למשך שנה לקנדה, שם גרנו בבית סבי וסבתי. לצד ההיכרות הקרובה והמשמעותית עם סבא וסבתא, זכיתי גם לפרספקטיבה הגלובלית הראשונה שלי: בגן הילדים, Jewish People School, שכחתי את העברית ולמדתי אנגלית, ביקרתי במוזיאונים, נחשפתי לתרבות אחרת וחגגתי יום הולדת במקדונלד'ס עם רונלד מקדונלד — ליצן ששכרו הוריי והיה שיכור לחלוטין.

לקצרין, המקום שבו עבר עליי המשך ילדותי, הגענו לאחר שבקדמת צבי — מושבה ברמת הגולן שבה רצו הוריי להשתקע — לא היו אז בתים פנויים. עד שייבנו בתים חדשים בהרחבה של המושבה, בחרו הוריי בקצרין, שם הם גרים עד עצם היום, כהוכחה לכך שהזמני הופך לא פעם לקבוע. היישוב, שהיה אז עדיין בחיתוליו, הוקם בשנת 1977. קצרין נבנתה בצורת פרפר שכנפיו הם שני הרובעים של היישוב — גמלא ונווה. אנחנו גרנו ברובע גמלא, ביישוב שמנה אז כ-2,000 אנשים בלבד וכולם בו הכירו את כולם. המרקם והאופי של קצרין השתנו בהמשך, כשסמי בר לב, ראש העיר המיתולוגי במשך 33 שנה, רצה ליישב אותה במהירות בעולים שהגיעו עם גלי העלייה מרוסיה ובחובשי כיפה, ודאג לבנייה מזורזת של בתים שנמכרו במחירים זולים מאוד.

* * *

השנה שעשינו במונטריאול קצת בלבלה אותי והטביעה את חותמה גם על ההמשך. כשחזרתי לארץ בגיל חמש, שכחתי לחלוטין את העברית. אני זוכר היטב כמה מתוסכל הייתי כשניסיתי להסביר למתִי הגננת שאני רוצה משהו מה-Bin שלי, והיא לא הבינה שאני מתכוון למגירה. כששיחקתי עם חבריי ברחוב שבו גרנו, והשכנה העירה לנו על הרעש שאנחנו עושים, עניתי לה: ״מה אכפת לך?״ לא הבנתי את משמעות המילים שחיברתי ורק כשהשכנה התלוננה בפני הוריי, התברר לי שהתחצפתי.

הבלבול בשפות רודף אותי מאז. למעשה, מעולם לא למדתי אף אחת משתי השפות כמו שצריך. בבית הספר שיבצו אותי בכיתת דוברי אנגלית וויתרו לי על לימודי הדקדוק כי חשבו שאני שולט בשפה. זה גם הוביל לכך שכשהגשתי מועמדות להרווארד נכשלתי — אוי לאותה בושה גדולה, — במבחן Tofel שנועד להעריך את השליטה באנגלית ומשמש אחד מתנאי הקבלה לתלמידים זרים באוניברסיטאות ובמכללות בארה״ב. זו הייתה טעות לא ללמוד את יסודות השפה, ולדעתי זו הסיבה שגם היום קשה לי לרכוש שפות חדשות.

בכיתה א' גילו שאני סובל מדיסגרפיה — לקות כתיבה שירשתי מאימי. הוריי דחו את המלצתה של המורה שהציעה שאעתיק קטעים מהעיתון כדי לשפר את כתב היד, ובמקום זה שלחו אותי לריפוי בעיסוק. אותה מורה, אגב, צלצלה להוריי וסיפרה להם בכעס שהערתי לה כשלימדה לקראת יום העצמאות על מלחמות ישראל ושכחה שתי מלחמות: מלחמת סיני ומלחמת שלום הגליל.

למדתי בבית הספר ״גמלא״ — מקוריות במתן שמות לא הייתה הצד החזק בקצרין — שבו למדו כל ילדי היישוב. בכיתה ג' נערכו לכולם מבחנים שנועדו לאתר ילדים מחוננים. אני אומנם לא התגליתי כמחונן במבחנים האלה, אבל בזכות אותו מבחן שעברתי במונטריאול הצליחה אימי בכל זאת להשחיל אותי ללימודים בבית הספר בתל חי שבו קיבצו פעם בשבוע את כל מחונני הצפון. באותה תקופה, אימי לימדה אנגלית בבית הספר הזה ואחר כך גם ניהלה אותו.

מדי יום שלישי הוביל אחד משני נהגי ההסעות המקומיים, איל ומורדי, אותי ואת המחונן עם תעודת ההכשר — ירון מאירוביץ', חבר יקר עד היום שעושה פוסט דוקטורט במדעי המוח ב-MIT והוא, בניגוד אליי, גאון אמיתי, לבית הספר למחוננים בתל חי. מהנסיעה הזאת אני זוכר את ההקאות של ירון בסיבובים ואת תחושות הלחץ והחרדה שלי. הרגשתי שאני חלק מחבורת המחוננים בזכות ולא בחסד, בזכות אימי שהכניסה אותי, לתפיסתי, מהדלת האחורית, והייתי חרד מיום הלימודים שאפסיד ומהחומר שאצטרך להשלים. הפיצוי היה המקצועות המרתקים שלמדנו — שהיום, עם כל החוגים ותוכניות ההעשרה נראו מובנים מאליהם — כמו דרמה (המחזנו את ״מלכת האמבטיה״ של חנוך לוין), רובוטיקה, רפואה, אנימציה ושחמט (סיימתי משחק שחמט מול ירון בתיקו. איזה הישג!) בדיעבד, אני מבוגרי בית הספר שהגיעו להישגים הגבוהים ביותר, אבל אז הרגשתי שאני לא ראוי להיות במועדון היוקרתי הזה.

למרות ההטיה המתבקשת מעצם היותי חבר במועדון, אני חושב שהמורים שלי בבית הספר הרגיל לא ציפו ממני אז לגדולות ונצורות. הציונים שלי לא היו גבוהים במיוחד, ואת המבחנים שבהם נכשלתי הסתרתי לא פעם מהוריי, בעיקר מאימי. כשגילו, כעסו — ובצדק. שיעורי לשון היו אתגר גדול, וגם במתמטיקה לא היה לי קל אף פעם, אף על פי שמבחינה מסוימת יש לי יכולות יוצאות דופן בתחום. אני מסוגל לעשות חישובים מורכבים בראשי מתוך אינטואיציה, אבל מתקשה להסביר את מה שעשיתי. אני מניח שפשוט הייתי זקוק לשיטת לימודים אחרת. אין לי ספק שמשהו לקוי בשיטת הלימודים הקיימת, שלא מכינה כראוי לחיים.

במשך כל השנים הכתב שלי היה נוראי והיו לי טעויות כתיב רבות. החיים נעשו קלים קצת יותר לאחר שאובחנתי באופן רשמי כסובל מבעיות קשב וריכוז ומדיסגרפיה. בעקבות האבחון זכיתי להתאמות כמו הארכת זמן, בחינה בעל פה או הקראה של מה שכתבתי. אבחונים, חשוב לציין, לא היו פופולריים אז כמו היום. בכל השכבה היינו רק שני מאובחנים.

בכיתה ז' עברתי עם כולם לבית הספר האזורי נופי גולן, שתמיד ייזכר כבית הספר שבו נרצחה בשירותים תאיר ראדה. אחיה, רועי, למד בשכבה שלי. ברחתי לכיוון ההומאני. הייתי אחד מחמשת הבנים מתוך 30 תלמידים בכיתה הסוציולוגית. אני נזכר היום בתדהמה בשיטת הלימוד אז. אהבנו במיוחד את המורה לסוציולוגיה שממש הכתיב את החומר, וכעסנו על מורים שלא עשו כמוהו.

אחותי ואני היינו ילדי מפתח קלסיים: מחממים עם שובנו מבית הספר את השניצל והפתיתים שהמתינו לנו. אבי עבד באורליל, מפעל לייצור אמצעים לראיית לילה. כשסגרו את המפעל, עבר לאינטל בקריית גת, שם עבדו במשמרות של ארבעה ימי עבודה וארבעה ימי מנוחה, כך שחלק גדול מהזמן הוא התגורר בדירה ששכרו עבור העובדים בקיבוץ ברור חיל. כשהיו קיצוצים באינטל, למד בקורס למורי דרך, והיום הוא נהג הסעות שאחראי גם על יחידת האירוח להשכרה בקומה השנייה של בית הוריי. חוץ מזה, הוא אלוף בידע כללי עם הבלחה טלוויזיונית בתוכנית הטריוויה ״החולייה החלשה״ (״אתה החולייה החלשה. שלום!״), שהנחתה פנינה דבורין. אימי לימדה אנגלית גם במכללת תל חי ובאוניברסיטה הפתוחה במקביל לעבודתה כמורה ומנהלת. בית רגיל לחלוטין עם דחיפה כלשהי למצוינות, שלמדתי להעריך בדיעבד, וערכים ברורים של חריצות ומוסר עבודה.

אם אימי הייתה זו שדחפה להישגים, לאבי אני חייב את הפינוק היומי — קפה ועיתון ״ידיעות אחרונות״ למיטה כל בוקר. את הסקרנות של ילד המתעניין במכוניות הפניתי בבגרותי לפוליטיקה. הייתי חולה פוליטיקה וידעתי את מספר המנדטים שקיבלה כל מפלגה מראשית דרכה. קראתי את העיתון מהמילה הראשונה עד האחרונה ולא פספסתי את מהדורות החדשות בטלוויזיה בערב, כולל ״חמש עם״ בהנחיית רפי רשף ואחר כך גדי סוקניק. כשדיברו בשנות ה-90 על החזרת הגולן כחלק מהסכם שלום עם סוריה, הייתי בעד, אף על פי שאני עצמי גרתי בגולן, ואף עודדתי את יצחק רבין כשדיבר על כך בנאום שנשא בפארק קצרין העתיקה.

כמו אבי, גם אני חובב טריוויה והתרגשתי מהתוכנית ״מקבילית המוחות״ בהנחיית יצחק שמעוני (״התחלתי ולכן אסיים״). עד היום אני פריק של פוליטיקה אבל הידע הכללי שלי הוא כבר לא משהו, אולי באשמת ״גוגל״ שמוצא לנו הכול בקלות.

לא הייתי ילד מאוד מקובל, אבל גם לא בלתי מקובל. איפשהו באמצע. הייתי קשה מאוד עם עצמי ונטול ביטחון עצמי, משהו שאפיין אותי לאורך ראשית חיי, לפחות עד שהגעתי להרווארד. עד הצבא לא הייתה לי חברה. לא באמת האמנתי שבנות רוצות אותי. כשמריה שאלה אותי, בכיתה ט', אם אני רוצה להיות חבר שלה, סירבתי כי חשבתי שהיא לא באמת רוצה אותי. מדי פעם דבקו בי שמות גנאי כמו ״אף פונפון״ והחבר'ה צחקו על האוזניים הגדולות שלי. בדיעבד, אילו הייתי יכול לחזור לילד שהייתי, לא הייתי כל כך קשה עם עצמי והייתי מעריך אותי גם בגיל ההוא הרבה יותר.

לא הייתי בודד. תמיד מוקף חברים, שאהבו לבוא אליי כי היו לי משחקים מחו״ל. היו אלה ימי המחשב הראשונים עם משחקי הרשת הראשונים, כמו דום ודיוק, ועד היום אני יכול לשמוע באוזניי את צלילי החריקות שליוו את התחברות המודם. אהבתי מאוד גם משחקי ספורט, כמו 1 NBA שהיה באיכות כה ירודה שהיה בלתי אפשרי לזהות את הדמויות, וצ'מפיונשיפ מנג'ר שמימש לי את הפנטזיה להיות מאמן של קבוצת כדורגל.

למדתי ברצינות לקראת מבחני הבגרות אך התוצאות לא היו מרשימות מאוד. ניסיתי בכוח להיאחז בארבע יחידות במתמטיקה ואפילו הרחקתי, בדחיפתה של אימי, עד למורה קלרה בקריית שמונה שהתמחתה בלקויי למידה, אבל לבסוף ויתרתי והסתפקתי בשלוש יחידות לימוד. את הבגרות בלשון עברתי בציון גבוה בזכות אימא ששלחה אותי לקייטנת לשון של שמעון זילבר בגבעת חביבה, יחד עם חברי הטוב רפאל צרויה. המורה התיאטרלי שקפץ על השולחן הצליח בדרכו היצירתית לגרום לנו להבין את החומר.

* * *

לא ידענו שאנחנו פריפריה כי לא הכרנו מקומות אחרים לצורך השוואה. בעידן של טרום הרשתות החברתיות, לא היו לי חברים בתל אביב. קצרין והאזור מסביב היו כמעט כל מה שהכרנו. בעיניי זה היה טבעי שנחל הזוויתן זורם מאחורי הבית שלך וזה המקום שאליו בורחים מבית הספר, ובערבים יושבים על ״הברזלים״ בין רחוב אלונים לרחוב ערבות, כי למרכז המסחרי היחיד אין משהו טוב יותר להציע. מארבע אבנים יצרנו שערים, מחוץ לבית של נדב ורפאל, שיחקנו כדורגל בצוהריים וקיווינו שמזל השכנה לא תצא ותצעק עלינו שאנחנו שוב מפריעים לה ולבעלה ישראל לנוח (כיאה לעיירה קטנה, בתם שרית הייתה המחנכת שלי כמה שנים אחר כך). הצ'ופר החודשי היה המבורגר של מקדונלד'ס בצומת גולני. היינו הרבה בחוץ, ומעולם לא נעלנו את הבית. אני מניח שתל אביב הייתה מספקת לי ילדות אחרת לגמרי.

הכדורסל ליווה אותי לאורך כל ילדותי. קראתי כל מילה במדורי הספורט, אספתי קלפי כדורסל ושלטתי בכל פרטי הסטטיסטיקה על שחקני ה-NBA. בחלומותיי הפרועים ביותר לא האמנתי שיום אחד ארקוד על שולחנות יחד עם אחד מאותם שחקנים. עוד נגיע לזה. הערצתי את מכבי תל אביב וראיתי בלייב עם אבי את המשחק שבו הפועל גליל עליון לקחו מהם את האליפות, ב-1993. את קריירת הכדורסל שלי התחלתי כילד בליגת הקט־סל. אבי הגיע לעודד אותי מתחילת דרכי וחישב את כל הסטטיסטיקות עד לרמת האסיסט (נראה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ). לצד משחקי כדורסל עם החבר'ה במתנ״ס, הגעתי עד לקבוצת הנוער של הפועל קצרין בליגה האזורית. בינינו, זה לא היה הישג גדול כל כך — אף אחד לא באמת הודח ולא היו מבחנים. כל מה שהיית צריך זה לא לפרוש. שיא הקריירה שלי היה בכיתה י', כשניצחנו את הפועל טבריה בטבריה. משם רק הידרדרנו. בקריירה הספורטיבית שלי מתויק גם התואר סגן אלוף נופי הגולן בטניס.

כמו הכבלים, שהגיעו לקצרין שלוש שנים לאחר שהיו עובדה מוגמרת בכל בית בישראל, כך גם תנועות הנוער נחתו באיחור. האפשרות היחידה שעמדה לרשותנו הייתה מסגרת המתנ״סים ובתוכה תנועת ״אתגרים״ שהציעה פעילות ספורט אתגרי.

הכול היה קשה יותר בקצרין. כדי להגיע לשיעורי נהיגה בקריית שמונה, הייתי צריך לצאת מהבית כמה שעות לפני ולקוות שאצליח להשיג טרמפ לעיר, מרחק של 45 דקות בנסיעה רצופה. בדרך כלל היא לא הייתה כזו. כשמכונית עצרה לידי, התפללתי שהנהג יגיד שהוא מגיע לקריית שמונה, אבל במקרה הטוב הוא נסע רק עד צומת מחניים, מה שדרש טרמפ המשך, רק עם הרבה יותר תחרות ופחות פרצופים מוכרים. הצ'ופר הגדול היה כשנקבע לך שיעור ראשון או אחרון, ואז המורה מר נחמן (שגם בתו ענבל הייתה מורת לנהיגה), היה אוסף אותך מהבית או מחזיר אותך אליו בסוף השיעור כך שלפחות חסכת כיוון אחד. כשכבר היה לנו רישיון נהיגה, התרחבו אפשרויות הבילוי ל״טרמינל״ ברמות מנשה, ל״פטרייה״ בקיבוץ דן או ל״אולטרסאונד״ ביגור, כולם במרחק שעת נסיעה לפחות. זה נראה לנו טבעי. רק היום, כשאני גר בשדרות בן גוריון 1 בתל אביב, קרוב לים ולכל מקום אחר ורק צריך לבחור בין הברים הרבים באזור, אני מבין כמה מנותקים היינו.

בחופשות, עבדתי במקומות העבודה שהציע האזור. חברתי הטובה עדי אלטשולר תמיד מתרשמת מהעבודות שלי בילדות ומבקשת שאספר עליהן בארוחות הערב המשותפות, אבל מבחינתי זה היה טריוויאלי לחלוטין — אלו האפשרויות שעמדו בפנינו.

תקופה מסוימת עבדתי בקייטרינג ״מקום טוב ברמה״ באזור התעשייה של קצרין, שם טעמתי לראשונה שאריות של כבד אווז, שהיה, ללא ספק, הדבר הטוב ביותר שהכנסתי לפי עד אז. תמורת שכר מינימום עשיתי שם הכול — שטפתי כלים, סידרתי את הכיסאות, פיניתי שולחנות וזרקתי את הזבל — או כמעט הכול: לא הגעתי לדרגת מלצר. מי שייתן לי להיות מלצר, יפשוט את הרגל. אני קלאמזי שאין לתאר. עבדתי גם במפעל בנדע פלסט לצד יוצאי ברית המועצות לשעבר שהתגוררו בקצרין. במשך שעות וידאתי מול פס הייצור שאף קופסת פלסטיק לא תעזוב עקומה את שערי המפעל.

בגיל 16 שימשתי כסוג של סלקטור בכינרת. אני הייתי זה שעמד בלילות בכניסה לחוף דוגית — עם רדיו שקלט גלגל״צ, שהגיעה גם היא באיחור לקצרין — והחליט, על פי קריטריונים שאני מתבייש בהם ולא אפרט תחת עינויים, מי זכאי להיכנס לחוף ומי יישאר בחוץ. היום אני מבין שממש סיכנתי את חיי בעבודה הזו, שכללה לפעמים גם אירועי אלימות ופעם אף נקראתי להעיד במשטרה בעקבות מקרה דקירה שהייתי עד לו בחוף.

מקום עבודה אחר היה במשק של משפחת רפאלי השייך למשפחתה של סיון שלמדה בשכבה שלנו (ואחותה, ד״ר הילי מרום, מנהלת היום את בית הספר נופי גולן). יצאנו מהבית — רפאל, ינון, נדב ואני — בארבע לפנות בוקר, כל פעם במכוניתו של הנהג התורן. אני הגעתי עם הסיאט מלגה שנת 86', שהייתה שווה 6,000 שקל (כן, חיבתי לסטטיסטיקה והשעמום בפריפריה הובילו אותי לשלוט גם במחירון של לוי יצחק) — ואחרי שקטפנו מנגו וליצ'י, ארזנו אותם בבית האריזה. כאלוף בסוגי מנגו אני שמח לחלוק איתכם את המידע החשוב ש״מאיה״ — הפרי העגול יותר עם הסומק האדמדם וזה הצהוב והלא סיבי — הוא הטוב ביניהם. למדתי שאין עבודה שחורה.

* * *

לאורך חיי הבוגרים שמרתי על קשר עם דימי אפרצב, המחנך שלי בכיתה ח', לימים מנכ״ל המשרד לקליטת עלייה והיום ראש מועצת קצרין. יחד נתנו לדליה חיימוב, תלמידת כיתה י' בקצרין, את פרס ״Harvard Book Prize״— שאותו יזמתי וניהלתי — הניתן מטעם ארגון הבוגרים של הרווארד, שאני חבר בוועד המנהל שלו בישראל. נפגשתי עם דימי גם כשהבאתי משלחות שונות לקצרין, כשהרציתי בפני ראשי רשויות באוניברסיטת תל אביב במסגרת פאנל בנושא תחבורה. התרגשתי לקרוא את הפוסט שפרסם אחר כך, שבו כתב על תחושת הגאווה שמילאה את ליבו למראה בן קצרין המצליח שלא שכח איפה הכול התחיל.

במשך השנים, כששאלתי את עצמי אם הילדות בפריפריה הועילה לי (ואני משוכנע שכן), ניסיתי לזקק את מה שקיבלתי שם, ביישוב המבודד על הרמה, לתמצית שתסביר את נקודת הזינוק. אני חושב שהילדות בפריפריה לימדה אותי להעריך דברים — בהשוואה אליה כל מקום נראה כל כך גדול וחדש וכל כך וואוו — ונטעה בי מוטיבציה. בפריפריה אתה לומד ליהנות ממה שיש ושאתה חייב להתאמץ כדי להשיג יותר. אחרי שהתגלגלת שעה בטרמפים כדי להגיע לשיעור נהיגה בקריית שמונה — וגם זה אם היה לך בכלל מזל לתפוס טרמפ — אתה מסוגל לעשות 18 דברים במקביל כסטודנט באוניברסיטה.

כשהגעתי לאוניברסיטה העברית בירושלים, סבלתי מכאבי ראש בגלל המורכבות של העיר הזו. רק אז הבנתי כמה הצפון הרגיע אותי. גדלתי במרחבים, במקום שבו הערכים היו ברורים, אותם ערכים שמלווים אותי כל חיי. מדירתי במרכז תל אביב אני יודע להעריך גם היום את כוחו המיטיב של הירוק.