חזרה

1.

את

עמדת במרפסת המערבית של דירת הקרקע בבניין שבו גרתם. זו היתה שעת בין־ערביים. מהצד הקרוב לבית — מרצפות דהויות וגדר אבן סביבן. ממול — מוסך מכוניות. שטח ריק שהתמלא במשך השנים בחלקים פגומים, בצמיגים ישנים ובמיני פסולת.

נח עמד מהעבר השני של הגדר. לבוש בגדי עבודה כחולים. כף ידו על המעקה ביניכם.

״תבואי איתי?״ שאל.

השמש סנוורה את עינייך. זזת הצידה כדי שהעץ יָצל על פנייך. הוא זז איתך.

״בואי מרים. בואי איתי.״

שמעת את המילים ואת הבקשה שנשמעה מהן אבל בחרת לשתוק. והוא, מעודד מהשתיקה, ניסה לשכנע אותך, נתפס לפרט שולי והתעקש.

״יש לי מזוודה. נשים בפנים כמה בגדים שלך, את החלוק הסגול, לא צריך הרבה.״

שתקת. לא ברור לאן הבטת באותם רגעים. הוא התבונן בך.

״קניתי מזוודה חדשה, במשביר. מה את אומרת?״

ברגע ההוא אפשר היה לחשוב שכל העולם מחכה לתשובה שלך. אפילו ריבונו של עולם, זה שניסית לשכנע בקיומו ודיברת בפניו את צרותייך, עצר את נשימתו. הוא עצמו, במלוא כבודו, רצה, במחילה, שתגידי כן.

״לאן נלך, נח?״ שאלת.

״שלמה מולכו,״ מיהר לענות לך והוסיף תנועת יד, ״שם, ברחביה,״ כשהיה נדמה לו שלא הבנת.

היית אז בת שישים ואחת. השנה 1975. נשים כבר הרשו לעצמן לעזוב בתים. לפרק חיי נישואין.

״בשביל מה?״ שאלת. אולי אז הרמת את ראשך והסתכלת בו.

״בשביל שאני יעשה לך טוב,״ ענה. ככה זרק את האמת ישר בפרצוף.

נשענת על הגדר. הנחת את ידך הימנית על הבטון החשוף והוא העז ושם את כף ידו על כף ידך. לא זזת.

אסתר, אחותך, יצאה החוצה. היא קראה לעברך בקול, ״נו מרים, בעל הבית הגיע?״

סובבת את ראשך אליה ומשכת את כף היד שהרשתה לעצמה. ״עוד לא.״

היא ראתה או לא ראתה. זה כבר לא היה חשוב. הרגע הזה נגמר. אחר כך היא תאמר לך בזלזול, ״מה יש לך לדבר עם הטיפש הזה?״

״הוא לא טיפש,״ תעני לה.

״נכון,״ היא תצחק, ״הוא גולם.״

אולי תאמרי לה אני אלך איתו ואני אגור איתו ברחביה ואולי לא תאמרי לה כלום. אבל היא לא תפסיק לדבר. כמו תמיד תרטון, ״מה יגיד מנפרד על כל הדיבורים שלך עם האימבציל הזה?״ כבר כמה פעמים היא הזהירה אותך, הבינה מה שהבינה.

לפני כעשרים שנה ואת בת ארבעים וקצת, היא אמרה לך, "אני לא אגיד כלום, אבל את תעשי לי משהו לצהריים. כל יום."

״למה שתגידי?״ שאלת. אז עוד היו בך כוחות. ניערת את האשמה שהפילה עלייך: ״מה תגידי?״

היא הנהנה בראשה.

״זה אסור,״ קבעה. אף כי מעולם לא נישאה ידעה אחותך הגדולה ממך הלכות נישואין.

״רק דיברנו,״ אמרת לה. אולי היתה בקולך נימת התנצלות, והיא עטה עליה.

״מה יש לך לעמוד במרפסת ולדבר איתו? כל יום לדבר לדבר. מי הוא בשבילך? שלא תחשבי שאני לא רואה. כשמנפרד לא בבית. לא ככה, מרים?״

רצית לומר לה, את אחותי, את צריכה להיות בעדי, אבל לא אמרת. רצית להסביר לה שזו מצווה לדבר עם האיש הבודד הזה, אבל שתקת.

עשרים שנה, כל צהריים הבאת לה צלחת מלאה באוכל. מסכנה, חשבת לעצמך, אפילו להכין משהו לעצמה לאכול היא לא יכולה. ריחמת עליה ובישלת גם לה. ממילא את מבשלת בכל יום אוכל חם, שיהיה לו לצהריים. אם לא הספקת להביא לה לפני שמנפרד חזר מהחנות היא היתה דופקת על הקיר המשותף. ואת, שחששת שמא בעלך ישמע וידע וישאל שאלות, היית ממהרת ויוצאת אליה ודרך המרפסת, מושיטה לה את הארוחה. פעם בכמה ימים החזירה לך את הצלחת, ברוב המקרים אפילו לא סיבנה אותה רק שטפה בקצת מים.

עכשיו, בגיל שישים ואחת, אמרת לעצמך שאין לך ממה לפחד. אז חיכית שאסתר תיכנס הביתה וענית לו.

״לא, נח, לא.״

״אבל למה?״ שאל, עיניו הבריקו. ״יש לי מזוודה. אני יביא לך.״ היד שלו התרוממה לפנים.

״זה לא בגלל המזוודה,״ ענית. ידך נשענה על הגדר.

״הם ייתנו לי כל חודש את הכסף של הפנסיה, בעל הבית הבטיח הוא בן אדם טוב. אני יקנה לך פיסטוקים וגרעינים ושקדים. אנחנו נטייל בערב עד לדוידקה אפילו עד האוניברסיטה. אם תרצי.״

״לא, נח, זה לא אפשר.״

כי מה יגידו? כי איך אפשר? כי אומרים שהוא טמבל, כי... למה, מרים, למה?

אותו אל שעצר את נשימתו נשף פתאום מלא אכזבה ואחד מענפי העץ ששורשיו הרימו את הבלטות במרפסת כמעט נשבר. ״תיכנסי פנימה,״ נח נבהל, ״שלא תתקררי.״

ואת נכנסת הביתה.

הוא נשאר להתבונן בך ואז הידק את מעילו והלך לאט אל הביתן שלו, הביתן של שומר המוסך.

שעתיים אחר כך הנחת את ארוחת הערב של מנפרד על השולחן וישבת מולו. שתקת. כמו תמיד. אפילו שבראש שלך היו המון מילים. יותר מדי מילים ומשפטים ומחשבות הצטופפו בראש שלך, יודעות כי הזמן שנשאר לא יספיק לכולן. הן דחפו זו את זו, תגידי, תגידי.

הוא אכל ושתק. את רק שתקת. לא היה לך תיאבון.

״מה?״ שאל, כשראה אותך מסתכלת בו. ״כואב לך?״

״לא,״ ענית לו. מה תגידי לו, הלב כואב? אם תגידי ככה יענה לך, ״נלך לפרופ׳ שטיין, אולי זה מהקוצב.״ את ידעת שזה לא הקוצב והקרדיולוג לא יועיל. זה הוא. הבעל שלך, מנפרד. זה שבא אחרייך לירושלים ונשאר איתך כל השנים. איש יפה, לבוש היטב, זר למקום הזה. עשית לו בית נעים, מקום בטוח לנפש סוערת. בגלל זה הוא נשאר איתך כל השנים. לא זרק אותך אפילו שהיו לו אפשרויות. עשית לו בית שהוא יוכל לנשום בתוכו.

קמת והלכת לפתוח חלון.

״למה את פותחת?״ מנפרד הזהיר אותך שתתקררי.

״הריח של הנפט,״ אמרת לו.

״שימי קליפת תפוז,״ הוא אמר.

״נגמרו,״ ענית.

״אני אביא מחר.״

הוא תמיד הביא דברים. הוא קנה דליקטסים, הוא קנה בגדים, הוא קנה סלון עם ספות ירוקות במגע של קטיפה. אולי רצה שיהיה כאן הכי קרוב למה שהיה שם, בארץ שלו. הוא נשאר איתך אפילו שאת פרשת על כריות המשי שמיכות חומות עוקצות כדי שלא תתלכלכנה מהאבק של ירושלים.

״כוס תה?״

הוא הוריד את הכלים למטבח.

איזה בעל טוב יש לך. הוא נשאר איתך, מטפל בך.

מה יקרה אם תאמרי לו: אתה שומע מנפרד, יכולתי לא להיות כאן איתך עכשיו? מה יגיד לך? מה יעשה? ודאי יצחק. יצחק ממך.

״בואי,״ הוא קרא לך מהחדר הגדול. תמיד חשבת שמנפרד אוהב את האור שבסלון. האור הירושלמי שנכנס דרך החלון הגדול הזכיר לו את העיר שלו, שם באירופה.

עכשיו נכנסת אליו וראית שהחדר חשוך.

לפני שנים הוא קנה לוסטרה מקריסטל ובעצמו עלה על סולם ותלה אותה מהתקרה. לא אהבת אותה אבל הבנת שהיא מאירה כמו בבית הוריו. כבר הרבה מאוד זמן שרק שתי נורות מתוך השש דולקות. משהו התקלקל ולא תוקן. את לא אמרת לו להחליף נורות והוא לא החליף.

הוא פתח טלוויזיה. אנשים דיברו, אחר כך מישהו ניגן. המוזיקה שלו היתה כל השנים בבית, קולות הרדיו החדיש, התקליטים שלו בלי מילים ועם מילים אבל בגרמנית. את שמעת את הקולות העמומים שבאו מעבר לקירות. הרדיו של השכנים. המריבות והאהבות שהיו שם.

״את רוצה לשתות כוס תה?״ חזר על השאלה.

יכולת להיות עכשיו בשלמה מולכו עם הפיסטוקים של נח, עם העוגיות שבכל יום היה מביא לך לגדר לטעום. רצית להגיד לו, תראה מנפרד עכשיו יכולתי להיות במקום אחר.

אבל נשארת. כל יום הכנת ארוחת צהריים טרייה ומשהו קטן לארוחת ערב. בית זה אוכל. האוכל שלך חיכה לו כשחזר הביתה. זה היה התפקיד שלך ואת מילאת אותו. שנים בישלת אותם התבשילים. שנים הוא היה מביא את אותם הדברים מאותן החנויות.

אותה ריבת אוכמניות (תוצרת חוץ), אותו לחם. אותה חמאה, אותו בשר, אותו גזר מתוק עם שזיפים מעוכים, אותו אורז לבן. ומרק עוף. מרק צח. בחגים תפריט מעט שונה. אבל קבוע.

האוכל הוא עוגן. אישה מבשלת לבעלה. ככה זה סדר העולם.

עם הזמן למדת לבשל את מה שבישלה אימו. אכלת את הדג האפור ושאלת. רגל קרושה — שאלת. קלופס — שאלת ויצא לך קצת אחר, שחום מדי לא נורא. את המבט שלו כשאמרת להגנתך כי השארת יותר מדי, זמן בתנור, שהזמן ברח לך, את לא יכולה לשכוח. היו ימים שבהם יצאת מהשכונה ופגשת נשים אחרות, זרות לעולמך, והן לימדו אותך. לימדו בחשד אבל לימדו. תחילה לימדה אותך פראו רוזנגרטן, זו שבביתה גרתם, אחר כך פגשת את לילי בימק״א והיא הוסיפה לך דעת ומתכונים.

השכנות צחקו ממך. אמרו שאת כמו האשכנזיות, שאת לא יודעת לבשל. הן היו יושבות בחוץ ליד שולחן בחצר וממלאות ולשות ומרדדות ואילו את זרקת למים תרנגולת עם גזר וקישוא. איזה יופי של מרק את עושה, צחקו. אמרו שבעל אשכנזי טוב לעצלניות, כמוך.

את ידעת, לאוכל יש השפעה על הבן אדם. הוא גשר בין הגוף לנשמה. הוא החיבור האמיתי בין בעל לאישה. בגלל האוכל שבישלת לו כל השנים הוא נשאר איתך. את לא יכולה סתם ככה לקום ולעזוב. מי יבשל לו?

הוא יסתדר.

הנה, עכשיו, קשה לך לבשל.

שתית את התה שהכין לך. הוא אמר לך שדיבר עם הבת שלכם שתשלח לכאן את הנכדה. נערה מתבגרת הילדה. רצית לשאול בשביל מה, אולי אפילו שאלת אבל אז ככה פתאום, בלי שהתכוננת לה, עלתה בך מחשבה אחת בהירה גדולה מכולן. את הבנת שהשאלה ששאלת כל החיים היא למה הוא נשאר איתך. וזאת לא השאלה הנכונה, זאת לא השאלה שהיית צריכה לשאול. תשאלי, למה את נשארת איתו? למה שתקת? למה לא אמרת לו, לך אליה או אליה או אליה. ידעת שאחת מהן חיה בגרמניה, במקום שאליו נסע פעמים רבות במהלך השנה.

נלחמת בשאלה הנכונה. שטויות. זאת לא השאלה. אבל היא חזרה והציקה לך. למה נשארת איתו מרים?

אהבה, משכת בכתפך.

מהי אהבה?

נח מסכן, אוהב אותך, את זה הבנת. את זה ראית כל השנים. היום העז לשאול אותך כאילו הרגיש גם הוא שאין זמן.

ואת? את אוהבת את מנפרד? הוא נזהר בכאבייך. מביא לך דברים מהמעדנייה מהעיר. שואל אותך מה שלומך. כשגופך חלה נהג בך אחרת. בחמלה. אולי באשמה.

הזמנים היטשטשו. כשחולים אין הפרדה בין יום ללילה, בין מנוחה לעבודה, בין ערות ליקיצה. ואת חולה. כבר שלוש שנים את חולה. בהתחלה, כשהמחלה היתה רק בלב, כולם עודדו אותך. יעבור זמן מה ובעזרת השם תחלימי. אחר כך אמרו לך, תאכלי, תנשמי אוויר טוב, תעשי פיזיותרפיה והגוף יתאושש. לפני זמן מה, את לא בטוחה כמה זמן עבר, עשית עוד ניתוח. הבנת שכלום לא יחזור להיות כמו שהיה.

השאלה ״למה מרים?״ ששאל אותך נח, הפכה אותו ערב וכל אותו לילה ובימים שבאו להיות השאלה שלך.

בבוקר קמת.

מה תעשי?

את כל הכיסויים תכבסי. איך יבוא פסח ככה? את חייבת לקום ולעשות משהו. המחשבות הרעות באות מהבטלה.

קמת וגררת את עצמך לחדר השני.

הכול התחיל שם, בתל אביב. שלהי משכב לידה. יצאת מהדירה שבה התגוררתם כדיירי משנה, זוג צעיר עם תינוקת, והלכת לחנה, אחותך הגדולה, זו שעברה לתל אביב שנים אחדות לפנייך.

חנה פתחה לך את הדלת בעיניים אדומות. היא חיבקה אותך ואת התינוקת, משהה את המגע בין גופה לגופך עד שלבסוף מרחיקה אותך ממנה בשתי ידיים חזקות ואומרת: ״נו נו, מה קרה?״

ידעת ששוב קרה מה שקרה ושוב אחותך צריכה להעמיד פנים עליזות ושמחות בפני הילדים, השכנים, המכרים והכי חשוב מול פני האלוהים. השנה 1941 אולי כבר 1942.

שתקת ולא שאלת אותה למה היא בוכה.

היא הכינה עוד כוס תה, הוציאה מקופסת פח עוגיות שקדים שאותן ידעה לאפות ולא היו לה עד מותה מתחרות. אחר כך דיברתן על הבכי של התינוקת במיוחד זה של אחר הצהריים. אחות מבוגרת מלמדת אחות צעירה מעשה של אימהות מנוסות. טיפה שמן זית על הבטן של הילדה. ולעסות ככה, תנועות סיבוביות בכיוון השעון, תמיד בכיוון השעון. לא להתבלבל.

״את מבינה?״

״מבינה.״

״אז תעשי כן בראש או תגידי כן, אני לא יכולה לנחש את המחשבות שלך.״

אחותך הסבירה לך איך צריך להתנהג. אישה פרקטית היא, שתי רגליים על האדמה. תמיד חינכה אותך, האחות הקטנה ממנה.

היא דיברה על ההורים ועל ההבטחה של אבא שלכן לבוא לתל אביב לביקור בקיץ. דיברה על פרנסה, על תוכניות לעתיד טוב יותר. אחר כך היא הביעה שוב את דעתה על המחותנים שלך, שעל אף שהביאו הרבה כסף מגרמניה, קנו שטחים ואפילו בית מלון בנו להם בעיר ליד הים, קפצו יד כשדובר בבנם הבכור.

״שכנזים,״ הפטירה ואת רצית שתפסיק, שלא תתחיל שוב עם כל ה —

״ולמה לא תלכו לגור שם בכפר הזה איך קוראים לו?״ הפתיעה אותך.

״כפר תבור.״

״אמרת שם אחר, משהו ערבי, לא?״

״מסחה.״

״בדיוק.״

״עכשיו קוראים לו כפר תבור.״

״נו, אז למה שלא תגידי לו, מנפרד בוא נלך לגור בכפר התבור?״

״ומה אעשה שם? אגדל תרנגולות?״ חייכת, אולי בגלל איך שאחותך אמרה את שם המקום.

״מה רע?״

״אני לא יכולה לגדל תרנגולות.״

״מפונקת את, מה אכפת? תגדלי ירקות. תהיי עובדת אדמה.״

״איכרה? אני?״ דמיינת את עצמך כמו כל החלוצות הללו ברגליים חשופות ובמכנסיים קצרים, שאלוהים ישמור.

אבל חנה לא צחקה. היא החזירה לך את התינוקת לידיים וקמה לקצוץ ירקות לסלט לפני שאברם שלה יגיע.

״ומה יעשה מנפרד בחליפות שלו?״ הלכת בעקבותיה למטבח הצר, ראשה של התינוקת על כתפך.

״שימי אותה בלול שלא תתקלקל,״ אמרה לך, ״תורידי אותה מהידיים.״

על אף הקרבה הגדולה ושעת הרצון שהיתה ביניכן, לא סיפרת לה שהמשפחה של מנפרד בכלל לא רוצה שהבן הבכור יבוא לגור איתם. לא בכפר ולא בעיר. אבא שלו לא רצה שיעבוד לידו ולא רצה שיגור לידו ובכלל העדיף שלא יתראו יותר מדי.

למה?

התשובה פשוטה. מנפרד הלך אחרי האור. כמו בשיר של חיים נחמן ביאליק, המשורר. העזיבה שלו את הישיבה, ההתרחקות מהעולם הדתי העולם של ה״חניוקים״, כמו שהוא קורא להם.

שנים ארוכות תחלופנה עד שתביני כי לא הכיפה היתה שם בין האב לבן. היתה שם תהום, שלא לומר סלידה. הדדית.

חנה שאלה אותך: ״קשה לך?״ קרש החיתוך רעד תחת ידה.

הנהנת.

״יחלפו חודשיים, שלושה חודשים, את תתרגלי.״

״והוא?״

״הוא ימשיך בחייו כמו קודם.״ קבעה בפסקנות של אחות גדולה שיודעת כבר דברים אחדים על הקורה בין גבר לאישה.

לפני שאברם הגיע קמת ללכת. היא לא ניסתה לעכב אותך. ככה זה, כשהבעל חוזר מהעבודה האישה צריכה להיות בבית, בשבילו.

בדרך חזרה העגלה כבדה. הגלגלים שלה נתקעו מדי פעם. אחזת בה בשתי ידיים ודחפת. ודחפת. היה חם. הלכת ברחוב הראשי ולא עצרת. לא עמדת מול חלון ראווה, לא מול בית קפה, כבר אז השתדלת לא להסתכל בכיוון היושבים והיושבות שם. שחלילה לא תראי —

שהוא לא יראה אותך.

הוא עוד עלול לחשוב שאת מחפשת אותו —

אולי מישהי נופפה לך לשלום. הראייה שלך כבר אז לא היתה חדה אבל לא הרכבת משקפיים. גם ככה העיניים שלך קטנות אז אם תרכיבי משקפיים לא יראו אותן. כך יצא שהסתובבת רוב הזמן בעולם מטושטש. גם עכשיו, בתל אביב, הסתכלת ולא היית בטוחה מי זו ומאיפה אתן מכירות. אולי היא טועה בך. נופפת לה בחזרה והמשכת ללכת במעלה הרחוב בלי לעצור.

שתי נשים שעמדו בפינת הרחוב צחקו. אולי הן מכירות אותך, חשבת באימה. יודעות משהו שאת לא יודעת, שאת לא מבינה.

הרמת את העגלה לשביל הגישה הביתה — שלוש מדרגות. השארת אותה בחדר המדרגות וטיפסת לקומה שנייה עם התינוקת בזרועותייך שהיו כבר אז, איך להגיד את זה בעברית מדויקת, מסורבלות.

חזרת ואמרת לעצמך: דברים ישתנו, ודאי יהיו טובים יותר. אולי תבקשו מבעלת הבית להשגיח על התינוקת ותצאו לשתות קפה באחד מבתי הקפה שליד הים. אבל מנפרד חזר מאוחר, אכל משהו קטן, התרחץ, קרא קצת בעיתון של בעלי הבית והלך לישון. לפני שנכנס למיטה הוא אמר לך שקיבל עבודה ברחוב אלנבי.

הקטנה בכתה. הרמת אותה. הוא הסתכל בכן ועצם עיניים.

אחזת בילדה, שלא נתנה לך להצטרף אליו למיטה, ושרת לה בשקט: דורמה דורמה שפירושו נומי נומי. רק לא לרחם על עצמך רק לא לרחם. למרות העייפות לא הצלחת להירדם.

בבוקר, מנפרד מצא אותך יושבת והתינוקת בזרועותייך. ״היא תתקלקל,״ אמר לך, נזף בך שאת מחזיקה אותה על הידיים. הוא מיהר להתארגן, יצא מהחדר, יצא מהדירה.

ככה בכל יום. את השכבת אותה והיא בכתה. לקחת אותה על הידיים, היא המשיכה לבכות. העייפות היתה בכל הגוף שלך. עמדת ליד המיטה הזוגית הריקה עצמת עיניים ואמרת לעצמך, ״צאי החוצה. היא תירגע.״ דיברת אל עצמך בקול רם. אולי תפגשי אנשים כלומר נשים אחרות, אולי תשבי בגינה עם אימהות לתינוקות וסוף־סוף תהיה לך חברה כאן בתל אביב. יש אוויר טוב, תטיילי ליד הים, הילדה תנשום אוויר ותבוא עליה שמש בריאה, היא תתעייף ותלך לישון. חלפה שנה וחצי מאז הגעת לתל אביב, מעט יותר, ועדיין הרגשת לבד.

תחילה היה מנפרד. הוא מילא את כל עולמך. אחר כך בגלל ההיריון היציאה כבדה עלייך. עם בואה של התינוקת לעולם נדמה לך שרק את סובבת ברחובות עם עגלה. מסתכלים בך, בודקים מאיפה הגעת לכאן, מי את. בשכונה שלך, בירושלים, נשים התקבצו במקומות ידועים. עמדו והשגיחו על הקטנים ששיחקו או סתם הזמינו בנדיבות שכנה לכוס תה ועוגיות, שאלו לשלומה, ודאי אם היא יולדת, ויולדת בפעם הראשונה על אחת כמה וכמה.

בתל אביב הנוהג אחר.

את, שתמיד בזת לשיחות הנשים, לצורך הזה לספר, להניד ראש, לספוק כפיים בהזדהות, לא סבלת את דחיפת האף לסירים, את הציונים שחילקו לזו או לזו — את התגעגעת לקולות של הנשים הללו. לקולות של שכנות שמביאות צלחת עם משהו לטעום. שמצחיקות זו את זו בסיפורים על חוכמות של קטנים ובוכות זו עם זו מצרות של גדולים.

אחותך הזהירה אותך שתל אביב אינה ירושלים, שבקושי תשמעי פה מילה בספניולית, אבל זה בדיוק מה שרצית. לא לשמוע ספניולית. היית להוטה לצאת מירושלים, רצית להתחתן איתו. לא הקשבת לה. לא הקשבת לאף אחד.

מה חשבת לעצמך? למי חשבת את עצמך?

את נישאת לגבר האלגנטי. את החצפת פנים ונישאת לו, לאשכנזי היפה הזה, שהגיע מלייפציג. לייפציג, אמרת בקול רם, התענגת על הצליל. ניסו להניא אותך מהמעשה. מה פתאום שבחורה ספרדייה ירושלמית ממשפחה שכולם מכירים, בחורה, שאומנם מזמן הגיעה לפרקה, קמה והולכת עם בחור אשכנזי שמי יודע מהי משפחתו? מילא מישהי אחרת, מישהי מהעולם הגדול, אבל בחורה כמותה?! עיניים פישדוס, שיער מקלות, מה היא נדבקת לגבר יפה, כלומר יותר מדי יפה? היא לא רואה? אולי הם הבינו משהו שאת לא הבנת. אמרו לך, עשר שנים ביניכם. אמרו לך, שמן ומים לא מתערבבים. אמרו לך, תראי מי הוא. כלומר כלומניק שהגיע משום מקום. אמרו לך מה שמעו, מה נודע להם. העולם קטן היה גם באותם ימים והשמועות חצו אפילו את הים. אז אמרו.

מהר מאוד הפסיקו להגיד. הכול לטובה, לחשו בינם לבין עצמם, שתתחתן. מילא שיהיה אשכנזי. העיקר שתתחתן.

לבנות אחרות בגילך כבר היו שלושה ואפילו ארבעה ילדים. שלא תישארי חס ושלום כמו שתיים מהאחיות שלך. אלו מזמן יכלו להתחתן אבל הן המשיכו לשבת בבית ההורים, הלכו לעבודה בעיריית ירושלים, הרימו את האף למעלה חשבו את עצמן מיוחסות. זה ככה, ההוא טרונצ׳ו, זה עיניו צרות, זה בטנו רפויה או שכלו לא חריף דיו וזה סתם דמיקולו. השנים חלפו והן המשיכו לחלוק חדר במקום לחלוק חיים עם גבר.

אבא שלך דיבר עם מנפרד דברים אחדים. דיבר איתו בעברית פשוטה, שיבין.

מי האבא שלך?

מה אתה עובד?

מה התוכניות שלך?

מהאלוהים אתה ירא?

אחרי החתונה מיהרת לתל אביב. התרחקת מהאם החולה ששוכבת כל היום במיטה, מהאב שעסוק בענייני הציבור ובנותיו הרווקות והנשואות לא עושות לו נחת. מהשכונה שבה כולם יודעים על כולם. מקירות האבן, מגדרות האבן, משבילי האבן. את תלכי בחול, תנשמי את אוויר הים, תראי את הגלים של הים הגדול שמלטפים את כפות רגלייך, תשמעי ותראי צעירים וצעירות רוקדים ברחובות, תלכי בשדרה הרחבה, בכיכר הגדולה —

ככה עזבת את השכונה, את העיר שבה נולדת.

הסתובבת בין שני החדרים, חזרת ושכבת על הספה. סתם באמצע יום. לא שבת ולא ראש חודש. עכשיו מותר לך לשכב באמצע היום, להרים את הרגליים הכבדות כל כך ולנמנם. למה חזרתם לירושלים? למה לא נשארתם בתל אביב?

כשהגוף כאב לך אחרי הלידה באו אלייך המחשבות על חזרה. מושכות ומפחידות. מיום ליום הרגשת שמנפרד מתרחק ממך. הוא חזר בחושך. התינוקת כבר נרגעה ונרדמה, הניחה לך. במיטה, מתוך שינה, את הושטת אליו זרוע, כף ידך מהססת.

הוא היה כל הזמן עייף.

את שתקת.

אחר כך אמרת לחנה שהוא ככה וככה.

״מה את מלינה? לא טוב להיות מלינה כל הזמן. גברים חוזרים בלילה,״ ענתה לך אחותך, שאורחות תל אביב דבקו בה מהר מאוד. ידעת שהיא טועה. את הרי ראית גברים אחרים. הגברים שהיו בשכונה בירושלים, האבות של הבנות שגדלו איתך, חזרו לפנות ערב הביתה ובלילות נשארו בבית עם האישה, עם הילדים, עם הספר, עם דף הלימוד, עם הגרעינים, הפיסטוקים, הצימוקים וכוס התה.

״את לא רצית ספרדי,״ חנה הזכירה לך.

את רצית להינשא למישהו עם ריח של מקומות רחוקים. למישהו ששומע מוזיקה בלי מילים ולא רק פיוטים, למישהו שקורא ולא רק בספרים הישנים. רצית אשכנזי.

אבל מנפרד לא אהב לקרוא. לא בספרים הישנים וגם לא בחדשים. הוא גם לא שתה תה. רק בשנים האחרונות החל שותה תה ומוסיף בו קוניאק. וגרעינים? פיסטוקים? זה כמובן אסור היה להכניס הביתה.

מה רצית שיעשה? שיספר לך מה עבר עליו היום? שיסתכל בילדה או ישיר לך אשת חיל מי מצא?

״מה אכפת לך?״ אחותך התעקשה. ״שיחזור מתי שהוא רוצה.״

אבל את אמרת לה, ״לא רוצה כך.״

״מה זה כך?״

״שהוא יחזור בלילות.״

אחותך חייכה. חיוך טוב, חיוך מנחם, חיוך יודע כול, ואולי במחשבה שנייה זה בכלל חיוך מבטל.

עכשיו את רואה שהוא חוזר הביתה מוקדם. המחלה, שבשנים האחרונות החריבה לך את הגוף, עשתה גם דברים טובים.

שמעת דפיקה בדלת. לאסתר יש מפתח, מי זה יכול להיות. גררת את הרגליים לכניסה. נח עמד שם, החזיק משהו עטוף במגבת. שנים שאתם מכירים ומעולם הוא לא בא ודפק על דלת הכניסה. תמיד נפגשתם במרפסת האחורית.

״מרים,״ הוא אמר ואת הופתעת.

״מה קרה?״ אולי נבהלת.

״עשיתי לך עוגה,״ אמר, ״ולא באת למרפסת.״

״אני פוחדת להתקרר,״ ענית.

״לא, לא צריך, את צודקת,״ אולי נבהל מהמחשבה, ״כל היום יש גשם.״ הוא הושיט לך את התבנית העטופה.

״תודה נח,״ אמרת ולקחת.

עמדתם עוד רגע בכניסה. הדלת פתוחה.

״בסוף,״ אמר בקול שקט, ״הם ביקשו אותי לחכות עם הפנסיה. לא מצאו מישהו אחר.״ ככה אמר לך ואת לא ידעת אם זה נכון או לא כי מה הבעיה למצוא שומרים למוסך, אבל בתוכך שמחת לדעת שלא הלך, שהוא נמצא מולך. במרחק קריאה.

״אם משהו לא טוב תגידי לי,״ הוא אמר. אצלו במוסך יש טלפון ותכף אפשר לקרוא למגן דוד. לכם לא היה טלפון בבית, רק בחנות.

המילים של נח טובות. פתאום רצית שיחבק אותך ככה חזק, להיות בתוך הגוף שלו עם המעיל הירוק שיעטוף אותך.

״תודה, נח,״ מיהרת לומר. הוא שם את הכובע של המעיל לראשו סובב את גופו הרחב ויצא מהשער כדי ללכת מסביב למוסך.

עמדת עוד רגע בדלת. יכולת לצעוד צעד אחד החוצה. אבל היה קר.

חזרת לסלון. הנחת את התבנית לידך. את שאהבת לאכול מתוקים, שההשקעה היחידה שלך בבישול היתה להכין מספאן, שהנכדה שלך תיקנה אותך ואמרה, ״תגידי מרציפן,״ את לא יכולת עכשיו לראות עוגה, בגלל הבחילה. שכבת בסלון עם הרגליים על הספה וחיכית שיעבור הזמן ותרגישי טוב יותר. תשתי מיץ אשכוליות, אמר לך הרופא, אבל המיץ עשה לך צרבת.

הדלקת רדיו. כשהמוזיקה התחילה להתנגן הקשבת למילים. "מחר אני אהיה כה רחוקה," הזמרת הזו שלא הכרת את שמה שרה, "אל תחפשו אותי." פתאום הדמעות באו. ידעת שזה פינוק לבכות אבל לא הצלחת להתאפק. למה מרים את מרחמת על עצמך? נזפת בעצמך. מה יש לך לרחם? היו לך החיים שרצית. החיים שאת בחרת. יש לך ילדה. ילדה טובה. נכדים.

הגשם בחוץ התגבר. אמרו שבלילה אולי ירד שלג. הפנים של נח, הידיים שלו. אם תלכי איתו לשלמה מולכו — איך תגיעי לטיפולים? באוטובוס? לנח אין כסף למוניות. עכשיו זה לא מתאים. אולי אחר כך.

תכף צהריים. ידעת שאסתר תבוא אצלך לשאול מה שלומך, להציץ במקרר, אולי לאכול משהו בעצמה כדי שמנפרד יחשוב שאת אכלת אכלת, והכל אם כך בסדר.

במוצאי השבת, הלכתם לחנה ואברם. זה היה המנהג. חנה הכינה ארוחת ערב ואפילו קוניאק היה שם בדיוק כמו שמנפרד אוהב. את לא אהבת את הטעם הזה ולא הבנת מה בעלך מצא בו. גיסך דיבר על המלחמה. אמרו כי תגיע לסופה. איך המלחמה הזו או סיומה ישפיעו על החיים שלכם כאן אחרי התבוסה של הגרמנים.

״או האנגלים,״ התערבת. משום מה הרגשת כאילו גיסך תוקף את בעלך ואומר לו על כל מה שיודעים שנעשה עכשיו על אדמת אירופה, ומי עושה את זה? החברים שלו מגרמניה.

מנפרד דיבר על החברים שלו מלייפציג, על הקשרים הטובים שהיו ביניהם אפילו שהם לא היו יהודים, סיפר על ההשתאות שלהם למשמע ההרפתקה שלו, הנסיעה לפלשתינה. הם אפילו קינאו בו, באנרכיסט. היו חברים ששאלו אם יוכלו להצטרף ל״אוונטורה״, כשראו תמונות של הבחורות בפלשתינה.

״מה שהמנוולים האלה עושים ליהודים,״ אברם אמר.

מנפרד ענה לו שהכול שמועות ובימים האלה של קרבות קשה לדעת איפה האמת. הוא קרא שברוסיה המצב קשה.

״קשה למי?״ אברם הרים את קולו.

שלא כמנהגך התערבת. "קשה לכולם, ודאי לכולם, זה החורף הרוסי, זה החורף הרוסי, זה לא השלג של ירושלים.״

מנפרד נעץ בך מבט. אחותך קראה לך לעזור לה עם הכלים.

השארתן את שני הגיסים לדבר לבד, לעשן סיגריה, להרפות לאט מהפוליטיקה שמסבכת אותם בכעס. עוד מעט יצחקו שניהם. יעשנו ויצחקו.

אחותך הניחה יד על כתפך. זה היה רגע של אחיות שבו אמרה, ״את יודעת מה? זה יהיה טוב, אפילו טוב מאוד, אם תגורי ליד אמא ואבא.״ הסתכלת בה במבט מופתע. למה אמרה את זה. איך נכנסה למחשבות שלך.

״אבל אנחנו בתל אביב. למנפרד יש עבודה חדשה,״ ענית לה ובלב שלך היתה צביטה. אחותך קראה את מה שכתוב מאחורי הפנים שהעמדת ברשות הרבים. תמיד היתה כזאת, אחותך הגדולה.

״את תעזרי לאבא.״

״אבל אסתר גרה לידם ונחמה ובת שבע גם.״

״אי אפשר לסמוך עליהן, את יודעת. כל אחת מהן עסוקה בעצמה.״

״יש לי תינוקת ועוד מעט יהיו עוד ילדים.״

״כן, אבל את יכולה גם לטפל בהם. אני סומכת עלייך. הם סומכים עלייך.״

״ומנחם?״ הזכרת לה את האח היחיד שלכן.

״גם הוא מטפל בהם אבל אל תשכחי שיש לו אישה הונגרייה.״

״אז מה?״

״אצל ההונגריות אין מחויבות.״

״אני לא מבינה את הדברים שאת אומרת, חנה, באמת.״ אחותך, כמו הורייך, תמיד ביטלה את האשכנזים. קבעה שהם לא מבינים כלום, שהם בלי שורשים, שהם לא מתאימים למקום הזה, שחכי תראי עוד כמה שנים הם והילדים שלהם כולם יחזרו לאירופה שלהם או לאמריקה. אבל את הרגשת בדיוק הפוך ממנה. את הוקסמת מהם.

״יש לי חברה הונגרייה, אגי, פה בבן יהודה. אני רואה מה קורה אצלה.״

״דברי הבל.״

המחשבה לחזור כבר היתה בתוכך, בינך לבין עצמך. לא דיברת אותה עם מנפרד וודאי לא עם חנה. עמדת מולה והתגוננת. במחשבות שלך רצית לחזור לירושלים כדי שיעזרו לך, שיהיו איתך ואולי אחרי שתתחזקי תוכלו לעבור לשכונה אחרת קרובה אבל גם רחוקה. אולי לרחביה ליד הפרופסורים. אחותך הסבירה שעלייך לחזור לירושלים כדי לטפל בהם, בהורים, במיוחד באמא, זו שכל חייה שכבה במיטה ולא ברור מה המחלה שממנה סבלה, אם היתה זו חולשת הגוף או הנפש.

״אם,״ ענית לה והדגשת את מילת התנאי, ״אם נחזור זה יהיה כי אה... האוויר בירושלים טוב יותר.״

חנה הסתכלה בך. המבט שלה אמר את העתיד. ״את תחזרי לירושלים,״ אמרה, ככה. בלי יותר מדי דיבורים. אישה מעשית. לא מבזבזת רעיון שעה שנבט במוחה. היא לא הזכירה את האחות שלכן, זו שחיה בחברון ואחרי הפרעות שעשו שם ביהודים עזבה וחזרה אף היא לירושלים ואף שחלפו שנים היא עדיין מתלוננת ומתלוננת כאילו אמרה אל תפנו אליי בבקשות, אני מתקשה, אני חרדה, אני לא פנויה, יש לי צרות משלי והרבה. ובאמת בעתיד תפקודנה את ביתה של זו צרות משונות וגדולות וחייה יסתיימו בדמעות הרבה. חנה אחותך אמרה שאין מי שיטפל בהורים ואלה נעשים זקנים מיום ליום מביקור לביקור.

חזרתן לחדר הגדול. מנפרד וגיסך ישבו ודיברו על המלחמה, על העסקים בבנק, על החוליגנים האלה שרוצים לפוצץ את החיילים הבריטים ולא מבינים שהבריטים עכשיו עסוקים עם הגרמנים ואנחנו צריכים לשבת בשקט עד יעבור זעם ואז לבקש בצורה מכובדת עצמאות או איך שיקראו לדבר הזה, מדינה.

ומה יהיה עם הערבים? הם ירצו שתהיה חלוקה, הם לא טיפשים שרצים אחרי סיסמאות. כך היו הערבים שהכרת.

הם דיברו ואת בקושי הקשבת. הדברים שחנה אמרה לך אותו ערב, מוצאי שבת במטבח, הפחידו אותך. ידעת שילדים צריכים לטפל בהורים שלהם ולעשות את זה באהבה. הנה אחותך מטפלת בהורים של בעלה שגרים בתל אביב. היא פטורה מעול הוריה. זה טבע העולם. את, שחמיך וחמותך גרים רחוק ממך, עלייך נגזר לחזור לירושלים ולטפל בהורייך. לטפל גם באחיותייך.

עונש על מחשבה רעה הוא העונש הכי קשה שיש. בשבת אפילו מחשבה על מספריים היא עבירה. וּודאי שמחשבה על עצמך, על טובתך, ולא על הורייך המבוגרים היא עוון גדול. כך חינכו אותך. לטהר את המחשבה. המחשבה שמולידה את הפעולה. והיה לבבך טהור.

הילדה התעוררה ובכתה. מיהרת אליה שלא תפריע לשיחה. מהחדר הקטן שמעת את הדפיקה בדלת הכניסה. ״הפולנייה,״ אחותך לחשה בפתח החדר. היא לא סבלה אותה, את השכנה מלמטה. סטלה. גאוותנית, אמרה עליה. חושבת את עצמה. סטלה של ישראל. הוא עובד בחשמל. היא עובדת בעירייה, קוראת את המכתבים שאנשים כותבים לדיזנגוף וממיינת לו לפי נושאים. יודעת כל מה שקורה בעיר. אישה עם הרבה השכלה ובלי ילדים. כלומר, יש להם ילד אחד וגם הוא גר באיזה קיבוץ, מסכן, כמו יתום.

״ישראל יבוא אחר כך,״ שמעת אותה אומרת במבטא המשונה שלה. החזקת את התינוקת בזרועותייך ויצאת לסלון.

״מה קרה לאדון?״ אברם שאל.

״כאב ראש. הוא עושה קצת מנוחה ואז יעלה.״

סטלה ישבה על הספה, רגליה הארוכות משולבות זו בזו כמו שחקנית בסינמה וחייכה למנפרד. היא דיברה עם הגברים דברים של תל אביב. את ניסית להבין על מה דיברה. היא צחקה בקול ואפילו שמה את ידה על מנפרד, ככה תוך כדי צחוק. מנפרד גם הוא צחק ואברם מזג לה כוסית.

סטלה לא החליפה איתך מילה. גם עם חנה כמעט ולא דיברה. סטלה מעולם לא התייחסה לתינוקת ובטח שלא ליולדת, גם לא אחרי הלידה.

הנשים בתל אביב שונות מהירושלמיות. גם הגברים שונים. בירושלים היצר נשאר בפנים. לא מתפשטים שם בחוץ. ירושלים היא לא תל אביב שבה יושבות בחורות, יושבים בחורים, חושפים את זרועותיהם, את חזם ורגליהם לשמש ולמים.

ישראל לא הגיע. ראית את סטלה ומנפרד מדברים, העיניים הכחולות שלו, החיוך והסיגריה שהוא הדליק לה.

השיחה בסלון קלחה. דיברו על אומנות. את שתקת. נענעת את הילדה ושתקת. לא הבנת באומנות. אני גולם, חשבת.

״האור בתל אביב הוא אור אחר,״ הסביר אברם למנפרד וסטלה והראה להם את העבודה האחרונה שלו. דיוקן אישה צעירה מחייכת למצלמה. ניסית לראות את התמונה ממקומך. אישה יפה. שוב תמונה של אישה יפה.

אברם אוהב לצלם. לצלם בני אדם ולא מקומות. שעות הוא סוגר את חדר האמבטיה, אוטם אותו לאור, ואם מישהו צריך אותה שעה שהוא מיילד את יצירותיו להיכנס לשם, הוא מתבקש לחכות. ריח אחר ממלא את הבית. חנה אוהבת את זה. ככה היא בטוחה שהוא בבית. לפני הפיתוח יצא אברם לירקון, לבן יהודה, לאלנבי או לדיזנגוף, לשפת הים או אפילו ליפו, שאלוהים ישמור עליו, וביקש שם מאנשים ובעיקר מנשים ובמיוחד מנשים יפות וצעירות לעמוד לרגע ליד העץ עם הפנים לאור. הוא דיבר איתן מילה או שתיים, החמיא להן והן הסתכלו לתוך העדשה שלו. אחר כך הוא אמר להן תבואי אליי ביום זה וזה ואתן לך את הפיקצ׳ר, באנגלית, הצילום או הפורטרט שלך, בעברית.

היו כאלו שבאו. חנה הסתכלה בהן, הסתכלה בתמונה וראתה שזה לא אותו דבר.

״המבט שלו עושה אותן יפות יותר ממה שהן במציאות, מבינה?״

אחותך אמרה לך פעם, תראי מה זה גברים. בעלה צילם נשים גם שעה שהיא כרעה ללדת. הוא לא ידע שהיא בבית היולדות, אמר להגנתו. והיא? מה אמרה לו? כלום. שילך אמרה, שילך, אבל שבערב יחזור.

״ואם לא יחזור?״

״ולמה שלא יחזור? אני אישה טובה לו.״

חנה נשאה את ההליכות של בעלה בשקט. כלומר את רובן. היו מקרים שנאלצה לשלוף ציפורניים ולהילחם, לעמוד מול אישה צעירה שחשבה שהבטחות האהבה שניתנו לה בצהרי חולין בשעת להט הגוף כוחן יפה גם לערבי שבת או חג. פעם נאלצה לממן לפתיה מנוולת סידור שאסור לדבר עליו ואיימה עליה שאם רק תעז להראות את הפרצוף שלה כאן ברחוב דיזנגוף היא לא תהיה אחראית למעשיה.

אחותך ידעה להרים את קולה.

לפעמים.

אברם צילם את סטלה כמה וכמה פעמים. היא אמרה שהתמונות שלו, כלומר שלה, הן ״ממש אומנות פר אקסלנס.״

אחותך לעגה לסטלה. אמרה שזו מכניסה כל הזמן מילים בכל מיני שפות שידעו שהיא משהו. פר אקסלנס היא אומרת, אבל היא סתם פולנייה.

היא יפה. חשבת, אולי גם אמרת.

״התלביביות מסכימות לחייך ככה לגבר זר. זה לא ירושלים. שם אם היה מסתובב עם הצלמנייה שלו ומבקש תמונה מאישה היו נותנים לו אגרוף אחת שתיים.״ חנה נופפה בידה.

״אולי הן אלו שמבקשות ממנו תמונה? רואות אותו עם המצלמה?״ אמרת, אבל חנה משכה בכתפיה כאילו החליטה בינה לבין עצמה את שהחליטה.

מה עלה בגורלה של סטלה זו, לא ידעת. בעלה, כך חנה סיפרה לך, קיבל התקף לב ומת שנים אחדות אחרי קום המדינה. אבל את התמונות שלה ראית באלבומים של אברם גם שנים אחרי הערב ההוא.

את לא אהבת להצטלם. ״תמונה היא תמיד מבט אחורה,״ אמרת לכל מי שהקשיב לך (ואלו לא היו הרבה אנשים), מבט לאחור הוא מבט לא טוב.

מה הקשר בין צילום למבט לאחור? שאלה אותך הבת שלך שדווקא אהבה את המצלמה.

הסברת משהו על זמן הצילום וזמן ההתבוננות בצילום. ברגע שסיימת לצלם, ההתבוננות בתמונה היא מבט לאחור. לא ככה? היא לא באמת הקשיבה. אהבה להצטלם עם חברות, עם חברים.

בתמונות המעטות שיש לך לא הסתכלת במצלמה.

״אשת לוט,״ אמרת, ״הטיפשה הזאת, מה יצא לה? נתקעה בתור נציב מלח בחום הזה של יריחו או במילים אחרות נהיתה פסל, תמונה. מה הרוויחה?״

*המשך העלילה בספר המלא*