קיצור תולדות האהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קיצור תולדות האהבה
מכר
אלפי
עותקים
קיצור תולדות האהבה
מכר
אלפי
עותקים

קיצור תולדות האהבה

4.8 כוכבים (57 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

הביולוגית ד"ר ליאת יקיר יצאה למסע מרתק בעקבות האהבה הרומנטית הזוגית - אותו רגש אנושי חמקמק ורב־עוצמה. מיליונים חקרו אותה, כתבו עליה, ואף מתו בשמה - היא כותבת - ובכל זאת, אנחנו עיוורים לחלוטין למהותה של האהבה, ולתפקידם של ההורמונים, הנוירונים והגֶנים המכתיבים במי נתאהב ומי יעורר בנו דחייה.  
ניסויים שנערכו בקרב נברני ערבות, תצפיות על קופים במעבה הג'ונגל, והתנהגותם של נשים וגברים המחפשים אהבה וגם של אלו שמצאו אותה - חוברים יחד בספר זה לסיפור מרתק על גלגוליה הרבים של האהבה הזוגית משחר ההיסטוריה ועד ימינו. למה אנחנו לא מצליחים לצאת מהטינדר, ואיך זה קשור לאחד מהניסויים הפסיכולוגיים המפורסמים בעולם?
כמה בני זוג, בפוטנציה, עלינו לפגוש עד שנמצא את האחד?
האם נועדנו להיות מונוגמיים?
ומהו המרשם המדעי לתחזוק זוגיות יציבה וטובה? 
כיום, לראשונה בתולדות האנושות, יש לנו גם ידע וגם חופש לבחור בחיי האהבה הטובים לנו - עם או בלי מונוגמיה, עם או בלי להקים משפחה. אך החופש הזה מציב בפנינו אתגרים חדשים.  
ריבוי הבחירה בעולם ההיכרויות הדיגיטלי גורם להצפה קוגניטיבית ולביקורתיות יתר. השעון הביולוגי שמתקתק אחרת אצל גברים ונשים גורם לתסכול. בסביבת השפע שבה אנחנו חיים - שפע של משאבים ושפע של פיתויים - אין יתרון אבולוציוני למונוגמיה לכל החיים, והגנים דוחפים לגיוון ולפיזור סיכונים.
לכן, בעידן אי־זוגי רווי טכנולוגיה, חשוב עוד יותר להבין את המדע של האהבה, מה עומד מאחורי הבחירות שלנו, איך נבחר נכון ואיך נשמר את האהבה לאורך זמן. 
ד"ר ליאת יקיר ("חתונה ממבט ראשון") היא ביולוגית וחוקרת בעלת דוקטורט ופוסט דוקטורט בגנטיקה וחקר הורמונים מטעם מכון ויצמן למדע. זהו ספרה הראשון.

פרק ראשון

1
מכונת הרגשות האנושית

פילוסופים ניסו להגדיר אותה מאות שנים, ציירים ניסו לצייר אותה, משוררים בכו בעטייה, אינספור סיפורים נכתבו עליה, מחזות וסרטים עסקו בה, ולמרות זאת היא עדיין בגדר תעלומה -
האהבה. מה המדע במאה ה־21 יכול לספר לנו על האהבה? האם היא מחשבה? חוויה? תחושה? רגש? חשק? כאב? צורך? ביטחון? תקווה? הבטחה לגאולה? ההפך מלבד? אינסטינקט?

היטיבה לנסח זאת הטבחית במחזהו של חנוך לוין 'כריתת ראש':

"אהבה. מי יודע מה זה. חולשה. צורך במשהו. שיהיה משהו. כשאת לבד, את לבד. את מרגישה אוויר סביבך. ריקנות. אבל כשנמצא לידך איזה גוף, משהו שאפשר למשש, להתחכך, לספוג חום.... זה משהו אחר. זה משהו. זו אהבה. זה ביטחון. זה משהו שהוא לא את, והוא נותן לך הרגשה שאת נעשית יותר מאת."

אכן, אהבה היא אחת מהתחושות המורכבות ביותר והמבלבלות ביותר בחוויה האנושית. היא מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו ומשום כך היא מעסיקה אותנו במהלך כל חיינו, מהעריסה ועד הקבר, מימי האדם הקדמון ועד לימי האדם הדיגיטלי. אבל אל תסתמכו על דבריי, עשו ניסוי קטן בעצמכם. הקישו בגוגל את המילה Love, על הצג יופיעו כ־13 מיליארד תוצאות חיפוש, המספר הגבוה ביותר בגוגל. לשם השוואה, הקישו את המילה Sex, ותקבלו רק כ־3.5 מיליארד תוצאות! המילה Money תניב לכם כ־4 מיליארד תוצאות; והמילה God כ־2.5 מיליארד. הנתונים האלה מאוד מפתיעים אנשים; במהלך הרצאותיי, כשאני שואלת לאיזו מילה יש הכי הרבה תוצאות חיפוש, כולם תמיד צועקים בביטחון ובמקהלה שהמילה היא כמובן סקס. הרי כולם רוצים סקס וחושבים על סקס, ודאי כשהם משוטטים באינטרנט. אולם אפילו ברשת האינטרנט, סקס ועוד כסף לא משתווים לעוצמה של האהבה.

גם בניסויים פסיכולוגיים, כששואלים אנשים בני תרבויות שונות בעולם: מהי משמעות החיים בעיניך? מה גורם לך לקום בבוקר? 90% מהאנשים יציינו את המילה אהבה, או קשר רגשי חזק כלשהו שמניע אותם. לא כולם מדברים על אותו סוג של אהבה: רוב האנשים מציינים שהאהבה לילדים היא שמעניקה משמעות לחייהם (ילדים יציינו אהבה להורים עד גיל 7 בערך; אחר כך זה עובר), עוד רבים מתארים את האהבה הזוגית כמה שמניע אותם, אחרים מציינים את הקשר לבני משפחה וחברים, ויש גם שמציינים את האהבה לחיית המחמד (בעיקר כלבים וחתולים) כמשמעותית ביותר עבורם.

מוזר שבאופן יחסי לרמת העניין האוניברסלי שלנו באהבה, כמות הידע שיש לנו עליה מצומצמת. האהבה, כנושא, אינה כלולה בתוכנית הלימודים של בתי הספר, לא במסגרות א־פורמליות וגם לא נמסרת כתורה שבעל פה מהורים לילדיהם. באופן כללי אנחנו משתדלים לא ממש לדבר על זה.

כששאלתי את האנשים הקרובים לי "מה זו אהבה בשבילך?" קיבלתי את התשובות הבאות: בני מילאן בן ה־13 אמר לי ש"אהבה זה כשרוצים לחבק ולנשק חזק"; יואבי בן ה־8 אמר ש"הוא לא יכול להסביר מה זו אהבה במילים"; חברתי מאיה אמרה לי שבשבילה "אהבה זה רצון להיות נוכחת, לנשום אותו, להכיל אותו, משהו מעצים. רצון לתת, לסייע, להיות שם בשבילו"; גיסתי רננה אמרה לי שבשבילה "אהבה זה רגש חזק של חיבה, רצון להיות לידו, לראות ולמלא את צרכיו, גם אם נדרשת הקרבה גדולה"; אפרתי חברתי הטובה ביותר אמרה לי, ״אהבה זה כשלאנשים שאני הכי אוהבת יש משבר, מחלה או קושי, אני מרגישה את זה ככאב פיזי בגופי"; בן זוגי ארז אמר לי שבשבילו "אהבה הופכת את החיים ליפים יותר ומַזרימה אופטימיות אינסופית"; ואילו ידידי תובל אמר שאצלו אהבה מתקשרת לשני דברים – "רצון להיות עם אותו בנאדם ורצון שיהיה לו טוב".

ניתן לראות שהמוטיב החוזר בכל התשובות הוא שאהבה היא רגש חזק ואופורי, שמעורר רצון לקִרבה ולנתינה לאחר. אך מה גורם לרגש הזה? איפה הוא נוצר? מהם המנגנונים העצביים־הכימיים האחראים עליו? מה זה בכלל רגש? אני רוצה להזמין אתכם לצאת יחד איתי למסע מרתק אל נבכי עצמנו ולהבין, אחת ולתמיד, מהם רגשות, כיצד הם מפעילים אותנו ומהו הרגש החזק ביותר שמניע אותנו, בכל גיל – האהבה.

האימוג'י המסמל אהבה הוא לב אדום גדול ופועם. אנחנו 'נותנים את הלב' כשאנחנו אוהבים ו'נשבר לנו הלב' כשהאהבה נגמרת, אולם האהבה כרגש אינה נוצרת בלב, כמובן, כי אם במוח. הלב מושפע מאוד מהתהליכים הרגשיים שקורים במוח, ולכן אנחנו מרגישים את הלב שדופק בחוזקה ואת החום שמתפשט בבית החזה. אנחנו מרגישים גם 'פרפרים בבטן' כשאנחנו אוהבים, וזאת משום שיש לנו מוח במעיים, 500 מיליון נוירונים, שמושפעים מאוד מכל מה שקורה במוח.

כיצד נוצר רגש? כדי לענות על כך, ראשית נעשה היכרות מלאת כבוד עם המוח שלנו, המלווה אותנו מאז היותנו עוברים בני שישה שבועות. קילו וחצי של תשעים מיליארד נוירונים (תאי עצב) הקשורים בטריליוני קשרים (סינפסות).

מה שעובר בקשרים האלה הוא למעשה מי שאנחנו: החלומות שלנו, השאיפות שלנו, הזיכרונות שלנו והרגשות שלנו. המוח שלנו הוא לא איבר אחד, הוא אוסף של מבנים שהתפתחו ונוספו במהלך 500 מיליוני שנות אבולוציה של מערכת עצבים, מהתולעים ועד אלינו. החלק החדש ביותר של המוח, שייחודי לנו - מותר האדם - נמצא מאחורי המצח ונקרא האונה הקדם־מצחית. באזור הזה נמצאים שלושים מיליארד נוירונים (שליש מהמוח) שהתווספו בצורה מואצת לפני חמישה מיליון שנים בסך הכול, כשנפרדנו מהשימפנזים. זה האזור האחראי על יכולות החשיבה הגבוהות שלנו, החשיבה הרציונלית־לוגית, הוויסות והשליטה ברגשות, החשיבה לטווח ארוך והמצפון והמוסר. זהו גם החלק שמתפתח באיטיות רבה במהלך חיינו – והתפתחותו נשלמת רק בסוף שנות העשרים או בתחילת שנות השלושים. אנחנו מתחילים לאהוב ולהרגיש רגשות עזים הרבה לפני גיל שלושים, ולצערנו הרב אין כל קשר בין אהבה לחשיבה רציונלית־לוגית. כדי למצוא את רגש האהבה, יחד עם כל שאר הרגשות, נצטרך לחזור אחורה בזמן מאתיים מיליון שנה, לקלף את השכבות החדשות של המוח ולהגיע אל המבנים העתיקים יותר. שם, בין הרקות ומאחורי העיניים שלנו נמצא את מוח הלטאה - ההיכל המקודש של הרגשות שלנו – המערכת הלימבית. המוח הלימבי הקדום מכיל מספר מבנים, המהווים יחד את מכונת הרגשות והזיכרונות האנושית. זהו המפעל שמייצר את כל טווח הרגשות שלנו.

בשפה העברית יש לנו שמות ל־24 רגשות שמסתעפים מששת הרגשות הבסיסיים: פחד, כעס, עצב, גועל, הפתעה ושמחה.

המוח הרגשי אחראי על עיקר ההתנהגות שלנו. חוקרים בתחום קבלת החלטות מצאו ש־90% מההחלטות שלנו בחיים מבוססות על רגשות, מה שזכה לכינוי 'התנהגות לא רציונלית'. חשוב לציין שהמסלולים במוח הרגשי ה'לא רציונלי' פועלים פי שבעה יותר מהר מהמסלולים במוח הרציונלי, האונה הקדם־מצחית. כיצד ייתכן ש־90% מההתנהגות שלנו ומההחלטות שלנו יהיו לא־רציונליות? האם זה כישלון מוחלט של האבולוציה, או שמא אנחנו טועים בהגדרת הרציונליות? כדי להבין זאת עלינו לברר קודם מהם רגשות, מהו תפקידם ואיזה יתרון הישרדותי הם מעניקים לנו.

רגש הוא שינוי במצב התודעה של המוח בעקבות שחרור של נוירו־כימיקלים, כימיקלים הפועלים על המוח. תשע משפחות של נוירו־כימיקלים אחראיות על כל מגוון הרגשות שלנו. יש כימיקלים של אהבה, כימיקלים של עונג, כימיקלים של כעס, כימיקלים של פחד ועוד. רגש באנגלית נקרא E-motion - Energy in Motion – אנרגיה בתנועה; רגש תפקידו להניע את היצור לפעולה, לשנות את ההתנהגות בהתאם לצרכים השונים שלנו. כאשר מתעורר בי רגש הוא מעיד שצורך מסוים שלי אינו מסופק, ותפקידו לגרום לי לשנות את התנהגותי ולהניע אותי לפעולה על מנת לספק את הצורך הזה ולחזור לאיזון.

לדוגמה, אם נשב נינוחים על הספה ובחוץ תישמע אזעקה, בלוטת יותרת הכליה שלנו תפריש מייד מנה של קורטיזול ואדרנלין (הורמוני הסטרס) שיגיעו למוח, יעוררו תחושה של דריכות ומתח ויגרמו לכם למהר לחפש מקלט. הגירוי החיצוני (אזעקה) עורר את הצורך (לא להיפגע) שתורגם לכימיקלים המתאימים, הורמוני הסטרס, שעוררו במוח את הרגש המתאים (פחד) שגרם לשינוי בהתנהגות (חיפוש מחסה). הצרכים הבסיסיים שלנו הם לאכול, לשרוד ולהתרבות, לכן הרגשות החזקים ביותר שיתעוררו בנו יהיו קשורים לצרכים האלה. רגשות גם צורבים זיכרונות, ועיקר הזיכרונות שלנו הם רגשיים, כדי שנזכור מה היטיב עימנו ומה פגע בנו כשניתקל שוב בסיטואציה דומה.

העובדה שארבעה מתוך ששת הרגשות הבסיסיים הם שליליים (פחד, כעס, עצב וגועל) מראה לנו שהמוח מתוכנת יותר להתמקד במה שגורם לנו רע, בסכנות ובצרכים לא מסופקים מאשר במה שמשפיע עלינו לטובה. יש לכך היגיון אבולוציוני, שכן בעבור רוב בעלי החיים - מרגע שהם נולדים, העולם הוא מקום מסוכן רוב הזמן. הסיכויים להיאכל/לרעוב/להיות מותקף/להידחות על ידי פרטנרים הם גבוהים יותר מהסיכויים לנוח על זרי דפנה; על כן גם אם יש סכנה שנפעל באופן שגוי מתוך חשיבה מהירה 'מהבטן', מבוססת רגש, הרי שבטווח הארוך (מיליוני שנים) חשיבה שכזו היא רציונלית מבחינת הגנים של המין, גם אם לא תמיד בעבור הפרט. באופן כללי, הגנים לא מתעניינים במיוחד ברווחת הפרט אלא בהצלחת הרבייה של המין, וקבלת החלטות מבוססת רגשות היא כלי מצוין להישרדות הגנים.

לדוגמה: מבחינה רציונלית אולי לא כדאי לי להחליט לברוח ולהתחתן בגיל 18 עם הבחור החתיך הראשון על אופנוע שגורם לי להפריש את הורמוני האהבה והעונג ולהרגיש מאוהבת עד מעל הראש, אך מבחינת הגנים שלי אין דבר יותר רציונלי מזה.

באותה מידה, לקלל את המורה בזמן השיעור מתוך כעס זו החלטה לא רציונלית מבחינת ההשלכות שלה, אולם בעבור הגנים של הנער - שמירה על הכבוד והמעמד החברתי בגיל הרבייה היא צו השעה. הצורך להתרבות מכיל בתוכו לא רק את האקט עצמו אלא גם שיקולים דוגמת שמירה על המעמד החברתי כדי להיות ראוי לזיווג בעיני המין השני, למצוא פרטנר מתאים, לוודא נאמנות במידת הצורך ולגדל את הצאצאים עד שהם יתרבו בעצמם והמשימה תושלם. האהבה קשורה קשר הדוק לרבייה, 'מטרת־העל של הגנים', ולכן רגש זה מניע את ההתנהגות שלנו ואת ההחלטות שלנו באופן הדרמטי ביותר.

הרגשות הם גם הבסיס לתקשורת בינינו. את הרגשות רואים קודם כול בעיניים - החלון למוח הרגשי. הכימיקלים של הרגשות משפיעים על שרירי העין ועל כל שרירי הפנים. המוח שלנו זקוק ל־15 מילי־שניות כדי לזהות מצב רגשי של אדם בהסתמך על מבט בעיניו. לעומת זאת, נדרשות 300 מילי־שניות, פי 20, על מנת שהמוח יפענח מילים כמו "אני אוהב אותך". תשעים וחמישה אחוזים מהתקשורת בינינו היא לא במילים אלא ברגשות. לפעמים יש פער בין מה שהעיניים של האדם שמולנו מראות לבין מה שהמילים שלו אומרות. לדוגמה, העיניים מביעות דחייה והמילים מבטאות חיבה. המוח שלנו קולט את הפער, וזה עלול לבלבל אותנו: מה בעצם הוא אומר באמת?

לכן, לעיתים מריבות אוהבים נראות כמו שיח חירשים, העיניים משדרות מסרים אחרים ממה שאומר הפה, והבלבול גדול. ואם לא די בכך, הרגשות מידבקים, מצב רגשי של אדם אחד משתקף במוח של האדם האחר דרך מערכת נוירוני המראה.

נוירוני המראה הם מעין מנגנון שמקשר אותנו באופן מיידי לאדם האחר, בן מיננו. זהו המנגנון שמאפשר לנו להשתתף ברגשות של האחר, נוסף על היכולת להבין אותו או אותה ברמה השכלית. נוירוני המראה הם אחת התגליות החשובות ביותר בחקר המוח בשלושים השנים האחרונות, תגליתו של ד"ר ג'אקוֹמוֹ ריזוֹלַטי, חוקר מוח מאוניברסיטת פארמה באיטליה. ריזולטי וצוות המחקר שלו הצמידו אלקטרודות למוחם של קופים והקליטו את פעילות הנוירונים בזמן שהקופים מבצעים משימות שונות. ערב אחד סטודנט לדוקטורט בקבוצה, שהקליט את הפעילות במוחו של קוף שאכל אגוזים, נשאר במעבדה עד מאוחר והרגיש רעב. הוא ניגש לקערת האגוזים של הקוף, לקח לו אגוז, קילף והתחיל לאכול. הקוף, מהופנט, הסתכל על האדם המקלף ואוכל מהאגוזים שלו. כשסיים הסטודנט לאכול וחזר למחשב, ראה לתדהמתו ש־20% מהנוירונים שפעלו במוח של הקוף בזמן שאכל אגוז פועלים כשהקוף מסתכל על האדם אוכל אגוז. זוהי פעולת החיקוי. אפשר להגדיר נוירוני מראה כקבוצה של נוירונים שמופעלים כאשר אנחנו מבצעים פעולה, או כאשר אנחנו רואים אחרים מבצעים את אותה הפעולה. זה קורה גם עם רגשות - אותו אזור שמופעל כאשר אנחנו עצמנו חווים כאב, מופעל כשאנחנו רואים את האחר חווה כאב. זו בעצם האמפתיה, היכולת להרגיש את רגשותיו של האחר. בזמן פיהוק, חיוך, צחוק ובכי ניתן לראות את נוירוני המראה בפעולה. כשאנו רואים אדם מולנו מפהק, מחייך, צוחק או בוכה, ההבעות נוצרות במוח שלנו באופן אוטומטי, עוד לפני שהן מופיעות על הפנים בזכות נוירוני המראה, והפנים כביכול מגיבות באופן אוטומטי בלי שליטה. בזכות מערכת נוירוני המראה, עיקר התקשורת בינינו היא דרך רגשות ושפת הגוף. אהבה תביא אהבה, כעס יביא כעס, שמחה תעורר שמחה, וכן הלאה.

מבחני אמפתיה מראים שנשים הן בעלות יכולות אמפתיות גבוהות יותר והן מצליחות יותר בזיהוי רגשות של הזולת על פי העיניים והבעות הפנים. ההבדלים האלה בתקשורת הרגשית בין נשים לגברים, שעוד נרחיב עליהם, הופכים את התקשורת הזוגית למאתגרת מאוד לעיתים.

 

החומרים שמהם עשויה האהבה

ההורמון אוקסיטוצין זכה לכינויים רבים: הורמון האהבה, הורמון הנשיקות, הורמון החיבוקים, הורמון הכרבולים, הורמון הלידה, הורמון ההנקה, הורמון האורגזמה וההורמון החברתי - בכל המצבים הללו מופרש אוקסיטוצין. האוקסיטוצין הוא חלבון קצר שמשמש כנוירו־כימיקל - חומר שמעביר מסרים עצביים בין תאי המוח ובינם לבין הגוף. הוא מיוצר במוח הרגשי, באזור ההיפותלמוס, מבנה קטן בגודל של שקד, שאחראי על ויסות הרגשות, רעב, צמא, חום הגוף, תפקוד הלב, סטרס והתנהגות מינית. לאחר שהוא נוצר בהיפותלמוס הוא מופרש לזרם הדם מבלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה), שאחראית לווסת את כמות ההורמונים לאחר שההיפותלמוס מייצר אותם.

האוקסיטוצין מופרש בכל פעם שאנחנו נמצאים בחברת אנשים שאנחנו מחוברים אליהם, כשאנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים, מחייכים וצוחקים, מתחבקים ומתנשקים, מתלטפים ומתעלסים, כשמחמיאים לנו, כשמקשיבים לכאבנו (אמפתיה), כשאומרים לנו שהכול יהיה בסדר, כשאנחנו שומעים מוזיקה ואפילו כאשר אנחנו מלטפים את חיית המחמד, הוא מופרש אצלנו ואצלם בדיוק באותה דרך. מנגנון האוקסיטוצין שמור באבולוציה באופן מעורר השתאות אצל יצורים מהתולעים ועד היונקים. הרמה הגבוהה של ההורמון הזה מופרשת בזמן לידה/המלטה/השרצה והוא זה שגורם לרחם להתכווץ (צירים). אצל היונקים האוקסיטוצין אחראי גם על ההנקה: המגע בפטמה מעורר הפרשת אוקסיטוצין שמכווץ את בלוטות החלב.

הרמות הגבוהות של אוקסיטוצין בלידה ובהנקה מייצרות את הקשר החזק של קרבה ונתינה בין האם לצאצאיה, הקשר החזק ביותר בטבע. לאורך האבולוציה מנגנון האוקסיטוצין השתכלל והתפתח והגיע לשיאו אצל היונקים, המחלקה החברתית ביותר בממלכת הטבע. כשלהקות, עדרים או קבוצות של שימפנזים, זברות, באפלו, כבשים או בני אדם הולכים יחד ממקום למקום הם מפרישים אוקסיטוצין.

מנגנון האוקסיטוצין הוא המנגנון המשותף שמייצר את כל האהבות שלנו בחיים: לבני זוג, לילדים, לבני משפחה וחברים וגם לבעלי חיים. זו הסיבה שאנחנו משתמשים באותה מילה – לאהוב - כדי לתאר את מגוון התחושות האלה שאנחנו מרגישים כלפי הזולת. התחושות שהאוקסיטוצין מייצר הן תחושות של אמפתיה, היקשרות, חיבה, אמון, רוגע, ביטחון, עוררות מינית (בהתאם להקשר). אוקסיטוצין גורם גם לירידה בתחושות של סטרס וחרדה, משום שהוא מפעיל את מערכת העצבים הרגיעה (עצב הוואגוס), זו שמפעילה בגוף את תגובת 'להירגע, לעכל ולאהוב' ובולמת את מערכת העצבים הסימפתטית שמפעילה את תגובת 'להילחם, לברוח או לקפוא' תלוית הקורטיזול (הורמון הסטרס). במהלך החיים שתי המערכות האלה נמצאות במאבק מתמיד, והחברות והאהבה של האנשים סביבנו היא זו שעוזרת לנו להירגע ולהתמודד עם הלחצים והסטרס. מבחינה אבולוציונית, אבותינו הקדומים הסתמכו על תגובת הסטרס כדי לצוד, להילחם ולסלק אויבים, ועל תגובת הרגיעה של אוקסיטוצין כדי לחזק את הקשרים החברתיים והקשרים הרומנטיים, להתרבות ולבנות קהילות איתנות.

כדי שנזכור את מי שמיטיב איתנו, גורם לנו להרגיש ביטחון ומרגיע אותנו, האוקסיטוצין מעורר מייד גם שחרור של דופאמין -
הורמון העונג, הלמידה והמוטיבציה. כשהורמון העונג מקושר להורמון האהבה, נוצרת התניה בכל פעם שאנחנו נמצאים עם האדם האהוב, ולעיתים אנחנו מפתחים תלות והתמכרות לאהבה של האדם הזה או לאהבה באופן כללי. כך אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים מישהו לאהוב כדי להרגיש בטוחים ורגועים, והחיים ללא אהבה נראים לנו חסרי משמעות.

אך מעבר להרגשה נעימה של ביטחון ורגיעה, אמרנו שתפקידו של הרגש הוא לשנות את ההתנהגות שלנו, להניע אותנו לפעולה. האוקסיטוצין גורם לנו בעצם לוותר על האינטרס האנוכי שלנו למען האחר, זו המשמעות של אהבה מבחינה התנהגותית.

כשאנחנו אוהבים אנחנו מעמידים את צורכי האחר לפני הצרכים שלנו ומשתפים במשאבים שלנו. זו התנהגות שאינה טבעית לנו כלל – כולנו יצורים אנוכיים שאמורים לדאוג אך ורק לעצמם. האוקסיטוצין גורם לנו לעשות את הלא ייאמן – לחשוב על הצרכים של הצד האחר, ולעיתים אף להעדיף אותם על אלו שלנו.

איך בדיוק זה מסתדר עם האינטרסים של הגנים? למה שאני אוותר על מה שיש לי למען האחר? מה ההיגיון האבולוציוני של האהבה?

אם נסתכל לעומק, נראה שהמינון הגבוה ביותר של אוקסיטוצין בטבע מיוצר עבור הצאצאים, בלידה. ההקרבה האולטימטיבית היא למען הילדים, למען מחצית מהגנים שלנו שיצליחו לשרוד במסע אל עבר חיי הנצח. באופן דומה, טוב לאהוב ולהקריב למען בני המשפחה בהתאם למידת הקִרבה הגנטית שלהם אלינו, אחים, אחיינים, בני דודים וכו'. את החברים שלנו אנחנו בוחרים במידה רבה לפי מידת הדמיון שלהם אלינו; 'אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.' אולם האהבה המסובכת והמורכבת מכולם היא האהבה הזוגית – כאן אנחנו רואים ניסיון ראוי להערכה של שני זרים, ללא קרבה גנטית, לייצר קשר אוקסיטוצין חזק של הקרבה ונתינה, מתוך תקווה שיימשך כל החיים. באופן עקרוני, מטרת הקשר הזוגי, הזיווג בין המינים, היא לצורכי רבייה וגידול צאצאים. נקבות וזכרים מכל מין על כדור הארץ מחפשים זה את זה מדי יום, במטרה לקיים היקשרות רגעית או ארוכת טווח לשם העברת הגנים לדור הבא. אך מה בין סקס לאהבה? כמה אוקסיטוצין מתוכנתים זכרים ונקבות ממינים שונים לייצר בזוגיות בשביל להעביר את הגנים שלהם לדור הבא? מתי יש יתרון לסקס מזדמן עם פרטנר אקראי ומתי יש יתרון לזוגיות ארוכת טווח? האם הגנים מעדיפים פוליגמיה - ריבוי פרטנרים, או מונוגמיה - פרטנר אחד לכל החיים? באילו תנאים מתפתחת מונוגמיה, והאם אנחנו יצורים מונוגמיים או פוליגמיים?

עם כל השירים, הסיפורים, המחזות והסרטים על אהבה, אנחנו, בני האדם, לא המצאנו את האהבה. האהבה והחומרים שמהם היא עשויה קיימים על כדור הארץ כבר מיליוני שנות אבולוציה. אנחנו גם לא היחידים שעושים אהבה לא רק למטרות רבייה. גם שימפנזי הבונובו, כמונו, עושים אהבה בשביל הכיף, בשביל הרגיעה ובשביל חיזוק הקשרים החברתיים בקבוצה.

אני מזמינה אתכם לצאת איתי למסע משותף לחקר המדע של האהבה הזוגית. יחד ננסה להבין מה זו אהבה מבחינה ביולוגית, כימית וגנטית ומהם המנגנונים המוחיים המייצרים את האהבה. אני ביולוגית בכל רמ"ח איבריי. האהבה שלי למדעי החיים התחילה בעקבות שיעורי ביולוגיה בבית הספר. זכיתי במורה שידע להפעיל בתלמידיו את כל נוירוני המראה ולהעביר אליהם את אהבתו והתפעלותו מהמורכבות והיופי המדהימים שבטבע. את לימודי התואר הראשון במדעי החיים השלמתי באוניברסיטת תל אביב, שם נגלה בפניי עולמם המרתק של הווירוסים. במכון ויצמן למדע ברחובות המשכתי את לימודי התואר השני והדוקטורט בגנטיקה מולקולרית. המחלה הגנטית הנדירה והארורה של אחי הצעיר אסף, זכרו לברכה, שלימד אותי את העוצמה של האהבה – מחלה שנגרמה כתוצאה משינוי אחד באות אחת מתוך 3 מיליארד אותיות בדנ"א שלו - גרמה לי לרצון העז להתעמק בפיסות הקוד האלה, שמהוות את כל מי שאנחנו.

במהלך הדוקטורט עברתי תהליך של גירושים לאחר חמש שנות נישואים ושני ילדים מקסימים. זו לא הפעם הראשונה שזה קרה לי. במהלך השירות הצבאי התאהבתי עד כלות בבחור גבה קומה ויפה מראה. הוא היה האהבה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה, ההתנסות המינית הראשונה והחתונה הראשונה. מייד לאחר הצבא התחתַנו. אבל משהו קרה אחרי שנתיים והבנתי שמיהרנו מדי. לא היו לנו ילדים, כך שמאז לא התראינו יותר. בפעם השנייה זה היה יותר מורכב. איך מפרקים משפחה? מה אומרים לילדים? למה אימא ואבא לא אוהבים יותר זה את זה? במקביל אליי, חברות נוספות מסביבי עברו גירושים גם הן. תמכנו זו בזו, יצרנו רשת משפחתית חלופית. במהלך אינספור שיחות נפש שמתי לב שכמעט כל סיפורי הגירושים חוזרים על עצמם, כאילו כולם מתגרשים מאותן סיבות ומספרים את אותו סיפור חוזר. לאחר הגירושים התנסיתי במספר מערכות יחסים טובות יותר או פחות ומערכת יחסים אחת רעילה, שהכילה את כל סימני האזהרה, אבל אני לא התייחסתי אליהם ונותרו בי צלקות.

המסע האישי שעברתי במקביל למסע של חברות וחברים נוספים מסביבי גרם לי, כמדענית, לרצות לנסות להבין מהי, בעצם, אהבה. כביולוגית, זו השפה היחידה שאני מכירה, שפה של הורמונים, נוירונים וגנים. מה קורה לנו בזמן ההתאהבות (נוירונים), מה קורה כמה דקות, שעות, ימים ושנים אחרי ההתאהבות (הורמונים), ומה קרה מיליוני שנים לפני ההתאהבות (גנים). אולי אנחנו בעצם שבויים בקונספציות שגויות בנוגע לאהבה ומייצרים אשליה שממשיכה לעבור מדור לדור?

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאמינה באהבה בכל ליבי. בלי אהבה אין טעם לחיים. אני סבורה שלהבין משהו פירושו להשתחרר ממנו. הידע על המדע של האהבה יאפשר לנו להבין את עצמנו טוב יותר וליצור אהבה טובה יותר, בריאה יותר ומשוחררת מהכבלים המשעבדים של האבולוציה. אף אחד לא לימד אותנו על מערכת ההפעלה שלנו, אנחנו לומדים לבד תוך ניסוי וטעייה. למה שלא נחסוך מעצמנו הרבה כאבי לב, רגשי אשמה, בושה וסבל מיותר?

הגענו לרגע בהתפתחות האנושית שבו העולם הישן לא עובד יותר, ואנחנו צריכים לבנות עולם חדש. המודלים הישנים של האהבה אינם מבוססים על חופש ודמוקרטיה. האבולוציה לא מתעניינת באושרו של הפרט אלא בהצלחת הגנים במשך אלפי דורות. גם האימפריות והשליטים לא התעניינו באהבה אלא בשליטה על אנשים. כעת אנחנו מתנערים מהעולם הישן אך עדיין לא בנינו את המבנים החדשים, לכן אנחנו בתקופה של בלבול וחוסר אונים. כדי שנדע לאן אנחנו הולכים, חשוב מאוד שנבין קודם מי אנחנו ומאיפה באנו.

עוד על הספר

קיצור תולדות האהבה ד"ר ליאת יקיר

1
מכונת הרגשות האנושית

פילוסופים ניסו להגדיר אותה מאות שנים, ציירים ניסו לצייר אותה, משוררים בכו בעטייה, אינספור סיפורים נכתבו עליה, מחזות וסרטים עסקו בה, ולמרות זאת היא עדיין בגדר תעלומה -
האהבה. מה המדע במאה ה־21 יכול לספר לנו על האהבה? האם היא מחשבה? חוויה? תחושה? רגש? חשק? כאב? צורך? ביטחון? תקווה? הבטחה לגאולה? ההפך מלבד? אינסטינקט?

היטיבה לנסח זאת הטבחית במחזהו של חנוך לוין 'כריתת ראש':

"אהבה. מי יודע מה זה. חולשה. צורך במשהו. שיהיה משהו. כשאת לבד, את לבד. את מרגישה אוויר סביבך. ריקנות. אבל כשנמצא לידך איזה גוף, משהו שאפשר למשש, להתחכך, לספוג חום.... זה משהו אחר. זה משהו. זו אהבה. זה ביטחון. זה משהו שהוא לא את, והוא נותן לך הרגשה שאת נעשית יותר מאת."

אכן, אהבה היא אחת מהתחושות המורכבות ביותר והמבלבלות ביותר בחוויה האנושית. היא מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו ומשום כך היא מעסיקה אותנו במהלך כל חיינו, מהעריסה ועד הקבר, מימי האדם הקדמון ועד לימי האדם הדיגיטלי. אבל אל תסתמכו על דבריי, עשו ניסוי קטן בעצמכם. הקישו בגוגל את המילה Love, על הצג יופיעו כ־13 מיליארד תוצאות חיפוש, המספר הגבוה ביותר בגוגל. לשם השוואה, הקישו את המילה Sex, ותקבלו רק כ־3.5 מיליארד תוצאות! המילה Money תניב לכם כ־4 מיליארד תוצאות; והמילה God כ־2.5 מיליארד. הנתונים האלה מאוד מפתיעים אנשים; במהלך הרצאותיי, כשאני שואלת לאיזו מילה יש הכי הרבה תוצאות חיפוש, כולם תמיד צועקים בביטחון ובמקהלה שהמילה היא כמובן סקס. הרי כולם רוצים סקס וחושבים על סקס, ודאי כשהם משוטטים באינטרנט. אולם אפילו ברשת האינטרנט, סקס ועוד כסף לא משתווים לעוצמה של האהבה.

גם בניסויים פסיכולוגיים, כששואלים אנשים בני תרבויות שונות בעולם: מהי משמעות החיים בעיניך? מה גורם לך לקום בבוקר? 90% מהאנשים יציינו את המילה אהבה, או קשר רגשי חזק כלשהו שמניע אותם. לא כולם מדברים על אותו סוג של אהבה: רוב האנשים מציינים שהאהבה לילדים היא שמעניקה משמעות לחייהם (ילדים יציינו אהבה להורים עד גיל 7 בערך; אחר כך זה עובר), עוד רבים מתארים את האהבה הזוגית כמה שמניע אותם, אחרים מציינים את הקשר לבני משפחה וחברים, ויש גם שמציינים את האהבה לחיית המחמד (בעיקר כלבים וחתולים) כמשמעותית ביותר עבורם.

מוזר שבאופן יחסי לרמת העניין האוניברסלי שלנו באהבה, כמות הידע שיש לנו עליה מצומצמת. האהבה, כנושא, אינה כלולה בתוכנית הלימודים של בתי הספר, לא במסגרות א־פורמליות וגם לא נמסרת כתורה שבעל פה מהורים לילדיהם. באופן כללי אנחנו משתדלים לא ממש לדבר על זה.

כששאלתי את האנשים הקרובים לי "מה זו אהבה בשבילך?" קיבלתי את התשובות הבאות: בני מילאן בן ה־13 אמר לי ש"אהבה זה כשרוצים לחבק ולנשק חזק"; יואבי בן ה־8 אמר ש"הוא לא יכול להסביר מה זו אהבה במילים"; חברתי מאיה אמרה לי שבשבילה "אהבה זה רצון להיות נוכחת, לנשום אותו, להכיל אותו, משהו מעצים. רצון לתת, לסייע, להיות שם בשבילו"; גיסתי רננה אמרה לי שבשבילה "אהבה זה רגש חזק של חיבה, רצון להיות לידו, לראות ולמלא את צרכיו, גם אם נדרשת הקרבה גדולה"; אפרתי חברתי הטובה ביותר אמרה לי, ״אהבה זה כשלאנשים שאני הכי אוהבת יש משבר, מחלה או קושי, אני מרגישה את זה ככאב פיזי בגופי"; בן זוגי ארז אמר לי שבשבילו "אהבה הופכת את החיים ליפים יותר ומַזרימה אופטימיות אינסופית"; ואילו ידידי תובל אמר שאצלו אהבה מתקשרת לשני דברים – "רצון להיות עם אותו בנאדם ורצון שיהיה לו טוב".

ניתן לראות שהמוטיב החוזר בכל התשובות הוא שאהבה היא רגש חזק ואופורי, שמעורר רצון לקִרבה ולנתינה לאחר. אך מה גורם לרגש הזה? איפה הוא נוצר? מהם המנגנונים העצביים־הכימיים האחראים עליו? מה זה בכלל רגש? אני רוצה להזמין אתכם לצאת יחד איתי למסע מרתק אל נבכי עצמנו ולהבין, אחת ולתמיד, מהם רגשות, כיצד הם מפעילים אותנו ומהו הרגש החזק ביותר שמניע אותנו, בכל גיל – האהבה.

האימוג'י המסמל אהבה הוא לב אדום גדול ופועם. אנחנו 'נותנים את הלב' כשאנחנו אוהבים ו'נשבר לנו הלב' כשהאהבה נגמרת, אולם האהבה כרגש אינה נוצרת בלב, כמובן, כי אם במוח. הלב מושפע מאוד מהתהליכים הרגשיים שקורים במוח, ולכן אנחנו מרגישים את הלב שדופק בחוזקה ואת החום שמתפשט בבית החזה. אנחנו מרגישים גם 'פרפרים בבטן' כשאנחנו אוהבים, וזאת משום שיש לנו מוח במעיים, 500 מיליון נוירונים, שמושפעים מאוד מכל מה שקורה במוח.

כיצד נוצר רגש? כדי לענות על כך, ראשית נעשה היכרות מלאת כבוד עם המוח שלנו, המלווה אותנו מאז היותנו עוברים בני שישה שבועות. קילו וחצי של תשעים מיליארד נוירונים (תאי עצב) הקשורים בטריליוני קשרים (סינפסות).

מה שעובר בקשרים האלה הוא למעשה מי שאנחנו: החלומות שלנו, השאיפות שלנו, הזיכרונות שלנו והרגשות שלנו. המוח שלנו הוא לא איבר אחד, הוא אוסף של מבנים שהתפתחו ונוספו במהלך 500 מיליוני שנות אבולוציה של מערכת עצבים, מהתולעים ועד אלינו. החלק החדש ביותר של המוח, שייחודי לנו - מותר האדם - נמצא מאחורי המצח ונקרא האונה הקדם־מצחית. באזור הזה נמצאים שלושים מיליארד נוירונים (שליש מהמוח) שהתווספו בצורה מואצת לפני חמישה מיליון שנים בסך הכול, כשנפרדנו מהשימפנזים. זה האזור האחראי על יכולות החשיבה הגבוהות שלנו, החשיבה הרציונלית־לוגית, הוויסות והשליטה ברגשות, החשיבה לטווח ארוך והמצפון והמוסר. זהו גם החלק שמתפתח באיטיות רבה במהלך חיינו – והתפתחותו נשלמת רק בסוף שנות העשרים או בתחילת שנות השלושים. אנחנו מתחילים לאהוב ולהרגיש רגשות עזים הרבה לפני גיל שלושים, ולצערנו הרב אין כל קשר בין אהבה לחשיבה רציונלית־לוגית. כדי למצוא את רגש האהבה, יחד עם כל שאר הרגשות, נצטרך לחזור אחורה בזמן מאתיים מיליון שנה, לקלף את השכבות החדשות של המוח ולהגיע אל המבנים העתיקים יותר. שם, בין הרקות ומאחורי העיניים שלנו נמצא את מוח הלטאה - ההיכל המקודש של הרגשות שלנו – המערכת הלימבית. המוח הלימבי הקדום מכיל מספר מבנים, המהווים יחד את מכונת הרגשות והזיכרונות האנושית. זהו המפעל שמייצר את כל טווח הרגשות שלנו.

בשפה העברית יש לנו שמות ל־24 רגשות שמסתעפים מששת הרגשות הבסיסיים: פחד, כעס, עצב, גועל, הפתעה ושמחה.

המוח הרגשי אחראי על עיקר ההתנהגות שלנו. חוקרים בתחום קבלת החלטות מצאו ש־90% מההחלטות שלנו בחיים מבוססות על רגשות, מה שזכה לכינוי 'התנהגות לא רציונלית'. חשוב לציין שהמסלולים במוח הרגשי ה'לא רציונלי' פועלים פי שבעה יותר מהר מהמסלולים במוח הרציונלי, האונה הקדם־מצחית. כיצד ייתכן ש־90% מההתנהגות שלנו ומההחלטות שלנו יהיו לא־רציונליות? האם זה כישלון מוחלט של האבולוציה, או שמא אנחנו טועים בהגדרת הרציונליות? כדי להבין זאת עלינו לברר קודם מהם רגשות, מהו תפקידם ואיזה יתרון הישרדותי הם מעניקים לנו.

רגש הוא שינוי במצב התודעה של המוח בעקבות שחרור של נוירו־כימיקלים, כימיקלים הפועלים על המוח. תשע משפחות של נוירו־כימיקלים אחראיות על כל מגוון הרגשות שלנו. יש כימיקלים של אהבה, כימיקלים של עונג, כימיקלים של כעס, כימיקלים של פחד ועוד. רגש באנגלית נקרא E-motion - Energy in Motion – אנרגיה בתנועה; רגש תפקידו להניע את היצור לפעולה, לשנות את ההתנהגות בהתאם לצרכים השונים שלנו. כאשר מתעורר בי רגש הוא מעיד שצורך מסוים שלי אינו מסופק, ותפקידו לגרום לי לשנות את התנהגותי ולהניע אותי לפעולה על מנת לספק את הצורך הזה ולחזור לאיזון.

לדוגמה, אם נשב נינוחים על הספה ובחוץ תישמע אזעקה, בלוטת יותרת הכליה שלנו תפריש מייד מנה של קורטיזול ואדרנלין (הורמוני הסטרס) שיגיעו למוח, יעוררו תחושה של דריכות ומתח ויגרמו לכם למהר לחפש מקלט. הגירוי החיצוני (אזעקה) עורר את הצורך (לא להיפגע) שתורגם לכימיקלים המתאימים, הורמוני הסטרס, שעוררו במוח את הרגש המתאים (פחד) שגרם לשינוי בהתנהגות (חיפוש מחסה). הצרכים הבסיסיים שלנו הם לאכול, לשרוד ולהתרבות, לכן הרגשות החזקים ביותר שיתעוררו בנו יהיו קשורים לצרכים האלה. רגשות גם צורבים זיכרונות, ועיקר הזיכרונות שלנו הם רגשיים, כדי שנזכור מה היטיב עימנו ומה פגע בנו כשניתקל שוב בסיטואציה דומה.

העובדה שארבעה מתוך ששת הרגשות הבסיסיים הם שליליים (פחד, כעס, עצב וגועל) מראה לנו שהמוח מתוכנת יותר להתמקד במה שגורם לנו רע, בסכנות ובצרכים לא מסופקים מאשר במה שמשפיע עלינו לטובה. יש לכך היגיון אבולוציוני, שכן בעבור רוב בעלי החיים - מרגע שהם נולדים, העולם הוא מקום מסוכן רוב הזמן. הסיכויים להיאכל/לרעוב/להיות מותקף/להידחות על ידי פרטנרים הם גבוהים יותר מהסיכויים לנוח על זרי דפנה; על כן גם אם יש סכנה שנפעל באופן שגוי מתוך חשיבה מהירה 'מהבטן', מבוססת רגש, הרי שבטווח הארוך (מיליוני שנים) חשיבה שכזו היא רציונלית מבחינת הגנים של המין, גם אם לא תמיד בעבור הפרט. באופן כללי, הגנים לא מתעניינים במיוחד ברווחת הפרט אלא בהצלחת הרבייה של המין, וקבלת החלטות מבוססת רגשות היא כלי מצוין להישרדות הגנים.

לדוגמה: מבחינה רציונלית אולי לא כדאי לי להחליט לברוח ולהתחתן בגיל 18 עם הבחור החתיך הראשון על אופנוע שגורם לי להפריש את הורמוני האהבה והעונג ולהרגיש מאוהבת עד מעל הראש, אך מבחינת הגנים שלי אין דבר יותר רציונלי מזה.

באותה מידה, לקלל את המורה בזמן השיעור מתוך כעס זו החלטה לא רציונלית מבחינת ההשלכות שלה, אולם בעבור הגנים של הנער - שמירה על הכבוד והמעמד החברתי בגיל הרבייה היא צו השעה. הצורך להתרבות מכיל בתוכו לא רק את האקט עצמו אלא גם שיקולים דוגמת שמירה על המעמד החברתי כדי להיות ראוי לזיווג בעיני המין השני, למצוא פרטנר מתאים, לוודא נאמנות במידת הצורך ולגדל את הצאצאים עד שהם יתרבו בעצמם והמשימה תושלם. האהבה קשורה קשר הדוק לרבייה, 'מטרת־העל של הגנים', ולכן רגש זה מניע את ההתנהגות שלנו ואת ההחלטות שלנו באופן הדרמטי ביותר.

הרגשות הם גם הבסיס לתקשורת בינינו. את הרגשות רואים קודם כול בעיניים - החלון למוח הרגשי. הכימיקלים של הרגשות משפיעים על שרירי העין ועל כל שרירי הפנים. המוח שלנו זקוק ל־15 מילי־שניות כדי לזהות מצב רגשי של אדם בהסתמך על מבט בעיניו. לעומת זאת, נדרשות 300 מילי־שניות, פי 20, על מנת שהמוח יפענח מילים כמו "אני אוהב אותך". תשעים וחמישה אחוזים מהתקשורת בינינו היא לא במילים אלא ברגשות. לפעמים יש פער בין מה שהעיניים של האדם שמולנו מראות לבין מה שהמילים שלו אומרות. לדוגמה, העיניים מביעות דחייה והמילים מבטאות חיבה. המוח שלנו קולט את הפער, וזה עלול לבלבל אותנו: מה בעצם הוא אומר באמת?

לכן, לעיתים מריבות אוהבים נראות כמו שיח חירשים, העיניים משדרות מסרים אחרים ממה שאומר הפה, והבלבול גדול. ואם לא די בכך, הרגשות מידבקים, מצב רגשי של אדם אחד משתקף במוח של האדם האחר דרך מערכת נוירוני המראה.

נוירוני המראה הם מעין מנגנון שמקשר אותנו באופן מיידי לאדם האחר, בן מיננו. זהו המנגנון שמאפשר לנו להשתתף ברגשות של האחר, נוסף על היכולת להבין אותו או אותה ברמה השכלית. נוירוני המראה הם אחת התגליות החשובות ביותר בחקר המוח בשלושים השנים האחרונות, תגליתו של ד"ר ג'אקוֹמוֹ ריזוֹלַטי, חוקר מוח מאוניברסיטת פארמה באיטליה. ריזולטי וצוות המחקר שלו הצמידו אלקטרודות למוחם של קופים והקליטו את פעילות הנוירונים בזמן שהקופים מבצעים משימות שונות. ערב אחד סטודנט לדוקטורט בקבוצה, שהקליט את הפעילות במוחו של קוף שאכל אגוזים, נשאר במעבדה עד מאוחר והרגיש רעב. הוא ניגש לקערת האגוזים של הקוף, לקח לו אגוז, קילף והתחיל לאכול. הקוף, מהופנט, הסתכל על האדם המקלף ואוכל מהאגוזים שלו. כשסיים הסטודנט לאכול וחזר למחשב, ראה לתדהמתו ש־20% מהנוירונים שפעלו במוח של הקוף בזמן שאכל אגוז פועלים כשהקוף מסתכל על האדם אוכל אגוז. זוהי פעולת החיקוי. אפשר להגדיר נוירוני מראה כקבוצה של נוירונים שמופעלים כאשר אנחנו מבצעים פעולה, או כאשר אנחנו רואים אחרים מבצעים את אותה הפעולה. זה קורה גם עם רגשות - אותו אזור שמופעל כאשר אנחנו עצמנו חווים כאב, מופעל כשאנחנו רואים את האחר חווה כאב. זו בעצם האמפתיה, היכולת להרגיש את רגשותיו של האחר. בזמן פיהוק, חיוך, צחוק ובכי ניתן לראות את נוירוני המראה בפעולה. כשאנו רואים אדם מולנו מפהק, מחייך, צוחק או בוכה, ההבעות נוצרות במוח שלנו באופן אוטומטי, עוד לפני שהן מופיעות על הפנים בזכות נוירוני המראה, והפנים כביכול מגיבות באופן אוטומטי בלי שליטה. בזכות מערכת נוירוני המראה, עיקר התקשורת בינינו היא דרך רגשות ושפת הגוף. אהבה תביא אהבה, כעס יביא כעס, שמחה תעורר שמחה, וכן הלאה.

מבחני אמפתיה מראים שנשים הן בעלות יכולות אמפתיות גבוהות יותר והן מצליחות יותר בזיהוי רגשות של הזולת על פי העיניים והבעות הפנים. ההבדלים האלה בתקשורת הרגשית בין נשים לגברים, שעוד נרחיב עליהם, הופכים את התקשורת הזוגית למאתגרת מאוד לעיתים.

 

החומרים שמהם עשויה האהבה

ההורמון אוקסיטוצין זכה לכינויים רבים: הורמון האהבה, הורמון הנשיקות, הורמון החיבוקים, הורמון הכרבולים, הורמון הלידה, הורמון ההנקה, הורמון האורגזמה וההורמון החברתי - בכל המצבים הללו מופרש אוקסיטוצין. האוקסיטוצין הוא חלבון קצר שמשמש כנוירו־כימיקל - חומר שמעביר מסרים עצביים בין תאי המוח ובינם לבין הגוף. הוא מיוצר במוח הרגשי, באזור ההיפותלמוס, מבנה קטן בגודל של שקד, שאחראי על ויסות הרגשות, רעב, צמא, חום הגוף, תפקוד הלב, סטרס והתנהגות מינית. לאחר שהוא נוצר בהיפותלמוס הוא מופרש לזרם הדם מבלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה), שאחראית לווסת את כמות ההורמונים לאחר שההיפותלמוס מייצר אותם.

האוקסיטוצין מופרש בכל פעם שאנחנו נמצאים בחברת אנשים שאנחנו מחוברים אליהם, כשאנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים, מחייכים וצוחקים, מתחבקים ומתנשקים, מתלטפים ומתעלסים, כשמחמיאים לנו, כשמקשיבים לכאבנו (אמפתיה), כשאומרים לנו שהכול יהיה בסדר, כשאנחנו שומעים מוזיקה ואפילו כאשר אנחנו מלטפים את חיית המחמד, הוא מופרש אצלנו ואצלם בדיוק באותה דרך. מנגנון האוקסיטוצין שמור באבולוציה באופן מעורר השתאות אצל יצורים מהתולעים ועד היונקים. הרמה הגבוהה של ההורמון הזה מופרשת בזמן לידה/המלטה/השרצה והוא זה שגורם לרחם להתכווץ (צירים). אצל היונקים האוקסיטוצין אחראי גם על ההנקה: המגע בפטמה מעורר הפרשת אוקסיטוצין שמכווץ את בלוטות החלב.

הרמות הגבוהות של אוקסיטוצין בלידה ובהנקה מייצרות את הקשר החזק של קרבה ונתינה בין האם לצאצאיה, הקשר החזק ביותר בטבע. לאורך האבולוציה מנגנון האוקסיטוצין השתכלל והתפתח והגיע לשיאו אצל היונקים, המחלקה החברתית ביותר בממלכת הטבע. כשלהקות, עדרים או קבוצות של שימפנזים, זברות, באפלו, כבשים או בני אדם הולכים יחד ממקום למקום הם מפרישים אוקסיטוצין.

מנגנון האוקסיטוצין הוא המנגנון המשותף שמייצר את כל האהבות שלנו בחיים: לבני זוג, לילדים, לבני משפחה וחברים וגם לבעלי חיים. זו הסיבה שאנחנו משתמשים באותה מילה – לאהוב - כדי לתאר את מגוון התחושות האלה שאנחנו מרגישים כלפי הזולת. התחושות שהאוקסיטוצין מייצר הן תחושות של אמפתיה, היקשרות, חיבה, אמון, רוגע, ביטחון, עוררות מינית (בהתאם להקשר). אוקסיטוצין גורם גם לירידה בתחושות של סטרס וחרדה, משום שהוא מפעיל את מערכת העצבים הרגיעה (עצב הוואגוס), זו שמפעילה בגוף את תגובת 'להירגע, לעכל ולאהוב' ובולמת את מערכת העצבים הסימפתטית שמפעילה את תגובת 'להילחם, לברוח או לקפוא' תלוית הקורטיזול (הורמון הסטרס). במהלך החיים שתי המערכות האלה נמצאות במאבק מתמיד, והחברות והאהבה של האנשים סביבנו היא זו שעוזרת לנו להירגע ולהתמודד עם הלחצים והסטרס. מבחינה אבולוציונית, אבותינו הקדומים הסתמכו על תגובת הסטרס כדי לצוד, להילחם ולסלק אויבים, ועל תגובת הרגיעה של אוקסיטוצין כדי לחזק את הקשרים החברתיים והקשרים הרומנטיים, להתרבות ולבנות קהילות איתנות.

כדי שנזכור את מי שמיטיב איתנו, גורם לנו להרגיש ביטחון ומרגיע אותנו, האוקסיטוצין מעורר מייד גם שחרור של דופאמין -
הורמון העונג, הלמידה והמוטיבציה. כשהורמון העונג מקושר להורמון האהבה, נוצרת התניה בכל פעם שאנחנו נמצאים עם האדם האהוב, ולעיתים אנחנו מפתחים תלות והתמכרות לאהבה של האדם הזה או לאהבה באופן כללי. כך אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים מישהו לאהוב כדי להרגיש בטוחים ורגועים, והחיים ללא אהבה נראים לנו חסרי משמעות.

אך מעבר להרגשה נעימה של ביטחון ורגיעה, אמרנו שתפקידו של הרגש הוא לשנות את ההתנהגות שלנו, להניע אותנו לפעולה. האוקסיטוצין גורם לנו בעצם לוותר על האינטרס האנוכי שלנו למען האחר, זו המשמעות של אהבה מבחינה התנהגותית.

כשאנחנו אוהבים אנחנו מעמידים את צורכי האחר לפני הצרכים שלנו ומשתפים במשאבים שלנו. זו התנהגות שאינה טבעית לנו כלל – כולנו יצורים אנוכיים שאמורים לדאוג אך ורק לעצמם. האוקסיטוצין גורם לנו לעשות את הלא ייאמן – לחשוב על הצרכים של הצד האחר, ולעיתים אף להעדיף אותם על אלו שלנו.

איך בדיוק זה מסתדר עם האינטרסים של הגנים? למה שאני אוותר על מה שיש לי למען האחר? מה ההיגיון האבולוציוני של האהבה?

אם נסתכל לעומק, נראה שהמינון הגבוה ביותר של אוקסיטוצין בטבע מיוצר עבור הצאצאים, בלידה. ההקרבה האולטימטיבית היא למען הילדים, למען מחצית מהגנים שלנו שיצליחו לשרוד במסע אל עבר חיי הנצח. באופן דומה, טוב לאהוב ולהקריב למען בני המשפחה בהתאם למידת הקִרבה הגנטית שלהם אלינו, אחים, אחיינים, בני דודים וכו'. את החברים שלנו אנחנו בוחרים במידה רבה לפי מידת הדמיון שלהם אלינו; 'אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.' אולם האהבה המסובכת והמורכבת מכולם היא האהבה הזוגית – כאן אנחנו רואים ניסיון ראוי להערכה של שני זרים, ללא קרבה גנטית, לייצר קשר אוקסיטוצין חזק של הקרבה ונתינה, מתוך תקווה שיימשך כל החיים. באופן עקרוני, מטרת הקשר הזוגי, הזיווג בין המינים, היא לצורכי רבייה וגידול צאצאים. נקבות וזכרים מכל מין על כדור הארץ מחפשים זה את זה מדי יום, במטרה לקיים היקשרות רגעית או ארוכת טווח לשם העברת הגנים לדור הבא. אך מה בין סקס לאהבה? כמה אוקסיטוצין מתוכנתים זכרים ונקבות ממינים שונים לייצר בזוגיות בשביל להעביר את הגנים שלהם לדור הבא? מתי יש יתרון לסקס מזדמן עם פרטנר אקראי ומתי יש יתרון לזוגיות ארוכת טווח? האם הגנים מעדיפים פוליגמיה - ריבוי פרטנרים, או מונוגמיה - פרטנר אחד לכל החיים? באילו תנאים מתפתחת מונוגמיה, והאם אנחנו יצורים מונוגמיים או פוליגמיים?

עם כל השירים, הסיפורים, המחזות והסרטים על אהבה, אנחנו, בני האדם, לא המצאנו את האהבה. האהבה והחומרים שמהם היא עשויה קיימים על כדור הארץ כבר מיליוני שנות אבולוציה. אנחנו גם לא היחידים שעושים אהבה לא רק למטרות רבייה. גם שימפנזי הבונובו, כמונו, עושים אהבה בשביל הכיף, בשביל הרגיעה ובשביל חיזוק הקשרים החברתיים בקבוצה.

אני מזמינה אתכם לצאת איתי למסע משותף לחקר המדע של האהבה הזוגית. יחד ננסה להבין מה זו אהבה מבחינה ביולוגית, כימית וגנטית ומהם המנגנונים המוחיים המייצרים את האהבה. אני ביולוגית בכל רמ"ח איבריי. האהבה שלי למדעי החיים התחילה בעקבות שיעורי ביולוגיה בבית הספר. זכיתי במורה שידע להפעיל בתלמידיו את כל נוירוני המראה ולהעביר אליהם את אהבתו והתפעלותו מהמורכבות והיופי המדהימים שבטבע. את לימודי התואר הראשון במדעי החיים השלמתי באוניברסיטת תל אביב, שם נגלה בפניי עולמם המרתק של הווירוסים. במכון ויצמן למדע ברחובות המשכתי את לימודי התואר השני והדוקטורט בגנטיקה מולקולרית. המחלה הגנטית הנדירה והארורה של אחי הצעיר אסף, זכרו לברכה, שלימד אותי את העוצמה של האהבה – מחלה שנגרמה כתוצאה משינוי אחד באות אחת מתוך 3 מיליארד אותיות בדנ"א שלו - גרמה לי לרצון העז להתעמק בפיסות הקוד האלה, שמהוות את כל מי שאנחנו.

במהלך הדוקטורט עברתי תהליך של גירושים לאחר חמש שנות נישואים ושני ילדים מקסימים. זו לא הפעם הראשונה שזה קרה לי. במהלך השירות הצבאי התאהבתי עד כלות בבחור גבה קומה ויפה מראה. הוא היה האהבה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה, ההתנסות המינית הראשונה והחתונה הראשונה. מייד לאחר הצבא התחתַנו. אבל משהו קרה אחרי שנתיים והבנתי שמיהרנו מדי. לא היו לנו ילדים, כך שמאז לא התראינו יותר. בפעם השנייה זה היה יותר מורכב. איך מפרקים משפחה? מה אומרים לילדים? למה אימא ואבא לא אוהבים יותר זה את זה? במקביל אליי, חברות נוספות מסביבי עברו גירושים גם הן. תמכנו זו בזו, יצרנו רשת משפחתית חלופית. במהלך אינספור שיחות נפש שמתי לב שכמעט כל סיפורי הגירושים חוזרים על עצמם, כאילו כולם מתגרשים מאותן סיבות ומספרים את אותו סיפור חוזר. לאחר הגירושים התנסיתי במספר מערכות יחסים טובות יותר או פחות ומערכת יחסים אחת רעילה, שהכילה את כל סימני האזהרה, אבל אני לא התייחסתי אליהם ונותרו בי צלקות.

המסע האישי שעברתי במקביל למסע של חברות וחברים נוספים מסביבי גרם לי, כמדענית, לרצות לנסות להבין מהי, בעצם, אהבה. כביולוגית, זו השפה היחידה שאני מכירה, שפה של הורמונים, נוירונים וגנים. מה קורה לנו בזמן ההתאהבות (נוירונים), מה קורה כמה דקות, שעות, ימים ושנים אחרי ההתאהבות (הורמונים), ומה קרה מיליוני שנים לפני ההתאהבות (גנים). אולי אנחנו בעצם שבויים בקונספציות שגויות בנוגע לאהבה ומייצרים אשליה שממשיכה לעבור מדור לדור?

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאמינה באהבה בכל ליבי. בלי אהבה אין טעם לחיים. אני סבורה שלהבין משהו פירושו להשתחרר ממנו. הידע על המדע של האהבה יאפשר לנו להבין את עצמנו טוב יותר וליצור אהבה טובה יותר, בריאה יותר ומשוחררת מהכבלים המשעבדים של האבולוציה. אף אחד לא לימד אותנו על מערכת ההפעלה שלנו, אנחנו לומדים לבד תוך ניסוי וטעייה. למה שלא נחסוך מעצמנו הרבה כאבי לב, רגשי אשמה, בושה וסבל מיותר?

הגענו לרגע בהתפתחות האנושית שבו העולם הישן לא עובד יותר, ואנחנו צריכים לבנות עולם חדש. המודלים הישנים של האהבה אינם מבוססים על חופש ודמוקרטיה. האבולוציה לא מתעניינת באושרו של הפרט אלא בהצלחת הגנים במשך אלפי דורות. גם האימפריות והשליטים לא התעניינו באהבה אלא בשליטה על אנשים. כעת אנחנו מתנערים מהעולם הישן אך עדיין לא בנינו את המבנים החדשים, לכן אנחנו בתקופה של בלבול וחוסר אונים. כדי שנדע לאן אנחנו הולכים, חשוב מאוד שנבין קודם מי אנחנו ומאיפה באנו.