מדריך העצלה לקסם 2 - מכשפה ידוענית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מדריך העצלה לקסם 2 - מכשפה ידוענית
מכר
מאות
עותקים
מדריך העצלה לקסם 2 - מכשפה ידוענית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מדריך העצלה לקסם 2 - מכשפה ידוענית

4.9 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

אייבי ויילד, המכשפה העצלה ביותר במערב, עדיין מסובכת עם המסדר הקדוש של ההארה הקסומה. אבל זה לא נורא, כי התסבוכת הזו מספקת לה שלל תירוצים להמשיך לבלות עם האויב-לכאורה רפאל וינטר, בעל עיני הספירים. וכשרפאל מגיע אליה ומבקש שתסתנן במסווה אל צילומי העונה החדשה של סדרת הריאליטי האהובה עליה "מִקְסָם", היא קופצת על ההזדמנות. כמה קשה כבר יכולה להיות עבודה באתר צילומים? וזה בטח לא מסוכן, נכון? 
מכשפה ידוענית הוא הספר שני בטרילוגיית מדריך העצלה לקסם שכתבה הלן הרפר, סופרת פנטזיה אורבנית שמתגוררת בדבון, אנגליה יחד עם מה שהיא מכנה "יותר מדי חתולים". אבל כולנו יודעות שאין דבר כזה. 

פרק ראשון

פרק 1

הגיע זמן ספה!

האצתי על פני קבוצת נשים עמוסות שקיות של מותגי מעצבים שהרימו את זרועותיהן באלגנטיות אל האוויר בניסיון לעצור אותי, והתעלמתי מהצפצופים החוזרים ונשנים בטלפון שלי שהיו אמורים להזעיק אותי לנוסעים פוטנציאליים. הרווחתי היום מספיק כדי לשלם את החשבונות, והייתי בדרך הביתה כדי לשבת ולהרים את הרגליים. כמה כיף להיות עצמאית. אני יכולה להפסיק לעבוד ברגע שאני רוצה, ולעזאזל עם הכל, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות.

הגברתי את המוזיקה וחייכתי לעצמי באושר. אם אסע ברחובות הנכונים אני יכולה להיות בבית תוך רבע שעה. ואז בלמתי בכוח, וכמעט נקעתי את הצוואר.

מכשפה בגלימה אדומה עמדה בפינת הרחוב. שלום לך... נעצרתי לידה ופתחתי את החלון. ״לאן?״

״לא חשבתי שתעצרי,״ היא אמרה בהפתעה. ״אני בדרך למטה המסדר.״ היא הביטה בי בחשש, כאילו ציפתה שאסרב בנימוס. היה ברור שהיא לא מזהה אותי, אבל אני לא נגד מכשפות. ממש לא. פעם התרחקתי מהמסדר כמו מאש, אבל הדברים השתנו מבחינתי.

״מצוין!״ קרנתי מאושר. ״בואי.״

היא נכנסה בתנועה מגושמת למושב האחורי, ושולי הגלימה שלה כמעט נתפסו בדלת. היא משכה את הבד, ובסופו של דבר הצליחה להכניס אותו יחד איתה ויצאנו לדרך.

״קצת מאוחר, לא?״ שאלתי.

היא הביטה בי בתמיהה במראה הפנימית. ״סליחה?״

״בשביל עבודה,״ הסברתי. ״קצת מאוחר בשביל עבודה.״

היא גירדה את זרועה. ״אני בתורנות.״ שתיקה השתררה לרגע. ״עניין חשאי.״

כמעט פלטתי נחירה. ממש לא מזיז לי למה היא בדרך לעבודה בשעה כזאת. המסדר מקפיד שהמזימות שלו יישארו חשאיות ככל האפשר, משום־מה; אם הם רוצים להסתתר מהעולם האמיתי, זה עניינם. סתם ניסיתי לנהל שיחה. אני בכלל מעדיפה נוסעים שתקנים. לפעמים זה ממש מעיק לקשקש על מזג האוויר או על פוליטיקה או מה שלא יהיה.

נסעתי ברחובות צדדיים כדי להתחמק מהפקקים של שעת העומס, והורדתי אותה לפני הבניין של קסם רוּנות. מכשף אחר חיכה בחוץ וניגש אל המונית שלי, אבל העמדתי פנים שאני לא רואה אותו, ועוד לפני שהוא הספיק לפתוח את הדלת כבר נסעתי לאורך הקמפוס והסתכלתי טוב־טוב מסביב.

ידעתי שזה מטופש מצידי; אולי אני אפילו מפתחת אובססיה. אבל אני לא עוקבת אחרי וינטר. במקרה הייתה לי נוסעת שביקשה להגיע לכאן. סתם צירוף מקרים.

אולי אם אומר את זה לעצמי מספיק פעמים זאת תהיה האמת.

עצרתי שוב, הפעם מחוץ למבנה האפור הגוצי של ענף ארקנה. בגלל השעה המאוחרת לא דלקו בו הרבה אורות, ולא התכוונתי לחכות זמן רב. אבל אם אדפטוס אקזמפטוס רפאל וינטר, שעיני הספיר שלו מסוגלות לבלום עדר של נשים דוהרות, במקרה יסיים לעבוד בשעה הזאת...

תופפתי באצבעות על ההגה. יש לו מכונית. הוא לא צריך מונית. אבל אם הוא יצא, יהיה לא מנומס לא לומר לו שלום. הרי עבדנו יחד בצמידות רבה בחודש שעבר. צמידות רבה.

הכבילה הקסומה שחיברה אותנו זה לזה הוסרה, וכבר לא נאלצתי להישאר בקרבתו. אני כבר לא חייבת לעבוד איתו. אבל הייתה לאיש הזה נטייה מעצבנת להתגנב בלי הזמנה אל תוך מחשבותיי, נטייה שלא היה לה שום קשר לקסם, וקשר הדוק ביותר לפרץ לוהט ועז של תאווה טהורה. ואולי עוד משהו, אבל ניסיתי לא לחשוב עליו יותר מדי.

לא ראיתי את וינטר ולא שמעתי ממנו מאז נטש את מיטתי בשיא המהירות, אחרי בילוי שתוי למדי בבר קריוקי. לא היה אמור להיות לי אכפת. אבל היה לי.

אור נוסף כבה בתוך הבניין וחיכיתי בנשימה עצורה. דקה או שתיים לאחר מכן דשדש מן הדלתות הראשיות מכשף מבוגר למדי, ואחריו שלושה מכשפים צעירים יותר. כולם נראו עייפים. המסדר הקדוש של ההארה הקסומה בהחלט תובע את ליטרת הבשר שלו.

בעל־כורחי תהיתי על מה הם עובדים. זה לא היה ממש ענייני, כבר לא. לא רציתי להרגיש כמו המכשפים האלה בסוף ימי העבודה שלי. אני פשוט לא טיפוס כזה. אף על פי כן, לא יכולתי להתכחש לניצוץ הסקרנות שאחז בי.

חמש דקות חלפו. ואז עשר. נאנחתי. זה מגוחך; או שווינטר בפנים ועדיין עובד — וגם ימשיך לעבוד — או שהוא כבר הלך. אין טעם לחכות כאן. בכל מקרה, אם הוא לא רוצה לראות אותי — אני לא יכולה להכריח אותו.

נענעתי את הראש לנוכח הטיפשות שלי, ובדיוק אז יצאה מהבניין מכשפה אחרת. אותה זיהיתי. קפצתי מהרכב ונופפתי. ״איב!״

שכנתי ארוכת הגפיים מצמצה בהפתעה, אבל היא חייכה וניגשה אליי. ״טוב לראות אותך, אייבי. מה את עושה באזור הזה?״

סובבתי תלתל בלונדיני סביב אצבעי. ״אה,״ אמרתי באגביות מוגזמת, ״הורדתי פה נוסעת. חשבתי לעבור, למקרה שאת בסביבה וצריכה טרמפ הביתה.״

מצחה החלק של איב התקמט. ״יש לי מכונית. חשבתי שאת יודעת.״

ידעתי. כמובן. ״אה...״

״אבל אם את מחפשת חֶברה אני יכולה לבוא איתך.״ היא הביטה בי בחשש מהול בדאגה. ״ככה אני אחסוך את הדלק, ומחר אבוא באוטובוס.״

התכווצתי מבפנים. איב באמת מסוגלת לעשות את זה מרוב שהיא נחמדה, אבל זה ממש לא יהיה הוגן. נופפתי יד בביטול וחייכתי. ״לא, לא צריך. עברתי כאן רק כי הייתי בסביבה.״

לאחרונה ראיתי אותה מעט מאוד ושיערתי שהיא בטח עובדת המון. לא נראה לי שיש בכלל אוטובוסים בשעות שהיא יוצאת לעבודה, וממש לא היה לי דחוף לקום בשעה כזאת כדי להסיע אותה בחזרה לכאן. אין לי מושג איך מישהו שלא חסרים לו איזה מיליון תאי מוח רוצה לקום מוקדם כל כך. טוב, כל אחד והבחירות שלו.

נראה שהוקל לה. ״ממילא אני צריכה לעשות ביקור בית מהיר בדרך,״ היא הודתה. ״בשביל משימה חדשה שקיבלתי.״

הדבקתי על פניי מבט אדיש. ״אה, כן?״

״יש קבוצת מכשפים שלא שייכים למסדר שעושים קצת צרות. המנחָה שלי רוצה שאני אתפוס שיחה עם אחד מהם ואנסה לשכנע אותם להוריד הילוך.״

המנחה של איב היה אמור להיות וינטר, אבל בסוף הצמידו אותה למישהי אחרת. נשכתי את שפתי התחתונה. ״איך הולך עם המנחה שלך?״

״היא נהדרת.״ איב חייכה. ״אני לומדת כל כך הרבה, אייבי, וזה כיף כל כך.״

כיף? היה ברור שההגדרות שלנו למילה שונות. לשרוץ על הספה — כיף; ימי עבודה של ארבע־עשרה שעות עם מרובעים של המסדר — לא כיף. ״ויש איתך עוד מכשפים חדשים?״ שאלתי. ״חדשים בענף ארקנה?״

איב כיווצה את השפתיים כאילו היא מנסה לא לצחקק. יופי. היא יודעת בדיוק למה אני כאן. ״אדפטוס אקזמפטוס וינטר עדיין לא לקח שותף חדש.״

״אני לא... כלומר, לא...״ אוף. נאנחתי והודיתי באמת. ״מה שלומו?״

״אני יכולה לתת לך את מספר הטלפון שלו ותשאלי אותו בעצמך,״ היא הציעה בבגרות שלווה של מישהי שלא נדלקה בטעות על מישהו בעוצמה שמוחצת את נשמתה. ״או שאני יכולה לומר לו שהיית כאן ו...״

״לא!״ ממש לא רציתי שווינטר יחשוב שאני משוטטת בסביבה בתקוות שווא לראות אותו — גם אם זה נכון. ואם אצלצל אליו והוא לא ירצה לדבר איתי, אני ארגיש עוד יותר גרוע. הוא אמר לי שעדיף לנו לשכוח שהלילה המשותף שלנו התרחש בכלל. בכל אופן, אין לנו שום דבר משותף. אני חייבת להפסיק לחשוב עליו. אני לא איזו מתבגרת חולת אהבה, אפילו אם ככה אני מרגישה.

״אני צריכה לזוז,״ אמרתי בחיפזון. ״ברוטוס לא ידע איפה אני.״

איב חייכה. ״ברור, אייבי. אם תשני את דעתך, תגידי לי.״

הנהנתי בהיסח הדעת. ״נתראה.״

חיכיתי בזמן שאיב ניגשה למגרש החנייה, ואז הסתובבתי בחזרה למונית שלי. אני אחזור הביתה, אזמין מנת קארי, אפתח בקבוק יין ולא אחשוב על רפאל וינטר. אפילו לא פעם אחת.

התנעתי, ושכחתי לגמרי שהאור שמציין שהמונית פנויה עדיין דולק. עוד לפני שהעברתי להילוך, מישהו פתח את הדלת ונכנס למושב האחורי. ״אני לא עובדת עכשיו,״ נהמתי.

״טוב לראות גם אותך,״ מלמל קולו החלקלק של טרקין.

חשקתי שיניים. בגלל זה הייתי צריכה להקשיב לחושים שלי ולא להתקרב למסדר. אם זה היה תלוי בי, יריבי בעל השיער המתנפנף היה נענש בתלייה ובביתור איברים, בעוון מזימותיו להיפטר מאיב. אבל היא העדיפה לשכוח את הבחישות שלו והאמינה שמגיעה לו הזדמנות נוספת.

״עוף מפה, טרקין.״

״האור שלך דולק, את זמינה לנסיעה.״

כיביתי אותו. ״לא נכון.״ הפניתי את הראש והבטתי בו בזעף. בניגוד למכשפים האחרים שראיתי הערב, הוא נראה נינוח וחסר דאגות לחלוטין. ״עזוב אותי.״

בתגובה, טרקין הידק בנקישה את חגורת הבטיחות. גלגלתי עיניים. למה אני? הנפתי את אצבעותיי ברוּנָה פשוטה וחגורת הבטיחות נפתחה מעצמה.

טרקין צקצק. ״נו, באמת. החוק ברור מאוד, אייבי. אני לקוח משלם ואת חייבת לקחת אותי ליעד שאליו אני רוצה להגיע. אחרת,״ הוא נד בראשו בצער, ״אני איאלץ להגיש נגדך תלונה רשמית.״

ברצינות? ״טרקין, אל תהיה אפס גמור. צא מהמונית שלי וזהו.״

הוא שילב זרועות. ״לא.״ הוא הביט לי בעיניים. ״אני לא משקר, אייבי. אם לא תיקחי אותי לאן שאני רוצה, אני אתלונן.״ הוא חייך בעוקצנות. ״בכתב.״

תהיתי אם הוא באמת חושב שזה אמור להפחיד אותי. ״אני חושבת שאתמודד,״ אמרתי ביובש. ״אני בדרך הביתה.״

״מושלם.״ חיוכו התרחב, וחשף שיניים בוהקות מלובן שוודאי עלו לו לא מעט. ״גם אני.״ הוא נשען לעברי. ״ועכשיו אנחנו גרים באותו בניין, כך שאין לך סיבה לא להסיע אותי לשם.״

נעצתי בו מבט. ״סליחה?״

״עברתי דירה.״

״לבניין שלי?״

״כן.״

״אתה משקר.״

הוא פרש מולי את שתי כפות ידיו. ״למה לי לשקר? אני בקומה רביעית. דירה שלוש.״

המשפחה שגרה שם באמת עזבה בחודש שעבר. הבטתי בו בעיניים מכווצות. טרקין אף פעם לא עשה משהו בלי סיבה — והסיבה תמיד שירתה את האינטרסים שלו. הבניין שבו איב ואני גרות מקסים, אבל אנשים שנולדו למשפחות עשירות, כמו טרקין, לא גרים בו; הוא לא יומרני, לא יקר בצורה מופרכת ולא אופנתי. ״אתה מרושש?״ אפשר לקוות.

הוא צחק. ״אל תדברי שטויות. אבא פשוט חושב שהגיע הזמן שאני אפסיק להסתמך על המשפחה. אני יוצא לדרך עצמאית.״

הבטתי בו בתשומת לב. הייתי בטוחה שזה לא כל הסיפור. ככל שחשבתי יותר, נראה היה לי סביר יותר שכתובתו החדשה נבחרה במטרה ליצור רושם שהוא אדם מן השורה, בתקווה שבכירי המסדר יראו אותו בעין יפה.

אחרי המהומה והשחיתות סביב הקידומים במסדר, הם ודאי רוצים להבהיר לעולם שהמערכת שלהם מבוססת אך ורק על סגולותיו האישיות של כל אדם. הם לא רוצים להיראות כמי שמקדמים צאצא של משפחה עשירה ועתירת קשרים. אפליה מתקנת בסגנון המסדר. טרקין יורד אל העם כי הוא חושש שמעמדו המיוחס לא יאפשר לו להגיע לרמה שנייה עד שהרעש יירגע. סביר להניח שלא מזיק שהוא עבר לבניין שבו גרה איב, בהתחשב בעובדה שאותה כבר קידמו מעבר לרמתו.

״איפה המכונית שלך?״ שאלתי. הוא תמיד התהדר ברכבי ראווה שלא היו נראים חריגים על מסלולי המרוצים. אין מצב שהוא ויתר על רכב היוקרה הנוכחי שלו. על אזור המגורים, אולי. על המכונית? בחיים לא.

״במוסך.״ הוא קימט את האף. ״יכול להיות שהיה לי עימות עם עץ בסוף השבוע האחרון.״

לא הופתעתי כלל וכלל. ״אפס,״ אמרתי בביטול.

הוא לא התווכח איתי, רק נשען קדימה וחיוך מוכר עיקל את שפתיו. כשהייתי צעירה הוא הצליח לשכנע אותי לעשות כמעט כל מה שהוא רצה בעזרת הפרצוף הזה. אבל אני כבר לא נערה מתבגרת.

״נו, באמת, אייבי. אני רוצה לדבר איתך, בואי נשכח את העבר. אנחנו יכולים להיות שוב חברים.״ הוא שם דגש מסוים על המילה ״חברים״, מה שגרם לי לעקם את הפרצוף מרוב גועל.

״ניסיתי את זה, והעיפו אותי,״ אמרתי.

הוא נשען לאחור ומשך בכתפיו כאילו ההפסד כולו שלי. ״שיהיה. אבל את תסיעי אותי הביתה. אני באמת רוצה לדבר איתך.״

טרקין כנראה נהנה מההזדמנות לתת לי הוראות. הרעיון לזרוק אותו מהמונית היה מפתה, אבל האפשרות לקחת ממנו כסף הייתה מפתה אפילו יותר. ועוד בלי לשנות את המסלול שלי.

סתמתי את הפה. בסדר. אבל אין מצב שאני מקשיבה לקשקושים הדביליים שלו במשך כל הנסיעה. שרבטתי עוד רוּנה שיצרה מחסום בלתי נראה בינו לביני. היא תחסום כל רעש, ואני אוכל לנסוע הביתה בשלווה. כבר עיניתי את עצמי מספיק ליום אחד.

¤ ¤ ¤

כשעצרנו בסופו של דבר ליד הבניין שלי השפתיים של טרקין עוד נעו. לא נראה לי שהוא הפסיק לדבר ליותר מכמה שניות במשך כל הנסיעה. שיבחתי את עצמי על התכנון המוקדם והסרתי את הכישוף.

״...ואז אמרתי לו שהוא טועה,״ הוא סיים בדרמטיות.

״מצוין,״ מלמלתי. ״חמישים פאונד.״

הוא נראה המום. ״כמה?״

״חמישים פאונד,״ חזרתי. בתוספת מס מיוחד ללקוחות כמוהו שמעצבנים אותי.

טרקין משך בכתפיים ונתן לי את הכסף. לא הופתעתי שלא היה טיפ; מניסיוני, ככל שהלקוח עשיר יותר קטן הסיכוי שיהיה נדיב. ככה גם הרגשתי פחות אשמה שגביתי ממנו יותר ממה שהייתי צריכה.

יצאתי מהמונית. טרקין לא זז. תופפתי בכף רגלי על המדרכה והבטתי בו בזעם דרך החלון. ״נו, זוז כבר.״

הוא נראה מופתע. תהיתי אם הוא מחכה שאפתח לו את הדלת כמו איזה נהג פרטי. ממש. לבסוף הוא קלט שאין לי כוונה להתרפס, פתח את הדלת בעצמו ויצא. נעלתי את המונית והלכתי. גמרנו עם זה.

״עשיתי את הדבר הנכון?״ הוא שאל בקריאה מאחוריי.

התעלמתי ממנו והאצתי את צעדיי. הוא יהיה חייב לקלוט את המסר מתישהו.

״אייבי...״

המשכתי הלאה. לרוע המזל רגליו של טרקין ארוכות משלי, ואני לא ממש רגילה לזוז מהר. הוא הדביק אותי בתוך שניות, תפס לי את המרפק וסובב אותי. ״תוריד ממני את הידיים,״ סיננתי.

הוא העיף אותן כאילו נכווה. ״סליחה,״ הוא מלמל. ״אבל הדעה שלך חשובה לי. תגידי לי מה את חושבת ואני אעזוב אותך.״

ברור שלא היה לי שמץ של מושג על מה הוא פטפט. נאנחתי. ״כן, בטח. עשית את הדבר הנכון.״

ארשת ההקלה שהוא עטה הפתיעה אותי. ״באמת? איזה יופי.״ הוא התקדם צעד אחד והביט בי ממרומי גובהו. ״תודה.״ לרגע הוא נראה מלא כנות אבל מייד חזר לעצמו. ״את יכולה לבוא אליי ואני אראה לך כמה אני מעריך את זה,״ הוא המה והתקרב אפילו יותר. הוא הרים יד והעביר את חלקה האחורי על הלחי שלי במגע קל כנוצה.

איכס. איכס. איכס. אצבעותיי עקצצו מרוב רצון לצייר רוּנה שתלמד אותו לא להתקרב אליי שוב לעולם. אבל רק אמרתי לעצמי להישאר רגועה והרמתי אליו מבט חינני מבין הריסים. עליתי על קצות האצבעות עד שהיינו אף אל אף. ״טרקין,״ מלמלתי חרש.

הוא הטה את הראש. שערו נפל על עין אחת והוא דיבר בקול עמוק. ״כן, אייבי?״

״אני חושבת שהבהרתי לך שאני מתעבת אותך,״ אמרתי ברוך. ״אל תתקרב אליי יותר בחיים. אל תיכנס למונית שלי, אל תגיד לי שלום אם ניפגש במסדרון. אני מכשפה טובה הרבה יותר ממך, ואם תטריד אותי שוב אתה תצטער.״

לא זכיתי להזדמנות לשמוע את תגובתו. שיעול רם נשמע מאחורינו. איכשהו ידעתי למי הוא שייך בלי לבדוק.

הסתובבתי אט־אט. זה היה גרוע יותר ממה חשבתי.

לפני שהספקתי לומר משהו טרקין פער את עיניו ופחות או יותר קד קידה בפנים קורנות. ״איפסיסימוס קולינגס! כמה נפלא שבאת לבקר במשכני החדש! והבאת איתך את אדפטוס אקזמפטוס וינטר. לעונג לי לראות את שניכם.״

הייתה לי הרגשה שהאיפסיסימוס מביט בטרקין כאילו הוא מנסה להיזכר מי הוא, אבל לא שמתי לב במיוחד לראש המסדר. כל תשומת ליבי הייתה נתונה לווינטר. לרוע המזל היה בלתי אפשרי לפענח את ארשת פניו. הגלימה האדומה שלבש רימזה על כך שהוא כאן בעניין רשמי ולא בביקור חברותי, כך שלא בדיוק התמלאתי בשמחה שנוכחותו הייתה אמורה להסב לי.

״וילְנֵב, נכון?״ שאל האיפסיסימוס. הוא הביט בטרקין בבלבול. ״אתה לא הבחור שמיז ויילד תקפה?״

״זה היה לפני שנים!״ קשקש טרקין בעליצות. הוא כרך את זרועו סביב כתפיי כאילו כדי להוכיח שאנחנו חברים הכי טובים עכשיו, ואז נזכר פתאום באיום שהשמעתי לפני שניות אחדות וסילק אותה בחיפזון. ״אולי נעלה? יש לי ויסקי נפלא בן עשרים שנה שאני בטוח שתאהבו.״

״באנו לדבר עם מיז ויילד, דווקא.״

טרקין מצמץ במהירות. ״מה?״ הוא השתעל. ״כלומר, כמובן! מה כבר עשית, אייבי? עוד שטויות?״ הבטתי בו בזעם, אבל הוא כמעט לא שם לב לכך בשל נוכחותו המאיימת של האיפסיסימוס. ״אני אעלה איתכם. אולי תוכלו לבוא לטעום מהוויסקי כשתסיימו איתה.״

וינטר הידק את לסתו. ״אנחנו עסוקים מאוד. רוץ לדרכך.״ ההתנשאות בקולו הייתה ברורה לכול. הייתי יכולה לחבק אותו. הייתי צריכה לחבק אותו.

טרקין הביט באיפסיסימוס כאילו ציפה שיסתייג, אבל כאשר ראש המסדר רק שילב ידיים ושתק, הוא הטה את ראשו הצידה והתחיל להתרחק. אפילו אני ראיתי שהוא גורר רגליים. סקרנותו לגבי הביקור שלהם הייתה גדולה יותר מהכבוד שרחש למעמדם, והיה ברור שהוא רוצה לצותת לדבריהם.

בחנתי את שניהם. ״אתם רוצים להיכנס?״

האיפסיסימוס חייך בפעם הראשונה. ״תודה, מיז ויילד. תהיה בכך מן התבונה. אנחנו לא רוצים שמישהו יצותת לשיחה. אחרייך.״

הנהנתי פעם אחת במבוכה מפתיעה. לא היה לי שמץ של מושג מה שניהם עושים כאן, אבל לא נראה לי שהם הגיעו כי וינטר רצה לקחת אותי למיטה ולכסות אותי בנשיקות, וגרר איתו את האיפסיסימוס רק כדי שיעניק את ברכתו לזיווג בינינו. בכל אופן, זה היה רעיון משעשע.

ניגשתי לדלת הכניסה ופניתי להזמין את המעלית מתוך הרגל ולא במחשבה מודעת. וינטר נאנח מייד כאילו זה מרגיז אותו. הבטתי בו קצרות. ״אתם מעדיפים לעלות במדרגות?״

האיפסיסימוס ענה. ״אלליי, לא. עצמותיי חורקות נורא לאחרונה. זה מה שקורה כשמגיעים לגילי. צעירים כמוכם עוד יכולים לצפות לכל האושר הזה. למען האמת אני מברך על הטכנולוגיה שמסייעת לי בדרכי. במגוריי במסדר אין שום דבר כזה, כמובן. יום יבוא ונמצא דרך לשלב את הקִדמה של המאה העשרים ואחת עם הקסם הקדום, אבל אני לא מניח שהדבר יתרחש בתקופת חיי.״

הוא שפע מילים והיה ידידותי מאוד. לא נראה שאני עומדת להיכבל בשלשלאות בעוון שימוש לרעה בקסם מחוץ למסדר או משהו כזה. עכשיו כבר הייתי סקרנית, וכשהמעלית הגיעה הזמנתי את שניהם להיכנס והצטרפתי אליהם.

המעלית די קטנה וצפופה, כך שנאלצתי לעמוד קרוב מאוד אל וינטר. התחככתי בו לגמרי במקרה ובלי כוונה. הוא עיווה פנים ונרתע, וליבי צנח עד לכפות הרגליים. טוב, קיבלתי תשובה על שאלה אחת.

הקפדתי להביט היישר קדימה, והוקל לי כשהגענו לקומה שלי ויכולתי לצאת ולתת לו מקום. שלושתנו הלכנו בשתיקה נוקשה במסדרון לדירה שלי.

ברוטוס היה שרוע בגבו על הספה, ארבע כפותיו באוויר ובטנו הענקית מוצגת לראווה. כשנכנסנו הוא פקח עין עצלה לכדי חריץ. ״איש,״ הוא אמר. ״טוב.״

כחכחתי. ״איפסיסימוס קולינגס, תכיר את חיית הכשף שלי.״

ראש המסדר נעץ מבט בברוטוס. ״כן, אדפטוס וינטר סיפר לי עליו. עליי להודות שלא האמנתי לחלוטין. חתול מדבר! יוצא מגדר הרגיל.״ הוא ניגש ופנה אל ברוטוס. ״אני יכול לשבת כאן?״

ברוטוס התעלם ממנו.

ליקקתי את השפתיים. ״שב בבקשה. אני יכולה להציע לכם משהו לשתות? יש לי, אה, מים.״ מזמן לא ערכתי קניות ולא הייתי בטוחה שהחלב ראוי לשתייה.

״לא, תודה.״ האיפסיסימוס התיישב בתשומת לב והקפיד שלא להפריע לברוטוס כהוא זה.

הבטתי בווינטר. הוא הכניס ידיים לכיסים ונראה משועמם. ״תרצה לשתות משהו?״ שאלתי אותו.

הוא נד בראשו והתיישב על הכיסא ממול. אני תפסתי מקום בקצה הנגדי של הספה. ברוטוס התגלגל אל הבטן והתחיל לחבוט בחפת השרוול של האיפסיסימוס. ואז הוא התקיף ושרט את ידו עד זוב דם.

חרא קטן. ״סליחה!״ קפצתי ותפסתי את ברוטוס. זנבו היטלטל בעוז מצד לצד. ״הוא לא תמיד נחמד לזרים.״ הוא התחבט בין זרועותיי, ולבסוף נחלץ וקפץ מייד לחיקו של וינטר. כולנו הבטנו בו כשהוא הסתובב פעמיים ואז התכרבל ונרדם. גירדתי את העורף. בסדר.

האיפסיסימוס החליף מבט עם וינטר ואז חזר להתמקד בי. ״מיז ויילד, באנו לבקש את עזרתך.״

הופתעתי. ציפיתי לשמוע כל מיני דברים, אבל זה ממש לא היה אחד מהם. סגרתי לאט את פי הפעור ואמרתי לעצמי לא להחליט כלום כרגע. חזרתי לשבת בחשש, אבל לא נשענתי לאחור; התכוונתי לברוח במקרה הצורך. ברוטוס יצטרך לדאוג לעצמו. ״אני שומעת.״

״אדפטוס וינטר דיבר רבות בשבחך. למרות הנסיבות שחיברו ביניכם בחודש שעבר, הוא חש הערכה רבה כלפייך.״

חיוך עלה מעצמו על שפתיי, אבל מבטו של וינטר היה נעוץ בנקודה כלשהי על הקיר הרחוק. למה הוא לא מוכן להסתכל עליי?

״עבדנו יפה יחד ופתרנו פשעים חמורים.״ שתקתי לרגע. ״אבל אני בכל זאת לא רוצה להיות במסדר.״

האיפסיסימוס צחק קצרות. ״לא לשם כך באנו. אל חשש.״ הוא נשען מעט קדימה והזיז את ידיו. דם עדיין זלג בעקבות מתקפת הפתע של ברוטוס. זה לא היה סימן טוב במיוחד, למרות החמימות שנבעה ממנו. ״אמרי לי, שמעת על 'מִקְסָם'?״

נעצתי בו מבט, לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון. ״תוכנית הטלוויזיה?״

הוא הנהן בסיפוק. ״אכן כן. שמעתי שהיא די פופולרית.״

פופולרית? זאת התוכנית הנצפית ביותר במדינה כבר שנים. לא פספסתי שום פרק. פתאום עלתה בי מחשבה והזדקפתי במקומי.

״אם אתם צריכים מישהו שיצפה בתוכנית בתשומת לב כדי לחפש סימנים למכשפים שיכולים להיות בעלי עוצמה, אני המישהו. המישהי. לא משנה. אני יכולה להגיד לך שלרוב המתמודדים שם יש מעט מאוד כוח קסם. היחסים ביניהם והמצבים שבהם מעמידים אותם יותר מעניינים מהכישופים שהם מצליחים להטיל. אבל אני מוכנה שתשלמו לי כדי לצפות. זה יהיה קשה,״ אמרתי, ״אבל אם זה יעזור לכם, אני מוכנה להקריב את עצמי.״

וינטר פלט נחירה. ״אנחנו לא נשלם לך לשבת על התחת ולצפות בטלוויזיה, אייבי.״

חבל. פגשתי את עיניו הכחולות להפליא. ״היה שווה לנסות.״

״כן, כי לא היית מתאמצת בשביל משהו אחר, נכון?״

הנימה הביקורתית פגעה בי. שילבתי ידיים והבטתי בו בבלבול. אפשר להגיד על וינטר הרבה דברים, אבל הוא אף פעם לא היה אטום או אכזרי. אפילו האיפסיסימוס נראה המום.

וינטר הבחין באיחור קל שכנראה הגזים. ״סליחה,״ הוא מלמל.

״כן,״ השתעל האיפסיסימוס. ״העניין הוא שהמפיקים של 'מִקְסָם' מתכננים עונה חדשה. אבל במקום שנים־עשר מכשפים־לעתיד בלונדון, הם מתכננים להוציא משלחת לטבע. הם כבר בחרו משתתפים, אבל במהלך ההכנות בשטח אחד מהם הלך לעולמו בצורה, אה, לא נעימה.״

קרעתי את מבטי מעל וינטר וניסיתי להתמקד. ״אחד מהם מת?״

״לצערנו, כן. בנסיבות חשודות ביותר. זה לא היה מוות טבעי.״

שאפתי אוויר בקול. ״זה נורא. אני מתארת לעצמי שאתם מוטרדים כי אתם חושבים שקסם היה מעורב בעניין?״

האיפסיסימוס הקדיר פנים. ״אין סימנים מובהקים. בנג'מין אלברטס, האומלל שמת, בּוּתר, ואיבריו נמצאו מפוזרים בביצה.״

עיוויתי פנים. נשמע מגעיל. ״אין סימנים מובהקים,״ אמרתי לאט, בעודי מהרהרת במה שאמר. ״אבל יש רמזים משניים לקסם?״

האיפסיסימוס הנהן. ״מי שהרג אותו לא השתמש בקסם, אבל היה לו מגע איתו לאחרונה. המשקעים היו קלושים, אבל קיומם לא מוטל בספק.״

ניסיתי בכל הכוח לא לחשוב מי יכול לקרוע לגזרים אדם חי ונושם. ״מה אומרים במשטרה?״

״הם חושבים שאין די ראיות לקסם כדי לערב אותנו. ואין להם גם שום ראיות לכך שהמוות קשור לתוכנית הטלוויזיה.״

הפנמתי את הדברים. בלי ראיות ישירות לכישופים כלשהם, המסדר לא יהיה מעורב בחקירה באופן אוטומטי, ולא יוכל לתבוע להשתלב בה. הייתה לי הרגשה שזה לא מקובל על האיפסיסימוס.

הוא המשיך. ״לחברת ההפקה שמאחורי 'מִקְסָם' יש כוח רב. יש להם קשרים בחלונות גבוהים והם משכו בחוטים כדי שיאפשרו להם להמשיך עם התוכנית. כבר יש להם מחליף לבנג'מין אלברטס והם מוכנים להתחיל בצילומים בשבוע הבא.״

״הגשנו בקשה שנציג המסדר יהיה נוכח בכל עת כדי להבטיח את ביטחונם של שאר המתמודדים,״ אמר וינטר. ״אומנם לא נראה שיכולות הקסם שלהם מספיקות כדי להכניס אותם למסדר, אבל שאר המדינה לא רואה את הדברים כך.״

״אם עוד מתמודדים ימותו, אנשים יאשימו את המסדר,״ אמרתי לאט. ״כי לכאורה הם מכשפים.״

״אכן.״ שריר קפץ בלסת של וינטר. ״אנחנו ניראה רע מאוד. וכמובן, אנחנו לא רוצים שעוד משתתפים ימותו.״

כן, טוב, גם זה שיקול. ״תן לי לנחש,״ אמרתי ביובש. ״החברה סירבה לבקשה שלכם. הם לא רוצים שמישהו מהמסדר יתעסק בתוכנית הכי פופולרית שלהם.״

״הבנת את המצב לאשורו, מיז ויילד,״ אמר האיפסיסימוס. ״איננו יכולים להרשות לעצמנו עוד פרסומים שליליים כרגע. אם יהיו מקרי מוות נוספים, יאשימו אותנו שלא פעלנו קודם לכן, אבל לא מאפשרים לנו לחקור את המקרה הראשון, או להיות נוכחים להגנה מפני מקרים נוספים. בשל הקהל הרחב שיש לתוכנית, זהו מצב המחייב תשומת לב מדוקדקת. דרוש לנו אדם שאינו מקושר למסדר, שיבוא במסווה ויגלה בדיוק מה מתרחש שם.״

צמרמורת נעימה גלשה לאיטה במורד עמוד השדרה שלי. ״אני.״

וינטר שינה תנוחה, וברוטוס נהם בחיקו. ״התפקיד שלך הוא לדווח לנו, ותו לא. את תהיי שם אך ורק כדי לצפות במתרחש.״

״רק לראות מה קורה?״ חייכתי. ״אני מסוגלת.״ למעשה, זה נשמע מתאים לי בדיוק. חוץ מזה, אפילו אם מתמודד אחד מת בטרם עת, זה לא אומר שיהיו עוד. אולי סתם היה לו מזל רע. מזל רע מאוד.

לפני שווינטר הספיק להשמיע עוד הערה על הנטייה שלי לעצלנות, האיפסיסימוס התערב. ״אנחנו מעריכים זאת מאוד. את המועמדת המושלמת, מיז ויילד. את מבינה לחלוטין את טבעו של הקסם, אבל אין לך כרגע קשר למסדר. אפילו אם יגלו את עברך איתנו, לאיש לא תהיה סיבה לחשוב שאת עובדת עבורנו.״

״כי קודם סילקתם אותי ואחר כך אילצתם אותי לעבוד עבורכם בניגוד לרצוני,״ אמרתי.

האיפסיסימוס הטה את ראשו. ״בדיוק.״ הוא הישיר אליי מבט. ״תעזרי לנו?״

״ברור. זה לא נשמע קשה במיוחד.״ הבטתי בווינטר. ״אני יכולה להתאמץ קצת.״

הוא הסב את עיניו. האיפסיסימוס מחא כפיים. ״מצוין. ידעתי שאנחנו יכולים לסמוך עלייך.״ הוא הביט בשעונו. ״אשאיר את אדפטוס וינטר שיעבור איתך על כל הפרטים. לצערי עליי ללכת.״

כולנו קמנו. אפילו ברוטוס נראה להוט לנהוג בנימוס, אם כי עדיין הביט באיפסיסימוס העוזב בעיניים מכווצות. ומאחר שככל הנראה החליט שעליו לוודא שראש המסדר אכן הולך, הוא התמתח ועקב אחריו במסדרון.

ואז הדלת נסגרה והייתי לבד עם וינטר.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

מדריך העצלה לקסם 2 - מכשפה ידוענית הלן הרפר

פרק 1

הגיע זמן ספה!

האצתי על פני קבוצת נשים עמוסות שקיות של מותגי מעצבים שהרימו את זרועותיהן באלגנטיות אל האוויר בניסיון לעצור אותי, והתעלמתי מהצפצופים החוזרים ונשנים בטלפון שלי שהיו אמורים להזעיק אותי לנוסעים פוטנציאליים. הרווחתי היום מספיק כדי לשלם את החשבונות, והייתי בדרך הביתה כדי לשבת ולהרים את הרגליים. כמה כיף להיות עצמאית. אני יכולה להפסיק לעבוד ברגע שאני רוצה, ולעזאזל עם הכל, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות.

הגברתי את המוזיקה וחייכתי לעצמי באושר. אם אסע ברחובות הנכונים אני יכולה להיות בבית תוך רבע שעה. ואז בלמתי בכוח, וכמעט נקעתי את הצוואר.

מכשפה בגלימה אדומה עמדה בפינת הרחוב. שלום לך... נעצרתי לידה ופתחתי את החלון. ״לאן?״

״לא חשבתי שתעצרי,״ היא אמרה בהפתעה. ״אני בדרך למטה המסדר.״ היא הביטה בי בחשש, כאילו ציפתה שאסרב בנימוס. היה ברור שהיא לא מזהה אותי, אבל אני לא נגד מכשפות. ממש לא. פעם התרחקתי מהמסדר כמו מאש, אבל הדברים השתנו מבחינתי.

״מצוין!״ קרנתי מאושר. ״בואי.״

היא נכנסה בתנועה מגושמת למושב האחורי, ושולי הגלימה שלה כמעט נתפסו בדלת. היא משכה את הבד, ובסופו של דבר הצליחה להכניס אותו יחד איתה ויצאנו לדרך.

״קצת מאוחר, לא?״ שאלתי.

היא הביטה בי בתמיהה במראה הפנימית. ״סליחה?״

״בשביל עבודה,״ הסברתי. ״קצת מאוחר בשביל עבודה.״

היא גירדה את זרועה. ״אני בתורנות.״ שתיקה השתררה לרגע. ״עניין חשאי.״

כמעט פלטתי נחירה. ממש לא מזיז לי למה היא בדרך לעבודה בשעה כזאת. המסדר מקפיד שהמזימות שלו יישארו חשאיות ככל האפשר, משום־מה; אם הם רוצים להסתתר מהעולם האמיתי, זה עניינם. סתם ניסיתי לנהל שיחה. אני בכלל מעדיפה נוסעים שתקנים. לפעמים זה ממש מעיק לקשקש על מזג האוויר או על פוליטיקה או מה שלא יהיה.

נסעתי ברחובות צדדיים כדי להתחמק מהפקקים של שעת העומס, והורדתי אותה לפני הבניין של קסם רוּנות. מכשף אחר חיכה בחוץ וניגש אל המונית שלי, אבל העמדתי פנים שאני לא רואה אותו, ועוד לפני שהוא הספיק לפתוח את הדלת כבר נסעתי לאורך הקמפוס והסתכלתי טוב־טוב מסביב.

ידעתי שזה מטופש מצידי; אולי אני אפילו מפתחת אובססיה. אבל אני לא עוקבת אחרי וינטר. במקרה הייתה לי נוסעת שביקשה להגיע לכאן. סתם צירוף מקרים.

אולי אם אומר את זה לעצמי מספיק פעמים זאת תהיה האמת.

עצרתי שוב, הפעם מחוץ למבנה האפור הגוצי של ענף ארקנה. בגלל השעה המאוחרת לא דלקו בו הרבה אורות, ולא התכוונתי לחכות זמן רב. אבל אם אדפטוס אקזמפטוס רפאל וינטר, שעיני הספיר שלו מסוגלות לבלום עדר של נשים דוהרות, במקרה יסיים לעבוד בשעה הזאת...

תופפתי באצבעות על ההגה. יש לו מכונית. הוא לא צריך מונית. אבל אם הוא יצא, יהיה לא מנומס לא לומר לו שלום. הרי עבדנו יחד בצמידות רבה בחודש שעבר. צמידות רבה.

הכבילה הקסומה שחיברה אותנו זה לזה הוסרה, וכבר לא נאלצתי להישאר בקרבתו. אני כבר לא חייבת לעבוד איתו. אבל הייתה לאיש הזה נטייה מעצבנת להתגנב בלי הזמנה אל תוך מחשבותיי, נטייה שלא היה לה שום קשר לקסם, וקשר הדוק ביותר לפרץ לוהט ועז של תאווה טהורה. ואולי עוד משהו, אבל ניסיתי לא לחשוב עליו יותר מדי.

לא ראיתי את וינטר ולא שמעתי ממנו מאז נטש את מיטתי בשיא המהירות, אחרי בילוי שתוי למדי בבר קריוקי. לא היה אמור להיות לי אכפת. אבל היה לי.

אור נוסף כבה בתוך הבניין וחיכיתי בנשימה עצורה. דקה או שתיים לאחר מכן דשדש מן הדלתות הראשיות מכשף מבוגר למדי, ואחריו שלושה מכשפים צעירים יותר. כולם נראו עייפים. המסדר הקדוש של ההארה הקסומה בהחלט תובע את ליטרת הבשר שלו.

בעל־כורחי תהיתי על מה הם עובדים. זה לא היה ממש ענייני, כבר לא. לא רציתי להרגיש כמו המכשפים האלה בסוף ימי העבודה שלי. אני פשוט לא טיפוס כזה. אף על פי כן, לא יכולתי להתכחש לניצוץ הסקרנות שאחז בי.

חמש דקות חלפו. ואז עשר. נאנחתי. זה מגוחך; או שווינטר בפנים ועדיין עובד — וגם ימשיך לעבוד — או שהוא כבר הלך. אין טעם לחכות כאן. בכל מקרה, אם הוא לא רוצה לראות אותי — אני לא יכולה להכריח אותו.

נענעתי את הראש לנוכח הטיפשות שלי, ובדיוק אז יצאה מהבניין מכשפה אחרת. אותה זיהיתי. קפצתי מהרכב ונופפתי. ״איב!״

שכנתי ארוכת הגפיים מצמצה בהפתעה, אבל היא חייכה וניגשה אליי. ״טוב לראות אותך, אייבי. מה את עושה באזור הזה?״

סובבתי תלתל בלונדיני סביב אצבעי. ״אה,״ אמרתי באגביות מוגזמת, ״הורדתי פה נוסעת. חשבתי לעבור, למקרה שאת בסביבה וצריכה טרמפ הביתה.״

מצחה החלק של איב התקמט. ״יש לי מכונית. חשבתי שאת יודעת.״

ידעתי. כמובן. ״אה...״

״אבל אם את מחפשת חֶברה אני יכולה לבוא איתך.״ היא הביטה בי בחשש מהול בדאגה. ״ככה אני אחסוך את הדלק, ומחר אבוא באוטובוס.״

התכווצתי מבפנים. איב באמת מסוגלת לעשות את זה מרוב שהיא נחמדה, אבל זה ממש לא יהיה הוגן. נופפתי יד בביטול וחייכתי. ״לא, לא צריך. עברתי כאן רק כי הייתי בסביבה.״

לאחרונה ראיתי אותה מעט מאוד ושיערתי שהיא בטח עובדת המון. לא נראה לי שיש בכלל אוטובוסים בשעות שהיא יוצאת לעבודה, וממש לא היה לי דחוף לקום בשעה כזאת כדי להסיע אותה בחזרה לכאן. אין לי מושג איך מישהו שלא חסרים לו איזה מיליון תאי מוח רוצה לקום מוקדם כל כך. טוב, כל אחד והבחירות שלו.

נראה שהוקל לה. ״ממילא אני צריכה לעשות ביקור בית מהיר בדרך,״ היא הודתה. ״בשביל משימה חדשה שקיבלתי.״

הדבקתי על פניי מבט אדיש. ״אה, כן?״

״יש קבוצת מכשפים שלא שייכים למסדר שעושים קצת צרות. המנחָה שלי רוצה שאני אתפוס שיחה עם אחד מהם ואנסה לשכנע אותם להוריד הילוך.״

המנחה של איב היה אמור להיות וינטר, אבל בסוף הצמידו אותה למישהי אחרת. נשכתי את שפתי התחתונה. ״איך הולך עם המנחה שלך?״

״היא נהדרת.״ איב חייכה. ״אני לומדת כל כך הרבה, אייבי, וזה כיף כל כך.״

כיף? היה ברור שההגדרות שלנו למילה שונות. לשרוץ על הספה — כיף; ימי עבודה של ארבע־עשרה שעות עם מרובעים של המסדר — לא כיף. ״ויש איתך עוד מכשפים חדשים?״ שאלתי. ״חדשים בענף ארקנה?״

איב כיווצה את השפתיים כאילו היא מנסה לא לצחקק. יופי. היא יודעת בדיוק למה אני כאן. ״אדפטוס אקזמפטוס וינטר עדיין לא לקח שותף חדש.״

״אני לא... כלומר, לא...״ אוף. נאנחתי והודיתי באמת. ״מה שלומו?״

״אני יכולה לתת לך את מספר הטלפון שלו ותשאלי אותו בעצמך,״ היא הציעה בבגרות שלווה של מישהי שלא נדלקה בטעות על מישהו בעוצמה שמוחצת את נשמתה. ״או שאני יכולה לומר לו שהיית כאן ו...״

״לא!״ ממש לא רציתי שווינטר יחשוב שאני משוטטת בסביבה בתקוות שווא לראות אותו — גם אם זה נכון. ואם אצלצל אליו והוא לא ירצה לדבר איתי, אני ארגיש עוד יותר גרוע. הוא אמר לי שעדיף לנו לשכוח שהלילה המשותף שלנו התרחש בכלל. בכל אופן, אין לנו שום דבר משותף. אני חייבת להפסיק לחשוב עליו. אני לא איזו מתבגרת חולת אהבה, אפילו אם ככה אני מרגישה.

״אני צריכה לזוז,״ אמרתי בחיפזון. ״ברוטוס לא ידע איפה אני.״

איב חייכה. ״ברור, אייבי. אם תשני את דעתך, תגידי לי.״

הנהנתי בהיסח הדעת. ״נתראה.״

חיכיתי בזמן שאיב ניגשה למגרש החנייה, ואז הסתובבתי בחזרה למונית שלי. אני אחזור הביתה, אזמין מנת קארי, אפתח בקבוק יין ולא אחשוב על רפאל וינטר. אפילו לא פעם אחת.

התנעתי, ושכחתי לגמרי שהאור שמציין שהמונית פנויה עדיין דולק. עוד לפני שהעברתי להילוך, מישהו פתח את הדלת ונכנס למושב האחורי. ״אני לא עובדת עכשיו,״ נהמתי.

״טוב לראות גם אותך,״ מלמל קולו החלקלק של טרקין.

חשקתי שיניים. בגלל זה הייתי צריכה להקשיב לחושים שלי ולא להתקרב למסדר. אם זה היה תלוי בי, יריבי בעל השיער המתנפנף היה נענש בתלייה ובביתור איברים, בעוון מזימותיו להיפטר מאיב. אבל היא העדיפה לשכוח את הבחישות שלו והאמינה שמגיעה לו הזדמנות נוספת.

״עוף מפה, טרקין.״

״האור שלך דולק, את זמינה לנסיעה.״

כיביתי אותו. ״לא נכון.״ הפניתי את הראש והבטתי בו בזעף. בניגוד למכשפים האחרים שראיתי הערב, הוא נראה נינוח וחסר דאגות לחלוטין. ״עזוב אותי.״

בתגובה, טרקין הידק בנקישה את חגורת הבטיחות. גלגלתי עיניים. למה אני? הנפתי את אצבעותיי ברוּנָה פשוטה וחגורת הבטיחות נפתחה מעצמה.

טרקין צקצק. ״נו, באמת. החוק ברור מאוד, אייבי. אני לקוח משלם ואת חייבת לקחת אותי ליעד שאליו אני רוצה להגיע. אחרת,״ הוא נד בראשו בצער, ״אני איאלץ להגיש נגדך תלונה רשמית.״

ברצינות? ״טרקין, אל תהיה אפס גמור. צא מהמונית שלי וזהו.״

הוא שילב זרועות. ״לא.״ הוא הביט לי בעיניים. ״אני לא משקר, אייבי. אם לא תיקחי אותי לאן שאני רוצה, אני אתלונן.״ הוא חייך בעוקצנות. ״בכתב.״

תהיתי אם הוא באמת חושב שזה אמור להפחיד אותי. ״אני חושבת שאתמודד,״ אמרתי ביובש. ״אני בדרך הביתה.״

״מושלם.״ חיוכו התרחב, וחשף שיניים בוהקות מלובן שוודאי עלו לו לא מעט. ״גם אני.״ הוא נשען לעברי. ״ועכשיו אנחנו גרים באותו בניין, כך שאין לך סיבה לא להסיע אותי לשם.״

נעצתי בו מבט. ״סליחה?״

״עברתי דירה.״

״לבניין שלי?״

״כן.״

״אתה משקר.״

הוא פרש מולי את שתי כפות ידיו. ״למה לי לשקר? אני בקומה רביעית. דירה שלוש.״

המשפחה שגרה שם באמת עזבה בחודש שעבר. הבטתי בו בעיניים מכווצות. טרקין אף פעם לא עשה משהו בלי סיבה — והסיבה תמיד שירתה את האינטרסים שלו. הבניין שבו איב ואני גרות מקסים, אבל אנשים שנולדו למשפחות עשירות, כמו טרקין, לא גרים בו; הוא לא יומרני, לא יקר בצורה מופרכת ולא אופנתי. ״אתה מרושש?״ אפשר לקוות.

הוא צחק. ״אל תדברי שטויות. אבא פשוט חושב שהגיע הזמן שאני אפסיק להסתמך על המשפחה. אני יוצא לדרך עצמאית.״

הבטתי בו בתשומת לב. הייתי בטוחה שזה לא כל הסיפור. ככל שחשבתי יותר, נראה היה לי סביר יותר שכתובתו החדשה נבחרה במטרה ליצור רושם שהוא אדם מן השורה, בתקווה שבכירי המסדר יראו אותו בעין יפה.

אחרי המהומה והשחיתות סביב הקידומים במסדר, הם ודאי רוצים להבהיר לעולם שהמערכת שלהם מבוססת אך ורק על סגולותיו האישיות של כל אדם. הם לא רוצים להיראות כמי שמקדמים צאצא של משפחה עשירה ועתירת קשרים. אפליה מתקנת בסגנון המסדר. טרקין יורד אל העם כי הוא חושש שמעמדו המיוחס לא יאפשר לו להגיע לרמה שנייה עד שהרעש יירגע. סביר להניח שלא מזיק שהוא עבר לבניין שבו גרה איב, בהתחשב בעובדה שאותה כבר קידמו מעבר לרמתו.

״איפה המכונית שלך?״ שאלתי. הוא תמיד התהדר ברכבי ראווה שלא היו נראים חריגים על מסלולי המרוצים. אין מצב שהוא ויתר על רכב היוקרה הנוכחי שלו. על אזור המגורים, אולי. על המכונית? בחיים לא.

״במוסך.״ הוא קימט את האף. ״יכול להיות שהיה לי עימות עם עץ בסוף השבוע האחרון.״

לא הופתעתי כלל וכלל. ״אפס,״ אמרתי בביטול.

הוא לא התווכח איתי, רק נשען קדימה וחיוך מוכר עיקל את שפתיו. כשהייתי צעירה הוא הצליח לשכנע אותי לעשות כמעט כל מה שהוא רצה בעזרת הפרצוף הזה. אבל אני כבר לא נערה מתבגרת.

״נו, באמת, אייבי. אני רוצה לדבר איתך, בואי נשכח את העבר. אנחנו יכולים להיות שוב חברים.״ הוא שם דגש מסוים על המילה ״חברים״, מה שגרם לי לעקם את הפרצוף מרוב גועל.

״ניסיתי את זה, והעיפו אותי,״ אמרתי.

הוא נשען לאחור ומשך בכתפיו כאילו ההפסד כולו שלי. ״שיהיה. אבל את תסיעי אותי הביתה. אני באמת רוצה לדבר איתך.״

טרקין כנראה נהנה מההזדמנות לתת לי הוראות. הרעיון לזרוק אותו מהמונית היה מפתה, אבל האפשרות לקחת ממנו כסף הייתה מפתה אפילו יותר. ועוד בלי לשנות את המסלול שלי.

סתמתי את הפה. בסדר. אבל אין מצב שאני מקשיבה לקשקושים הדביליים שלו במשך כל הנסיעה. שרבטתי עוד רוּנה שיצרה מחסום בלתי נראה בינו לביני. היא תחסום כל רעש, ואני אוכל לנסוע הביתה בשלווה. כבר עיניתי את עצמי מספיק ליום אחד.

¤ ¤ ¤

כשעצרנו בסופו של דבר ליד הבניין שלי השפתיים של טרקין עוד נעו. לא נראה לי שהוא הפסיק לדבר ליותר מכמה שניות במשך כל הנסיעה. שיבחתי את עצמי על התכנון המוקדם והסרתי את הכישוף.

״...ואז אמרתי לו שהוא טועה,״ הוא סיים בדרמטיות.

״מצוין,״ מלמלתי. ״חמישים פאונד.״

הוא נראה המום. ״כמה?״

״חמישים פאונד,״ חזרתי. בתוספת מס מיוחד ללקוחות כמוהו שמעצבנים אותי.

טרקין משך בכתפיים ונתן לי את הכסף. לא הופתעתי שלא היה טיפ; מניסיוני, ככל שהלקוח עשיר יותר קטן הסיכוי שיהיה נדיב. ככה גם הרגשתי פחות אשמה שגביתי ממנו יותר ממה שהייתי צריכה.

יצאתי מהמונית. טרקין לא זז. תופפתי בכף רגלי על המדרכה והבטתי בו בזעם דרך החלון. ״נו, זוז כבר.״

הוא נראה מופתע. תהיתי אם הוא מחכה שאפתח לו את הדלת כמו איזה נהג פרטי. ממש. לבסוף הוא קלט שאין לי כוונה להתרפס, פתח את הדלת בעצמו ויצא. נעלתי את המונית והלכתי. גמרנו עם זה.

״עשיתי את הדבר הנכון?״ הוא שאל בקריאה מאחוריי.

התעלמתי ממנו והאצתי את צעדיי. הוא יהיה חייב לקלוט את המסר מתישהו.

״אייבי...״

המשכתי הלאה. לרוע המזל רגליו של טרקין ארוכות משלי, ואני לא ממש רגילה לזוז מהר. הוא הדביק אותי בתוך שניות, תפס לי את המרפק וסובב אותי. ״תוריד ממני את הידיים,״ סיננתי.

הוא העיף אותן כאילו נכווה. ״סליחה,״ הוא מלמל. ״אבל הדעה שלך חשובה לי. תגידי לי מה את חושבת ואני אעזוב אותך.״

ברור שלא היה לי שמץ של מושג על מה הוא פטפט. נאנחתי. ״כן, בטח. עשית את הדבר הנכון.״

ארשת ההקלה שהוא עטה הפתיעה אותי. ״באמת? איזה יופי.״ הוא התקדם צעד אחד והביט בי ממרומי גובהו. ״תודה.״ לרגע הוא נראה מלא כנות אבל מייד חזר לעצמו. ״את יכולה לבוא אליי ואני אראה לך כמה אני מעריך את זה,״ הוא המה והתקרב אפילו יותר. הוא הרים יד והעביר את חלקה האחורי על הלחי שלי במגע קל כנוצה.

איכס. איכס. איכס. אצבעותיי עקצצו מרוב רצון לצייר רוּנה שתלמד אותו לא להתקרב אליי שוב לעולם. אבל רק אמרתי לעצמי להישאר רגועה והרמתי אליו מבט חינני מבין הריסים. עליתי על קצות האצבעות עד שהיינו אף אל אף. ״טרקין,״ מלמלתי חרש.

הוא הטה את הראש. שערו נפל על עין אחת והוא דיבר בקול עמוק. ״כן, אייבי?״

״אני חושבת שהבהרתי לך שאני מתעבת אותך,״ אמרתי ברוך. ״אל תתקרב אליי יותר בחיים. אל תיכנס למונית שלי, אל תגיד לי שלום אם ניפגש במסדרון. אני מכשפה טובה הרבה יותר ממך, ואם תטריד אותי שוב אתה תצטער.״

לא זכיתי להזדמנות לשמוע את תגובתו. שיעול רם נשמע מאחורינו. איכשהו ידעתי למי הוא שייך בלי לבדוק.

הסתובבתי אט־אט. זה היה גרוע יותר ממה חשבתי.

לפני שהספקתי לומר משהו טרקין פער את עיניו ופחות או יותר קד קידה בפנים קורנות. ״איפסיסימוס קולינגס! כמה נפלא שבאת לבקר במשכני החדש! והבאת איתך את אדפטוס אקזמפטוס וינטר. לעונג לי לראות את שניכם.״

הייתה לי הרגשה שהאיפסיסימוס מביט בטרקין כאילו הוא מנסה להיזכר מי הוא, אבל לא שמתי לב במיוחד לראש המסדר. כל תשומת ליבי הייתה נתונה לווינטר. לרוע המזל היה בלתי אפשרי לפענח את ארשת פניו. הגלימה האדומה שלבש רימזה על כך שהוא כאן בעניין רשמי ולא בביקור חברותי, כך שלא בדיוק התמלאתי בשמחה שנוכחותו הייתה אמורה להסב לי.

״וילְנֵב, נכון?״ שאל האיפסיסימוס. הוא הביט בטרקין בבלבול. ״אתה לא הבחור שמיז ויילד תקפה?״

״זה היה לפני שנים!״ קשקש טרקין בעליצות. הוא כרך את זרועו סביב כתפיי כאילו כדי להוכיח שאנחנו חברים הכי טובים עכשיו, ואז נזכר פתאום באיום שהשמעתי לפני שניות אחדות וסילק אותה בחיפזון. ״אולי נעלה? יש לי ויסקי נפלא בן עשרים שנה שאני בטוח שתאהבו.״

״באנו לדבר עם מיז ויילד, דווקא.״

טרקין מצמץ במהירות. ״מה?״ הוא השתעל. ״כלומר, כמובן! מה כבר עשית, אייבי? עוד שטויות?״ הבטתי בו בזעם, אבל הוא כמעט לא שם לב לכך בשל נוכחותו המאיימת של האיפסיסימוס. ״אני אעלה איתכם. אולי תוכלו לבוא לטעום מהוויסקי כשתסיימו איתה.״

וינטר הידק את לסתו. ״אנחנו עסוקים מאוד. רוץ לדרכך.״ ההתנשאות בקולו הייתה ברורה לכול. הייתי יכולה לחבק אותו. הייתי צריכה לחבק אותו.

טרקין הביט באיפסיסימוס כאילו ציפה שיסתייג, אבל כאשר ראש המסדר רק שילב ידיים ושתק, הוא הטה את ראשו הצידה והתחיל להתרחק. אפילו אני ראיתי שהוא גורר רגליים. סקרנותו לגבי הביקור שלהם הייתה גדולה יותר מהכבוד שרחש למעמדם, והיה ברור שהוא רוצה לצותת לדבריהם.

בחנתי את שניהם. ״אתם רוצים להיכנס?״

האיפסיסימוס חייך בפעם הראשונה. ״תודה, מיז ויילד. תהיה בכך מן התבונה. אנחנו לא רוצים שמישהו יצותת לשיחה. אחרייך.״

הנהנתי פעם אחת במבוכה מפתיעה. לא היה לי שמץ של מושג מה שניהם עושים כאן, אבל לא נראה לי שהם הגיעו כי וינטר רצה לקחת אותי למיטה ולכסות אותי בנשיקות, וגרר איתו את האיפסיסימוס רק כדי שיעניק את ברכתו לזיווג בינינו. בכל אופן, זה היה רעיון משעשע.

ניגשתי לדלת הכניסה ופניתי להזמין את המעלית מתוך הרגל ולא במחשבה מודעת. וינטר נאנח מייד כאילו זה מרגיז אותו. הבטתי בו קצרות. ״אתם מעדיפים לעלות במדרגות?״

האיפסיסימוס ענה. ״אלליי, לא. עצמותיי חורקות נורא לאחרונה. זה מה שקורה כשמגיעים לגילי. צעירים כמוכם עוד יכולים לצפות לכל האושר הזה. למען האמת אני מברך על הטכנולוגיה שמסייעת לי בדרכי. במגוריי במסדר אין שום דבר כזה, כמובן. יום יבוא ונמצא דרך לשלב את הקִדמה של המאה העשרים ואחת עם הקסם הקדום, אבל אני לא מניח שהדבר יתרחש בתקופת חיי.״

הוא שפע מילים והיה ידידותי מאוד. לא נראה שאני עומדת להיכבל בשלשלאות בעוון שימוש לרעה בקסם מחוץ למסדר או משהו כזה. עכשיו כבר הייתי סקרנית, וכשהמעלית הגיעה הזמנתי את שניהם להיכנס והצטרפתי אליהם.

המעלית די קטנה וצפופה, כך שנאלצתי לעמוד קרוב מאוד אל וינטר. התחככתי בו לגמרי במקרה ובלי כוונה. הוא עיווה פנים ונרתע, וליבי צנח עד לכפות הרגליים. טוב, קיבלתי תשובה על שאלה אחת.

הקפדתי להביט היישר קדימה, והוקל לי כשהגענו לקומה שלי ויכולתי לצאת ולתת לו מקום. שלושתנו הלכנו בשתיקה נוקשה במסדרון לדירה שלי.

ברוטוס היה שרוע בגבו על הספה, ארבע כפותיו באוויר ובטנו הענקית מוצגת לראווה. כשנכנסנו הוא פקח עין עצלה לכדי חריץ. ״איש,״ הוא אמר. ״טוב.״

כחכחתי. ״איפסיסימוס קולינגס, תכיר את חיית הכשף שלי.״

ראש המסדר נעץ מבט בברוטוס. ״כן, אדפטוס וינטר סיפר לי עליו. עליי להודות שלא האמנתי לחלוטין. חתול מדבר! יוצא מגדר הרגיל.״ הוא ניגש ופנה אל ברוטוס. ״אני יכול לשבת כאן?״

ברוטוס התעלם ממנו.

ליקקתי את השפתיים. ״שב בבקשה. אני יכולה להציע לכם משהו לשתות? יש לי, אה, מים.״ מזמן לא ערכתי קניות ולא הייתי בטוחה שהחלב ראוי לשתייה.

״לא, תודה.״ האיפסיסימוס התיישב בתשומת לב והקפיד שלא להפריע לברוטוס כהוא זה.

הבטתי בווינטר. הוא הכניס ידיים לכיסים ונראה משועמם. ״תרצה לשתות משהו?״ שאלתי אותו.

הוא נד בראשו והתיישב על הכיסא ממול. אני תפסתי מקום בקצה הנגדי של הספה. ברוטוס התגלגל אל הבטן והתחיל לחבוט בחפת השרוול של האיפסיסימוס. ואז הוא התקיף ושרט את ידו עד זוב דם.

חרא קטן. ״סליחה!״ קפצתי ותפסתי את ברוטוס. זנבו היטלטל בעוז מצד לצד. ״הוא לא תמיד נחמד לזרים.״ הוא התחבט בין זרועותיי, ולבסוף נחלץ וקפץ מייד לחיקו של וינטר. כולנו הבטנו בו כשהוא הסתובב פעמיים ואז התכרבל ונרדם. גירדתי את העורף. בסדר.

האיפסיסימוס החליף מבט עם וינטר ואז חזר להתמקד בי. ״מיז ויילד, באנו לבקש את עזרתך.״

הופתעתי. ציפיתי לשמוע כל מיני דברים, אבל זה ממש לא היה אחד מהם. סגרתי לאט את פי הפעור ואמרתי לעצמי לא להחליט כלום כרגע. חזרתי לשבת בחשש, אבל לא נשענתי לאחור; התכוונתי לברוח במקרה הצורך. ברוטוס יצטרך לדאוג לעצמו. ״אני שומעת.״

״אדפטוס וינטר דיבר רבות בשבחך. למרות הנסיבות שחיברו ביניכם בחודש שעבר, הוא חש הערכה רבה כלפייך.״

חיוך עלה מעצמו על שפתיי, אבל מבטו של וינטר היה נעוץ בנקודה כלשהי על הקיר הרחוק. למה הוא לא מוכן להסתכל עליי?

״עבדנו יפה יחד ופתרנו פשעים חמורים.״ שתקתי לרגע. ״אבל אני בכל זאת לא רוצה להיות במסדר.״

האיפסיסימוס צחק קצרות. ״לא לשם כך באנו. אל חשש.״ הוא נשען מעט קדימה והזיז את ידיו. דם עדיין זלג בעקבות מתקפת הפתע של ברוטוס. זה לא היה סימן טוב במיוחד, למרות החמימות שנבעה ממנו. ״אמרי לי, שמעת על 'מִקְסָם'?״

נעצתי בו מבט, לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון. ״תוכנית הטלוויזיה?״

הוא הנהן בסיפוק. ״אכן כן. שמעתי שהיא די פופולרית.״

פופולרית? זאת התוכנית הנצפית ביותר במדינה כבר שנים. לא פספסתי שום פרק. פתאום עלתה בי מחשבה והזדקפתי במקומי.

״אם אתם צריכים מישהו שיצפה בתוכנית בתשומת לב כדי לחפש סימנים למכשפים שיכולים להיות בעלי עוצמה, אני המישהו. המישהי. לא משנה. אני יכולה להגיד לך שלרוב המתמודדים שם יש מעט מאוד כוח קסם. היחסים ביניהם והמצבים שבהם מעמידים אותם יותר מעניינים מהכישופים שהם מצליחים להטיל. אבל אני מוכנה שתשלמו לי כדי לצפות. זה יהיה קשה,״ אמרתי, ״אבל אם זה יעזור לכם, אני מוכנה להקריב את עצמי.״

וינטר פלט נחירה. ״אנחנו לא נשלם לך לשבת על התחת ולצפות בטלוויזיה, אייבי.״

חבל. פגשתי את עיניו הכחולות להפליא. ״היה שווה לנסות.״

״כן, כי לא היית מתאמצת בשביל משהו אחר, נכון?״

הנימה הביקורתית פגעה בי. שילבתי ידיים והבטתי בו בבלבול. אפשר להגיד על וינטר הרבה דברים, אבל הוא אף פעם לא היה אטום או אכזרי. אפילו האיפסיסימוס נראה המום.

וינטר הבחין באיחור קל שכנראה הגזים. ״סליחה,״ הוא מלמל.

״כן,״ השתעל האיפסיסימוס. ״העניין הוא שהמפיקים של 'מִקְסָם' מתכננים עונה חדשה. אבל במקום שנים־עשר מכשפים־לעתיד בלונדון, הם מתכננים להוציא משלחת לטבע. הם כבר בחרו משתתפים, אבל במהלך ההכנות בשטח אחד מהם הלך לעולמו בצורה, אה, לא נעימה.״

קרעתי את מבטי מעל וינטר וניסיתי להתמקד. ״אחד מהם מת?״

״לצערנו, כן. בנסיבות חשודות ביותר. זה לא היה מוות טבעי.״

שאפתי אוויר בקול. ״זה נורא. אני מתארת לעצמי שאתם מוטרדים כי אתם חושבים שקסם היה מעורב בעניין?״

האיפסיסימוס הקדיר פנים. ״אין סימנים מובהקים. בנג'מין אלברטס, האומלל שמת, בּוּתר, ואיבריו נמצאו מפוזרים בביצה.״

עיוויתי פנים. נשמע מגעיל. ״אין סימנים מובהקים,״ אמרתי לאט, בעודי מהרהרת במה שאמר. ״אבל יש רמזים משניים לקסם?״

האיפסיסימוס הנהן. ״מי שהרג אותו לא השתמש בקסם, אבל היה לו מגע איתו לאחרונה. המשקעים היו קלושים, אבל קיומם לא מוטל בספק.״

ניסיתי בכל הכוח לא לחשוב מי יכול לקרוע לגזרים אדם חי ונושם. ״מה אומרים במשטרה?״

״הם חושבים שאין די ראיות לקסם כדי לערב אותנו. ואין להם גם שום ראיות לכך שהמוות קשור לתוכנית הטלוויזיה.״

הפנמתי את הדברים. בלי ראיות ישירות לכישופים כלשהם, המסדר לא יהיה מעורב בחקירה באופן אוטומטי, ולא יוכל לתבוע להשתלב בה. הייתה לי הרגשה שזה לא מקובל על האיפסיסימוס.

הוא המשיך. ״לחברת ההפקה שמאחורי 'מִקְסָם' יש כוח רב. יש להם קשרים בחלונות גבוהים והם משכו בחוטים כדי שיאפשרו להם להמשיך עם התוכנית. כבר יש להם מחליף לבנג'מין אלברטס והם מוכנים להתחיל בצילומים בשבוע הבא.״

״הגשנו בקשה שנציג המסדר יהיה נוכח בכל עת כדי להבטיח את ביטחונם של שאר המתמודדים,״ אמר וינטר. ״אומנם לא נראה שיכולות הקסם שלהם מספיקות כדי להכניס אותם למסדר, אבל שאר המדינה לא רואה את הדברים כך.״

״אם עוד מתמודדים ימותו, אנשים יאשימו את המסדר,״ אמרתי לאט. ״כי לכאורה הם מכשפים.״

״אכן.״ שריר קפץ בלסת של וינטר. ״אנחנו ניראה רע מאוד. וכמובן, אנחנו לא רוצים שעוד משתתפים ימותו.״

כן, טוב, גם זה שיקול. ״תן לי לנחש,״ אמרתי ביובש. ״החברה סירבה לבקשה שלכם. הם לא רוצים שמישהו מהמסדר יתעסק בתוכנית הכי פופולרית שלהם.״

״הבנת את המצב לאשורו, מיז ויילד,״ אמר האיפסיסימוס. ״איננו יכולים להרשות לעצמנו עוד פרסומים שליליים כרגע. אם יהיו מקרי מוות נוספים, יאשימו אותנו שלא פעלנו קודם לכן, אבל לא מאפשרים לנו לחקור את המקרה הראשון, או להיות נוכחים להגנה מפני מקרים נוספים. בשל הקהל הרחב שיש לתוכנית, זהו מצב המחייב תשומת לב מדוקדקת. דרוש לנו אדם שאינו מקושר למסדר, שיבוא במסווה ויגלה בדיוק מה מתרחש שם.״

צמרמורת נעימה גלשה לאיטה במורד עמוד השדרה שלי. ״אני.״

וינטר שינה תנוחה, וברוטוס נהם בחיקו. ״התפקיד שלך הוא לדווח לנו, ותו לא. את תהיי שם אך ורק כדי לצפות במתרחש.״

״רק לראות מה קורה?״ חייכתי. ״אני מסוגלת.״ למעשה, זה נשמע מתאים לי בדיוק. חוץ מזה, אפילו אם מתמודד אחד מת בטרם עת, זה לא אומר שיהיו עוד. אולי סתם היה לו מזל רע. מזל רע מאוד.

לפני שווינטר הספיק להשמיע עוד הערה על הנטייה שלי לעצלנות, האיפסיסימוס התערב. ״אנחנו מעריכים זאת מאוד. את המועמדת המושלמת, מיז ויילד. את מבינה לחלוטין את טבעו של הקסם, אבל אין לך כרגע קשר למסדר. אפילו אם יגלו את עברך איתנו, לאיש לא תהיה סיבה לחשוב שאת עובדת עבורנו.״

״כי קודם סילקתם אותי ואחר כך אילצתם אותי לעבוד עבורכם בניגוד לרצוני,״ אמרתי.

האיפסיסימוס הטה את ראשו. ״בדיוק.״ הוא הישיר אליי מבט. ״תעזרי לנו?״

״ברור. זה לא נשמע קשה במיוחד.״ הבטתי בווינטר. ״אני יכולה להתאמץ קצת.״

הוא הסב את עיניו. האיפסיסימוס מחא כפיים. ״מצוין. ידעתי שאנחנו יכולים לסמוך עלייך.״ הוא הביט בשעונו. ״אשאיר את אדפטוס וינטר שיעבור איתך על כל הפרטים. לצערי עליי ללכת.״

כולנו קמנו. אפילו ברוטוס נראה להוט לנהוג בנימוס, אם כי עדיין הביט באיפסיסימוס העוזב בעיניים מכווצות. ומאחר שככל הנראה החליט שעליו לוודא שראש המסדר אכן הולך, הוא התמתח ועקב אחריו במסדרון.

ואז הדלת נסגרה והייתי לבד עם וינטר.