פיצוחים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פיצוחים
מכר
מאות
עותקים
פיצוחים
מכר
מאות
עותקים

פיצוחים

4.6 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אמיר חצרוני

אמיר חצרוני (נולד ב-6 בפברואר 1968) הוא חוקר תקשורת ואיש תקשורת ישראלי, סופר ופובליציסט. פרופסור חבר באוניברסיטת אריאל. זכה לפרסום בזכות סדרה של התבטאויות מעוררות מחלוקת. 

מחקריו הראשונים עסקו בעיקר ביכולתם של פורמטים טלוויזיוניים גלובליים כמו שעשועוני טלוויזיה להתאים את עצמם לתרבות המקומית. ומאוחר יותר התמקד בחקר ההשפעה של תכנים טלוויזיוניים על יחסי מין ואלימות אצל צופיהם.
בדצמבר 2013 פרסם בהוצאת ידיעות ספרים רומן בשם "פיצוחים".
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ynf3rxkj

תקציר

גיבור הרומן פיצוחים הוא אמיר חצרוני, נער חד-לשון שמשנן אנציקלופדיות בשעות הפנאי, משתתף קבוע בחידוני טלוויזיה, סטיריקן שמביים שירי מחאה שמאלניים בשיעורי חברה ומיטיב לעלות לסביבתו על העצבים. הוא חולם להעפיל אל האירוויזיון, לזכות בפרס נובל, להיות כוכב עולה בכדורגל ולזכות בהכרה מהעולם בעליונותו. אבל חלומותיו המגלומניים מתנפצים שוב ושוב אל חופי מציאות עגומה של אם מזניחה, אב שנעלם, מבוגרים שמתעלמים ממנו וחברים שמתעמרים בו.

הרומן מתרחש בשנות השמונים המוקדמות על רקע מלחמת לבנון הראשונה ומשחזר לפרטי פרטים את השיח והמנטליות התל-אביביים של אותם ימים, בשפה ובסגנון רוויי סרקזם והומור שחור, המתרחקים במכוון מתקינות פוליטית. לאורך עלילה המדלגת בין הריאליסטי למופרך נשזר מסר עמוק בדבר חוסר המשמעות והתוחלת של הקיום האנושי מנקודת מבטו של אדם שמנסה להיות ייחודי בחברה שהפכה את הסטנדרטי לתו תקן. זהו ספר מצחיק ומשעשע שנקרא בנשימה אחת, אבל בין שורותיו מסתתרת קינה על מותה של האמונה שאפשר לשנות את העולם.

זהו רומן הביכורים של אמיר חצרוני, פרופסור לתקשורת המונים וחוקר תוכני אלימות ומין בטלוויזיה, אשר פרסם שלושה ספרי עיון ועשרות מאמרים.

פרק ראשון

הידעת?

לכוכב הים המצוי יש חמש זרועות, אך יש זן נדיר מאוד ולו ארבעים וארבע זרועות תמימות.

באמת לא ידעתי...

(בזוקה ג'ו וחבורתו)

 

שמי הופיע בדפוס לראשונה עוד לפני שידעתי לכתוב. הייתי רק ילד בן שש כשאגף דרום של המחלקה להידרו־אלקטריקה במשרד הפנים (בימים שמשרד האנרגיה טרם בא לעולם) הכריז על תחרות כתיבת מָקאמָה בנושאי מים וחשמל לילדי העובדים. אמא, שבימים ההם כבר היתה פקידה בכירה במשרד הממשלתי, כתבה מפי את "מֵי מולדת" ("מולדת מולדת ים והר / מולדת מולדת גיא ונהר / הירדן בשצף קצף זורם / ומים לנו תורם / מימין ומשמאל נוסע בגאון / ממזרח וממערב זורם בשאון" וגו'), אשר זכתה במקום הראשון בתחרות. אכן, אני מודה שבמבט רטרוספקטיבי תוכן השיר מותיר רושם לאומני וסגנונו טיפ־טיפה אנכרוניסטי, אבל צריך לזכור שהייתי בגיל הגן, ואף על פי כן גברתי על מתחרים מבוגרים ומנוסים. תמונתי הונצחה בעיתון הרשמי של עובדי משרד הפנים, במדור "אירועים פנימיים".

הספיקותי מאז לכתוב עשרות סיפורים ומסות, ביימתי שלוש תוכניות יחיד וערכתי מספר ניכר של קברטים סאטיריים שהסעירו את דעת הקהל הכיתתית - כל זאת עוד לפני שפצחתי במחצית השנייה של העשור השני לחיי. על הרבה פחות מזה זכה מרדכי (מוטי) קירשנבאום בפרס ישראל לפני שש שנים. אני - מעבר לקריירה הפובליציסטית־נשכנית - רשמתי הישגים מדהימים גם בתחומים רבים נוספים, כמו ספורט, אספנות ופילוסופיה. אבל למרות שאני איש אשכולות פַּר־אקסלנס, נתי משוכנע שלא יהיה לי מקום בהרכב.

"מאיפה אתה יכול לדעת? איך אתה יכול להגיד מראש? אני לא תופס. זה שבסוף אני אולי אשאר בחוץ, זה כן, אבל זה בסוף. איך אתה יכול להגיד מראש, כשעוד בכלל לא ידוע מה יהיה המערך, שאני לא אהיה בפנים? את זה אני לא יכול להבין."

 

הפעמון מצלצל לתום השיעור השישי. בדרכנו החוצה מיום לימודים מפרך אל תחילתו של אחר צהריים חם והביל, אנחנו עוברים במזנון. נתי קונה פיתה מלאה חומוס־טחינה, שבוטנים אמריקאיים מזוגגים פזורים בין נוזליה בנדיבות. בפנטהאוז של הפיתה מונחת טבלת שוקולד פרה (100 גרם), והכול משוח בשמן דגים. אצל זיקו הסלוניקאי, המזנונאי של בית הספר, אפשר לקבל גם פיתה עם ממרח שוקולד השחר, גרעינים שחורים, מיונז ולקרדה; פיתה עם חלבה, גרעינים לבנים, סרדינים וסירופ שוקולד; ופיתה עם פסטרמה, דג מלוח וסוכריות גומי. חנה, אשתו של זיקו, מכינה את המטעמים במו ידיה ומתקשה לעמוד בפרץ. קריאות כמו "חנה, תכיני פיתה עם חלבה, גרעינים וסרדינים, והרבה סירופ"; "חנה, שימי עוד קצת עפולה על הטחינה"; "חנה, אל תתקמצני על הפרה והלקרדה"; מהדהדות לא פעם ולא פעמיים במסדרונות בית הספר, אבל זיקו לא נח על זרי הדפנה. הוא לא מפסיק להרחיב את קשת השילובים שלו. התוספות האחרונות לרפרטואר כוללות פיתות ממולאות במסטיק עלמה ירוק או אדום לפי בחירה (אפשר גם מעורב) עם חלב משומר ומקלות מלוחים מעל, פיתות עם גבינה מלוחה וסירופ מייפל, ופיתות עם טונה, סוכריות טופי, חציל בטעם כבד וריבת אוכמניות שזוכות לאהדה מיוחדת.

המזנונים הממוקמים מחוץ לגדר נואשו מלהשמיץ את טריות הפיתות של זיקו ואת איכות המילויים, והחלו להפיץ שמועות שערבים משתינים לתוך החומוס שלו ושאש"ף מטמין פצצות קטנות בתוך הגרעינים. זיקו מזם את השמועות בקלילות: בכניסה למזנון מתנוסס שלט מאיר עיניים שמבטיח "במזנון זיקו - המילוי יהודי". והקליינטים שומרים אמונים לרבי הקומות הקולינריים התוסֶסְגוֹניים.

 

"נתי, תקשיב שנייה. אני לא מתעלם לרגע מבעיית הגובה או הרוחב. אין לי מה למכור מתחת לסל, בריבּאונד או בחסימות. אבל למה שאני לא אהיה רכז? למה שלא אשתטח על כל כדור? למה שלא אשתמש בחוכמת המשחק שלי, המבוססת על מנת המשכל יוצאת הדופן שלי שאף אחד לא יכול להתווכח עליה, כדי לפטם את הגבוהים בכדורי פז? ובכלל, אנחנו מדברים על כדורגל, לא על כדורסל." ואז אני נתלה באילן גבוה, ומפטיר: "אפשר לחשוב מה כבר הגובה של מרדונה?"

נתי מלקק בכובד ראש את שמן הדגים שמעל לשוקולד, אחר כך מחייך מאוזן לאוזן כמו אדם שבזה הרגע נתן את ביס חייו, ואומר, "מרדונה זה לא דוגמה. יש לך ג'ורה, וואחד ג'ורה, אבל אתה חתיכת נקניק ואין לך צ'אנס על המגרש."

 

אם אכתוב פעם אוטוביוגרפיה, אקרא לה "אין נביא בדורו", כי בים המגניבים והמגניבות, המדליקים והמדליקות, השאפים והשאפות, הכִּיף והצַ'פּחות, אני קול קורא במדבר. אין עונה ואין שומע. אני שארית פלֵטה אינטלקטואלית, אוד מוצל שראה דברים מוזרים רבים בימי חלדו: בשנת 1975 ראיתי פאות לחיים מפוארות שתוך פחות מחמש שנים גולחו כלא היו; ראיתי את שלמה ארצי נכשל באודישן ולא זוכה להשתתף כחבר מן המניין בלהקת הליווי של תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "ראש כרוב"; ראיתי ערב־רב של בני דור הבּוּם מעמיסים שקי שינה ונוסעים מאות קילומטרים לפסטיבל נביעות רק כדי לראות את אריק סיני, הסגן השלישי לזמר השנה, בלי לשער כי בחלוף שנים ספורות יוכלו לראותו מופיע במתנ"ס הסמוך למקום מגוריהם יחד עם קוסם, רקדנית בטן, וחקיין חיות - הכול בכרטיס מוזל אחד.

יתרון בולט שלי כאוד מוצל טמון ביכולת ליישב מחלוקות בנושאים שונים. פוליטיקה לדוגמה. בסוגיה מיהו חבר הכנסת שהצליח לייצג הכי הרבה מפלגות בקדנציה אחת, אני יודע להכריע שהמנצח הוא הלל זיידל. בתחילתה של הכנסת השביעית היה היהודי הפעלתן הזה בציונים הכלליים, אחר כך סטה לליברלים העצמאיים, קפץ לרגע לרשימה הממלכתית, שב חצי הביתה לגח"ל, הקים מפלגת יחיד, ויצא לפנסיה תקציבית עם ממוצע מעולה של שמונה חודשים וחצי למפלגה. או הנדסת המישור: כמה משפטי חפיפה מתקיימים בין משולשים? השאלה הזאת לכאורה פחות מסובכת, כי בכל משפט חפיפה ודמיון מתקיימים רק שלושה אלמנטים שמורכבים מצלע וזווית וחייבים לבוא לסירוגין או ברצף, מה שמותיר סך הכול ארבע אפשרויות (צלע־זווית־צלע; זווית־צלע־זווית; צלע־צלע־צלע; זווית־זווית־זווית). ובכל זאת, אני היחיד בשכבה שיודע את זה.

בסוגיות היסטוריות כבדות משקל אני ממש טוב. נגיד, מי היה מלך בוואריה האחרון מבית ויטלסבאך? לודוויג השלישי כמובן. אבל אני אורים ותומים גם בסוגיות מעודכנות ובידוריות יותר באופיין: אם ההיסטוריונים של הזמר העברי יתהו פעם כיצד נקבע השיר הזוכה ב"פסטיבל הזמר והפזמון תשל"ח" (1978) - אותו פסטיבל שנכנס להיסטוריה גם כי שימש לראשונה בתולדותיו כקדם־אירוויזיון; אבל גם כי "אבּניבּי" של יזהר כהן ולהקת "אלפא־ביתא" ו"בלב אחד" של חדווה עמרני ולהקת "פלפל לבן" זכו שניהם באותו מספר נקודות באתרי ההצבעה השונים בעיר ובכפר; וגם כי המנחה רבקה מיכאלי עמדה דרוכה וחסרת אונים על בימת בנייני האומה בירושלים, בעוד אור הפרוז'קטורים חודר מבעד לשמלת המקסי האופנתית ומייצר במורד גופה אגלי זיעה - אוכל אני לקום ולומר: חבר השופטים בראשותו של יצחק (צחי) שמעוני, בעל הניסיון הדגול מרבבה, שכולו שלווה ורוגע וטיפה אחת של זיעה לא חודרת את חולצת הדיאולן שלו, פסק כי יש למנות מחדש אחד לאחד את קולות הצופים בבנייני האומה. בספירה מחדש גבר "אבּניבּי" על "בלב אחד" בחמישה קולות, וכל השאר היסטוריה.

בזכותי יהיה אפשר לפתוח מחדש את התיק, ולתהות אם פסיקת השופטים היתה מוצדקת ואם היה זה מתפקידם של קרובי משפחות הזמרים, שקיבלו כרטיסי חינם לבנייני האומה, להכריע בשאלה מי יְיצג את המדינה באירופה. "אבניבי" אמנם ניצח באירוויזיון, שם את ישראל על מפת הזמר הבינלאומית ולימד את העולם הישן פרק בשפת הבית - אך האם יכול מאן דהוא לומר בוודאות ש"בלב אחד" לא היה זוכה לאותו הישג ממש?

ואני בקי לא רק בעניינים שנותרו תלויים ועומדים למשפט דברי הימים, אלא גם היכן שהדברים סגורים וחתומים כפסק דין חלוט. וכך, אם פעם יתעניין מישהו בשאלה מי האיש היחיד שזכה בפרס נובל לשלום ובפרס נובל לכימיה גם יחד, יבוא נא אלי ואומר: לינוס פאולינג. ואם פעם ייזכר אי־מי שהוא לא הבין איך הבקיע מרדכי (מוטל'ה) שפיגלר בעונה אחת בלבד (67'-68') מטח כל כך כבד של שערים - שלושים ותשעה כיבושים במספר - שוב יוכל לפנות אלי, אוד מוצל, ואספר שבגלל מלחמת ששת הימים הוכפלה העונה, ומוטל'ה זכה מן ההפקר. ואם הוא יזכור אך במעומעם שג'ק, ג'נט וכריסי מ"שלושה בדירה אחת" נהגו להשביע את רעבונם במסבאה כלשהי אך שמה יפרח מזיכרונו, שוב לא ייאלץ לנסוע בייאושו לסנטה מוניקה ולחפש את דירת השלישייה (שמי יודע מה עלה בגורלה), אלא יבקש את עזרתי ואני אקבע ללא פקפוק - "רִיגֶל־בִּיגֶל".

לסיכום, אני אוצר בלתי נדלה של ידע בלום, חוכמה מתפרצת ומחשבה יוצרת. ואם אני אומר שמגיע לי מקום בנבחרת של הכיתה - אני יודע מה אני אומר. עם כל הכבוד לנתי.

אמיר חצרוני

אמיר חצרוני (נולד ב-6 בפברואר 1968) הוא חוקר תקשורת ואיש תקשורת ישראלי, סופר ופובליציסט. פרופסור חבר באוניברסיטת אריאל. זכה לפרסום בזכות סדרה של התבטאויות מעוררות מחלוקת. 

מחקריו הראשונים עסקו בעיקר ביכולתם של פורמטים טלוויזיוניים גלובליים כמו שעשועוני טלוויזיה להתאים את עצמם לתרבות המקומית. ומאוחר יותר התמקד בחקר ההשפעה של תכנים טלוויזיוניים על יחסי מין ואלימות אצל צופיהם.
בדצמבר 2013 פרסם בהוצאת ידיעות ספרים רומן בשם "פיצוחים".
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ynf3rxkj

עוד על הספר

פיצוחים אמיר חצרוני

הידעת?

לכוכב הים המצוי יש חמש זרועות, אך יש זן נדיר מאוד ולו ארבעים וארבע זרועות תמימות.

באמת לא ידעתי...

(בזוקה ג'ו וחבורתו)

 

שמי הופיע בדפוס לראשונה עוד לפני שידעתי לכתוב. הייתי רק ילד בן שש כשאגף דרום של המחלקה להידרו־אלקטריקה במשרד הפנים (בימים שמשרד האנרגיה טרם בא לעולם) הכריז על תחרות כתיבת מָקאמָה בנושאי מים וחשמל לילדי העובדים. אמא, שבימים ההם כבר היתה פקידה בכירה במשרד הממשלתי, כתבה מפי את "מֵי מולדת" ("מולדת מולדת ים והר / מולדת מולדת גיא ונהר / הירדן בשצף קצף זורם / ומים לנו תורם / מימין ומשמאל נוסע בגאון / ממזרח וממערב זורם בשאון" וגו'), אשר זכתה במקום הראשון בתחרות. אכן, אני מודה שבמבט רטרוספקטיבי תוכן השיר מותיר רושם לאומני וסגנונו טיפ־טיפה אנכרוניסטי, אבל צריך לזכור שהייתי בגיל הגן, ואף על פי כן גברתי על מתחרים מבוגרים ומנוסים. תמונתי הונצחה בעיתון הרשמי של עובדי משרד הפנים, במדור "אירועים פנימיים".

הספיקותי מאז לכתוב עשרות סיפורים ומסות, ביימתי שלוש תוכניות יחיד וערכתי מספר ניכר של קברטים סאטיריים שהסעירו את דעת הקהל הכיתתית - כל זאת עוד לפני שפצחתי במחצית השנייה של העשור השני לחיי. על הרבה פחות מזה זכה מרדכי (מוטי) קירשנבאום בפרס ישראל לפני שש שנים. אני - מעבר לקריירה הפובליציסטית־נשכנית - רשמתי הישגים מדהימים גם בתחומים רבים נוספים, כמו ספורט, אספנות ופילוסופיה. אבל למרות שאני איש אשכולות פַּר־אקסלנס, נתי משוכנע שלא יהיה לי מקום בהרכב.

"מאיפה אתה יכול לדעת? איך אתה יכול להגיד מראש? אני לא תופס. זה שבסוף אני אולי אשאר בחוץ, זה כן, אבל זה בסוף. איך אתה יכול להגיד מראש, כשעוד בכלל לא ידוע מה יהיה המערך, שאני לא אהיה בפנים? את זה אני לא יכול להבין."

 

הפעמון מצלצל לתום השיעור השישי. בדרכנו החוצה מיום לימודים מפרך אל תחילתו של אחר צהריים חם והביל, אנחנו עוברים במזנון. נתי קונה פיתה מלאה חומוס־טחינה, שבוטנים אמריקאיים מזוגגים פזורים בין נוזליה בנדיבות. בפנטהאוז של הפיתה מונחת טבלת שוקולד פרה (100 גרם), והכול משוח בשמן דגים. אצל זיקו הסלוניקאי, המזנונאי של בית הספר, אפשר לקבל גם פיתה עם ממרח שוקולד השחר, גרעינים שחורים, מיונז ולקרדה; פיתה עם חלבה, גרעינים לבנים, סרדינים וסירופ שוקולד; ופיתה עם פסטרמה, דג מלוח וסוכריות גומי. חנה, אשתו של זיקו, מכינה את המטעמים במו ידיה ומתקשה לעמוד בפרץ. קריאות כמו "חנה, תכיני פיתה עם חלבה, גרעינים וסרדינים, והרבה סירופ"; "חנה, שימי עוד קצת עפולה על הטחינה"; "חנה, אל תתקמצני על הפרה והלקרדה"; מהדהדות לא פעם ולא פעמיים במסדרונות בית הספר, אבל זיקו לא נח על זרי הדפנה. הוא לא מפסיק להרחיב את קשת השילובים שלו. התוספות האחרונות לרפרטואר כוללות פיתות ממולאות במסטיק עלמה ירוק או אדום לפי בחירה (אפשר גם מעורב) עם חלב משומר ומקלות מלוחים מעל, פיתות עם גבינה מלוחה וסירופ מייפל, ופיתות עם טונה, סוכריות טופי, חציל בטעם כבד וריבת אוכמניות שזוכות לאהדה מיוחדת.

המזנונים הממוקמים מחוץ לגדר נואשו מלהשמיץ את טריות הפיתות של זיקו ואת איכות המילויים, והחלו להפיץ שמועות שערבים משתינים לתוך החומוס שלו ושאש"ף מטמין פצצות קטנות בתוך הגרעינים. זיקו מזם את השמועות בקלילות: בכניסה למזנון מתנוסס שלט מאיר עיניים שמבטיח "במזנון זיקו - המילוי יהודי". והקליינטים שומרים אמונים לרבי הקומות הקולינריים התוסֶסְגוֹניים.

 

"נתי, תקשיב שנייה. אני לא מתעלם לרגע מבעיית הגובה או הרוחב. אין לי מה למכור מתחת לסל, בריבּאונד או בחסימות. אבל למה שאני לא אהיה רכז? למה שלא אשתטח על כל כדור? למה שלא אשתמש בחוכמת המשחק שלי, המבוססת על מנת המשכל יוצאת הדופן שלי שאף אחד לא יכול להתווכח עליה, כדי לפטם את הגבוהים בכדורי פז? ובכלל, אנחנו מדברים על כדורגל, לא על כדורסל." ואז אני נתלה באילן גבוה, ומפטיר: "אפשר לחשוב מה כבר הגובה של מרדונה?"

נתי מלקק בכובד ראש את שמן הדגים שמעל לשוקולד, אחר כך מחייך מאוזן לאוזן כמו אדם שבזה הרגע נתן את ביס חייו, ואומר, "מרדונה זה לא דוגמה. יש לך ג'ורה, וואחד ג'ורה, אבל אתה חתיכת נקניק ואין לך צ'אנס על המגרש."

 

אם אכתוב פעם אוטוביוגרפיה, אקרא לה "אין נביא בדורו", כי בים המגניבים והמגניבות, המדליקים והמדליקות, השאפים והשאפות, הכִּיף והצַ'פּחות, אני קול קורא במדבר. אין עונה ואין שומע. אני שארית פלֵטה אינטלקטואלית, אוד מוצל שראה דברים מוזרים רבים בימי חלדו: בשנת 1975 ראיתי פאות לחיים מפוארות שתוך פחות מחמש שנים גולחו כלא היו; ראיתי את שלמה ארצי נכשל באודישן ולא זוכה להשתתף כחבר מן המניין בלהקת הליווי של תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "ראש כרוב"; ראיתי ערב־רב של בני דור הבּוּם מעמיסים שקי שינה ונוסעים מאות קילומטרים לפסטיבל נביעות רק כדי לראות את אריק סיני, הסגן השלישי לזמר השנה, בלי לשער כי בחלוף שנים ספורות יוכלו לראותו מופיע במתנ"ס הסמוך למקום מגוריהם יחד עם קוסם, רקדנית בטן, וחקיין חיות - הכול בכרטיס מוזל אחד.

יתרון בולט שלי כאוד מוצל טמון ביכולת ליישב מחלוקות בנושאים שונים. פוליטיקה לדוגמה. בסוגיה מיהו חבר הכנסת שהצליח לייצג הכי הרבה מפלגות בקדנציה אחת, אני יודע להכריע שהמנצח הוא הלל זיידל. בתחילתה של הכנסת השביעית היה היהודי הפעלתן הזה בציונים הכלליים, אחר כך סטה לליברלים העצמאיים, קפץ לרגע לרשימה הממלכתית, שב חצי הביתה לגח"ל, הקים מפלגת יחיד, ויצא לפנסיה תקציבית עם ממוצע מעולה של שמונה חודשים וחצי למפלגה. או הנדסת המישור: כמה משפטי חפיפה מתקיימים בין משולשים? השאלה הזאת לכאורה פחות מסובכת, כי בכל משפט חפיפה ודמיון מתקיימים רק שלושה אלמנטים שמורכבים מצלע וזווית וחייבים לבוא לסירוגין או ברצף, מה שמותיר סך הכול ארבע אפשרויות (צלע־זווית־צלע; זווית־צלע־זווית; צלע־צלע־צלע; זווית־זווית־זווית). ובכל זאת, אני היחיד בשכבה שיודע את זה.

בסוגיות היסטוריות כבדות משקל אני ממש טוב. נגיד, מי היה מלך בוואריה האחרון מבית ויטלסבאך? לודוויג השלישי כמובן. אבל אני אורים ותומים גם בסוגיות מעודכנות ובידוריות יותר באופיין: אם ההיסטוריונים של הזמר העברי יתהו פעם כיצד נקבע השיר הזוכה ב"פסטיבל הזמר והפזמון תשל"ח" (1978) - אותו פסטיבל שנכנס להיסטוריה גם כי שימש לראשונה בתולדותיו כקדם־אירוויזיון; אבל גם כי "אבּניבּי" של יזהר כהן ולהקת "אלפא־ביתא" ו"בלב אחד" של חדווה עמרני ולהקת "פלפל לבן" זכו שניהם באותו מספר נקודות באתרי ההצבעה השונים בעיר ובכפר; וגם כי המנחה רבקה מיכאלי עמדה דרוכה וחסרת אונים על בימת בנייני האומה בירושלים, בעוד אור הפרוז'קטורים חודר מבעד לשמלת המקסי האופנתית ומייצר במורד גופה אגלי זיעה - אוכל אני לקום ולומר: חבר השופטים בראשותו של יצחק (צחי) שמעוני, בעל הניסיון הדגול מרבבה, שכולו שלווה ורוגע וטיפה אחת של זיעה לא חודרת את חולצת הדיאולן שלו, פסק כי יש למנות מחדש אחד לאחד את קולות הצופים בבנייני האומה. בספירה מחדש גבר "אבּניבּי" על "בלב אחד" בחמישה קולות, וכל השאר היסטוריה.

בזכותי יהיה אפשר לפתוח מחדש את התיק, ולתהות אם פסיקת השופטים היתה מוצדקת ואם היה זה מתפקידם של קרובי משפחות הזמרים, שקיבלו כרטיסי חינם לבנייני האומה, להכריע בשאלה מי יְיצג את המדינה באירופה. "אבניבי" אמנם ניצח באירוויזיון, שם את ישראל על מפת הזמר הבינלאומית ולימד את העולם הישן פרק בשפת הבית - אך האם יכול מאן דהוא לומר בוודאות ש"בלב אחד" לא היה זוכה לאותו הישג ממש?

ואני בקי לא רק בעניינים שנותרו תלויים ועומדים למשפט דברי הימים, אלא גם היכן שהדברים סגורים וחתומים כפסק דין חלוט. וכך, אם פעם יתעניין מישהו בשאלה מי האיש היחיד שזכה בפרס נובל לשלום ובפרס נובל לכימיה גם יחד, יבוא נא אלי ואומר: לינוס פאולינג. ואם פעם ייזכר אי־מי שהוא לא הבין איך הבקיע מרדכי (מוטל'ה) שפיגלר בעונה אחת בלבד (67'-68') מטח כל כך כבד של שערים - שלושים ותשעה כיבושים במספר - שוב יוכל לפנות אלי, אוד מוצל, ואספר שבגלל מלחמת ששת הימים הוכפלה העונה, ומוטל'ה זכה מן ההפקר. ואם הוא יזכור אך במעומעם שג'ק, ג'נט וכריסי מ"שלושה בדירה אחת" נהגו להשביע את רעבונם במסבאה כלשהי אך שמה יפרח מזיכרונו, שוב לא ייאלץ לנסוע בייאושו לסנטה מוניקה ולחפש את דירת השלישייה (שמי יודע מה עלה בגורלה), אלא יבקש את עזרתי ואני אקבע ללא פקפוק - "רִיגֶל־בִּיגֶל".

לסיכום, אני אוצר בלתי נדלה של ידע בלום, חוכמה מתפרצת ומחשבה יוצרת. ואם אני אומר שמגיע לי מקום בנבחרת של הכיתה - אני יודע מה אני אומר. עם כל הכבוד לנתי.