מלחמת יום הדין

פרק 1
תפיסה אסטרטגית חדשה

משך שלושה שבועות בחודשי מאי ויוני 1967 נתנסו תושבי ישראל בחוויה טראומטית שלא בנקל ישכחוה. צבאות ערב נקבצו על גבולות מדינתם וכוח החירום של האו"ם, שמאז מערכת סיני שימש חיץ בין הישראלים ובין המצרים, נצטווה על ידי הנשיא נאצר לפַנות את נקודות הביקורת שלו לאורך הגבול ובשארם א־שייח'. המזכיר הכללי של האו"ם, אוּ תאנט, בלי שאף ייוועץ במועצת הביטחון או בעצרת, פינה את הכוח ללא מחאה. גייסות מצריים זרמו לחצי האי סיני. צבאות ירדן וסוריה התרכזו לאורך גבולן המשותף עם ישראל. יחידות עיראקיות וכווייתיות ויחידות של מדינות ערביות אחרות נעו לעבר גבולות ישראל. מדינת ישראל הוקפה כטבעת בצבאות ערביים, שעדיפים היו עליה במספר חייליהם, מטוסיהם והטנקים שלהם. ברית המועצות מילאה באו"ם את תפקידה הציני הרגיל, בהמעיטה בערך ההסלמה - שלעדותו של הנשיא נאצר, היתה במידה רבה יוזמתם של הסובייטים, שהעבירו לסורים דיווחי כזב על ריכוזי כוחות ישראליים בגבולם.

משגברה ההיסטריה של הערבים, וכלי התקשורת שלהם הבטיחו לתושבי ישראל מטף ועד זקן טבח, הרס והשמד, קמו ועלו בתודעה היהודית אימי השואה הנאצית. העם היהודי ידע, כי אין אלו מילות סרק. היטב זכר כיצד אומות שניזונו על עיקרי הנצרות נטלו חלק בטבח הדמים, או למִזער עמדו מנגד. העולם אכן עמד מנגד כשהוא אחוז שיתוק ובלתי־מסוגל לנקוט פעולה.

ישראל הלמה בבוקר ה-5 ביוני. בתוך שישה ימים מיגרה את מרב הכוח שאיים עליה וכבשה את חצי האי סיני, את רצועת עזה, את הגדה המערבית של נהר הירדן ואת רמת הגולן. השינוי ממעמד של קורבן בכוח למנצח מזהיר, יצר אווירה של התרוממות נפש, שחוללה מהפכה בישראל. הניצחון הישראלי שלא ייאמן, על רקע החששות הקודרים מלפני ימים ספורים, עורר בכל רחבי העולם היהודי תגובה שמדינת ישראל לא ידעה כמותה מעודה.

משמעות מרחיקת לכת נודעה לתוצאותיה של מלחמת ששת הימים על שני הצדדים לעימות. בישראל הביאו לתמורות ניכרות בחיים החברתיים והפוליטיים ולשינוי החשיבה האסטרטגית. בעולם הערבי פעלו כזָרז והביאו להערכה מחודשת של מעמדה הצבאי של מצרים.

המצרים הסיקו מסקנות מגורמי מפלתם אחד לאחד וניגשו לערוך בדק בית בצבאם, בסיועם הפעיל של הסובייטים. הישראלים טיאטאו אל מתחת לשטיח את כל הליקויים שנתגלו בשורותיהם במהלך המלחמה. הם נבלעו בשיכרון הניצחון, קידשו בתודעתם את התפיסות הצבאיות שהביאו לניצחון זה ונערכו לקראת המלחמה הבאה כאילו תהיה מלחמת היום השביעי.

עד יוני 1967 היה מצבה הצבאי של ישראל, בשל קווי שביתת הנשק של 1949, הרה סכנות. כנופיות הפדאיון שוטטו על פני הארץ והיוו איום אף לאזורים המאוכלסים בצפיפות. רצועת עזה, שנתפסה בידי המצרים ב-1948, היתה כחרב המתהפכת, שלהבהּ ניצב לעומת ריכוזי האוכלוסייה שבדרום הארץ ובשפלת החוף. בירושלים המחולקת היה בניין הכנסת שבעיר היהודית כמטחווי רובה מעמדות הצבא הירדני, ואם יתקדם זה אך כחמש מאות מטרים באזורים שלאורך הפרוזדור, ינתק את עורק החיים של בירת ישראל. מגבעות קלקיליה יכלו היחידות הירדניות להשקיף על תל אביב רבתי; ומטול כרם יכלו לראות את נתניה, המרוחקת אך כ-16 קילומטרים, אף ידעו כי די בגיחת שריון לבתר את ישראל במותן הצרה הזו. ממרומי רמת הגולן השפילו כוחות סוריים מבטם אל היישובים היהודיים שבעמק והטרידום ללא הרף באש.

מצב זה הביא את הפיקוד הישראלי למסקנה, שכל אימת שמאיימת סכנת התלקחות צבאית לא תוכל ישראל להניח את היוזמה בידי הערבים, כי משמעה של יוזמה כזו עלול להיות חורבן. היה ברור, כי די בתנופת ההתקפה הערבית לבתר את הארץ באזור נתניה, לנתק את הכביש הראשי לירושלים, לכבוש יישובים שעל גבול רצועת עזה ולסכן את חלקו הצפוני של הגליל המזרחי. הנה כי כן, כל מצב של הידרדרות העלול להוביל למלחמה אילץ את הפיקוד הישראלי אוטומטית לתכנן התקפת מנע. בישראל אין די עומק להיערך בו; ומכאן שכל היערכות בשעת מלחמה חייבת להיעשות בשטח האויב. תפיסה זו הביעו מנהיגים ישראלים תכופות בהתווֹתם את מדיניות ההגנה של ישראל.

ב-1956 נעשו פשיטות הפדאיון הפועלים מתוך רצועת עזה בלתי־נסבלות והביאו לתהליך של הסלמה לאורך הגבולות. משנוכחה ישראל לדעת כי מלחמה היא בגדר אפשרות ממשית - וכשלקחה בחשבון את מה שנראה אז כתנאים בינלאומיים חיוביים - פתחה בהתקפה על מצרים.

ושוב ב-1967, כאשר היה ברור כי מלחמה על הסף, גמלה ההחלטה בקרב הפיקוד הישראלי, שאין להניח לכוחות הערביים לעשות את הצעד הראשון, הואיל ועצם מספריהם ודאי שיקנה להם הישג ראשוני - וזאת אין ישראל יכולה להרשות לעצמה. כך, בהיעדר אופציה אסטרטגית - ולמרות שיקולים מדיניים בינלאומיים, שפעלו הן אצל ממשלת ישראל והן אצל הנשיא נאצר, כששני הצדדים אינם שׂשׂים להמיט על עצמם כתם תוקפנות - לא נותרה לישראל ברירה אלא ליטול לידיה את היוזמה.

בעקבות מלחמת ששת הימים זכתה מדינת ישראל, תודות לשטחים שכבשה, בפעם הראשונה בתולדותיה לעומק אסטרטגי וכך גם לאופציה אסטרטגית. ריכוזי האוכלוסייה שלה רחוקים היו עתה מטווח פגיעתם של הכוחות המצריים ומכשול מדברי שרוחבו כ-240 קילומטרים הפריד בינה ובין תעלת סואץ, שאף היא עצמה מכשול טבעי בעל ממדים לא מבוטלים. מפקד מצרי המתכנן עתה לתקוף את ישראל ייאלץ לתכנן לא רק את המשימה האדירה של צליחת התעלה לנוכח התנגדות, כי אם גם של פיתוח מִתקפה רבתי על פני מדבר סיני. הערים אשר תיפגענה עתה בשעת מלחמה לא ערי ישראל תהיינה, כי אם הערים המצריות שלאורך תעלת סואץ - פורט סעיד, איסמעיליה, סואץ - שאוכלוסייתן מונה למעלה משלושת רבעי מיליון נפש. כך אפוא נראה לישראלים, ששיקולים כבדי משקל כל כך יכריעו נגד פתיחה במעשי איבה בקו החדש.

הוא הדין בחזית הירדנית. ירושלים היתה עתה מאוחדת - והרחק מחוץ לטווח הארטילריה הירדנית. בעוד שבעבר יכול הצבא הירדני להשיג הישג בהתקדמות של כמה מאות מטרים, בעיר ירושלים או במבואותיה, ובהתקדמות של כ-16 קילומטרים יכול לבתר את ישראל, עתה יהיה עליו לפתח מתקפה רבתי לצליחת נהר הירדן ולפריצת דרך במדבר יהודה, בשטחים הרריים הנוחים להגנה, מרחק כ-64 קילומטרים. גם בחזית הסורית זכתה ישראל למידה של עומק, אמנם מוגבלת, אך כתוצאה מכך יכלו יישובי צפון הגליל, שהשתחררו מאימי הפגזות בלתי־פוסקות ומן הצורך לגדל את ילדיהם במקלטים, לנשום לרווחה.

במצב חדש זה היתה בידי הפיקוד הישראלי, בעומדו לנוכח אפשרות מלחמה, הברירה שלא היתה בידיו קודם: לפתוח בהתקפה מקדימה, או להניח לאויב להלום ראשונה - על כל התוצאות השליליות שצעד כזה יגרור נגדו בזירה המדינית הבינלאומית - ולאחר מכן לנצל את העומק האסטרטגי שמקנה מדבר סיני כדי לתמרן, לרכז כוחות ולעבור להתקפת נגד; יתר על כן, המרחק בין שדות התעופה המצריים ובין מרכזי האוכלוסייה של ישראל גדל במידה ניכרת וכך עמד עתה זמן ההתרעה האלקטרוני שבידי ישראל על כשש־עשרה דקות, לעומת ארבע דקות לפני מלחמת ששת הימים.

המצב האסטרטגי החדש היה גורם ראשון במעלה בשכנוע העצמי של ממשלת ישראל ומנהיגיה, שפחותה הסכנה שיחודשו פעולות האיבה במלחמה כוללת נגד ישראל. למסקנות הצבאיות שנבעו מהערכת המצב היה משקל רב בהטיית דעת הקהל בישראל מכל מחשבה, שצבאות ערב עשויים לפתוח במתקפה מעבר לתעלת סואץ אל תוך סיני.

תוך כדי עיון ביתרונות שהביא המצב החדש לישראל נשכחה העובדה, שחצי האי סיני בשעה שהיה בידי המצרים שימש גורם התרעה ממעלה ראשונה, מבחינתם של הכוחות הישראליים. כל תזוזה של כוחות מצריים מעבר לתעלת סואץ אל תוך סיני היתה בחינת אות אזעקה וכך נתאפשר גיוס בעוד מועד. הדבר חזר ונשנה פעמים מספר ובייחוד ב-1967. במצב שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר שני הצדדים ניצבים פנים אל פנים משני עברי התעלה ורוב־רוּבּו של הצבא המצרי נמצא במגע כמעט ישיר עם הכוחות הישראליים, נתבטל כמעט כליל הגורם החשוב של התרעה. במצב זה היה בידי הכוחות המצריים המרוכזים לאורך התעלה לעבור להתקפה מתוך היערכותם כפי שהיא בזמן הקצר ביותר.

אכן התקצרות זמן ההתרעה בעקבות קווי החזית החדשים היתה הסיבה לגידול הניכר בכוחות שישראל נאלצה להחזיק לאורך גבולותיה בהשוואה למצב שלפני יוני 1967; ודבר זה גרם להארכת שירות החובה לגברים משנתיים וחצי לשלוש שנים. התנהלו משחקי מלחמה רבים, לצורך בחינת גורמים שונים - טקטיים ואסטרטגיים - של הקווים החדשים. כל המשחקים הללו התבססו על זמן התרעה קצר ביותר, בעוד חיל המצב הסדיר בולם את ההתקפה עד לגיוס כוחות המילואים בתוך כשבעים ושתיים שעות.

שבועות ספורים מתום מלחמת ששת הימים פרצה התקרית הראשונה בחזית התעלה. הכוחות המצריים הנערכים על הגדה המערבית החלו להטריד באש את הכוחות הישראליים שמנגד. קרבות פרצו בראס אל־עייש, בין פורט סעיד וקנטרה. העמדות הישראליות הוקמו בחיפזון ולא היה בהן כדי להעניק מחסה.

כשנה ומחצה מתום המלחמה כבר חשו המצרים - שצבאם שוקם וחוּמש מחדש על ידי הרוסים - חזקים דיים לפתוח במלחמת התשה. בנובמבר 1968 פתחו בהתקפת ארטילריה גדולה, שבאה על הכוחות הישראליים במפתיע ומצאה אותם מחוסרי הגנה למעשה. בהרעשה אחת בלבד נהרגו 18 חיילים ישראלים.

ישראל הגיבה בפשיטת קומנדו לנאג' חמאדי שבעומקו של עמק הנילוס, שם חובלו מתקני חשמל. בהלם פעולה זו, שהפגינה את הפגיעות הבסיסית של מצרים לנוכח כוחות ישראליים ניידים, השתכנע הנשיא נאצר כי עדיין אין הוא מוכן דַיו למלחמת התשה ודחה את ניהולה למועד מאוחר יותר. במשך השהות שהעניק לה נאצר בהחלטתו, ריכזה ישראל את מאמציה בבניית קו אשר יהיה בו כדי לענות על התנאים של מלחמת התשה.

ראש המטה־הכללי, רב אלוף חיים בר־לב, מינה את האלוף אברהם אדן (בּרן) לעמוד בראש צוות בין־חיילי שהוטל עליו להביא לפני המטה־הכללי הצעה ליצירת מערך הגנה בסיני. בבעיות ההגנה של חצי האי כבר התחבט לא מעט אלוף פיקוד הדרום, האלוף ישעיהו גביש, שהיה מפקד חזית הדרום במלחמת ששת הימים. לנוכח האבדות שגרמו ההרעשות המצריות היה ברור לגביש, שלכוחות המחזיקים בקו יש להעניק מחסה בעמדות מוגנות היטב. ברם, השאלה העיקרית שניצבה לפניו היתה, אם יש להוסיף ולהחזיק את הכוחות על קו המים או שמא מוטב לעורכם במערך עומק, הרחק ממימי התעלה. החזקת כוח ניכר על קו המים פירושה שורת מטרות נייחות הנתונות לתצפית מצרית, אך באותו זמן היא מעניקה יתרון תצפית גם לכוחות הישראליים ואפילו אפשרות לטפל מיד בכל ניסיון צליחה מצרי. גביש הגיע למסקנה, שעדיפוֹת עמדות על קו המים, בייחוד באותן נקודות העשויות להתאים לצליחה. דעתו היתה, שהמצרים לא יתקשו לצלוח את התעלה בנקודות לאורכה ועל הישראלים להיות מוכנים לענות על אפשרות כזו.

במשחק מלחמה שניהל האלוף גביש ב-1968 שימש בתפקיד המפקד המצרי האלוף מרדכי (מוטה) גור. כוחותיו של גור התפרשו וצלחו את התעלה באותו האופן שבו יעשו זאת כוחותיו של הנשיא סאדאת חמש שנים מאוחר יותר. הכוח צלח לכל אורך הקו והתקדם בכל צירי ההתקדמות העיקריים אגב הנחתת כוחות מוסעים ממסוקים בעורף המערך הישראלי. הנה כי כן, האפשרות של התקפה מצרית רחבה הופיעה בשיקולי הפיקוד הישראלי והובאה על ידיו בחשבון כבר ב-1968.

האלוף אדן ניגש לתכנן קו הגנה לאורך תעלת סואץ. בהסתמכו על הניסיון שקנה בנעוריו בקיבוץ נירים על גבול רצועת עזה, הוא הִתווה תוכנית לבניית מעוזים באופן שיאפשר מידה מרבית של תצפית, מצד אחד, וחשיפה מעטה של האנשים לאש האויב, מצד שני. המחשבה הראשונית היתה לבנות קו של מעוזים שיאפשרו תצפית טובה לאורך קו המים בשעות היום; בשעות הלילה תיעשה התצפית באמצעים אלקטרוניים. המעוזים נועדו לקום במרחק של עשרה קילומטרים זה מזה ותכליתם היתה לשמש מערך התרעה מקדים. הם לא תוכננו כקו הגנה, ומכאן המרחק הגדול ביניהם, חיל המצב הזעיר שנקבע להם (כ-15 אנשים בממוצע למוצב) ואמצעֵי ההתגוננות המוגבלים בהם. גביש קיבל את תוכניתו של אדן, אך הוסיף לה תיקון: בגזרה הצפונית של התעלה יכוסו כל נקודות הצליחה האפשריות במקבצי מעוזים. ההגנה בסיני נועדה להתבסס על שורה זו של עמדות־תצפית־והתרעה לאורך קו המים, על כוחות שריון ניידים המסיירים בין המעוזים ועל ארטילריה ושריון הפרושים מאחור ומוכנים לנוע קדימה ולסכל כל ניסיון צליחה מצרי.

התוכנית הובאה לאישור המטה־הכללי. האלוף אריאל (אריק) שרון, ראש אגף ההדרכה במטה־הכללי, והאלוף ישראל טל, המסופח למשרד הביטחון, התנגדו לה. הם הציעו פרישה של שריון בלבד במרחק מסוים מקו המים ופעילות של כוחות שריון ניידים לשליטה על התעלה. לימים הסביר גביש בפומבי את עמדתו בשאלה זו. את קו המעוזים בעת מלחמה ראה כְּשוּרה של עמדות תצפית וביצורים לאורך כל צירי ההתקדמות האפשריים, שישהוּ את האויב בטרם יגיע למערכי ההגנה של החי"ר שלאורך קו המעברים, ממעבר המיתלה בדרום ועד בלוזה בצפון; כוח מרוכז של שריון יפעל בהתבסס על מערכי חי"ר אלו. בעִתות של מלחמת התשה - או הפסקת אש - ישמשו המעוזים כעמדות תצפית וכמחסה מפני הארטילריה וכמו כן יהוו מרכזים להפעלת ציוד ההתרעה והבקרה האלקטרוני ובסיסים לסיורי השריון. גביש יזם, כחלק ממערך ההגנה לאורך התעלה, מערכת של מתקני דלק שבהפעלתם מתוך המעוזים יכסו באש את התעלה.

מאז ומתמיד גרס גביש, כי אם מתייחסים אל התעלה כאל מחסום פיזי, אין מנוס אלא ליצור נוכחות פיזית לאורכה; שכן, לדעתו, סכנה רבה תהיה נשקפת לישראל אם ייעשה ניסיון פתע מצרי להשיג מִדרס רגל ממזרח לתעלה, זעיר ככל שיהיה, ובעקבותיו מאמץ להשיג הפסקת אש מיידית בעזרת גורמים בינלאומיים. יתר על כן - לאור התפיסה האסטרטגית הישראלית הגורסת בכל מצב הנחתת התקפת נגד בשטח האויב - חשוב שכוח גדול יֵשב על התעלה, תחת מצב המצריך לחימה כדי להגיע אליה. בוויכוח שהתפתח לא הועלתה הצעה לנטוש את התעלה והדיון הצטמצם בצורת ההתפרשות, כשהאלוף שרון תומך בשיטת ההגנה הניידת.

רב אלוף בר־לב הכריע לטובת המעוזים, וצוות התכנון בראשותו של האלוף אדן ניגש לפקח על הקמת הקו. אדן השלים את המלאכה ב-15 במרס 1969. באותו חודש פתח נאצר במלחמת ההתשה. המערכת כולה הועמדה במבחן במלחמה זו, כאשר במשך ימים על ימים המטירו המצרים אש תופת על הכוח הישראלי המחופר לאורך התעלה. אין ספק שאלמלא המעוזים היו האבדות במלחמת ההתשה כבדות הרבה יותר משהיו ואולי אף היו מגיעות לממדים מסוכנים ביותר.

המעוזים לא היו אלא מרכיב אחד במה שאחר כך יתקרא "קו בר־לב", שכן לא היה זה קו הגנה קדמי יחיד. כל מעוז חלש על שטח בן קילומטר אחד עד שניים משני אגפיו, ואת השטח הנותר כיסו בין מעוז אחד למשנהו נקודות תצפית וסיורים. במעוזים שבנקודות מפתח, כגון השניים שמשני קצותיו של הקו, ובאלה המבודדים, הוצבו טנקים דרך קבע. מאחורי המעוזים היו ריכוזי טנקים. מחלקות טנקים הוצבו בשטח המעוזים. והרַמפּוֹת שמהן פעלו הוצבו להנחית אש אַנפילָדית על התעלה. רמפות כאלו הוקמו במספר רב, ובאו בנוסף לאלו שהותקנו מאחורי המעוזים, כשני קילומטרים, ונועדו לחפות באש על המעוזים ועל דרכי הגישה לתעלה. הוקמו גם תשתית כבישים, מפקדות תת־קרקעיות, מערכות מים, מערכות קשר, מתקני תחזוקה ומחסנים.

במהלך מלחמת ההתשה נעשה נוֹהל, שבשעת חירום מחליפים חיילי הכוחות הסדירים, או חיילי מילואים של יחידות הצנחנים, את חיילי המילואים שבקו. באותו זמן הוגדל תקן הכוחות בעמדות לכדי שלושים איש בקירוב למעוז; במעוזים מבודדים, כמו מעוז המזח בפורט תאופיק, הוצבו כשמונים־תשעים איש. על המעוזים המבודדים הופקד קצין שדה בדרגת רב־סרן ומעלה, בדרך כלל מכוחות המילואים של חיל הצנחנים. ראש המטה־הכללי, רב־אלוף בר־לב, הכניס זאת כנוהג, שבעיתות מתיחוּת יעשו יחידות מילואים באופן קבוע באימונים בשטחי סיני. הוא דאג להחזיק על קו המים כוח המונה שתי חטיבות משוריינות ושלישית בעתודה; על אלה נוספה בעיתות מתיחות חטיבה רביעית, בדרך כלל מכוחות המילואים המתאמנים בשטח.

מלחמת ההתשה שמצרים פתחה בה במרס 1969 נחשבת כאירוע חולף, אך למעשה היה זה עימות רב ממדים. המצרים פתחו במלחמה זו בכוונה מוצהרת ליצור מצב שיאפשר להם לצלוח את התעלה ולהחזיר לעצמם בכוח את חצי האי סיני. ישראל מצדה היתה נחושה בהחלטתה למנוע התפתחות כזו ובתוך כך להביא לחידושה של הפסקת האש. בבוחרם במלחמת התשה ביקשו המצרים לנצל את היתרונות שמקנה להם מצב צבאי סטטי, שבו ערוכים שני הצדדים לאורך תעלת סואץ משני עבריה. פירושו של הדבר היה, שייבצר מישראל להביא לביטוי את עליונותה, שאינה מוטלת בספק, בתמרון ובניידות שריון. תעלת סואץ מונעת תנועה בקנה מידה גדול ולמעשה מגנה על הצבא המצרי מפני כושר התמרון הישראלי. כך, מן המחסות שלהם שמאחורי התעלה, ינסו המצרים בראש וראשונה להתיש את הישראלים ולקפח את רצונם להמשיך בלחימה.

הקמת קו בר־לב בממדיו המסיביים - בעקבות הרעשות הארטילריה של אוקטובר 1968 - היתה גורם רב משקל בהחלטת המצרים לפתוח במלחמת התשה. המצרים ראו כיצד מוקם והולך לנגד עיניהם מערך קבע בלתי־חדיר, העשוי רק להביא להנצחת הסטטוס קוו בצמצמוֹ בבת אחת את הסיכויים לשינוי המצב לאורך התעלה. ניתוח ההתפתחויות אך ידגיש את גודל האירוניה במצב שבו גוברים חששותיהם ופחדיהם של המצרים לנוכח קו ביצורים שבעצם פעולותיהם הביאו להקמתו.

התוכנית המצרית שהתווה נאצר בהכריזו על פתיחת מלחמת ההתשה, היתה אמורה להתבצע בארבעה שלבים. בשלב הראשון תופעל אש ארטילריה כדי להרוס את קו בר־לב ככל האפשר. השלב השני יחל משיוחרב חלק גדול של המעוזים הישראליים ובו ייערכו פשיטות מוגבלות של חיילי קומנדו, שיצלחו את התעלה וישהו בעברה המזרחי פרקי זמן קצרים. בשלב השלישי תבצענה יחידות מצריות פעולות נרחבות יותר, בחדירה עמוקה מעבר לתעלה. השלב האחרון כולל מבצע צליחה בקנה מידה גדול, במטרה להשתלט על שטחים בגדה המזרחית וכך לשבור את הקיפאון המדיני השורר באזור מאז 1967.

בחודשי מרס־אפריל 1969 הרעישה הארטילריה המצרית באופן אינטנסיבי את העמדות הישראליות. במאי הכריז הנשיא נאצר, כי שישים אחוזים מקו בר־לב נהרסו באש הארטילריה; יתר ארבעים האחוזים, כך דיווח לו שר המלחמה שלו, מחמוד פאוזי, יחוסלו בקרוב. למעשה עמד קו בר־לב בהצלחה במטר ההרעשות והצדיק את ציפיות מתכנניו.

באמצע אפריל החלו יחידות קומנדו מצריות לחדור דרך שגרה אל הגדה המזרחית של התעלה ולהתקיף מעוזים. ישראל הגיבה בהרעשות נגד ובפשיטות תגמול של צנחנים וחיילי קומנדו על המערך המצרי. חלה הסלמה במלחמה לאורך התעלה, ולמעשה לאורך מפרץ סואץ, שכן הישראלים תקפו מטרות גם במפרץ עצמו ובתוככי מצרים. בחודשים אלה של אפריל־יולי הגיעו האבדות הישראליות לממדים מדאיגים. ב-20 ביולי החליטה ישראל להטיל למערכה את חיל האוויר שלה. היוזמה עברה לידי ישראל ומלחמת ההתשה הפכה למלחמה של התשת נגד.

חיל האוויר הישראלי פעל נגד מערכי הטילים של המצרים לאורך התעלה ובמהלך החודשים הבאים השמיד סוללות רבות של טילי קרקע־אוויר סאם-2. עד מהרה נותר הצבא המצרי בלא אמצעים מספיקים להגנה אווירית. התקפות חיל האוויר התפשטו לאזור מפרץ סואץ.

לעת הזאת זנחו המצרים את רעיון השלב השלישי, שבמסגרתו היו יחידות אמורות לחדור לסיני. כל מעייניהם נתונים היו עתה בעמידה למול התקפת הנגד הישראלית.

בינואר 1970 החל חיל האוויר הישראלי בהפצצות בעומק מצרים. באותו חודש נחתו כוחות קומנדו ישראליים על האי שדואן שבמפרץ סואץ. בשלב זה במלחמת ההתשה עמד המזרח התיכון לפני נקודת מִפנה הרת תוצאות. הנשיא נאצר חזר מביקורו החשאי במוסקבה, ובעקבותיו החלו מגיעים למצרים ציוד וצוותים סובייטיים.

באפריל חדל חיל האוויר הישראלי מן ההפצצות בעומק מצרים ובכך נכנסה מלחמת ההתשה לשלב האחרון. את המרחב האווירי של מצרים נטלו עתה הרוסים תחת חסותם, וכך יכלה מצרים לרכז את כל כוחותיה באזור העימות הישיר עם ישראל לאורך התעלה. המצרים תקפו באוויר ובקרקע בעוצמה רבה. התקפות הכוחות הישראליים גברו. קו החזית התלהט.

המשך הפרק בספר המלא