מצבים בפוטנציה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מצבים בפוטנציה
הוספה למועדפים

מצבים בפוטנציה

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בני ברבש

בני ברבש (נולד ב-8 באוגוסט 1951) הוא תסריטאי וסופר ישראלי.

בשנת 1984, לאחר שחרורו מהצבא, ביצע את שיתוף הפעולה הראשון עם אחיו, אורי ברבש, כאשר כתב עם ערן פרייס, את התסריט לסרט "מאחורי הסורגים" העוקב אחר מאבקם המאוחד של אסירים יהודים וערבים בהנהלת הכלא בו הם נמצאים. שיתוף הפעולה הצליח והסרט זכה לשבחים רבים ולהתמודדות בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. שיתוף הפעולה בין שני האחים המשיך גם בסרטיהם הבאים, בהם "אחד משלנו" ו"דרך הנשר" כשבני כתב את התסריט ואורי ביים. מאמצע שנות התשעים החל בני ברבש לכתוב סדרות טלוויזיה המשודרות ברשת בערוץ 2 בבימוי אחיו, בהם "טירונות" ו"מילואים" העוסקות בהווי הצבאי. עיבד לסדרת-טלוויזיה גם את ספרו המצליח "מיי פירסט סוני", המספר על ילד המתעד את משפחתו השסועה.
 ברבש מלמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב תסריטאות, קולנוע וטלוויזיה.

תקציר

נציגי רשויות המדינה עורכים ביקור בביתו של פנסיונר ומתאמים אתו מועד למותו משום שהפך לנטל ונעשה מיותר, שלא לדבר על מקום החניה שמכוניתו תופסת בלב תל אביב. זוג הצופה בסרט מפנטז על אפשרות לאהבה עם שחקניו הראשיים. הייטקיסט מצליח משתוקק להשאיר חותם בתולדות האנושות ומוכן לשלם מיליונים לסופר צללים שיכתוב בשמו יצירת מופת. אלה הן כמה מהדמויות בספר הזה, וכולן חוות את קיומן כמצבים בפוטנציה — כמי שכל החלטה שלו מסמנת את הוויתור על שלל אפשרויות אחרות, אולי טובות יותר מזו שבה בחר. באמצעות הדמויות מנהל ברבש, הנתפס פה כמין קהלת פוסט־מודרני, משא ומתן שנון ונוקב, עם הטרגיות של הבחירה החופשית, אם היא בכלל קיימת.

אחרי 5 רומנים (הידוע שבהם מיי פירסט סוני) 12 סרטי קולנוע (בכללם מאחורי הסורגים), 120 פרקי דרמה לטלוויזיה (טירונות) וכמה מחזות, מפרסם בני ברבש ספר מפתיע המשלב את ההזוי והממשי; הנוגה והמשעשע; המקאברי והאנושי. ספר חכם, של סופר שמבין משהו ביחסים בין נשים וגברים בכלל ובגבריות הישראלית בפרט. כמעט בכל הסיפורים יש נגיעות בהחמצה, בזוגיות במשבר, באהבה נואשת ובחשדנות פתולוגית, אבל כולם משופעים בהומור פרוע, נטול רוע, ובסלחנות כלפי החולשות האנושיות.

יגאל שוורץ

פרק ראשון

מיותרים

אחרי הצהריים קמתי. הסתכלתי על שארית היום שנותרה ממנו, וידעתי שגם היום הזה הולך להישרף לי.

הכנתי לעצמי קפה עם חלב פג תוקף, הרטבתי פרוסה ישנה וקליתי אותה. מרחתי אותה בשוקולד השחר, מתעלם מהבהוב החותמות המזהירות מפני אכילתו. אשרוף את הרעל הזה בהליכה בפארק, עודדתי את עצמי. כשסיימתי לאכול התמוססה ההחלטה לצאת להליכה. אתחיל עם ההליכות בשבוע הבא. במקום ההליכה אצפה בעונה השנייה של סדרה קוריאנית חדשה, שאת עונתה הראשונה סיימתי אתמול אחרי 16 שעות צפייה רצופה.

בשנים האחרונות אני ממלא את החיים שלי בחיים של אחרים. במיוחד בחיים של דמויות בדויות, כי החיים שלי כבר לא ממלאים את עצמם. הם התרוקנו. לו היה מישהו מקיש על קרום חיי, קרוב לוודאי שהיה שומע צליל של הד חלול. הכנתי קערת פופקורן והתיישבתי מול הטלוויזיה כשצלצול קצר רוח בדלת החריד אותי ממקומי.

פתחתי את הדלת לגבר ואישה שהציגו את עצמם. היא מנציבות הדורות הבאים והוא מהרשות לאופטימיזציה של האזרחים הוותיקים.

הרשות של מי? שאלתי בחוסר הבנה ושניהם ענו לי ביחד, הרשות לאופטימיזציה של האזרחים הוותיקים.

לא ידעתי שיש רשות כזו.

הקימו לא מזמן.

ומה אתם רוצים ממני?

לשאול כמה שאלות, אמרה האישה.

להבין את מצבך, הוסיף הגבר.

לברר איפה אתה עומד ביחס לאזרחים ותיקים אחרים, אמרה האישה.

וביחס למדינה, השלים הגבר.

איך אני עומד ביחס למדינה? שאלתי בחוסר הבנה.

"Ask not what your country can do for you — ask what you can do for your country," אמר הגבר במאור פנים וקרץ בשובבות לעמיתתו, אבל כשהבחין בארשת פני המודאגות הרגיע אותי שסתם צחק.

חשתי צורך להצטדק והבהרתי שאני כבר עשיתי לא מעט למען המדינה: צבא. המון מילואים. מסים. תרמתי דם פעמיים. לא החמצתי הצבעה אחת.

אנחנו יודעים, הרגיע אותי הגבר וטפח על האייפד שלו. הכול מתועד.

אכפת לך להזמין אותנו פנימה? שאלה האישה, והגבר הבטיח שהם לא יבזבזו לי הרבה זמן.

נרגעתי. הדבר האחרון שחסר לי, שגם אחרים יבזבזו את הזמן שלי. את זה אני עושה יפה מאוד בעצמי. ביעילות מצמררת. בסוף כל יום אני מרגיש שרצחתי אותו, שפכתי את קרביו, וגופתו המרוקנת תלויה על אנקול מהתקרה כמו פגר של פרה בבית מטבחיים אחרי שחיטה כשרה. משתלשלים לי ככה מהתקרה מאות פִּגְרֵי יָמִים. אני מקווה ששני נציגי הרשויות האלה לא יבחינו בהם. עוד יעמידו אותי לדין על עשיית מעשה מגונה בַּזמן.

היססתי, אבל הם נראו נחושים להשלים את משימתם, אז הכנסתי אותם. הם התיישבו זה לצד זו על הספה שהתייתמה במשך השנים מיושביה. הילדים עזבו. והנשים נטשו אותי בזו אחר זו.

יש לנו כמה שאלות חימום, פתח הגבר אחרי שהתיישבתי מולם על כורסת הטלוויזיה המתפוררת שלי. שאלה ראשונה: כמה שיחות טלפון, בממוצע, אתה מקבל ביום?

לא הרבה.

כמה בערך?

שלוש, ארבע, אמרתי בהיסוס.

ממי, אם מותר לשאול, ובאיזה שעות? שאלה האישה.

מגרושתי השנייה. מהמכבסה. לפעמים יש את הטלפונים האלה שמנסים למכור לך דברים. חבר או שניים ששומרים על קשר. הפיזיותרפיסטית שלי. רופאת המשפחה מדי פעם.

ומיילים?

מה לגבי מיילים, שאלתי.

כמה מיילים אתה מקבל ביום, הכוונה למיילים משמעותיים, לא דואר זבל ושטויות כאלה.

מיילים משמעותיים? למה הכוונה?

מיילים מאנשים שאתה מכיר. שאכפת להם ממך ולך מהם. שיש לך קשר חברי קו נטוי ידידותי קו נטוי רומנטי אִתם.

חשבתי על השאלה די הרבה זמן. עצמתי את העיניים וניסיתי להיזכר בקשר הרומנטי האחרון שהיה לי. בקשר ששורף לך את הנשמה. שמרתיח את הקרביים, מנקב לך את הלב, וּמֵזִין התכתבויות משולחות רסן, מיוזעות, מתנשפות בכבדות ועטופות בקטיפה רכה. נזכרתי במייל האחרון שקיבלתי מחבר שירד לפני 20 שנים מהארץ. הוא כתב לי שאשתו נפטרה והוא שוקל לחזור ולפתוח דף חדש. שכבתי עם אשתו כמה ימים אחרי שהתחתנה עם החבר שלי כשיצא למילואים. זה המייל היחידי שהתקרב למשהו אינטימי — אחד.

ישנו המייל מאשתי האמצעית, בעצם גרושתי. היא הייתה מורה לספרות בתיכון ארבעים ושש שנים, ודהתה יחד עם ברנר ועגנון ואהרון מגד ויעקב שבתאי. ממש התאיידה כמוהם ואתמול קיבלתי ממנה מייל, אנחנו שומרים על קשר כדי להיזכר בסופרים נשכחים... אתם מכירים את החי על המת?

החי על המת? שאלה האישה, למה בדיוק הכוונה.

זה כמעט הנושא שבאנו לדבר אתך עליו, גיחך הגבר, אבל בהפוכה. הנושא שלנו הוא המת על החי.

אני מדבר על הספר של מגד, סיננתי בכעס כבוש. התחלתי לתעב את הצעיר השחצן.

אנחנו לא מכירים, אמרה האישה ללא שמץ מבוכה, אבל היית באמצע הסיפור על המייל מגרושתך השנייה.

היא סיפרה לי שהיא התחילה לכייר. היא הציעה לי להצטרף לחוג הקרמיקה בו היא משתתפת. כתבה שזה יצק משמעות ותוכן לחייה. חיבר אותה לרובד היצירתי שלה. היא כבר עובדת על אובניים ומצליחה להעמיד בכפות ידיה כדים ממש ארוכי צוואר. אני זוכר את כפות הידיים האלה היטב כשהם העמידו במיומנות את הזין שלי, את זה כבר לא הגיתי בקול. גם את המייל הזה אני מכניס לרשימה — שניים. גרושתי הראשונה שאלה אותי אם אגיע לאזכרה של אבא שלה. הוא מאוד חיבב אותך, את זה היא כתבה בהדגשה — שלושה. קיבלתי כמה מיילים מרשות המסים שדחקה בי להחזיר את המענקים שקיבלתי בגל החמישי של הקורונה כי אחרת לא יהיה להם כסף להעביר לי בגל השישי, ולמרות שהרגשתי שביני לבין הרשות שוררים יחסי קרבה, לא הייתי בטוח אם אני רשאי להכניס אותם לרשימה.

אדוני, החריד אותי קולה של האישה מתוך שרעפי, אני מקווה שלא נרדמת.

לא. לא נרדמתי. כשאני מתרכז אני עוצם עיניים.

והתרכזת בשאלה ששאלנו?

כן.

אתה יכול לשתף אותנו בתשובה... כמה מיילים אישיים אתה מקבל מדי יום... פלוס מינוס?

בשביל מה כל השאלות האלה?

כדי לקבל מושג על האופן בו האזרחים הוותיקים מנצלים את תוחלת החיים המתארכת, אמר הגבר.

אחרי הכול המדינה מממנת מכיסה את הזמן הזה וחשוב לנו לדעת עד כמה האזרחים הוותיקים באמת מנצלים את ההטבה הזו, השלימה האישה את התשובה.

הרמתי את עיני לתקרה והבטתי בפגרים התלויים על אנקולים. אני מקבל שלושה־ארבעה מיילים אישיים בשבוע, אמרתי בקול רועד שהפתיע גם אותי. ההפתעה נבעה גם מהרעד שאחז בקולי וגם נוכח ההכרה שהִכְּתה בי בנוגע לאינטראקציה הדלה שאני מקיים עם העולם החיצון.

האישה רשמה בבלוק צהוב את התשובות והגבר המתין מעט לחברתו שתסיים ושאל אותי על כמות הווטסאפים שאני מקבל ושולח.

פה ושם. אני בכמה קבוצות. אחת של היכרויות בגיל השלישי. אחת של דיירי הבית ואחת של פלוגה ג' מחזור אוגוסט 72'. יש את חילופי הדברים הקצרים עם הילדים והנכדים. אבל כולם חיים בגרמניה. מסתפקים באימוג'ים. אני האחרון במשפחה שנשארתי בארץ.

ואיך אתה ממלא את הזמן שלך, שאלה האישה.

מה זאת אומרת איך אני ממלא אותו, השבתי בשאלה. הזמן הוא לא כלי קיבול עם נפח שאפשר למלא אותו.

איך, ניסה הגבר לפשט את שאלת חברתו, איך אתה מעביר אותו?

אני לא מעביר אותו. הוא עובר מעצמו. או שאני עובר בו. הקטע הזה של החלל־זמן לא לגמרי ברור לי... אם הייתי יכול להעביר אותו אולי בכלל הייתי עוצר אותו.

אבל הוא עובר, העירה האישה. מה אתה עושה בזמן שהוא עובר, או בזמן שאתה עובר בו?

אני אוכל. מנשנש. פה ושם נפגש עם חברים. צופה בטלוויזיה, מאזין לפודקאסט על מלחמת העולם השנייה, ובלילות אני בפייסבוק, מחלק לייקים ומקבל לייקים. לפעמים מעיר הערות. פה ושם מתווכח. יש שם הרבה אקשן. הלילות עפים לי בלי שאני מרגיש. לפעמים אני מושך עד ארבע לפנות בוקר. בגלל זה אני קם בצהריים.

מה היית מצפה שיקרה לך בשנים שנשארו לך?

מה זאת אומרת השנים שנשארו לי? שאלתי בחשש.

אחרי הכול אנחנו לא חיים לנצח, ניסתה האישה לרכך את השאלה.

לא לנצח, עניתי מנסה לכבוש את הבהלה, אבל האדון הזה, העפתי מבט בגבר ששאל על השנים שנשארו לי, הציג את השאלה כאילו זה או־טו־טו קורה.

השניים החליפו ביניהם מבטים. נניח, אמרה האישה, שיש לך עוד עשרים שנה, מה אתה הולך לעשות בהן?

בלי סוף דברים, עניתי ללא היסוס, כיוון שהתחלתי להבין שהשיחה המתנהלת בינינו היא גורלית.

מה למשל, התעקשה האישה.

קודם כול להמשיך פחות או יותר אותו דבר. זה די ממלא לי את הזמן.

וחוץ מזה? שאלה האישה, ואני חשבתי לעצמי שהזמן הוא אריזה אלסטית. אפשר למלא אותו עם מעט ועם המון. למשל מוצארט הספיק כל כך הרבה בכל כך מעט זמן, ואני שכבר חי כפול ממנו לא הספקתי שבריר אחוז מהֶסְפֵּקָיו.

אדוני...

כן.

מה עוד היית עושה בעשרים השנים הקרובות?

כשאסיים את הפודקאסט על מלחמת העולם השנייה, אתחיל עם מלחמת העולם הראשונה. שמעתי שהוא מצוין.

מעניין, אמר הגבר. וכמה זמן לוקח לך לסיים האזנה לכזה פודקאסט?

תלוי באורך שלו.

כמובן, אמרה האישה.

משהו כמו עשר, שתים־עשרה שעות.

וחוץ מזה? שאל הגבר.

אולי לעשות קורס נגרות או חוג קרמיקה.

תספיק גם וגם?

אספיק מה שאספיק. אני לא ממהר לשום מקום. אולי אתחיל עם הקרמיקה כי כמו שאמרתי, גרושתי מאוד המליצה על הקורס.

השניים הביטו בי כמצפים להמשך.

יש גם את הטיול לאיסלנד ששמעתי שזה must. נופים מטורפים. קרחונים. לבה רותחת. בלי עין הרע יש עוד הרבה מה לעשות.

לשמע דברי האחרונים הם שוב החליפו ביניהם מבטים ספקניים.

יש גם את כל הדברים השגרתיים. תשלום חשבונות. חידוש מינויים בכל מיני מקומות. שיחות זום עם הנכדים מדי פעם. בירוקרטיה של ביטוח לאומי ורשות המסים. הדברים האלה גוזלים הרבה זמן.

איך היית מגדיר את המשמעות של החיים שלך?

סליחה?

למה אתה בכלל ממשיך לחיות?

מה זאת אומרת למה אני ממשיך לחיות?

שניהם הביטו בי בשתיקה.

איזה ברירה כבר יש לי. אני חי. נולדתי ואני כאן. אני פשוט ממשיך להיות. לא ככה?

בכל זאת, אמרה האישה, מה ממשיך להחזיק אותך?

כל הדברים הקטנים. היומיומיים. והתקווה שיהיו עוד דברים קטנים ומעניינים.

מה לגבי דברים גדולים, שאל הגבר.

מה לגביהם?

אתה לא מקווה לדברים גדולים?

לא ממש, השבתי אחרי שהות למחשבה. הדברים הגדולים מאחורי. בעצם לא באמת גדולים, אבל אתה יודע, הדברים הרגילים שעושים עד גיל מסוים ואתה חושב לעצמך מי יודע כמה הם גדולים ומוצלחים, ואחרי הגיל הזה מפסיקים לעשות אותם ומבינים שהם לא היו מי יודע מה גדולים ומוצלחים. ככה זה אצל כולם, לא?

יש לך דוגמאות לדברים גדולים שעשית בעבר, שאלה האישה.

קודם כול הילדים שלי, עניתי אינסטינקטיבית.

את זה כולם עושים, אמר הגבר. משהו גדול, יוצא דופן שמייחד רק אותך.

שקעתי במחשבות, מנסה לדלות מזיכרוני איזה מעשה גבורה. תרומה משמעותית לרווחת האנושות. הישג חריג.

הגבר הביט בי בקוצר רוח ורשם משהו בבלוק שלו.

יש גם את האינרציה, לחשתי, מנסה להצדיק את המשך קיומי.

האינרציה? שאלה האישה.

התנופה מהשלב הקודם בחיים שלי. קחו למשל טיל שמשוגר לחלל. רוב התקלות יכולות להתרחש בשלב השיגור. בנוסף, כדי להתגבר על כוח המשיכה הוא צריך להגיע למהירות של 11.2 קילומטרים לשנייה. אם כל זה מצליח לו הוא נכנס למסלול סביב כדור הארץ במהירות שיוט ואז הוא מקיף את העולם בְּסַבַּבָּה. אז אני נכנסתי לשלב השיוט הרגוע סביב כדור הארץ.

אז אתה ממשיך לחיות בזכות האינרציה, סיכם הגבר את המשל שלי.

אני גם נורא פוחד למות, הודיתי במבוכה. זה גם מחזיק אותי בחיים.

למה אתה פוחד מהמוות? שאלה האישה.

למה אני מפחד מהמוות?

כן, זה מה ששאלתי. למה אתה מפחד מהמוות.

כי זה יפסיק את הקיום שלי. יהפוך אותי לאיננו.

אז אתה ממשיך לחיות בגלל הפחד ובגלל ההתמדה, סיכם הגבר ביבושת.

ויש, כמו שאמרתי לכם את כל הדברים שאני אוהב ומתכוון לעשות.

הקרמיקה והנגרות, אמרה האישה.

ואיסלנד, השלמתי. הבנתי מחבר שזו חוויה של פעם בחיים.

מישהו זקוק לך? אבל ממש, ממש הכרחי לו שתמשיך לחיות?

באיזה מובן זקוק לי?

במובן זה שהקיום שלך הכרחי לקיומו. או לפחות מגביר את אושרו. מישהו, שבמידה ותמות, ייפער בחייו חלל גדול שיגרום לו סבל כבד מנשוא.

לא יודע. קשה לי להגיד. אני הצטערתי מאוד כשהורי מתו, אבל זה לא השבית לי את החיים. גם חברים מתו. ראש ממשלה נרצח. כשהייתי בצבא החברה שלי נהרגה באבן גבירול מאדנית שנפלה לה על הראש מקומה שלישית. בגלל זה אני מקפיד ללכת שם בַּקּוֹלוֹנָדָה. המון אנשים שאני מכיר מתו והחיים חזרו למסלולם. אני מניח שכשאני אמות, אולי פה ושם מישהו ירגיש דפיקה קלה בכנף, אבל הכול יחזור לקדמותו די מהר.

שקט כבד השתרר ושמענו את השכנה צועקת על בעלה שיעוף לה כבר מהחיים. כל הזמן עם הסיפורים שלו של אכלו לי שתו לי. תהיה גבר! היא צעקה. פעם אחת בחיים שלך תהיה גבר. אחרי זה נשמעה טריקת דלת ורחש צעדים בחדר המדרגות.

הייתי רוצה לסכם את הדברים, אם לא אכפת לך, אמר הגבר.

בבקשה, עניתי.

אתה לא עושה כלום עם החיים שלך. את הגֵּנִים שלך כבר העברת. אתה תופס דירה של שלושה חדרים כשמצוקת הדיור בעיר הזו בלתי נסבלת. יש לך מכונית שאתה בקושי מזיז שתופסת חניה בלב תל אביב, אני לא צריך להגיד לך מה זו חניה במרכז תל אביב.

בגלל זה אני לא מזיז אותה, התנצלתי.

אתה מקבל כל מיני קצבאות, המשיך הגבר שהציץ מדי פעם בקלסר שלו, אתה מעסיק את מערכת הבריאות פי ארבע נקודה שתיים מגבר שצעיר ממך בחמש־עשרה שנים. אתה כבר לא תורם דבר לאף אחד.

ככה אתה אולי רואה את הדברים, סיננתי בכעס.

ואיך אתה רואה אותם, שאלה אותי האישה ברכות.

הבטתי בה. יושבת לה בשיכול רגליה החטובות כאילו אין מחר והספה של אמא שלה. היא הבחינה במבטי. מתחה את החצאית שלה במבוכה ושאלה אם לא הגיע הזמן שאחשוב על הדורות הבאים.

הדורות הבאים?

כן. בהרבה מובנים אנחנו שורפים היום את מאגרי הקיום של הדורות הבאים.

שיישרפו הדורות הבאים, חשבתי לעצמי, אבל לא העזתי לשתף אותם בהרהור. גם הדורות הבאים הולכים להבעיר פה הרף עין בין שתי אפלות גדולות, ניחמתי את עצמי, אז למה להם מגיע יותר מאשר לי.

אני חושב שאתה בשל להחזיר ציוד, שבר הגבר את הדממה שהשתררה בחדר.

סליחה?

מה שהחבר שלי מנסה להגיד לך, זה שמבחינת עלות־תועלת — כלכלית, חברתית, תרבותית, צרכנית, משפחתית — אין לך כבר הצדקה.

אין לי הצדקה?

אתה... קשה לשמוע את זה... אבל אתה מיותר.

אני מיותר?

כולנו הופכים בסוף למיותרים, ניסתה האישה לנחם אותי ואני הבטתי שוב לכיוון הרגליים שלה וחשבתי לעצמי שבטוח יש לה גבר שבשבילו היא לא מיותרת. לפחות לא הרגליים החטובות שלה ומה שביניהן.

זה יותר ממיותר, הוסיף הגבר. הפכת לנטל.

זה לא תמיד היה ככה, ניחמה אותי האישה. פעם היית נכס. הכול רשום אצלנו. תרמת המון.

אבל כמו שאמרתי, הזכיר הגבר, הפכת לנטל.

השתרר שקט מעיק ואני הרמתי שוב מבט אל הימים הרצוחים המשתלשלים מהתקרה.

מתי נוח לך למות, הפר הגבר את הדממה שנקרשה סביבנו.

מה זאת אומרת מתי נוח לי למות, התקוממתי. אף פעם לא נוח לי למות!

כן, הסכימה האישה. למות זה ממש לא נוח. אבל מתישהו צריך.

אני לא ממהר לשום מקום, אמרתי.

זה שאתה לא ממהר, הסביר הגבר, זו עוד סיבה.

עוד סיבה למה? שאלתי.

אחרים כן ממהרים ואתה מאט את הקצב. עוצר את הזרימה.

שיעקפו אותי.

אי אפשר להסיט את הזרם שוב ושוב בגלל מכשולים קטנים. צריך לפתוח את הציר המרכזי, הסבירה האישה.

יש לנו כמה תאריכים פתוחים בדצמבר הקרוב, אמר הגבר והעיף מבט בנייד שלו. 24 בדצמבר מתאים לך?

24 בדצמבר זה או־טו־טו, זה חודש ויום, לחשתי והוספתי שיש את שתי הסדרות החדשות שכולם אומרים שחייבים לראות.

יש גם אפשרות ב־26. זה ייתן לך עוד יומיים.

מה כבר אפשר להספיק ביומיים? התמקחתי.

בבינג' אתה מסיים עשרים סדרות בזמן שאני נותן לך.

ויש בנטפליקס את הפיצ'ר של מהירות מוגברת, אמרה האישה. אתה רואה פרק של שישים דקות בארבעים דקות.

אבל יהיו עוד סדרות שחייבים לראות, הסברתי בקול חנוק. כל הזמן עושים סדרות חדשות.

אדם מת וחצי תאוותו בידו, הפטיר הגבר וניכר בו שהוא מתחיל לאבד סבלנות.

זה אפילו לא רבע אצלי, התמקחתי, אבל הם שתקו, אז הוספתי שיש גם את הטיול לאיסלנד.

כמה ימים הטיול לאיסלנד? שאלה האישה.

עשרה ימים.

תכניס גם את הטיול לאיסלנד. מה הבעיה. אתה יודע מה אנשים מספיקים בחודש אם הם מנצלים את הזמן ביעילות?

ומה עם הרכבת התחתית של תל אביב. חשבתי שאזכה לנסוע בה, התמקחתי אתם.

הגבר פרץ בצחוק קצר. גם אנחנו לא נזכה לנסוע בה. תירגע. אתה בחברה טובה.

ואיך זה יקרה? כלומר איך אני... אמות?

את זה לא אנחנו מחליטים. יש את הרשות למלחמה בעוני.

איך הם קשורים לעניין? שאלתי בתימהון.

בעוני הם לא הצליחו להילחם אז הטילו עליהם לטפל בדילול האוכלוסייה הבוגרת. בעקיפין זה גם עוזר למלחמה בעוני. הם מטפלים בפרוצדורה הזו. הם כבר יפילו עליך משהו.

שוב השתררה דממה והרגשתי איך הזמן מזדחל החוצה מתוך חיי כמו שרשור רירי ודביק.

אם לא אכפת לכם, אני רוצה לפתוח את הטלוויזיה. אני חייב לנצל את הזמן שהשארתם לי.

השניים קמו, הודו לי ויצאו מהבית.

איך אני אספיק הכול, שאלתי את עצמי כשהסרט החל מרצד על המסך. מזל שהאישה הפנתה את תשומת לבי לפיצ'ר הזה שמאפשר להריץ את הסרט במהירות גבוהה יותר.

בני ברבש

בני ברבש (נולד ב-8 באוגוסט 1951) הוא תסריטאי וסופר ישראלי.

בשנת 1984, לאחר שחרורו מהצבא, ביצע את שיתוף הפעולה הראשון עם אחיו, אורי ברבש, כאשר כתב עם ערן פרייס, את התסריט לסרט "מאחורי הסורגים" העוקב אחר מאבקם המאוחד של אסירים יהודים וערבים בהנהלת הכלא בו הם נמצאים. שיתוף הפעולה הצליח והסרט זכה לשבחים רבים ולהתמודדות בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. שיתוף הפעולה בין שני האחים המשיך גם בסרטיהם הבאים, בהם "אחד משלנו" ו"דרך הנשר" כשבני כתב את התסריט ואורי ביים. מאמצע שנות התשעים החל בני ברבש לכתוב סדרות טלוויזיה המשודרות ברשת בערוץ 2 בבימוי אחיו, בהם "טירונות" ו"מילואים" העוסקות בהווי הצבאי. עיבד לסדרת-טלוויזיה גם את ספרו המצליח "מיי פירסט סוני", המספר על ילד המתעד את משפחתו השסועה.
 ברבש מלמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב תסריטאות, קולנוע וטלוויזיה.

עוד על הספר

מצבים בפוטנציה בני ברבש

מיותרים

אחרי הצהריים קמתי. הסתכלתי על שארית היום שנותרה ממנו, וידעתי שגם היום הזה הולך להישרף לי.

הכנתי לעצמי קפה עם חלב פג תוקף, הרטבתי פרוסה ישנה וקליתי אותה. מרחתי אותה בשוקולד השחר, מתעלם מהבהוב החותמות המזהירות מפני אכילתו. אשרוף את הרעל הזה בהליכה בפארק, עודדתי את עצמי. כשסיימתי לאכול התמוססה ההחלטה לצאת להליכה. אתחיל עם ההליכות בשבוע הבא. במקום ההליכה אצפה בעונה השנייה של סדרה קוריאנית חדשה, שאת עונתה הראשונה סיימתי אתמול אחרי 16 שעות צפייה רצופה.

בשנים האחרונות אני ממלא את החיים שלי בחיים של אחרים. במיוחד בחיים של דמויות בדויות, כי החיים שלי כבר לא ממלאים את עצמם. הם התרוקנו. לו היה מישהו מקיש על קרום חיי, קרוב לוודאי שהיה שומע צליל של הד חלול. הכנתי קערת פופקורן והתיישבתי מול הטלוויזיה כשצלצול קצר רוח בדלת החריד אותי ממקומי.

פתחתי את הדלת לגבר ואישה שהציגו את עצמם. היא מנציבות הדורות הבאים והוא מהרשות לאופטימיזציה של האזרחים הוותיקים.

הרשות של מי? שאלתי בחוסר הבנה ושניהם ענו לי ביחד, הרשות לאופטימיזציה של האזרחים הוותיקים.

לא ידעתי שיש רשות כזו.

הקימו לא מזמן.

ומה אתם רוצים ממני?

לשאול כמה שאלות, אמרה האישה.

להבין את מצבך, הוסיף הגבר.

לברר איפה אתה עומד ביחס לאזרחים ותיקים אחרים, אמרה האישה.

וביחס למדינה, השלים הגבר.

איך אני עומד ביחס למדינה? שאלתי בחוסר הבנה.

"Ask not what your country can do for you — ask what you can do for your country," אמר הגבר במאור פנים וקרץ בשובבות לעמיתתו, אבל כשהבחין בארשת פני המודאגות הרגיע אותי שסתם צחק.

חשתי צורך להצטדק והבהרתי שאני כבר עשיתי לא מעט למען המדינה: צבא. המון מילואים. מסים. תרמתי דם פעמיים. לא החמצתי הצבעה אחת.

אנחנו יודעים, הרגיע אותי הגבר וטפח על האייפד שלו. הכול מתועד.

אכפת לך להזמין אותנו פנימה? שאלה האישה, והגבר הבטיח שהם לא יבזבזו לי הרבה זמן.

נרגעתי. הדבר האחרון שחסר לי, שגם אחרים יבזבזו את הזמן שלי. את זה אני עושה יפה מאוד בעצמי. ביעילות מצמררת. בסוף כל יום אני מרגיש שרצחתי אותו, שפכתי את קרביו, וגופתו המרוקנת תלויה על אנקול מהתקרה כמו פגר של פרה בבית מטבחיים אחרי שחיטה כשרה. משתלשלים לי ככה מהתקרה מאות פִּגְרֵי יָמִים. אני מקווה ששני נציגי הרשויות האלה לא יבחינו בהם. עוד יעמידו אותי לדין על עשיית מעשה מגונה בַּזמן.

היססתי, אבל הם נראו נחושים להשלים את משימתם, אז הכנסתי אותם. הם התיישבו זה לצד זו על הספה שהתייתמה במשך השנים מיושביה. הילדים עזבו. והנשים נטשו אותי בזו אחר זו.

יש לנו כמה שאלות חימום, פתח הגבר אחרי שהתיישבתי מולם על כורסת הטלוויזיה המתפוררת שלי. שאלה ראשונה: כמה שיחות טלפון, בממוצע, אתה מקבל ביום?

לא הרבה.

כמה בערך?

שלוש, ארבע, אמרתי בהיסוס.

ממי, אם מותר לשאול, ובאיזה שעות? שאלה האישה.

מגרושתי השנייה. מהמכבסה. לפעמים יש את הטלפונים האלה שמנסים למכור לך דברים. חבר או שניים ששומרים על קשר. הפיזיותרפיסטית שלי. רופאת המשפחה מדי פעם.

ומיילים?

מה לגבי מיילים, שאלתי.

כמה מיילים אתה מקבל ביום, הכוונה למיילים משמעותיים, לא דואר זבל ושטויות כאלה.

מיילים משמעותיים? למה הכוונה?

מיילים מאנשים שאתה מכיר. שאכפת להם ממך ולך מהם. שיש לך קשר חברי קו נטוי ידידותי קו נטוי רומנטי אִתם.

חשבתי על השאלה די הרבה זמן. עצמתי את העיניים וניסיתי להיזכר בקשר הרומנטי האחרון שהיה לי. בקשר ששורף לך את הנשמה. שמרתיח את הקרביים, מנקב לך את הלב, וּמֵזִין התכתבויות משולחות רסן, מיוזעות, מתנשפות בכבדות ועטופות בקטיפה רכה. נזכרתי במייל האחרון שקיבלתי מחבר שירד לפני 20 שנים מהארץ. הוא כתב לי שאשתו נפטרה והוא שוקל לחזור ולפתוח דף חדש. שכבתי עם אשתו כמה ימים אחרי שהתחתנה עם החבר שלי כשיצא למילואים. זה המייל היחידי שהתקרב למשהו אינטימי — אחד.

ישנו המייל מאשתי האמצעית, בעצם גרושתי. היא הייתה מורה לספרות בתיכון ארבעים ושש שנים, ודהתה יחד עם ברנר ועגנון ואהרון מגד ויעקב שבתאי. ממש התאיידה כמוהם ואתמול קיבלתי ממנה מייל, אנחנו שומרים על קשר כדי להיזכר בסופרים נשכחים... אתם מכירים את החי על המת?

החי על המת? שאלה האישה, למה בדיוק הכוונה.

זה כמעט הנושא שבאנו לדבר אתך עליו, גיחך הגבר, אבל בהפוכה. הנושא שלנו הוא המת על החי.

אני מדבר על הספר של מגד, סיננתי בכעס כבוש. התחלתי לתעב את הצעיר השחצן.

אנחנו לא מכירים, אמרה האישה ללא שמץ מבוכה, אבל היית באמצע הסיפור על המייל מגרושתך השנייה.

היא סיפרה לי שהיא התחילה לכייר. היא הציעה לי להצטרף לחוג הקרמיקה בו היא משתתפת. כתבה שזה יצק משמעות ותוכן לחייה. חיבר אותה לרובד היצירתי שלה. היא כבר עובדת על אובניים ומצליחה להעמיד בכפות ידיה כדים ממש ארוכי צוואר. אני זוכר את כפות הידיים האלה היטב כשהם העמידו במיומנות את הזין שלי, את זה כבר לא הגיתי בקול. גם את המייל הזה אני מכניס לרשימה — שניים. גרושתי הראשונה שאלה אותי אם אגיע לאזכרה של אבא שלה. הוא מאוד חיבב אותך, את זה היא כתבה בהדגשה — שלושה. קיבלתי כמה מיילים מרשות המסים שדחקה בי להחזיר את המענקים שקיבלתי בגל החמישי של הקורונה כי אחרת לא יהיה להם כסף להעביר לי בגל השישי, ולמרות שהרגשתי שביני לבין הרשות שוררים יחסי קרבה, לא הייתי בטוח אם אני רשאי להכניס אותם לרשימה.

אדוני, החריד אותי קולה של האישה מתוך שרעפי, אני מקווה שלא נרדמת.

לא. לא נרדמתי. כשאני מתרכז אני עוצם עיניים.

והתרכזת בשאלה ששאלנו?

כן.

אתה יכול לשתף אותנו בתשובה... כמה מיילים אישיים אתה מקבל מדי יום... פלוס מינוס?

בשביל מה כל השאלות האלה?

כדי לקבל מושג על האופן בו האזרחים הוותיקים מנצלים את תוחלת החיים המתארכת, אמר הגבר.

אחרי הכול המדינה מממנת מכיסה את הזמן הזה וחשוב לנו לדעת עד כמה האזרחים הוותיקים באמת מנצלים את ההטבה הזו, השלימה האישה את התשובה.

הרמתי את עיני לתקרה והבטתי בפגרים התלויים על אנקולים. אני מקבל שלושה־ארבעה מיילים אישיים בשבוע, אמרתי בקול רועד שהפתיע גם אותי. ההפתעה נבעה גם מהרעד שאחז בקולי וגם נוכח ההכרה שהִכְּתה בי בנוגע לאינטראקציה הדלה שאני מקיים עם העולם החיצון.

האישה רשמה בבלוק צהוב את התשובות והגבר המתין מעט לחברתו שתסיים ושאל אותי על כמות הווטסאפים שאני מקבל ושולח.

פה ושם. אני בכמה קבוצות. אחת של היכרויות בגיל השלישי. אחת של דיירי הבית ואחת של פלוגה ג' מחזור אוגוסט 72'. יש את חילופי הדברים הקצרים עם הילדים והנכדים. אבל כולם חיים בגרמניה. מסתפקים באימוג'ים. אני האחרון במשפחה שנשארתי בארץ.

ואיך אתה ממלא את הזמן שלך, שאלה האישה.

מה זאת אומרת איך אני ממלא אותו, השבתי בשאלה. הזמן הוא לא כלי קיבול עם נפח שאפשר למלא אותו.

איך, ניסה הגבר לפשט את שאלת חברתו, איך אתה מעביר אותו?

אני לא מעביר אותו. הוא עובר מעצמו. או שאני עובר בו. הקטע הזה של החלל־זמן לא לגמרי ברור לי... אם הייתי יכול להעביר אותו אולי בכלל הייתי עוצר אותו.

אבל הוא עובר, העירה האישה. מה אתה עושה בזמן שהוא עובר, או בזמן שאתה עובר בו?

אני אוכל. מנשנש. פה ושם נפגש עם חברים. צופה בטלוויזיה, מאזין לפודקאסט על מלחמת העולם השנייה, ובלילות אני בפייסבוק, מחלק לייקים ומקבל לייקים. לפעמים מעיר הערות. פה ושם מתווכח. יש שם הרבה אקשן. הלילות עפים לי בלי שאני מרגיש. לפעמים אני מושך עד ארבע לפנות בוקר. בגלל זה אני קם בצהריים.

מה היית מצפה שיקרה לך בשנים שנשארו לך?

מה זאת אומרת השנים שנשארו לי? שאלתי בחשש.

אחרי הכול אנחנו לא חיים לנצח, ניסתה האישה לרכך את השאלה.

לא לנצח, עניתי מנסה לכבוש את הבהלה, אבל האדון הזה, העפתי מבט בגבר ששאל על השנים שנשארו לי, הציג את השאלה כאילו זה או־טו־טו קורה.

השניים החליפו ביניהם מבטים. נניח, אמרה האישה, שיש לך עוד עשרים שנה, מה אתה הולך לעשות בהן?

בלי סוף דברים, עניתי ללא היסוס, כיוון שהתחלתי להבין שהשיחה המתנהלת בינינו היא גורלית.

מה למשל, התעקשה האישה.

קודם כול להמשיך פחות או יותר אותו דבר. זה די ממלא לי את הזמן.

וחוץ מזה? שאלה האישה, ואני חשבתי לעצמי שהזמן הוא אריזה אלסטית. אפשר למלא אותו עם מעט ועם המון. למשל מוצארט הספיק כל כך הרבה בכל כך מעט זמן, ואני שכבר חי כפול ממנו לא הספקתי שבריר אחוז מהֶסְפֵּקָיו.

אדוני...

כן.

מה עוד היית עושה בעשרים השנים הקרובות?

כשאסיים את הפודקאסט על מלחמת העולם השנייה, אתחיל עם מלחמת העולם הראשונה. שמעתי שהוא מצוין.

מעניין, אמר הגבר. וכמה זמן לוקח לך לסיים האזנה לכזה פודקאסט?

תלוי באורך שלו.

כמובן, אמרה האישה.

משהו כמו עשר, שתים־עשרה שעות.

וחוץ מזה? שאל הגבר.

אולי לעשות קורס נגרות או חוג קרמיקה.

תספיק גם וגם?

אספיק מה שאספיק. אני לא ממהר לשום מקום. אולי אתחיל עם הקרמיקה כי כמו שאמרתי, גרושתי מאוד המליצה על הקורס.

השניים הביטו בי כמצפים להמשך.

יש גם את הטיול לאיסלנד ששמעתי שזה must. נופים מטורפים. קרחונים. לבה רותחת. בלי עין הרע יש עוד הרבה מה לעשות.

לשמע דברי האחרונים הם שוב החליפו ביניהם מבטים ספקניים.

יש גם את כל הדברים השגרתיים. תשלום חשבונות. חידוש מינויים בכל מיני מקומות. שיחות זום עם הנכדים מדי פעם. בירוקרטיה של ביטוח לאומי ורשות המסים. הדברים האלה גוזלים הרבה זמן.

איך היית מגדיר את המשמעות של החיים שלך?

סליחה?

למה אתה בכלל ממשיך לחיות?

מה זאת אומרת למה אני ממשיך לחיות?

שניהם הביטו בי בשתיקה.

איזה ברירה כבר יש לי. אני חי. נולדתי ואני כאן. אני פשוט ממשיך להיות. לא ככה?

בכל זאת, אמרה האישה, מה ממשיך להחזיק אותך?

כל הדברים הקטנים. היומיומיים. והתקווה שיהיו עוד דברים קטנים ומעניינים.

מה לגבי דברים גדולים, שאל הגבר.

מה לגביהם?

אתה לא מקווה לדברים גדולים?

לא ממש, השבתי אחרי שהות למחשבה. הדברים הגדולים מאחורי. בעצם לא באמת גדולים, אבל אתה יודע, הדברים הרגילים שעושים עד גיל מסוים ואתה חושב לעצמך מי יודע כמה הם גדולים ומוצלחים, ואחרי הגיל הזה מפסיקים לעשות אותם ומבינים שהם לא היו מי יודע מה גדולים ומוצלחים. ככה זה אצל כולם, לא?

יש לך דוגמאות לדברים גדולים שעשית בעבר, שאלה האישה.

קודם כול הילדים שלי, עניתי אינסטינקטיבית.

את זה כולם עושים, אמר הגבר. משהו גדול, יוצא דופן שמייחד רק אותך.

שקעתי במחשבות, מנסה לדלות מזיכרוני איזה מעשה גבורה. תרומה משמעותית לרווחת האנושות. הישג חריג.

הגבר הביט בי בקוצר רוח ורשם משהו בבלוק שלו.

יש גם את האינרציה, לחשתי, מנסה להצדיק את המשך קיומי.

האינרציה? שאלה האישה.

התנופה מהשלב הקודם בחיים שלי. קחו למשל טיל שמשוגר לחלל. רוב התקלות יכולות להתרחש בשלב השיגור. בנוסף, כדי להתגבר על כוח המשיכה הוא צריך להגיע למהירות של 11.2 קילומטרים לשנייה. אם כל זה מצליח לו הוא נכנס למסלול סביב כדור הארץ במהירות שיוט ואז הוא מקיף את העולם בְּסַבַּבָּה. אז אני נכנסתי לשלב השיוט הרגוע סביב כדור הארץ.

אז אתה ממשיך לחיות בזכות האינרציה, סיכם הגבר את המשל שלי.

אני גם נורא פוחד למות, הודיתי במבוכה. זה גם מחזיק אותי בחיים.

למה אתה פוחד מהמוות? שאלה האישה.

למה אני מפחד מהמוות?

כן, זה מה ששאלתי. למה אתה מפחד מהמוות.

כי זה יפסיק את הקיום שלי. יהפוך אותי לאיננו.

אז אתה ממשיך לחיות בגלל הפחד ובגלל ההתמדה, סיכם הגבר ביבושת.

ויש, כמו שאמרתי לכם את כל הדברים שאני אוהב ומתכוון לעשות.

הקרמיקה והנגרות, אמרה האישה.

ואיסלנד, השלמתי. הבנתי מחבר שזו חוויה של פעם בחיים.

מישהו זקוק לך? אבל ממש, ממש הכרחי לו שתמשיך לחיות?

באיזה מובן זקוק לי?

במובן זה שהקיום שלך הכרחי לקיומו. או לפחות מגביר את אושרו. מישהו, שבמידה ותמות, ייפער בחייו חלל גדול שיגרום לו סבל כבד מנשוא.

לא יודע. קשה לי להגיד. אני הצטערתי מאוד כשהורי מתו, אבל זה לא השבית לי את החיים. גם חברים מתו. ראש ממשלה נרצח. כשהייתי בצבא החברה שלי נהרגה באבן גבירול מאדנית שנפלה לה על הראש מקומה שלישית. בגלל זה אני מקפיד ללכת שם בַּקּוֹלוֹנָדָה. המון אנשים שאני מכיר מתו והחיים חזרו למסלולם. אני מניח שכשאני אמות, אולי פה ושם מישהו ירגיש דפיקה קלה בכנף, אבל הכול יחזור לקדמותו די מהר.

שקט כבד השתרר ושמענו את השכנה צועקת על בעלה שיעוף לה כבר מהחיים. כל הזמן עם הסיפורים שלו של אכלו לי שתו לי. תהיה גבר! היא צעקה. פעם אחת בחיים שלך תהיה גבר. אחרי זה נשמעה טריקת דלת ורחש צעדים בחדר המדרגות.

הייתי רוצה לסכם את הדברים, אם לא אכפת לך, אמר הגבר.

בבקשה, עניתי.

אתה לא עושה כלום עם החיים שלך. את הגֵּנִים שלך כבר העברת. אתה תופס דירה של שלושה חדרים כשמצוקת הדיור בעיר הזו בלתי נסבלת. יש לך מכונית שאתה בקושי מזיז שתופסת חניה בלב תל אביב, אני לא צריך להגיד לך מה זו חניה במרכז תל אביב.

בגלל זה אני לא מזיז אותה, התנצלתי.

אתה מקבל כל מיני קצבאות, המשיך הגבר שהציץ מדי פעם בקלסר שלו, אתה מעסיק את מערכת הבריאות פי ארבע נקודה שתיים מגבר שצעיר ממך בחמש־עשרה שנים. אתה כבר לא תורם דבר לאף אחד.

ככה אתה אולי רואה את הדברים, סיננתי בכעס.

ואיך אתה רואה אותם, שאלה אותי האישה ברכות.

הבטתי בה. יושבת לה בשיכול רגליה החטובות כאילו אין מחר והספה של אמא שלה. היא הבחינה במבטי. מתחה את החצאית שלה במבוכה ושאלה אם לא הגיע הזמן שאחשוב על הדורות הבאים.

הדורות הבאים?

כן. בהרבה מובנים אנחנו שורפים היום את מאגרי הקיום של הדורות הבאים.

שיישרפו הדורות הבאים, חשבתי לעצמי, אבל לא העזתי לשתף אותם בהרהור. גם הדורות הבאים הולכים להבעיר פה הרף עין בין שתי אפלות גדולות, ניחמתי את עצמי, אז למה להם מגיע יותר מאשר לי.

אני חושב שאתה בשל להחזיר ציוד, שבר הגבר את הדממה שהשתררה בחדר.

סליחה?

מה שהחבר שלי מנסה להגיד לך, זה שמבחינת עלות־תועלת — כלכלית, חברתית, תרבותית, צרכנית, משפחתית — אין לך כבר הצדקה.

אין לי הצדקה?

אתה... קשה לשמוע את זה... אבל אתה מיותר.

אני מיותר?

כולנו הופכים בסוף למיותרים, ניסתה האישה לנחם אותי ואני הבטתי שוב לכיוון הרגליים שלה וחשבתי לעצמי שבטוח יש לה גבר שבשבילו היא לא מיותרת. לפחות לא הרגליים החטובות שלה ומה שביניהן.

זה יותר ממיותר, הוסיף הגבר. הפכת לנטל.

זה לא תמיד היה ככה, ניחמה אותי האישה. פעם היית נכס. הכול רשום אצלנו. תרמת המון.

אבל כמו שאמרתי, הזכיר הגבר, הפכת לנטל.

השתרר שקט מעיק ואני הרמתי שוב מבט אל הימים הרצוחים המשתלשלים מהתקרה.

מתי נוח לך למות, הפר הגבר את הדממה שנקרשה סביבנו.

מה זאת אומרת מתי נוח לי למות, התקוממתי. אף פעם לא נוח לי למות!

כן, הסכימה האישה. למות זה ממש לא נוח. אבל מתישהו צריך.

אני לא ממהר לשום מקום, אמרתי.

זה שאתה לא ממהר, הסביר הגבר, זו עוד סיבה.

עוד סיבה למה? שאלתי.

אחרים כן ממהרים ואתה מאט את הקצב. עוצר את הזרימה.

שיעקפו אותי.

אי אפשר להסיט את הזרם שוב ושוב בגלל מכשולים קטנים. צריך לפתוח את הציר המרכזי, הסבירה האישה.

יש לנו כמה תאריכים פתוחים בדצמבר הקרוב, אמר הגבר והעיף מבט בנייד שלו. 24 בדצמבר מתאים לך?

24 בדצמבר זה או־טו־טו, זה חודש ויום, לחשתי והוספתי שיש את שתי הסדרות החדשות שכולם אומרים שחייבים לראות.

יש גם אפשרות ב־26. זה ייתן לך עוד יומיים.

מה כבר אפשר להספיק ביומיים? התמקחתי.

בבינג' אתה מסיים עשרים סדרות בזמן שאני נותן לך.

ויש בנטפליקס את הפיצ'ר של מהירות מוגברת, אמרה האישה. אתה רואה פרק של שישים דקות בארבעים דקות.

אבל יהיו עוד סדרות שחייבים לראות, הסברתי בקול חנוק. כל הזמן עושים סדרות חדשות.

אדם מת וחצי תאוותו בידו, הפטיר הגבר וניכר בו שהוא מתחיל לאבד סבלנות.

זה אפילו לא רבע אצלי, התמקחתי, אבל הם שתקו, אז הוספתי שיש גם את הטיול לאיסלנד.

כמה ימים הטיול לאיסלנד? שאלה האישה.

עשרה ימים.

תכניס גם את הטיול לאיסלנד. מה הבעיה. אתה יודע מה אנשים מספיקים בחודש אם הם מנצלים את הזמן ביעילות?

ומה עם הרכבת התחתית של תל אביב. חשבתי שאזכה לנסוע בה, התמקחתי אתם.

הגבר פרץ בצחוק קצר. גם אנחנו לא נזכה לנסוע בה. תירגע. אתה בחברה טובה.

ואיך זה יקרה? כלומר איך אני... אמות?

את זה לא אנחנו מחליטים. יש את הרשות למלחמה בעוני.

איך הם קשורים לעניין? שאלתי בתימהון.

בעוני הם לא הצליחו להילחם אז הטילו עליהם לטפל בדילול האוכלוסייה הבוגרת. בעקיפין זה גם עוזר למלחמה בעוני. הם מטפלים בפרוצדורה הזו. הם כבר יפילו עליך משהו.

שוב השתררה דממה והרגשתי איך הזמן מזדחל החוצה מתוך חיי כמו שרשור רירי ודביק.

אם לא אכפת לכם, אני רוצה לפתוח את הטלוויזיה. אני חייב לנצל את הזמן שהשארתם לי.

השניים קמו, הודו לי ויצאו מהבית.

איך אני אספיק הכול, שאלתי את עצמי כשהסרט החל מרצד על המסך. מזל שהאישה הפנתה את תשומת לבי לפיצ'ר הזה שמאפשר להריץ את הסרט במהירות גבוהה יותר.