ארץ מביטה מטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארץ מביטה מטה
מכר
מאות
עותקים
ארץ מביטה מטה
מכר
מאות
עותקים

ארץ מביטה מטה

4.4 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

נעם שלו

נעם שלו (נולד ב-21 ביולי 1962) הוא סופר, מפיק ובמאי תוכניות טלוויזיה וסרטים ישראלי.

שלו הוא המייסד והמנכ"ל של חברת היי-לייט סרטים. מתמחה בייזום, ניהול והפקת סרטים ותוכניות טלוויזיה, עבור ערוצי הטלוויזיה מהמובילים בעולם. במאי ומפיק סרטי תעודה וסדרות תיעודיות עבור BBC, נשיונל ג'יאוגרפיק, דיסקברי, נטפליקס, ארטה ועוד. זוכה פרסים מקצועיים עבור בימוי והפקת סרטים בינלאומיים.

שלו הפיק החל משנת 1997 סרטי תעודה בישראל, ביהודה ושומרון ובמקומות נוספים בעולם, בשיתוף עם חברות הפקה ורשתות שידור מרחבי העולם.

בשנת 2022 הוציא שלו לאור את ספרו הראשון, ״ארץ מביטה מטה״.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4e3v4979

תקציר

רונן אבני, גרוש ואב לשניים, בעל נגריה מצליחה, נכנס לאוטו ונוסע לעבודה. כעבור רבע שעה הוא נקלע לאירוע מצמרר, עושה הכול כדי לא למות, ומצליח. ואז מתחילות הצרות. לתדהמתו הוא מוצא את עצמו במרתפי השב"כ, נחקר באלימות על סייענות לטרור. בכוחותיו האוזלים הוא מנסה להילחם על חפותו, ומגלה שהוא לכוד בתוך סיפור שגדול ממנו, בו כל המעורבים איבדו שליטה.
ארץ מביטה מטה של נעם שלו הוא מותחן מרתק על מערכת ביטחונית הפועלת ללא מעצורים. זהו סיפורו של רונן אבני, וגם סיפורה של מדינה שלמה בה הביטחון הוא מעל לכול, וגם מעל לחוק.
נעם שלו הוא מפיק ובמאי של סרטי תעודה ותוכניות טלוויזיה עבור רשתות שידור בינלאומיות, ומתעד את הסכסוך הישראלי־פלסטיני מתחילת שנות התשעים.
ארץ מביטה מטה הוא ספרו הראשון.

פרק ראשון

רונן

הבוקר מתחיל טוב. אחרי לילה בו התעוררתי שלוש פעמים מאותו חלום לא ברור, בו אני צועק על מישהו ששיקר לי, אני קם רגוע ומיד שוכח מהחלום בלי לדעת מי שיקר לי ולמה. אני שותה בנחת קפה בגינה עם עיתון וכמה אתרי חדשות, שכולם עוסקים בבחירות הקרובות ובניסיונות הנואשים של ראש הממשלה לגייס עוד מצביעים. כשאני נכנס לרכב, השעה שבע ארבעים וחמש בדיוק.
יוצא מהחניה בזהירות, מוודא שאין חתול בין הגלגלים, ומנופף לשלום לשכנה שמתעקשת לברך אותי מדי בוקר, כשהיא מטפלת בצמחיה בחזית ביתה. מעבר לפינה מדליק סיגריה — טקס יומי שאני לא מוותר עליו, למרות שאני לא מעשן כבר יותר משלושים שנה.
משתרך בפקק של הבוקר ביציאה מרמת השרון. ברמזור האחרון ברחוב סוקולוב יש פקקי ענק מאז שאני ילד. אני זוכר שאבא שלי היה מספר לנו שיש שני שוטרים מתנדבים, ובכל בוקר אחד מהם מפעיל את הרמזור ידנית. אחד מהם נותן עדיפות לתנועה ממזרח וממערב, והשני משחרר את התנועה מצפון ומדרום. בדרך הזאת, כל בוקר חצי מהנהגים מרוצים.
ברמזור של צומת הכפר הירוק אני מכבה את הסיגריה במאפרה האלקטרונית. כשהרכב מתאוורר אני סוגר את החלונות, מכוון את פתחי מיזוג האוויר כלפי הפנים, ולוחץ על הטְרֶק הקבוע של הבוקר — רפסודיה בוהמית בביצוע חי של קווין. הבוקר התחיל טוב.
עובר את הכפר הירוק ואת תחנת הדלק מימיני, פרדי מרקורי שר איתי את הסולו של I'm just a poor boy, ואז אני שם לב שמשהו מוזר קורה. המכוניות לפני עוצרות, לפניהן יש מכוניות שנוסעות לאחור, ונדמה לי שאני רואה ואן לבן עולה במהירות על גדר ההפרדה בין הנתיבים ונתקע בה. אני מאט, עוצר, משתיק את פרדי, ואז שומע את היריות. טה טה טה. טטטטה. צרורות קצרים, ביחד. בודק במראה ורואה שיש מכוניות מאחורי, אין לאן לברוח. מה קורה כאן? מבט קדימה, אישה בשמלה כחולה, שתי מכוניות לפני, יוצאת מהרכב שלה ומסתובבת לעברי. היא עושה צעד אחד, ופתאום היא נופלת. ואז אני רואה אותו.
צעיר, שחום, בריא, שרירי. חולצה לבנה, מטר שמונים, כובע בייסבול ירוק־צבאי, ונשק ביד. ההסבר המיידי שהמוח שלי מנפק הוא שהאישה נפלה, והחייל, בלב אני קורא לו ״גולני״, עומד לעזור לה. אני מביט בו, מנסה להבין מה הוא הולך לעשות. אינסטינקטיבית אני מודד את המרחק. גולני עומד שמונה וחצי מטרים לפני הרכב שלי, פונה לשמאלו, מחייך, מרים את הקנה ואז יורה צרור במישהו או משהו שנמצא מולו. פתאום אני מבין שזה קלצ׳ניקוב ושאסור להישאר ברכב. אני פותח את הדלת ומזנק החוצה. כף רגלי הימנית נתקלת במוט שבולט מתחת למושב — לום ברזל שנשאר שם אחרי הפנצ׳ר האחרון. אני תופס את הלום וקופץ שמאלה — בין המכונית משמאלי למכונית שלפניה. מרגיש כאב חד מהגב התחתון וקולט שעצבנתי את פריצת הדיסק שלי. ברכב משמאלי יושב איש מבוגר עם שיער שיבה, מביט קדימה בפה פעור. אני שומע עוד צרור, מעט ארוך יותר, והאוזניים שלי מצלצלות. הרכב שלפני רועד, השמשה הקדמית והשמשה האחורית מתנפצות, והשיער שלי לוכד רסיסי זכוכית. אני תופס מחסה משמאל לרכב חסר השמשות, וכשאני מגיע לדלת הנהג אני מציץ פנימה — רואה בחור צעיר, אולי בן 18, עם עיניים פקוחות, הרוג מכדור במצח, ומאחוריו חולף גולני עם הקלצ׳ניקוב. אני קורס במקום ואז מתקדם לאט. מאגף את קדמת הרכב של הצעיר ההרוג ומגיע ממש מאחורי גולני. הוא יורה צרור קצר לשמאלו ולא רואה אותי. חולפת לי בראש השאלה למה אני משחק מחבואים עם מישהו עם קלצ׳ניקוב בדרך לעבודה. אני שומע עוד צרור מאחורי. מניף את מוט הברזל ומנסה לפגוע לו בעורף בכל הכוח, אבל מפספס. קצה המוט פוגע בעוצמה בראשו, ואני מרגיש איך כל גופי רועד מהחבטה, החוליות בגב התחתון שלי צורחות מכאב. הוא יורד על ארבע, שומט את הנשק, מרכין את ראשו לפנים ונופל.
כנראה שעמדתי ובהיתי בו. לפתע אני סופג חבטה בגב ושתי נשים עוברות אותי בריצה, צועקות ״פיגוע, פיגוע.״ אני מביט בגולני, והוא לא זז. לאט, מאוד לאט, אני מבין שיש עוד מחבל, מאחורי. לא מסתובב. מפחד. אני מושך מתחת לגופו של גולני את הקלצ׳ניקוב וקופץ שמאלה, מזהה תוך כדי תנועה שאני לפני הפרונט של הרכב שלי ושיוצאים לי מים מהמנוע. מנסה להיזכר כמה תעלה לי ההשתתפות העצמית. 2,000 שקל? עוד צרור עובר מעלי, מנפץ את השמשה הקדמית שלי. אני מבין שהיורה נמצא בטור המקביל אלי ואני מתגלגל ימינה, מרים את הנשק ורואה אותו. עשרה מטרים ממני, ג׳ינס, חולצה לבנה מכופתרת, כובע ירוק, קלצ׳ניקוב עם מחסנית צולבת. הוא לא רואה אותי. אני מסתכל עליו, מסתכל על הנשק שאני אוחז בידי, ומבין שאין ברירה, אני צריך לירות בו. בחיים לא יריתי בבן אדם, אבל אני מת מפחד שאם לא אעשה משהו, המחבל הזה יהרוג אותי. אני נשען על המרפקים, משעין את הקת על כתף ימין, מציץ מעבר לפגוש ומנסה לכוון. נזכר שאני שמאלי ומעביר לכתף שמאל. מופתע מהמשקל הרב של הנשק, אני זוחל ימינה, מחוץ למחסה של הרכב, מנסה לכוון למרכז הגוף שלו, כמעט לוחץ, ואז מכוון טיפה נמוך יותר, לכיוון הרגליים שלו, ויורה.
איבדתי את ההכרה לשנייה או שתיים. כאב איום בלחי. אני מרגיש דם חם ליד האף. מטומטם, למה הצמדת את הפנים לנשק. הוא שוכב אבל זז לאט. אני מרים את הנשק ויורה שוב. ירייה אחת, ופגיעה. הוא מפסיק לזוז. אני מניח את הנשק, נשען על המכונית כדי לקום. מרגיש שהגב שלי שבור ושהרגליים שלי כואבות, אבל אני קם והולך לקראתו. כפות הידיים שלי רועדות, בגלל מוט הברזל שהורדתי על הראש של גולני, וגם מהפחד. יכול להיות שבדקה האחרונה הרגתי שני בני אדם? הלב שלי דופק בעוצמה. כשאני מגיע אליו אני רואה שהוא שוכב על הגב עם כתם דם גדול על המכנסיים, אבל הוא לא מת. יותר טוב ככה. אולי זה לא מחבל ומדובר בטעות איומה, ואם זו רק פציעה אולי לא אשב שנים בכלא על הריגה. אני עומד מעליו וצועק, ״למה אתה יורה באנשים?״
הוא מביט בי בעיניים קשות ובפנים מתוחות מכאב, אבל לא אומר מילה. אני רואה את יד ימין שלו זזה לכיוון המותן, ותוך שנייה אני מזהה רימון. בפעם האחרונה שראיתי רימון הייתי בטירונות, באמצע שנות השמונים. מזל שזה לא השתנה.
יד ימין שלו אוחזת ברימון, ושמאלו מתקרבת אליה, אצבעות לכיוון הנצרה. אני קופץ עליו, הברכיים שלי על חזהו, ברך שמאל שלי מרתקת את יד ימין שלו ואת הרימון. הוא בן 25 בערך, לא מגולח, מזיע, מתנשם בכבדות. אני מריח את הבל פיו וצועק ״אל תזוז!״ כשהוא מנסה להשתחרר מהריתוק. צרור יריות מחורר את הרכב שלידנו ורסיס קטן פוגע לי במצח. הוא מחייך ואני מבין שזה לא ייגמר טוב.
אני נותן לו אגרוף שמאלי לגרון. לא חזק מספיק. הוא מתעוות ומשתעל ואז ממלמל משהו ומנסה להתרומם. אני נותן עוד אחד לגרון. ועוד אחד. משמאלי, בין קצה הנתיב והמדרכה, יש אבן שנשברה משפת המדרכה. חתיכה מסיבית. אני סוגר עליה את אצבעות יד שמאל, ומוריד אותה בכוח על החלק התחתון של הפנים שלו. כבר בפגיעה אני יודע שהוא גמור. שברתי לו את עצם הלסת. עיניו פקוחות, ואני רואה שהאישונים רחבים מאוד. או שהוא מסומם או שהאבן גרמה לפגיעת מוח. בשתי הדקות האחרונות הרגתי שני אנשים. מה אם הם שני מסוממים שגנבו נשק וסתם הרגתי אותם? אבל איך אפשר להסביר את האישה שנפלה והבחור ההרוג באוטו? השניים האלה חייבים להיות מחבלים.
תנשום, תנשום, אני אומר לעצמי. קם ונשען על הרכב, מנסה ליישר את הגב הכואב ולאמוד נזקים. הלחי שלי בוערת, אני מדמם מיד שמאל ומהאצבעות, דם על כתף שמאל. החולצה הלבנה היפה שלי קרועה. לא רוצה לחשוב על מצב הגב. אולי כדאי להציץ במראה של אחד הרכבים כדי להבין מה קרה לי בפנים? אני מוותר, יותר חשוב להסדיר את הנשימה. אני לוקח את הרימון וזורק אותו שמאלה, רחוק, לכיוון חצרות הבתים. צרחה נשמעת מאחורי. אני שם לב שלא שמעתי כלום בדקה האחרונה, אבל עכשיו הסאונד חוזר. נזכר שבעצם שמעתי קודם צרור, כלומר יש עוד יורה. אין מצב לעוד מחבל עכשיו. צרחה של אישה. ירייה בודדת ואז שקט.
לוקח אוויר והקול של האקסית מהדהד במוחי. אתה חי רק בעולם הפנימי שלך, אם רק היו מאבחנים כשהיית ילד, היו קובעים שאתה על הספקטרום. היא אמרה את זה ביום בו עזבתי את הבית. ברור לי שחיסלתי עכשיו שני מחבלים, אבל יכול להיות שהתגובות שלי מוטעות? יכול להיות שהתמקדתי בפרטים ולא הבנתי את התמונה הגדולה? שאני מספר לעצמי סיפור שונה מהמציאות?
מרחוק אני שומע סירנות. למה המשטרה לא מגיעה כבר? אני שומע גבר מדבר בקול תקיף אבל לא מזהה את המילים. מציץ מעבר לפגוש האחורי של הרכב. שני נתיבים מאיתנו מונית מרצדס לבנה, חדשה. ליד הגלגל האחורי הימני שלה גופה של גבר בסרבל אפור עם קסדה שחורה, ולידו טוסטוס שוכב על הכביש, הגלגל האחורי שלו ממשיך להסתובב. אני גונב עוד הצצה ורואה תנועה מאחורי הטוסטוס, מתחת למרצדס, ומזהה צל של רגליים משנות מקום, נעות שמאלה, ומיד צרור קצר נורה משם לעברי. אני מתחבא מאחורי הרכב, וקולט שהראש שלי ממש צמוד לפתח מכל הדלק. לא ממש מיקום חכם. אני מסתכל לאחור — מעבר למדרכה יש שורה של בתים. אם ארוץ עכשיו בספרינט ואברח משם, אולי הוא לא יספיק לירות עלי לפני שאצא משדה הראייה שלו. המכוניות האחרות יסתירו אותי. ״אוסקוטי,״ אני שומע מעבר למרצדס, שתקי. אסור לךָ לברוח, אני אומר לעצמי בקול רם, חוזר לגולני ב׳ שכבר לא זז בכלל, מושך את הקלצ׳ניקוב, מוציא את המחסנית ורואה שיש בה כדורים. מחזיר אותה למקום, שם את רצועת הנשק בצולבת, שיהיה מוכן לירי ולא יעכב אותי. במבט אחד אני מחשב את המרחק ביני לבין הקצה הקרוב של המרצדס — שישה וחצי מטרים. אורך המרצדס חמישה מטרים. מריץ מהר את משפט פיתגורס בראש ויוצא לי קצת יותר משמונה מטר. בספרינט זה שישה־עשר צעדים. אני לוקח אוויר, דורך את הנשק, ורץ באלכסון לכיוון החלק הקדמי של המרצדס. לרגע חושב שאולי כדאי לירות שמאלה תוך כדי ריצה, אבל מחליט שזה מסובך מדי. אני כבר מבין שמה שנראה פשוט בסרטים נכון רק לסרטים. במציאות, לפחות בשתי הדקות האחרונות, זה כואב ברמות מטורפות.
אני רץ ומשקיע את כל כוחי ברגליים, ועדיין מרגיש כאילו הברקסים שלי נעולים. הנשק קופץ מימין לשמאל ומכביד עלי. אני מבין שיצאתי מאוחר מדי ואני רץ בהילוך איטי. בזווית עין שמאל אני קולט אותו מתרומם ומכוון עלי. אני מתחנן לגב שלא ייתפס עכשיו. מנסה לרוץ יותר מהר אבל לא מצליח. אני מרגיש את הכדורים חותכים את האוויר מאחורי, ובצעד אחרון אני מבצע סוג של קפיצת ראש על מכסה המנוע של המרצדס, מחליק על מכסה המנוע הלוהט עד צדו השמאלי. אבזם החגורה שלי עוצר אותי. הראש והכתפיים מעבר לרכב, הבטן והרגליים על מכסה המנוע. אני מרגיש את הלהט של המתכת בבטן, הרצועה של הקלצ׳ניקוב חונקת אותי ואני תקוע. מנסה להביא את הקלצ׳ניקוב למצב ירי שמאלה ולא מצליח. תוקע את קצות הנעליים במכסה המנוע ודוחף בכל הכוח. הגוף זז והקלצ׳ניקוב משתחרר. אני מסתכל שמאלה ורואה ילדה צורחת, ומאחוריה גבר שמחזיק אותה בכתף ומנסה לכוון עלי את הנשק שלו. המחבל ארבעה מטרים ממני. אני צועק לילדה, "רדי, רדי לרצפה," ומנסה לכוון למרכז הגוף שלו. מרגיש שאני נופל ממכסה המנוע לכביש, מסתכל על הקנה שלי, וביד ימין דוחף אותו לכיוון מעלה. רק לא לפגוע בילדה שבבת אחת מתכופפת למטה. כנראה שיריתי. אני מרגיש שאני נשמט והכול עוצר.
בשלט הגדול מעל הכניסה הראשית לנגרייה כתוב בגאווה, ״בית היצרנים — נוסד ב־1935״. סבא שלי עלה מפולין שנה אחת קודם. אבא שלו, שהיה הבעלים של מנסרה ונגרייה משפחתית בפאתי העיר ראדום בפולין, הרגיש שהעתיד לא נראה טוב ושלח את בנו בכורו לפלסטינה. סבי הגיע לנמל יפו ותוך שנה פתח נגרייה קטנה במחסן ששכר מבעלים של אחת הרפתות במה שהיום נקרא נחלת יצחק, בין תל אביב לגבעתיים. הוא כתב להוריו והפציר בהם לקחת את תשעת אחיו ואחיותיו ולהצטרף אליו בארץ ישראל, אבל אביו התלבט, ודחה את ההחלטה, והתלבט שוב, וכשהחליט סופית לעלות ארצה הגרמנים פלשו לפולין וכבר אי אפשר היה לברוח. בקיץ 1942 כל משפחת צימרמן נשלחה ברכבת לטרבלינקה. אף אחד לא שרד.
סבא הוריש לאבא את הנגרייה, ואבא נאלץ לקחת אותה. הוא תכנן לעצמו קריירה שונה לגמרי, אבל כנראה שלא השאירו לו ברירות. לדוד שלי, נחמיה, איש נחמד אבל נורא עצלן, סבא הוריש שלושים דונם של פרדסים בנחלת יהודה, ליד ראשון לציון. האגדה המשפחתית היא שנחמיה מאוד כעס והרגיש שדפקו אותו. ״הירושה שלי זה תפוזים?״ צעק על אבא. ״אם אתה חושב שזה פייר, אז בוא נתחלף!״
הם לא התחלפו. אבא שלי התחיל לנהל את המפעל ובעבודה קשה הפך אותו לאחת החברות המובילות בישראל לייצור והרכבת ארונות מטבח. נחמיה בכה שנה, בכה שנתיים, אבל בסוף שנות התשעים הוא התחיל למכור את הפרדסים, ובכסף שקיבל היה יכול לקנות חמישים נגריות.
אני יודע שעבר זמן.
קר לי נורא באצבעות הרגליים. לא רואה כלום ולא שומע כלום. רק הקור המקפיא הזה. לא יכול להיות שאני מת. מנסה להזיז את הרגליים ומרגיש שכל מילימטר לוקח נצח. חייב לחמם את האצבעות. יש אור. כנראה פקחתי את העיניים. עמוד אינפוזיה. תקרה אפורה. מנסה להיעזר ביד שמאל כדי להתרומם, ולא מצליח להזיז אותה. גם ימין לא זזה. אני משותק? מחליט לנסות שוב, מסתכל שמאלה ורואה שהיד שלי מחוברת למיטה באזיקים. גם יד ימין. מה קרה לי? איפה כולם? ואם זה חלום, אז איך נגמר החלום הקודם?
אני מתחיל להיזכר מה קרה הבוקר. משפיל מבט למטה לראות אם יש לי פצעי כניסה של כדורים בחזה או בבטן.
״עמי, בוא, הכלב התעורר.״
אני מבין שזה לא חלום. אני מבין שהכלב זה בעצם אני. אני מרגיש שק שחור שמולבש על ראשי, ונושם צחנה נוראה של קיא וזיעה חמוצה. קול גרוני אומר, ״אהלן וסהלן יא כלב. שו אסמכ?״ הערבית שלי לא משהו אבל את המילים האלה אני מבין. מתחיל להגיד "רונן" אבל השפתיים יבשות ודבוקות זו לזו, לא מצליח להוציא קול.
אחרי כמה דקות הם מורידים את הברדס המסריח מהראש שלי. עוד כמה דקות עברו עד שהם השתכנעו שאני לא מחבל, הבינו שקוראים לי רונן אבני ואני יהודי טוב בן 55 פחות יומיים שגר כרגע ברמת השרון, בבית של אח שלי שטס עם משפחתו לחופשה בחו״ל, אבל בעיקרון אני גר מעל הנגרייה שלי בבני ברק. סיפרתי להם שהייתי בדרך מרמת השרון לעבודה, נקלעתי במקרה לירי של המחבלים וניסיתי להילחם בהם כדי לא למות. משהו בלב אמר לי לא להודות מיד בזה שהרגתי שני מחבלים, אולי שלושה. אם היו שואלים אותי לא הייתי מכחיש, אבל הם לא שאלו ואני לא הצעתי. ראיתי מספיק סרטים בהם חפים מפשע התחרטו על הודאות זריזות שנתנו במשטרה. שני החוקרים יצאו להתקשר לממונים עליהם, חזרו וסיפרו לי שכל מי שהיה בזירת הפיגוע היה בטוח שאני המחבל הרביעי. גם אני, כמוהם, לבשתי ג׳ינס וחולצה לבנה, וביד היה לי קלצ׳ניקוב.
מכיוון שהארנק שלי נשאר בתיק, באוטו, הם היו בטוחים שמצאו מחבל חי, עם כדור בכתף. מכיוון שלא נמצא דורש לרכב שלי, אחד השוטרים איתר את בתי בפייסבוק והודיע לה שאני נעדר, ואולי נהרגתי בפיגוע.
בשלב הזה כאב לי כל הגוף. הרגשתי מוכה, שבור ומבולבל. ביקשתי לעשות טלפון. הנייד שלי נשאר ברכב, ועמי מהשב״כ חייג מהנייד שלו לאמא שלי. מסתבר שכולם דאגו לי מאוד. אמרתי לה שאני בסדר וביקשתי ממנה לסמס לילדים שלי שאני בחיים, ולהודיע שלא אגיע היום לנגרייה.
עמי שאל אם אני מסוגל ללכת, כי חייבים לפנות אותי לתל השומר. אמרתי שאין בעיה. בחורה צעירה עם חיוך מתוק הוציאה לי את מחט העירוי מהווריד, הידקה את החבישה על הכתף, ונתנה לי יד כדי שאקום. נעמדתי ומיד נפלתי. רגל ימין חלשה, ואני מרגיש את המתיחה לאורך הירך ועד לאגן. רק לפני שנתיים הצלחתי בעמל רב לשקם את עצמי מפריצת הדיסק הקשה שלי, ונראה שהיום הכול חזר. עמי ובחור צעיר יותר עוזרים לי לקום שוב, ואני מדדה מחוץ לבניין לסקודה לבנה. השעון בסקודה מראה 14:20. אין לי מושג מה קרה בשש השעות האחרונות. לא יודע איפה אנחנו ואין לי מושג איך הגעתי לכאן. בטח זה מתקן כלשהו של השב״כ. אני חושב על זה שלשב״כ יש תמיד מתקנים, לא משרדים ולא בניינים. מעניין מה הופך משרד למתקן. בחוץ אני רואה שלטים לראש העין ולכפר קאסם, ומבין שאנחנו מזרחית לפתח תקווה. ברדיו דיווחים מזירת הפיגוע, ועמי מסתובב אלי ומחייך: ״תאמין לי, יש לך מזל שאתה לא המחבל הרביעי.״ כתבת גל״צ מדווחת על גלעד מאולתר שהוקם בסמוך, ועל הניסיונות לפנות את כלי הרכב מהזירה כדי ״לשוב לשגרה.״ אף פעם לא הבנתי למה כל כך חשוב להם לחזור לשגרה. כאילו אכלנו אותה בפיגוע, אבל אם חזרנו מהר לשגרה, אז זה נחשב תיקו. פתאום אני קולט שאף אחד עדיין לא שאל אותי אם יריתי במחבלים. להגיד משהו לעמי? אולי עדיף פשוט להמשיך לשתוק? הקריאה בקשר קוטעת את מחשבותי. ״עמי, שומע?״ עמי עונה, וקול סמכותי שואל אותו אם ארבע אצלו ברכב. עמי עונה, ״הוא כבר לא ארבע, ניקינו אותו, אנחנו בדרך למיון בשיבא.״ הסמכותי אומר לו לעצור בצד, לצאת מהרכב ולהתקשר אליו.
אני נשען לאחור וחש כאבים עמומים בכתף, מבין שקיבלתי משככי כאבים ושהשפעתם מתחילה לפוג. אומר לעצמי שאני חייב לעשות סדר במחשבות ולהבין מה קרה היום. פתאום עמי פותח את הדלת שלידי, תופס אותי בעורף ומצמיד את ראשי לברכי. בידו השנייה הוא אוזק את יד ימין שלי מאחורי הגב, ואז מצמיד אליה את יד שמאל. ״מה יש לך?״ אני זועק בכאב.
״יא בן זונה מלוכלך, אם הייתי יודע שאתה איתם הייתי מזיין אותך במתקן.״
אני מרגיש דמעה מתגלגלת על לחי ימין, ועוד דמעה. אני בוכה? אני, רונן אבני, איש עסקים מצליח, הבעלים הגאה של ״בית היצרנים״, בוכה. ״תבכה יא כלב. הרולות של החמאס עוד יחגגו על התחת היהודי שלך בכלא רמון.״
אני מרגיש כאילו מישהו נתן לי אגרוף בחזה. יד שמאל שלי בוערת. מנסה לנשום ולא מצליח, כאילו יש לי סלע על החזה. לא מרגיש את הכאבים האחרים, רק את היד והחזה. זה התקף לב או התקף חרדה. בחיים לא היה לי התקף לב, ואף פעם לא דמיינתי שאחטוף אחד במושב האחורי של סקודה של השב״כ, עם ידיים באזיקים. אני מנסה להירגע, חושב על זה שמחרתיים יש לי יום הולדת 55 וכבר החלטתי שאחגוג אותו עם הספר ״מלכוד 22״. לפני כמה חודשים ראיתי את הסדרה בנטפליקס, ומתחשק לי לקרוא שוב את המקור.
מנסה ולא מצליח לנשום. אני נשען אחורה כדי להקל על הצלעות להתרחב ועל הריאות להתמלא באוויר, אבל זה לא עוזר. מסתכל מחלון הרכב כדי להעריך כמה זמן נשאר עד חדר המיון, אבל הנוף נהיה מטושטש ואני לא מצליח להבין איפה אנחנו. עמי מסתכל עלי במבט מודאג ואומר משהו, אבל אני לא מבין. מתכופף קדימה כדי לשמוע, מקווה שאולי זה יעזור לאוויר להיכנס לריאות, ואז הכול נהיה שחור.
אמא תיעבה את הנגרייה, שהפכה לאהבה הגדולה האמיתית של אבי ולמרכז חייו. אבא היה איש מצחיק, נחמד ושנון. הוא היה מגיע לנגרייה לפני כולם, עומד בפתח כשהפועלים היו מגיעים ומברך כל אחד מהם לשלום. אני זוכר שכשבאתי לבקר בנגרייה באחת החופשות מהצבא, שמתי לב שיש עשרה או שנים־עשר פועלים ממש זקנים. הכרתי אותם כל חיי, יושבים ביחד בהפסקות האוכל ומספרים בדיחות וסיפורים ביידיש. הם היו מאוד מבוגרים, ושמתי לב שהם הולכים לאט, עובדים לאט, בקושי זזים. האחראי על הדבקת הדלתות היה יוס׳ל, איש קטן קומה, זקן מאוד, שבקושי הצליח ללכת. כדי לחסוך לו את הייסורים בדרך לשירותים ובחזרה, מישהו הניח בפינת אולם ההדבקה, במרכזו עמד מכבש הדלתות הגדול, דלי קטן שמכוסה בלוח דיקט. יוס׳ל היה משתין בדלי, אבל פעם אחת הוא כנראה פספס והשתמש בדלי של הדבק. כתוצאה מכך דייריו של בניין שלם ברעננה טענו שהדלתות מפיצות ריח של שתן, והעלות של החלפת הדלתות היתה מטורפת. שאלתי אז את אבא למה הוא ממשיך להעסיק את הפועלים האלה, הרי ברור שפועל צעיר ייתן תפוקה כפולה, אם לא יותר. אבא הסתכל עלי, חשב רגע ואמר: ״הזקנים האלה התחילו לעבוד אצל סבא שלך אחרי ששרדו את אושוויץ, סוביבור או טרבלינקה. מאז הם באים לכאן כל בוקר, ובזכותם העסק הזה מצליח. הם יעבדו כאן עד יום מותם, כי ביום שאפטר אותם הם יאבדו את הטעם לחיים.״
הבנתי כבר אז. לא הפנמתי את עומק הדברים עד שהייתי הרבה יותר מבוגר, אבל כבר אז הבנתי.
ההורים שלי התגרשו כשארז השתחרר מהצבא ואני כבר למדתי באוניברסיטה. זה לא היה טראומטי — נראה לי שפשוט שעמם לה והוא הבין שאי אפשר לחיות בזוגיות איתה לצד המחויבות הטוטאלית לעסק. כמה שנים אחרי הגירושין הוא חלה בפרקינסון. אני הייתי אחרי צבא ושני תארים אקדמיים, נשוי טרי עם ילד בדרך, ועבדתי כחוקר במוסד לביטוח לאומי. עבודה זמנית, בקבלנות, בה יצאתי כל יום עם תיקי קרטון מהבית וניסיתי לצלם נכים לכאורה סוחבים סלים, אנשים משותקים לכאורה רצים בלי מאמץ, ועיוורים לכאורה שמשחקים שש־בש. לכולם היה ברור שזה עיסוק זמני, ושעתידי, כמו זה של אבי, יהיה רווי בנסורת ובריח של דבק נגרים. אבל אני רציתי לכתוב. בעשר השנים האחרונות כתבתי לא מעט אבל בסוף זה נשאר ביני ובין המגירה.
להיות סופר נשאר החלום שלי, אבל אבי הציע לי משכורת כפולה ממה שהרווחתי בביטוח הלאומי, רכב צמוד, והבטחה עתידית לרשת את העסק. התלבטתי ובסוף הסכמתי. מאז עברו כמעט עשרים וחמש שנים ואני לא מצטער, למרות שבעולם אחר הייתי רוצה להיות סופר, בטח לא נגר. כנראה שלעולם לא אדע אם בחרתי בדלת הנכונה, אבל בחרתי והיא הובילה לנגרייה. אבא היה חכם ומהיר קליטה, ותמיד במצב רוח טוב, מתבדח וכובש את כל מי שהוא פוגש. כשהתחלתי לעבוד לצדו עסקתי בעיקר בשיווק. הקמתי מחלקת שיווק מקצועית ושכרתי אנשי מכירות. הוא נתן לי לעשות כמעט כל מה שאני רוצה, ולאט לאט תפסתי את מקומו בניהול הנגרייה, כשבמקביל המחלה השתלטה על מוחו. השנתיים האחרונות היו איומות. היו מעט רגעים צלולים, וככל שהתפקוד ירד, כך התגברו ההזיות. היינו יושבים ומדברים ולפתע הוא היה צועק ״תפוס אותו,״ והתעקש שיש לידי חתול דמיוני.
ברגע נדיר של צלילות הוא אמר לי שיש רק דבר אחד שהוא מתגעגע אליו: הנהיגה. אבא שלי, שלימד אותי לנהוג בגיל שלוש־עשרה בפרדסי גוש דן, ושנהג כל חייו מאתר בנייה אחד לשני, ביקש ממני סיבוב. למחרת אספתי אותו בעשר בבוקר, אחרי שהתנועה נרגעה קצת. עזרתי לו להתיישב במושב הנהג. המטפל שלו חגר את עצמו במושב האחורי והצטלב, ויצאנו לדרך. אבא נהג לאט אבל ממש בסדר. עצר בתמרור עצור, השתלב בתנועה ואז גם אני נרגעתי קצת, אבל אחרי חצי קילומטר הוא איבד את זה. עצר באמצע הכביש והתחיל לצעוק על רמזורים דמיוניים שהם מסתירים לו. עזרתי לו לעבור למושב הימני והוא נרדם מיד.
המחלה הפכה את האיש השנון והנחמד לזקן חולה ומעורפל. כשנפטר הרגשתי הקלה, יודע שנחסך ממנו סבל של שנים, וגם מאיתנו.
אחרי עשרים וחמש שנים בעסק, אני לא מתלונן. יש לנו 85 פועלים ואנשי מכירות, ועוד עשרה צוותי מרכיבים של שני אנשים. הנגרייה שומרת בעקביות על מקומה כמפעל המתקדם ביותר בארץ לנגרות מטבח, ובוודאי אחד הרווחיים ביותר. כשהחלטתי לפני כמה שנים להעביר את הפועלים והמנהלים משימוש יומיומי בעיפרון מאחורי האוזן לטאבלטים, צחקו ממני. חכמולוג אחד בהתאחדות התעשיינים אמר לי שאני עובר מעגלה עם סוס — ישר לחללית. אבל זה השתלם, כמו שינויים אחרים שעשיתי בעסק. אחרי כמה שנים קניתי את הבית בהרצליה, וחיינו בשפע גם בתקופות הקשות יותר. בסך הכול אני מרוצה, והגירושין, עד כמה שאני מצליח להבין, לא השאירו אצלי צלקות קשות מדי. אני מנהל טוב, ואיש מכירות מעולה, אבל נגר אני לא. תמיד מצחיק אותי כשקוראים לי ״רונן הנגר״, ואני נזכר שאבא היה צוחק: ״אם יהרגו את כל הנגרים, אתה תהיה קורבן שווא.״
הבדיחה הזו כל פעם מצחיקה אותי. חייכתי ופקחתי את עיניי. הרגשתי טעם של חלודה בפה. חדר לבן של בית חולים, מעלי מוניטורים וכל מיני צינורות שמחוברים לגופי. בקצה החדר עמדו כמה שוטרים ואזרחים. ניסיתי להזיז את היד וקול נקישת האזיק על דופן המיטה גרם לכולם להביט בי בבהלה. אחד הקצינים, עם שלושה פלאפלים על הכתף, התקרב אלי, ובארשת חמורה אמר בקול רם: ״רונן אבני, אתה עצור בחשד לסיוע לארגון טרור, ליצירת קשר עם סוכן זר, ובחשד לסיוע לרצח של שלושים וחמישה אנשים אתמול בבוקר בפיגוע בתל אביב.״ שוב נזכרתי בבדיחה על הקורבן שווא, ושוב התעלפתי.
לפני חמש־עשרה שנים העברתי את הנגרייה למגרש שקניתי ברחוב לח״י בבני ברק. בנינו מפעל לתפארת שמתמקצע רק במטבחים איכותיים. השקעתי את כל מה שהיה לי במכונות חדישות ובאולם ייצור בסטנדרטים הכי גבוהים בעולם, שבחזיתו אולם תצוגה מרשים. נסעתי פעם לנגרייה במונית והנהג אמר לי שזו ״חנות של מטבחים למיליונרים.״ למרות ההשקעה הגדולה, הייתי מאושר שהצלחתי לקחת את העסק למקומות נכונים וטובים. המחירים שלנו היו גבוהים, אבל האיכות היתה חסרת פשרות. לפני כמה שנים קבעתי לאנשי המכירות שלנו כלל ברזל: אנחנו לא מתמקחים. פשוט לא משחקים את המשחק השגור כל כך במציאות הישראלית. ישבנו אז מסביב לשולחן הגדול בחדר הישיבות, ודרשתי מכל אחד מאנשי המכירות לחייך ולומר בתורו, ״צר לי, אבל המחיר לא נתון למשא ומתן.״ בישיבה הבאה, כעבור שבוע, קמה אחת המוכרות הצעירות ואמרה שבשם מחלקת השיווק היא רוצה להגיד לי שאני גאון. המכירות עלו בשבוע הראשון בשיעור דרמטי של 20% ובשבוע שלאחריו בעוד 10%. אני משקיע כמעט את כל הרווחים שלנו במכונות מתקדמות, בתוכנות ניהול, ובחופשה שנתית מפנקת באילת או ביוון לעובדים ומשפחותיהם. במשבר של 2014, עלות החופשה לעובדים עלתה על הרווח המצטבר של חצי שנה, אבל לא הסכמתי לשקול ביטול. אין לי ספק שזה השתלם לטווח הרחוק.
שלוש־ארבע פעמים בשנה אני טס לתערוכות מקצועיות של מכונות נגרות ומטבחים. להנובר בגרמניה, לשטוקהולם, למנצ׳סטר ולפעמים ללאס וגאס. אני מת על הנסיעות האלה, ואין לי בעיה להעביר ימים שלמים באולמות תצוגה ענקיים ובשיחות עם מהנדסי ייצור שכל מה שהם רוצים זה לדבר עם מישהו שבאמת אוהב את המכונות החדישות שלהם. אבל הכיף האמיתי שלי זה להיות במפעל בבוקר, לפגוש את ראשוני הפועלים שבאים להכין את היום, לשמוע את המכונות מונעות בשמונה בדיוק ואת האנרגיה שפורצת החוצה מכל קומת הייצור. אני אוהב גם להישאר אחרון, אחרי שכולם הולכים. לא פעם אני מחכה עד שאחרון העובדים יוצא, ואז מטייל בין המכונות הדוממות, מלטף בולי עץ גולמי ומלווה אותם בדמיוני עד שהם הופכים לחלקי ארונות מלוטשים וסימטריים להפליא.
אני מתעורר ושומע את אמא שלי צועקת, ״רגע, רגע.״ ואז אני מזהה את קולו של יעקב, מנהל העבודה של הנגרייה והאיש הכי רגוע שאני מכיר, צועק־מתחנן־מפציר, ״קצת כבוד, זה הבן שלה, אישה בת שמונים, תתחשבו.״ במאמץ רב אני מרים את הראש ורואה את אמא ואת יעקב מחוץ לדלת הזכוכית של החדר ששכבתי בו. שוטר דוחף את יעקב לאחור. אמא מסתכלת לעברי ועינינו נפגשות לשנייה אחת לפני שהיא נהדפת מחוץ לטווח הראייה שלי.
כואב לי כל הגוף. אני נושם נשימות שטוחות, מפחד להכניס אוויר לריאות. קולט שאני אזוק, בידיים וגם ברגליים, ונזכר בקצין המשטרה שהודיע לי שאני עצור. אני מרגיש שאני משתגע. מה בעצם קורה כאן? יכול להיות שהמחבלים שהרגתי היו בכלל חיילים ועכשיו מאשימים אותי?
הדלת נפתחת ורופא חייכן שנראה בערך בן 15 נכנס פנימה. שלחו לי את דוגי האוזר.
״מה שלומך, מר אבני?״
״מה יש לי?״ אני שואל את הסמכות הרפואית שגובהה מטר חמישים ושתיים ורואה שהחדר ממשיך להתמלא באנשים. עוד שני רופאים, שתי אחיות, השוטר שדחף את יעקב ועוד כמה אזרחים. כולם מצטופפים סביב המיטה שלי.
״היה לך התקף לב קל. למעשה חסימה חלקית של העורק הקורונרי. פתחנו את החסימה באמצעות צנתר, ועכשיו הזרימה בעורק תקינה לגמרי. כמובן שיש לך גם את פצע הירייה בכתף, אבל הכדור עבר מצד לצד בלי לפגוע באיברים חיוניים. אתה על אנטיביוטיקה ומדללי דם, וגם תרופות לשיכוך כאבים. בעיקרון ההתאוששות היא שלושה ימים במחלקה, ואז...״
אחד האזרחים, איש שמן ונמוך כבן שישים עם עיניים קטנות ורעות, קוטע אותו: ״הוא יתאושש אצלנו. אין אפשרות להשאיר אותו כאן. בעוד שעתיים אנחנו לוקחים אותו.״
דוגי האוזר מתחיל לענות, מסתכל עלי, מביט על השמן עם העיניים הרעות, מסתובב ויוצא מהחדר. כל הסגל הרפואי יוצא איתו, ומסביבי נשארים השוטר והאזרחים. אף אחד לא מדבר.
הרגשתי שהשמן עם העיניים הוא הכי בכיר בחדר. האחרים מסתכלים עליו, והוא רק שותק ומסתכל עלי. בלב קראתי לו קלמנצה, על שם אחד המאפיונרים מהסרט "הסנדק", שאחרי חיסול של מישהו שבגד במשפחה אמר את המשפט האלמותי, "Leave the gun, take the cannoli."
״מה אתם רוצים ממני?״ התפרצתי. ״בשביל מה צריך את זה?״ שקשקתי באזיקי הידיים.
קלמנצה מתקרב אלי, מדבר בשקט אבל בתקיפות. ״תקשיב טוב־טוב למה שאני אומר לך: יש לך שתי אפשרויות. אחת — לספר לנו עכשיו הכול. מי יצר איתך קשר? איפה אספת אותם? מי בחר את המקום? האפשרות השנייה היא הרבה יותר גרועה — אני והחבר׳ה שלי נקבל את כל התשובות האלה בלי רופאים ואחיות מסביב. לטובתך — דבר עכשיו או שתתחרט על זה עד שארית ימיך.״ אני עוצם עיניים ומיד חוטף סטירה. לא כואבת אבל מצלצלת ומעליבה. ״אתה האדם הכי שנוא במדינת ישראל נכון לרגע זה, וכנראה היהודי הראשון שיוצא כאן להורג. יש לך עשר שניות להגיד לי שאתה מוכן להתחיל לדבר.״
אני ממלמל ״עורך דין״ ועוצם עיניים, מרגיש שתיכף תבוא עוד סטירה ומתכווץ כדי לספוג את עוצמתה.
בערב ניתקו אותי מהעירוי ומהאלקטרודות. הבנתי שלוקחים אותי וביקשתי ללבוש את הבגדים שלי. מישהו אמר, ״שלילי.״ בבגדי הפיג׳מה הכחולים שלבשתי אזקו אותי בידיים וברגליים, דחפו אותי בכיסא גלגלים עד היציאה האחורית מבניין בית החולים, ובלי הרבה התחשבות העלו אותי לוואן סוואנה גדול בלי חלונות מאחור. הספקתי לראות שתי ניידות משטרה לפנינו וניידת אחת מאחורי הוואן. כשהגענו לכביש 4 חבשו לי ברדס שחור. נשמתי בזהירות והופתעתי שהיה לו ריח נעים יחסית. כנראה חדש. אמרתי לעצמי בלב שהנה, דברים מתחילים להשתפר... אבל מיד שקעתי שוב — מנסה להסביר לעצמי איך נקלעתי לסיטואציה ההזויה הזו שרק הולכת ומסתבכת, ולא מצליח.
לפני כמה חודשים חזרתי לרוץ אחרי הפוגה ארוכה, והריצה הפכה להרגל מבורך. רצתי פעמיים־שלוש בשבוע בפארק הירקון, ולפעמים על הטיילת, בין שמונה לעשרה קילומטרים. הריצה בשבילי היא כמו אקונומיקה לבלטות — מנקה את כל מה שיש במוח. נשאר רק הקצב, תיפוף הסוליות על המסלול, והנשימות. חזרתי לרוץ אחרי שנה וחצי של הפסקה עקב טיפולים בפריצת הדיסק שחטפתי. יום אחד, באמצע החיים, החלטתי לעזור לכמה מהפועלים שהעמיסו מטבח גדול על אחד הטנדרים שלנו. עברתי לידם ובלי סיבה מיוחדת רציתי לתת יד בהעמסת המטבח הכבד, אבל פתאום הרגשתי מין פיק ברכיים וכאב מטורף בגב התחתון. זה המשיך בשלושה שבועות על רצפת הסלון, מסומם מכדורי פרקוסט, עם פיזיותרפיסט שפירק לי את הצורה ומורה ליוגה שהרכיבה אותי מחדש. זה לקח חודשים ארוכים והמון כאבים, אבל הצלחתי לצאת מזה. למדתי לעמוד נכון, ללכת נכון, לנשום נכון ובעיקר להתכופף נכון. את יערה, המורה ליוגה, המשכתי לפגוש אחת לשבוע, וכל בוקר מתחיל אצלי בתרגילי מתיחוֹת וגמישות. לאחרונה גם שדרגתי את ההופעה הספורטיבית שלי. לא רחוק מהמפעל היו כמה חנויות שהתמחו בציוד ספורט. רק לפני שבועיים השארתי שם כמעט 2,000 שקל על זוג נעלי ריצה משובחות, מכנסי טייץ וגופיות זרחניות. בתור גבר בן 55 אני די שמור. יש לי כרס קטנה שכנראה לעולם לא תיעלם, אבל אני בכושר מעולה. אין לי בעיה לעלות שבע־שמונה קומות ברגל באתרי בנייה ולהגיע ראשון, כשכל מי שעולה איתי מגיע שניות ארוכות אחרי, מתנשף ומזיע.
נסענו בערך שעה. ברדיו נשמעו דיווחי חדשות, אבל אני בקושי שמעתי מה אומרים. היה לי רעש נורא בתוך הראש וההרדמה בכתף התחילה לעבור והתחלפה בכאב עמום שהלך והתגבר. באחד הרמזורים הצלחתי לשמוע שצה״ל כובש מחדש את שטחי הרשות הפלסטינית, וברמזור הבא שמעתי די בבירור את השדרנית אומרת, ״השוטר דוד סעדון הוזמן היום לארוחת ערב עם ראש הממשלה ורעייתו בבית ראש הממשלה בירושלים. סעדון, שניטרל את המחבלים...״ כנראה היה עוד פיגוע. ולמה הסעדון הזה מוזמן לארוחת ערב, ואני אזוק בוואן עם ברדס על הראש? אף אחד לא דיבר איתי בנסיעה. לדעתי הם גם לא דיברו ביניהם למעט כמה לחישות. כמה דקות לפני שעצרנו, היה נדמה לי שאני שומע צרחות וצחוק של ילדים, והנחתי שאנחנו בשדרות רוקח, ליד הלונה פארק. לפני שהוציאו אותי מהוואן, שמעתי שערי ברזל זזים על מסילה. ניחשתי שאנחנו בבניין של השב״כ ליד רמת אביב. לפני בערך עשר שנים שיפצו את לשכת ראש השב״כ, וכחלק מהעבודות הזמינו אצלנו מטבח מעץ אלון. הייתי שם פעם אחת, במדידות, ואני זוכר את חוברות התחקירים הביטחוניים שמילאנו לצוות המרכיבים ולי. ניסיתי להיזכר איך קראו למנהלת הלשכה שתיאמה מולנו את העבודה, אבל לא הצלחתי. אולי אם אסביר להם שעברתי תחקיר ביטחוני ושהם יכולים לבדוק עם מנהלת הלשכה אם היא מכירה את רונן הנגר, הכול יסתדר. הוליכו אותי שני אנשים והחזיקו אותי בזרועות, ואני מעדתי בגלל אזיקי הרגליים. הם התנהגו באופן מגעיל. ״זוז כבר יא כלב,״ היה הביטוי העדין יותר ששמעתי בדקות בהן צלעתי, ירדתי מדרגות, צלעתי שוב במישור, עד שאמרו לי לשבת.
ישבתי דקות ארוכות, אולי עשרים. לא ידעתי אם אני לבד או שיש מסביבי אנשים. ניסיתי שוב ושוב להסביר לעצמי איך הגעתי לסיטואציה המוזרה הזו. אני לא מפחד כי כנראה לא עשיתי שוב דבר רע חוץ מלהרוג מחבלים, אבל איך אני יוצא מזה עכשיו? פתאום הברדס מוסר, ומולי איש ממושקף, בערך בגילי, עם קרחת גדולה ונוצצת, מביט בי בסקרנות. ״קוראים לי נדב, ואני כאן כדי לעזור לך. אני רוצה שתספר לי במילים שלך מה עשית אתמול בבוקר, מאז שהתעוררת ברמת השרון. כל דבר, אפילו מה שנראה לך מיותר.״
אני מסתכל עליו ושוקל מה להגיד. נדב נראה כמו רואה חשבון ממוצע. אני מתלבט למי הוא דומה, אבל מתמגנט להשתקפות של הפלורסנט מהתקרה בקרחת שלו, שיוצרת צורה של משולש מוזהב שווה צלעות. קשה לי להפסיק להתבונן במשולש המנצנץ. אחרי כמה שניות אני פוגש את עיניו. לא משפיל מבט, באמת אין לי במה להתבייש, אלא אם כן יתברר שהרגתי חפים מפשע. ובמקרה כזה בושה כבר לא תעזור לי.
״אני רוצה לדעת מי אתה לפני שאענה לך.״
״אני האיש שמדינת ישראל הסמיכה להוציא ממך את האמת. זה מספיק לך?״
אני מרגיש מחנק אדיר בחזה. ״למה אתם מתנהגים אלי ככה? מה עשיתי? וחוץ מזה ביקשתי עורך דין.״ מישהו מאחורי נתן לי סטירה באוזן שמאל. זה היה מפתיע וכואב. ומעליב.
״זה יקרה בכל פעם שתזכיר את שתי המילים האלה שאמרת.״
״עורך דין.״
עוד סטירה, הפעם באוזן ימין. כואב שוב. אני לא ממש מבין מה אני עושה כאן — יושב מול איש קירח בשם נדב וחוטף סטירות. איך הגעתי לכאן בכלל?
״עכשיו אתה מבין, רונן? תסתכל עלי — אנחנו יכולים לגמור את כל הסיפור הזה בשעה אחת, ואז נשחזר ומחר בבוקר השופט יחליט מה קורה איתך.״
״עו"ד.״ כשהמילים יוצאות מפי אני יודע שזו טעות.
עוד סטירה. ועוד פעם הכול נהיה שחור.
בשלב הגסיסה של הנישואין הלכנו לייעוץ זוגי אצל זוג מטפלים שעושים את זה ביחד. אני לא זוכר למה הסכמתי לזה, אולי הרעיון של לשבת עם שני אנשים זרים ולדבר על הבעיות שלנו נראה לי פחות מטומטם מלעשות את זה עם איש אחד. בפגישה הראשונה הופתעתי לטובה. הם כמעט שלא התערבו, ונתנו לנו להגיד איך אנחנו רואים את החיים שלנו. באתי באנרגיות טובות לפגישה השנייה, ואז הם פשוט תקפו אותי, שניהם. למה אני לא מתחשב ולמה אני לא חושב על אחרים ולמה העבודה שלי יותר קדושה מהמשפחה ולמה ולמה ולמה. הם לא באמת נתנו לי לענות, וטענו שאני מתחמק מלתת תשובות אמיתיות. כעסתי וממש קמתי ללכת, עד שהם אמרו לי שזו הטכניקה שלהם להביא להצפת הסוגיות הקריטיות, ואחר כך קל יותר להגיע לשלב פתרון הבעיות. שתקתי רגע, ואז אמרתי להם שאחשוב על זה והלכתי. רק ברכב, בדרך חזרה לנגרייה, היה לי רגע של ג׳ורג׳ מסיינפלד וחשבתי על תשובה מדהימה שהייתי יכול לתת להם. מאוחר מדי. ממילא הלכנו לטיפול הזה כי אף אחד לא רצה לקחת את האשמה של סירוב לסיכוי האחרון במערכת היחסים הגוססת שלנו.
התעוררתי על הכיסא. צמא, רעב ומת להשתין. היה לי קר נורא, והרגשתי שקשה לי לנשום עם הברדס על הפנים. כנראה שזזתי, כי הברדס הוסר במשיכה. קלטתי שאני עירום. לגמרי. מולי מצלמת וידיאו על חצובה, בחדר בלי חלונות. ״אני צריך פיפי,״ אמרתי למצלמה. פחדתי להביט לאחור במי שהסיר את הברדס. ״אני חייב להשתין,״ אמרתי שוב, וניסיתי להביט לאחור. ראיתי משהו זז וחטפתי סטירה באוזן ימין. מה יש לאלה עם הסטירות באוזניים.
התאפקתי. נזכרתי בסיפור של קפטן ג׳ורג׳, חוקר שבויים ביחידה 504 במודיעין, שלפני כמה שנים הואשם בהתאכזרות למחבל עצור, שגם הוא נחקר עירום. אני זוכר צילום מטושטש של המחבל הערבי יושב עירום, כפות ומושפל, בחדר החקירות, ועכשיו הבנתי כמה משפיל חוסר האונים הזה. ״בבקשה, אני לא יכול יותר,״ אמרתי למצלמה. אני יודע שהם עושים מה שהם צריכים לעשות ואני יודע שעוד שעה, עוד שעתיים, הם יבינו שהם טעו ואז יתנצלו ויתחננו שלא אשלח את טובי עורכי הדין לתבוע להם את הצורה על איך שהתנהגו אלי. צריך סבלנות והכול יסתדר, אבל אני באמת לא מסוגל להתאפק יותר. אני מרגיש שהשתן פורץ מגופי. הנוזל החמים נוזל על רגלי. לרגע הרגשתי נפלא. ואז שתי הרגליים הימניות של הכיסא התרוממו באוויר, ומצאתי את עצמי שוכב על צד שמאל בתוך שלולית שתן, פולט צווחה לא רצונית כשהמוח שלי מותקף פרצי כאב שמגיעים מהגב התחתון ופוגשים פרצי כאב אכזריים עוד יותר שמגיעים מכתף שמאל.
זוג ידיים חזקות מרים אותי למצב ישיבה. נדב עם הקרחת והמשקפיים מולי. ״שנתחיל שוב?״
״מה אתם רוצים ממני?״
״יופי רונן, ככה מנהלים שיחה תרבותית.״
״אבל מה אתם רוצים ממני?״ אני מרגיש שהגרון שלי נחנק מדמעות אבל כבר לא אכפת לי. אני רק רוצה לגמור עם זה.
״מאיפה אתה מכיר את עבד נימר אל־וואהב?״
״בחיים לא שמעתי את השם הזה.״
סטירה מצלצלת מאחור באוזן שמאל. הראש שלי ממש עף ימינה. קנאקים רועשים יוצאים לי מהצוואר.
״תחשוב טוב.״
אני שותק. לא רוצה עוד סטירה.
״מאיפה אתה מכיר את עבד נימר אל־וואהב?״
״אני לא יודע.״
עוד סטירה, יותר כואבת, הפעם באוזן ימין. אני רואה את נדב מעיף מבט במי שהיה מאחורי, כאילו מסמן לו ״תרגיע״.
״בבקשה תגיד לי מאיפה אני אמור להכיר אותו. אני מבטיח לספר הכול.״
אין סטירה.
״אתן לך רמז: הוא ממחנה פליטים עאידה בבית לחם.״
באמת אין לי מושג. ובחיים לא הייתי בבית לחם. שתקתי.
״אתה מתחיל להיזכר, רונן?״
״סליחה, אבל לא.״
אני עוצם עיניים, מחכה לקבל את הסטירה, רק לא יודע אם לימין או לשמאל.
אין סטירה.
״חשבתי שאתה מכיר את כל הפועלים שלך. בשנת 2014 הוא נעצר באתר בנייה בהרצליה. נזכר עכשיו?״
נזכרתי.
באביב 2014 הייתי בתערוכת מכונות נגרות בסטוקהולם. בערב ישבתי על הבר בהילטון ושוחחתי עם מהנדסת ייצור שוויצרית שפגשתי בתערוכה. טלפון מהנגרייה, ואני מסנן. עוד טלפון, ואני אומר לה שאני חייב לענות כי זה בטח משהו דחוף. אני עונה, ומספרים לי שאחד מהפועלים שלנו נעצר באתר בנייה בהרצליה על שהייה בלתי חוקית. אני זוכר שכעסתי, כי אנחנו מאוד מקפידים בעניינים האלה. אחרי הטלפון סיפרתי לשוויצרית על השיחה, ותוך כמה דקות היא נפרדה ממני בקרירות ועזבה.
מנהל העבודה של הפועלים מהשטחים, אכרם, אחראי על כל הניירת הכרוכה בהסדרת רישיונות עבודה כחוק. הוא תמיד מסודר ואחראי מאוד. כשחזרתי לארץ מיד זימנתי אותו לשיחה, ואכרם הסביר לי שלאותו פועל שנעצר היה אישור כניסה כחוק, אבל הוא שכח אותו ואת תעודת הזהות בבית, ולכן נעצר. אני זוכר שהתקשרתי לתחנת משטרת הרצליה, והקצין איתו דיברתי אמר לי שהעניין סגור ורק להבא להקפיד יותר.
״אתה יודע שזו לא היתה אשמת הנגרייה, ושהסיפור הזה נסגר לפני חמש שנים?״
״לנו דווקא נראה ששם הכול התחיל.״
נדב הוציא מכיסו טלפון נייד ולאחר כמה שניות הראה לי תמונה. אני יושב ליד שולחן עמוס אוכל עם כמה ערבים צעירים. ״זה צולם ברוואבי, ליד רמאללה. אתה זוכר אותם?״
״זה היה לפני שלוש שנים. הייתי אורח בחתונה של הבן של אכרם, מנהל העבודה שלי. כולם הצטלמו איתי שם.״
הוא הגיש לי את הטלפון והחזיק את התמונה מול עיניי. ״הבחור משמאל, עם העניבה הכחולה, אתה מכיר אותו?״
״אין לי מושג מי זה. אפילו לא שמץ של זיכרון.״
נדב החזיר את הטלפון לכיסו, הסתכל לי בעיניים, ושתק שניות ארוכות לפני שדיבר.
״מעניין, כי הבן דוד שלו היה אחד מהשותפים שלך בפיגוע.״
אני לא מצליח להבין מה קורה כאן. לא מצליח לחבר את הנקודות. איך הם בכלל חושבים שאני קשור לפיגוע הזה? מישהו יכול להעלות על דעתו שאני מחבל? למה לעזאזל הם לא עושים כמה טלפונים ומוודאים שאין לי שום קשר למחבלים האלה? אני מתבונן במשולש הנוצץ בתוך הקרחת של נדב והולך לאיבוד במחשבות של עצמי. רוצה לרצות את נדב ולא יכול. אני לא מבין מה הם רוצים ממני.
נדב והחוקר השני יצאו מהחדר, ואז נדב חזר ושאל אם אני מוכן לעבור בדיקת פוליגרף. הסכמתי מיד. רק שייתנו לי לגמור עם הסיוט הזה. עברו כמה דקות ונדב חזר עם שני טכנאים שפתחו מזוודה קטנה והתחילו לחבר חוטים. הזהירו אותי לענות רק כן ולא, ואז הבודק אמר שהוא מתחיל בשאלות בקרה.
״האם שמך הוא רונן אבני?״
״כן.״
״האם אתה מנהל נגרייה בשם 'בית היצרנים'?״
״כן.״
״האם אתה שחקן כדורגל בליגת־העל?״
״לא.״
״האם היית הבוקר בחוף הים?״
״לא.״
הטכנאי עצר את הבדיקה והתייעץ עם הבודק השני. הם בדקו את החיבורים של הכבלים למכונה ולאצבעות שלי. הוא שאל עוד שאלות כלליות, הפסיק, המשיך, הפסיק שוב, ואחרי התייעצות עם השני המשיך לשאול לפי רשימה מוכנה שהיתה לו.
״האם הכרת מישהו מהאנשים שירו בפיגוע?״
״האם ידעת מראש שיהיה פיגוע?״
״האם פגשת מישהו מאז שיצאת מהבית אתמול בבוקר ועד שהגעת לזירת הפיגוע?״
עניתי על כל השאלות בשלילה, אבל הרגשתי שמשהו לא מסתדר להם. הייתי בטוח שהם ישאלו כמה שאלות, אני אענה, ואחרי שהפוליגרף יראה שאני דובר אמת, הם יבינו וכל האירוע הרע הזה ייגמר.
״האם אבחנו אצלך הפרעת קשב?״
זה היה מפתיע. הגם אתה פוליגרפוס? מאיפה זה בא? אמרתי שאף פעם לא אובחנתי אבל זה לא סיפק את הבודק.
״היית פעם בטיפול פסיכיאטרי תרופתי?״
״לא.״
״עברת פעם בדיקת פוליגרף?״
״לא.״
שוב סדרת שאלות בקרה, ועוד הפסקה. שני הסורקים ונדב יוצאים מהחדר. אחרי כמה דקות נדב חוזר, מאוכזב. ״הבודקים לא הצליחו לייצר קו בקרה עבורך. זה נראה שבין אם אתה אומר אמת או שקר, התוצאות לא מובהקות. הבדיקה הזו לא שווה כלום עבורנו.״
אני נזכר במה שהאקסית אמרה על הפרעת הקשב שלי. אולי בסוף זה מה שיקבור אותי כאן.
איבדתי לגמרי את תחושת הזמן. שעות של חקירות ומדי פעם הפסקות שירותים ואוכל בתא. כוך של שני מטר עשרים על מטר שישים בגובה שלושה מטרים.
כבר שנים שאני מסוגל למדוד מרחקים עם העין, ורק אחר כך לוודא עם המטר הידני או עם מודד הלייזר המשוכלל בו אני משתמש בשנים האחרונות. ניצחתי אינספור התערבויות על מידת הדיוק שלי במדידה בעין, ומעולם לא פגשתי מישהו שאפילו מתקרב ליכולת הביזארית הזו שלי. אני רואה ומודד כמעט באותו זמן, בלי להתאמץ. כשאדם אחר מגיע למעבר חציה, הוא רואה מלבנים לבנים על אספלט שחור. אני רואה כביש ברוחב 8.80, ושמונה מלבנים לבנים באורך שלושה מטר וברוחב חמישים סנטימטר. וגם אם הצבעים פספסו בסנטימטר אחד, אני לא.
אחרי כמה שניות בתא מדדתי את הכול. הרהיט היחידי בתא הוא מזרן מטונף ברוחב 75 סנטימטר שמונח על משטח בטון מוגבה 45 סנטימטר מהרצפה. יש מנורה אחת שדולקת כל הזמן בגובה 3.30, ואני לא יודע מה השעה, אם יום או לילה. רוחב דלת הברזל הוא 90 סנטימטר, אבל הרכיבו אותה עקום או שהבניין זז במשך השנים, אז צד ימין גבוה מצד שמאל בארבעה מילימטר. לא נראה שאי־פעם ניקו את התא הזה — היה לו מין סרחון קבוע, שכאילו בקע מהקירות והרצפה. בשלב כלשהו זרקו פנימה סרבל בצבע חאקי וכפכפי גומי ולקחו לי את הפיג׳מה מבית החולים. קשה לי להתרכז. רוצה לסדר את המחשבות שלי אבל אני פשוט מבולבל. אני חוזר ליריות ומשחזר בראש את כל מה שקרה, אבל מדי פעם מתגנבות לי סצנות, שאין לי מושג אם קרו או לא. פתאום נדמה לי שהמחבל שהרגתי עם האבן אומר לי, ״ד״ש מבן דוד שלי,״ ושהבחור המת מהכדור בראש פוקח עיניים וקורץ לי. וחוץ מזה — חקירה אחרי חקירה אחרי חקירה. חוץ מנדב היו עוד שני חוקרים. הם לא אמרו איך קוראים להם. לאחד קראתי ״השמן״, ואילו השני היה החביב עלי ביותר. הוא היה לוקח הרבה יותר הפסקות מהשניים האחרים. באחת הפעמים הוא חזר עם רוכסן פתוח במכנסיים והנחתי שהוא הולך להשתין, בסוף החלטתי לקרוא לו ״פרוסטי״, על שם הפרוסטטה הלוחצת, למרות שהאינסטינקט שלי היה לקרוא לו רוס. היה לו את המראה המעצבן הזה של דיוויד שווימר מ״חברים״.
זה לא מפסיק. מצב הרוח שלי נע בין דיכאון ופחד לדיכאון עמוק ופחד מוות. אני פשוט לא מבין מה גרם לי להסתבך עם האנשים האלה, ומתי הם יבינו שלא עשיתי שום דבר רע.
החקירות לא משתנות. הם חוזרים על אותן השאלות פעם אחרי פעם, אבל לפחות הפסיקו להרביץ לי. כל שאלה נשאלת עשרות פעמים, אולי מאות.
״מה עשית מרגע שיצאת מהבית של אחיך?״
״איפה פגשת את שלושת האחרים?״
״מי אמר לך לנסוע לשם?״
״מאיפה הגיע הנשק?״
״איך תכננתם לברוח משם?״
אני עונה על השאלה הראשונה, פעם אחרי פעם. בתשובה לשאלות האחרות אני עונה עד שנמאס לי, או שאני פשוט שותק. בהתחלה הסתכלתי לצדדים ומדדתי את החדר. אורך, רוחב, גובה של החדר, השולחן והכיסאות, אפילו את האורך המדויק של פס המתכת במשקפיים של נדב. הם לא הבינו למה אני מסתכל לצדדים כל הזמן, עד שנמאס לי למדוד ובחרתי לי אצל כל חוקר נקודה אחת, התמקדתי בה ולמדתי אותה, כמו המשולש של נדב. ל״שמן״ יש טיק קבוע בעין שמאל. שתי התכווצויות רצופות של העפעף, הפסקה של שתיים־שלוש שניות, ועוד שתי התכווצויות. אני מרותק לתהליך הזה. לפעמים, כשהשאלה נגמרת בדיוק בזמן לטיק השני, אני פשוט שוכח לענות עליה. לפרוסטי אין טיקים, אבל יש לו גרוגרת ענקית ובולטת. שמתי לב שהיא לא סימטרית, היא עולה משמאל לימין ויורדת מימין לשמאל. אני מזהה מתי מגיעה תנועת הגרוגרת, ואז ממשיך להתבונן ומשתדל לא למצמץ כדי לא להחמיץ אף שבריר שנייה מהמחזה. אין להם מושג שזה מה שאני עושה. פעם אחת דמיינתי את תנועת הגרוגרת של פרוסטי כמו שידור של משחק כדורגל, וממש נקרעתי מצחוק. ניסיתי להסוות את זה כשיעול פתאומי ונראה שזה הצליח. אבל רוב הזמן אני לא צוחק. כל כך כואב לי, וכל כך מפחיד כאן. הם ממשיכים להמטיר שאלות מהרשימה הקבועה, ומדי פעם הם סוטים ממנה ומנסים לדובב אותי לדבר על נושאים אחרים. על פוליטיקה, אפילו על כדורגל. בקטעים האלה אני משתף פעולה כשיש לי כוח, ופשוט בוהה בהם כשאין לי אנרגיה לדבר.
כשנותנים לי לישון אני מיד נרדם, וחולם. אחרי חקירה ארוכה, מייגעת ומיותרת של השמן חלמתי על אור ואורית, זוג צעיר מבית טוב, שנכנסו לאולם התצוגה שלנו לפני חצי שנה והזמינו מטבח יפהפה מעץ מייפל. צוות המכירות שלי התאהב בהם. הם התמסרו לעצות שלנו, באו לבקר במהלך העבודה והחמיאו לפועלי הייצור, והיו אמורים להגיע שבועיים לאחר מכן לראות את המוצר המוגמר, יום לפני שמוציאים אותו להרכבה. הם לא הגיעו לאישור המטבח, וגם לא התקשרו. למחרת קראתי בעיתון שהם נהרגו בתאונת דרכים כשהיו בדרך אלינו.
ביום השני או השלישי הכניסו אותי לחדר החקירות והעמידו אותי בפינה. חוקר שלא הכרתי נעמד מולי ושאג את אותן שאלות. ״עיניים לרצפה,״ הוא צרח ממרחק של שלושים סנטימטר כשהסתכלתי אליו. הקרבה אליו ממש הכאיבה לי פיזית, והרגשתי את קולו מנסר לי בתוך העצמות. נעצתי מבט ברצפה והרגשתי קטן וחלש מאי־פעם. הוא תפס כיסא עם משענת עץ, הצמיד לפנים שלי וצעק ״תריח, תריח.״ הרחתי אבל היה לזה ריח של כיסא רגיל. ״על הכיסא הזה ישבו מחבלים עם דם על הידיים ושפכו את כל מה שהם יודעים. אתה חושב שאתה יותר חזק מהם?״
אבל אחרי כמה שעות הוא הלך וחזרו שלושת הקבועים. אני עונה ולא מוכן לשנות את הגרסה שלי, אבל מרגיש שהכוח שלי פשוט נשחק.
אחרי כל חקירה משאירים אותי לבד בחדר האפור. כואב לי בכל הגוף. אני משחק עם עצמי במשחק ״זהה את הכאב״. סופר את האיברים הכואבים מלמעלה למטה, וכל פעם נרדם במהלך הספירה. מרגיש שאני מקפח את הרגליים ומחליט בפעם הבאה להתחיל מכפות הרגליים. ואז יש עוד הפסקה ואני שוב מתחיל מהראש, נזכר בהחלטה ההיא וכועס על עצמי בשם הכבוד האבוד של הרגליים. בעיקר אני רוצה לישון, פשוט להניח את הראש ולישון. אני נזכר שקראתי על עינויים של אסירים פוליטיים בדרום אמריקה. מניעת שינה היא אמצעי יעיל לשבור כל נחקר. בשלב כלשהו המוח, שלא מקבל את המנוחה שלו, פשוט מתחיל לזייף.
אני נרדם ומיד מתעורר בבהלה. מרגיש טשטוש קבוע, כמו ענן של ערפל שהתיישב לי בין שתי האוזניים, מציף את המוח.
״מה עשית מרגע שיצאת מהבית של אחיך?״
״איפה פגשת אותם?״
״מי אמר לך לנסוע לשם?״
״מאיפה הגיע הנשק?״
״איך תכננת לברוח משם?״
אני עונה להם עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אני מרגיש שאני לא יכול יותר. חייב לישון. רוצה שהסיוט הזה ייגמר. עצוב לי, ומתסכל אותי שאני לא מבין מה קורה סביבי ושלא נותנים לי לדבר עם אף אחד. עו"ד אני כבר לא מעז לבקש.
כמה פעמים במהלך החקירות הרגשתי ממש בהיי. השילוב של עייפות טוטאלית, כאבים בכל הגוף, ואנטיביוטיקה במינון גבוה, יצר אצלי מדי פעם תחושה נפלאה של התעלות ואושר. זה התחיל בראייה מעורפלת, כאילו כל התמונה לא בפוקוס. ואז הרגשתי שאני מסתכל על עצמי ועל החיים מלמעלה, במין ריחוק סטואי, בו הכול זז בסלואו מושן. זה נגמר אחרי כמה שניות. ואז חוזרים הכאבים, הדיכאון, הפחד, העייפות, הרצון שזה ייגמר.
לפחות עכשיו נותנים לי להשתין כשאני מבקש. שני שומרים מלווים אותי חבוש ברדס ואזוק לאורך מסדרון באורך שישה מטר חמישים, פונים ימינה ואחרי שלושה מטר בדיוק דלת השירותים משמאלי. הדלת קלה, יותר מדי קלה לדלת של שירותים. מישהו חיפף בנגרות. בתוך השירותים מובילים אותי ימינה ואז אני עומד מול משתנה. מישהו פותח לי את הרוכסן של הסרבל, ואני מעגל את הכתפיים עד שהסרבל נופל בעדינות עד כפות הרגליים שלי. אחרי שאני מסיים, אחד מהם מרים שוב את הסרבל ומחכה כמה שניות שאסגור את הרוכסן. גם בשיא האינטראקציה איתם, אף אחד לא מדבר איתי בטיולים האלה. כשאני מסיים אנחנו חוזרים לחדר החקירות, ואני נהנה להפתיע את השומרים שלי ופונה שמאלה או ימינה, שנייה אחת לפני שהם מושכים אותי לכיוון החדר. זו בערך ההנאה היחידה שלי במקום הזה, שאני לא יודע איך באמת הוא נראה, חוץ מחדר החקירות והתא. בתוך הראש אני מנגן לי שיר שלא שמעתי שנים — Run Like Hell של פינק פלויד. אני זוכר שזה השיר היחידי שמתחיל במילה אחת — Run — שש־עשרה פעמים ברצף. אם רק יכולתי לרוץ עכשיו. לא משנה לאן.
הפצע בכתף מתחיל להזדהם. אני מרגיש את הדופק שלי הולם בתוך הכתף, מַכֶּה מבפנים על העצמות. אני מבקש רופא ואומרים לי מחר, אבל אני זוכר מספיק ממערכי השיעור של הדרכות החובשים, ומבין שהזיהום מתפשט במהירות. אני אומר לנדב שאני חייב לראות רופא, והוא שותק ומסתכל עלי בפנים חתומות. אני אומר לו שיש לי זיהום בפצע, בבקשה תביאו לי רופא.
״אולי תתחזה לרופא? אני מבין שיש לך ניסיון בזה.״
למרות הכתף הבוערת, קפאתי. הם קראו את הרשימות שלי.
בערב שבת אחד לפני עשר שנים, ראיתי כתבה בטלוויזיה על נוכל שהצליח לבצע שורה מאוד מרשימה של מעשי הונאה. הוא המציא דמויות וזהויות וגרם לאנשים לא טיפשים, ובטח לא פראיירים, לתת לו את כספם. הייתי מרותק לסיפור, ולמחרת התחלתי לקרוא על מתחזים מקצועיים ונוכלים שמתמחים בהחלפת זהויות. אחרי כמה שבועות התגבש אצלי הרעיון לספר, אחרי שקראתי על מעצר מתוקשר של מאמן כושר פופולרי שסיפר סיפורי אלף לילה ולילה על קריירה מפוארת בשירותי הביטחון והפך ממש לסמכות מקצועית, בהתבסס על ביוגרפיה שקרית לחלוטין. מאז כתבתי עשרות טיוטות של פרקים, וסיימתי בערך שני שליש מהעלילה, אבל לא הצלחתי להסכים עם עצמי לגבי הסוף. תמיד ידעתי שכשאגיע לרגע הנכון, אפנה לעורך ספרותי שיעבוד איתי, אבל קודם צריך להחליט לגבי הסוף. אף אחד, מעולם, לא קרא את הטיוטות שלי.
אני מבין שנדב קרא. אני לא מרגיש טוב. דפיקות הלב מהירות וחזקות, ואני מרגיש בחילה עזה. אני לא רוצה להמשיך את החקירה הזו ומתחנן שישלחו רופא. נדב משתכנע, יוצא מהחדר, וחוזר אחרי דקה־שתיים.
״בינתיים בוא נמשיך. קראתי את התחקיר המרשים שלך על המתחזים. זה בהחלט גרם לי לחשוב.״
אני לא מבין מה הוא רוצה שאומר. פתאום אני מבין שהספר הלא־גמור שלי יכול לעורר חשד לגבי העניין שלי במתחזים, אנשים שמנהלים חיים כפולים. הם עוד מסוגלים לחשוב שתכננתי את הפיגוע המחורבן הזה מזמן.
״לפני עשר שנים התחלתי לחשוב על לכתוב ספר. רומן דמיוני על איש שחי חיים כפולים. אין לזה שום קשר אישי אלי, ובטח לא לפיגוע.״
״בכלל לא חשבתי שיש קשר.״
עכשיו אני כבר לא מבין מה הוא רוצה. נדב ואני שותקים, ואז הדלת נפתחת ונכנס רופא שבא לבדוק אותי. הוא די מזדעזע ממצבי, יוצא וחוזר אחרי כמה דקות עם מגש מתכת ועליו ציוד רפואי. הוא מנקה לי את הפצע, חובש אותו מחדש, נותן לי זריקה, ממלמל ״אנטיביוטיקה״ ונותן לנדב כמה כדורים, בטח נגד כאבים.
"צריך להחליף חבישה כל 24 שעות," הוא יורה לאוויר תוך כדי שהוא עוזב במהירות את החדר.
נראה לי שהם נבהלו ולקחו אותי לתא. התרסקתי על המזרן ולפני שנרדמתי נזכרתי שהיום, או אתמול, או בשבוע שעבר, היה לי יום הולדת חמישים וחמש. יכול להיות שמלמלתי לעצמי "מזל טוב רונן," לפני שנרדמתי.
הנוכלים שריתקו אותי יותר מכול היו אלה שניהלו חיים כפולים ומשולשים. אנשים שמצליחים לגור במקביל עם שתי משפחות, שכל אחת חושבת שיש לה חוזה בלעדיות על אבי המשפחה, שעובד נורא קשה לפרנסתה ונעדר מהבית לפחות חצי מהזמן. גיליתי שיש אנשים שחיים כך עשרות שנים, בלי שאף אחד חושד. הסיפורים האלה סקרנו אותי. די מהר הבנתי שאלה שבסוף נחשפים, נופלים בגלל שטויות, בגלל שאחרי שנים הם כבר לא מפחדים מכלום. היוהרה והזלזול גורמים להם ללכת עם אישה מס׳ 2 לקניות במקום בו גם אישה מס׳ 1 עלולה להיות. או לתת פרטים כוזבים למשרד הרישוי או לרשות ממשלתית אחרת, ובשלב כלשהו הרשויות מצליבות מידע ואז החריגים קופצים לעין.
מיכאל, הגיבור של הספר שלי, בנה מערך מופלא של רמאות. הוא התפרנס מהפעלת חנויות וירטואליות באינטרנט, והצליח לתחזק שתי משפחות מאושרות במשך שלוש־עשרה שנים, מבלי שאף אחת מהן ידעה שהשנייה קיימת. שני בנים במשפחה אחת, שתי בנות בשנייה, שבועיים בכל בית, הימנעות טוטאלית מצילומים כלשהם תוך פיזור רמזים על לקוחות דיסקרטיים ומשימות חשאיות. הנשים אותן נשא לא היו פתיות טיפשות. הראשונה היתה מנהלת מכירות בחברת היי־טק גדולה, עם עתיד מבטיח לקידום. השנייה היתה קצינה בקבע. לא היה להן מושג.
בעיטה ברגל. שוב אזיקים בידיים וברגליים, ברדס, הליכה במסדרונות, ועלייה במדרגות. לרגע אני מקווה שאולי זה נגמר ולוקחים אותי החוצה כדי להשתחרר, אבל הם לא יוצאים מהבניין. הם מושיבים אותי ומסירים את הברדס. זה נראה כמו חדר ישיבות סטנדרטי בכל חברה גדולה. הכסא רך ונעים, ואני מרגיש שאני ממש נספג בתוכו. החוליות התחתונות שלי משחררות אנחת רווחה. בקצה החדר יש פינת קפה קטנה. מוכן לתת כליה בשביל כוס קפה שחור עכשיו. אבל עם אזיקים בידיים וברגליים, אין סיכוי שזה יקרה.
הביוגרפיה של מיכאל לא הציעה רמזים לגבי עתידו המזהיר כמתחזה־על. תיכון ברמלה, משפחה נורמטיבית עם שני הורים שכירים, אח ואחות. שירות צבאי חסר ריגוש בהנדסה קרבית ואחריו תואר ראשון בבר אילן ותואר שני בהתכתבות מאוניברסיטה ספק־לגיטימית בארצות הברית. הוריו נפטרו בזה אחר זה ממחלות במהלך הלימודים. הוא התחיל לבנות את התשתית המדהימה של חייו הכפולים עוד לפני שהיה בן שלושים.
בלי לתכנן את זה, תוך שבועיים הוא הכיר שתי בחורות, והתאהב. בשתיהן. מיכאל לא רצה לוותר, והתחיל לנהל את הפרויקט שבינו לבין עצמו כינה הצלחה 29. את ההחלטה ללכת קדימה בכל הכוח בשני מסלולי חיים מקבילים קיבל בדעה צלולה כשהתעורר ביום הולדתו ה־29. את בוקר היומולדת בילה עם דלית במיטה, ואחר כך אכל איתה ארוחת צהריים חגיגית במסעדת מאכלי ים באשדוד, עיר מגוריה. בחמש הוא כבר התייצב בבית הוריה של יאנה בקריית טבעון, ובהמשך הערב לקח אותה לארוחת ערב רומנטית בנצרת ומשם לצימר עם נוף מדהים של הכנרת. שתיהן טרחו להגיד למלצרים שהן חוגגות יומולדת לחבר, וביום הזה מיכאל כיבה שני סטים של נרות, אכל שתי עוגות, והבין שהוא יצא לדרך חדשה, ומעכשיו הכול תלוי בו.
הדלת נפתחת ונכנס פנימה איש מבוגר, 1.75, בעל שיער לבן ודליל, עם תיק מסמכים שחור ומהודר. הוא מתיישב מולי, מניח את התיק על אחד הכיסאות, ואומר ״עו״ד רם צור, אני עובד עם ארז והוא ביקש שאייצג אותך.״
אני מרגיש כאילו זכיתי בלוטו. האח הקטן שלי דואג לי מאמריקה. אני מזדקף בכיסא למרות הכאבים ולוקח נשימה עמוקה, יכול להיות שהסיוט הזה עומד להסתיים. עו״ד צור מציע להכין לי קפה. אני חש אושר נשגב, כמו בזמן ההזיות, אבל עוד יותר טוב. הוא מגיש לי את כוס הקלקר עם הקפה ואומר, ״עכשיו אתה הולך לספר לי הכול.״
אני מספר בקיצור את מה שאני זוכר מהבוקר ההוא לפני מי יודע כמה ימים, על גולני ועל השני ועל השלישי, שכנראה הרגתי בפוקס תוך כדי נפילה ממכסה המנוע של המרצדס. אני מדבר, והוא רושם כל מילה בבלוק צהוב שהוציא מהתיק. אני אומר לו שאני מוכן להודות שהרגתי את שלושת המחבלים ולהישפט, רק שייתנו לי לצאת מכאן. הוא מהנהן ומציע לי לנוח רגע, בזמן שהוא יכין לי עוד כוס קפה.
אני מסתכל מסביב ורואה בפינת התקרה עדשת מצלמה. במרכז השולחן מכשיר טלפון לשיחות ועידה. ״תגיד, אתה לא חושב שהם מאזינים לנו?״ אני שואל אותו בחשש.
״אין סיכוי, זה חדר לפגישות עם עורכי דין ויש כאן חיסיון מלא. אל תדאג.״
הוא חוזר עם הכוס לשולחן ומניח אותה לפני. ״הם יודעים על ג׳וסלין,״ אמר בלי הקדמות והתבונן בי.
״אז מה הבעיה, שהיא ממוצא ערבי?״
הכרתי את ג׳וסלין בהנובר לפני כמה חודשים. היא היתה סמנכ״לית השיווק של פרותאוס — קונצרן צרפתי שמתמחה במכונות תעשייתיות ממוחשבות. ג׳וסלין היתה ממשפחה לבנונית, אבל נולדה בצרפת וחיה שם את חייה. שבועיים אחרי שהכרנו בגרמניה היא באה לביקור במפעל. אירחתי אותה, ובלי לתכנן הרבה הגענו למיטה. זה היה נהדר, שני אנשים בוגרים, בלי שטויות בראש, ובלי לדבר על אהבה. בשבוע שהיתה בארץ בילינו בדירה הקטנה שלי, לילה אחד בים המלח ולילה אחד באילת. נסענו ארבע שעות בחזרה מאילת כשאנחנו מחזיקים ידיים ומדברים על הכול. כמעט על הכול — אבל אפילו לא מילה אחת על הסכסוך הישראלי־ערבי. היא לא התעניינה בזה ובעצם גם אני לא. אחרי שחזרה לצרפת היו כמה אימיילים, שלוש או ארבע שיחות ווטסאפ, ורצון הדדי אך די מעורפל להתראות בפעם הבאה שאבוא לתערוכה בגרמניה.
״החוקרים רואים שיש לך קשר רומנטי עם ערבייה מלבנון, והם ננעלים עליך. אתה לא מבין את זה?״ עו"ד צור ספק העיר ספק נזף בי.
לא היה לי מה להגיד. הרי הקשר לא ממש רומנטי והיא לא באמת מלבנון, אז מה הם רוצים? הרגשתי שהדיכאון חוזר. התקווה הארעית שהנה יש מישהו שיעזור לי הלכה והתפוגגה. שקעתי בכיסא וניסיתי להתרכז.
״יש עוד כמה נקודות שאני רוצה לחדד,״ אומר תוך עיון בבלוק הצהוב. ״דבר ראשון, ספר לי בדיוק מה עשית מרגע שיצאת מהבית של אחיך.״
בבת אחת אני מתכווץ ומרגיש גוש גדול בגרון. כשהוא נכנס לחדר הוא אמר, ״אני עובד עם ארז״, אבל עכשיו הוא שאל, ״מה עשית מרגע שיצאת מהבית של אחיך?״ בדיוק בניסוח של החוקרים ששאלו את השאלה הזו לפחות 700 פעם מאז שעצרו אותי.
אני משפיל מבט ושותק.
״רונן, אני כאן כדי לעזור לך. אין לנו עוד הרבה זמן, תן לי משהו כדי שאוריד את החוקרים מהגב שלך. כולם נשברים בסוף, כמה זמן אתה חושב שתחזיק מעמד בחקירות האלה?״
״איך אח שלי נראה?״
הוא הופתע ורק הביט בי.
״הוא גבוה? נמוך? ג׳ינג׳י? קירח?״
עו"ד צור לא ענה.
״מעכשיו אני מדבר רק עם אח שלי. בבקשה תלך מכאן.״
כשהוא יצא מהחדר פרצתי בבכי. הבנתי שאני מאבד את היכולת להבחין בין מציאות לדמיון. ואולי זרקתי לפח את הסיכוי היחידי שהיה לי. הם בטח רואים דרך המצלמה אבל כבר לא אכפת לי מכלום.
בחזרה לתא עם המיטה. אני מניח בזהירות את 182 הסנטימטרים שלי על המזרן המגעיל. הגב שלי מפורק ואני מרגיש את הלב דופק בכתף, בראש, באוזניים, באצבעות הידיים. פתאום אני קולט שיכול להיות שלא אשרוד את הסיפור הזה. אני חושב על הלוויה שיעשו לי. מי יהיה שם חוץ מאמא, ארז והילדים שלי? בטח יעקב שטרנברג יארגן הסעה לפועלים. אתגר יגיע מההתנחלות שלו עם אשתו. כמה מהחברים המשותפים בטח יבואו, למרות שרובם בחרו את הצד שלה אחרי הגירושין, וזה היה ממש סבבה מבחינתי. נשארו לי כמה חברים טובים, ואני לא צריך יותר. האמת, זו דרך די עלובה למות אחרי חיים לגמרי לא רעים.
באחד באוקטובר אחגוג את יום השנה הראשון לגירושין. זה היה סוף קשה ומגעיל. הייתי עם האישה הזו עשרים ושש שנים ולקראת הסוף היא הפכה למפלצת דורסנית של רשע, כשהילדים מתייצבים מאחוריה ללא היסוס. עורך הדין הסליזי שייצג אותה דרש הכול. כולל הנגרייה בבני ברק, הבית בהרצליה, החסכונות, החשבון הסודי (כבר לא) בג׳רזי, ומה לא. אחרי כמה שבועות של מכתבים ארסיים ורמזים מכוערים בסגנון ״זה שלא אמרנו שאתה אלים זה לא אומר שלא נגיד את זה בהמשך״, החלטתי שצריך לסיים את זה. התקשרתי לסליזי ואמרתי לו שאני מוכן להיפגש איתו בארבע עיניים. ״מה עם העו"ד שלך, גם הוא צריך להתפרנס,״ נבח עלי. ״זה אני ואתה וסוגרים עניין,״ עניתי, ״או שתצטרך לתת הרבה הסברים ללקוחה שלך.״ קבענו בקפה ברמת אביב ג׳, שם לא בזבזתי זמן: ״אני מוותר על הבית, המכוניות הפרטיות, תכניות החיסכון והחשבון בג׳רזי. תשאירו לי את העסק.״
הוא אפילו לא מצמץ: ״חצי מהעסק.״
קמתי וזרקתי שטר של מאה שקלים על השולחן, למרות שלא הזמנו עדיין כלום. בדרך כלל אני מנומס ומקפיד על שפה נקייה, אבל הערס שבי זוקף לעתים את ראשו המכוער. ״יש לך דקה עד שאגיע לרכב, ואז ההצעה הזו בטלה ואני אלחם בבת זונה עד שהיא תמות ענייה ואתה תאבד לקוחה. אם אתה חכם — כדאי שתקבל את ההצעה שלי.״
קיבל, בטח קיבל. באותו יום ביקשתי מיעקב, מנהל העבודה, לפנות את מחסן הפורמייקה הישן כדי לבנות לי דירה קטנה מעל קומת הייצור. בינתיים יצאתי למסעות שופינג בסגנון "אישה יפה". קניתי בגדים, נעליים, וקוסמטיקה איכותית לגברים בשנות החמישים שרוצים לשמור על עור הפנים. בכל יום הייתי חוזר עם שקיות ממותגות לחדר במלון לאונרדו, עם נוף מדהים של נתיבי איילון, ושם כבר חיכו לי המשלוחים שהגיעו מהרכישות באינטרנט. מזל שהפועלים שיחקו אותה בעבודה מהירה ואיכותית, ותוך שלושה שבועות הפסקתי עם אובססיית הקניות ועברתי לגור במפעל. נהניתי שם מכל רגע. משמונה בערב ועד שש וחצי בבוקר לא היתה נפש חיה בנגרייה ובאולם המכירות. דירת המגורים, שהיתה למעשה חלל מלבני גדול עם מטבחון, שירותים ומקלחת צמודים, סיפקה לי כל מה שרציתי מבית: שקט. למעט סדרות בודדות בטלוויזיה, אני לא מרבה בצפייה. הקטע שלי, ותמיד היה, הוא קריאה. אני קורא המון, ספרים בכריכה קשה או רכה בעברית, ומהדורות דיגיטליות באנגלית. שישה חודשים אחרי שעברתי לנגרייה היו לי ערימות ספרים ליד המיטה, ועבדול, המנקה האריתראי, התחיל להתלונן על האבק המצטבר, למרות שלי זה ממש לא הפריע.
בכל פעם שאני נזכר בילדים שלי, אני מרגיש מחנק. התרחקנו מאוד בשנתיים האחרונות, ואחרי הגירושין היה לי ברור שצריך להדק את הקשר איתם, אבל זה לא ממש הצליח. ירדן, בן 25, לומד צילום בניו יורק. ביוני הקרוב הוא ישלים את התואר ויחזור ארצה. בשלוש השנים האחרונות הוא חי עם עדן, בן הזוג שלו, בדירת סטודיו בברוקלין. ירדן תמיד היה הילד של אמא שלו, ונשאר כזה. מאז הפרידה הוא רחוק ממני. נותן תשובות לקוניות. לא מחבק כמו פעם, מבהיר לעולם ולי שהוא כועס.
מעין, בת 23, היתה ילדה של אבא. בחופשות הקיץ, כשירדן היה מבלה עם חברים והולך לסרטים, מעין היתה באה איתי לעבודה, מסתובבת במפעל במבט מהורהר ומדי פעם מדברת עם הפועלים, מבקשת שיסבירו לה מה בדיוק הם עושים, איך קוראים למכונה עליה הם עובדים, ומה היא אמורה לעשות... אני יודע שהלב של מעין נקרע כשעזבתי את הבית. היא האשימה אותי, האמת כולם האשימו אותי בחוסר אכפתיות, בחוסר רגש, בחוסר רצון לשנות ובטח בעוד כל מיני חוסרים שאני לא מודע להם, אבל לה זה היה הכי קשה. מעין עובדת באוניברסיטת תל אביב, שם היא לומדת תקשורת ומנהל, שנה שנייה. נפגשנו כמה פעמים בחודשים האחרונים, באחד מבתי הקפה ליד האוניברסיטה. כמו אחיה, גם היא לא ממש הצליחה להסתכל לי בעיניים. כשאני חושב על זה, אם עכשיו יום ולא לילה, ואני באמת נמצא במתקן של השב״כ ברמת אביב, אז מעין נמצאת פחות מקילומטר ממני.
״קום,״ פקד עלי קול חדש. קמתי במהירות, כי בפעמים הקודמות הם בעטו בי לפני שדיברו. הרגשתי רסיסי אופטימיות עולים בי, כשגיליתי שלוקחים אותי לחדר הישיבות המפנק. זה המקום היחידי בו לא חטפתי מכות מאז שהגעתי לכאן. נדב ישב במרכז השולחן, מולו שתי כוסות קפה. רציתי להגיד לו משהו על העו"ד המתחזה, אבל החלטתי שהתחכמויות לא יעזרו כאן כרגע. הקפה היה מגעיל מצד אחד ונפלא מצד שני. איך כל הפרופורציות משתנות בבת אחת כשאתה כלוא.
״אני רוצה להציע לך משהו. תשב כאן בחדר, כמה זמן שתרצה, ותכתוב את הגרסה שלך לקשר עם אלה שהעבירו לך את המידע, ומה היה בפיגוע. על כל שם שתיתן לנו, תקבל מתנה. לא צוחק איתך, מתנה. אולי מתנה אחת תהיה מקלחת חמה, אולי ספרים לקרוא, או סיבוב באוויר הצח. אבל אתה חייב לתת לנו משהו שכבר אין לו שום ערך בשבילך. זה לא עולה לך כלום, רונן. אתה הרי איש עסקים, אתה מבין אותי.״
״אני דווקא נגר.״
שתיקה.
״מה אתה רוצה שאכתוב?״
״תכתוב את האמת. איך יצרו איתך קשר בחתונה ברוואבי לפני שלוש שנים. איך הודיעו לך לאסוף את שלושת הצעירים. תכתוב על הערבייה שלך ומה היה תפקידה בכוח. אני מבין שזה בסדר להתאהב, אפילו במחבלת. מה שחשוב לי זה מי אמר לך איפה לעשות את הפיגוע, ואיך תקשרת איתם. תכתוב הכול ואתה עף מפה, מצדי לחיים חדשים בפריז עם האהובה שלך. תמשיך לשתוק, ולא תראה יותר את אור השמש.״
״בקיצור, אתה רוצה שאשקר?״ די, נגמר לי הכוח. שיגיד מה הוא רוצה וזהו.
הוא עשה סימן קטן עם העין לכיוון בחור נוסף שעמד לצדו, ואז חטפתי מכה אדירה בכתף ימין. עפתי שמאלה ונפלתי על הכתף המנותחת.
בלילה האחרון שלי בבית התחילה עוד מריבה מיותרת. קבענו לדבר בבוקר ואני נרדמתי על הספה בסלון. בבוקר לא יצאתי מוקדם לנגרייה כמו בכל יום. שנינו חיכינו שמעין תלך לצבא, ואז התיישבנו ליד שולחן האוכל ואני אמרתי שאי אפשר להמשיך ככה. היא ענתה שהיא מסכימה, אבל ששנינו יודעים שזו אשמתי שנמאס לי, ושעל אשמה משלמים. היא שלפה טבלה מודפסת של הנכסים המשותפים ושל השווי שלהם. שאלתי אם היא לקחה עו"ד עוד לפני שהחלטנו להיפרד, והיא הודתה שכן, ״הרי העתיד שלי ואיכות החיים שלי לא מעניינים אותך, אז עכשיו יש לי אנשים שידאגו לזה.״ אחרי ארבע דקות כבר הייתי בדרך לאוטו, יוצא בפעם האחרונה מהבית שלנו. לקחתי איתי אלבום תמונות שלי מהילדות וארגז קרטון קטן עם כל מה שכתבתי במשך השנים.
בעיטה ברגל. הייתי על המיטה בתא, למרות שאין לי מושג איך הגעתי לכאן. שוב ברדס על הראש ושוב הצעדה המוכרת, עכשיו לחדר החקירות הרגיל. קפה כבר לא אשתה כאן. נדב קורא בעיון בתיקיית קרטון שהוא מחזיק. ״נו רונן, מוכן לספר לנו מה בדיוק עשית בבוקר של הפיגוע?״
הייתי מוכן לעשות כל מה שהוא רוצה, אבל עוד לא אמרתי את זה בקול רם. אני זוכר שקראתי את הביוגרפיה של ג׳ון מקיין, שהיה שבוי מלחמה אמריקני בוייטנאם. מקיין, שהיה גיבור אמריקני אמיתי, דיבר ברחמים וברכות על השבויים האמריקנים שהצטלמו לתשדירי תעמולה של הווייט־קונג, והסביר שלכל אדם יש סף שבירה, ואחרי שעוברים אותו, השבוי יעשה כל מה שיגידו לו.
אני מבין שהגעתי לנקודת השבירה שלי. לא יכול יותר. אני מרגיש שאני שוכב על התחתית, ומכאן דברים לא יכולים כבר להתדרדר. מקלחת וכמה ספרים? מוכן להרוג בשביל זה. טוב, אולי לא להרוג, אחרי הכול זה מה שהביא אותי לכאן. אני כבר לא חושב על להשתחרר, לא זוכר רוב הזמן מה אני רוצה, רק שזה ייגמר.
נדב הדף לעברי בלוק כתיבה צהוב שהיה מונח לצדו. לרגע רציתי לשאול אותו אם זה הבלוק של העו"ד המתחזה, אבל ויתרתי. הרחתי משהו טוב שקורה ולא רציתי לקלקל. הוא סימן לשומר מאחורי להסיר לי את אזיקי הידיים. לקחתי את העט שהגיש לי והתחלתי לכתוב. לא יכול. הכתף כואבת בטירוף, ואצבעות יד שמאל נפוחות, כחולות ומדממות.
״תכתוב.״
״לא יכול. באמת.״
הלב שלי צנח כשראיתי שהוא עושה את הסימן הקטן בעין. ראיתי יד מגיחה מאחורי והרגשתי שאני נחנק. סימנתי לו עם היד וחרחרתי, ״בסדר, בסדר.״
״רונן, אם ארגיש שאתה משחק איתנו, החקירה הזו תהיה הרבה פחות נעימה. עכשיו תכתוב את הסיפור. תתחיל מהחתונה ברוואבי, איך פנו אליך ושאלו מה הדעות שלך. תמשיך עם ג׳וסלין ואל תחסוך בפרטים. קח את העט.״
יש לי כתב יד מיוחד. ידעתי את זה כבר מהתיכון. אותיות זוויתיות, גדולות, ישרות ונקיות. אני מקפיד לכתוב בתשומת לב, חושב על הקומפוזיציה, מקפיד על המרחק הנכון בין המילים, על אותיות שיכולות להתחבר ולהמשיך זו את זו. באוניברסיטה היו פונות אלי בנות ומבקשות לראות סיכומים שלי, רק כי שמעו שיש לי כתב מדהים. אחר כך, כשהייתי כותב הצעות מחיר בכתב יד, לפני שהכול התמחשב, היו לקוחות שפשוט נפעמו מכמה יפה זה נראה. את הטיוטות לספר כתבתי בכתב יד, למרות שאני שולט בתוכנות המשרדיות וכל חיי המקצועיים מנוהלים בנייד ובלפטופ.
התחלתי לכתוב.
"אני רונן אבני, ת.ז. 057778536, מרחוב לח״י 33 בבני ברק. לפני בערך שנתיים וחצי, לא זוכר את התאריך המדויק, הייתי בחתונה בעיר רוואבי בשטחים. שם פנו אלי אנשים של החזית העממית ושאלו מה דעותי הפוליטיות ומה אני חושב על הכיבוש. לפני חצי שנה הכרתי בתערוכה בחורה צרפתיה בשם ג׳וסלין רימאווי. היה לנו קשר רומנטי והיא באה לבקר אותי בארץ ונתנה לי את ההוראות. היא אמרה שתפקידי משמעותי ושההיסטוריה לא תשכח אותי. יום לפני הפיגוע קיבלתי טלפון ממישהו שאני לא מכיר, שאמר לי להגיע לאתר בנייה במגרש החניה הפתוח שמאחורי תחנת הדלק של הכפר הירוק בשעה שמונה בבוקר ולחכות שם. הגעתי בזמן ופגשתי שם שלושה אנשים שלא דיברו איתי. הם נכנסו לרכב, והוציאו כלי נשק וכובעים ירוקים. הסעתי אותם לנקודה שנקבעה ושם הם ירדו מהרכב והתחילו לירות. אחר כך ירה בי שוטר ואני לא זוכר יותר כלום."
הכול כואב לי. לא יכול יותר. אני יודע שמה שאני כותב לא נכון ומעולם לא קרה, אבל כבר לא אכפת לי. מה זה משנה, העיקר לצאת מכאן. אני יודע שג׳וסלין תשלם מחיר כבד, והיא תשנא אותי כל חיי. בטח הצרפתים או הקולגות של נדב כבר חוקרים אותה. די, אין לי יותר כוח למחשבות. נדב לוקח את הבלוק הצהוב ויוצא מהחדר. אחרי כמה דקות של שינה טרופה בישיבה, אני מתעורר מחבטה בראש של בלוק לבן — דפי שורות שבראשם כתוב טופס מתן עדות.
״עכשיו תכתוב הכול שוב, אבל יותר אמין, עם רגש. אתן לך את השם של אחד מאלה שפגשת ברוואבי.״
כתבתי הכול שוב. הוספתי שם שנדב הכתיב לי שכביכול פגשתי לפני שלוש שנים ברוואבי. הוספתי גם שמטרת המבצע היתה להרוג כמה שיותר יהודים. נדב אמר לי לסיים במשפט, "אני לא תומך ברצח אבל אני מאמין שהציונות הגיעה לסוף דרכה, וצריך שינוי גדול שאני רוצה להיות חלק ממנו."
אני כותב ויודע שהכול שקר. אני מתחיל להבין שזה חלק מהמשחק. הם צריכים לחקור, אני צריך לספר סיפורים, וכולם יודעים שזה חנטריש. הרי כל זה לא יחזיק מעמד במשפט. זה פשוט עוד שלב בסיוט המתמשך הזה, ועכשיו היד הכואבת שלי כותבת, אבל זה לא אני. האותיות עקומות, הקווים מתעקלים למטה ולמעלה, הריווח בין המילים לא אחיד. בחיים לא הייתי נותן לטקסט כזה מרושל להתקיים, אבל עכשיו אני מוכן לעשות הכול כדי שנדב יהיה מרוצה. אני יודע שלמרות כל המכות והסטירות, הוא היחידי שיכול לדאוג לי. אני רק רוצה לגמור עם זה.
בסוף נדב מכתיב לי: "אני מאשר שעדות זאת נכונה, וכי היא נמסרה מרצוני החופשי."
אני חותם, חתימה קטנה וגמלונית, לא את החתימה הקבועה והמרשימה שלי. אני מניח את העט וחושב לעצמי שגם אם הוא היה אומר לי להודות שאני ישו הנוצרי הייתי עושה את זה.
״אתה בחור נבון, רונן. תיהנה מהמקלחת שלך.״
המרביץ האחורי הקים אותי ובאמת לקח אותי למקלחת. אמנם בלי סבון ובלי מגבת, אבל בפעם הראשונה מזה כמה ימים הרגשתי נקי. בהליכה מהמקלחת לתא, האזיקים שקשקו כמעט בעליצות. אני מרגיש שדברים מתחילים להסתדר. יכול להיות שעוד מעט הסיוט הזה ייגמר?
התגייסתי לצבא חדור מוטיבציה אדירה. התנדבתי לצנחנים, והייתי מאושר כשישבתי על האוטובוס שנסע לבסיס סנור ליד שכם. כילד וכנער הייתי מכור לספרים שתיארו את ההירואיות של מלחמות ישראל. קראתי בשקיקה על לוחמי ה־101, על הקרבות של הצנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים, ועל הלחימה במוצבי התעלה ובחווה הסינית במלחמת יום כיפור. הטירונות היתה קשה אבל רוב הזמן נהניתי. סיימתי את החודש הראשון כמצטיין מחלקתי ויצאתי לשבת צ׳ופר כשכולם נשארו לשמור. כמה ימים אחרי כן, כשכל המחלקה הקיפה בריצה את מבנה המגורים פעם אחר פעם, אחד החיילים מאחורי נפל וידו הסתבכה ברגלי. נפלתי, ניסיתי מיד לקום ולא הצלחתי. הסתבר ששברתי את עצם הירך. פינו אותי לבית חולים הלל יפה בחדרה. למחרת יצאתי לחודש החלמה בבית, ואז זומנתי לריאיון במפקדת החטיבה בבית ליד. הציעו לי להשתחרר מהצבא לצמיתות, או להוריד פרופיל ולצאת לקורס חובשים. בלי לחשוב פעמיים בחרתי בקורס, ואחרי כמה ימים אבא שלי הסיע אותי לשער מחנה צריפין, משם דידיתי על הקביים עד לבה״ד 10.
הקורס היה מרתק. הרגל החלימה לגמרי במהלכו, וחוץ מחותמת גדולה של ״פסול לצניחה לצמיתות״ בתיק הרפואי שלי, שכחתי מהשבר תוך כמה חודשים. פגשתי בקורס אנשים מכל הארץ, מכל מקום בצבא. למדתי המון לגבי טיפול בפצועים, על מבנה הגוף ועל אנטומיה. לקראת סוף הקורס הציעו לי להישאר כמדריך חובשים בחוליית ההדרכה הארצית, וכמובן הסכמתי.
במשך שנתיים וחצי יצאתי מדי שבוע להדרכות של חובשים ביחידות סדיר ומילואים בכל הארץ. היה לי מעניין, הכרתי מקומות בארץ שלא ידעתי על קיומם, והיה סיפוק אדיר בידיעה שכל חובש שעובר אצלי יוצא חובש טוב יותר. יום אחד שלחו אותנו להדריך תאג״ד של גדוד חי״ר ליד העיירה נבטייה בדרום לבנון. בעודי מסביר לחובשים על טכניקות מאולתרות לחסימת עורקים, נשמע פיצוץ אדיר ממש לידינו. כולנו זינקנו לכיוון הרעש וגילינו שכמה עשרות מטרים מאיתנו התנגשה מכונית תופת, נהוגה בידי מחבל מתאבד, במחסום שאויש על ידי לוחמי צה״ל וצד״ל. מצאתי את עצמי מנהל את הטיפול בפצועים, מדריך את החובשים באירוע אמת. המראות מהאירוע כבר מטושטשים במוחי מזה שנים. אני זוכר שנהרגו שם שני צד״לניקים ונפצעו שני חיילים שלנו. מפקד המחסום, צד״לניק מבוגר, ספג רסיס ענקי בבטן. זו היתה החוויה הכי קרבית שלי בחיים. חזרתי לארץ בתום שבוע ההדרכה, והמשכתי להדריך כרגיל יומיים לאחר מכן. לקראת השחרור חלק מחברי לחוליה כבר נרשמו לקורסי הכנה לבחינות לבתי ספר לרפואה. אני ידעתי שאחרי הצבא אני רוצה לנסוע מכאן ולראות עולם, אבל ביני לבין עצמי חשבתי לא פעם על לימודי רפואה.
הכול השתנה שבועיים לפני חופשת השחרור. נסעתי עם עוד שלושה חברים מהחוליה לחוף געש, שהיה אז רצועת חוף מבודדת וריקה בין הרצליה לנתניה. זו היתה שבת לוהטת של יולי, אבל לנו היתה דרך מקורית משלנו להתמודד עם החום. לקחנו שקיות עירוי בצידנית עם קרח, וכשהגענו לים כל אחד החדיר לעצמו עירוי קר לווריד. ככה שכבנו מול הים, השמש לוהטת על הגוף שמתקרר מבפנים. האפקט של העירוי הקר היה פשוט אלוהי. אין תחושה גופנית שמשתווה לזה.
בסבב השני של העירויים, כשמוטי מעביר לנו ג׳וינטים מגראס שהיה קונה מהבדווים בלוד, נעמד לידינו איש מבוגר בבגד ים והתחיל לצעוק עלינו. כולנו היינו מחוקים, והוא צעק משהו על רכוש צבאי וחוסר אחריות. מוטי זרק עליו כפכף וצעק לו לעוף משם לפני שיחטוף מכות. המבוגר הלך. שעה אחר כך, כשהתקפלנו לרכב, חיכו לנו שם שלושה שוטרים צבאיים. מסתבר שהמבוגר בבגד ים היה תת־אלוף, קצין רפואה ראשי בצבא. ארבעתנו נשפטנו לארבעה־עשר ימים בכלא צבאי, הורדה לדרגת טוראי ושלילת ההסמכה המקצועית. הימים בכלא דווקא עברו מהר ובלי בעיות. הדרגה הצבאית לא ממש עניינה אותי. העובדה שלא הייתי יותר חובש או מדריך חובשים הציקה לי יותר. רפואה כבר לא אלמד.
״קום.״
ישנתי אולי ארבע דקות. שיערי היה עדיין לח מהמקלחת כשקמתי.
אזיקים, ברדס. עוד מדרגות, עוד מסדרונות, ודלת למגרש חניה חיצוני. העלו אותי לרכב עם מושב אחורי בלי קפיצים והתחילו לנסוע. הגב שלי גמור. בקפיצה רעה אחת לא התאפקתי ופלטתי צווחת כאב. שמעתי ״סתום את הפה״ משמאלי, ושתקתי. כנראה שנרדמתי, כי נבהלתי כשהורידו לי את הברדס. משכו אותי מהרכב לתוך חורשה קטנה. הכול נראה מוזר — היה אור חזק בחוץ אבל השמיים היו שחורים. לקח לי זמן להבין שעכשיו לילה, אבל כל האזור מואר בפנסים חזקים שהציפו אותו באור יום. קלטתי שאני ליד מקום הפיגוע. על הכביש עומדות עשרים, אולי שלושים, מכוניות משטרתיות ואזרחיות. ביניהן ראיתי קונוסים כתומים מפלסטיק, ודגלים כחולים קטנים מפוזרים בכל השטח. היה רעש נורא, של גנרטורים, סירנות, מכשירי קשר, והמון אנשים צועקים. שמעתי את הצעקות בתוך הראש, יוצרות בליל ווקאלי שפשוט הכאיב לי. הרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים.
התיישבתי על הרצפה, המום מהרעש. נדב התיישב לצדי, ומסביבנו עשרות אנשים דיברו בקול רם. נדב ביקש מכולם לתת לנו קצת אוויר והם התרחקו. בלב הודיתי לו על זה, הרגשתי שהתקרבנו מאוד בשעות שבילינו בחדר החקירות. אני בעצם לא יודע עליו כלום, אבל בוטח בו. ואז נזכר שהוא החוקר ואני... בעצם מה אני? שבוי? נאשם? חשוד? ומה הוא רוצה שאני אעשה כאן?
״עכשיו אתה קם, ומשחזר מה היה בבוקר של הפיגוע. בדיוק כמו שכתבת בתצהיר שלך, בדיוק כמו שאמרת לי. אנחנו מצלמים את השחזור ואני מזהיר אותך לא להתחכם. אתה רוצה לשאול משהו לפני שמתחילים?"
״אפשר להזיז את כל האנשים האלה? תשאיר פה צלמים ומאבטחים ואני אעשה כל מה שתרצה. אבל למה צריך את כל הקרקס הזה?״
״רונן, אתה לא בפוזיציה לדרוש פרטיות. אם תעשה את זה כמו שצריך, זה יהיה צעד משמעותי לקראת השחרור שלך בערבות. אתה יודע שכשאני מבטיח, אני גם מקיים.״
אני לוקח אוויר לקראת עליית שלב במשא ומתן. אני כבר יודע שאין לי מה להפסיד.
״אז תן לי לעשות טלפון. לא אכפת לי שתאזינו, אבל אני רוצה לדבר עם אח שלי. אחרת אני לא משחק בהצגה שלכם.״
נדב הסתכל עלי רגע, ואז חייך חיוך מקפיא דם. ״זו היתה הפעם האחרונה בה איימת עלי. אני ועוד הרבה אנשים הגענו לאירוע הזה כדי לסכם ולהמשיך הלאה. ומבחינתך הלאה זה אומר לקבל את כל הזכויות של נאשם במדינת ישראל, כולל עו"ד. עכשיו קום ותעשה מה שאומרים לך.״
נדב קם ומושיט לי יד. אני מתרומם בגניחות כאב, מתחרט שניסיתי להתחכם עם נדב. הכול תלוי בו, ואני נשבע לעצמי לא לעצבן אותו יותר. הרגל בקושי זזה, ואני צולע אחרי נדב לכיוון קונוס כתום שמעליו שלט: 1. שני שוטרים במדים עומדים ליד הקונוס, אחד מהם מסתכל עלי ואז יורק על הכביש. אני שומע מישהו קורא ״רונן, רונן,״ ומביט שמאלה. על המדרכה הרחוקה ניצבים מחסומי משטרה מברזל ומאחוריהם המון אנשים. המון. מאות. והם צועקים את שמי. ואז אני מבין שהם מקללים אותי.
״אל תקשיב להם. מעכשיו אתה מדבר רק איתי. ומעכשיו הכול מצולם. אם תעשה את זה טוב נעוף מכאן תוך חצי שעה. אם תזייף — נישאר כאן עד הבוקר. הבנת?״
הבנתי. הצרחות מסביב לא פוסקות. הרעש מכאיב לי באוזניים, בעיניים, בחזה. שלושה שוטרי יס״מ נצמדים אלי, ממש עוטפים אותי מהצדדים ומאחור. אני מריח המון דברים. את הזיעה של השוטרים, העשן של מנועי הגנרטורים, עוף בערימת חמגשיות בארגז של טנדר שחונה בסמוך. אולי אבקש מנדב חמגשית אחת? אין לי מושג מתי אכלתי בפעם האחרונה. בחור נבוך ניגש אלי ומצמיד לי מיקרופון לסרבל, ואז לוקח מצלמה ומעליה פנס חזק שמסנוור אותי ואומר, ״מוכן.״
נדב אמר לי להתחיל. ויתרתי על החמגשית והחלטתי שאני מתמקד בפנס, מביט עמוק לתוכו. ידעתי שזה יסנוור אותי ולמעשה יגרום לעיוורון זמני. תוך כמה שניות לא ראיתי כמעט כלום מסביבי, אבל ממילא אני לא הולך לבד אז אין סכנה שאפול. נזכרתי בשורה של מאיר אריאל על ארול, איך ״גוררים אותו שני אלה,״ ובלב אמרתי לעצמי, ״בסוף מצאו אותו זרוק מתחת עץ אשכוליות אחד.״
״קדימה רונן, לאן אנחנו הולכים?״
״אנחנו הולכים עכשיו למקום בו עצרתי וירדתי מהרכב.״
התקדמתי כמה מטרים עם הפמליה הצמודה ועצרתי ליד אחת המכוניות. ״פה.״
״ושלושת האחרים ירדו איתך מהרכב כאן?״
״כן,״ אמרתי.
״תן לי תשובה מלאה.״
״שלושת האחרים ירדו מהרכב כאן.״
אני יודע שזה לא נכון אבל אני חייב לרצות אותו. אם אתן להם מה שהם רוצים, הם יטפלו בי יותר טוב. ראיתי שחזורים כאלה בטלוויזיה ובסרטים. כולם הרי יודעים שזו הצגה, אז עכשיו גם אני שחקן. אין לי מה להפסיד.
אנשים בקהל צורחים כמו משוגעים. שורקים. מניפים אגרופים. אני מזהה שיירה מאורגנת ומנסה להבין מה הם שרים. רותלוברולו? פתאום מבין שזה ״לירות לו בראש,״ ומרגיש זיעה קרה בגב. מאות אנשים צורחים את המילים בכוונה מלאה. הם רוצים שיירו לי בראש. בחיים לא שנאו אותי ככה. בחיים לא פחדתי ככה. אני לא מסתכל לכיוון של האנשים, ובלב אני מגביר את הווליום של ״ארול״, ומנסה להיזכר בהמשך השיר. ״חשבו שזהו זה, הרי הכול יכול להיות מחד, מאידך התברר שזה לפי שעה בסדר.״ אני לא משוכנע שאלו המילים, אבל אני שר אותם בפול ווליום של דממה והן מתגברות על הצעקות שמגיעות מכל הכיוונים ועל הפנסים שמציפים באור לבן ויוצרים המון צלליות קלושות של מכוניות ואנשים.
אני רוצה לגמור עם הסיוט הזה, הולך ישר לקדמת המכונית ממנה יריתי במחבל השלישי, שהחזיק את הילדה. נעמד ליד מכסה המנוע של הרכב, ולא יודע מה נדב רוצה שאומר. מעבר למחסומים צרחות מטורפות. אני מצליח לזהות: "תירו בו! רונן בן מוות! בוגד!"
נדב מצטרף בראש שיירה ארוכה של אנשים שנעמדים מולי ומצדדי. שלושת היס״מניקים נראים לחוצים מהצרחות וממש נצמדים אלי, עיניהם תרות אחרי בעיות פוטנציאליות. נדב אומר לי לשכב על מכסה המנוע. אחד היס״מניקים עוזר לי לעלות. השני קופץ על גג הרכב, סורק את הסביבה. מישהו נותן לי רובה מפלסטיק. אני מחזיק את הרובה שלא שוקל כלום ולא יודע מה לעשות איתו. מכוון. נדב מצביע על הגלגל השמאלי הקדמי של המרצדס: ״כאן ירה בך השוטר סעדון?״
״כן.״
״תן לי תשובה מלאה.״
״כאן ירה בי השוטר סעדון.״
סעדון נשמע לי מוכר, אבל אין לי מושג מאיפה. מה זה משנה עכשיו.
חשבתי שאזכה לכמה שעות שינה. לפי הריח, חזרנו לאותו מקום בו ביליתי את המי־יודע־כמה ימים אחרונים. כשהורידו את הברדס התאכזבתי לגלות שאני בחדר חקירות פשוט, בלי ריפוד ובלי קפה. כואב לי כל כך בגב ובכתף. אני מרגיש שהגוף שלי פשוט מתפרק. לא מסוגל להזדקף בכיסא. יד שמאל שלי רועדת כמו היד של אבא, בתחילת המחלה שלו. מעניין אם אפשר לקבל פרקינסון מטראומה? ואולי לא קיבלתי אותה עכשיו אלא ירשתי כבר מזמן את המחלה המחורבנת הזאת, והבלגן של הימים האחרונים רק האיץ את התהליך? אני נזכר ברמי, עו"ד שמתמחה בתאונות עבודה. הוא הגיע אלי להתייעצות בקשר לתביעה נגד נגרייה אחרת, וכששמע על פריצת הדיסק שלי הציע לי לתבוע את ביטוח לאומי. חשבתי אז על ההתייצבות המביכה בוועדות הרפואיות של ביטוח לאומי והחלטתי לוותר על התענוג. עכשיו דמיינתי איך רמי תובע את ביטוח לאומי, השב״כ והמשטרה, על רשימת הנזקים שצברתי בימים האחרונים — מחור בכתף דרך התקף לב ועד פרקינסון. אני מוותר על הכול, רק שייתנו לי ללכת מכאן.
כאילו שדיברתי בקול רם, שני השומרים נכנסים, שמים ברדס ואזיקים, ולוקחים אותי בחזרה לתא. אני גמור מעייפות וכאבים, חייב לישון. מתרסק על מיטת הבטון ונרדם.
דקה אחרי, אני חוטף בעיטת התעוררות. לא מצליח לקום מהמיטה. שתי ידיים תופסות אותי בשיער ומושכות עד שאני עומד זקוף. ברדס, אזיקים, וחוזרים לאותו חדר בו הייתי לפני רגע. הם פשוט רוצים לשגע אותי ונראה שזה מצליח.
אחרי הגירושין הופעלו עלי לחצים מחברים להכיר ״מישהי חדשה״. אפילו ארז ויעל ניסו לשדך לי חברה ותיקה של יעל שגם היא גרושה טרייה. בפגישה הראשונה היא שאלה אותי אם ניסיתי פעם אקסטזי ואם בא לי לנסות איתה. סירבתי בנימוס ושם זה נגמר. אחר כך נכנסתי לקבוצות של הגימ״לים — גרושים וגרושות שמחפשים להכיר, וגם משם לא יצא לי שום דבר טוב. זה היה שוק בשר וירטואלי שבסיומו קובעים לקפה או למסעדה. הייתי בשלושה דייטים כאלה, ובשלושתם ביליתי את רוב הזמן בלענות על שאלות לגבי מצבי הכלכלי. הרגשתי שאם במקום לבוא הייתי שולח הצהרת הון, זה היה הרבה יותר יעיל. אם צריך זוגיות, היא תבוא לבד, אמרתי לעצמי ואני באמת מאמין בזה. השבוע עם ג׳וסלין היה נהדר, והרגשתי שאני נהנה מכל רגע, אבל אף פעם לא הרגשתי כמיהה לזוגיות. הרגשתי שיש לי כל מה שאני רוצה בחיים, ובשעות שאחרי העבודה אני תמיד מעדיף לקרוא, בטח לא לצאת למסעדות ובארים. נזכרתי בערב שלפני הפיגוע המטורף הזה. דווקא באותו ערב יצאתי לדייט ראשון עם רונית, שהסתבר שהיא קצינת משטרה די בכירה, גרושה עם תאומים בצבא. הכרנו יומיים קודם, כשחניתי מחוץ לסניף הבנק שלי. מסתבר ששנינו נסענו לאחור לתוך אותו מקום חניה בלי לראות זה את זו, והמכוניות התנגשו. יצאנו מהמכוניות ושנינו התחלנו לצחוק. זו באמת היתה תאונה מצחיקה בה שני הצדדים אשמים במידה שווה. הצעתי לה ללכת לקפה הסמוך כדי לא להחליף פרטים בשמש, והיא הסכימה. ישבנו שם חצי שעה ופטפטנו, ואז הזמנתי אותה לארוחת ערב במוצ״ש. הארוחה היתה נחמדה, אבל שנינו קלטנו שאנחנו לא מתאימים. היא היתה מכורה לעבודתה במשטרה, ואני הייתי בעולם שלי. נפרדנו בידידות, ולמחרת העולם שלי התהפך. בטח היא מספרת לשוטרים שעובדים איתה שערב קודם היא בילתה עם המחבל הרביעי.
נדב נכנס עם תיקיית קרטון ביד, והתיישב מולי. בעצם זה מה שאני עכשיו, המחבל הרביעי. וכל העולם רואה את זה עכשיו בטלוויזיה.
מאחורי נדב יש מראה גדולה. אני מניח שצופים בנו.
״כל הכבוד לך על שיתוף הפעולה ואמירת האמת בשחזור. נשאר רק עוד עניין קטן להיום, ואז אני משחרר אותך לשינה מתוקה וארוכה. עוד מעט אנחנו נוציא אותך מחוץ לבניין, ובמקרה יהיה שם עיתונאי עם מצלמה שיצעק לך משהו. לא משנה מה הוא ישאל, אתה תענה לו שאתה רוצה לבקש סליחה מכל המשפחות. תאמין לי שבמצבך, זה הדבר הכי נכון להגיד עכשיו. תחזור אחרי — אני רוצה לבקש סליחה מכל המשפחות.״
״אני רוצה לבקש סליחה מכל המשפחות.״
״יופי. רק תזכור שאם תתחכם, תחטוף. אתה מבין את זה?״
״מבין.״
יוצאים החוצה, ושם מורידים לי את הברדס. ליד דלת ברזל גדולה מחכה קלמנצה השמן. הוא תוקע לי אצבע קטנה ושמנמנה בחזה ואומר בשקט, ״אל תעשה חוכמות כי אנחנו נשמיד אותך, הבנת?״
שוב הבנתי.
קלמנצה מסמן לשני מאבטחים לקחת אותי, והם מובילים אותי לכיוון שער היציאה ממגרש חניה גדול. בריזה עם ריח נעים של סתיו אופפת אותי, ואני שואף לריאות נשימה עמוקה של ניקיון עם ניחוח קל של יערת הדבש. נקישה מתכתית קלה ושער הברזל נפתח מעט. מולנו עומד מישהו עם מצלמה קטנה, ולצדו אני מזהה את אחד מכתבי הפלילים בטלוויזיה.
״רונן, אתה מתחרט על מה שעשית?״ איזו הפתעה. לקחתי שאיפה אחרונה מהאוויר המתקתק, והבנתי שכמו בשיר של אלביס, it's now or never. הרגשתי שנשארה לי עוד טיפה של כוח להתנגד, כמו סוללה של טלפון עם שני אחוז. אפשר לנסות להתקשר, אבל יש מצב שהמכשיר פשוט יכבה. אמרתי לעצמי בלב, אידיוט, אל תעשה את זה, הם יפוצצו אותך במכות, אבל ידעתי שאני חייב. הסתכלתי לתוך העדשה ואמרתי בקול רם וברור, ״שמי רונן אבני. אני עובר עינויים. מכריחים אותי להודות במשהו שלא עשיתי.״
אחד המאבטחים מושך אותי בחזרה לכיוון השער. השני קופץ על המצלמה, לחסום את קו הצילום. הרגליים שלי מסתבכות באזיקים ואני נופל. המאבטח נשכב עלי ומרתק אותי לרצפה, הרגל שלו בדיוק על החוליות התחתונות שלי. אני לא יכול לנשום, מרגיש שהנה הכול נגמר. תיכף יהיה אור לבן גדול ואחריו כלום. יכול להיות שככה מתים?

נעם שלו

נעם שלו (נולד ב-21 ביולי 1962) הוא סופר, מפיק ובמאי תוכניות טלוויזיה וסרטים ישראלי.

שלו הוא המייסד והמנכ"ל של חברת היי-לייט סרטים. מתמחה בייזום, ניהול והפקת סרטים ותוכניות טלוויזיה, עבור ערוצי הטלוויזיה מהמובילים בעולם. במאי ומפיק סרטי תעודה וסדרות תיעודיות עבור BBC, נשיונל ג'יאוגרפיק, דיסקברי, נטפליקס, ארטה ועוד. זוכה פרסים מקצועיים עבור בימוי והפקת סרטים בינלאומיים.

שלו הפיק החל משנת 1997 סרטי תעודה בישראל, ביהודה ושומרון ובמקומות נוספים בעולם, בשיתוף עם חברות הפקה ורשתות שידור מרחבי העולם.

בשנת 2022 הוציא שלו לאור את ספרו הראשון, ״ארץ מביטה מטה״.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4e3v4979

עוד על הספר

ארץ מביטה מטה נעם שלו

רונן

הבוקר מתחיל טוב. אחרי לילה בו התעוררתי שלוש פעמים מאותו חלום לא ברור, בו אני צועק על מישהו ששיקר לי, אני קם רגוע ומיד שוכח מהחלום בלי לדעת מי שיקר לי ולמה. אני שותה בנחת קפה בגינה עם עיתון וכמה אתרי חדשות, שכולם עוסקים בבחירות הקרובות ובניסיונות הנואשים של ראש הממשלה לגייס עוד מצביעים. כשאני נכנס לרכב, השעה שבע ארבעים וחמש בדיוק.
יוצא מהחניה בזהירות, מוודא שאין חתול בין הגלגלים, ומנופף לשלום לשכנה שמתעקשת לברך אותי מדי בוקר, כשהיא מטפלת בצמחיה בחזית ביתה. מעבר לפינה מדליק סיגריה — טקס יומי שאני לא מוותר עליו, למרות שאני לא מעשן כבר יותר משלושים שנה.
משתרך בפקק של הבוקר ביציאה מרמת השרון. ברמזור האחרון ברחוב סוקולוב יש פקקי ענק מאז שאני ילד. אני זוכר שאבא שלי היה מספר לנו שיש שני שוטרים מתנדבים, ובכל בוקר אחד מהם מפעיל את הרמזור ידנית. אחד מהם נותן עדיפות לתנועה ממזרח וממערב, והשני משחרר את התנועה מצפון ומדרום. בדרך הזאת, כל בוקר חצי מהנהגים מרוצים.
ברמזור של צומת הכפר הירוק אני מכבה את הסיגריה במאפרה האלקטרונית. כשהרכב מתאוורר אני סוגר את החלונות, מכוון את פתחי מיזוג האוויר כלפי הפנים, ולוחץ על הטְרֶק הקבוע של הבוקר — רפסודיה בוהמית בביצוע חי של קווין. הבוקר התחיל טוב.
עובר את הכפר הירוק ואת תחנת הדלק מימיני, פרדי מרקורי שר איתי את הסולו של I'm just a poor boy, ואז אני שם לב שמשהו מוזר קורה. המכוניות לפני עוצרות, לפניהן יש מכוניות שנוסעות לאחור, ונדמה לי שאני רואה ואן לבן עולה במהירות על גדר ההפרדה בין הנתיבים ונתקע בה. אני מאט, עוצר, משתיק את פרדי, ואז שומע את היריות. טה טה טה. טטטטה. צרורות קצרים, ביחד. בודק במראה ורואה שיש מכוניות מאחורי, אין לאן לברוח. מה קורה כאן? מבט קדימה, אישה בשמלה כחולה, שתי מכוניות לפני, יוצאת מהרכב שלה ומסתובבת לעברי. היא עושה צעד אחד, ופתאום היא נופלת. ואז אני רואה אותו.
צעיר, שחום, בריא, שרירי. חולצה לבנה, מטר שמונים, כובע בייסבול ירוק־צבאי, ונשק ביד. ההסבר המיידי שהמוח שלי מנפק הוא שהאישה נפלה, והחייל, בלב אני קורא לו ״גולני״, עומד לעזור לה. אני מביט בו, מנסה להבין מה הוא הולך לעשות. אינסטינקטיבית אני מודד את המרחק. גולני עומד שמונה וחצי מטרים לפני הרכב שלי, פונה לשמאלו, מחייך, מרים את הקנה ואז יורה צרור במישהו או משהו שנמצא מולו. פתאום אני מבין שזה קלצ׳ניקוב ושאסור להישאר ברכב. אני פותח את הדלת ומזנק החוצה. כף רגלי הימנית נתקלת במוט שבולט מתחת למושב — לום ברזל שנשאר שם אחרי הפנצ׳ר האחרון. אני תופס את הלום וקופץ שמאלה — בין המכונית משמאלי למכונית שלפניה. מרגיש כאב חד מהגב התחתון וקולט שעצבנתי את פריצת הדיסק שלי. ברכב משמאלי יושב איש מבוגר עם שיער שיבה, מביט קדימה בפה פעור. אני שומע עוד צרור, מעט ארוך יותר, והאוזניים שלי מצלצלות. הרכב שלפני רועד, השמשה הקדמית והשמשה האחורית מתנפצות, והשיער שלי לוכד רסיסי זכוכית. אני תופס מחסה משמאל לרכב חסר השמשות, וכשאני מגיע לדלת הנהג אני מציץ פנימה — רואה בחור צעיר, אולי בן 18, עם עיניים פקוחות, הרוג מכדור במצח, ומאחוריו חולף גולני עם הקלצ׳ניקוב. אני קורס במקום ואז מתקדם לאט. מאגף את קדמת הרכב של הצעיר ההרוג ומגיע ממש מאחורי גולני. הוא יורה צרור קצר לשמאלו ולא רואה אותי. חולפת לי בראש השאלה למה אני משחק מחבואים עם מישהו עם קלצ׳ניקוב בדרך לעבודה. אני שומע עוד צרור מאחורי. מניף את מוט הברזל ומנסה לפגוע לו בעורף בכל הכוח, אבל מפספס. קצה המוט פוגע בעוצמה בראשו, ואני מרגיש איך כל גופי רועד מהחבטה, החוליות בגב התחתון שלי צורחות מכאב. הוא יורד על ארבע, שומט את הנשק, מרכין את ראשו לפנים ונופל.
כנראה שעמדתי ובהיתי בו. לפתע אני סופג חבטה בגב ושתי נשים עוברות אותי בריצה, צועקות ״פיגוע, פיגוע.״ אני מביט בגולני, והוא לא זז. לאט, מאוד לאט, אני מבין שיש עוד מחבל, מאחורי. לא מסתובב. מפחד. אני מושך מתחת לגופו של גולני את הקלצ׳ניקוב וקופץ שמאלה, מזהה תוך כדי תנועה שאני לפני הפרונט של הרכב שלי ושיוצאים לי מים מהמנוע. מנסה להיזכר כמה תעלה לי ההשתתפות העצמית. 2,000 שקל? עוד צרור עובר מעלי, מנפץ את השמשה הקדמית שלי. אני מבין שהיורה נמצא בטור המקביל אלי ואני מתגלגל ימינה, מרים את הנשק ורואה אותו. עשרה מטרים ממני, ג׳ינס, חולצה לבנה מכופתרת, כובע ירוק, קלצ׳ניקוב עם מחסנית צולבת. הוא לא רואה אותי. אני מסתכל עליו, מסתכל על הנשק שאני אוחז בידי, ומבין שאין ברירה, אני צריך לירות בו. בחיים לא יריתי בבן אדם, אבל אני מת מפחד שאם לא אעשה משהו, המחבל הזה יהרוג אותי. אני נשען על המרפקים, משעין את הקת על כתף ימין, מציץ מעבר לפגוש ומנסה לכוון. נזכר שאני שמאלי ומעביר לכתף שמאל. מופתע מהמשקל הרב של הנשק, אני זוחל ימינה, מחוץ למחסה של הרכב, מנסה לכוון למרכז הגוף שלו, כמעט לוחץ, ואז מכוון טיפה נמוך יותר, לכיוון הרגליים שלו, ויורה.
איבדתי את ההכרה לשנייה או שתיים. כאב איום בלחי. אני מרגיש דם חם ליד האף. מטומטם, למה הצמדת את הפנים לנשק. הוא שוכב אבל זז לאט. אני מרים את הנשק ויורה שוב. ירייה אחת, ופגיעה. הוא מפסיק לזוז. אני מניח את הנשק, נשען על המכונית כדי לקום. מרגיש שהגב שלי שבור ושהרגליים שלי כואבות, אבל אני קם והולך לקראתו. כפות הידיים שלי רועדות, בגלל מוט הברזל שהורדתי על הראש של גולני, וגם מהפחד. יכול להיות שבדקה האחרונה הרגתי שני בני אדם? הלב שלי דופק בעוצמה. כשאני מגיע אליו אני רואה שהוא שוכב על הגב עם כתם דם גדול על המכנסיים, אבל הוא לא מת. יותר טוב ככה. אולי זה לא מחבל ומדובר בטעות איומה, ואם זו רק פציעה אולי לא אשב שנים בכלא על הריגה. אני עומד מעליו וצועק, ״למה אתה יורה באנשים?״
הוא מביט בי בעיניים קשות ובפנים מתוחות מכאב, אבל לא אומר מילה. אני רואה את יד ימין שלו זזה לכיוון המותן, ותוך שנייה אני מזהה רימון. בפעם האחרונה שראיתי רימון הייתי בטירונות, באמצע שנות השמונים. מזל שזה לא השתנה.
יד ימין שלו אוחזת ברימון, ושמאלו מתקרבת אליה, אצבעות לכיוון הנצרה. אני קופץ עליו, הברכיים שלי על חזהו, ברך שמאל שלי מרתקת את יד ימין שלו ואת הרימון. הוא בן 25 בערך, לא מגולח, מזיע, מתנשם בכבדות. אני מריח את הבל פיו וצועק ״אל תזוז!״ כשהוא מנסה להשתחרר מהריתוק. צרור יריות מחורר את הרכב שלידנו ורסיס קטן פוגע לי במצח. הוא מחייך ואני מבין שזה לא ייגמר טוב.
אני נותן לו אגרוף שמאלי לגרון. לא חזק מספיק. הוא מתעוות ומשתעל ואז ממלמל משהו ומנסה להתרומם. אני נותן עוד אחד לגרון. ועוד אחד. משמאלי, בין קצה הנתיב והמדרכה, יש אבן שנשברה משפת המדרכה. חתיכה מסיבית. אני סוגר עליה את אצבעות יד שמאל, ומוריד אותה בכוח על החלק התחתון של הפנים שלו. כבר בפגיעה אני יודע שהוא גמור. שברתי לו את עצם הלסת. עיניו פקוחות, ואני רואה שהאישונים רחבים מאוד. או שהוא מסומם או שהאבן גרמה לפגיעת מוח. בשתי הדקות האחרונות הרגתי שני אנשים. מה אם הם שני מסוממים שגנבו נשק וסתם הרגתי אותם? אבל איך אפשר להסביר את האישה שנפלה והבחור ההרוג באוטו? השניים האלה חייבים להיות מחבלים.
תנשום, תנשום, אני אומר לעצמי. קם ונשען על הרכב, מנסה ליישר את הגב הכואב ולאמוד נזקים. הלחי שלי בוערת, אני מדמם מיד שמאל ומהאצבעות, דם על כתף שמאל. החולצה הלבנה היפה שלי קרועה. לא רוצה לחשוב על מצב הגב. אולי כדאי להציץ במראה של אחד הרכבים כדי להבין מה קרה לי בפנים? אני מוותר, יותר חשוב להסדיר את הנשימה. אני לוקח את הרימון וזורק אותו שמאלה, רחוק, לכיוון חצרות הבתים. צרחה נשמעת מאחורי. אני שם לב שלא שמעתי כלום בדקה האחרונה, אבל עכשיו הסאונד חוזר. נזכר שבעצם שמעתי קודם צרור, כלומר יש עוד יורה. אין מצב לעוד מחבל עכשיו. צרחה של אישה. ירייה בודדת ואז שקט.
לוקח אוויר והקול של האקסית מהדהד במוחי. אתה חי רק בעולם הפנימי שלך, אם רק היו מאבחנים כשהיית ילד, היו קובעים שאתה על הספקטרום. היא אמרה את זה ביום בו עזבתי את הבית. ברור לי שחיסלתי עכשיו שני מחבלים, אבל יכול להיות שהתגובות שלי מוטעות? יכול להיות שהתמקדתי בפרטים ולא הבנתי את התמונה הגדולה? שאני מספר לעצמי סיפור שונה מהמציאות?
מרחוק אני שומע סירנות. למה המשטרה לא מגיעה כבר? אני שומע גבר מדבר בקול תקיף אבל לא מזהה את המילים. מציץ מעבר לפגוש האחורי של הרכב. שני נתיבים מאיתנו מונית מרצדס לבנה, חדשה. ליד הגלגל האחורי הימני שלה גופה של גבר בסרבל אפור עם קסדה שחורה, ולידו טוסטוס שוכב על הכביש, הגלגל האחורי שלו ממשיך להסתובב. אני גונב עוד הצצה ורואה תנועה מאחורי הטוסטוס, מתחת למרצדס, ומזהה צל של רגליים משנות מקום, נעות שמאלה, ומיד צרור קצר נורה משם לעברי. אני מתחבא מאחורי הרכב, וקולט שהראש שלי ממש צמוד לפתח מכל הדלק. לא ממש מיקום חכם. אני מסתכל לאחור — מעבר למדרכה יש שורה של בתים. אם ארוץ עכשיו בספרינט ואברח משם, אולי הוא לא יספיק לירות עלי לפני שאצא משדה הראייה שלו. המכוניות האחרות יסתירו אותי. ״אוסקוטי,״ אני שומע מעבר למרצדס, שתקי. אסור לךָ לברוח, אני אומר לעצמי בקול רם, חוזר לגולני ב׳ שכבר לא זז בכלל, מושך את הקלצ׳ניקוב, מוציא את המחסנית ורואה שיש בה כדורים. מחזיר אותה למקום, שם את רצועת הנשק בצולבת, שיהיה מוכן לירי ולא יעכב אותי. במבט אחד אני מחשב את המרחק ביני לבין הקצה הקרוב של המרצדס — שישה וחצי מטרים. אורך המרצדס חמישה מטרים. מריץ מהר את משפט פיתגורס בראש ויוצא לי קצת יותר משמונה מטר. בספרינט זה שישה־עשר צעדים. אני לוקח אוויר, דורך את הנשק, ורץ באלכסון לכיוון החלק הקדמי של המרצדס. לרגע חושב שאולי כדאי לירות שמאלה תוך כדי ריצה, אבל מחליט שזה מסובך מדי. אני כבר מבין שמה שנראה פשוט בסרטים נכון רק לסרטים. במציאות, לפחות בשתי הדקות האחרונות, זה כואב ברמות מטורפות.
אני רץ ומשקיע את כל כוחי ברגליים, ועדיין מרגיש כאילו הברקסים שלי נעולים. הנשק קופץ מימין לשמאל ומכביד עלי. אני מבין שיצאתי מאוחר מדי ואני רץ בהילוך איטי. בזווית עין שמאל אני קולט אותו מתרומם ומכוון עלי. אני מתחנן לגב שלא ייתפס עכשיו. מנסה לרוץ יותר מהר אבל לא מצליח. אני מרגיש את הכדורים חותכים את האוויר מאחורי, ובצעד אחרון אני מבצע סוג של קפיצת ראש על מכסה המנוע של המרצדס, מחליק על מכסה המנוע הלוהט עד צדו השמאלי. אבזם החגורה שלי עוצר אותי. הראש והכתפיים מעבר לרכב, הבטן והרגליים על מכסה המנוע. אני מרגיש את הלהט של המתכת בבטן, הרצועה של הקלצ׳ניקוב חונקת אותי ואני תקוע. מנסה להביא את הקלצ׳ניקוב למצב ירי שמאלה ולא מצליח. תוקע את קצות הנעליים במכסה המנוע ודוחף בכל הכוח. הגוף זז והקלצ׳ניקוב משתחרר. אני מסתכל שמאלה ורואה ילדה צורחת, ומאחוריה גבר שמחזיק אותה בכתף ומנסה לכוון עלי את הנשק שלו. המחבל ארבעה מטרים ממני. אני צועק לילדה, "רדי, רדי לרצפה," ומנסה לכוון למרכז הגוף שלו. מרגיש שאני נופל ממכסה המנוע לכביש, מסתכל על הקנה שלי, וביד ימין דוחף אותו לכיוון מעלה. רק לא לפגוע בילדה שבבת אחת מתכופפת למטה. כנראה שיריתי. אני מרגיש שאני נשמט והכול עוצר.
בשלט הגדול מעל הכניסה הראשית לנגרייה כתוב בגאווה, ״בית היצרנים — נוסד ב־1935״. סבא שלי עלה מפולין שנה אחת קודם. אבא שלו, שהיה הבעלים של מנסרה ונגרייה משפחתית בפאתי העיר ראדום בפולין, הרגיש שהעתיד לא נראה טוב ושלח את בנו בכורו לפלסטינה. סבי הגיע לנמל יפו ותוך שנה פתח נגרייה קטנה במחסן ששכר מבעלים של אחת הרפתות במה שהיום נקרא נחלת יצחק, בין תל אביב לגבעתיים. הוא כתב להוריו והפציר בהם לקחת את תשעת אחיו ואחיותיו ולהצטרף אליו בארץ ישראל, אבל אביו התלבט, ודחה את ההחלטה, והתלבט שוב, וכשהחליט סופית לעלות ארצה הגרמנים פלשו לפולין וכבר אי אפשר היה לברוח. בקיץ 1942 כל משפחת צימרמן נשלחה ברכבת לטרבלינקה. אף אחד לא שרד.
סבא הוריש לאבא את הנגרייה, ואבא נאלץ לקחת אותה. הוא תכנן לעצמו קריירה שונה לגמרי, אבל כנראה שלא השאירו לו ברירות. לדוד שלי, נחמיה, איש נחמד אבל נורא עצלן, סבא הוריש שלושים דונם של פרדסים בנחלת יהודה, ליד ראשון לציון. האגדה המשפחתית היא שנחמיה מאוד כעס והרגיש שדפקו אותו. ״הירושה שלי זה תפוזים?״ צעק על אבא. ״אם אתה חושב שזה פייר, אז בוא נתחלף!״
הם לא התחלפו. אבא שלי התחיל לנהל את המפעל ובעבודה קשה הפך אותו לאחת החברות המובילות בישראל לייצור והרכבת ארונות מטבח. נחמיה בכה שנה, בכה שנתיים, אבל בסוף שנות התשעים הוא התחיל למכור את הפרדסים, ובכסף שקיבל היה יכול לקנות חמישים נגריות.
אני יודע שעבר זמן.
קר לי נורא באצבעות הרגליים. לא רואה כלום ולא שומע כלום. רק הקור המקפיא הזה. לא יכול להיות שאני מת. מנסה להזיז את הרגליים ומרגיש שכל מילימטר לוקח נצח. חייב לחמם את האצבעות. יש אור. כנראה פקחתי את העיניים. עמוד אינפוזיה. תקרה אפורה. מנסה להיעזר ביד שמאל כדי להתרומם, ולא מצליח להזיז אותה. גם ימין לא זזה. אני משותק? מחליט לנסות שוב, מסתכל שמאלה ורואה שהיד שלי מחוברת למיטה באזיקים. גם יד ימין. מה קרה לי? איפה כולם? ואם זה חלום, אז איך נגמר החלום הקודם?
אני מתחיל להיזכר מה קרה הבוקר. משפיל מבט למטה לראות אם יש לי פצעי כניסה של כדורים בחזה או בבטן.
״עמי, בוא, הכלב התעורר.״
אני מבין שזה לא חלום. אני מבין שהכלב זה בעצם אני. אני מרגיש שק שחור שמולבש על ראשי, ונושם צחנה נוראה של קיא וזיעה חמוצה. קול גרוני אומר, ״אהלן וסהלן יא כלב. שו אסמכ?״ הערבית שלי לא משהו אבל את המילים האלה אני מבין. מתחיל להגיד "רונן" אבל השפתיים יבשות ודבוקות זו לזו, לא מצליח להוציא קול.
אחרי כמה דקות הם מורידים את הברדס המסריח מהראש שלי. עוד כמה דקות עברו עד שהם השתכנעו שאני לא מחבל, הבינו שקוראים לי רונן אבני ואני יהודי טוב בן 55 פחות יומיים שגר כרגע ברמת השרון, בבית של אח שלי שטס עם משפחתו לחופשה בחו״ל, אבל בעיקרון אני גר מעל הנגרייה שלי בבני ברק. סיפרתי להם שהייתי בדרך מרמת השרון לעבודה, נקלעתי במקרה לירי של המחבלים וניסיתי להילחם בהם כדי לא למות. משהו בלב אמר לי לא להודות מיד בזה שהרגתי שני מחבלים, אולי שלושה. אם היו שואלים אותי לא הייתי מכחיש, אבל הם לא שאלו ואני לא הצעתי. ראיתי מספיק סרטים בהם חפים מפשע התחרטו על הודאות זריזות שנתנו במשטרה. שני החוקרים יצאו להתקשר לממונים עליהם, חזרו וסיפרו לי שכל מי שהיה בזירת הפיגוע היה בטוח שאני המחבל הרביעי. גם אני, כמוהם, לבשתי ג׳ינס וחולצה לבנה, וביד היה לי קלצ׳ניקוב.
מכיוון שהארנק שלי נשאר בתיק, באוטו, הם היו בטוחים שמצאו מחבל חי, עם כדור בכתף. מכיוון שלא נמצא דורש לרכב שלי, אחד השוטרים איתר את בתי בפייסבוק והודיע לה שאני נעדר, ואולי נהרגתי בפיגוע.
בשלב הזה כאב לי כל הגוף. הרגשתי מוכה, שבור ומבולבל. ביקשתי לעשות טלפון. הנייד שלי נשאר ברכב, ועמי מהשב״כ חייג מהנייד שלו לאמא שלי. מסתבר שכולם דאגו לי מאוד. אמרתי לה שאני בסדר וביקשתי ממנה לסמס לילדים שלי שאני בחיים, ולהודיע שלא אגיע היום לנגרייה.
עמי שאל אם אני מסוגל ללכת, כי חייבים לפנות אותי לתל השומר. אמרתי שאין בעיה. בחורה צעירה עם חיוך מתוק הוציאה לי את מחט העירוי מהווריד, הידקה את החבישה על הכתף, ונתנה לי יד כדי שאקום. נעמדתי ומיד נפלתי. רגל ימין חלשה, ואני מרגיש את המתיחה לאורך הירך ועד לאגן. רק לפני שנתיים הצלחתי בעמל רב לשקם את עצמי מפריצת הדיסק הקשה שלי, ונראה שהיום הכול חזר. עמי ובחור צעיר יותר עוזרים לי לקום שוב, ואני מדדה מחוץ לבניין לסקודה לבנה. השעון בסקודה מראה 14:20. אין לי מושג מה קרה בשש השעות האחרונות. לא יודע איפה אנחנו ואין לי מושג איך הגעתי לכאן. בטח זה מתקן כלשהו של השב״כ. אני חושב על זה שלשב״כ יש תמיד מתקנים, לא משרדים ולא בניינים. מעניין מה הופך משרד למתקן. בחוץ אני רואה שלטים לראש העין ולכפר קאסם, ומבין שאנחנו מזרחית לפתח תקווה. ברדיו דיווחים מזירת הפיגוע, ועמי מסתובב אלי ומחייך: ״תאמין לי, יש לך מזל שאתה לא המחבל הרביעי.״ כתבת גל״צ מדווחת על גלעד מאולתר שהוקם בסמוך, ועל הניסיונות לפנות את כלי הרכב מהזירה כדי ״לשוב לשגרה.״ אף פעם לא הבנתי למה כל כך חשוב להם לחזור לשגרה. כאילו אכלנו אותה בפיגוע, אבל אם חזרנו מהר לשגרה, אז זה נחשב תיקו. פתאום אני קולט שאף אחד עדיין לא שאל אותי אם יריתי במחבלים. להגיד משהו לעמי? אולי עדיף פשוט להמשיך לשתוק? הקריאה בקשר קוטעת את מחשבותי. ״עמי, שומע?״ עמי עונה, וקול סמכותי שואל אותו אם ארבע אצלו ברכב. עמי עונה, ״הוא כבר לא ארבע, ניקינו אותו, אנחנו בדרך למיון בשיבא.״ הסמכותי אומר לו לעצור בצד, לצאת מהרכב ולהתקשר אליו.
אני נשען לאחור וחש כאבים עמומים בכתף, מבין שקיבלתי משככי כאבים ושהשפעתם מתחילה לפוג. אומר לעצמי שאני חייב לעשות סדר במחשבות ולהבין מה קרה היום. פתאום עמי פותח את הדלת שלידי, תופס אותי בעורף ומצמיד את ראשי לברכי. בידו השנייה הוא אוזק את יד ימין שלי מאחורי הגב, ואז מצמיד אליה את יד שמאל. ״מה יש לך?״ אני זועק בכאב.
״יא בן זונה מלוכלך, אם הייתי יודע שאתה איתם הייתי מזיין אותך במתקן.״
אני מרגיש דמעה מתגלגלת על לחי ימין, ועוד דמעה. אני בוכה? אני, רונן אבני, איש עסקים מצליח, הבעלים הגאה של ״בית היצרנים״, בוכה. ״תבכה יא כלב. הרולות של החמאס עוד יחגגו על התחת היהודי שלך בכלא רמון.״
אני מרגיש כאילו מישהו נתן לי אגרוף בחזה. יד שמאל שלי בוערת. מנסה לנשום ולא מצליח, כאילו יש לי סלע על החזה. לא מרגיש את הכאבים האחרים, רק את היד והחזה. זה התקף לב או התקף חרדה. בחיים לא היה לי התקף לב, ואף פעם לא דמיינתי שאחטוף אחד במושב האחורי של סקודה של השב״כ, עם ידיים באזיקים. אני מנסה להירגע, חושב על זה שמחרתיים יש לי יום הולדת 55 וכבר החלטתי שאחגוג אותו עם הספר ״מלכוד 22״. לפני כמה חודשים ראיתי את הסדרה בנטפליקס, ומתחשק לי לקרוא שוב את המקור.
מנסה ולא מצליח לנשום. אני נשען אחורה כדי להקל על הצלעות להתרחב ועל הריאות להתמלא באוויר, אבל זה לא עוזר. מסתכל מחלון הרכב כדי להעריך כמה זמן נשאר עד חדר המיון, אבל הנוף נהיה מטושטש ואני לא מצליח להבין איפה אנחנו. עמי מסתכל עלי במבט מודאג ואומר משהו, אבל אני לא מבין. מתכופף קדימה כדי לשמוע, מקווה שאולי זה יעזור לאוויר להיכנס לריאות, ואז הכול נהיה שחור.
אמא תיעבה את הנגרייה, שהפכה לאהבה הגדולה האמיתית של אבי ולמרכז חייו. אבא היה איש מצחיק, נחמד ושנון. הוא היה מגיע לנגרייה לפני כולם, עומד בפתח כשהפועלים היו מגיעים ומברך כל אחד מהם לשלום. אני זוכר שכשבאתי לבקר בנגרייה באחת החופשות מהצבא, שמתי לב שיש עשרה או שנים־עשר פועלים ממש זקנים. הכרתי אותם כל חיי, יושבים ביחד בהפסקות האוכל ומספרים בדיחות וסיפורים ביידיש. הם היו מאוד מבוגרים, ושמתי לב שהם הולכים לאט, עובדים לאט, בקושי זזים. האחראי על הדבקת הדלתות היה יוס׳ל, איש קטן קומה, זקן מאוד, שבקושי הצליח ללכת. כדי לחסוך לו את הייסורים בדרך לשירותים ובחזרה, מישהו הניח בפינת אולם ההדבקה, במרכזו עמד מכבש הדלתות הגדול, דלי קטן שמכוסה בלוח דיקט. יוס׳ל היה משתין בדלי, אבל פעם אחת הוא כנראה פספס והשתמש בדלי של הדבק. כתוצאה מכך דייריו של בניין שלם ברעננה טענו שהדלתות מפיצות ריח של שתן, והעלות של החלפת הדלתות היתה מטורפת. שאלתי אז את אבא למה הוא ממשיך להעסיק את הפועלים האלה, הרי ברור שפועל צעיר ייתן תפוקה כפולה, אם לא יותר. אבא הסתכל עלי, חשב רגע ואמר: ״הזקנים האלה התחילו לעבוד אצל סבא שלך אחרי ששרדו את אושוויץ, סוביבור או טרבלינקה. מאז הם באים לכאן כל בוקר, ובזכותם העסק הזה מצליח. הם יעבדו כאן עד יום מותם, כי ביום שאפטר אותם הם יאבדו את הטעם לחיים.״
הבנתי כבר אז. לא הפנמתי את עומק הדברים עד שהייתי הרבה יותר מבוגר, אבל כבר אז הבנתי.
ההורים שלי התגרשו כשארז השתחרר מהצבא ואני כבר למדתי באוניברסיטה. זה לא היה טראומטי — נראה לי שפשוט שעמם לה והוא הבין שאי אפשר לחיות בזוגיות איתה לצד המחויבות הטוטאלית לעסק. כמה שנים אחרי הגירושין הוא חלה בפרקינסון. אני הייתי אחרי צבא ושני תארים אקדמיים, נשוי טרי עם ילד בדרך, ועבדתי כחוקר במוסד לביטוח לאומי. עבודה זמנית, בקבלנות, בה יצאתי כל יום עם תיקי קרטון מהבית וניסיתי לצלם נכים לכאורה סוחבים סלים, אנשים משותקים לכאורה רצים בלי מאמץ, ועיוורים לכאורה שמשחקים שש־בש. לכולם היה ברור שזה עיסוק זמני, ושעתידי, כמו זה של אבי, יהיה רווי בנסורת ובריח של דבק נגרים. אבל אני רציתי לכתוב. בעשר השנים האחרונות כתבתי לא מעט אבל בסוף זה נשאר ביני ובין המגירה.
להיות סופר נשאר החלום שלי, אבל אבי הציע לי משכורת כפולה ממה שהרווחתי בביטוח הלאומי, רכב צמוד, והבטחה עתידית לרשת את העסק. התלבטתי ובסוף הסכמתי. מאז עברו כמעט עשרים וחמש שנים ואני לא מצטער, למרות שבעולם אחר הייתי רוצה להיות סופר, בטח לא נגר. כנראה שלעולם לא אדע אם בחרתי בדלת הנכונה, אבל בחרתי והיא הובילה לנגרייה. אבא היה חכם ומהיר קליטה, ותמיד במצב רוח טוב, מתבדח וכובש את כל מי שהוא פוגש. כשהתחלתי לעבוד לצדו עסקתי בעיקר בשיווק. הקמתי מחלקת שיווק מקצועית ושכרתי אנשי מכירות. הוא נתן לי לעשות כמעט כל מה שאני רוצה, ולאט לאט תפסתי את מקומו בניהול הנגרייה, כשבמקביל המחלה השתלטה על מוחו. השנתיים האחרונות היו איומות. היו מעט רגעים צלולים, וככל שהתפקוד ירד, כך התגברו ההזיות. היינו יושבים ומדברים ולפתע הוא היה צועק ״תפוס אותו,״ והתעקש שיש לידי חתול דמיוני.
ברגע נדיר של צלילות הוא אמר לי שיש רק דבר אחד שהוא מתגעגע אליו: הנהיגה. אבא שלי, שלימד אותי לנהוג בגיל שלוש־עשרה בפרדסי גוש דן, ושנהג כל חייו מאתר בנייה אחד לשני, ביקש ממני סיבוב. למחרת אספתי אותו בעשר בבוקר, אחרי שהתנועה נרגעה קצת. עזרתי לו להתיישב במושב הנהג. המטפל שלו חגר את עצמו במושב האחורי והצטלב, ויצאנו לדרך. אבא נהג לאט אבל ממש בסדר. עצר בתמרור עצור, השתלב בתנועה ואז גם אני נרגעתי קצת, אבל אחרי חצי קילומטר הוא איבד את זה. עצר באמצע הכביש והתחיל לצעוק על רמזורים דמיוניים שהם מסתירים לו. עזרתי לו לעבור למושב הימני והוא נרדם מיד.
המחלה הפכה את האיש השנון והנחמד לזקן חולה ומעורפל. כשנפטר הרגשתי הקלה, יודע שנחסך ממנו סבל של שנים, וגם מאיתנו.
אחרי עשרים וחמש שנים בעסק, אני לא מתלונן. יש לנו 85 פועלים ואנשי מכירות, ועוד עשרה צוותי מרכיבים של שני אנשים. הנגרייה שומרת בעקביות על מקומה כמפעל המתקדם ביותר בארץ לנגרות מטבח, ובוודאי אחד הרווחיים ביותר. כשהחלטתי לפני כמה שנים להעביר את הפועלים והמנהלים משימוש יומיומי בעיפרון מאחורי האוזן לטאבלטים, צחקו ממני. חכמולוג אחד בהתאחדות התעשיינים אמר לי שאני עובר מעגלה עם סוס — ישר לחללית. אבל זה השתלם, כמו שינויים אחרים שעשיתי בעסק. אחרי כמה שנים קניתי את הבית בהרצליה, וחיינו בשפע גם בתקופות הקשות יותר. בסך הכול אני מרוצה, והגירושין, עד כמה שאני מצליח להבין, לא השאירו אצלי צלקות קשות מדי. אני מנהל טוב, ואיש מכירות מעולה, אבל נגר אני לא. תמיד מצחיק אותי כשקוראים לי ״רונן הנגר״, ואני נזכר שאבא היה צוחק: ״אם יהרגו את כל הנגרים, אתה תהיה קורבן שווא.״
הבדיחה הזו כל פעם מצחיקה אותי. חייכתי ופקחתי את עיניי. הרגשתי טעם של חלודה בפה. חדר לבן של בית חולים, מעלי מוניטורים וכל מיני צינורות שמחוברים לגופי. בקצה החדר עמדו כמה שוטרים ואזרחים. ניסיתי להזיז את היד וקול נקישת האזיק על דופן המיטה גרם לכולם להביט בי בבהלה. אחד הקצינים, עם שלושה פלאפלים על הכתף, התקרב אלי, ובארשת חמורה אמר בקול רם: ״רונן אבני, אתה עצור בחשד לסיוע לארגון טרור, ליצירת קשר עם סוכן זר, ובחשד לסיוע לרצח של שלושים וחמישה אנשים אתמול בבוקר בפיגוע בתל אביב.״ שוב נזכרתי בבדיחה על הקורבן שווא, ושוב התעלפתי.
לפני חמש־עשרה שנים העברתי את הנגרייה למגרש שקניתי ברחוב לח״י בבני ברק. בנינו מפעל לתפארת שמתמקצע רק במטבחים איכותיים. השקעתי את כל מה שהיה לי במכונות חדישות ובאולם ייצור בסטנדרטים הכי גבוהים בעולם, שבחזיתו אולם תצוגה מרשים. נסעתי פעם לנגרייה במונית והנהג אמר לי שזו ״חנות של מטבחים למיליונרים.״ למרות ההשקעה הגדולה, הייתי מאושר שהצלחתי לקחת את העסק למקומות נכונים וטובים. המחירים שלנו היו גבוהים, אבל האיכות היתה חסרת פשרות. לפני כמה שנים קבעתי לאנשי המכירות שלנו כלל ברזל: אנחנו לא מתמקחים. פשוט לא משחקים את המשחק השגור כל כך במציאות הישראלית. ישבנו אז מסביב לשולחן הגדול בחדר הישיבות, ודרשתי מכל אחד מאנשי המכירות לחייך ולומר בתורו, ״צר לי, אבל המחיר לא נתון למשא ומתן.״ בישיבה הבאה, כעבור שבוע, קמה אחת המוכרות הצעירות ואמרה שבשם מחלקת השיווק היא רוצה להגיד לי שאני גאון. המכירות עלו בשבוע הראשון בשיעור דרמטי של 20% ובשבוע שלאחריו בעוד 10%. אני משקיע כמעט את כל הרווחים שלנו במכונות מתקדמות, בתוכנות ניהול, ובחופשה שנתית מפנקת באילת או ביוון לעובדים ומשפחותיהם. במשבר של 2014, עלות החופשה לעובדים עלתה על הרווח המצטבר של חצי שנה, אבל לא הסכמתי לשקול ביטול. אין לי ספק שזה השתלם לטווח הרחוק.
שלוש־ארבע פעמים בשנה אני טס לתערוכות מקצועיות של מכונות נגרות ומטבחים. להנובר בגרמניה, לשטוקהולם, למנצ׳סטר ולפעמים ללאס וגאס. אני מת על הנסיעות האלה, ואין לי בעיה להעביר ימים שלמים באולמות תצוגה ענקיים ובשיחות עם מהנדסי ייצור שכל מה שהם רוצים זה לדבר עם מישהו שבאמת אוהב את המכונות החדישות שלהם. אבל הכיף האמיתי שלי זה להיות במפעל בבוקר, לפגוש את ראשוני הפועלים שבאים להכין את היום, לשמוע את המכונות מונעות בשמונה בדיוק ואת האנרגיה שפורצת החוצה מכל קומת הייצור. אני אוהב גם להישאר אחרון, אחרי שכולם הולכים. לא פעם אני מחכה עד שאחרון העובדים יוצא, ואז מטייל בין המכונות הדוממות, מלטף בולי עץ גולמי ומלווה אותם בדמיוני עד שהם הופכים לחלקי ארונות מלוטשים וסימטריים להפליא.
אני מתעורר ושומע את אמא שלי צועקת, ״רגע, רגע.״ ואז אני מזהה את קולו של יעקב, מנהל העבודה של הנגרייה והאיש הכי רגוע שאני מכיר, צועק־מתחנן־מפציר, ״קצת כבוד, זה הבן שלה, אישה בת שמונים, תתחשבו.״ במאמץ רב אני מרים את הראש ורואה את אמא ואת יעקב מחוץ לדלת הזכוכית של החדר ששכבתי בו. שוטר דוחף את יעקב לאחור. אמא מסתכלת לעברי ועינינו נפגשות לשנייה אחת לפני שהיא נהדפת מחוץ לטווח הראייה שלי.
כואב לי כל הגוף. אני נושם נשימות שטוחות, מפחד להכניס אוויר לריאות. קולט שאני אזוק, בידיים וגם ברגליים, ונזכר בקצין המשטרה שהודיע לי שאני עצור. אני מרגיש שאני משתגע. מה בעצם קורה כאן? יכול להיות שהמחבלים שהרגתי היו בכלל חיילים ועכשיו מאשימים אותי?
הדלת נפתחת ורופא חייכן שנראה בערך בן 15 נכנס פנימה. שלחו לי את דוגי האוזר.
״מה שלומך, מר אבני?״
״מה יש לי?״ אני שואל את הסמכות הרפואית שגובהה מטר חמישים ושתיים ורואה שהחדר ממשיך להתמלא באנשים. עוד שני רופאים, שתי אחיות, השוטר שדחף את יעקב ועוד כמה אזרחים. כולם מצטופפים סביב המיטה שלי.
״היה לך התקף לב קל. למעשה חסימה חלקית של העורק הקורונרי. פתחנו את החסימה באמצעות צנתר, ועכשיו הזרימה בעורק תקינה לגמרי. כמובן שיש לך גם את פצע הירייה בכתף, אבל הכדור עבר מצד לצד בלי לפגוע באיברים חיוניים. אתה על אנטיביוטיקה ומדללי דם, וגם תרופות לשיכוך כאבים. בעיקרון ההתאוששות היא שלושה ימים במחלקה, ואז...״
אחד האזרחים, איש שמן ונמוך כבן שישים עם עיניים קטנות ורעות, קוטע אותו: ״הוא יתאושש אצלנו. אין אפשרות להשאיר אותו כאן. בעוד שעתיים אנחנו לוקחים אותו.״
דוגי האוזר מתחיל לענות, מסתכל עלי, מביט על השמן עם העיניים הרעות, מסתובב ויוצא מהחדר. כל הסגל הרפואי יוצא איתו, ומסביבי נשארים השוטר והאזרחים. אף אחד לא מדבר.
הרגשתי שהשמן עם העיניים הוא הכי בכיר בחדר. האחרים מסתכלים עליו, והוא רק שותק ומסתכל עלי. בלב קראתי לו קלמנצה, על שם אחד המאפיונרים מהסרט "הסנדק", שאחרי חיסול של מישהו שבגד במשפחה אמר את המשפט האלמותי, "Leave the gun, take the cannoli."
״מה אתם רוצים ממני?״ התפרצתי. ״בשביל מה צריך את זה?״ שקשקתי באזיקי הידיים.
קלמנצה מתקרב אלי, מדבר בשקט אבל בתקיפות. ״תקשיב טוב־טוב למה שאני אומר לך: יש לך שתי אפשרויות. אחת — לספר לנו עכשיו הכול. מי יצר איתך קשר? איפה אספת אותם? מי בחר את המקום? האפשרות השנייה היא הרבה יותר גרועה — אני והחבר׳ה שלי נקבל את כל התשובות האלה בלי רופאים ואחיות מסביב. לטובתך — דבר עכשיו או שתתחרט על זה עד שארית ימיך.״ אני עוצם עיניים ומיד חוטף סטירה. לא כואבת אבל מצלצלת ומעליבה. ״אתה האדם הכי שנוא במדינת ישראל נכון לרגע זה, וכנראה היהודי הראשון שיוצא כאן להורג. יש לך עשר שניות להגיד לי שאתה מוכן להתחיל לדבר.״
אני ממלמל ״עורך דין״ ועוצם עיניים, מרגיש שתיכף תבוא עוד סטירה ומתכווץ כדי לספוג את עוצמתה.
בערב ניתקו אותי מהעירוי ומהאלקטרודות. הבנתי שלוקחים אותי וביקשתי ללבוש את הבגדים שלי. מישהו אמר, ״שלילי.״ בבגדי הפיג׳מה הכחולים שלבשתי אזקו אותי בידיים וברגליים, דחפו אותי בכיסא גלגלים עד היציאה האחורית מבניין בית החולים, ובלי הרבה התחשבות העלו אותי לוואן סוואנה גדול בלי חלונות מאחור. הספקתי לראות שתי ניידות משטרה לפנינו וניידת אחת מאחורי הוואן. כשהגענו לכביש 4 חבשו לי ברדס שחור. נשמתי בזהירות והופתעתי שהיה לו ריח נעים יחסית. כנראה חדש. אמרתי לעצמי בלב שהנה, דברים מתחילים להשתפר... אבל מיד שקעתי שוב — מנסה להסביר לעצמי איך נקלעתי לסיטואציה ההזויה הזו שרק הולכת ומסתבכת, ולא מצליח.
לפני כמה חודשים חזרתי לרוץ אחרי הפוגה ארוכה, והריצה הפכה להרגל מבורך. רצתי פעמיים־שלוש בשבוע בפארק הירקון, ולפעמים על הטיילת, בין שמונה לעשרה קילומטרים. הריצה בשבילי היא כמו אקונומיקה לבלטות — מנקה את כל מה שיש במוח. נשאר רק הקצב, תיפוף הסוליות על המסלול, והנשימות. חזרתי לרוץ אחרי שנה וחצי של הפסקה עקב טיפולים בפריצת הדיסק שחטפתי. יום אחד, באמצע החיים, החלטתי לעזור לכמה מהפועלים שהעמיסו מטבח גדול על אחד הטנדרים שלנו. עברתי לידם ובלי סיבה מיוחדת רציתי לתת יד בהעמסת המטבח הכבד, אבל פתאום הרגשתי מין פיק ברכיים וכאב מטורף בגב התחתון. זה המשיך בשלושה שבועות על רצפת הסלון, מסומם מכדורי פרקוסט, עם פיזיותרפיסט שפירק לי את הצורה ומורה ליוגה שהרכיבה אותי מחדש. זה לקח חודשים ארוכים והמון כאבים, אבל הצלחתי לצאת מזה. למדתי לעמוד נכון, ללכת נכון, לנשום נכון ובעיקר להתכופף נכון. את יערה, המורה ליוגה, המשכתי לפגוש אחת לשבוע, וכל בוקר מתחיל אצלי בתרגילי מתיחוֹת וגמישות. לאחרונה גם שדרגתי את ההופעה הספורטיבית שלי. לא רחוק מהמפעל היו כמה חנויות שהתמחו בציוד ספורט. רק לפני שבועיים השארתי שם כמעט 2,000 שקל על זוג נעלי ריצה משובחות, מכנסי טייץ וגופיות זרחניות. בתור גבר בן 55 אני די שמור. יש לי כרס קטנה שכנראה לעולם לא תיעלם, אבל אני בכושר מעולה. אין לי בעיה לעלות שבע־שמונה קומות ברגל באתרי בנייה ולהגיע ראשון, כשכל מי שעולה איתי מגיע שניות ארוכות אחרי, מתנשף ומזיע.
נסענו בערך שעה. ברדיו נשמעו דיווחי חדשות, אבל אני בקושי שמעתי מה אומרים. היה לי רעש נורא בתוך הראש וההרדמה בכתף התחילה לעבור והתחלפה בכאב עמום שהלך והתגבר. באחד הרמזורים הצלחתי לשמוע שצה״ל כובש מחדש את שטחי הרשות הפלסטינית, וברמזור הבא שמעתי די בבירור את השדרנית אומרת, ״השוטר דוד סעדון הוזמן היום לארוחת ערב עם ראש הממשלה ורעייתו בבית ראש הממשלה בירושלים. סעדון, שניטרל את המחבלים...״ כנראה היה עוד פיגוע. ולמה הסעדון הזה מוזמן לארוחת ערב, ואני אזוק בוואן עם ברדס על הראש? אף אחד לא דיבר איתי בנסיעה. לדעתי הם גם לא דיברו ביניהם למעט כמה לחישות. כמה דקות לפני שעצרנו, היה נדמה לי שאני שומע צרחות וצחוק של ילדים, והנחתי שאנחנו בשדרות רוקח, ליד הלונה פארק. לפני שהוציאו אותי מהוואן, שמעתי שערי ברזל זזים על מסילה. ניחשתי שאנחנו בבניין של השב״כ ליד רמת אביב. לפני בערך עשר שנים שיפצו את לשכת ראש השב״כ, וכחלק מהעבודות הזמינו אצלנו מטבח מעץ אלון. הייתי שם פעם אחת, במדידות, ואני זוכר את חוברות התחקירים הביטחוניים שמילאנו לצוות המרכיבים ולי. ניסיתי להיזכר איך קראו למנהלת הלשכה שתיאמה מולנו את העבודה, אבל לא הצלחתי. אולי אם אסביר להם שעברתי תחקיר ביטחוני ושהם יכולים לבדוק עם מנהלת הלשכה אם היא מכירה את רונן הנגר, הכול יסתדר. הוליכו אותי שני אנשים והחזיקו אותי בזרועות, ואני מעדתי בגלל אזיקי הרגליים. הם התנהגו באופן מגעיל. ״זוז כבר יא כלב,״ היה הביטוי העדין יותר ששמעתי בדקות בהן צלעתי, ירדתי מדרגות, צלעתי שוב במישור, עד שאמרו לי לשבת.
ישבתי דקות ארוכות, אולי עשרים. לא ידעתי אם אני לבד או שיש מסביבי אנשים. ניסיתי שוב ושוב להסביר לעצמי איך הגעתי לסיטואציה המוזרה הזו. אני לא מפחד כי כנראה לא עשיתי שוב דבר רע חוץ מלהרוג מחבלים, אבל איך אני יוצא מזה עכשיו? פתאום הברדס מוסר, ומולי איש ממושקף, בערך בגילי, עם קרחת גדולה ונוצצת, מביט בי בסקרנות. ״קוראים לי נדב, ואני כאן כדי לעזור לך. אני רוצה שתספר לי במילים שלך מה עשית אתמול בבוקר, מאז שהתעוררת ברמת השרון. כל דבר, אפילו מה שנראה לך מיותר.״
אני מסתכל עליו ושוקל מה להגיד. נדב נראה כמו רואה חשבון ממוצע. אני מתלבט למי הוא דומה, אבל מתמגנט להשתקפות של הפלורסנט מהתקרה בקרחת שלו, שיוצרת צורה של משולש מוזהב שווה צלעות. קשה לי להפסיק להתבונן במשולש המנצנץ. אחרי כמה שניות אני פוגש את עיניו. לא משפיל מבט, באמת אין לי במה להתבייש, אלא אם כן יתברר שהרגתי חפים מפשע. ובמקרה כזה בושה כבר לא תעזור לי.
״אני רוצה לדעת מי אתה לפני שאענה לך.״
״אני האיש שמדינת ישראל הסמיכה להוציא ממך את האמת. זה מספיק לך?״
אני מרגיש מחנק אדיר בחזה. ״למה אתם מתנהגים אלי ככה? מה עשיתי? וחוץ מזה ביקשתי עורך דין.״ מישהו מאחורי נתן לי סטירה באוזן שמאל. זה היה מפתיע וכואב. ומעליב.
״זה יקרה בכל פעם שתזכיר את שתי המילים האלה שאמרת.״
״עורך דין.״
עוד סטירה, הפעם באוזן ימין. כואב שוב. אני לא ממש מבין מה אני עושה כאן — יושב מול איש קירח בשם נדב וחוטף סטירות. איך הגעתי לכאן בכלל?
״עכשיו אתה מבין, רונן? תסתכל עלי — אנחנו יכולים לגמור את כל הסיפור הזה בשעה אחת, ואז נשחזר ומחר בבוקר השופט יחליט מה קורה איתך.״
״עו"ד.״ כשהמילים יוצאות מפי אני יודע שזו טעות.
עוד סטירה. ועוד פעם הכול נהיה שחור.
בשלב הגסיסה של הנישואין הלכנו לייעוץ זוגי אצל זוג מטפלים שעושים את זה ביחד. אני לא זוכר למה הסכמתי לזה, אולי הרעיון של לשבת עם שני אנשים זרים ולדבר על הבעיות שלנו נראה לי פחות מטומטם מלעשות את זה עם איש אחד. בפגישה הראשונה הופתעתי לטובה. הם כמעט שלא התערבו, ונתנו לנו להגיד איך אנחנו רואים את החיים שלנו. באתי באנרגיות טובות לפגישה השנייה, ואז הם פשוט תקפו אותי, שניהם. למה אני לא מתחשב ולמה אני לא חושב על אחרים ולמה העבודה שלי יותר קדושה מהמשפחה ולמה ולמה ולמה. הם לא באמת נתנו לי לענות, וטענו שאני מתחמק מלתת תשובות אמיתיות. כעסתי וממש קמתי ללכת, עד שהם אמרו לי שזו הטכניקה שלהם להביא להצפת הסוגיות הקריטיות, ואחר כך קל יותר להגיע לשלב פתרון הבעיות. שתקתי רגע, ואז אמרתי להם שאחשוב על זה והלכתי. רק ברכב, בדרך חזרה לנגרייה, היה לי רגע של ג׳ורג׳ מסיינפלד וחשבתי על תשובה מדהימה שהייתי יכול לתת להם. מאוחר מדי. ממילא הלכנו לטיפול הזה כי אף אחד לא רצה לקחת את האשמה של סירוב לסיכוי האחרון במערכת היחסים הגוססת שלנו.
התעוררתי על הכיסא. צמא, רעב ומת להשתין. היה לי קר נורא, והרגשתי שקשה לי לנשום עם הברדס על הפנים. כנראה שזזתי, כי הברדס הוסר במשיכה. קלטתי שאני עירום. לגמרי. מולי מצלמת וידיאו על חצובה, בחדר בלי חלונות. ״אני צריך פיפי,״ אמרתי למצלמה. פחדתי להביט לאחור במי שהסיר את הברדס. ״אני חייב להשתין,״ אמרתי שוב, וניסיתי להביט לאחור. ראיתי משהו זז וחטפתי סטירה באוזן ימין. מה יש לאלה עם הסטירות באוזניים.
התאפקתי. נזכרתי בסיפור של קפטן ג׳ורג׳, חוקר שבויים ביחידה 504 במודיעין, שלפני כמה שנים הואשם בהתאכזרות למחבל עצור, שגם הוא נחקר עירום. אני זוכר צילום מטושטש של המחבל הערבי יושב עירום, כפות ומושפל, בחדר החקירות, ועכשיו הבנתי כמה משפיל חוסר האונים הזה. ״בבקשה, אני לא יכול יותר,״ אמרתי למצלמה. אני יודע שהם עושים מה שהם צריכים לעשות ואני יודע שעוד שעה, עוד שעתיים, הם יבינו שהם טעו ואז יתנצלו ויתחננו שלא אשלח את טובי עורכי הדין לתבוע להם את הצורה על איך שהתנהגו אלי. צריך סבלנות והכול יסתדר, אבל אני באמת לא מסוגל להתאפק יותר. אני מרגיש שהשתן פורץ מגופי. הנוזל החמים נוזל על רגלי. לרגע הרגשתי נפלא. ואז שתי הרגליים הימניות של הכיסא התרוממו באוויר, ומצאתי את עצמי שוכב על צד שמאל בתוך שלולית שתן, פולט צווחה לא רצונית כשהמוח שלי מותקף פרצי כאב שמגיעים מהגב התחתון ופוגשים פרצי כאב אכזריים עוד יותר שמגיעים מכתף שמאל.
זוג ידיים חזקות מרים אותי למצב ישיבה. נדב עם הקרחת והמשקפיים מולי. ״שנתחיל שוב?״
״מה אתם רוצים ממני?״
״יופי רונן, ככה מנהלים שיחה תרבותית.״
״אבל מה אתם רוצים ממני?״ אני מרגיש שהגרון שלי נחנק מדמעות אבל כבר לא אכפת לי. אני רק רוצה לגמור עם זה.
״מאיפה אתה מכיר את עבד נימר אל־וואהב?״
״בחיים לא שמעתי את השם הזה.״
סטירה מצלצלת מאחור באוזן שמאל. הראש שלי ממש עף ימינה. קנאקים רועשים יוצאים לי מהצוואר.
״תחשוב טוב.״
אני שותק. לא רוצה עוד סטירה.
״מאיפה אתה מכיר את עבד נימר אל־וואהב?״
״אני לא יודע.״
עוד סטירה, יותר כואבת, הפעם באוזן ימין. אני רואה את נדב מעיף מבט במי שהיה מאחורי, כאילו מסמן לו ״תרגיע״.
״בבקשה תגיד לי מאיפה אני אמור להכיר אותו. אני מבטיח לספר הכול.״
אין סטירה.
״אתן לך רמז: הוא ממחנה פליטים עאידה בבית לחם.״
באמת אין לי מושג. ובחיים לא הייתי בבית לחם. שתקתי.
״אתה מתחיל להיזכר, רונן?״
״סליחה, אבל לא.״
אני עוצם עיניים, מחכה לקבל את הסטירה, רק לא יודע אם לימין או לשמאל.
אין סטירה.
״חשבתי שאתה מכיר את כל הפועלים שלך. בשנת 2014 הוא נעצר באתר בנייה בהרצליה. נזכר עכשיו?״
נזכרתי.
באביב 2014 הייתי בתערוכת מכונות נגרות בסטוקהולם. בערב ישבתי על הבר בהילטון ושוחחתי עם מהנדסת ייצור שוויצרית שפגשתי בתערוכה. טלפון מהנגרייה, ואני מסנן. עוד טלפון, ואני אומר לה שאני חייב לענות כי זה בטח משהו דחוף. אני עונה, ומספרים לי שאחד מהפועלים שלנו נעצר באתר בנייה בהרצליה על שהייה בלתי חוקית. אני זוכר שכעסתי, כי אנחנו מאוד מקפידים בעניינים האלה. אחרי הטלפון סיפרתי לשוויצרית על השיחה, ותוך כמה דקות היא נפרדה ממני בקרירות ועזבה.
מנהל העבודה של הפועלים מהשטחים, אכרם, אחראי על כל הניירת הכרוכה בהסדרת רישיונות עבודה כחוק. הוא תמיד מסודר ואחראי מאוד. כשחזרתי לארץ מיד זימנתי אותו לשיחה, ואכרם הסביר לי שלאותו פועל שנעצר היה אישור כניסה כחוק, אבל הוא שכח אותו ואת תעודת הזהות בבית, ולכן נעצר. אני זוכר שהתקשרתי לתחנת משטרת הרצליה, והקצין איתו דיברתי אמר לי שהעניין סגור ורק להבא להקפיד יותר.
״אתה יודע שזו לא היתה אשמת הנגרייה, ושהסיפור הזה נסגר לפני חמש שנים?״
״לנו דווקא נראה ששם הכול התחיל.״
נדב הוציא מכיסו טלפון נייד ולאחר כמה שניות הראה לי תמונה. אני יושב ליד שולחן עמוס אוכל עם כמה ערבים צעירים. ״זה צולם ברוואבי, ליד רמאללה. אתה זוכר אותם?״
״זה היה לפני שלוש שנים. הייתי אורח בחתונה של הבן של אכרם, מנהל העבודה שלי. כולם הצטלמו איתי שם.״
הוא הגיש לי את הטלפון והחזיק את התמונה מול עיניי. ״הבחור משמאל, עם העניבה הכחולה, אתה מכיר אותו?״
״אין לי מושג מי זה. אפילו לא שמץ של זיכרון.״
נדב החזיר את הטלפון לכיסו, הסתכל לי בעיניים, ושתק שניות ארוכות לפני שדיבר.
״מעניין, כי הבן דוד שלו היה אחד מהשותפים שלך בפיגוע.״
אני לא מצליח להבין מה קורה כאן. לא מצליח לחבר את הנקודות. איך הם בכלל חושבים שאני קשור לפיגוע הזה? מישהו יכול להעלות על דעתו שאני מחבל? למה לעזאזל הם לא עושים כמה טלפונים ומוודאים שאין לי שום קשר למחבלים האלה? אני מתבונן במשולש הנוצץ בתוך הקרחת של נדב והולך לאיבוד במחשבות של עצמי. רוצה לרצות את נדב ולא יכול. אני לא מבין מה הם רוצים ממני.
נדב והחוקר השני יצאו מהחדר, ואז נדב חזר ושאל אם אני מוכן לעבור בדיקת פוליגרף. הסכמתי מיד. רק שייתנו לי לגמור עם הסיוט הזה. עברו כמה דקות ונדב חזר עם שני טכנאים שפתחו מזוודה קטנה והתחילו לחבר חוטים. הזהירו אותי לענות רק כן ולא, ואז הבודק אמר שהוא מתחיל בשאלות בקרה.
״האם שמך הוא רונן אבני?״
״כן.״
״האם אתה מנהל נגרייה בשם 'בית היצרנים'?״
״כן.״
״האם אתה שחקן כדורגל בליגת־העל?״
״לא.״
״האם היית הבוקר בחוף הים?״
״לא.״
הטכנאי עצר את הבדיקה והתייעץ עם הבודק השני. הם בדקו את החיבורים של הכבלים למכונה ולאצבעות שלי. הוא שאל עוד שאלות כלליות, הפסיק, המשיך, הפסיק שוב, ואחרי התייעצות עם השני המשיך לשאול לפי רשימה מוכנה שהיתה לו.
״האם הכרת מישהו מהאנשים שירו בפיגוע?״
״האם ידעת מראש שיהיה פיגוע?״
״האם פגשת מישהו מאז שיצאת מהבית אתמול בבוקר ועד שהגעת לזירת הפיגוע?״
עניתי על כל השאלות בשלילה, אבל הרגשתי שמשהו לא מסתדר להם. הייתי בטוח שהם ישאלו כמה שאלות, אני אענה, ואחרי שהפוליגרף יראה שאני דובר אמת, הם יבינו וכל האירוע הרע הזה ייגמר.
״האם אבחנו אצלך הפרעת קשב?״
זה היה מפתיע. הגם אתה פוליגרפוס? מאיפה זה בא? אמרתי שאף פעם לא אובחנתי אבל זה לא סיפק את הבודק.
״היית פעם בטיפול פסיכיאטרי תרופתי?״
״לא.״
״עברת פעם בדיקת פוליגרף?״
״לא.״
שוב סדרת שאלות בקרה, ועוד הפסקה. שני הסורקים ונדב יוצאים מהחדר. אחרי כמה דקות נדב חוזר, מאוכזב. ״הבודקים לא הצליחו לייצר קו בקרה עבורך. זה נראה שבין אם אתה אומר אמת או שקר, התוצאות לא מובהקות. הבדיקה הזו לא שווה כלום עבורנו.״
אני נזכר במה שהאקסית אמרה על הפרעת הקשב שלי. אולי בסוף זה מה שיקבור אותי כאן.
איבדתי לגמרי את תחושת הזמן. שעות של חקירות ומדי פעם הפסקות שירותים ואוכל בתא. כוך של שני מטר עשרים על מטר שישים בגובה שלושה מטרים.
כבר שנים שאני מסוגל למדוד מרחקים עם העין, ורק אחר כך לוודא עם המטר הידני או עם מודד הלייזר המשוכלל בו אני משתמש בשנים האחרונות. ניצחתי אינספור התערבויות על מידת הדיוק שלי במדידה בעין, ומעולם לא פגשתי מישהו שאפילו מתקרב ליכולת הביזארית הזו שלי. אני רואה ומודד כמעט באותו זמן, בלי להתאמץ. כשאדם אחר מגיע למעבר חציה, הוא רואה מלבנים לבנים על אספלט שחור. אני רואה כביש ברוחב 8.80, ושמונה מלבנים לבנים באורך שלושה מטר וברוחב חמישים סנטימטר. וגם אם הצבעים פספסו בסנטימטר אחד, אני לא.
אחרי כמה שניות בתא מדדתי את הכול. הרהיט היחידי בתא הוא מזרן מטונף ברוחב 75 סנטימטר שמונח על משטח בטון מוגבה 45 סנטימטר מהרצפה. יש מנורה אחת שדולקת כל הזמן בגובה 3.30, ואני לא יודע מה השעה, אם יום או לילה. רוחב דלת הברזל הוא 90 סנטימטר, אבל הרכיבו אותה עקום או שהבניין זז במשך השנים, אז צד ימין גבוה מצד שמאל בארבעה מילימטר. לא נראה שאי־פעם ניקו את התא הזה — היה לו מין סרחון קבוע, שכאילו בקע מהקירות והרצפה. בשלב כלשהו זרקו פנימה סרבל בצבע חאקי וכפכפי גומי ולקחו לי את הפיג׳מה מבית החולים. קשה לי להתרכז. רוצה לסדר את המחשבות שלי אבל אני פשוט מבולבל. אני חוזר ליריות ומשחזר בראש את כל מה שקרה, אבל מדי פעם מתגנבות לי סצנות, שאין לי מושג אם קרו או לא. פתאום נדמה לי שהמחבל שהרגתי עם האבן אומר לי, ״ד״ש מבן דוד שלי,״ ושהבחור המת מהכדור בראש פוקח עיניים וקורץ לי. וחוץ מזה — חקירה אחרי חקירה אחרי חקירה. חוץ מנדב היו עוד שני חוקרים. הם לא אמרו איך קוראים להם. לאחד קראתי ״השמן״, ואילו השני היה החביב עלי ביותר. הוא היה לוקח הרבה יותר הפסקות מהשניים האחרים. באחת הפעמים הוא חזר עם רוכסן פתוח במכנסיים והנחתי שהוא הולך להשתין, בסוף החלטתי לקרוא לו ״פרוסטי״, על שם הפרוסטטה הלוחצת, למרות שהאינסטינקט שלי היה לקרוא לו רוס. היה לו את המראה המעצבן הזה של דיוויד שווימר מ״חברים״.
זה לא מפסיק. מצב הרוח שלי נע בין דיכאון ופחד לדיכאון עמוק ופחד מוות. אני פשוט לא מבין מה גרם לי להסתבך עם האנשים האלה, ומתי הם יבינו שלא עשיתי שום דבר רע.
החקירות לא משתנות. הם חוזרים על אותן השאלות פעם אחרי פעם, אבל לפחות הפסיקו להרביץ לי. כל שאלה נשאלת עשרות פעמים, אולי מאות.
״מה עשית מרגע שיצאת מהבית של אחיך?״
״איפה פגשת את שלושת האחרים?״
״מי אמר לך לנסוע לשם?״
״מאיפה הגיע הנשק?״
״איך תכננתם לברוח משם?״
אני עונה על השאלה הראשונה, פעם אחרי פעם. בתשובה לשאלות האחרות אני עונה עד שנמאס לי, או שאני פשוט שותק. בהתחלה הסתכלתי לצדדים ומדדתי את החדר. אורך, רוחב, גובה של החדר, השולחן והכיסאות, אפילו את האורך המדויק של פס המתכת במשקפיים של נדב. הם לא הבינו למה אני מסתכל לצדדים כל הזמן, עד שנמאס לי למדוד ובחרתי לי אצל כל חוקר נקודה אחת, התמקדתי בה ולמדתי אותה, כמו המשולש של נדב. ל״שמן״ יש טיק קבוע בעין שמאל. שתי התכווצויות רצופות של העפעף, הפסקה של שתיים־שלוש שניות, ועוד שתי התכווצויות. אני מרותק לתהליך הזה. לפעמים, כשהשאלה נגמרת בדיוק בזמן לטיק השני, אני פשוט שוכח לענות עליה. לפרוסטי אין טיקים, אבל יש לו גרוגרת ענקית ובולטת. שמתי לב שהיא לא סימטרית, היא עולה משמאל לימין ויורדת מימין לשמאל. אני מזהה מתי מגיעה תנועת הגרוגרת, ואז ממשיך להתבונן ומשתדל לא למצמץ כדי לא להחמיץ אף שבריר שנייה מהמחזה. אין להם מושג שזה מה שאני עושה. פעם אחת דמיינתי את תנועת הגרוגרת של פרוסטי כמו שידור של משחק כדורגל, וממש נקרעתי מצחוק. ניסיתי להסוות את זה כשיעול פתאומי ונראה שזה הצליח. אבל רוב הזמן אני לא צוחק. כל כך כואב לי, וכל כך מפחיד כאן. הם ממשיכים להמטיר שאלות מהרשימה הקבועה, ומדי פעם הם סוטים ממנה ומנסים לדובב אותי לדבר על נושאים אחרים. על פוליטיקה, אפילו על כדורגל. בקטעים האלה אני משתף פעולה כשיש לי כוח, ופשוט בוהה בהם כשאין לי אנרגיה לדבר.
כשנותנים לי לישון אני מיד נרדם, וחולם. אחרי חקירה ארוכה, מייגעת ומיותרת של השמן חלמתי על אור ואורית, זוג צעיר מבית טוב, שנכנסו לאולם התצוגה שלנו לפני חצי שנה והזמינו מטבח יפהפה מעץ מייפל. צוות המכירות שלי התאהב בהם. הם התמסרו לעצות שלנו, באו לבקר במהלך העבודה והחמיאו לפועלי הייצור, והיו אמורים להגיע שבועיים לאחר מכן לראות את המוצר המוגמר, יום לפני שמוציאים אותו להרכבה. הם לא הגיעו לאישור המטבח, וגם לא התקשרו. למחרת קראתי בעיתון שהם נהרגו בתאונת דרכים כשהיו בדרך אלינו.
ביום השני או השלישי הכניסו אותי לחדר החקירות והעמידו אותי בפינה. חוקר שלא הכרתי נעמד מולי ושאג את אותן שאלות. ״עיניים לרצפה,״ הוא צרח ממרחק של שלושים סנטימטר כשהסתכלתי אליו. הקרבה אליו ממש הכאיבה לי פיזית, והרגשתי את קולו מנסר לי בתוך העצמות. נעצתי מבט ברצפה והרגשתי קטן וחלש מאי־פעם. הוא תפס כיסא עם משענת עץ, הצמיד לפנים שלי וצעק ״תריח, תריח.״ הרחתי אבל היה לזה ריח של כיסא רגיל. ״על הכיסא הזה ישבו מחבלים עם דם על הידיים ושפכו את כל מה שהם יודעים. אתה חושב שאתה יותר חזק מהם?״
אבל אחרי כמה שעות הוא הלך וחזרו שלושת הקבועים. אני עונה ולא מוכן לשנות את הגרסה שלי, אבל מרגיש שהכוח שלי פשוט נשחק.
אחרי כל חקירה משאירים אותי לבד בחדר האפור. כואב לי בכל הגוף. אני משחק עם עצמי במשחק ״זהה את הכאב״. סופר את האיברים הכואבים מלמעלה למטה, וכל פעם נרדם במהלך הספירה. מרגיש שאני מקפח את הרגליים ומחליט בפעם הבאה להתחיל מכפות הרגליים. ואז יש עוד הפסקה ואני שוב מתחיל מהראש, נזכר בהחלטה ההיא וכועס על עצמי בשם הכבוד האבוד של הרגליים. בעיקר אני רוצה לישון, פשוט להניח את הראש ולישון. אני נזכר שקראתי על עינויים של אסירים פוליטיים בדרום אמריקה. מניעת שינה היא אמצעי יעיל לשבור כל נחקר. בשלב כלשהו המוח, שלא מקבל את המנוחה שלו, פשוט מתחיל לזייף.
אני נרדם ומיד מתעורר בבהלה. מרגיש טשטוש קבוע, כמו ענן של ערפל שהתיישב לי בין שתי האוזניים, מציף את המוח.
״מה עשית מרגע שיצאת מהבית של אחיך?״
״איפה פגשת אותם?״
״מי אמר לך לנסוע לשם?״
״מאיפה הגיע הנשק?״
״איך תכננת לברוח משם?״
אני עונה להם עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אני מרגיש שאני לא יכול יותר. חייב לישון. רוצה שהסיוט הזה ייגמר. עצוב לי, ומתסכל אותי שאני לא מבין מה קורה סביבי ושלא נותנים לי לדבר עם אף אחד. עו"ד אני כבר לא מעז לבקש.
כמה פעמים במהלך החקירות הרגשתי ממש בהיי. השילוב של עייפות טוטאלית, כאבים בכל הגוף, ואנטיביוטיקה במינון גבוה, יצר אצלי מדי פעם תחושה נפלאה של התעלות ואושר. זה התחיל בראייה מעורפלת, כאילו כל התמונה לא בפוקוס. ואז הרגשתי שאני מסתכל על עצמי ועל החיים מלמעלה, במין ריחוק סטואי, בו הכול זז בסלואו מושן. זה נגמר אחרי כמה שניות. ואז חוזרים הכאבים, הדיכאון, הפחד, העייפות, הרצון שזה ייגמר.
לפחות עכשיו נותנים לי להשתין כשאני מבקש. שני שומרים מלווים אותי חבוש ברדס ואזוק לאורך מסדרון באורך שישה מטר חמישים, פונים ימינה ואחרי שלושה מטר בדיוק דלת השירותים משמאלי. הדלת קלה, יותר מדי קלה לדלת של שירותים. מישהו חיפף בנגרות. בתוך השירותים מובילים אותי ימינה ואז אני עומד מול משתנה. מישהו פותח לי את הרוכסן של הסרבל, ואני מעגל את הכתפיים עד שהסרבל נופל בעדינות עד כפות הרגליים שלי. אחרי שאני מסיים, אחד מהם מרים שוב את הסרבל ומחכה כמה שניות שאסגור את הרוכסן. גם בשיא האינטראקציה איתם, אף אחד לא מדבר איתי בטיולים האלה. כשאני מסיים אנחנו חוזרים לחדר החקירות, ואני נהנה להפתיע את השומרים שלי ופונה שמאלה או ימינה, שנייה אחת לפני שהם מושכים אותי לכיוון החדר. זו בערך ההנאה היחידה שלי במקום הזה, שאני לא יודע איך באמת הוא נראה, חוץ מחדר החקירות והתא. בתוך הראש אני מנגן לי שיר שלא שמעתי שנים — Run Like Hell של פינק פלויד. אני זוכר שזה השיר היחידי שמתחיל במילה אחת — Run — שש־עשרה פעמים ברצף. אם רק יכולתי לרוץ עכשיו. לא משנה לאן.
הפצע בכתף מתחיל להזדהם. אני מרגיש את הדופק שלי הולם בתוך הכתף, מַכֶּה מבפנים על העצמות. אני מבקש רופא ואומרים לי מחר, אבל אני זוכר מספיק ממערכי השיעור של הדרכות החובשים, ומבין שהזיהום מתפשט במהירות. אני אומר לנדב שאני חייב לראות רופא, והוא שותק ומסתכל עלי בפנים חתומות. אני אומר לו שיש לי זיהום בפצע, בבקשה תביאו לי רופא.
״אולי תתחזה לרופא? אני מבין שיש לך ניסיון בזה.״
למרות הכתף הבוערת, קפאתי. הם קראו את הרשימות שלי.
בערב שבת אחד לפני עשר שנים, ראיתי כתבה בטלוויזיה על נוכל שהצליח לבצע שורה מאוד מרשימה של מעשי הונאה. הוא המציא דמויות וזהויות וגרם לאנשים לא טיפשים, ובטח לא פראיירים, לתת לו את כספם. הייתי מרותק לסיפור, ולמחרת התחלתי לקרוא על מתחזים מקצועיים ונוכלים שמתמחים בהחלפת זהויות. אחרי כמה שבועות התגבש אצלי הרעיון לספר, אחרי שקראתי על מעצר מתוקשר של מאמן כושר פופולרי שסיפר סיפורי אלף לילה ולילה על קריירה מפוארת בשירותי הביטחון והפך ממש לסמכות מקצועית, בהתבסס על ביוגרפיה שקרית לחלוטין. מאז כתבתי עשרות טיוטות של פרקים, וסיימתי בערך שני שליש מהעלילה, אבל לא הצלחתי להסכים עם עצמי לגבי הסוף. תמיד ידעתי שכשאגיע לרגע הנכון, אפנה לעורך ספרותי שיעבוד איתי, אבל קודם צריך להחליט לגבי הסוף. אף אחד, מעולם, לא קרא את הטיוטות שלי.
אני מבין שנדב קרא. אני לא מרגיש טוב. דפיקות הלב מהירות וחזקות, ואני מרגיש בחילה עזה. אני לא רוצה להמשיך את החקירה הזו ומתחנן שישלחו רופא. נדב משתכנע, יוצא מהחדר, וחוזר אחרי דקה־שתיים.
״בינתיים בוא נמשיך. קראתי את התחקיר המרשים שלך על המתחזים. זה בהחלט גרם לי לחשוב.״
אני לא מבין מה הוא רוצה שאומר. פתאום אני מבין שהספר הלא־גמור שלי יכול לעורר חשד לגבי העניין שלי במתחזים, אנשים שמנהלים חיים כפולים. הם עוד מסוגלים לחשוב שתכננתי את הפיגוע המחורבן הזה מזמן.
״לפני עשר שנים התחלתי לחשוב על לכתוב ספר. רומן דמיוני על איש שחי חיים כפולים. אין לזה שום קשר אישי אלי, ובטח לא לפיגוע.״
״בכלל לא חשבתי שיש קשר.״
עכשיו אני כבר לא מבין מה הוא רוצה. נדב ואני שותקים, ואז הדלת נפתחת ונכנס רופא שבא לבדוק אותי. הוא די מזדעזע ממצבי, יוצא וחוזר אחרי כמה דקות עם מגש מתכת ועליו ציוד רפואי. הוא מנקה לי את הפצע, חובש אותו מחדש, נותן לי זריקה, ממלמל ״אנטיביוטיקה״ ונותן לנדב כמה כדורים, בטח נגד כאבים.
"צריך להחליף חבישה כל 24 שעות," הוא יורה לאוויר תוך כדי שהוא עוזב במהירות את החדר.
נראה לי שהם נבהלו ולקחו אותי לתא. התרסקתי על המזרן ולפני שנרדמתי נזכרתי שהיום, או אתמול, או בשבוע שעבר, היה לי יום הולדת חמישים וחמש. יכול להיות שמלמלתי לעצמי "מזל טוב רונן," לפני שנרדמתי.
הנוכלים שריתקו אותי יותר מכול היו אלה שניהלו חיים כפולים ומשולשים. אנשים שמצליחים לגור במקביל עם שתי משפחות, שכל אחת חושבת שיש לה חוזה בלעדיות על אבי המשפחה, שעובד נורא קשה לפרנסתה ונעדר מהבית לפחות חצי מהזמן. גיליתי שיש אנשים שחיים כך עשרות שנים, בלי שאף אחד חושד. הסיפורים האלה סקרנו אותי. די מהר הבנתי שאלה שבסוף נחשפים, נופלים בגלל שטויות, בגלל שאחרי שנים הם כבר לא מפחדים מכלום. היוהרה והזלזול גורמים להם ללכת עם אישה מס׳ 2 לקניות במקום בו גם אישה מס׳ 1 עלולה להיות. או לתת פרטים כוזבים למשרד הרישוי או לרשות ממשלתית אחרת, ובשלב כלשהו הרשויות מצליבות מידע ואז החריגים קופצים לעין.
מיכאל, הגיבור של הספר שלי, בנה מערך מופלא של רמאות. הוא התפרנס מהפעלת חנויות וירטואליות באינטרנט, והצליח לתחזק שתי משפחות מאושרות במשך שלוש־עשרה שנים, מבלי שאף אחת מהן ידעה שהשנייה קיימת. שני בנים במשפחה אחת, שתי בנות בשנייה, שבועיים בכל בית, הימנעות טוטאלית מצילומים כלשהם תוך פיזור רמזים על לקוחות דיסקרטיים ומשימות חשאיות. הנשים אותן נשא לא היו פתיות טיפשות. הראשונה היתה מנהלת מכירות בחברת היי־טק גדולה, עם עתיד מבטיח לקידום. השנייה היתה קצינה בקבע. לא היה להן מושג.
בעיטה ברגל. שוב אזיקים בידיים וברגליים, ברדס, הליכה במסדרונות, ועלייה במדרגות. לרגע אני מקווה שאולי זה נגמר ולוקחים אותי החוצה כדי להשתחרר, אבל הם לא יוצאים מהבניין. הם מושיבים אותי ומסירים את הברדס. זה נראה כמו חדר ישיבות סטנדרטי בכל חברה גדולה. הכסא רך ונעים, ואני מרגיש שאני ממש נספג בתוכו. החוליות התחתונות שלי משחררות אנחת רווחה. בקצה החדר יש פינת קפה קטנה. מוכן לתת כליה בשביל כוס קפה שחור עכשיו. אבל עם אזיקים בידיים וברגליים, אין סיכוי שזה יקרה.
הביוגרפיה של מיכאל לא הציעה רמזים לגבי עתידו המזהיר כמתחזה־על. תיכון ברמלה, משפחה נורמטיבית עם שני הורים שכירים, אח ואחות. שירות צבאי חסר ריגוש בהנדסה קרבית ואחריו תואר ראשון בבר אילן ותואר שני בהתכתבות מאוניברסיטה ספק־לגיטימית בארצות הברית. הוריו נפטרו בזה אחר זה ממחלות במהלך הלימודים. הוא התחיל לבנות את התשתית המדהימה של חייו הכפולים עוד לפני שהיה בן שלושים.
בלי לתכנן את זה, תוך שבועיים הוא הכיר שתי בחורות, והתאהב. בשתיהן. מיכאל לא רצה לוותר, והתחיל לנהל את הפרויקט שבינו לבין עצמו כינה הצלחה 29. את ההחלטה ללכת קדימה בכל הכוח בשני מסלולי חיים מקבילים קיבל בדעה צלולה כשהתעורר ביום הולדתו ה־29. את בוקר היומולדת בילה עם דלית במיטה, ואחר כך אכל איתה ארוחת צהריים חגיגית במסעדת מאכלי ים באשדוד, עיר מגוריה. בחמש הוא כבר התייצב בבית הוריה של יאנה בקריית טבעון, ובהמשך הערב לקח אותה לארוחת ערב רומנטית בנצרת ומשם לצימר עם נוף מדהים של הכנרת. שתיהן טרחו להגיד למלצרים שהן חוגגות יומולדת לחבר, וביום הזה מיכאל כיבה שני סטים של נרות, אכל שתי עוגות, והבין שהוא יצא לדרך חדשה, ומעכשיו הכול תלוי בו.
הדלת נפתחת ונכנס פנימה איש מבוגר, 1.75, בעל שיער לבן ודליל, עם תיק מסמכים שחור ומהודר. הוא מתיישב מולי, מניח את התיק על אחד הכיסאות, ואומר ״עו״ד רם צור, אני עובד עם ארז והוא ביקש שאייצג אותך.״
אני מרגיש כאילו זכיתי בלוטו. האח הקטן שלי דואג לי מאמריקה. אני מזדקף בכיסא למרות הכאבים ולוקח נשימה עמוקה, יכול להיות שהסיוט הזה עומד להסתיים. עו״ד צור מציע להכין לי קפה. אני חש אושר נשגב, כמו בזמן ההזיות, אבל עוד יותר טוב. הוא מגיש לי את כוס הקלקר עם הקפה ואומר, ״עכשיו אתה הולך לספר לי הכול.״
אני מספר בקיצור את מה שאני זוכר מהבוקר ההוא לפני מי יודע כמה ימים, על גולני ועל השני ועל השלישי, שכנראה הרגתי בפוקס תוך כדי נפילה ממכסה המנוע של המרצדס. אני מדבר, והוא רושם כל מילה בבלוק צהוב שהוציא מהתיק. אני אומר לו שאני מוכן להודות שהרגתי את שלושת המחבלים ולהישפט, רק שייתנו לי לצאת מכאן. הוא מהנהן ומציע לי לנוח רגע, בזמן שהוא יכין לי עוד כוס קפה.
אני מסתכל מסביב ורואה בפינת התקרה עדשת מצלמה. במרכז השולחן מכשיר טלפון לשיחות ועידה. ״תגיד, אתה לא חושב שהם מאזינים לנו?״ אני שואל אותו בחשש.
״אין סיכוי, זה חדר לפגישות עם עורכי דין ויש כאן חיסיון מלא. אל תדאג.״
הוא חוזר עם הכוס לשולחן ומניח אותה לפני. ״הם יודעים על ג׳וסלין,״ אמר בלי הקדמות והתבונן בי.
״אז מה הבעיה, שהיא ממוצא ערבי?״
הכרתי את ג׳וסלין בהנובר לפני כמה חודשים. היא היתה סמנכ״לית השיווק של פרותאוס — קונצרן צרפתי שמתמחה במכונות תעשייתיות ממוחשבות. ג׳וסלין היתה ממשפחה לבנונית, אבל נולדה בצרפת וחיה שם את חייה. שבועיים אחרי שהכרנו בגרמניה היא באה לביקור במפעל. אירחתי אותה, ובלי לתכנן הרבה הגענו למיטה. זה היה נהדר, שני אנשים בוגרים, בלי שטויות בראש, ובלי לדבר על אהבה. בשבוע שהיתה בארץ בילינו בדירה הקטנה שלי, לילה אחד בים המלח ולילה אחד באילת. נסענו ארבע שעות בחזרה מאילת כשאנחנו מחזיקים ידיים ומדברים על הכול. כמעט על הכול — אבל אפילו לא מילה אחת על הסכסוך הישראלי־ערבי. היא לא התעניינה בזה ובעצם גם אני לא. אחרי שחזרה לצרפת היו כמה אימיילים, שלוש או ארבע שיחות ווטסאפ, ורצון הדדי אך די מעורפל להתראות בפעם הבאה שאבוא לתערוכה בגרמניה.
״החוקרים רואים שיש לך קשר רומנטי עם ערבייה מלבנון, והם ננעלים עליך. אתה לא מבין את זה?״ עו"ד צור ספק העיר ספק נזף בי.
לא היה לי מה להגיד. הרי הקשר לא ממש רומנטי והיא לא באמת מלבנון, אז מה הם רוצים? הרגשתי שהדיכאון חוזר. התקווה הארעית שהנה יש מישהו שיעזור לי הלכה והתפוגגה. שקעתי בכיסא וניסיתי להתרכז.
״יש עוד כמה נקודות שאני רוצה לחדד,״ אומר תוך עיון בבלוק הצהוב. ״דבר ראשון, ספר לי בדיוק מה עשית מרגע שיצאת מהבית של אחיך.״
בבת אחת אני מתכווץ ומרגיש גוש גדול בגרון. כשהוא נכנס לחדר הוא אמר, ״אני עובד עם ארז״, אבל עכשיו הוא שאל, ״מה עשית מרגע שיצאת מהבית של אחיך?״ בדיוק בניסוח של החוקרים ששאלו את השאלה הזו לפחות 700 פעם מאז שעצרו אותי.
אני משפיל מבט ושותק.
״רונן, אני כאן כדי לעזור לך. אין לנו עוד הרבה זמן, תן לי משהו כדי שאוריד את החוקרים מהגב שלך. כולם נשברים בסוף, כמה זמן אתה חושב שתחזיק מעמד בחקירות האלה?״
״איך אח שלי נראה?״
הוא הופתע ורק הביט בי.
״הוא גבוה? נמוך? ג׳ינג׳י? קירח?״
עו"ד צור לא ענה.
״מעכשיו אני מדבר רק עם אח שלי. בבקשה תלך מכאן.״
כשהוא יצא מהחדר פרצתי בבכי. הבנתי שאני מאבד את היכולת להבחין בין מציאות לדמיון. ואולי זרקתי לפח את הסיכוי היחידי שהיה לי. הם בטח רואים דרך המצלמה אבל כבר לא אכפת לי מכלום.
בחזרה לתא עם המיטה. אני מניח בזהירות את 182 הסנטימטרים שלי על המזרן המגעיל. הגב שלי מפורק ואני מרגיש את הלב דופק בכתף, בראש, באוזניים, באצבעות הידיים. פתאום אני קולט שיכול להיות שלא אשרוד את הסיפור הזה. אני חושב על הלוויה שיעשו לי. מי יהיה שם חוץ מאמא, ארז והילדים שלי? בטח יעקב שטרנברג יארגן הסעה לפועלים. אתגר יגיע מההתנחלות שלו עם אשתו. כמה מהחברים המשותפים בטח יבואו, למרות שרובם בחרו את הצד שלה אחרי הגירושין, וזה היה ממש סבבה מבחינתי. נשארו לי כמה חברים טובים, ואני לא צריך יותר. האמת, זו דרך די עלובה למות אחרי חיים לגמרי לא רעים.
באחד באוקטובר אחגוג את יום השנה הראשון לגירושין. זה היה סוף קשה ומגעיל. הייתי עם האישה הזו עשרים ושש שנים ולקראת הסוף היא הפכה למפלצת דורסנית של רשע, כשהילדים מתייצבים מאחוריה ללא היסוס. עורך הדין הסליזי שייצג אותה דרש הכול. כולל הנגרייה בבני ברק, הבית בהרצליה, החסכונות, החשבון הסודי (כבר לא) בג׳רזי, ומה לא. אחרי כמה שבועות של מכתבים ארסיים ורמזים מכוערים בסגנון ״זה שלא אמרנו שאתה אלים זה לא אומר שלא נגיד את זה בהמשך״, החלטתי שצריך לסיים את זה. התקשרתי לסליזי ואמרתי לו שאני מוכן להיפגש איתו בארבע עיניים. ״מה עם העו"ד שלך, גם הוא צריך להתפרנס,״ נבח עלי. ״זה אני ואתה וסוגרים עניין,״ עניתי, ״או שתצטרך לתת הרבה הסברים ללקוחה שלך.״ קבענו בקפה ברמת אביב ג׳, שם לא בזבזתי זמן: ״אני מוותר על הבית, המכוניות הפרטיות, תכניות החיסכון והחשבון בג׳רזי. תשאירו לי את העסק.״
הוא אפילו לא מצמץ: ״חצי מהעסק.״
קמתי וזרקתי שטר של מאה שקלים על השולחן, למרות שלא הזמנו עדיין כלום. בדרך כלל אני מנומס ומקפיד על שפה נקייה, אבל הערס שבי זוקף לעתים את ראשו המכוער. ״יש לך דקה עד שאגיע לרכב, ואז ההצעה הזו בטלה ואני אלחם בבת זונה עד שהיא תמות ענייה ואתה תאבד לקוחה. אם אתה חכם — כדאי שתקבל את ההצעה שלי.״
קיבל, בטח קיבל. באותו יום ביקשתי מיעקב, מנהל העבודה, לפנות את מחסן הפורמייקה הישן כדי לבנות לי דירה קטנה מעל קומת הייצור. בינתיים יצאתי למסעות שופינג בסגנון "אישה יפה". קניתי בגדים, נעליים, וקוסמטיקה איכותית לגברים בשנות החמישים שרוצים לשמור על עור הפנים. בכל יום הייתי חוזר עם שקיות ממותגות לחדר במלון לאונרדו, עם נוף מדהים של נתיבי איילון, ושם כבר חיכו לי המשלוחים שהגיעו מהרכישות באינטרנט. מזל שהפועלים שיחקו אותה בעבודה מהירה ואיכותית, ותוך שלושה שבועות הפסקתי עם אובססיית הקניות ועברתי לגור במפעל. נהניתי שם מכל רגע. משמונה בערב ועד שש וחצי בבוקר לא היתה נפש חיה בנגרייה ובאולם המכירות. דירת המגורים, שהיתה למעשה חלל מלבני גדול עם מטבחון, שירותים ומקלחת צמודים, סיפקה לי כל מה שרציתי מבית: שקט. למעט סדרות בודדות בטלוויזיה, אני לא מרבה בצפייה. הקטע שלי, ותמיד היה, הוא קריאה. אני קורא המון, ספרים בכריכה קשה או רכה בעברית, ומהדורות דיגיטליות באנגלית. שישה חודשים אחרי שעברתי לנגרייה היו לי ערימות ספרים ליד המיטה, ועבדול, המנקה האריתראי, התחיל להתלונן על האבק המצטבר, למרות שלי זה ממש לא הפריע.
בכל פעם שאני נזכר בילדים שלי, אני מרגיש מחנק. התרחקנו מאוד בשנתיים האחרונות, ואחרי הגירושין היה לי ברור שצריך להדק את הקשר איתם, אבל זה לא ממש הצליח. ירדן, בן 25, לומד צילום בניו יורק. ביוני הקרוב הוא ישלים את התואר ויחזור ארצה. בשלוש השנים האחרונות הוא חי עם עדן, בן הזוג שלו, בדירת סטודיו בברוקלין. ירדן תמיד היה הילד של אמא שלו, ונשאר כזה. מאז הפרידה הוא רחוק ממני. נותן תשובות לקוניות. לא מחבק כמו פעם, מבהיר לעולם ולי שהוא כועס.
מעין, בת 23, היתה ילדה של אבא. בחופשות הקיץ, כשירדן היה מבלה עם חברים והולך לסרטים, מעין היתה באה איתי לעבודה, מסתובבת במפעל במבט מהורהר ומדי פעם מדברת עם הפועלים, מבקשת שיסבירו לה מה בדיוק הם עושים, איך קוראים למכונה עליה הם עובדים, ומה היא אמורה לעשות... אני יודע שהלב של מעין נקרע כשעזבתי את הבית. היא האשימה אותי, האמת כולם האשימו אותי בחוסר אכפתיות, בחוסר רגש, בחוסר רצון לשנות ובטח בעוד כל מיני חוסרים שאני לא מודע להם, אבל לה זה היה הכי קשה. מעין עובדת באוניברסיטת תל אביב, שם היא לומדת תקשורת ומנהל, שנה שנייה. נפגשנו כמה פעמים בחודשים האחרונים, באחד מבתי הקפה ליד האוניברסיטה. כמו אחיה, גם היא לא ממש הצליחה להסתכל לי בעיניים. כשאני חושב על זה, אם עכשיו יום ולא לילה, ואני באמת נמצא במתקן של השב״כ ברמת אביב, אז מעין נמצאת פחות מקילומטר ממני.
״קום,״ פקד עלי קול חדש. קמתי במהירות, כי בפעמים הקודמות הם בעטו בי לפני שדיברו. הרגשתי רסיסי אופטימיות עולים בי, כשגיליתי שלוקחים אותי לחדר הישיבות המפנק. זה המקום היחידי בו לא חטפתי מכות מאז שהגעתי לכאן. נדב ישב במרכז השולחן, מולו שתי כוסות קפה. רציתי להגיד לו משהו על העו"ד המתחזה, אבל החלטתי שהתחכמויות לא יעזרו כאן כרגע. הקפה היה מגעיל מצד אחד ונפלא מצד שני. איך כל הפרופורציות משתנות בבת אחת כשאתה כלוא.
״אני רוצה להציע לך משהו. תשב כאן בחדר, כמה זמן שתרצה, ותכתוב את הגרסה שלך לקשר עם אלה שהעבירו לך את המידע, ומה היה בפיגוע. על כל שם שתיתן לנו, תקבל מתנה. לא צוחק איתך, מתנה. אולי מתנה אחת תהיה מקלחת חמה, אולי ספרים לקרוא, או סיבוב באוויר הצח. אבל אתה חייב לתת לנו משהו שכבר אין לו שום ערך בשבילך. זה לא עולה לך כלום, רונן. אתה הרי איש עסקים, אתה מבין אותי.״
״אני דווקא נגר.״
שתיקה.
״מה אתה רוצה שאכתוב?״
״תכתוב את האמת. איך יצרו איתך קשר בחתונה ברוואבי לפני שלוש שנים. איך הודיעו לך לאסוף את שלושת הצעירים. תכתוב על הערבייה שלך ומה היה תפקידה בכוח. אני מבין שזה בסדר להתאהב, אפילו במחבלת. מה שחשוב לי זה מי אמר לך איפה לעשות את הפיגוע, ואיך תקשרת איתם. תכתוב הכול ואתה עף מפה, מצדי לחיים חדשים בפריז עם האהובה שלך. תמשיך לשתוק, ולא תראה יותר את אור השמש.״
״בקיצור, אתה רוצה שאשקר?״ די, נגמר לי הכוח. שיגיד מה הוא רוצה וזהו.
הוא עשה סימן קטן עם העין לכיוון בחור נוסף שעמד לצדו, ואז חטפתי מכה אדירה בכתף ימין. עפתי שמאלה ונפלתי על הכתף המנותחת.
בלילה האחרון שלי בבית התחילה עוד מריבה מיותרת. קבענו לדבר בבוקר ואני נרדמתי על הספה בסלון. בבוקר לא יצאתי מוקדם לנגרייה כמו בכל יום. שנינו חיכינו שמעין תלך לצבא, ואז התיישבנו ליד שולחן האוכל ואני אמרתי שאי אפשר להמשיך ככה. היא ענתה שהיא מסכימה, אבל ששנינו יודעים שזו אשמתי שנמאס לי, ושעל אשמה משלמים. היא שלפה טבלה מודפסת של הנכסים המשותפים ושל השווי שלהם. שאלתי אם היא לקחה עו"ד עוד לפני שהחלטנו להיפרד, והיא הודתה שכן, ״הרי העתיד שלי ואיכות החיים שלי לא מעניינים אותך, אז עכשיו יש לי אנשים שידאגו לזה.״ אחרי ארבע דקות כבר הייתי בדרך לאוטו, יוצא בפעם האחרונה מהבית שלנו. לקחתי איתי אלבום תמונות שלי מהילדות וארגז קרטון קטן עם כל מה שכתבתי במשך השנים.
בעיטה ברגל. הייתי על המיטה בתא, למרות שאין לי מושג איך הגעתי לכאן. שוב ברדס על הראש ושוב הצעדה המוכרת, עכשיו לחדר החקירות הרגיל. קפה כבר לא אשתה כאן. נדב קורא בעיון בתיקיית קרטון שהוא מחזיק. ״נו רונן, מוכן לספר לנו מה בדיוק עשית בבוקר של הפיגוע?״
הייתי מוכן לעשות כל מה שהוא רוצה, אבל עוד לא אמרתי את זה בקול רם. אני זוכר שקראתי את הביוגרפיה של ג׳ון מקיין, שהיה שבוי מלחמה אמריקני בוייטנאם. מקיין, שהיה גיבור אמריקני אמיתי, דיבר ברחמים וברכות על השבויים האמריקנים שהצטלמו לתשדירי תעמולה של הווייט־קונג, והסביר שלכל אדם יש סף שבירה, ואחרי שעוברים אותו, השבוי יעשה כל מה שיגידו לו.
אני מבין שהגעתי לנקודת השבירה שלי. לא יכול יותר. אני מרגיש שאני שוכב על התחתית, ומכאן דברים לא יכולים כבר להתדרדר. מקלחת וכמה ספרים? מוכן להרוג בשביל זה. טוב, אולי לא להרוג, אחרי הכול זה מה שהביא אותי לכאן. אני כבר לא חושב על להשתחרר, לא זוכר רוב הזמן מה אני רוצה, רק שזה ייגמר.
נדב הדף לעברי בלוק כתיבה צהוב שהיה מונח לצדו. לרגע רציתי לשאול אותו אם זה הבלוק של העו"ד המתחזה, אבל ויתרתי. הרחתי משהו טוב שקורה ולא רציתי לקלקל. הוא סימן לשומר מאחורי להסיר לי את אזיקי הידיים. לקחתי את העט שהגיש לי והתחלתי לכתוב. לא יכול. הכתף כואבת בטירוף, ואצבעות יד שמאל נפוחות, כחולות ומדממות.
״תכתוב.״
״לא יכול. באמת.״
הלב שלי צנח כשראיתי שהוא עושה את הסימן הקטן בעין. ראיתי יד מגיחה מאחורי והרגשתי שאני נחנק. סימנתי לו עם היד וחרחרתי, ״בסדר, בסדר.״
״רונן, אם ארגיש שאתה משחק איתנו, החקירה הזו תהיה הרבה פחות נעימה. עכשיו תכתוב את הסיפור. תתחיל מהחתונה ברוואבי, איך פנו אליך ושאלו מה הדעות שלך. תמשיך עם ג׳וסלין ואל תחסוך בפרטים. קח את העט.״
יש לי כתב יד מיוחד. ידעתי את זה כבר מהתיכון. אותיות זוויתיות, גדולות, ישרות ונקיות. אני מקפיד לכתוב בתשומת לב, חושב על הקומפוזיציה, מקפיד על המרחק הנכון בין המילים, על אותיות שיכולות להתחבר ולהמשיך זו את זו. באוניברסיטה היו פונות אלי בנות ומבקשות לראות סיכומים שלי, רק כי שמעו שיש לי כתב מדהים. אחר כך, כשהייתי כותב הצעות מחיר בכתב יד, לפני שהכול התמחשב, היו לקוחות שפשוט נפעמו מכמה יפה זה נראה. את הטיוטות לספר כתבתי בכתב יד, למרות שאני שולט בתוכנות המשרדיות וכל חיי המקצועיים מנוהלים בנייד ובלפטופ.
התחלתי לכתוב.
"אני רונן אבני, ת.ז. 057778536, מרחוב לח״י 33 בבני ברק. לפני בערך שנתיים וחצי, לא זוכר את התאריך המדויק, הייתי בחתונה בעיר רוואבי בשטחים. שם פנו אלי אנשים של החזית העממית ושאלו מה דעותי הפוליטיות ומה אני חושב על הכיבוש. לפני חצי שנה הכרתי בתערוכה בחורה צרפתיה בשם ג׳וסלין רימאווי. היה לנו קשר רומנטי והיא באה לבקר אותי בארץ ונתנה לי את ההוראות. היא אמרה שתפקידי משמעותי ושההיסטוריה לא תשכח אותי. יום לפני הפיגוע קיבלתי טלפון ממישהו שאני לא מכיר, שאמר לי להגיע לאתר בנייה במגרש החניה הפתוח שמאחורי תחנת הדלק של הכפר הירוק בשעה שמונה בבוקר ולחכות שם. הגעתי בזמן ופגשתי שם שלושה אנשים שלא דיברו איתי. הם נכנסו לרכב, והוציאו כלי נשק וכובעים ירוקים. הסעתי אותם לנקודה שנקבעה ושם הם ירדו מהרכב והתחילו לירות. אחר כך ירה בי שוטר ואני לא זוכר יותר כלום."
הכול כואב לי. לא יכול יותר. אני יודע שמה שאני כותב לא נכון ומעולם לא קרה, אבל כבר לא אכפת לי. מה זה משנה, העיקר לצאת מכאן. אני יודע שג׳וסלין תשלם מחיר כבד, והיא תשנא אותי כל חיי. בטח הצרפתים או הקולגות של נדב כבר חוקרים אותה. די, אין לי יותר כוח למחשבות. נדב לוקח את הבלוק הצהוב ויוצא מהחדר. אחרי כמה דקות של שינה טרופה בישיבה, אני מתעורר מחבטה בראש של בלוק לבן — דפי שורות שבראשם כתוב טופס מתן עדות.
״עכשיו תכתוב הכול שוב, אבל יותר אמין, עם רגש. אתן לך את השם של אחד מאלה שפגשת ברוואבי.״
כתבתי הכול שוב. הוספתי שם שנדב הכתיב לי שכביכול פגשתי לפני שלוש שנים ברוואבי. הוספתי גם שמטרת המבצע היתה להרוג כמה שיותר יהודים. נדב אמר לי לסיים במשפט, "אני לא תומך ברצח אבל אני מאמין שהציונות הגיעה לסוף דרכה, וצריך שינוי גדול שאני רוצה להיות חלק ממנו."
אני כותב ויודע שהכול שקר. אני מתחיל להבין שזה חלק מהמשחק. הם צריכים לחקור, אני צריך לספר סיפורים, וכולם יודעים שזה חנטריש. הרי כל זה לא יחזיק מעמד במשפט. זה פשוט עוד שלב בסיוט המתמשך הזה, ועכשיו היד הכואבת שלי כותבת, אבל זה לא אני. האותיות עקומות, הקווים מתעקלים למטה ולמעלה, הריווח בין המילים לא אחיד. בחיים לא הייתי נותן לטקסט כזה מרושל להתקיים, אבל עכשיו אני מוכן לעשות הכול כדי שנדב יהיה מרוצה. אני יודע שלמרות כל המכות והסטירות, הוא היחידי שיכול לדאוג לי. אני רק רוצה לגמור עם זה.
בסוף נדב מכתיב לי: "אני מאשר שעדות זאת נכונה, וכי היא נמסרה מרצוני החופשי."
אני חותם, חתימה קטנה וגמלונית, לא את החתימה הקבועה והמרשימה שלי. אני מניח את העט וחושב לעצמי שגם אם הוא היה אומר לי להודות שאני ישו הנוצרי הייתי עושה את זה.
״אתה בחור נבון, רונן. תיהנה מהמקלחת שלך.״
המרביץ האחורי הקים אותי ובאמת לקח אותי למקלחת. אמנם בלי סבון ובלי מגבת, אבל בפעם הראשונה מזה כמה ימים הרגשתי נקי. בהליכה מהמקלחת לתא, האזיקים שקשקו כמעט בעליצות. אני מרגיש שדברים מתחילים להסתדר. יכול להיות שעוד מעט הסיוט הזה ייגמר?
התגייסתי לצבא חדור מוטיבציה אדירה. התנדבתי לצנחנים, והייתי מאושר כשישבתי על האוטובוס שנסע לבסיס סנור ליד שכם. כילד וכנער הייתי מכור לספרים שתיארו את ההירואיות של מלחמות ישראל. קראתי בשקיקה על לוחמי ה־101, על הקרבות של הצנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים, ועל הלחימה במוצבי התעלה ובחווה הסינית במלחמת יום כיפור. הטירונות היתה קשה אבל רוב הזמן נהניתי. סיימתי את החודש הראשון כמצטיין מחלקתי ויצאתי לשבת צ׳ופר כשכולם נשארו לשמור. כמה ימים אחרי כן, כשכל המחלקה הקיפה בריצה את מבנה המגורים פעם אחר פעם, אחד החיילים מאחורי נפל וידו הסתבכה ברגלי. נפלתי, ניסיתי מיד לקום ולא הצלחתי. הסתבר ששברתי את עצם הירך. פינו אותי לבית חולים הלל יפה בחדרה. למחרת יצאתי לחודש החלמה בבית, ואז זומנתי לריאיון במפקדת החטיבה בבית ליד. הציעו לי להשתחרר מהצבא לצמיתות, או להוריד פרופיל ולצאת לקורס חובשים. בלי לחשוב פעמיים בחרתי בקורס, ואחרי כמה ימים אבא שלי הסיע אותי לשער מחנה צריפין, משם דידיתי על הקביים עד לבה״ד 10.
הקורס היה מרתק. הרגל החלימה לגמרי במהלכו, וחוץ מחותמת גדולה של ״פסול לצניחה לצמיתות״ בתיק הרפואי שלי, שכחתי מהשבר תוך כמה חודשים. פגשתי בקורס אנשים מכל הארץ, מכל מקום בצבא. למדתי המון לגבי טיפול בפצועים, על מבנה הגוף ועל אנטומיה. לקראת סוף הקורס הציעו לי להישאר כמדריך חובשים בחוליית ההדרכה הארצית, וכמובן הסכמתי.
במשך שנתיים וחצי יצאתי מדי שבוע להדרכות של חובשים ביחידות סדיר ומילואים בכל הארץ. היה לי מעניין, הכרתי מקומות בארץ שלא ידעתי על קיומם, והיה סיפוק אדיר בידיעה שכל חובש שעובר אצלי יוצא חובש טוב יותר. יום אחד שלחו אותנו להדריך תאג״ד של גדוד חי״ר ליד העיירה נבטייה בדרום לבנון. בעודי מסביר לחובשים על טכניקות מאולתרות לחסימת עורקים, נשמע פיצוץ אדיר ממש לידינו. כולנו זינקנו לכיוון הרעש וגילינו שכמה עשרות מטרים מאיתנו התנגשה מכונית תופת, נהוגה בידי מחבל מתאבד, במחסום שאויש על ידי לוחמי צה״ל וצד״ל. מצאתי את עצמי מנהל את הטיפול בפצועים, מדריך את החובשים באירוע אמת. המראות מהאירוע כבר מטושטשים במוחי מזה שנים. אני זוכר שנהרגו שם שני צד״לניקים ונפצעו שני חיילים שלנו. מפקד המחסום, צד״לניק מבוגר, ספג רסיס ענקי בבטן. זו היתה החוויה הכי קרבית שלי בחיים. חזרתי לארץ בתום שבוע ההדרכה, והמשכתי להדריך כרגיל יומיים לאחר מכן. לקראת השחרור חלק מחברי לחוליה כבר נרשמו לקורסי הכנה לבחינות לבתי ספר לרפואה. אני ידעתי שאחרי הצבא אני רוצה לנסוע מכאן ולראות עולם, אבל ביני לבין עצמי חשבתי לא פעם על לימודי רפואה.
הכול השתנה שבועיים לפני חופשת השחרור. נסעתי עם עוד שלושה חברים מהחוליה לחוף געש, שהיה אז רצועת חוף מבודדת וריקה בין הרצליה לנתניה. זו היתה שבת לוהטת של יולי, אבל לנו היתה דרך מקורית משלנו להתמודד עם החום. לקחנו שקיות עירוי בצידנית עם קרח, וכשהגענו לים כל אחד החדיר לעצמו עירוי קר לווריד. ככה שכבנו מול הים, השמש לוהטת על הגוף שמתקרר מבפנים. האפקט של העירוי הקר היה פשוט אלוהי. אין תחושה גופנית שמשתווה לזה.
בסבב השני של העירויים, כשמוטי מעביר לנו ג׳וינטים מגראס שהיה קונה מהבדווים בלוד, נעמד לידינו איש מבוגר בבגד ים והתחיל לצעוק עלינו. כולנו היינו מחוקים, והוא צעק משהו על רכוש צבאי וחוסר אחריות. מוטי זרק עליו כפכף וצעק לו לעוף משם לפני שיחטוף מכות. המבוגר הלך. שעה אחר כך, כשהתקפלנו לרכב, חיכו לנו שם שלושה שוטרים צבאיים. מסתבר שהמבוגר בבגד ים היה תת־אלוף, קצין רפואה ראשי בצבא. ארבעתנו נשפטנו לארבעה־עשר ימים בכלא צבאי, הורדה לדרגת טוראי ושלילת ההסמכה המקצועית. הימים בכלא דווקא עברו מהר ובלי בעיות. הדרגה הצבאית לא ממש עניינה אותי. העובדה שלא הייתי יותר חובש או מדריך חובשים הציקה לי יותר. רפואה כבר לא אלמד.
״קום.״
ישנתי אולי ארבע דקות. שיערי היה עדיין לח מהמקלחת כשקמתי.
אזיקים, ברדס. עוד מדרגות, עוד מסדרונות, ודלת למגרש חניה חיצוני. העלו אותי לרכב עם מושב אחורי בלי קפיצים והתחילו לנסוע. הגב שלי גמור. בקפיצה רעה אחת לא התאפקתי ופלטתי צווחת כאב. שמעתי ״סתום את הפה״ משמאלי, ושתקתי. כנראה שנרדמתי, כי נבהלתי כשהורידו לי את הברדס. משכו אותי מהרכב לתוך חורשה קטנה. הכול נראה מוזר — היה אור חזק בחוץ אבל השמיים היו שחורים. לקח לי זמן להבין שעכשיו לילה, אבל כל האזור מואר בפנסים חזקים שהציפו אותו באור יום. קלטתי שאני ליד מקום הפיגוע. על הכביש עומדות עשרים, אולי שלושים, מכוניות משטרתיות ואזרחיות. ביניהן ראיתי קונוסים כתומים מפלסטיק, ודגלים כחולים קטנים מפוזרים בכל השטח. היה רעש נורא, של גנרטורים, סירנות, מכשירי קשר, והמון אנשים צועקים. שמעתי את הצעקות בתוך הראש, יוצרות בליל ווקאלי שפשוט הכאיב לי. הרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים.
התיישבתי על הרצפה, המום מהרעש. נדב התיישב לצדי, ומסביבנו עשרות אנשים דיברו בקול רם. נדב ביקש מכולם לתת לנו קצת אוויר והם התרחקו. בלב הודיתי לו על זה, הרגשתי שהתקרבנו מאוד בשעות שבילינו בחדר החקירות. אני בעצם לא יודע עליו כלום, אבל בוטח בו. ואז נזכר שהוא החוקר ואני... בעצם מה אני? שבוי? נאשם? חשוד? ומה הוא רוצה שאני אעשה כאן?
״עכשיו אתה קם, ומשחזר מה היה בבוקר של הפיגוע. בדיוק כמו שכתבת בתצהיר שלך, בדיוק כמו שאמרת לי. אנחנו מצלמים את השחזור ואני מזהיר אותך לא להתחכם. אתה רוצה לשאול משהו לפני שמתחילים?"
״אפשר להזיז את כל האנשים האלה? תשאיר פה צלמים ומאבטחים ואני אעשה כל מה שתרצה. אבל למה צריך את כל הקרקס הזה?״
״רונן, אתה לא בפוזיציה לדרוש פרטיות. אם תעשה את זה כמו שצריך, זה יהיה צעד משמעותי לקראת השחרור שלך בערבות. אתה יודע שכשאני מבטיח, אני גם מקיים.״
אני לוקח אוויר לקראת עליית שלב במשא ומתן. אני כבר יודע שאין לי מה להפסיד.
״אז תן לי לעשות טלפון. לא אכפת לי שתאזינו, אבל אני רוצה לדבר עם אח שלי. אחרת אני לא משחק בהצגה שלכם.״
נדב הסתכל עלי רגע, ואז חייך חיוך מקפיא דם. ״זו היתה הפעם האחרונה בה איימת עלי. אני ועוד הרבה אנשים הגענו לאירוע הזה כדי לסכם ולהמשיך הלאה. ומבחינתך הלאה זה אומר לקבל את כל הזכויות של נאשם במדינת ישראל, כולל עו"ד. עכשיו קום ותעשה מה שאומרים לך.״
נדב קם ומושיט לי יד. אני מתרומם בגניחות כאב, מתחרט שניסיתי להתחכם עם נדב. הכול תלוי בו, ואני נשבע לעצמי לא לעצבן אותו יותר. הרגל בקושי זזה, ואני צולע אחרי נדב לכיוון קונוס כתום שמעליו שלט: 1. שני שוטרים במדים עומדים ליד הקונוס, אחד מהם מסתכל עלי ואז יורק על הכביש. אני שומע מישהו קורא ״רונן, רונן,״ ומביט שמאלה. על המדרכה הרחוקה ניצבים מחסומי משטרה מברזל ומאחוריהם המון אנשים. המון. מאות. והם צועקים את שמי. ואז אני מבין שהם מקללים אותי.
״אל תקשיב להם. מעכשיו אתה מדבר רק איתי. ומעכשיו הכול מצולם. אם תעשה את זה טוב נעוף מכאן תוך חצי שעה. אם תזייף — נישאר כאן עד הבוקר. הבנת?״
הבנתי. הצרחות מסביב לא פוסקות. הרעש מכאיב לי באוזניים, בעיניים, בחזה. שלושה שוטרי יס״מ נצמדים אלי, ממש עוטפים אותי מהצדדים ומאחור. אני מריח המון דברים. את הזיעה של השוטרים, העשן של מנועי הגנרטורים, עוף בערימת חמגשיות בארגז של טנדר שחונה בסמוך. אולי אבקש מנדב חמגשית אחת? אין לי מושג מתי אכלתי בפעם האחרונה. בחור נבוך ניגש אלי ומצמיד לי מיקרופון לסרבל, ואז לוקח מצלמה ומעליה פנס חזק שמסנוור אותי ואומר, ״מוכן.״
נדב אמר לי להתחיל. ויתרתי על החמגשית והחלטתי שאני מתמקד בפנס, מביט עמוק לתוכו. ידעתי שזה יסנוור אותי ולמעשה יגרום לעיוורון זמני. תוך כמה שניות לא ראיתי כמעט כלום מסביבי, אבל ממילא אני לא הולך לבד אז אין סכנה שאפול. נזכרתי בשורה של מאיר אריאל על ארול, איך ״גוררים אותו שני אלה,״ ובלב אמרתי לעצמי, ״בסוף מצאו אותו זרוק מתחת עץ אשכוליות אחד.״
״קדימה רונן, לאן אנחנו הולכים?״
״אנחנו הולכים עכשיו למקום בו עצרתי וירדתי מהרכב.״
התקדמתי כמה מטרים עם הפמליה הצמודה ועצרתי ליד אחת המכוניות. ״פה.״
״ושלושת האחרים ירדו איתך מהרכב כאן?״
״כן,״ אמרתי.
״תן לי תשובה מלאה.״
״שלושת האחרים ירדו מהרכב כאן.״
אני יודע שזה לא נכון אבל אני חייב לרצות אותו. אם אתן להם מה שהם רוצים, הם יטפלו בי יותר טוב. ראיתי שחזורים כאלה בטלוויזיה ובסרטים. כולם הרי יודעים שזו הצגה, אז עכשיו גם אני שחקן. אין לי מה להפסיד.
אנשים בקהל צורחים כמו משוגעים. שורקים. מניפים אגרופים. אני מזהה שיירה מאורגנת ומנסה להבין מה הם שרים. רותלוברולו? פתאום מבין שזה ״לירות לו בראש,״ ומרגיש זיעה קרה בגב. מאות אנשים צורחים את המילים בכוונה מלאה. הם רוצים שיירו לי בראש. בחיים לא שנאו אותי ככה. בחיים לא פחדתי ככה. אני לא מסתכל לכיוון של האנשים, ובלב אני מגביר את הווליום של ״ארול״, ומנסה להיזכר בהמשך השיר. ״חשבו שזהו זה, הרי הכול יכול להיות מחד, מאידך התברר שזה לפי שעה בסדר.״ אני לא משוכנע שאלו המילים, אבל אני שר אותם בפול ווליום של דממה והן מתגברות על הצעקות שמגיעות מכל הכיוונים ועל הפנסים שמציפים באור לבן ויוצרים המון צלליות קלושות של מכוניות ואנשים.
אני רוצה לגמור עם הסיוט הזה, הולך ישר לקדמת המכונית ממנה יריתי במחבל השלישי, שהחזיק את הילדה. נעמד ליד מכסה המנוע של הרכב, ולא יודע מה נדב רוצה שאומר. מעבר למחסומים צרחות מטורפות. אני מצליח לזהות: "תירו בו! רונן בן מוות! בוגד!"
נדב מצטרף בראש שיירה ארוכה של אנשים שנעמדים מולי ומצדדי. שלושת היס״מניקים נראים לחוצים מהצרחות וממש נצמדים אלי, עיניהם תרות אחרי בעיות פוטנציאליות. נדב אומר לי לשכב על מכסה המנוע. אחד היס״מניקים עוזר לי לעלות. השני קופץ על גג הרכב, סורק את הסביבה. מישהו נותן לי רובה מפלסטיק. אני מחזיק את הרובה שלא שוקל כלום ולא יודע מה לעשות איתו. מכוון. נדב מצביע על הגלגל השמאלי הקדמי של המרצדס: ״כאן ירה בך השוטר סעדון?״
״כן.״
״תן לי תשובה מלאה.״
״כאן ירה בי השוטר סעדון.״
סעדון נשמע לי מוכר, אבל אין לי מושג מאיפה. מה זה משנה עכשיו.
חשבתי שאזכה לכמה שעות שינה. לפי הריח, חזרנו לאותו מקום בו ביליתי את המי־יודע־כמה ימים אחרונים. כשהורידו את הברדס התאכזבתי לגלות שאני בחדר חקירות פשוט, בלי ריפוד ובלי קפה. כואב לי כל כך בגב ובכתף. אני מרגיש שהגוף שלי פשוט מתפרק. לא מסוגל להזדקף בכיסא. יד שמאל שלי רועדת כמו היד של אבא, בתחילת המחלה שלו. מעניין אם אפשר לקבל פרקינסון מטראומה? ואולי לא קיבלתי אותה עכשיו אלא ירשתי כבר מזמן את המחלה המחורבנת הזאת, והבלגן של הימים האחרונים רק האיץ את התהליך? אני נזכר ברמי, עו"ד שמתמחה בתאונות עבודה. הוא הגיע אלי להתייעצות בקשר לתביעה נגד נגרייה אחרת, וכששמע על פריצת הדיסק שלי הציע לי לתבוע את ביטוח לאומי. חשבתי אז על ההתייצבות המביכה בוועדות הרפואיות של ביטוח לאומי והחלטתי לוותר על התענוג. עכשיו דמיינתי איך רמי תובע את ביטוח לאומי, השב״כ והמשטרה, על רשימת הנזקים שצברתי בימים האחרונים — מחור בכתף דרך התקף לב ועד פרקינסון. אני מוותר על הכול, רק שייתנו לי ללכת מכאן.
כאילו שדיברתי בקול רם, שני השומרים נכנסים, שמים ברדס ואזיקים, ולוקחים אותי בחזרה לתא. אני גמור מעייפות וכאבים, חייב לישון. מתרסק על מיטת הבטון ונרדם.
דקה אחרי, אני חוטף בעיטת התעוררות. לא מצליח לקום מהמיטה. שתי ידיים תופסות אותי בשיער ומושכות עד שאני עומד זקוף. ברדס, אזיקים, וחוזרים לאותו חדר בו הייתי לפני רגע. הם פשוט רוצים לשגע אותי ונראה שזה מצליח.
אחרי הגירושין הופעלו עלי לחצים מחברים להכיר ״מישהי חדשה״. אפילו ארז ויעל ניסו לשדך לי חברה ותיקה של יעל שגם היא גרושה טרייה. בפגישה הראשונה היא שאלה אותי אם ניסיתי פעם אקסטזי ואם בא לי לנסות איתה. סירבתי בנימוס ושם זה נגמר. אחר כך נכנסתי לקבוצות של הגימ״לים — גרושים וגרושות שמחפשים להכיר, וגם משם לא יצא לי שום דבר טוב. זה היה שוק בשר וירטואלי שבסיומו קובעים לקפה או למסעדה. הייתי בשלושה דייטים כאלה, ובשלושתם ביליתי את רוב הזמן בלענות על שאלות לגבי מצבי הכלכלי. הרגשתי שאם במקום לבוא הייתי שולח הצהרת הון, זה היה הרבה יותר יעיל. אם צריך זוגיות, היא תבוא לבד, אמרתי לעצמי ואני באמת מאמין בזה. השבוע עם ג׳וסלין היה נהדר, והרגשתי שאני נהנה מכל רגע, אבל אף פעם לא הרגשתי כמיהה לזוגיות. הרגשתי שיש לי כל מה שאני רוצה בחיים, ובשעות שאחרי העבודה אני תמיד מעדיף לקרוא, בטח לא לצאת למסעדות ובארים. נזכרתי בערב שלפני הפיגוע המטורף הזה. דווקא באותו ערב יצאתי לדייט ראשון עם רונית, שהסתבר שהיא קצינת משטרה די בכירה, גרושה עם תאומים בצבא. הכרנו יומיים קודם, כשחניתי מחוץ לסניף הבנק שלי. מסתבר ששנינו נסענו לאחור לתוך אותו מקום חניה בלי לראות זה את זו, והמכוניות התנגשו. יצאנו מהמכוניות ושנינו התחלנו לצחוק. זו באמת היתה תאונה מצחיקה בה שני הצדדים אשמים במידה שווה. הצעתי לה ללכת לקפה הסמוך כדי לא להחליף פרטים בשמש, והיא הסכימה. ישבנו שם חצי שעה ופטפטנו, ואז הזמנתי אותה לארוחת ערב במוצ״ש. הארוחה היתה נחמדה, אבל שנינו קלטנו שאנחנו לא מתאימים. היא היתה מכורה לעבודתה במשטרה, ואני הייתי בעולם שלי. נפרדנו בידידות, ולמחרת העולם שלי התהפך. בטח היא מספרת לשוטרים שעובדים איתה שערב קודם היא בילתה עם המחבל הרביעי.
נדב נכנס עם תיקיית קרטון ביד, והתיישב מולי. בעצם זה מה שאני עכשיו, המחבל הרביעי. וכל העולם רואה את זה עכשיו בטלוויזיה.
מאחורי נדב יש מראה גדולה. אני מניח שצופים בנו.
״כל הכבוד לך על שיתוף הפעולה ואמירת האמת בשחזור. נשאר רק עוד עניין קטן להיום, ואז אני משחרר אותך לשינה מתוקה וארוכה. עוד מעט אנחנו נוציא אותך מחוץ לבניין, ובמקרה יהיה שם עיתונאי עם מצלמה שיצעק לך משהו. לא משנה מה הוא ישאל, אתה תענה לו שאתה רוצה לבקש סליחה מכל המשפחות. תאמין לי שבמצבך, זה הדבר הכי נכון להגיד עכשיו. תחזור אחרי — אני רוצה לבקש סליחה מכל המשפחות.״
״אני רוצה לבקש סליחה מכל המשפחות.״
״יופי. רק תזכור שאם תתחכם, תחטוף. אתה מבין את זה?״
״מבין.״
יוצאים החוצה, ושם מורידים לי את הברדס. ליד דלת ברזל גדולה מחכה קלמנצה השמן. הוא תוקע לי אצבע קטנה ושמנמנה בחזה ואומר בשקט, ״אל תעשה חוכמות כי אנחנו נשמיד אותך, הבנת?״
שוב הבנתי.
קלמנצה מסמן לשני מאבטחים לקחת אותי, והם מובילים אותי לכיוון שער היציאה ממגרש חניה גדול. בריזה עם ריח נעים של סתיו אופפת אותי, ואני שואף לריאות נשימה עמוקה של ניקיון עם ניחוח קל של יערת הדבש. נקישה מתכתית קלה ושער הברזל נפתח מעט. מולנו עומד מישהו עם מצלמה קטנה, ולצדו אני מזהה את אחד מכתבי הפלילים בטלוויזיה.
״רונן, אתה מתחרט על מה שעשית?״ איזו הפתעה. לקחתי שאיפה אחרונה מהאוויר המתקתק, והבנתי שכמו בשיר של אלביס, it's now or never. הרגשתי שנשארה לי עוד טיפה של כוח להתנגד, כמו סוללה של טלפון עם שני אחוז. אפשר לנסות להתקשר, אבל יש מצב שהמכשיר פשוט יכבה. אמרתי לעצמי בלב, אידיוט, אל תעשה את זה, הם יפוצצו אותך במכות, אבל ידעתי שאני חייב. הסתכלתי לתוך העדשה ואמרתי בקול רם וברור, ״שמי רונן אבני. אני עובר עינויים. מכריחים אותי להודות במשהו שלא עשיתי.״
אחד המאבטחים מושך אותי בחזרה לכיוון השער. השני קופץ על המצלמה, לחסום את קו הצילום. הרגליים שלי מסתבכות באזיקים ואני נופל. המאבטח נשכב עלי ומרתק אותי לרצפה, הרגל שלו בדיוק על החוליות התחתונות שלי. אני לא יכול לנשום, מרגיש שהנה הכול נגמר. תיכף יהיה אור לבן גדול ואחריו כלום. יכול להיות שככה מתים?