עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות לקחים לעם היהודי

1

"ציביליזציה" או "תרבות"?

אנו קוראים ליהדות "ציביליזציה" בהיעדר מונח טוב יותר, בעקבות התפיסה שהציעו ב־1934 מרדכי מ' קפלן ואחרים.[6] המונח "ציביליזציה יהודית" אינו מתבקש מאליו, משום שרוב היהודים המודרניים הלא־אורתודוקסים החיים בתפוצות משתייכים לכמה ציביליזציות חופפות, והוא הדין גם ברבים מהיהודים בשלהי תקופת האימפריה הרומית. לרבים, היהדות היא "ציביליזציה במשרה חלקית": הם אמריקאים ויהודים, צרפתים ויהודים, וכדומה. ב"ציביליזציה היהודית" אנו כוללים את מלוא ההיסטוריה של ישראל ושל העם היהודי: זהו חוט שני של המשכיות לאורך זמן ושל זיקות במרחב. לשום שפה אירופית אין מונח שאינו שנוי במחלוקת המתאר קבוצה משתנה ופזורה של בני־אדם המחזיקה בהיסטוריה של יותר משלושת אלפים שנה. כמה היסטוריונים סינים משתמשים במונח הסיני לציביליזציה כמתאים ביותר ליהודים, לאחר שעמדו על כך שאריכות ימיה של הציביליזציה היהודית משתווה לשלהם.

עד שלהי המאה השמונה־עשרה, הכול קראו ליהודים "עם" או "אומה", למרות היעדרו של בסיס טריטוריאלי. ייחודה של אומה זו היה בדת המיוחדת לה. אך עם בוא ההשכלה והאמנציפציה, שני המונחים כאחד נעשו בעייתיים. במילה "אומה" ניתן להשתמש אך ורק ביחס לישראל, שכן יהודי התפוצות הצטרפו למדינות־האומות של העולם כאזרחים שווי־זכויות. "דת" הפכה להיות במאה התשע־עשרה ההבחנה הסבירה היחידה מבחינה פוליטית וחברתית ליהודי המערב, אבל מציין זה נעשה עתה בעייתי גם הוא. "עם" עודו מונח מקובל ברבים ליהודים; מחקר זה ישתמש בו כשווה־ערך לציביליזציה.

קפלן ואחרים, ביניהם המסאי אחד העם (1856-1927), עמדו על כך שיהודים רבים רוצים להישאר יהודים אף שאינם עוד דתיים, ושיש ביהדות רכיבים שאינם מעוגנים בדת, או מעוגנים בה רק חלקית. קפלן כתב שהרכיבים האלה כוללים, מלבד הדת, גם את "ההיסטוריה, הספרות, השפה, הארגון החברתי, המנהגים העממיים, אמות־המידה להתנהגות, האידיאלים החברתיים והרוחניים והערכים האסתטיים," והוסיף בעמוד הבא של ספרו כי ציביליזציה כוללת "הצטברות של ידע, מיומנויות, כלים, אמנות, ספרות, חוקים, דתות ופילוסופיות".[7] דומה שהגדרה שנייה זו מכסה את היריעה כולה, משום שהיא כוללת גם גורמים כלכליים וטכנולוגיים. קפלן טען שכל רכיבי הציביליזציה הללו מצויים בעם היהודי, אך הוסיף וטען, בדומה לאחרים, כי שיקומו של בית לאומי בארץ ישראל הוא התשובה מחויבת המציאות לשאלה כיצד להבטיח את עתיד היהדות כציביליזציה.

אבל אפילו אצל קפלן, המונח "ציביליזציה" היה יותר ערטילאי מאשר מציאותי. הסוציולוג הישראלי שמואל נח אייזנשטדט תרם להרחבת השימוש במונח זה משום שהמושגים "דת", "אומה" ואפילו "עם" לא התאימו לתפיסת ההיסטוריה של היהודים. את ההיסטוריה שלהם יש לראות כהיסטוריה של ציביליזציה, בין השאר משום שהדבר מאפשר השוואות עם ציביליזציות מאריכות־ימים אחרות.[8] שלא במפתיע, החיפושים אחר מונח מתאים עדיין נמשכים. בסביבות 2007 הופיע בדפוס מונח חדשני: עַמִיּוּת.[9] ימים יגידו אם המונח החדש הזה, בהתייחס ליהודים, יפלס את דרכו לעברית ולשפות העולם, בדיבור או בכתיבה.*

[* המילה המקבילה באנגלית, "Peoplehood", אינה מצויה במילונים המוכרים של שפה זו ואינה ניתנת לתרגום לצרפתית, לגרמנית או לאיטלקית, בין השאר. המונח שבו בוחר מחבר זה או אחר בהתייחס ליהודים משקף את כוונותיו. המבקשים לחזק את תחושת הקהילתיות והסולידריות בקרב היהודים מדברים על "העמיות היהודית" שלהם משום שמונח זה מדגיש גם את ייחודם של היהודים. המבקשים להבין טוב יותר את העבר ואת ההווה של היהודים מתארים אותם כציביליזציה, על-מנת לאפשר השוואות אנליטיות בינם לבין ציביליזציות אחרות, ובכך לחשוף לעין את מאפייניהם הבולטים.]

ציביליזציות, וכמוהן הדתות שעמן הן מזוהות לפעמים, הן הישויות הגדולות והעמידות ביותר בהיסטוריה העולמית. פעמים רבות היה משך קיומן גדול מזה של מדינות ואימפריות. כיום מתפשטת ההתעניינות בציביליזציות אל מחוץ לחוגים האקדמיים, אל ממשלות ואל הציבור הרחב, שהוזהר כי העולם עושה את דרכו ככל הנראה אל "התנגשות ציביליזציות". "הפוליטיקה הגלובלית היא הפוליטיקה של ציביליזציות," אומר סמואל הנטינגטון.[10] היסטוריונים ופילוסופים חיברו היסטוריות משוות של ציביליזציות זמן רב בטרם נכנסה המילה עצמה לשימוש. הדוגמה המפורסמת ביותר מהעת העתיקה נכתבה על־ידי "אבי ההיסטוריה", היווני הֶרוֹדוֹטוֹס (484 בקירוב - 425 לפנה"ס), שספרו היסטוריות מתאר כל ציביליזציה שהיתה ידועה ליוונים בזמנו, לרבות "התנגשות הציביליזציות" החשובה ביותר של התקופה, מלחמות היוונים בפרסים. במאה השמונה־עשרה קמו שני הוגי דעות גדולים שחיברו, בין השאר, היסטוריות עולמיות של ציביליזציות, וגם אם לא נזכר המונח הזה בכתביהם, בכל זאת הם מכסים את כל ההתגלמויות שמנה קפלן. האחד הוא ווֹלטֶר, שחיבר ב־1756 את המסה על מנהגי האומות ורוחן ועל עובדות ההיסטוריה העיקריות משרל הגדול ועד ימינו, והשני הוא יוהן גוטפריד הֶרדֶר, שכתב בין 1784 ל־1791 את ספרו רעיונות על הפילוסופיה של ההיסטוריה של האנושות. ספרים אלה, שנעשו מפורסמים בשעתם ורבים קראו אותם, מכילים בין השאר הרהורים על עליית אומות וציביליזציות ועל שקיעתן.

השם "ציביליזציה" הוא פרי הנאורות האירופית. הוא הופיע אחרי אמצע המאה השמונה־עשרה בשפות האירופיות העיקריות - אנגלית, צרפתית וגרמנית - ונלקח מפועל שכבר היה קיים לפני־כן: to civilize, שפירושו (בקירוב) הוא "להפוך [את פלוני] לבן־תרבות".* הציביליזציה נועדה להבדיל בין עולם הקִדמה לבין עמים "פרימיטיביים" או "ימי הביניים החשוכים" - שיפוט ערכי שהמילה איבדה בינתיים את רובו אם לא את כולו. באנגלית ובצרפתית, ציביליזציה היא על־פי־רוב מושג גורף החובק את הישגיו החומריים והתרבותיים, כלומר הלא־חומריים, של עם, את מנהגיו ואת ארגונו הפוליטי. בשתי השפות רכשה הציביליזציה כפל משמעות. לכל עם יש ציביליזציה משלו, או הוא משתייך למשפחה של ציביליזציות קרובות, למשל הלטיניות; אבל ישנה גם ציביליזציה משותפת לאנושות כולה, הכוללת מגמות והישגים במדע, בטכנולוגיה, בתעשייה ואפילו בתרבות, שהכול יכולים להיות שותפים לה. בגרמנית, לעומת זאת, המילה Kulturנעלה יותר מ־Zivilisation. היא מייצגת את ההישגים הרוחניים והאמנותיים, שערכם גבוה מזה של הישגים טכניים וחומריים גרידא. אלה האחרונים, הם המקובצים בדרך־כלל במסגרתה של Zivilisation. מחקר זה מאמץ את המובן הרחב של המונח באנגלית ובצרפתית, על כפל משמעותו.

[* שם העצם האיטלקי civiltà, שפירושו חיים בעיר ("עירוניות") בניגוד לחיי הכפר הפרימיטיביים, הוא הרבה יותר עתיק. הוא הופיע כבר במאה הארבע-עשרה, ואפשר שראשיתו אצל דאנטה. בשפות עתיקות כמו עברית (ראו פרק 2), יוונית ולטינית, אין שם נרדף מדויק למילה ציביליזציה. המונח הסיני המקביל הוא וֶן מִינג, שפירושו המילולי "הכתבים המזהירים", והוא מביע את הכבוד העמוק שרוחשים הסינים למילה הכתובה. בעברית, המקבילה הבלשנית המדויקת לוון מינג היא כתבי הקודש, מונח המשמש במשנה ובמקורות הרבניים הקדומים לציון אחדים מספרי התנ"ך, שהורחב לאחר זמן רב עד שהקיף את מלוא הקנון התנ"כי. המונח הסיני קרוב יותר מכל מונח מערבי אחר לתפיסתו של היהודי האדוק את התשתית ואת המטרות של ה"ציביליזציה" שלו. על המונח "כתבי הקודש" ראו: שמלצר, מחקרים בביבליוגרפיה יהודית.]

ציביליזציות מגדירות את תחומיהן בעצמן, על־פי הדימויים העצמיים שלהן והיעדים שהציבו לעצמן. היקף תחומן נתון לשינוי ושנוי במחלוקת בין אידיאולוגיות יריבות. הוא יכול להיות חובק־כול, כמו אצל דתות של התגלות הרואות לעצמן שליחות להמיר את דתם של כל באי עולם, או מוגבל, כמו אצל ציביליזציות שבטיות רבות. זאת ועוד, הגדרתה של ציביליזציה תלויה לפעמים באמות־המידה של התחום המדעי שהתבקש לספק אותה.[11] אותה הציביליזציה עצמה עשויה לבוא לכלל ביטוי בדרכים מרובות, הכוללות מרחב גיאוגרפי, חברה, כלכלה, מנטליות משותפת, המשכיות או כל אלה גם־יחד. בספרות המקצועית של מדעי החברה מקובל השימוש במונח תרבות לא פחות מאשר בציביליזציה, אבל הקו המפריד אינו ברור תמיד. דברים אלה אמורים למשל בשפה האנגלית: כשהתחילו אנתרופולוגים בריטים להשתמש במונח culture(תרבות) במאה התשע־עשרה, ניטשטש הקו המפריד. בדברם על תרבותיות, ילידיות או "פרימיטיביות" הם התכוונו בדרך־כלל לכל ההתגלמויות המיוחסות על־פי־רוב ל־civilization, לרבות החומריות והטכניות.*

[* האנתרופולוג האנגלי אדוארד טיילור פרסם ב-1871 את ספרו רב-ההשפעה תרבות פרימיטיבית, שבו כתב כי תרבות כוללת "ידע, אמונות, אמנות, מוסר, חוק, מנהג וכל יכולת והרגל מכל סוג שרוכש אדם כבן החברה". מפורסם לא פחות ממנו היה ברוניסלב מלינובסקי, המומחה למֶלָנֶזיָה, שהגדיר תרבות כ"חפצים, סחורות, תהליכים טכניים, רעיונות, הרגלים, ערכים" הכוללים כל רכיב של הציביליזציה שאפשר להעלותו על הדעת. ראו: Burke, What is Cultural History?, p. 29.]

הגם שיש רק ציביליזציה יהודית אחת, יש הרבה תרבויות יהודיות. באסופה החשובה תרבויות יהודיות (2002)[12] ניתן לראות כי תרבויות יהודיות רבות ושונות צמחו מיחסי הגומלין בין קהילות יהודיות לבין התרבות, השפה והדת של העמים שבתוכם ישבו. חשוב לזכור היטב את צביונה הכפול הזה של ההיסטוריה היהודית: ציביליזציה יחידה ותרבויות שונות, אם כי קרובות זו לזו, או כלשונו של מאיירס, "תרבויות מרובות הפועלות בתוך קולקטיב יהודי ייחודי בעליל".[13]

הלשון היא בעיה. המילה העברית המודרנית "ציביליזציה" נשאלה בזמן האחרון מן השימוש במונח זה ביידיש או ברוסית. המילה העברית המקורית הסמוכה ביותר אליה היא "תרבות", המופיעה בתנ"ך רק פעם אחת, ובהקשר שלילי מאוד: משה הוקיע את בני עמו כ"תרבות אנשים חטאים" (במדבר ל"ב י"ד). העברית הרבנית המשיכה להשתמש במילה זו, לעתים במובן שלילי ולעתים כמונח נייטרלי שמשמעותו חינוך או גידול.[14] אחד העם (1856-1927) היה אחד הבולטים ביותר מבין המחברים היהודים בתחילת המאה העשרים שעסקו בעתיד היהודים. בדרך־כלל תיאר את היהודים כ"עם" או כ"אומה", אבל דומה שלא היה לו עניין רב בהתפלפלות סמאנטית על שאלת המונח המתאים ביותר לקולקטיב היהודי או למורשת היהודית.*

[* אחד העם השתמש במילה "תרבות" בעיקר בצירוף "בן-תרבות", או "בני-תרבות", בהתייחס לאנשים או לעמים, במובן הגרמני הרחב של המילה.]

בתחילת המאה העשרים לבש המונח תרבות חשיבות רבה בתנועות התרבות והלשון העברית באירופה המרכזית והמזרחית. כמה וכמה אגודות שפעלו בתחומים אלה, כמו גם בתי ספר עבריים, אף נשאו את השם תרבות. ההיסטוריון דוד ביאלה הגדיר את התרבות היהודי כ"מגוון הביטויים - כתובים או אמורים בעל־פה, חזותיים או מילוליים, חומריים או רוחניים - שבאמצעותם מביעים יצורי אנוש את התנסויות חייהם כדי להעניק להם משמעות".[15] אפשר להוסיף על כך שהתרבויות היהודיות מבטאות לא רק את "התנסויות החיים" אלא גם את התנסויותיהם של דורות קודמים. אלמלא כן, הגדרתו של ביאלה את התרבות זהה כמעט לגמרי לשימוש האנגלי או הצרפתי במילה "תרבות", המצומצם יותר.