המתנה

לילי

נבהלתי. הטלפון בדרך כלל לא מצלצל בשבע בבוקר. אני זה שמתקשר להגיד בוקר טוב לבָּנות, אבל קצת יותר מאוחר. זאת היתה הבת הגדולה שלי. והיא געתה בבכי.

"אבא, לילי מתה. מצאתי אותה בבוקר מתה בכלוב שלה."

לילי היתה הארנבת שלה.

בכי.

שתיקה ארוכה, שלי.

"תגידי לי אַוורָה, כמה שנים לילי אצלנו?"

"לא הרבה, אבא, חמש־שש."

"טוב, אַוורָה, זה בערך מֶשֶך החיים של ארנבות," אמרתי בלי לחשוב הרבה.

בכי.

"מהרגע שאנחנו נולדים, מתוקה שלי, אנחנו יכולים להיות בטוחים רק בדבר אחד: שנמות."

כל מה שמתחיל גם נגמר.

וכל מה שנגמר גם מתחיל מחדש.

"בשש שנות החיים שלה לילי חייתה לפחות מאה שנים של חיי אדם. היו לה גורים, היא חייתה באושר, אהבה והיתה נאהבת. מעטים האנשים שזוכים לחיים טובים כמו שהיו ללילי, מתוקה שלי."

שתיקה בעברו האחר של הקו.

"בסופו של דבר כולנו נעבור מן העולם, אהובה שלי. לילי חייתה מאה שנים. כמה שנים את מתכוונת לחיות? מאתיים? שלוש מאות?"

רמז לחיוך.

ילדים צריכים להכיר את עובדות החיים כבר מגיל צעיר. לא להשלות את עצמם שהחיים ינהגו בהם בכפפות של משי. וכך לקחתי את המעדר של אבא שלי, את לילי בקופסה שלה, ואת הבנות מבית הספר.

"רוצות שנקבור אותה יחד?" הקטנה הסכימה מיד. הגדולה בלעה רוק ובסוף הנהנה. נסענו לגבעה האהובה עלינו, בווּליאגְמֶני. מקום שמֶרחבֵי הים מזהיבים בו אחרי הצהריים.

חיפשנו באדמה הסלעית עד שמצאנו חלקה של עפר. חפרתי בור קטן. הוצאתי את לילי בזהירות מתוך הקופסה. היא היתה עטופה בנייר קרפ. כמו כלה קטנה. הרמתי אותה בזרועותי כדי לשים אותה בבור. הגדולה לא נתנה לי. היא לקחה לי אותה מהידיים, כמו אמא שלוקחת ילד. היא הסירה מעליה בזהירות את הנייר. היא קירבה אותה אל הפנים הקטנות שלה. היא נתנה לה נשיקה אחרונה. היא הניחה אותה בעדינות בבור, ושמה לידה כמה עלי חסה כדי שלא תהיה רעבה.

"תעצמי עיניים, לילי שלי," היא אמרה לה. היא כיסתה אותה בנייר הדק, כאילו היא מכסה אותה במיטה שלה. אחר כך הן שמו לידה כמה רקפות וכיסו אותה באדמה. הן הציבו שתי אבנים גדולות כדי שנזכור איפה נחה הארנבת האהובה שלנו.

אחר כך הלכנו לאכול גלידה.

"הכול חלק מהחיים, בנות. הכול אחד. רק אנחנו בני האדם מפרידים את הדברים ל'טובים' ו'רעים'. טיפות הגשם ואור השמש הם אחד. חיים ומוות — אחד. אהבה ופחד — אחד. מישור והר — אחד. ים רגוע וים סוער — אחד. אחרי ימים שטופי שמש פורצת סופה פתאומית. אחרי הקיץ בא החורף. אחרי הטוב בא הרע. פעם אהבתי רק חצי מכל אלה, אבל מאז למדתי לאהוב הכול," אמרתי בתקווה להמתיק את הגלולה המרה.

לא חיכיתי לתשובה. אבל התשובה הגיעה מהקטנה:

"זאת אומרת שעכשיו, אבא, אתה אוהב את מה שאתה לא אוהב?"