תל אביב - קיץ קטלני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תל אביב - קיץ קטלני

תל אביב - קיץ קטלני

3.3 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

אבי גולדברג

אבי גולדברג, למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין. מחבר ספרים ומתרגם. פרסם במדור סיפורים מהחיים וערך את תחום ספרות המתח והבלש באתר התרבות יקום תרבות. כתב את קובץ הסיפורים "חוף בלי ים" 2009 ואת הספרים "מסדר קוזימה" 2007 "רצח בטור דה פראנס" 2012 "אל תקרא לי סוחוי" 2016 "המדריך הקליל לחוכמת הנדל"ן 2018. "פרידה מפריז" ו"תל אביב קיץ קטלני" ביוזמתו והשראתו התקיימו תחרויות נושאות מענקי עידוד לכתיבת סיפורים קצרים – "תחרות הסיפור הבלשי הקצר", 2016 ו"תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019.

תקציר

קיץ 1949 במדינת ישראל הצעירה היה רווי אלימות. הפשע שבוצע בגן מאיר בתל אביב, זעזע את הציבור ועלה על כולם.
המשפט בו הורשע אחד דוד יעקובוביץ' ברצח הצעיר דני פקטורי אותו לא הכיר, משך את תשומת לב הציבור, שלא היה שלם עם החלטת בית המשפט להרשיע את הנאשם ברצח וגם לא עם החלטת בית המשפט העליון להמיר את ההרשעה ברצח בסעיף הריגה.
תעלומת הרצח והאונס נשארה בלתי פתורה עבור רבים שעקבו אחריה. 
מהפרשה נשארו רק הדים רחוקים, קטעי עיתונות וזיכרונות מרים.
הרומן משחזר בדרך מקורית ומעבד את העבר ואת האירועים והדמויות בפרשה שהסעירה את הציבור בצורה ספרותית .
השילוב בין ההווה לבין העבר הרחוק והדמיון  מציג לקורא סיפור  מעניין ומרתק. 

פרק ראשון

1.
"כשנודע לי שמה של קורבן האונס בגן מאיר באוגוסט 49', נעמי שטיין, נזכרתי מייד באביה, עורך הדין מרדכי מרכוס שטיין ובה, נעמי שטיין הצעירה, הבלונדינית התמירה. נזכרתי בעמידתה הבוטה, החצופה־ משהו, נוכח בית הדין המיוחד לסרבני גיוס ואת הדברים הברורים שנשאה", כך סיפר לי גרישה באחת הפגישות שלנו בברלין. הוא המשיך:
"האיש היה קטן ומקריח, ושער צדעיו אפור, הרכיב משקפי קרן עגולים כמנהג ימים רחוקים. הוא היה כחוש, גופו כמו שחה בתוך חליפתו האפורה שהייתה רחבה מדי. הליכתו הייתה מהירה כמו ברח מרודף או כשל אותם חובשי ספסלי בית המדרש ברחוב אחד העם, שתמיד נחפזו בהליכתם לתפוס את מקומם בישיבה, מבטם היה מופנה מטה אל מרצפות המדרכה להימנע ממפגש עין עם מחשוף של גבירה תל־אביבית. זה היה עורך הדין מרכוס שטיין. כשאני התעניינתי בו בתחילת 1948 הוא היה כבר נשוי בשנית וגר בתל־אביב. 
כשראיתי אותו לעת ערב צועד במורד שדרות בן־ציון ופונה למלך ג'ורג', החלטתי לצעוד בעקבותיו. הוא המשיך על המדרכה המזרחית של הרחוב, מעבר לכביש נָם גן מאיר בדמדומי ערב של מלחמה. הרחוב היה כמעט ריק מהולכים ושבים. תאורת הרחוב עומעמה על ידי הצבע הכחול שבו נצבעה, כמו גם פנסי האוטובוסים הבודדים ששעטו ברחוב ופלטו עשן שחור. החרפת הקרבות בירושלים ובחזית הדרום נסכה בתושבי העיר – שרבים מהם גויסו – אווירת נכאים. האיש שעקבתי אחריו חלף על פני מבנה חד־קומתי – קן תנועת הנוער בית"ר שנואת נפשו, מבלי להביט בו. לאחר כמה דקות של הליכה נמרצת כשהשמש הנוטה מערבה מכה בעיניו, הגיע לכיכר מגן דוד, שם הצטלבו המלך ג'ורג' החמישי ירום הודו עם מפקד צבאו הגנרל אלנבי. מעבר לכביש התנהלה עדיין המולת סוף היום אך זו הייתה מהוסה, וקריאות רוכלים שברגיל נשמעות ברמה היו רק הד רחוק משוק הכרמל הקרוב. מצחצחי הנעליים ומוכרי עיתונים של הבוקר כבר הסתלקו משם. חנות הנעלים "פיל" הייתה ריקה, שמיכות הליטו את חלון הראווה שלה ורצועות אלכסוניות של נייר דבק נמתחו על החלון שמצהיב מלהט השמש הקיצית. 
חבורות צעירים שישבו תמיד בשעה זו על הברזלים בפינה זו של הכרך ופיצחו גרעינים מקונוס של נייר עיתון בהנאה – גם הן כבר נעלמו. האפלה החלה לרדת. האיש הכפוף ודל־ הבשר שאחז בתיק עור ישן אשר בו הניח מן הסתם כריכים וניירות עבודה, המשיך בצעידתו ולא נתן דעתו למתרחש סביבו. דעתו הייתה מוסחת. הוא פנה שמאלה ואז צעד דרומה ברחוב אלנבי לעבר סמטת בית השואבה 8, אל אולם של ארגון ויצ"ו שהועמד לרשותו של בית הדין העליון לענייני משתמטים מגיוס חובה לצבא הגנה לישראל. 
עורך הדין מרכוס שטיין היה האיש שאחריו צעדתי. הוא הגיע מתנשף לסמטת בית השואבה דקות לפני השעה שבע והמתין לשני הנאשמים בסרבנות גיוס, אשר עמד לייצג באותו ערב לפני בית הדין המיוחד, בית הדין העליון לענייני משתמטים מגיוס שעל הקמתו הכריזה הממשלה הזמנית מייד לאחר הקמתה כדי לאכוף את חוק גיוס החובה לצה"ל.
מוסד בית הדין עצמו ומינוי הדיינים בו נעשה בחופזה, מייד לאחר הכרזת המדינה, כמו אחרי כל מהפכה. לאחר הכרזת המדינה מתוקף הכרזה של מנהלת העם, ביום חמישה־עשר באפריל 1948, הועברה הפעילות של מנהלת העם לבניין המרשים של הקרן הקיימת לישראל בסמטה מוצלת ליד רחוב דיזינגוף. 
הדחיפות להקמתו של בית הדין נבעה מהחשש של התפשטות תנועת סרבנות לגיוס הרחב שהושת על הציבור שעד אז היה גיוס של מתנדבים בלבד.
מייד עם מתן ההכרזה על הקמת בית הדין, מונו חמישה דיינים ונקבע כי ישיבתו הראשונה תתכנס באולם של מרכז ויצ"ו שהועמד ללא תמורה לרשות בית הדין לצורך קיום ישיבות בשעות אחר הצוהריים. 
בית הדין נועד לטפל בסרבני הגיוס הראשונים ללא דיחוי 'למען יראו וייראו'".
סרבני הגיוס הראשונים זומנו לדיון ראשון בשעה שבע בערב. דעת בית הדין הייתה נחושה להביא לידיעת הציבור כי ראשוני הסרבנים נענשו ללא שיהוי וזה יהיה גורל האחרים שיופיעו בפניהם.
חשבתי כי הוא עומד לייצג לקוחות, סרבני גיוס באותו ערב. דעותיו של עורך הדין מרכוס שטיין נגד התנועה הציונית ומוסדותיה היו ידועות. 
הפעם לא היו אלה לקוחות רגילים של משרדו הקטן שעמד לייצג, אלא שני ילדיו. הבת נעמי מנישואיו הראשונים לאיטה פקטורי ובנו ירמיהו מנישואיו לאשתו השנייה שרה. לראשונה מאז החל לצעוד, הרים ראשו ובחן מבעד לעדשות משקפיו את הסובב – וזיהה את נציגי העיתונות היומית שזומנו כדי לתת דיווח והד לקהל הרחב על אודות הפעולות הנמרצות שתינקטנה כנגד סרבני הגיוס לצבא הצעיר על ידי בית הדין. הוא הכיר אותם היטב. כלבים פוליטיים, הם נובחים את מה שהעורך מכתיב להם, בין שהם מ"קול העם" הקומוניסטי או מ"דבר" ה"מפ"איניקי" ובין שהם מ"הבוקר" או "למרחב" – הם כולם שופרות פוליטיים המכנים עצמם עיתונות חופשית.
כולם היו שם, חמושים בפנקסים קטנים ותאווה לסנסציות. האיש הקטן היה פעיל פוליטי נמרץ, מוכר על ידי העיתונאים שראו בפעילותו הפוליטית קוריוז משעשע בין המפלגות הממוסדות ולא התייחסו אליו כמנהיג תנועה מהפכנית משמעותית, כפי שהוא ייחס לפעולותיו. אבל התיק שלו במרתף בניין הצירות הסובייטית סיפר את עברו. הוא היה בולשביק שרוף שיצא מהתלם של מוסקווה והיה צריך לקרוא לו לסדר. 
האיש עמד באי־שקט, בחן סביבותיו שוב, ונראה טרוד מאיחור הנאשמים. הוא עמד בחזית הבניין בסמטת בית השואבה, קינח בממחטה צחה את מצחו ועיניו התרוצצו בעצבנות ימינה ושמאלה, כך היה תמיד בטרם הופיע בפני בית משפט וטען את טענותיו. 
פקיד בית הדין המיוחד במדי חקי פשוטים וכומתת ברט שחורה יצא מפתח הבניין והכריז בקול רם שהפר את השקט שברחוב הקטן, שהיה כמעט שומם בשעה זו שבה העסקים והמשרדים כבר התרוקנו מיושביהם, בית הדין יתחיל בדיוני המשפט בעוד דקות מספר". הקהל המועט שהתגודד והעיתונאים שהתגודדו על המדרכה נכנסו לאולם שהוכשר במהירות לשמש את בית הדין המיוחד. דגל כחול לבן של המדינה הצעירה התנוסס מעל הבימה עליה ישבו כבר חמישה דיינים. הקהל תפס את מקומו בשקט, אב בית הדין עורך הדין בר שירה הקיש בפטיש עץ על הדוכן שלפניו וקרא: הנאשם בסירוב לגיוס חובה אדון פרוקופייץ יתייצב לפנינו.
משורת הספסלים האחורית שבאולם קם בחור צעיר שאך זה תפס את מקומו, כמו להרחיק עצמו מאימת בית הדין, והתקדם לעבר דוכן השופטים ונעמד מהסס. ידיו הגדולות חיפשו תנוחה מתאימה למעמד ולבסוף הניח להן להתדלדל לצידיו".
 "אני פרוקופייץ". דבריו נאמרו בלחש ועצבנות רבה ניכרה בו. 
 "בן כמה אתה?"
 "אני בן 36".
"מהי דתך?"
"יהודי".
"ומה מצבך המשפחתי?" 
"אני נשוי ויש לי שני ילדים קטנים".
אב בית הדין פתח את כריכת התיק שלפניו ועיין בכתב האישום הקצר. הוא נשא עיניו אל הנאשם. 
"ובכן, אדון פרוקופייץ, מה תוכל לומר לנו על סיבת השתמטותך מגיוס לצה"ל ביום שבו הוצא צו לגיוס חובה אף לנשים מגיל שמונה־ עשרה ועד גיל שישים ושלוש נשואות או רווקות?"
התובע, עורך הדין שבו, התרומם מהספסל שישב עליו, ביקש רשות להתערב בדיון ואמר:
"הנאשם פרוקופייץ בר גיוס לצבא ההגנה לישראל, הוא נקרא להתגייס על פי צו קריאה שהוצא לציבור תושבי ישראל היהודים ולא התייצב ליחידת הקלט שהוקמה ברמת גן ברחוב יהלום בבניין בית הספר העממי, כפי שנדרש על פי הצו שנמסר לו".
אב בית הדין שאל את הנאשם: 
"האם מודה אתה בעובדות כפי שקרא בפניך התובע?"
"כן, אדוני", השיב בקיצור הנאשם שהחליף את עמידתו בעצבנות מרגל לרגל ופכר את ידיו.
אב בית הדין המשיך לקרוא מתוך כתב האישום: 
"הנאשם הודיע לקצין הגיוס כי הוא מסרב להתגייס מטעמי מצפון ומוכן לשאת בתוצאות סירובו. האם אתה מודה באמור אדוני?"
"כן", השיב הנאשם.
"אתה מוכן לפרט בפנינו את המניע לסירוב לשרת את מדינתנו הצעירה בעת שהיא נאבקת על קיומה, כאשר כל אזרח חייב לתת כתף למאמץ הלאומי?"
"אני פציפיסט, חבר בתא הארץ־ ישראלי של האגודה הבין־לאומית של סרבני מלחמה", השיב הנאשם בקול חלוש.
"אם כך, כל אזרח לדעתך המחזיק בדעות כאלה רשאי לסרב להתגייס להגנת מולדתו?"
"כן", השיב הנאשם בקצרה.
"ואם הרעה תגיע לפתח ביתך ותאיים על שני ילדיך הקטנים, האם גם אז לא תנקוט פעולה להגן עליהם?"
הקהל היה דרוך לשמוע את התשובה מפי סרבן הגיוס והוא השיב בפשטות:
"אכן, לא אנקוט אלימות כדי להגן על ילדיי".
פניו של כבוד אב בית הדין הסמיקו מכעס, "אם כך, אינך חושב שאינך ראוי להיות אב לילדים?"
"לא, אני לא חושב כך".
הרשֶּׁמת השתדלה לרשום את חילופי הדברים במהירות ולא להחסיר את השאלות והתשובות.
"בית הדין יֵצא להתייעצות וישוב עם החלטתו בתוך חצי שעה", הכריז אב בית הדין והכה בפטיש העץ על הדוכן. הקהל התרומם ממקומו כשחמשת חברי בית הדין יצאו להתייעצות בחדר אחורי. הקהל באולם שמר על שקט, מבחוץ נשמעו טרטורם העמום של מנועי אוטובוסים שחלפו מדי פעם לאורך רחוב אלנבי החשוך. חלונות האולם נצבעו בכחול כהה במשיכות צבע גסות ורצועות של נייר דביק הודבקו עליהן באלכסון. 
 זה כמה ימים בצעו מטוסי המצרים גיחות הפצצה על תל־אביב, והתושבים נדרשו להליט את חלונות בתיהם כך שהעיר תשקע מדי ערב בעלטה שתקשה על מטוסי האויב לתקוף אותה. אלא שהאויב ממילא לא טרח לבצע תקיפות לילה ובחר לתקוף את העיר באור יום מלא שוב ושוב ולפגוע בתושביה ללא רחם. 
עורך הדין מרקוס שטיין ישב על ספסל בשורה השנייה כשמימינו ומשמאלו ילדיו, נעמי וירמיהו שהגיעו ממש עם הפתח דלתות האולם, באו להישפט אף הם על סירובם להתגייס לצבא. 
הוא הרהר בהיסטוריה שחזרה על עצמה. רק לפני שמונה שנים במהלך מלחמת העולם השנייה הופצצה תל־אביב באכזריות. מטוסי הפצצה איטלקיים ושל צרפת של וישי פגעו בעיר הצעירה ללא רחם. למרות שתל־ אביב לא הייתה צד למלחמה, אלא עיר הנתונה תחת שלטון המנדט הבריטי, עיר פרזות שלא הייתה מוגנת וגם לא חמושה. המטוסים הגיחו ממערב, בטיסה נמוכה מעל הים בטי, הטילו עליה את חימושם הנוראי. הפצצות שנשמטו מלמעלה היו קטלניות. ממערב לגן מאיר ברחוב בוגרשוב וטרומפלדור נהרגו למעלה ממאה אזרחים שלווים, ועוד אחרים ממזרח לשם ברחוב מרמורק.
עורך הדין שטיין זכר היטב את מוראות המלחמה ההיא ואת אלה שהביאה המלחמה הנוכחית, זו שהוא סרב לקחת בה חלק והשפיע על ילדיו להתרחק ממנה. 
הדיינים נכנסו לאולם והתיישבו על מושביהם מאחורי הדוכן הארוך.
אב בית הדין קרא לנאשם לעמוד: 
"לאחר ששקלנו את דברי הנאשם ואת הסיבות לסירובו לשרת את המדינה ולאחוז בנשק מגן מטעמי מצפון אנו גוזרים עליו שלושה ימי מאסר במתקן צבאי ולאחריהם יגויס הנאשם על ידי צבא ההגנה לישראל וימלא תפקידים בחיל הרפואה או בכוחות הסיוע ולא יאחז בנשק. צר לנו שחלק מתושבי המדינה אינם מתגייסים למאמץ הלאומי בעוד אחרים שופכים דמם בהגנה מפני התקפת צבאות ערב ותושבי ארץ ישראל הערביים".
הרשֶּׁמת העבירה את העתק פסק הדין לחתימת אב בית הדין. זה היה עותק מודפס במכונת כתיבה שיצא מתחת לנייר הפחם, ולאחר שנחתם כדבעי נמסר בתוך מעטפה חומה לידי הנאשם. 
"עליך להתייצב מחר בקלט הקרוב לביתך ללא דיחוי, לרצות את ימי המאסר ולהתחיל בשרות פעיל כפי שיושת עליך".
 הדברים של אב בית הדין ליוו את האשם שכבר היה בדרכו החוצה מן האולם. 
למוחרת בבוקר דיווחו העיתונים על אודות סרבן הגיוס הראשון פרוקופייץ שנשפט ושנגזר דינו, והוסיפו כי משתמטים אחרים הובאו לדין באותו ערב. 
ואכן, מייד כשיצא המורשע פרוקופייץ מהאולם, קרא אב בית הדין מתוך תיק אחר שנטל לידיו: 
"ירמיהו ונעמי שטיין נמצאים כאן?"
הצעירים ואביהם קמו ממושבם ועורך הדין שטיין היטיב את משקפיו והשיב לאב בית הדין: 
"הנאשמים כאן באולם, כבודו, והם מיוצגים על ידיי, אני עורך הדין מרדכי מרכוס שטיין'".
שני הצעירים בראשית שנות העשרים לחייהם, לבושים בבגדים קלים, התקרבו לדוכן. עיני הקהל ננעצו בנאשמת שהייתה גבוהת קומה, שערהּ הבלונדי אסוף באחורי קדקודה ל"זנב סוס", פסיעותיה לעבר הדוכן בטוחות ומעוררות התעניינות והתלחשות. הצעיר שלצידה גבוה ובעל בלורית , הוא היה נאה ומרשים בהופעתו. עמד אביהם, נמוך קומה וכפוף גו, הוא המוח הקודח שמכוון את מחשבתם הפוליטית מגיל צעיר.
עד שעורך הדין שטיין מוצא את מקומו, נוטלת בתו נעמי את העניינים לידיה ומודיעה לבית הדין בשמה ובשם אחיה ירמיהו כי אין הם מוכנים לשרת בצבא העם, "באשר מדובר בצבא של המוסדות הלאומיים הציוניים שאליהם הם מתנגדים. הם חברי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עומד אביהם, הם שוללים את המלחמה בין היהודים לערבים בארץ ישראל ומסרבים לשרת את המאמץ המלחמתי הציוני מכול וכול".
"האם מדובר במניעים של פציפיזם?" שואלת חברת בית דין הגברת וילנסקי.
"מדובר בכך שהמלחמה היא מלחמה של הציונים בערבים ובמלחמה זו אין אנו רוצים לקחת חלק באשר איננו ציונים ואין אנו מזדהים עם מטרות המלחמה".
כאן מתערב האב, עורך הדין שטיין, ואומר:
 "רבותיי וגבירותיי, כבוד בית הדין, אני מייצג את הנאשמים וברצוני להזמין לישיבת בית הדין שבעה עדים מראשי ההנהגה הציונית בארץ ישראל לעדות ובהם את כבוד ראש הממשלה הזמנית שאך זה הוקמה, מר דוד בן ־גוריון, הרב פישמן ומר מרדכי בן ־טוב".
חברי בית הדין מחליפים ביניהם בלחש דעות ולאחר זמן קצר מודיע אב בית הדין כי הוא דוחה את הבקשה. 
"כאן לא יתנהל משפט פוליטי או משפט ראווה, אדוני, אם תרצה להציג את עמדתך תוכל להעיד בעצמך. קבענו את המשך המשפט לשבוע הבא ואז גם נסיים אותו ללא דיחוי נוסף". 

אבי גולדברג

אבי גולדברג, למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין. מחבר ספרים ומתרגם. פרסם במדור סיפורים מהחיים וערך את תחום ספרות המתח והבלש באתר התרבות יקום תרבות. כתב את קובץ הסיפורים "חוף בלי ים" 2009 ואת הספרים "מסדר קוזימה" 2007 "רצח בטור דה פראנס" 2012 "אל תקרא לי סוחוי" 2016 "המדריך הקליל לחוכמת הנדל"ן 2018. "פרידה מפריז" ו"תל אביב קיץ קטלני" ביוזמתו והשראתו התקיימו תחרויות נושאות מענקי עידוד לכתיבת סיפורים קצרים – "תחרות הסיפור הבלשי הקצר", 2016 ו"תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019.

עוד על הספר

תל אביב - קיץ קטלני אבי גולדברג
1.
"כשנודע לי שמה של קורבן האונס בגן מאיר באוגוסט 49', נעמי שטיין, נזכרתי מייד באביה, עורך הדין מרדכי מרכוס שטיין ובה, נעמי שטיין הצעירה, הבלונדינית התמירה. נזכרתי בעמידתה הבוטה, החצופה־ משהו, נוכח בית הדין המיוחד לסרבני גיוס ואת הדברים הברורים שנשאה", כך סיפר לי גרישה באחת הפגישות שלנו בברלין. הוא המשיך:
"האיש היה קטן ומקריח, ושער צדעיו אפור, הרכיב משקפי קרן עגולים כמנהג ימים רחוקים. הוא היה כחוש, גופו כמו שחה בתוך חליפתו האפורה שהייתה רחבה מדי. הליכתו הייתה מהירה כמו ברח מרודף או כשל אותם חובשי ספסלי בית המדרש ברחוב אחד העם, שתמיד נחפזו בהליכתם לתפוס את מקומם בישיבה, מבטם היה מופנה מטה אל מרצפות המדרכה להימנע ממפגש עין עם מחשוף של גבירה תל־אביבית. זה היה עורך הדין מרכוס שטיין. כשאני התעניינתי בו בתחילת 1948 הוא היה כבר נשוי בשנית וגר בתל־אביב. 
כשראיתי אותו לעת ערב צועד במורד שדרות בן־ציון ופונה למלך ג'ורג', החלטתי לצעוד בעקבותיו. הוא המשיך על המדרכה המזרחית של הרחוב, מעבר לכביש נָם גן מאיר בדמדומי ערב של מלחמה. הרחוב היה כמעט ריק מהולכים ושבים. תאורת הרחוב עומעמה על ידי הצבע הכחול שבו נצבעה, כמו גם פנסי האוטובוסים הבודדים ששעטו ברחוב ופלטו עשן שחור. החרפת הקרבות בירושלים ובחזית הדרום נסכה בתושבי העיר – שרבים מהם גויסו – אווירת נכאים. האיש שעקבתי אחריו חלף על פני מבנה חד־קומתי – קן תנועת הנוער בית"ר שנואת נפשו, מבלי להביט בו. לאחר כמה דקות של הליכה נמרצת כשהשמש הנוטה מערבה מכה בעיניו, הגיע לכיכר מגן דוד, שם הצטלבו המלך ג'ורג' החמישי ירום הודו עם מפקד צבאו הגנרל אלנבי. מעבר לכביש התנהלה עדיין המולת סוף היום אך זו הייתה מהוסה, וקריאות רוכלים שברגיל נשמעות ברמה היו רק הד רחוק משוק הכרמל הקרוב. מצחצחי הנעליים ומוכרי עיתונים של הבוקר כבר הסתלקו משם. חנות הנעלים "פיל" הייתה ריקה, שמיכות הליטו את חלון הראווה שלה ורצועות אלכסוניות של נייר דבק נמתחו על החלון שמצהיב מלהט השמש הקיצית. 
חבורות צעירים שישבו תמיד בשעה זו על הברזלים בפינה זו של הכרך ופיצחו גרעינים מקונוס של נייר עיתון בהנאה – גם הן כבר נעלמו. האפלה החלה לרדת. האיש הכפוף ודל־ הבשר שאחז בתיק עור ישן אשר בו הניח מן הסתם כריכים וניירות עבודה, המשיך בצעידתו ולא נתן דעתו למתרחש סביבו. דעתו הייתה מוסחת. הוא פנה שמאלה ואז צעד דרומה ברחוב אלנבי לעבר סמטת בית השואבה 8, אל אולם של ארגון ויצ"ו שהועמד לרשותו של בית הדין העליון לענייני משתמטים מגיוס חובה לצבא הגנה לישראל. 
עורך הדין מרכוס שטיין היה האיש שאחריו צעדתי. הוא הגיע מתנשף לסמטת בית השואבה דקות לפני השעה שבע והמתין לשני הנאשמים בסרבנות גיוס, אשר עמד לייצג באותו ערב לפני בית הדין המיוחד, בית הדין העליון לענייני משתמטים מגיוס שעל הקמתו הכריזה הממשלה הזמנית מייד לאחר הקמתה כדי לאכוף את חוק גיוס החובה לצה"ל.
מוסד בית הדין עצמו ומינוי הדיינים בו נעשה בחופזה, מייד לאחר הכרזת המדינה, כמו אחרי כל מהפכה. לאחר הכרזת המדינה מתוקף הכרזה של מנהלת העם, ביום חמישה־עשר באפריל 1948, הועברה הפעילות של מנהלת העם לבניין המרשים של הקרן הקיימת לישראל בסמטה מוצלת ליד רחוב דיזינגוף. 
הדחיפות להקמתו של בית הדין נבעה מהחשש של התפשטות תנועת סרבנות לגיוס הרחב שהושת על הציבור שעד אז היה גיוס של מתנדבים בלבד.
מייד עם מתן ההכרזה על הקמת בית הדין, מונו חמישה דיינים ונקבע כי ישיבתו הראשונה תתכנס באולם של מרכז ויצ"ו שהועמד ללא תמורה לרשות בית הדין לצורך קיום ישיבות בשעות אחר הצוהריים. 
בית הדין נועד לטפל בסרבני הגיוס הראשונים ללא דיחוי 'למען יראו וייראו'".
סרבני הגיוס הראשונים זומנו לדיון ראשון בשעה שבע בערב. דעת בית הדין הייתה נחושה להביא לידיעת הציבור כי ראשוני הסרבנים נענשו ללא שיהוי וזה יהיה גורל האחרים שיופיעו בפניהם.
חשבתי כי הוא עומד לייצג לקוחות, סרבני גיוס באותו ערב. דעותיו של עורך הדין מרכוס שטיין נגד התנועה הציונית ומוסדותיה היו ידועות. 
הפעם לא היו אלה לקוחות רגילים של משרדו הקטן שעמד לייצג, אלא שני ילדיו. הבת נעמי מנישואיו הראשונים לאיטה פקטורי ובנו ירמיהו מנישואיו לאשתו השנייה שרה. לראשונה מאז החל לצעוד, הרים ראשו ובחן מבעד לעדשות משקפיו את הסובב – וזיהה את נציגי העיתונות היומית שזומנו כדי לתת דיווח והד לקהל הרחב על אודות הפעולות הנמרצות שתינקטנה כנגד סרבני הגיוס לצבא הצעיר על ידי בית הדין. הוא הכיר אותם היטב. כלבים פוליטיים, הם נובחים את מה שהעורך מכתיב להם, בין שהם מ"קול העם" הקומוניסטי או מ"דבר" ה"מפ"איניקי" ובין שהם מ"הבוקר" או "למרחב" – הם כולם שופרות פוליטיים המכנים עצמם עיתונות חופשית.
כולם היו שם, חמושים בפנקסים קטנים ותאווה לסנסציות. האיש הקטן היה פעיל פוליטי נמרץ, מוכר על ידי העיתונאים שראו בפעילותו הפוליטית קוריוז משעשע בין המפלגות הממוסדות ולא התייחסו אליו כמנהיג תנועה מהפכנית משמעותית, כפי שהוא ייחס לפעולותיו. אבל התיק שלו במרתף בניין הצירות הסובייטית סיפר את עברו. הוא היה בולשביק שרוף שיצא מהתלם של מוסקווה והיה צריך לקרוא לו לסדר. 
האיש עמד באי־שקט, בחן סביבותיו שוב, ונראה טרוד מאיחור הנאשמים. הוא עמד בחזית הבניין בסמטת בית השואבה, קינח בממחטה צחה את מצחו ועיניו התרוצצו בעצבנות ימינה ושמאלה, כך היה תמיד בטרם הופיע בפני בית משפט וטען את טענותיו. 
פקיד בית הדין המיוחד במדי חקי פשוטים וכומתת ברט שחורה יצא מפתח הבניין והכריז בקול רם שהפר את השקט שברחוב הקטן, שהיה כמעט שומם בשעה זו שבה העסקים והמשרדים כבר התרוקנו מיושביהם, בית הדין יתחיל בדיוני המשפט בעוד דקות מספר". הקהל המועט שהתגודד והעיתונאים שהתגודדו על המדרכה נכנסו לאולם שהוכשר במהירות לשמש את בית הדין המיוחד. דגל כחול לבן של המדינה הצעירה התנוסס מעל הבימה עליה ישבו כבר חמישה דיינים. הקהל תפס את מקומו בשקט, אב בית הדין עורך הדין בר שירה הקיש בפטיש עץ על הדוכן שלפניו וקרא: הנאשם בסירוב לגיוס חובה אדון פרוקופייץ יתייצב לפנינו.
משורת הספסלים האחורית שבאולם קם בחור צעיר שאך זה תפס את מקומו, כמו להרחיק עצמו מאימת בית הדין, והתקדם לעבר דוכן השופטים ונעמד מהסס. ידיו הגדולות חיפשו תנוחה מתאימה למעמד ולבסוף הניח להן להתדלדל לצידיו".
 "אני פרוקופייץ". דבריו נאמרו בלחש ועצבנות רבה ניכרה בו. 
 "בן כמה אתה?"
 "אני בן 36".
"מהי דתך?"
"יהודי".
"ומה מצבך המשפחתי?" 
"אני נשוי ויש לי שני ילדים קטנים".
אב בית הדין פתח את כריכת התיק שלפניו ועיין בכתב האישום הקצר. הוא נשא עיניו אל הנאשם. 
"ובכן, אדון פרוקופייץ, מה תוכל לומר לנו על סיבת השתמטותך מגיוס לצה"ל ביום שבו הוצא צו לגיוס חובה אף לנשים מגיל שמונה־ עשרה ועד גיל שישים ושלוש נשואות או רווקות?"
התובע, עורך הדין שבו, התרומם מהספסל שישב עליו, ביקש רשות להתערב בדיון ואמר:
"הנאשם פרוקופייץ בר גיוס לצבא ההגנה לישראל, הוא נקרא להתגייס על פי צו קריאה שהוצא לציבור תושבי ישראל היהודים ולא התייצב ליחידת הקלט שהוקמה ברמת גן ברחוב יהלום בבניין בית הספר העממי, כפי שנדרש על פי הצו שנמסר לו".
אב בית הדין שאל את הנאשם: 
"האם מודה אתה בעובדות כפי שקרא בפניך התובע?"
"כן, אדוני", השיב בקיצור הנאשם שהחליף את עמידתו בעצבנות מרגל לרגל ופכר את ידיו.
אב בית הדין המשיך לקרוא מתוך כתב האישום: 
"הנאשם הודיע לקצין הגיוס כי הוא מסרב להתגייס מטעמי מצפון ומוכן לשאת בתוצאות סירובו. האם אתה מודה באמור אדוני?"
"כן", השיב הנאשם.
"אתה מוכן לפרט בפנינו את המניע לסירוב לשרת את מדינתנו הצעירה בעת שהיא נאבקת על קיומה, כאשר כל אזרח חייב לתת כתף למאמץ הלאומי?"
"אני פציפיסט, חבר בתא הארץ־ ישראלי של האגודה הבין־לאומית של סרבני מלחמה", השיב הנאשם בקול חלוש.
"אם כך, כל אזרח לדעתך המחזיק בדעות כאלה רשאי לסרב להתגייס להגנת מולדתו?"
"כן", השיב הנאשם בקצרה.
"ואם הרעה תגיע לפתח ביתך ותאיים על שני ילדיך הקטנים, האם גם אז לא תנקוט פעולה להגן עליהם?"
הקהל היה דרוך לשמוע את התשובה מפי סרבן הגיוס והוא השיב בפשטות:
"אכן, לא אנקוט אלימות כדי להגן על ילדיי".
פניו של כבוד אב בית הדין הסמיקו מכעס, "אם כך, אינך חושב שאינך ראוי להיות אב לילדים?"
"לא, אני לא חושב כך".
הרשֶּׁמת השתדלה לרשום את חילופי הדברים במהירות ולא להחסיר את השאלות והתשובות.
"בית הדין יֵצא להתייעצות וישוב עם החלטתו בתוך חצי שעה", הכריז אב בית הדין והכה בפטיש העץ על הדוכן. הקהל התרומם ממקומו כשחמשת חברי בית הדין יצאו להתייעצות בחדר אחורי. הקהל באולם שמר על שקט, מבחוץ נשמעו טרטורם העמום של מנועי אוטובוסים שחלפו מדי פעם לאורך רחוב אלנבי החשוך. חלונות האולם נצבעו בכחול כהה במשיכות צבע גסות ורצועות של נייר דביק הודבקו עליהן באלכסון. 
 זה כמה ימים בצעו מטוסי המצרים גיחות הפצצה על תל־אביב, והתושבים נדרשו להליט את חלונות בתיהם כך שהעיר תשקע מדי ערב בעלטה שתקשה על מטוסי האויב לתקוף אותה. אלא שהאויב ממילא לא טרח לבצע תקיפות לילה ובחר לתקוף את העיר באור יום מלא שוב ושוב ולפגוע בתושביה ללא רחם. 
עורך הדין מרקוס שטיין ישב על ספסל בשורה השנייה כשמימינו ומשמאלו ילדיו, נעמי וירמיהו שהגיעו ממש עם הפתח דלתות האולם, באו להישפט אף הם על סירובם להתגייס לצבא. 
הוא הרהר בהיסטוריה שחזרה על עצמה. רק לפני שמונה שנים במהלך מלחמת העולם השנייה הופצצה תל־אביב באכזריות. מטוסי הפצצה איטלקיים ושל צרפת של וישי פגעו בעיר הצעירה ללא רחם. למרות שתל־ אביב לא הייתה צד למלחמה, אלא עיר הנתונה תחת שלטון המנדט הבריטי, עיר פרזות שלא הייתה מוגנת וגם לא חמושה. המטוסים הגיחו ממערב, בטיסה נמוכה מעל הים בטי, הטילו עליה את חימושם הנוראי. הפצצות שנשמטו מלמעלה היו קטלניות. ממערב לגן מאיר ברחוב בוגרשוב וטרומפלדור נהרגו למעלה ממאה אזרחים שלווים, ועוד אחרים ממזרח לשם ברחוב מרמורק.
עורך הדין שטיין זכר היטב את מוראות המלחמה ההיא ואת אלה שהביאה המלחמה הנוכחית, זו שהוא סרב לקחת בה חלק והשפיע על ילדיו להתרחק ממנה. 
הדיינים נכנסו לאולם והתיישבו על מושביהם מאחורי הדוכן הארוך.
אב בית הדין קרא לנאשם לעמוד: 
"לאחר ששקלנו את דברי הנאשם ואת הסיבות לסירובו לשרת את המדינה ולאחוז בנשק מגן מטעמי מצפון אנו גוזרים עליו שלושה ימי מאסר במתקן צבאי ולאחריהם יגויס הנאשם על ידי צבא ההגנה לישראל וימלא תפקידים בחיל הרפואה או בכוחות הסיוע ולא יאחז בנשק. צר לנו שחלק מתושבי המדינה אינם מתגייסים למאמץ הלאומי בעוד אחרים שופכים דמם בהגנה מפני התקפת צבאות ערב ותושבי ארץ ישראל הערביים".
הרשֶּׁמת העבירה את העתק פסק הדין לחתימת אב בית הדין. זה היה עותק מודפס במכונת כתיבה שיצא מתחת לנייר הפחם, ולאחר שנחתם כדבעי נמסר בתוך מעטפה חומה לידי הנאשם. 
"עליך להתייצב מחר בקלט הקרוב לביתך ללא דיחוי, לרצות את ימי המאסר ולהתחיל בשרות פעיל כפי שיושת עליך".
 הדברים של אב בית הדין ליוו את האשם שכבר היה בדרכו החוצה מן האולם. 
למוחרת בבוקר דיווחו העיתונים על אודות סרבן הגיוס הראשון פרוקופייץ שנשפט ושנגזר דינו, והוסיפו כי משתמטים אחרים הובאו לדין באותו ערב. 
ואכן, מייד כשיצא המורשע פרוקופייץ מהאולם, קרא אב בית הדין מתוך תיק אחר שנטל לידיו: 
"ירמיהו ונעמי שטיין נמצאים כאן?"
הצעירים ואביהם קמו ממושבם ועורך הדין שטיין היטיב את משקפיו והשיב לאב בית הדין: 
"הנאשמים כאן באולם, כבודו, והם מיוצגים על ידיי, אני עורך הדין מרדכי מרכוס שטיין'".
שני הצעירים בראשית שנות העשרים לחייהם, לבושים בבגדים קלים, התקרבו לדוכן. עיני הקהל ננעצו בנאשמת שהייתה גבוהת קומה, שערהּ הבלונדי אסוף באחורי קדקודה ל"זנב סוס", פסיעותיה לעבר הדוכן בטוחות ומעוררות התעניינות והתלחשות. הצעיר שלצידה גבוה ובעל בלורית , הוא היה נאה ומרשים בהופעתו. עמד אביהם, נמוך קומה וכפוף גו, הוא המוח הקודח שמכוון את מחשבתם הפוליטית מגיל צעיר.
עד שעורך הדין שטיין מוצא את מקומו, נוטלת בתו נעמי את העניינים לידיה ומודיעה לבית הדין בשמה ובשם אחיה ירמיהו כי אין הם מוכנים לשרת בצבא העם, "באשר מדובר בצבא של המוסדות הלאומיים הציוניים שאליהם הם מתנגדים. הם חברי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עומד אביהם, הם שוללים את המלחמה בין היהודים לערבים בארץ ישראל ומסרבים לשרת את המאמץ המלחמתי הציוני מכול וכול".
"האם מדובר במניעים של פציפיזם?" שואלת חברת בית דין הגברת וילנסקי.
"מדובר בכך שהמלחמה היא מלחמה של הציונים בערבים ובמלחמה זו אין אנו רוצים לקחת חלק באשר איננו ציונים ואין אנו מזדהים עם מטרות המלחמה".
כאן מתערב האב, עורך הדין שטיין, ואומר:
 "רבותיי וגבירותיי, כבוד בית הדין, אני מייצג את הנאשמים וברצוני להזמין לישיבת בית הדין שבעה עדים מראשי ההנהגה הציונית בארץ ישראל לעדות ובהם את כבוד ראש הממשלה הזמנית שאך זה הוקמה, מר דוד בן ־גוריון, הרב פישמן ומר מרדכי בן ־טוב".
חברי בית הדין מחליפים ביניהם בלחש דעות ולאחר זמן קצר מודיע אב בית הדין כי הוא דוחה את הבקשה. 
"כאן לא יתנהל משפט פוליטי או משפט ראווה, אדוני, אם תרצה להציג את עמדתך תוכל להעיד בעצמך. קבענו את המשך המשפט לשבוע הבא ואז גם נסיים אותו ללא דיחוי נוסף".