ביום שאמרת לי שאת אוהבת אותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביום שאמרת לי שאת אוהבת אותי
הוספה למועדפים

ביום שאמרת לי שאת אוהבת אותי

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יהל דורון

יהל דורון, מוזיקאי, כותב ויוצר, חבר בצמד המצליח "גיא ויהל", זוכי פרס אקו"ם, נשוי לנעמה גלי ואבא לעילאי.

תקציר

הסיפורים הקצרים של יהל דורון מתרחשים בדרך כלל במציאות המוכֶּרת.
זו שמערימה על הישראלי הצעיר תיק כלכלי כבד ומעיק, או צורך דוחֵק למצוא אהבה או להתאוורר. ואז בא הטוויסט בעלילה שמביא את גיבור הסיפור אל חוף מבטחים, או לפחות לחיק תובנה חדשה. המפנה המפתיע בסיפורים לא רק משעשע (או מזוויע לפעמים), הוא מעורר מחשבה.
למשל, מי מגן על מי? המבוגר על הילד? המבוגר על הילד שבתוכו, או הילד על הילד שבתוך אביו? ומה קורה מעבר לקווים האדומים של המוסר החברתי, או לשודד בנק בימי קורונה שמגלה שרק הוא שכח את המסיכה?
ישנם סיפורים שכל כך מתיישבים עם המציאות, עד שהם נראים אמיתיים לגמרי, ואחרים מפליגים למחוזות חופשיים ממגבלות הזמן והאפשר. עבר והווה, מציאות ומציאות חלופית רוקדים בהם חבוקים ומסתחררים בעיניים עצומות, או פקוחות באימה.
בכתיבה אמינה, כנה וסוחפת יוצר יהל מעין ז׳אנר אסקפיסטי שמספק חוויית בריחה מהחיים אל מחוזות הדמיון הפרוע, ונוגע בנקודות עמוקות שמעסיקות את כל בני האדם באשר הם: אהבה, כסף, חלומות, סקס, פחדים, ילדים והצלחה.
יהל דורון, מוזיקאי, כותב ויוצר, חבר בצמד המצליח "גיא ויהל", זוכי פרס אקו"ם, נשוי לנעמה גלי ואבא לעילאי.

פרק ראשון

בקצה החולצה

יום אחד החלטתי ליישם את הסלוגן המפורסם של חברת נייקי:
"Just do it."
קניתי נעלי ריצה חדשות בחנות נעליים ברחוב ביאליק, הכנתי פלייליסט עם שירים קצביים ולמחרת בבוקר קמתי מלא מוטיבציה, הכנסתי את האוזניות לאוזניים ויצאתי לרוץ. התקדמתי לכיוון שביל האספלט שבפארק, עשיתי מתיחות אחרונות, נשמתי עמוק, מָתַחתי ידיים והתחלתי לרוץ. תוך כמה שניות הרגשתי שמשהו מושך אותי מאחור, עוצר אותי במקומי.
הסתובבתי לאחור. מולי עמד ילד עם שיער שחור מתולתל, רווח בשיניים ומבט חולמני, אוחז לי בקצה החולצה ולא משחרר.
"היי חמוד, למה עצרת אותי? אתה צריך עזרה? אני בדיוק מתחיל ריצה," הסברתי.
"זה אתה שביקשת ממני לעצור אותך."
"מה זאת אומרת? אנחנו בכלל לא מכירים. למה שאבקש ממך דבר כזה, למשוך לי בחולצה כשאני יוצא לרוץ?" שאלתי.
"הזהרת אותי שזה בדיוק מה שתגיד. אתה שלחת אותי לכאן," אמר בקור רוח.
סקרתי את פניו לעומק. אני מכיר את הילד הזה, חשבתי לעצמי, הוא ממש דומה... אבל איך זה יכול להיות?
"אתה מי שאני חושב שאתה?" שאלתי אותו.
הוא הנהן בראשו.
"אבל איך זה יכול לקרות? אני לא מבין."
"אתה זה אני. יותר נכון, אני הילד שאתה היית פעם," הוא אמר. "אמרת שבטח לא תאמין לי… אתה זוכר מה קרה כשהיית בכיתה ג' ובהפסקה הגדולה אמרת להדס מ-ג' 3 שאתה אוהב אותה? איך היא הלכה בכל בית הספר וסיפרה לכולם והם צחקו עליך?"
הנהנתי, נזכר בעלבון שחשתי אז.
"זה קרה כי רצת מהר מדי לשתף אותה ולספר לה איך אתה מרגיש... אתה זוכר שנרשמת לשיעור איגרוף ולא הצלחת לעמוד בקצב של שאר הילדים והרגשת כישלון? גם זה קרה כשרצת מהר מדי, יותר ממה שאתה מסוגל. וזוכר שנפלת מהאופניים בירידה התלולה ליד הבית של חנן? גם זה קרה כשנסעת מהר מדי. וככה זה ממשיך. החלטנו אז שיותר לא תרוץ מהר מדי, כדי שלא תיפול, כדי שלא יכאב, שלא יצחקו עליך יותר, שלא תטעה שוב. אתה ביקשת ממני לבוא ולשמור עליך כשאתה רץ מהר מדי, והנה אני כאן, שומר שלא יכאב לך. זה היה ההסכם בינינו וכמו שאימא תמיד אומרת, הסכמים חייבים לכבד."
הייתי מבולבל, אבל ידעתי שלא יכול להיות שזה אמיתי. "שמע, ילד, זה ממש מרשים התחקיר שעשית, באמת כל הכבוד. אין ספק שאתה ילד מאוד מיוחד. אבל אם לא אכפת לך, אני כבר רוצה להתחיל את ריצת הבוקר שלי, יש לי היום עוד עבודה ודברים חשובים מאוד של מבוגרים שאתה עוד לא יכול להבין. אז לך לבית הספר או הביתה, ובבקשה שחרר את החולצה שלי. תודה!" אמרתי והסתובבתי, החזרתי את האוזניות לאוזניים והמשכתי לרוץ.
אבל אחרי עוד כמה צעדים הילד שוב תפס אותי בקצה החולצה, תפס חזק ולא שיחרר.
הסתובבתי אליו. "אוקיי, אני זורם איתך. אתה זה אני ובאת מהעבר 'להציל' אותי. יופי, אז כמי שפקד עליך לבוא ולשמור עלי, מהרגע הזה אני משחרר אותך מתפקידך! עמדת במשימה בהצלחה, אני בסדר גמור."
הוא רק נענע בראשו לשלילה והמשיך בעקשנות להחזיק לי בקצה החולצה. בכל זאת ניסיתי לרוץ, אבל הילד הזה היה חזק ממני. אחרי עוד ניסיונות רבים וכושלים לשכנע אותו ולדבר על ליבו, התייאשתי. "אני הולך הביתה," אמרתי לו וצעדתי בראש מורכן לכיוון הבית.
כעבור שלושה ימים התעוררתי שוב חדור מטרה לצלוח סיבוב ריצה בפארק. התלבשתי, התארגנתי וצעדתי לעבר שביל האספלט. השעה הייתה מוקדמת מאוד, השמש החלה לזרוח. זו לא שעה שילדים ערים בה ובוודאי לא מסתובבים בחוץ בפארק, חשבתי בליבי. הסתתרתי מאחורי השיחים, הסתכלתי ימינה ושמאלה, לוודא שהילד לא בסביבה, וכשראיתי שהשטח נקי יצאתי מבין השיחים.
התחלתי לרוץ, המוזיקה התנגנה בקצב המתאים. צמרות העצים שהקיפו את הפארק חלפו מולי וקרני השמש הציצו מפעם לפעם מבין העלים וליטפו את פניי. אחרי כמה דקות התחלתי להרגיש קושי בנשימה. אני לא בכושר, חשבתי לעצמי, אבל זה היה משהו מעבר לסבולת לב-ריאה. האטתי את הקצב והרגשתי שמשהו תופס אותי שוב בקצה החולצה.
הסתובבתי וראיתי את הילד. "טוב, מספיק, ילד. לך מכאן, אין לך בית ספר או משהו אחר לעשות?" שאלתי בעצבים.
"אני איתך בכל מקום שתלך אליו. באתי לשמור עליך, שלא יקרה לך שום דבר," חזר שוב על דבריו.
"תקשיב, חמוד," אמרתי בטון תקיף, "אני כבר ילד גדול ואני בסדר גמור. שחרר אותי מכל הניו אייג' הזה והסיפור ההזוי ששלחתי אותך מהעבר. אתה באמת דומה לילד שהייתי, אבל די, לך לעניינים שלך ותעזוב אותי במנוחה."
"הזהרת אותי שזה בדיוק מה שתבקש. אני לא מוותר. לא אתן לך להרגיש שוב כאב ואכזבה כמו שהרגשת בילדות. אני שומר עליך."
דולי, השכנה המבוגרת, חלפה בדיוק בשביל והסתכלה עלינו באופן די מוזר. "מה שלומך? יום טוב!" אמרתי לה ונופפתי לשלום. היא לא אמרה דבר, רק הביטה בנו בתדהמה והמשיכה ללכת.
 
ניסיתי שוב לרוץ, אבל הילד לא שיחרר את קצה החולצה שלי. לך תתווכח עם ילד קטן באמצע הפארק. איזה עצבים. שוב ויתרתי וחזרתי הביתה.
שבוע לאחר מכן החלטתי לצאת לרוץ דווקא בערב, אולי אז הילד לא ימצא אותי. אחרי דקה של ריצה הרגשתי שוב את קצה החולצה שלי נמתח. הסתובבתי אליו בייאוש, כבר ידעתי מה הוא יגיד לי.
החלטתי לשנות גישה. ראיתי ספסל עץ בשביל שלידנו וסימנתי לו עם היד שיבוא לשבת איתי על הספסל. הושבתי אותו על הברכיים ולחשתי לו באוזן: "תקשיב חמוד, אני יודע שאתה שומר עלי והכוונה שלך טובה, אבל אני באמת בסדר. הילד ההוא שהייתי, חסר הביטחון, באמת נפגע ונעלב. הוא באמת נשבע שכל הדברים הרעים האלה לא יקרו לו יותר בחיים. נכון, הוא רץ מהר מדי לפעמים ונפגע, אבל ככה זה כשאתה ילד. ונחש מה? התחזקתי מזה. עכשיו אני מבין שמוכרחים לרוץ בחיים, אחרת לא חיים אותם. אני חייב להפסיק לפחד מהנפילות ומהמכות, הן חלק מהחיים של כולנו. עד עכשיו שמרת עלי ועשית עבודה טובה. אני רוצה להגיד לך תודה רבה, תודה שהיית לצידי ותודה שלקחת על עצמך משימה כל כך חשובה וגדולה והגנת עלי. מעכשיו עלי להמשיך בכוחות עצמי. אני כבר מוכן לרוץ את החיים, להתמודד עם כל מה שיבוא. אני צריך שתסתכל לי בעיניים ותאמין לי שאני מספיק חזק. אתה יכול לחזור להיות הילד שהיית, ואני אהיה מי שאני, אהיה חופשי לרוץ ולפעמים גם ליפול. רק ככה אוכל להמשיך לנוע בעולם מבלי שמישהו תופס אותי תמיד בקצה החולצה."
הוא הקשיב בתשומת לב. הבחנתי בדמעה מתגלגלת על הלחי החלקה שלו. חיבקתי אותו חזק. אחרי כמה רגעים, מתוך החיבוק שלנו התחיל לזרוח אור צהוב חזק ומוזהב שעטף אותנו, וברגע אחד הרגשתי את הילד נעלם ונטמע עמוק בתוכי.
אחרי כמה ימים יצאתי שוב לרוץ. חיכיתי לרגע שהוא יתפוס לי את החולצה, אבל הילד לא הגיע. הגברתי את הקצב ורצתי הכי מהר שיכולתי. הרגשתי קל מתמיד.
כשחזרתי הביתה אשתי שאלה אותי אם הכול בסדר. "השכנה הגיעה לדבר איתי. היא ראתה אותך מדבר לעצמך באיזה יום באמצע הפארק והיא נורא דואגת..."
"אני בסדר, מאמי, יותר מבסדר."

יהל דורון

יהל דורון, מוזיקאי, כותב ויוצר, חבר בצמד המצליח "גיא ויהל", זוכי פרס אקו"ם, נשוי לנעמה גלי ואבא לעילאי.

עוד על הספר

ביום שאמרת לי שאת אוהבת אותי יהל דורון
בקצה החולצה

יום אחד החלטתי ליישם את הסלוגן המפורסם של חברת נייקי:
"Just do it."
קניתי נעלי ריצה חדשות בחנות נעליים ברחוב ביאליק, הכנתי פלייליסט עם שירים קצביים ולמחרת בבוקר קמתי מלא מוטיבציה, הכנסתי את האוזניות לאוזניים ויצאתי לרוץ. התקדמתי לכיוון שביל האספלט שבפארק, עשיתי מתיחות אחרונות, נשמתי עמוק, מָתַחתי ידיים והתחלתי לרוץ. תוך כמה שניות הרגשתי שמשהו מושך אותי מאחור, עוצר אותי במקומי.
הסתובבתי לאחור. מולי עמד ילד עם שיער שחור מתולתל, רווח בשיניים ומבט חולמני, אוחז לי בקצה החולצה ולא משחרר.
"היי חמוד, למה עצרת אותי? אתה צריך עזרה? אני בדיוק מתחיל ריצה," הסברתי.
"זה אתה שביקשת ממני לעצור אותך."
"מה זאת אומרת? אנחנו בכלל לא מכירים. למה שאבקש ממך דבר כזה, למשוך לי בחולצה כשאני יוצא לרוץ?" שאלתי.
"הזהרת אותי שזה בדיוק מה שתגיד. אתה שלחת אותי לכאן," אמר בקור רוח.
סקרתי את פניו לעומק. אני מכיר את הילד הזה, חשבתי לעצמי, הוא ממש דומה... אבל איך זה יכול להיות?
"אתה מי שאני חושב שאתה?" שאלתי אותו.
הוא הנהן בראשו.
"אבל איך זה יכול לקרות? אני לא מבין."
"אתה זה אני. יותר נכון, אני הילד שאתה היית פעם," הוא אמר. "אמרת שבטח לא תאמין לי… אתה זוכר מה קרה כשהיית בכיתה ג' ובהפסקה הגדולה אמרת להדס מ-ג' 3 שאתה אוהב אותה? איך היא הלכה בכל בית הספר וסיפרה לכולם והם צחקו עליך?"
הנהנתי, נזכר בעלבון שחשתי אז.
"זה קרה כי רצת מהר מדי לשתף אותה ולספר לה איך אתה מרגיש... אתה זוכר שנרשמת לשיעור איגרוף ולא הצלחת לעמוד בקצב של שאר הילדים והרגשת כישלון? גם זה קרה כשרצת מהר מדי, יותר ממה שאתה מסוגל. וזוכר שנפלת מהאופניים בירידה התלולה ליד הבית של חנן? גם זה קרה כשנסעת מהר מדי. וככה זה ממשיך. החלטנו אז שיותר לא תרוץ מהר מדי, כדי שלא תיפול, כדי שלא יכאב, שלא יצחקו עליך יותר, שלא תטעה שוב. אתה ביקשת ממני לבוא ולשמור עליך כשאתה רץ מהר מדי, והנה אני כאן, שומר שלא יכאב לך. זה היה ההסכם בינינו וכמו שאימא תמיד אומרת, הסכמים חייבים לכבד."
הייתי מבולבל, אבל ידעתי שלא יכול להיות שזה אמיתי. "שמע, ילד, זה ממש מרשים התחקיר שעשית, באמת כל הכבוד. אין ספק שאתה ילד מאוד מיוחד. אבל אם לא אכפת לך, אני כבר רוצה להתחיל את ריצת הבוקר שלי, יש לי היום עוד עבודה ודברים חשובים מאוד של מבוגרים שאתה עוד לא יכול להבין. אז לך לבית הספר או הביתה, ובבקשה שחרר את החולצה שלי. תודה!" אמרתי והסתובבתי, החזרתי את האוזניות לאוזניים והמשכתי לרוץ.
אבל אחרי עוד כמה צעדים הילד שוב תפס אותי בקצה החולצה, תפס חזק ולא שיחרר.
הסתובבתי אליו. "אוקיי, אני זורם איתך. אתה זה אני ובאת מהעבר 'להציל' אותי. יופי, אז כמי שפקד עליך לבוא ולשמור עלי, מהרגע הזה אני משחרר אותך מתפקידך! עמדת במשימה בהצלחה, אני בסדר גמור."
הוא רק נענע בראשו לשלילה והמשיך בעקשנות להחזיק לי בקצה החולצה. בכל זאת ניסיתי לרוץ, אבל הילד הזה היה חזק ממני. אחרי עוד ניסיונות רבים וכושלים לשכנע אותו ולדבר על ליבו, התייאשתי. "אני הולך הביתה," אמרתי לו וצעדתי בראש מורכן לכיוון הבית.
כעבור שלושה ימים התעוררתי שוב חדור מטרה לצלוח סיבוב ריצה בפארק. התלבשתי, התארגנתי וצעדתי לעבר שביל האספלט. השעה הייתה מוקדמת מאוד, השמש החלה לזרוח. זו לא שעה שילדים ערים בה ובוודאי לא מסתובבים בחוץ בפארק, חשבתי בליבי. הסתתרתי מאחורי השיחים, הסתכלתי ימינה ושמאלה, לוודא שהילד לא בסביבה, וכשראיתי שהשטח נקי יצאתי מבין השיחים.
התחלתי לרוץ, המוזיקה התנגנה בקצב המתאים. צמרות העצים שהקיפו את הפארק חלפו מולי וקרני השמש הציצו מפעם לפעם מבין העלים וליטפו את פניי. אחרי כמה דקות התחלתי להרגיש קושי בנשימה. אני לא בכושר, חשבתי לעצמי, אבל זה היה משהו מעבר לסבולת לב-ריאה. האטתי את הקצב והרגשתי שמשהו תופס אותי שוב בקצה החולצה.
הסתובבתי וראיתי את הילד. "טוב, מספיק, ילד. לך מכאן, אין לך בית ספר או משהו אחר לעשות?" שאלתי בעצבים.
"אני איתך בכל מקום שתלך אליו. באתי לשמור עליך, שלא יקרה לך שום דבר," חזר שוב על דבריו.
"תקשיב, חמוד," אמרתי בטון תקיף, "אני כבר ילד גדול ואני בסדר גמור. שחרר אותי מכל הניו אייג' הזה והסיפור ההזוי ששלחתי אותך מהעבר. אתה באמת דומה לילד שהייתי, אבל די, לך לעניינים שלך ותעזוב אותי במנוחה."
"הזהרת אותי שזה בדיוק מה שתבקש. אני לא מוותר. לא אתן לך להרגיש שוב כאב ואכזבה כמו שהרגשת בילדות. אני שומר עליך."
דולי, השכנה המבוגרת, חלפה בדיוק בשביל והסתכלה עלינו באופן די מוזר. "מה שלומך? יום טוב!" אמרתי לה ונופפתי לשלום. היא לא אמרה דבר, רק הביטה בנו בתדהמה והמשיכה ללכת.
 
ניסיתי שוב לרוץ, אבל הילד לא שיחרר את קצה החולצה שלי. לך תתווכח עם ילד קטן באמצע הפארק. איזה עצבים. שוב ויתרתי וחזרתי הביתה.
שבוע לאחר מכן החלטתי לצאת לרוץ דווקא בערב, אולי אז הילד לא ימצא אותי. אחרי דקה של ריצה הרגשתי שוב את קצה החולצה שלי נמתח. הסתובבתי אליו בייאוש, כבר ידעתי מה הוא יגיד לי.
החלטתי לשנות גישה. ראיתי ספסל עץ בשביל שלידנו וסימנתי לו עם היד שיבוא לשבת איתי על הספסל. הושבתי אותו על הברכיים ולחשתי לו באוזן: "תקשיב חמוד, אני יודע שאתה שומר עלי והכוונה שלך טובה, אבל אני באמת בסדר. הילד ההוא שהייתי, חסר הביטחון, באמת נפגע ונעלב. הוא באמת נשבע שכל הדברים הרעים האלה לא יקרו לו יותר בחיים. נכון, הוא רץ מהר מדי לפעמים ונפגע, אבל ככה זה כשאתה ילד. ונחש מה? התחזקתי מזה. עכשיו אני מבין שמוכרחים לרוץ בחיים, אחרת לא חיים אותם. אני חייב להפסיק לפחד מהנפילות ומהמכות, הן חלק מהחיים של כולנו. עד עכשיו שמרת עלי ועשית עבודה טובה. אני רוצה להגיד לך תודה רבה, תודה שהיית לצידי ותודה שלקחת על עצמך משימה כל כך חשובה וגדולה והגנת עלי. מעכשיו עלי להמשיך בכוחות עצמי. אני כבר מוכן לרוץ את החיים, להתמודד עם כל מה שיבוא. אני צריך שתסתכל לי בעיניים ותאמין לי שאני מספיק חזק. אתה יכול לחזור להיות הילד שהיית, ואני אהיה מי שאני, אהיה חופשי לרוץ ולפעמים גם ליפול. רק ככה אוכל להמשיך לנוע בעולם מבלי שמישהו תופס אותי תמיד בקצה החולצה."
הוא הקשיב בתשומת לב. הבחנתי בדמעה מתגלגלת על הלחי החלקה שלו. חיבקתי אותו חזק. אחרי כמה רגעים, מתוך החיבוק שלנו התחיל לזרוח אור צהוב חזק ומוזהב שעטף אותנו, וברגע אחד הרגשתי את הילד נעלם ונטמע עמוק בתוכי.
אחרי כמה ימים יצאתי שוב לרוץ. חיכיתי לרגע שהוא יתפוס לי את החולצה, אבל הילד לא הגיע. הגברתי את הקצב ורצתי הכי מהר שיכולתי. הרגשתי קל מתמיד.
כשחזרתי הביתה אשתי שאלה אותי אם הכול בסדר. "השכנה הגיעה לדבר איתי. היא ראתה אותך מדבר לעצמך באיזה יום באמצע הפארק והיא נורא דואגת..."
"אני בסדר, מאמי, יותר מבסדר."