העולם הוא שמועה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העולם הוא שמועה
מכר
מאות
עותקים
העולם הוא שמועה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

העולם הוא שמועה

4.6 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ניר ברעם נולד בירושלים. ספריו האחרונים — מחזיר החלומות (הוצאת כתר, 2006), אנשים טובים (עם עובד, ספרייה לעם, 2010) וצל עולם (עם עובד, ספרייה לעם, 2013) — זכו לשבחי הביקורת בארץ ובחו"ל, היו רבי־מכר ונמנו ברשימה הקצרה של פרס ספיר ושל פרסים בינלאומיים. בשנת 2016 פרסם את ספר העיון הראשון שלו הארץ שמעבר להרים (עם עובד), שגולל את סיפור מסעו בגדה המערבית. הספר עובד לסרט דוקומנטרי.

    ברעם למד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ערך בעם עובד את סדרת הקלאסיקונים ואת הסדרה 972. חתן פרס היצירה לסופרים ישראלים תש"ע.
     

    תקציר

    יונתן, סופר ישראלי הרדוף על ידי מות חברו הטוב ביותר, יוצא למסע יחד עם בנו הקטן. הם עולים אל הר שבו, על פי השמועה, מתגורר אדם בעל כישרון נדיר: ביכולתו להעלים לאנשים זיכרונות. אלא שעל ההר מתגלה ליונתן תעלומה שקשורה לעברו ולאהבות הגדולות בחייו.  

    וכך, במקום שהזיכרונות ייעלמו, העבר פולש גם להווה. יונתן בורא עבור בנו עולמות דמיון עשירים כמו אלה שיצר בילדותו, ויחד הם מתמסרים אליהם בתשוקה גדולה, אולי גדולה מדי. האם יונתן מחזיר דמויות מעברו ומביא אותן לחייו של בנו?

    ייתכן שהתשובות נחבאות ביחסים מלאי התהפוכות של יונתן עם אביו ובמשולש של אהבה ובגידה שמלווה אותו מאז ילדותו. 

    החיפוש יוביל אותו למקומות שלא התכוון להגיע אליהם ויסכן את שלמות משפחתו, אבל גם עשוי לסמן תקווה לאיחוי הסדקים ולחירות. 

    ספריו של ניר ברעם היו רבי-מכר, תורגמו לשפות רבות וזכו לשבחים בארץ ובעולם. שלושה מהם אף היו ברשימה הקצרה של פרס ספיר.

    ספרו החדש, העולם הוא שמועה, צולל אל התשוקות, הפחדים והאהבות שתמיד מלווים אותנו, ומגולל סיפור מטלטל ומרטיט לב על אבות ובנים, על שבריריות המשפחה, על התשוקה העזה להיות קרובים ליקירינו ועל המאבק להיות, באמת, בזמן הזה.
    בין ספריו הקודמים של ניר ברעם: אנשים טובים, צל עולם ויקיצה.

    פרק ראשון

    עכשיו
    אל ההר
     

    פתאום התגלה לפניו האור. עכשיו ידע - חודשים חיפש אותו בחרכים שראה או הזה במעמקי קשתות השמים הכהים כל הזמן, חיפש את האור המושלם הזוהר על העולם, שורף את האֵפר ואת האפור. פעם הקפיד להימנע מכל מגע עמו, בעיקר על פניו. מילדותו היה האור, מבהיק הפגמים, אויבו, ניהל מאבק עיקש ומתיש בהתגלויות האור מולו, והן רבות. עכשיו כבר לא פחד יותר.

    אולי כבר ראה די פנים רגילות וכעורות בעולם, או שהתרגל לפניו. וגם הכיר בחלקים מושכי הלב שבהן, הבין שלא הכול שם אפור ושקוע ורחב מדי, שהגזים והביט בפניו מבעד למסך של תיעוב ילדותי, די רגיל כנראה, שאולי שנא את האור יותר מאשר את הפנים שלו. עכשיו היה שווה נפש אליהן, לפגמים וליופי, לנדוש ולמעניין. אחרי הכול הן השתלבו בפנים שבעולם מולו. בסך הכול פנים.

    הילד עמד לידו וכל ילדותו שלו אצורה בגופו הקטן. הוא נשבע שלעולם לא יהיה לזה סימן והאמין שקיים את השבועה. את אשר ראה - ראה, וכל ההרגלים שכפה על עצמו מרגע הלידה הועילו לו: נשימה, זיכרון ומאמץ להסיט את התודעה שלו עד כמה שאפשר לרגע המתהווה עכשיו. עד שצווחת העבר מתרחקת והמראות מתאבכים. לפעמים זה עבד.

    הרוח פרעה את שערו של איתמר, והוא הידק לראשו את כובע המעיל ונשק לפניו. הרים אותו - הילד כבר שקל 18 קילו, אך גופו עדיין היה קל או שהוא עצמו התחזק - והצביע על ההר שמולם. איתמר הסתכל ולא אמר דבר, ופתאום עלתה בת צחוק על שפתיו, כאילו ראה שם משהו שמצא חן בעיניו. הוא דגדג את הילד, שצחק. עכשיו ראה לראשונה שבפסגת ההר מתרוצצים זהרורי אנשים, מוזהבים לרגע באור השמש ומיד מתמזגים בחול האפור.

    בפסגת ההר איתמר רץ. הוא עקב אחריו בעיניו, רוצה להעניק לו את החופש שהוא ושירה דיברו עליו כל הזמן, פטור מהפחדים שלהם, החוזרים ונשנים ולא משתנים, אך בכל פעם שהילד התקרב לקצה, גם אם המרחק משם נשאר גדול, נעמד מולו והפנה אותו לצד האחר. הוא הזיע. כבר ארבע אחר הצהריים. הביט אל האופק, משהו שם החל להשחיר בשמים או שאלה בכלל שדות חרבים, אי־אפשר לדעת. הוא כמו שילח את עיניו לתוך הצבעים הרחוקים, פתאום היה חייב לגלות איפה הארץ ואיפה השמים כדי להגן על הילד.

    בחור צעיר ומזוקן, בחולצה לבנה שפרחים ומטוסים רקומים התערבבו בה, התקרב אליו. הוא לא אהב את החולצה.

    "רק בלילה זה קורה," אמר לו הצעיר. "מבין? אבל אל תדאג, אתה הגעת למקום הנכון. בלילה תראה."

    "אני מבין," ענה.

    "ביום זה נראה כמו סתם מקום. בלילה אתה תפגוש אותו, ואחר כך הכול ישתנה."

    "אני מבין."

    "אתה מבין או יודע? הילד חמוד מאוד," אמר האיש בקול מתגרה מעט.

    "אנחנו מכירים?" הוא שאל את הבחור. הרגיז אותו שדיבר על הילד בצליל המתגרה הזה.

    "לא בדיוק," ענה.

    "אז עוף מכאן," הוא הרים את עיניו ונעץ מבט בעיני הצעיר.

    הבחור הביט בו והוא הביט בבחור. דממה השתררה. הוא ראה תימהון מתגנב לעיניו של הצעיר ולא הופתע. להפך, אולי קיווה סוף־סוף למשהו אחר. הוא ידע שבשנה האחרונה חש לפעמים שאיבד את הפחד, או ליתר דיוק: שהוא מלא פחדים באשר לאיתמר ולא מפחד משום דבר אחר, חוץ ממותו שלו, וגם זה בעיקר בגלל איתמר. לאחרונה דבר לא עניין אותו מלבדו - כל זמן שהוא עם איתמר, מנשק אותו, מלטף את שערו, נושם את ריחו, מקשיב לקולו, הכול יכול להיעלם ולהשתנות ולהתרחק ולהישרף. קיומו של הילד הזריק לתוכו את הפחדים החדשים והעלים את כל אלה שהכיר - מהקריירה, מהזוגיות, מאנשים. הוא שמע שמדברים עליו, חברים ואנשים וטיפוסים שלא הכיר, וגם דיברו איתו, שמשהו קורה לו, שהוא קצת אחר, בעיקר בתגובותיו, שנעשו בלתי־צפויות.

    הוא ידע שבניגוד לדעת קרוביו, לא איבד שליטה, והסיבה שידע זאת היתה שעם הילד דבר לא השתנה. להפך, הקשר ביניהם רק התהדק ואהבתם זה לזה התחזקה. טלי אמרה לו, "הדבר היחיד שמעניין אותך כרגע או שאתה מאמין שמעניין אותך הוא איתמר. ואולי אלה שהכירו אותך פעם לא מבינים, אבל העיקר שאתה מבין. אתה יודע שלפעמים להתרחק מכל הרעש זה המחיר שאתה צריך לשלם עבור השלווה והשקט והכוחות שלך עם הילד."

    "וזה באמת נכון?" הוא שאל את טלי.

    "זה לא משנה," היא אמרה. "זה עובד."

    "אבל להקסים אנשים ולגרום להם להאמין שאתם חברים..."

    "אתה לא גורם להם להאמין, יונתן," ענתה טלי, "אתה אוהב אותם, ואתם חברים, כלומר ברוב המקרים, גם אם אתה נעלם להם או הם לך."

    "זה ההבדל ביני לבין יואל?"

    "כן. וגם שהוא התאבד. סוג של הבדל."

    "אבל התכוונת גם שהוא אף פעם לא אהב אף אחד?"

    "לא באמת," ענתה טלי.

    "גם לא אותנו?"

    "אתה באמת היית החבר הכי קרוב שלו."

    "אבל הוא לא באמת אהב אותי?"

    "כנראה לא."

    "אותך הוא אהב."

    "אולי. כשהיינו ילדים."

     

    השמש האירה את פניו של הבחור - כעת ראה פצעונים לבנבנים מסביב לשפתיו - והוא הרים את ידו כדי להגן על עיניו ממהלומת האור. יונתן ידע שאולי הוא אמור להצטער, שפעם היה נתקף אשמה ברגע כזה, אך חש רק בוז. "אתה מאכזב אותי," אמר הבחור לפני שהסתובב והתרחק.

    "עוף מכאן," סינן יונתן בקול חזק מספיק כדי שישמע, "ולא יקרה כלום אם לא נדבר יותר."

    הוא מיהר אל איתמר, לא היה יכול לחכות עד שייגע בו. עורו החם הטריד אותו. הוא שלף מהתיק את בקבוק המים, הגיש אותו אל שפתיו, ואיתמר לגם כמה לגימות. הוא ביקש מהילד עוד לגימה אחת אחרונה. אחר כך החזיר את הבקבוק אל התיק, הרים את הילד ונשא אותו אל סככה מוצלת בעודו מנשק את פניו ואת שערו, עד שאיתמר צחקק ואמר, "אתה דוקר, אבא."

    "אבל הבוקר התגלחתי, רק בשבילך," הוא נשק לאצבעות ידיו הקטנות. "אתה יודע שאבא אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם."

    "אני יודע," השיב הילד.

    "כל הזמן אומר לך את זה?"

    "כן, כל היום אבא אומר אותו דבר," פיזם הילד.

    "משעמם כבר?"

    איתמר לא השיב, אלא הניח את כפות ידיו על הפנים של יונתן ונענע אותן בחוזקה. והוא הניח לפניו להתנענע בין ידיו של הילד ונישק אותו שוב. אחר כך התיישב ואיתמר התכרבל עליו, והוא הראה לו סרטונים בסלולרי - הוא, שירה והילד רוקדים ושרים, "In the Heat of the Night" - והציע לאיתמר שאולי יישנו קצת. איתמר הניח ראש על חזהו ועצם את עיניו.

    הוא התעורר כשהערב כבר ירד. פתאום היו הרבה אנשים על ההר. הוא ראה שמים מכוכבים, כמה מדורות קטנות סביב עיגול אש גדול. דימה שראה בתוכו אנשים יושבים או שוכבים ומשהו נחשי, שחור, מזדחל במעמקי הלהבות. נהיה לו חם. איתמר עדיין ישן. הוא הרים את הילד בידיו בעודו מלטף את שערו ונזהר בצעדיו כדי שלא יתעורר.

    הוא נשא את הילד בידיו, והם חלפו על פני מדורות קטנות שסביבן ישבו או שכבו אנשים ודיברו בשקט. הניח את כף ידו על מצחו של הילד, ועוד פעם אחת. אין לו חום, שינן בלבו, אבל הם חייבים להתרחק מהמדורות. הוא הרחיב את צעדיו, מעד על אבן, ברכו השמאלית נתקלה בסלע, כאב לו קצת, אולי יורד לו דם, אבל העיקר שהילד לא התעורר. בכל בליל האור מהמדורות, מהפנסים, מהטלפונים - ופתאום שטחים חשוכים - כבר לא הבין איפה הם. נתקף אשמה שגרר את איתמר לכאן. הרי הוא ושירה לא טיילו, סירבו להצעות להצטרף לקמפינג ולמסעות לנחל כזה או למדבר אחר עוד לפני שהיו להורים וביתר שאת אחר כך, אלא שעכשיו, ולראשונה מאז נולד איתמר, שירה נסעה לכמה ימים. חופשה של העובדים מטעם החברה שהיא עובדת בה. והוא כבר קבע לפני חודשים את העלייה אל ההר.

    ברור שהיה יכול לבטל את המסע או להשאיר את הילד בבית אמה של שירה, אבל הוא לא התכוון להשאיר את איתמר, לראשונה בחייו, ללא שני הוריו, והאמת היא שרצה שהילד יהיה איתו שם ברגע שמדוממים לו את מנועי הזיכרון. לא לגמרי, אבל מספיק כדי שהזיכרון לא יהדוף אותו כל הזמן אל העבר, רחוק מחוויית ההווה. כשדיבר עם האנשים שמנהלים את העניינים בהר, אמרו לו שזה יקרה כאן, שיעזרו לו לזכור פחות.

    הוא היה חייב לעשות זאת כי כל הרעיונות הקודמים נכשלו והפתרונות אזלו, וההר היה המוצא האחרון שעלה על דעתו כדי שההווה שלו לא ייבלע בצווחות הזיכרון. הוא לא שיתף איש ברעיון, משהו בו כסף אל ההר ברגע ששמע עליו לראשונה בשעות הקטנות של הלילה, באותו חוף ים שפקד כמה פעמים בקיץ הקודם. כמה אנשים, שהכיר מביקוריו הקודמים שם, ישבו במעגל, ואחד מהם סיפר על ההר, אמר שפגש שם איש שעוזר לאנשים לזכור פחות. הרוב לא האמינו לו. אחר כך ההר הופיע מולו בכל מיני מקומות: בפליירים על המכונית שלו, במודעה בתיבת הדואר, בבית הקפה ראה ציור בעיפרון שכמו תיאר את הסיפור ששמע על החוף. הוא רצה להיות כאן, להתמסר לכוח שלא הבין ולא ידע עליו דבר מלבד העובדה שאנשים מכירים בו ומלחשים עליו: בהר יש אחד שעוזר לאנשים שהזיכרון רודף אותם.

    ממילא בעיניו, יותר מאשר עבורו זה היה עבור איתמר. הוא כבר התרגל לחיים הללו, כל השנים לפני שיואל התאבד היו כאלו, ואולי עוד היה יכול לשאת בנטל הזיכרון, אלא שאחרי המוות של יואל הזיכרון צלף והרעיש כל הזמן והבהיק מול פניו הזיות שלא ראה קודם, ודאי שלא בבהירות כה רושפת וצבעונית. אמנם לאחר מותו של יואל השתדל לשמור על הרגליו, הקפיד עוד יותר מאשר בעבר לעמוד בכל המחויבויות שלו, פרסם ספר חדש, לימד, הרצה, ייעץ בסרט דוקומנטרי, אלא שכעבור זמן־מה תפס שהאובדן של יואל שחרר את פראות הזיכרון - ערבב לגמרי בין הזיות, זיכרון וחלומות, ולפעמים הוא כבר לא מבין מה הוא רואה. כאילו נדלק עוד זרקור בשדה שהאמין כי כבר היה מואר היטב.

    ארבע שנים חלפו מאז הסתלק יואל מהעולם, יונתן כבר ציין את יום הולדתו ה-41, ועדיין זיכרונות חדשים שלהם מתנפחים בתודעתו פתאום, לא ברור מאילו מצולות צצו, בוהקים מולו באמצע היום. לפעמים קילל את יואל, שיער שהיה משתעשע לדעת זאת: הם אהבו לעבוד זה על זה בכל מיני תחבולות. יואל היה מספר לאיזה נודניק שיונתן מעריץ גדול שלו, מדבר עליו הרבה אבל מתבייש לפנות אליו, אז הנה המייל שלו, גם מספר הטלפון, ואפילו הכתובת.

    בחשבון אחרון הוא פחד שיום אחד מתקפת הזיכרונות תרסק אותו כשיהיה עם איתמר, שלא יֵדע איך להדוף אותה, שלא יהיה זהיר, שייסחף הרחק מהרגע שבו הוא עם הילד ולא יגן עליו, ושאיתמר יֵדע. זה היה הפחד הגדול ביותר שלו: שהילד ידע.

    ככל שהתרחקו מהמדורות הצטנן גופו של איתמר. שביל החול התעקל, איתמר מלמל משהו והזיז את ראשו. הוא השעין בעדינות את לחיו של הילד על כתפו וליטף את פניו. זרועותיו כבר כאבו אבל הוא לא התכוון לעצור. פתאום בהקו מולו אורות צבעוניים, שריצדו גם על הסלעים, והוא ראה אוהל גדול וסביבו נדנדות, ערסל וכמה כדורים. בבת אחת הוקל לו: סוף־סוף הם הגיעו. באוהל הזה הילדים ישנים, ולפחות על פי הדברים שאמרו לו, שתי גננות שומרות עליהם. ידיו היו מלאות חול וגם כפות רגליו בתוך הנעליים. הוא חש שגרגירי חול מזדחלים על פניו.

    האוהל היה רחב ידיים, מלא בלונים ומשחקים, והוא מצא חן בעיניו. יונתן הניח את הילד על אחד המזרנים שסדין לבן נמתח עליו, ניער היטב שמיכה שהיתה מקופלת בקצה המזרן וכיסה אותו. הוא חלץ את נעליו של הילד והסיר את הגרביים ובעדינות ניקה במטלית את החול מכפות רגליו. כמה ילדים ישנו שם, וכמה גברים ונשים ישבו ליד שולחן עץ שעליו קערת כסף נוצצת והתלחשו ביניהם. פרחים לבנים שייטו בקערה ולכדו את האור, גופי ילדים ישנים השתקפו בה.

    הוא לא שמע דבר מלחישות המבוגרים, אבל מתנועות הגוף ומהמבטים דימה שהם נסערים. כשהתקרב אליהם השתתקו. הוא שיער שהם חבורה שהגיעה לכאן יחד. אחר כך הסתובב ופנה אל אישה צעירה וממושקפת שישבה על כיסא ליד תנור גז קטן. הציק לו שיש תנור גז באוהל.

    "את הגננת?" שאל.

    "כן," היא אמרה והוציאה מתיקה מחברת נייר ועיינה בה. "איך קוראים לילד החמוד?"

    "איתמר," ענה. "אם הוא יתעורר תקראי לי, לא משנה איפה אהיה."

    "אוקיי, איתמר, הבנתי." היא הביטה בו, משהו בתנועת גופה רמז לו שחיכתה להם. היא סימנה משהו במחברת. "אנחנו נסתדר איתו מצוין, אל תדאג," אמרה. "עושות את זה כבר כמה שנים."

    "כן, אמרו לי. את חנה או הילה?"

    "הילה."

    "יופי. אם הוא יתעורר תקראי לי," אמר. "לא משנה איפה אני אהיה, תקראי לי. הבנת?"

    נראה שרצתה להוסיף עוד מילה, אבל לבסוף הנהנה.

    הוא צעד אל מעגל האש הגדול, והאוויר שוב התחמם. הוא ראה בובה ענקית בוערת באמצע המדורה הגדולה, כמה כוכבים שריצדו בשמים ומזרנים ואנשים ששכבו עליהם באמצע מעגל האש - והשתדל לגרש מתודעתו את תמונת איתמר הפוקח את עיניו לבדו באוהל. אין שום סיבה שיתעורר עכשיו, והגננת הזאת הבינה שעדיף לה לחפש אותו אם יתעורר ולא לגלות יצירתיות גדולה מדי. בכלל, כל מיני אנשים שגילו יצירתיות עצבנו אותו לאחרונה. עדיף שיעשו מה שאומרים להם. פחות עבודה לכולם.

    פתאום ראה את הבחור בחולצה הלבנה הפרחונית. הוא ישב עם כמה אנשים וליטף את השרשרת שלו. כשחלף על פניו, הבחור הביט בו, כרוצה לומר לו משהו, אולי חבריו נסכו בו אומץ. הרעיון שעשע אותו. יונתן נעצר והסתכל עליו עד שהסיט את עיניו. הוא קיווה שהבחור יאמר משהו בעודו תוהה מדוע תקף אותו תיעוב פראי כלפיו. בלבו ציטט את השורה האהובה על בורמן, הילד שכולם בבית הכרם פחדו מפניו, שתמיד הבעיתה והקסימה אותו: "אני אבעט לך בראש." אבל הוא לא אמר כלום.

     

    •••

     

    הוא התעורר והריח עשן מהול בריח חמוץ שלא פענח. שפתיו היו יבשות והוא התקשה לפקוח את עיניו. כשפקח אותן לבסוף הביט בכוכבים שבשמים והבין שזה שיאו של הלילה. הוא מצמץ והסתכל סביב: הוא שכב על מזרן בתוך עיגול אבנים גדול, מסביבו בערו גחלי מדורה אחרונה. שמע את הרוח וענן חול הסתחרר מעליו. הסתכל בכפות ידיו השחורות.

    "הבן החמוד שלך בסדר גמור," שמע קול מתכתי, עמום, מרחוק, כאילו מרמקול. "בדקתי הרגע. ישן כמו תינוק." אף ששום גוף לא הוצמד לקול, הוא האמין לו ורווח לו.

    "אבל התנורים שם," הוא אמר.

    "אל תדאג לתנורים, שתי נשים יושבות לידם, והן לא ישנות. הן בודקות שלא חם מדי ולא קר מדי וששום דבר לא יתלקח. אמרתי להילה שהיא אחראית על הבן שלך ולא על שום דבר אחר," אמר הקול.

    "איפה אתה בעצם?" שאל יונתן.

    "מאחוריך."

    לא היה לו כוח לזוז. האבק, החול והעפר על גופו הכבידו עליו, אבל אפפה אותו שלווה משונה, כאילו כבר ידע שהאיש מאחור לא רוצה להזיק לו.

    "אז אתה האיש שיכול להעלים זיכרונות?" שאל.

    "כן, אני," אישר האיש.

    "יש לך שם?"

    "זה לא משנה. תקרא לי איך שאתה רוצה."

    "איך אין כאן אף אחד?"

    "שחררנו את כולם מוקדם לכבודך. עניינת אותי עוד לפני שהגעת."

    "ידעת שאבוא."

    "לא באופן מיסטי, ראיתי את השם שלך ברשימות."

    "והכרת אותי."

    "כן."

    "קראת את הספר?" הוא תמיד נמנע משאלות כאלו, אבל עכשיו חיבר את הדברים, בעיקר אלה שאמר האיש על איתמר, שהוא ידע בדיוק איך להרגיע אותו מיד.

    "בערך," השיב האיש.

    "אז הבנת מה הסיבה שהגעתי."

    "כן."

    "ואתה יכול לעזור לי או שכבר עזרת?"

    "תגיד, אין לך שום שאלה אלי?" אמר האיש. "אתה מאמין שיש לי כוחות וזהו? אולי אני שרלטן."

    "אתה לא."

    "איך אתה יודע?"

    "אני יודע. אתה יכול לעזור לי."

    "עוד לא עשיתי את זה, אבל אני יכול."

    "למה לא עשית את זה?"

    "לא ידעתי אם אתה באמת רוצה."

    "אולי זאת החלטה שלי."

    "כל דבר שהייתי עושה היה יכול לשנות את הכתיבה שלך או יותר גרוע מזה."

    "לא אכפת לי."

    "אני יודע שעכשיו לא," השיב האיש ברוך, "אבל לי אכפת שתעשה צעד שאין ממנו דרך חזרה."

    "אז איך עובד הקטע כאן?" שאל יונתן.

    "אני יכול לראות חלומות של אנשים ולהחזיר להם אותם כמו זיכרון, זה הכישרון שלי."

    "מה זה אומר?"

    "אנשים ישנים וחולמים, נכון? וכשהם מתעוררים הם זוכרים כמה תמונות מהחלום שלהם. הרוב נאבד, נעלם, לא חוזר. אז אני יכול לראות את החלומות בשלמותם, הכול, ואחר כך להחזיר אותם לאנשים ברצף אחד, כמו זיכרון, שום דבר לא נעלם."

    הגוף שלו נדרך, משהו קיפץ בתוכו, ידיו רעדו וראשו בער, כמו שהיה קורה ליואל וקרה לו כמה פעמים אחרי שיואל מת. הבין שהוא אחוז התרגשות. עצם את העיניים. זיכרונות וקולות ומראות הלמו בו, אבל קול אחד גבר על כולם, ברור וצלול: מכל האנשים בעולם זה האדם שתמיד רציתי לפגוש, שרואה הכול, האדם היחיד בעולם שלא צריך להסביר לו כלום.

    "זה נכון," אמר האיש כאילו ראה את כל הרהוריו בצלילות, "אבל אתה מגזים קצת. אני יודע המון, לא הכול."

    "המון זה יותר מכולם."

    "כן, בוודאות אני יודע יותר מכולם."

    "לפחות פעם ביום אני קולט שוב שיואל התאבד," אמר יונתן, "וזה עדיין נראה כמו חלום. ארבע שנים."

    "אני מבין."

    "אולי תהפוך את הדבר המזדיין הזה לחלום, את זה אתה יכול לעשות?" הוא עצם את עיניו ונשם כמה נשימות עמוקות בעודו מניח את אצבעותיו על הפנים - לאחרונה התנועה עזרה לו לפעמים לעצור את הדמעות.

    "לא."

    שניהם שתקו. הוא הסתכל על השמים, פתאום לא בדיוק לילה ולא בדיוק יום כאן.

    "למה אתה לא מסתובב ומסתכל עלי?" שאל האיש.

    "לא משנה איך תיראה, זה יהיה פחות מהפנים שאני מדמיין. אתה יכול לעזור לי?"

    "אני כבר לא רק מחזיר חלומות. די מזמן איבדתי את האישה היחידה שאהבתי ואחר כך השתוללתי לגמרי, עשיתי כמה דברים נוראים. אז בשנים האחרונות השתכללתי קצת. אמרתי: אם אני חודר לתודעה של אנשים אחרים, אולי אני יכול לעשות עוד משהו. בהדרגה למדתי לערפל לאנשים זיכרונות."

    "יש הרבה אנשים שלא רוצים לראות יותר, אלא להפך, לראות פחות," אמר יונתן.

    "בדיוק, פחות זה יותר."

    שניהם צחקו.

    "שמע," אמר האיש, "אני יכול לעמעם לך את הזיכרונות מיואל. ולהפוך את החבר שלך, לפחות ממשי. אני לא יכול באמת להעלים אותו, רק לעמעם את כל הזיכרונות שקשורים בו. אתה תראה דברים אבל הם יהיו פחות חדים, כמו שאומרים, אירועים ייבלעו באחרים. אנחנו קוראים לזה כאן 'האפרת זיכרון'."

    "אבל אתה לא יכול לבודד את יואל ולערפל רק אותו," הוא אמר. נראה לו מוזר, אפילו מטופש, שלא הבין זאת עוד לפני שעלה אל ההר, כאילו נאחז בכל מאודו בתקווה ולא הרשה לדבר לרושש אותה.

    "ברור שלא, וזה בדיוק העניין שלנו כאן, הכול קשור בכול בתודעה הקטנה, הכול יתערפל לך קצת, ולפחות לכמה זמן הזיכרון שלך יהפוך ליותר אפרורי, פחות צבעוני ורועש ומלא חיים וכל המילים שאתה רוצה. ואז אולי הוא לא ייתן לך את מה שאתה צריך..."

    "תעשה את זה."

    "יש סיכוי מסוים, וזו רק דעתי הצנועה כמובן, שאם נאפיר לך זיכרונות, יהיה לך קשה לכתוב."

    "אתה יכול לראות לתוך התודעה של אנשים אחרים ומשתמש בצירוף 'דעתי הצנועה'. אתה איזה אידיוט או משהו."

    "כבר התרגלתי להיות אני," צחקק האיש.

    הוא שתק.

    "רק איתמר מעניין אותך עכשיו, אני יודע," אמר האיש, "אבל אולי גם בשבילו זה לא יהיה טוב."

    "בשבילו זה יהיה טוב מאוד."

    "כאן אנחנו חלוקים," אמר האיש.

    הוא היה משוכנע שהאיש רצה לומר עוד משהו, שבסוף לא נאמר.

    "זה משמעותי," אמר האיש, ולרגע שמע צליל מוטרד באמת בקולו. "אני אומר לך את האמת עכשיו אפילו שאתה לקוח. אני רוצה לעזור לך. אבל נשבע לך שאני לא יודע אם כדאי לך."

    "יש לך ילדים?" שאל יונתן את האיש, ומיד הבין עד כמה השאלה טיפשית ואכזרית.

    "כדי שאראה את הפחדים שלהם?"

    "לא תוכל להתאפק."

    "אין אבא שיוכל."

    "עדיף למות מאשר להיות בתוך סיוט של הילד שלך."

    "כן," אמר האיש.

    "היית רוצה ילדים?"

    "כן."

    הוא שתק. לרגע אסף לתוכו את מצוקת האיש.

    "אבל אם נחזור אליך," הזדמזם קולו של האיש, והוא שם לב שהנימה שלו משתנה כל הזמן, כאילו דיברו מגרונו כל מיני אנשים. "אתה כותב ספרים, החמצן של הכתיבה שלך הוא הזיכרון, מה שאתה מבקש שאאפיר לך."

    יונתן לא הזדהה עם החומרה שבדברי האיש. לא היה יכול לראות את דמותו כסופר. ולא הבין איך האיש יכול להאמין שזה משנה אם יכתוב או לא יכתוב.

    "אז אתה דואג לי, לספרות או לעצמך?"

    "נדמה לי שאני דואג לך," השיב האיש ובקולו לא ניכרה איזו מחאה על הנימה המתגרה של יונתן, יותר הפתעה, כאילו לא קלט איך יונתן לא הבין. "האמת פשוטה: אני חושש שלא יהיה לך יותר לאן לחמוק, שלא תרצה לכתוב כי לא תקבל את הצלילה העמוקה הזאת לעולם של הדמיון. אתה כותב על זה. קראתי."

    השתררה שתיקה.

    "עכשיו גם אני כבר לא יודע," אמר יונתן.

    "אני כאן ולא במקום אחר, כמו שאומרים."

    "מי אומר?"

    "אומרים, אומרים, אנשים," הצטחק האיש, "ובסוף אעשה מה שתרצה. אני רק מבקש באמת שתחשוב על זה עוד: לא רק הכתיבה שלך מונחת על כף המאזניים."

    "אז מה עוד?" פתאום עלה בו חשד מבהיל שכל הזמן הזה שהאיש דיבר על הכתיבה שלו, בעצם דיבר על משהו אחר.

    "הכול," אמר האיש. "אתה לא מבין? אם הזיכרון שלך יהיה קצת אחר, הכול יהיה קצת אחר. גם אתה והילד."

    "אולי יש משהו זמני כזה." הוא בלע חול, שרף לו בגרון, נמלים רקדו שם.

    "על כל אחד הדברים האלה משפיעים אחרת. הייתי בתודעה שלך, ראיתי את העולם שאתה רואה." קולו של האיש הצטרד - הוא כמעט חמל עליו. "עמדתי בַּפיתוי הלילה, רציתי להפעיל את הכישרון שלי ולהקל עליך, שתתעורר והרבה זיכרונות יכאיבו לך פחות. אבל התנהגתי כמו מבוגר, או איך שלא תקרא לזה."

    "כמו מבוגר."

    "אולי היינו פרודיה על מבוגרים, אתה כתבת את זה."

    "יואל אמר את זה."

    האיש צחק, "במקרה שלי אין אני מבוגר, אמיתי או לא, ולא יכול להיות. אתה כבר מבין."

    בצחוק שלו היה משהו חם יותר מאשר בקולות המתחלפים, כאילו שם התאחו הקרעים ליסוד עמוק יותר בתוכו, חלק מהגוף.

    "אז איך באמת קראו לך?" שאל יונתן. מצב רוחו השתפר פתאום, מעולם לא דיבר עם אדם שהבין אותו כל כך, אפילו לא יואל. המתה בו חיבה לאיש - ועדיין ביקש לרסן אותה קצת, זאת לא באמת חיבה כלפיו אלא לאופן שבו הבין אותו. "כשהשתוללת ועשית את כל הדברים שאתה אומר שעשית? בטח נתנו לך איזה כינוי."

    "מחזיר החלומות."

     

     

    ניר ברעם נולד בירושלים. ספריו האחרונים — מחזיר החלומות (הוצאת כתר, 2006), אנשים טובים (עם עובד, ספרייה לעם, 2010) וצל עולם (עם עובד, ספרייה לעם, 2013) — זכו לשבחי הביקורת בארץ ובחו"ל, היו רבי־מכר ונמנו ברשימה הקצרה של פרס ספיר ושל פרסים בינלאומיים. בשנת 2016 פרסם את ספר העיון הראשון שלו הארץ שמעבר להרים (עם עובד), שגולל את סיפור מסעו בגדה המערבית. הספר עובד לסרט דוקומנטרי.

    ברעם למד ספרות באוניברסיטת תל אביב, ערך בעם עובד את סדרת הקלאסיקונים ואת הסדרה 972. חתן פרס היצירה לסופרים ישראלים תש"ע.
     
    העולם הוא שמועה ניר ברעם

    עכשיו
    אל ההר
     

    פתאום התגלה לפניו האור. עכשיו ידע - חודשים חיפש אותו בחרכים שראה או הזה במעמקי קשתות השמים הכהים כל הזמן, חיפש את האור המושלם הזוהר על העולם, שורף את האֵפר ואת האפור. פעם הקפיד להימנע מכל מגע עמו, בעיקר על פניו. מילדותו היה האור, מבהיק הפגמים, אויבו, ניהל מאבק עיקש ומתיש בהתגלויות האור מולו, והן רבות. עכשיו כבר לא פחד יותר.

    אולי כבר ראה די פנים רגילות וכעורות בעולם, או שהתרגל לפניו. וגם הכיר בחלקים מושכי הלב שבהן, הבין שלא הכול שם אפור ושקוע ורחב מדי, שהגזים והביט בפניו מבעד למסך של תיעוב ילדותי, די רגיל כנראה, שאולי שנא את האור יותר מאשר את הפנים שלו. עכשיו היה שווה נפש אליהן, לפגמים וליופי, לנדוש ולמעניין. אחרי הכול הן השתלבו בפנים שבעולם מולו. בסך הכול פנים.

    הילד עמד לידו וכל ילדותו שלו אצורה בגופו הקטן. הוא נשבע שלעולם לא יהיה לזה סימן והאמין שקיים את השבועה. את אשר ראה - ראה, וכל ההרגלים שכפה על עצמו מרגע הלידה הועילו לו: נשימה, זיכרון ומאמץ להסיט את התודעה שלו עד כמה שאפשר לרגע המתהווה עכשיו. עד שצווחת העבר מתרחקת והמראות מתאבכים. לפעמים זה עבד.

    הרוח פרעה את שערו של איתמר, והוא הידק לראשו את כובע המעיל ונשק לפניו. הרים אותו - הילד כבר שקל 18 קילו, אך גופו עדיין היה קל או שהוא עצמו התחזק - והצביע על ההר שמולם. איתמר הסתכל ולא אמר דבר, ופתאום עלתה בת צחוק על שפתיו, כאילו ראה שם משהו שמצא חן בעיניו. הוא דגדג את הילד, שצחק. עכשיו ראה לראשונה שבפסגת ההר מתרוצצים זהרורי אנשים, מוזהבים לרגע באור השמש ומיד מתמזגים בחול האפור.

    בפסגת ההר איתמר רץ. הוא עקב אחריו בעיניו, רוצה להעניק לו את החופש שהוא ושירה דיברו עליו כל הזמן, פטור מהפחדים שלהם, החוזרים ונשנים ולא משתנים, אך בכל פעם שהילד התקרב לקצה, גם אם המרחק משם נשאר גדול, נעמד מולו והפנה אותו לצד האחר. הוא הזיע. כבר ארבע אחר הצהריים. הביט אל האופק, משהו שם החל להשחיר בשמים או שאלה בכלל שדות חרבים, אי־אפשר לדעת. הוא כמו שילח את עיניו לתוך הצבעים הרחוקים, פתאום היה חייב לגלות איפה הארץ ואיפה השמים כדי להגן על הילד.

    בחור צעיר ומזוקן, בחולצה לבנה שפרחים ומטוסים רקומים התערבבו בה, התקרב אליו. הוא לא אהב את החולצה.

    "רק בלילה זה קורה," אמר לו הצעיר. "מבין? אבל אל תדאג, אתה הגעת למקום הנכון. בלילה תראה."

    "אני מבין," ענה.

    "ביום זה נראה כמו סתם מקום. בלילה אתה תפגוש אותו, ואחר כך הכול ישתנה."

    "אני מבין."

    "אתה מבין או יודע? הילד חמוד מאוד," אמר האיש בקול מתגרה מעט.

    "אנחנו מכירים?" הוא שאל את הבחור. הרגיז אותו שדיבר על הילד בצליל המתגרה הזה.

    "לא בדיוק," ענה.

    "אז עוף מכאן," הוא הרים את עיניו ונעץ מבט בעיני הצעיר.

    הבחור הביט בו והוא הביט בבחור. דממה השתררה. הוא ראה תימהון מתגנב לעיניו של הצעיר ולא הופתע. להפך, אולי קיווה סוף־סוף למשהו אחר. הוא ידע שבשנה האחרונה חש לפעמים שאיבד את הפחד, או ליתר דיוק: שהוא מלא פחדים באשר לאיתמר ולא מפחד משום דבר אחר, חוץ ממותו שלו, וגם זה בעיקר בגלל איתמר. לאחרונה דבר לא עניין אותו מלבדו - כל זמן שהוא עם איתמר, מנשק אותו, מלטף את שערו, נושם את ריחו, מקשיב לקולו, הכול יכול להיעלם ולהשתנות ולהתרחק ולהישרף. קיומו של הילד הזריק לתוכו את הפחדים החדשים והעלים את כל אלה שהכיר - מהקריירה, מהזוגיות, מאנשים. הוא שמע שמדברים עליו, חברים ואנשים וטיפוסים שלא הכיר, וגם דיברו איתו, שמשהו קורה לו, שהוא קצת אחר, בעיקר בתגובותיו, שנעשו בלתי־צפויות.

    הוא ידע שבניגוד לדעת קרוביו, לא איבד שליטה, והסיבה שידע זאת היתה שעם הילד דבר לא השתנה. להפך, הקשר ביניהם רק התהדק ואהבתם זה לזה התחזקה. טלי אמרה לו, "הדבר היחיד שמעניין אותך כרגע או שאתה מאמין שמעניין אותך הוא איתמר. ואולי אלה שהכירו אותך פעם לא מבינים, אבל העיקר שאתה מבין. אתה יודע שלפעמים להתרחק מכל הרעש זה המחיר שאתה צריך לשלם עבור השלווה והשקט והכוחות שלך עם הילד."

    "וזה באמת נכון?" הוא שאל את טלי.

    "זה לא משנה," היא אמרה. "זה עובד."

    "אבל להקסים אנשים ולגרום להם להאמין שאתם חברים..."

    "אתה לא גורם להם להאמין, יונתן," ענתה טלי, "אתה אוהב אותם, ואתם חברים, כלומר ברוב המקרים, גם אם אתה נעלם להם או הם לך."

    "זה ההבדל ביני לבין יואל?"

    "כן. וגם שהוא התאבד. סוג של הבדל."

    "אבל התכוונת גם שהוא אף פעם לא אהב אף אחד?"

    "לא באמת," ענתה טלי.

    "גם לא אותנו?"

    "אתה באמת היית החבר הכי קרוב שלו."

    "אבל הוא לא באמת אהב אותי?"

    "כנראה לא."

    "אותך הוא אהב."

    "אולי. כשהיינו ילדים."

     

    השמש האירה את פניו של הבחור - כעת ראה פצעונים לבנבנים מסביב לשפתיו - והוא הרים את ידו כדי להגן על עיניו ממהלומת האור. יונתן ידע שאולי הוא אמור להצטער, שפעם היה נתקף אשמה ברגע כזה, אך חש רק בוז. "אתה מאכזב אותי," אמר הבחור לפני שהסתובב והתרחק.

    "עוף מכאן," סינן יונתן בקול חזק מספיק כדי שישמע, "ולא יקרה כלום אם לא נדבר יותר."

    הוא מיהר אל איתמר, לא היה יכול לחכות עד שייגע בו. עורו החם הטריד אותו. הוא שלף מהתיק את בקבוק המים, הגיש אותו אל שפתיו, ואיתמר לגם כמה לגימות. הוא ביקש מהילד עוד לגימה אחת אחרונה. אחר כך החזיר את הבקבוק אל התיק, הרים את הילד ונשא אותו אל סככה מוצלת בעודו מנשק את פניו ואת שערו, עד שאיתמר צחקק ואמר, "אתה דוקר, אבא."

    "אבל הבוקר התגלחתי, רק בשבילך," הוא נשק לאצבעות ידיו הקטנות. "אתה יודע שאבא אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם."

    "אני יודע," השיב הילד.

    "כל הזמן אומר לך את זה?"

    "כן, כל היום אבא אומר אותו דבר," פיזם הילד.

    "משעמם כבר?"

    איתמר לא השיב, אלא הניח את כפות ידיו על הפנים של יונתן ונענע אותן בחוזקה. והוא הניח לפניו להתנענע בין ידיו של הילד ונישק אותו שוב. אחר כך התיישב ואיתמר התכרבל עליו, והוא הראה לו סרטונים בסלולרי - הוא, שירה והילד רוקדים ושרים, "In the Heat of the Night" - והציע לאיתמר שאולי יישנו קצת. איתמר הניח ראש על חזהו ועצם את עיניו.

    הוא התעורר כשהערב כבר ירד. פתאום היו הרבה אנשים על ההר. הוא ראה שמים מכוכבים, כמה מדורות קטנות סביב עיגול אש גדול. דימה שראה בתוכו אנשים יושבים או שוכבים ומשהו נחשי, שחור, מזדחל במעמקי הלהבות. נהיה לו חם. איתמר עדיין ישן. הוא הרים את הילד בידיו בעודו מלטף את שערו ונזהר בצעדיו כדי שלא יתעורר.

    הוא נשא את הילד בידיו, והם חלפו על פני מדורות קטנות שסביבן ישבו או שכבו אנשים ודיברו בשקט. הניח את כף ידו על מצחו של הילד, ועוד פעם אחת. אין לו חום, שינן בלבו, אבל הם חייבים להתרחק מהמדורות. הוא הרחיב את צעדיו, מעד על אבן, ברכו השמאלית נתקלה בסלע, כאב לו קצת, אולי יורד לו דם, אבל העיקר שהילד לא התעורר. בכל בליל האור מהמדורות, מהפנסים, מהטלפונים - ופתאום שטחים חשוכים - כבר לא הבין איפה הם. נתקף אשמה שגרר את איתמר לכאן. הרי הוא ושירה לא טיילו, סירבו להצעות להצטרף לקמפינג ולמסעות לנחל כזה או למדבר אחר עוד לפני שהיו להורים וביתר שאת אחר כך, אלא שעכשיו, ולראשונה מאז נולד איתמר, שירה נסעה לכמה ימים. חופשה של העובדים מטעם החברה שהיא עובדת בה. והוא כבר קבע לפני חודשים את העלייה אל ההר.

    ברור שהיה יכול לבטל את המסע או להשאיר את הילד בבית אמה של שירה, אבל הוא לא התכוון להשאיר את איתמר, לראשונה בחייו, ללא שני הוריו, והאמת היא שרצה שהילד יהיה איתו שם ברגע שמדוממים לו את מנועי הזיכרון. לא לגמרי, אבל מספיק כדי שהזיכרון לא יהדוף אותו כל הזמן אל העבר, רחוק מחוויית ההווה. כשדיבר עם האנשים שמנהלים את העניינים בהר, אמרו לו שזה יקרה כאן, שיעזרו לו לזכור פחות.

    הוא היה חייב לעשות זאת כי כל הרעיונות הקודמים נכשלו והפתרונות אזלו, וההר היה המוצא האחרון שעלה על דעתו כדי שההווה שלו לא ייבלע בצווחות הזיכרון. הוא לא שיתף איש ברעיון, משהו בו כסף אל ההר ברגע ששמע עליו לראשונה בשעות הקטנות של הלילה, באותו חוף ים שפקד כמה פעמים בקיץ הקודם. כמה אנשים, שהכיר מביקוריו הקודמים שם, ישבו במעגל, ואחד מהם סיפר על ההר, אמר שפגש שם איש שעוזר לאנשים לזכור פחות. הרוב לא האמינו לו. אחר כך ההר הופיע מולו בכל מיני מקומות: בפליירים על המכונית שלו, במודעה בתיבת הדואר, בבית הקפה ראה ציור בעיפרון שכמו תיאר את הסיפור ששמע על החוף. הוא רצה להיות כאן, להתמסר לכוח שלא הבין ולא ידע עליו דבר מלבד העובדה שאנשים מכירים בו ומלחשים עליו: בהר יש אחד שעוזר לאנשים שהזיכרון רודף אותם.

    ממילא בעיניו, יותר מאשר עבורו זה היה עבור איתמר. הוא כבר התרגל לחיים הללו, כל השנים לפני שיואל התאבד היו כאלו, ואולי עוד היה יכול לשאת בנטל הזיכרון, אלא שאחרי המוות של יואל הזיכרון צלף והרעיש כל הזמן והבהיק מול פניו הזיות שלא ראה קודם, ודאי שלא בבהירות כה רושפת וצבעונית. אמנם לאחר מותו של יואל השתדל לשמור על הרגליו, הקפיד עוד יותר מאשר בעבר לעמוד בכל המחויבויות שלו, פרסם ספר חדש, לימד, הרצה, ייעץ בסרט דוקומנטרי, אלא שכעבור זמן־מה תפס שהאובדן של יואל שחרר את פראות הזיכרון - ערבב לגמרי בין הזיות, זיכרון וחלומות, ולפעמים הוא כבר לא מבין מה הוא רואה. כאילו נדלק עוד זרקור בשדה שהאמין כי כבר היה מואר היטב.

    ארבע שנים חלפו מאז הסתלק יואל מהעולם, יונתן כבר ציין את יום הולדתו ה-41, ועדיין זיכרונות חדשים שלהם מתנפחים בתודעתו פתאום, לא ברור מאילו מצולות צצו, בוהקים מולו באמצע היום. לפעמים קילל את יואל, שיער שהיה משתעשע לדעת זאת: הם אהבו לעבוד זה על זה בכל מיני תחבולות. יואל היה מספר לאיזה נודניק שיונתן מעריץ גדול שלו, מדבר עליו הרבה אבל מתבייש לפנות אליו, אז הנה המייל שלו, גם מספר הטלפון, ואפילו הכתובת.

    בחשבון אחרון הוא פחד שיום אחד מתקפת הזיכרונות תרסק אותו כשיהיה עם איתמר, שלא יֵדע איך להדוף אותה, שלא יהיה זהיר, שייסחף הרחק מהרגע שבו הוא עם הילד ולא יגן עליו, ושאיתמר יֵדע. זה היה הפחד הגדול ביותר שלו: שהילד ידע.

    ככל שהתרחקו מהמדורות הצטנן גופו של איתמר. שביל החול התעקל, איתמר מלמל משהו והזיז את ראשו. הוא השעין בעדינות את לחיו של הילד על כתפו וליטף את פניו. זרועותיו כבר כאבו אבל הוא לא התכוון לעצור. פתאום בהקו מולו אורות צבעוניים, שריצדו גם על הסלעים, והוא ראה אוהל גדול וסביבו נדנדות, ערסל וכמה כדורים. בבת אחת הוקל לו: סוף־סוף הם הגיעו. באוהל הזה הילדים ישנים, ולפחות על פי הדברים שאמרו לו, שתי גננות שומרות עליהם. ידיו היו מלאות חול וגם כפות רגליו בתוך הנעליים. הוא חש שגרגירי חול מזדחלים על פניו.

    האוהל היה רחב ידיים, מלא בלונים ומשחקים, והוא מצא חן בעיניו. יונתן הניח את הילד על אחד המזרנים שסדין לבן נמתח עליו, ניער היטב שמיכה שהיתה מקופלת בקצה המזרן וכיסה אותו. הוא חלץ את נעליו של הילד והסיר את הגרביים ובעדינות ניקה במטלית את החול מכפות רגליו. כמה ילדים ישנו שם, וכמה גברים ונשים ישבו ליד שולחן עץ שעליו קערת כסף נוצצת והתלחשו ביניהם. פרחים לבנים שייטו בקערה ולכדו את האור, גופי ילדים ישנים השתקפו בה.

    הוא לא שמע דבר מלחישות המבוגרים, אבל מתנועות הגוף ומהמבטים דימה שהם נסערים. כשהתקרב אליהם השתתקו. הוא שיער שהם חבורה שהגיעה לכאן יחד. אחר כך הסתובב ופנה אל אישה צעירה וממושקפת שישבה על כיסא ליד תנור גז קטן. הציק לו שיש תנור גז באוהל.

    "את הגננת?" שאל.

    "כן," היא אמרה והוציאה מתיקה מחברת נייר ועיינה בה. "איך קוראים לילד החמוד?"

    "איתמר," ענה. "אם הוא יתעורר תקראי לי, לא משנה איפה אהיה."

    "אוקיי, איתמר, הבנתי." היא הביטה בו, משהו בתנועת גופה רמז לו שחיכתה להם. היא סימנה משהו במחברת. "אנחנו נסתדר איתו מצוין, אל תדאג," אמרה. "עושות את זה כבר כמה שנים."

    "כן, אמרו לי. את חנה או הילה?"

    "הילה."

    "יופי. אם הוא יתעורר תקראי לי," אמר. "לא משנה איפה אני אהיה, תקראי לי. הבנת?"

    נראה שרצתה להוסיף עוד מילה, אבל לבסוף הנהנה.

    הוא צעד אל מעגל האש הגדול, והאוויר שוב התחמם. הוא ראה בובה ענקית בוערת באמצע המדורה הגדולה, כמה כוכבים שריצדו בשמים ומזרנים ואנשים ששכבו עליהם באמצע מעגל האש - והשתדל לגרש מתודעתו את תמונת איתמר הפוקח את עיניו לבדו באוהל. אין שום סיבה שיתעורר עכשיו, והגננת הזאת הבינה שעדיף לה לחפש אותו אם יתעורר ולא לגלות יצירתיות גדולה מדי. בכלל, כל מיני אנשים שגילו יצירתיות עצבנו אותו לאחרונה. עדיף שיעשו מה שאומרים להם. פחות עבודה לכולם.

    פתאום ראה את הבחור בחולצה הלבנה הפרחונית. הוא ישב עם כמה אנשים וליטף את השרשרת שלו. כשחלף על פניו, הבחור הביט בו, כרוצה לומר לו משהו, אולי חבריו נסכו בו אומץ. הרעיון שעשע אותו. יונתן נעצר והסתכל עליו עד שהסיט את עיניו. הוא קיווה שהבחור יאמר משהו בעודו תוהה מדוע תקף אותו תיעוב פראי כלפיו. בלבו ציטט את השורה האהובה על בורמן, הילד שכולם בבית הכרם פחדו מפניו, שתמיד הבעיתה והקסימה אותו: "אני אבעט לך בראש." אבל הוא לא אמר כלום.

     

    •••

     

    הוא התעורר והריח עשן מהול בריח חמוץ שלא פענח. שפתיו היו יבשות והוא התקשה לפקוח את עיניו. כשפקח אותן לבסוף הביט בכוכבים שבשמים והבין שזה שיאו של הלילה. הוא מצמץ והסתכל סביב: הוא שכב על מזרן בתוך עיגול אבנים גדול, מסביבו בערו גחלי מדורה אחרונה. שמע את הרוח וענן חול הסתחרר מעליו. הסתכל בכפות ידיו השחורות.

    "הבן החמוד שלך בסדר גמור," שמע קול מתכתי, עמום, מרחוק, כאילו מרמקול. "בדקתי הרגע. ישן כמו תינוק." אף ששום גוף לא הוצמד לקול, הוא האמין לו ורווח לו.

    "אבל התנורים שם," הוא אמר.

    "אל תדאג לתנורים, שתי נשים יושבות לידם, והן לא ישנות. הן בודקות שלא חם מדי ולא קר מדי וששום דבר לא יתלקח. אמרתי להילה שהיא אחראית על הבן שלך ולא על שום דבר אחר," אמר הקול.

    "איפה אתה בעצם?" שאל יונתן.

    "מאחוריך."

    לא היה לו כוח לזוז. האבק, החול והעפר על גופו הכבידו עליו, אבל אפפה אותו שלווה משונה, כאילו כבר ידע שהאיש מאחור לא רוצה להזיק לו.

    "אז אתה האיש שיכול להעלים זיכרונות?" שאל.

    "כן, אני," אישר האיש.

    "יש לך שם?"

    "זה לא משנה. תקרא לי איך שאתה רוצה."

    "איך אין כאן אף אחד?"

    "שחררנו את כולם מוקדם לכבודך. עניינת אותי עוד לפני שהגעת."

    "ידעת שאבוא."

    "לא באופן מיסטי, ראיתי את השם שלך ברשימות."

    "והכרת אותי."

    "כן."

    "קראת את הספר?" הוא תמיד נמנע משאלות כאלו, אבל עכשיו חיבר את הדברים, בעיקר אלה שאמר האיש על איתמר, שהוא ידע בדיוק איך להרגיע אותו מיד.

    "בערך," השיב האיש.

    "אז הבנת מה הסיבה שהגעתי."

    "כן."

    "ואתה יכול לעזור לי או שכבר עזרת?"

    "תגיד, אין לך שום שאלה אלי?" אמר האיש. "אתה מאמין שיש לי כוחות וזהו? אולי אני שרלטן."

    "אתה לא."

    "איך אתה יודע?"

    "אני יודע. אתה יכול לעזור לי."

    "עוד לא עשיתי את זה, אבל אני יכול."

    "למה לא עשית את זה?"

    "לא ידעתי אם אתה באמת רוצה."

    "אולי זאת החלטה שלי."

    "כל דבר שהייתי עושה היה יכול לשנות את הכתיבה שלך או יותר גרוע מזה."

    "לא אכפת לי."

    "אני יודע שעכשיו לא," השיב האיש ברוך, "אבל לי אכפת שתעשה צעד שאין ממנו דרך חזרה."

    "אז איך עובד הקטע כאן?" שאל יונתן.

    "אני יכול לראות חלומות של אנשים ולהחזיר להם אותם כמו זיכרון, זה הכישרון שלי."

    "מה זה אומר?"

    "אנשים ישנים וחולמים, נכון? וכשהם מתעוררים הם זוכרים כמה תמונות מהחלום שלהם. הרוב נאבד, נעלם, לא חוזר. אז אני יכול לראות את החלומות בשלמותם, הכול, ואחר כך להחזיר אותם לאנשים ברצף אחד, כמו זיכרון, שום דבר לא נעלם."

    הגוף שלו נדרך, משהו קיפץ בתוכו, ידיו רעדו וראשו בער, כמו שהיה קורה ליואל וקרה לו כמה פעמים אחרי שיואל מת. הבין שהוא אחוז התרגשות. עצם את העיניים. זיכרונות וקולות ומראות הלמו בו, אבל קול אחד גבר על כולם, ברור וצלול: מכל האנשים בעולם זה האדם שתמיד רציתי לפגוש, שרואה הכול, האדם היחיד בעולם שלא צריך להסביר לו כלום.

    "זה נכון," אמר האיש כאילו ראה את כל הרהוריו בצלילות, "אבל אתה מגזים קצת. אני יודע המון, לא הכול."

    "המון זה יותר מכולם."

    "כן, בוודאות אני יודע יותר מכולם."

    "לפחות פעם ביום אני קולט שוב שיואל התאבד," אמר יונתן, "וזה עדיין נראה כמו חלום. ארבע שנים."

    "אני מבין."

    "אולי תהפוך את הדבר המזדיין הזה לחלום, את זה אתה יכול לעשות?" הוא עצם את עיניו ונשם כמה נשימות עמוקות בעודו מניח את אצבעותיו על הפנים - לאחרונה התנועה עזרה לו לפעמים לעצור את הדמעות.

    "לא."

    שניהם שתקו. הוא הסתכל על השמים, פתאום לא בדיוק לילה ולא בדיוק יום כאן.

    "למה אתה לא מסתובב ומסתכל עלי?" שאל האיש.

    "לא משנה איך תיראה, זה יהיה פחות מהפנים שאני מדמיין. אתה יכול לעזור לי?"

    "אני כבר לא רק מחזיר חלומות. די מזמן איבדתי את האישה היחידה שאהבתי ואחר כך השתוללתי לגמרי, עשיתי כמה דברים נוראים. אז בשנים האחרונות השתכללתי קצת. אמרתי: אם אני חודר לתודעה של אנשים אחרים, אולי אני יכול לעשות עוד משהו. בהדרגה למדתי לערפל לאנשים זיכרונות."

    "יש הרבה אנשים שלא רוצים לראות יותר, אלא להפך, לראות פחות," אמר יונתן.

    "בדיוק, פחות זה יותר."

    שניהם צחקו.

    "שמע," אמר האיש, "אני יכול לעמעם לך את הזיכרונות מיואל. ולהפוך את החבר שלך, לפחות ממשי. אני לא יכול באמת להעלים אותו, רק לעמעם את כל הזיכרונות שקשורים בו. אתה תראה דברים אבל הם יהיו פחות חדים, כמו שאומרים, אירועים ייבלעו באחרים. אנחנו קוראים לזה כאן 'האפרת זיכרון'."

    "אבל אתה לא יכול לבודד את יואל ולערפל רק אותו," הוא אמר. נראה לו מוזר, אפילו מטופש, שלא הבין זאת עוד לפני שעלה אל ההר, כאילו נאחז בכל מאודו בתקווה ולא הרשה לדבר לרושש אותה.

    "ברור שלא, וזה בדיוק העניין שלנו כאן, הכול קשור בכול בתודעה הקטנה, הכול יתערפל לך קצת, ולפחות לכמה זמן הזיכרון שלך יהפוך ליותר אפרורי, פחות צבעוני ורועש ומלא חיים וכל המילים שאתה רוצה. ואז אולי הוא לא ייתן לך את מה שאתה צריך..."

    "תעשה את זה."

    "יש סיכוי מסוים, וזו רק דעתי הצנועה כמובן, שאם נאפיר לך זיכרונות, יהיה לך קשה לכתוב."

    "אתה יכול לראות לתוך התודעה של אנשים אחרים ומשתמש בצירוף 'דעתי הצנועה'. אתה איזה אידיוט או משהו."

    "כבר התרגלתי להיות אני," צחקק האיש.

    הוא שתק.

    "רק איתמר מעניין אותך עכשיו, אני יודע," אמר האיש, "אבל אולי גם בשבילו זה לא יהיה טוב."

    "בשבילו זה יהיה טוב מאוד."

    "כאן אנחנו חלוקים," אמר האיש.

    הוא היה משוכנע שהאיש רצה לומר עוד משהו, שבסוף לא נאמר.

    "זה משמעותי," אמר האיש, ולרגע שמע צליל מוטרד באמת בקולו. "אני אומר לך את האמת עכשיו אפילו שאתה לקוח. אני רוצה לעזור לך. אבל נשבע לך שאני לא יודע אם כדאי לך."

    "יש לך ילדים?" שאל יונתן את האיש, ומיד הבין עד כמה השאלה טיפשית ואכזרית.

    "כדי שאראה את הפחדים שלהם?"

    "לא תוכל להתאפק."

    "אין אבא שיוכל."

    "עדיף למות מאשר להיות בתוך סיוט של הילד שלך."

    "כן," אמר האיש.

    "היית רוצה ילדים?"

    "כן."

    הוא שתק. לרגע אסף לתוכו את מצוקת האיש.

    "אבל אם נחזור אליך," הזדמזם קולו של האיש, והוא שם לב שהנימה שלו משתנה כל הזמן, כאילו דיברו מגרונו כל מיני אנשים. "אתה כותב ספרים, החמצן של הכתיבה שלך הוא הזיכרון, מה שאתה מבקש שאאפיר לך."

    יונתן לא הזדהה עם החומרה שבדברי האיש. לא היה יכול לראות את דמותו כסופר. ולא הבין איך האיש יכול להאמין שזה משנה אם יכתוב או לא יכתוב.

    "אז אתה דואג לי, לספרות או לעצמך?"

    "נדמה לי שאני דואג לך," השיב האיש ובקולו לא ניכרה איזו מחאה על הנימה המתגרה של יונתן, יותר הפתעה, כאילו לא קלט איך יונתן לא הבין. "האמת פשוטה: אני חושש שלא יהיה לך יותר לאן לחמוק, שלא תרצה לכתוב כי לא תקבל את הצלילה העמוקה הזאת לעולם של הדמיון. אתה כותב על זה. קראתי."

    השתררה שתיקה.

    "עכשיו גם אני כבר לא יודע," אמר יונתן.

    "אני כאן ולא במקום אחר, כמו שאומרים."

    "מי אומר?"

    "אומרים, אומרים, אנשים," הצטחק האיש, "ובסוף אעשה מה שתרצה. אני רק מבקש באמת שתחשוב על זה עוד: לא רק הכתיבה שלך מונחת על כף המאזניים."

    "אז מה עוד?" פתאום עלה בו חשד מבהיל שכל הזמן הזה שהאיש דיבר על הכתיבה שלו, בעצם דיבר על משהו אחר.

    "הכול," אמר האיש. "אתה לא מבין? אם הזיכרון שלך יהיה קצת אחר, הכול יהיה קצת אחר. גם אתה והילד."

    "אולי יש משהו זמני כזה." הוא בלע חול, שרף לו בגרון, נמלים רקדו שם.

    "על כל אחד הדברים האלה משפיעים אחרת. הייתי בתודעה שלך, ראיתי את העולם שאתה רואה." קולו של האיש הצטרד - הוא כמעט חמל עליו. "עמדתי בַּפיתוי הלילה, רציתי להפעיל את הכישרון שלי ולהקל עליך, שתתעורר והרבה זיכרונות יכאיבו לך פחות. אבל התנהגתי כמו מבוגר, או איך שלא תקרא לזה."

    "כמו מבוגר."

    "אולי היינו פרודיה על מבוגרים, אתה כתבת את זה."

    "יואל אמר את זה."

    האיש צחק, "במקרה שלי אין אני מבוגר, אמיתי או לא, ולא יכול להיות. אתה כבר מבין."

    בצחוק שלו היה משהו חם יותר מאשר בקולות המתחלפים, כאילו שם התאחו הקרעים ליסוד עמוק יותר בתוכו, חלק מהגוף.

    "אז איך באמת קראו לך?" שאל יונתן. מצב רוחו השתפר פתאום, מעולם לא דיבר עם אדם שהבין אותו כל כך, אפילו לא יואל. המתה בו חיבה לאיש - ועדיין ביקש לרסן אותה קצת, זאת לא באמת חיבה כלפיו אלא לאופן שבו הבין אותו. "כשהשתוללת ועשית את כל הדברים שאתה אומר שעשית? בטח נתנו לך איזה כינוי."

    "מחזיר החלומות."