שומרת הערים האבודות 5 - לודסטאר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שומרת הערים האבודות 5 - לודסטאר
מכר
מאות
עותקים
שומרת הערים האבודות 5 - לודסטאר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שומרת הערים האבודות 5 - לודסטאר

5 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

    תקציר

    סופי פוסטר חוזרת אל הערים האבודות, אבל המקומות המוכרים לה השתנו לבלי הכר.

    מלחמה מאיימת על העולם הקסום של סופי, והנסתרים ממשיכים לזרוע הרס וחורבן.

    ההבדל בין חבר לאויב מיטשטש, וסופי אינה יודעת עוד במי אפשר לבטוח. אבל כשנודע לה שהאנשים שהיא אוהבת יותר מכול עלולים להיות הקורבנות הבאים, אין לה ספק שהיא חייבת לפעול.

    סמל מסתורי עשוי להיות המפתח, אם רק תדע לפענח אותו. כל רמז חדש מוביל אל סודות חדשים ואפלים, ועד מהרה מתברר שלא רק לחברי הברבור השחור יש תוכניות – גם לנסתרים יש מיזם סודי ומסוכן משלהם. 

    בספר החמישי בסדרת הפנטסיה האהובה שומרת הערים האבודות סופי חייבת לעצור את אויביה, אחרת יצליחו לשלוט בה ובאהוביה.

    פרק ראשון

    הקדמה


    זה מה שהם רוצים.

    המילים התערבלו בראשה של סופי. היא דהרה במעלה גרם המדרגות הלולייני, ספרה את צעדיה וניסתה לנחש באיזו דלת לבחור.

    הראשונה הייתה נעולה.

    השנייה נפתחה אל חשיכה מוחלטת.

    השלישית חשפה דרך שזהרה באור הבֶּיילפָיֵיר הכחול והמסתורי שהפיצו פמוטי הקיר.

    הרצפה רעדה כשדרכה עליה בהיסוס, וקורי אבק שהשתלשלו מהתקרה גרמו לגירוי בגרונה והקשו עליה לנשום.

    היא הלכה בעקבות הלהבות.

    האולמות התפתלו שוב ושוב — מבוך זהיר, שתוכנן כדי לבלבל. לבלוע. להפריד.

    עם כל צעד גברו התנודות. הן היו קלות, אך לא היה אפשר להתעלם מהן.

    הן גם היו רחוקות מדי.

    איש מלבדה לא היה יכול להרגיש את האדוות, שהלכו וגאו במהירות כמו גלים.

    הם היו שקועים מדי בחגיגה שלהם.

    מרוכזים מדי בניצחון הדמיוני שלהם.

    בוטחים מדי.

    עיוורים מדי.

    ועכשיו מאוחר מדי.

    האדמה רעדה חזק יותר, וסדקים ראשונים נִבְעו באבנים.

    זה מה שהם רוצים.

     

     

    1
     

    "סיוט לאבטח כאן!" רטן סנדור. ידו האפורה הענקית אחזה אחיזה איתנה בחרבו השחורה העצומה.

    באוזני סופי, קולו הצייצני התאים לעכבר מדַבֵּר יותר מאשר לשומר ראש קטלני.

    כמה ילדי פלא חלפו על פניהם בריצה, וסנדור קירב את סופי אליו כשהקבוצה המצחקקת קפצה כדי לפוצץ בועות מלאות ממתקים, שריחפו באוויר ליד עצי הבדולח המנצנצים. סביבם התרוצצו ילדים בחצר הפנימית המכוסה קונפֵטי, לבושים בתלבושת האחידה בגוני זהב וענבר של תלמידי רמה שלוש. בשכמיות מתנופפות הם תפסו באוויר חטיפים ובקבוקים של מיץ לַאשבֵּרי ותחבו מתנות בעטיפות נוצצות לתוך מצנפות החשיבה הלבנות, שהשתלשלו מכל ארונית וארונית.

    חגיגות מחצית שנת הלימודים היו למסורת בפוקספייר — וכלל לא בישרו אסון כלשהו, כפי שראה סנדור בעיני רוחו. ועם זאת, סופי הבינה את דאגתו.

    כל אחד מההורים ששוטטו בין האולמות המקושטים בדגלונים...

    כל פנים שלא זיהתה...

    כל אחד מהם יכול להיות מורד.

    נָבָל.

    האויב.

    סופי מרטה ריס — הרגל עצבני שלה ששב במלוא עוצמתו — וסנדור התבונן בה. "הכול יהיה בסדר," הבטיח, ותחב את שערה הבלונדיני מאחורי אוזנה בעדינות מופלאה יחסית ללוחם גובלין בגובה שני מטרים.

    הוקל לה מאוד שסנדור היה שוב איתה — בעיקר לאחר שכמעט אבד לה בעת הקרב בהר אוורסט. וסנדור כבר לא היה הגובלין היחיד בפוקספייר. לכל אחד מששת האגפים בבניין הראשי הוקצה צוות אבטחה משלו, ושתי חוליות נוספות שמרו על השטחים המקיפים אותו.

    המועצה הוסיפה גם אמצעי אבטחה בכל רחבי הערים האבודות.

    לא הייתה לה ברירה.

    הענקים עדיין איימו במלחמה.

    ובשלושת השבועות מאז חזרו סופי וחבריה מהמחבוא של חברי הברבור השחור, שרפו הנסתרים את השער הראשי של חוות המקלט וגם פרצו למשרדי הרישום באטלנטיס.

    סופי יכלה לנחש מה קיוו המורדים להשיג בשמורת בעלי החיים הסודית של האֶלפים. נראה שהם לא ידעו שהיא שכנעה את המועצה להוציא לחופשי את האליקורנים יקרי הערך. אך ההתקפה על משרדי הרישום נותרה בגדר תעלומה. חברי המועצה ניהלו רישום ותיעוד מדוקדק על אודות כל אֶלף שנולד אי פעם, ואיש לא הסכים לומר לה אם מסמכים כלשהם שונו או נגנבו.

    בועה התנפצה מעל ראשה של סופי, וסנדור תפס את קופסת הפראטלס שריחפה בתוכה.

    "אם את מתכוונת לאכול את הסוכריות, אני צריך לבדוק אותן קודם," אמר לה.

    אפו הרחב והשטוח של סנדור לא איתר רעל כלשהו בממתק, אך הוא התעקש לבדוק את הסיכה לפני שייתן לה את הקופסה. כל קופסה של פראטלס הכילה סיכה מיוחדת לאספנים, ובעבר השתמש בהן הברבור השחור כדי להעביר לסופי הודעות.

    הוא שלף מהקופסה את שקיק הקטיפה הזעיר וסופי שמה לב שהיא אוחזת בחוזקה בשרשרת התרופות לאלרגיה שלה. סיכת המונלארק הכסופה שקאלה נתנה לה עדיין הייתה תלויה על השרשרת — תזכורת לחברה שאיבדה וסמל לתפקיד שהיה עליה להבין כיצד למלא אותו.

    "זה נראה בסדר," אמר סנדור והושיט לה את סיכת הבּוּבּרי הקטנה, ציפור שחורה ומוזרה עם נוצות זנב צהובות ובוהקות. "אני לא מאמין שיש לזה משמעות כלשהי."

    גם סופי לא חשבה כך. בייחוד מאחר שארגון הברבור השחור שמר על שתיקה מטרידה.

    שום הודעות. שום רמזים. שום תשובות במהלך הפגישות הקצרות שלהם.

    נראה שהם עסקו ב"התארגנות מחדש". וזה נמשך לנצח.

    לפחות המועצה עשתה משהו: היא הקימה צוותי סיור של גובלינים וניסתה לארגן פסגת שלום עם הענקים. חברי הברבור השחור צריכים לפחות...

    למעשה, סופי לא ידעה מה עליהם לעשות.

    הבעיה הייתה שחברהּ הצטרף לשורות האויב.

    "הנה את!" אמר קול מוכר מאחוריה. "כבר חשבתי שעזבת אותנו."

    הקול העמוק וחיתוך הדיבור החד היו קלים לזיהוי. ועדיין, סופי קיוותה לראות מאחוריה נער אחר.

    פיץ נראה חמוד כתמיד בתלבושת האחידה האדומה של רמה חמש, אבל חיוכו המושלם לא ניכר בעיני הטורקיז, סימן ההיכר שלו. הגילויים האחרונים היו מכה אדירה עבור כל חבריה, אבל פיץ הגיב להם קשה מכולם.

    גם אחיו וגם חברו הטוב ביותר — שניהם עזבו והצטרפו אל הנסתרים.

    בגידתו של אַלְוואר עוררה את חשדנותו של פיץ בכל דבר, בכל זיכרון אפילו.

    ובגידתו של קיף?

    עליו פיץ לא הסכים לדבר בכלל.

    ממילא לא היו לסופי הזדמנויות רבות להעלות את הנושא. רק קומץ אנשים ידעו את האמת. השאר האמינו לשקר המתוחכם של הברבור השחור, וחשבו שקיף רק הזדקק לזמן כדי להתאבל על היעלמותה של אימו. אפילו למועצה לא היה שמץ של מושג, וסופי קיוותה שזה יישאר כך. ככל שכולם ידעו פחות, כך יהיה לקיף קל יותר לחזור הביתה.

    אם יחזור הביתה.

    "את בסדר?" שאל פיץ, והיא הבינה ששכחה לומר לו שלום. "אני מקווה שאת לא מודאגת בגלל המבחנים. אין סיכוי שלא עברת."

    "אני לא יודעת..."

    הזיכרון הצילומי שלה אכן עזר לה, אך לאחרונה התקשתה להתרכז בשיעורים. למעשה, היא כמעט לא הקדישה מחשבה לבחינות אמצע השנה. היא לא הייתה הנערה שהייתה שנה קודם לכן, זו שחשבה שנשירה מפוקספייר תהיה הדבר הנורא ביותר. מאז כבר נחטפה, נחשבה למתה, גורשה מהערים האבודות ועזרה לעצור את המגפה שאיימה להרוג את כל אוכלוסיית הגנומים. היא אפילו התגנבה לבירת הענקים ועזרה להשמיד חלקים גדולים ממנה, וזו הייתה הסיבה לכך שהמועצה התקשתה בניהול משא ומתן על אמנה חדשה בין האלפים לענקים.

    "תירגעי," אמר פיץ כשראשה הסתחרר מסיוטים ובהם ענקים שפניהם מיובלות נראו מתפרעים ברחובות הנוצצים של ערי האלפים. "אנחנו אמורים לחגוג."

    העליצות שלו נשמעה מאולצת. אבל היא ידעה שפיץ עושה כמיטב יכולתו.

    כך הם פועלים עכשיו.

    מנסים.

    מחכים.

    מקווים.

    "תן לי רק לקחת את מצנפת החשיבה שלי," אמרה ופנתה לעבר הארונית שלה. בעת בחינות אמצע השנה הם נדרשו לחבוש את הכובע המוארך והשמוט שנועד להגביל את הטלפתים ולשמור על טוהר הבחינות, אף שדבר לא היה יכול לחסום את יכולותיה המשופרות של סופי. אך לאחר הבחינות הפכו המצנפות לשקי מתנות, וכולם מילאו אותן בממתקים ובהפתעות קטנות.

    "אצטרך לבדוק את המתנות שלך לפני שתפתחי אותן," הזהיר סנדור ועזר לסופי להרים את המצנפת הגדושה.

    "מושלם," אמר פיץ. "בזמן שיבדוק, תוכלי לפתוח את המתנה שלי."

    הוא שלף קופסה קטנה מכיס שכמייתו והגיש אותה לסופי. נייר העטיפה הבוהק כפנינה נוקד בנצנצים בצבע טורקיז. סביב המתנה כרך סרט משי, גם הוא בצבע טורקיז, קשור בקשר פרפר, והיא תהתה אם ניחש שזה הצבע האהוב עליה.

    היא ממש קיוותה שהוא לא מסוגל לנחש מדוע...

    "אני מקווה שהשנה הצלחתי יותר," אמר פיץ. "ביאנה טענה שהחִידָעֵט היה כישלון מוחלט."

    העט לכתיבת חידות שהוא נתן לה בפעם הקודמת אכן אכזב אותה, אבל...

    "אני בטוחה שאוהב את זה," הבטיחה לו סופי. "חוץ מזה, המתנה שלי משעממת."

    סנדור קבע שמסוכן מדי לצאת למסע קניות באטלנטיס, ולכן היא בילתה את היום הקודם באפיית מתנות לחבריה.

    סופי הושיטה לפיץ קופסת פח עגולה וכסופה והוא הסיר את המכסה מייד.

    "נימוֹחיות?" שאל וחייך, חיוך אמיתי ראשון זה ימים.

    העוגיות העטופות בנייר כסוף היו כמו שידוך מושלם בין בראוני וקאפקייק, שהוליד מין תינוקות פאדג' וחמאה שהפתעה מתוקה שקועה במרכזם. אימה המאמצת של סופי, אֵדָלֵיין, לימדה אותה את המתכון ועזרה לה להמציא שילובים של שני טעמים.

    "איך ידעת שאני מעדיף שוקולד ומנטה?" שאל פיץ, קילף את עטיפת הכסף וזלל את העוגייה כולה בנגיסה אחת.

    "לא ידעתי," הודתה סופי. "לו ידעתי, לא היית מקבל את העוגיות בטעם טופי וחמאה."

    "גם אלה נראות מדהימות," אמר, וקימט את מצחו מול המתנה שנתן לה. "את לא מתכוונת לפתוח אותה?"

    "לא כדאי שאחכה עד שניפגש עם כולם?"

    "לא. עדיף שנהיה רק שנינו."

    הוא אמר זאת כך שליבה החסיר פעימה, אף על פי שידעה שלפיץ לא היו מחשבות כאלה. היא קרעה בזהירות את הנייר המבהיק ובראשה סרקה בזריזות תריסר אפשרויות שונות. ועם זאת, עדיין לא הייתה מוכנה לקראת מה שמצאה שם.

    "טבעות?"

    "אלו טבעות אגודלים," הסביר פיץ. "זה פריט קוגנאטי."

    לא היה ברור לה מה בין תכשיטי אגודלים ובין הקשר הטלפתי הנדיר שלהם, אבל היא שמה לב שפיץ עונד טבעות זהות. על כל טבעת הוטבעו ראשי תיבות במתכת שהעלתה ירוקת. סא"פ — סופי אליזבת פוסטר — על הטבעת הימנית, ופא"ו על הטבעת השמאלית.

    "פיצְרוֹי אֶיוְורי וָאקֵר."

    "שמך המלא הוא פיצרוי?" שאלה.

    "כן. אין לי מושג מה ההורים שלי חשבו להם כשבחרו בו. אבל שימי לב: נסי לפתוח את המחשבות שלך אליי, ואז תעשי ככה."

    הוא הפנה מעלה את כפות ידיו וחיכה שתעשה כמוהו.

    מייד כשעשתה כך התחממו הטבעות והצמידו את ידיה לידיו בבת אחת, כמו מגנטים.

    "הן עשויות מרוּמינֵל," אמר פיץ, "חומר שמגיב לאנרגיה נפשית. הוא לא משנה דבר, אלא יכול להראות לנו מתי המוחות שלנו מחוברים. וחשבתי שזה יעזור לנו להתרכז ו..." הוא השתתק. "את לא אוהבת אותן."

    "ברור שאוהבת!"

    למעשה, הן מצאו חן בעיניה קצת יותר מדי.

    היא פשוט ניסתה לא להסגיר את זה.

    ילדים רבים בהו בהם.

    והתלחששו.

    וצחקקו.

    פיץ סובב את כפות ידיו וניתק את קשר הטבעות. "הייתי צריך לבחור בשרשרת שביאנה הראתה לי. אבל יש לך כל כך הרבה שרשראות — והאחרונה שקיבלת..."

    הוא לא סיים את המשפט.

    כדי לסיים אותו הוא היה צריך להזכיר את קיף.

    "אני שמחה שנתת לי את אלה פי אלף ויותר!" אמרה והצביעה על ראשי התיבות פא"ו.

    פיץ זיכה אותה בחיוך נוסף והסיט את שערו הכהה ממצחו. "בואי, אני בטוח שלדקס ולביאנה נמאס לחכות לנו."

    "לאן נעלמה גְריזֵל?" שאל סנדור כשפנו ללכת. "היא אמורה להישאר לצידך."

    "אני ממש כאן," נשמע קול נשי צרוד, וגובלינית אפורה וגמישה בסרבל שחור צמוד כאילו נוצקה ובקעה מתוך הצללים. שומרת הראש של פיץ הייתה גבוהה כמו סנדור אבל רזה ממנו בהרבה — ועל החיסרון בממדי הגוף פיצתה בחן רב וביכולת להתגנב בחשאי.

    "בחיי," אמרה וטפחה על אפו של סנדור. "כמעט קל מדי לחמוק ממך."

    "כל אחד יכול להסתתר בתוהו ובוהו הזה," הפטיר סנדור בכעס. "ועכשיו זה לא הזמן למשחקים!"

    "תמיד יש זמן למשחקים." גריזל נופפה בזנב הסוס הארוך שלה באופן שנראה כמעט... פלרטטני, אולי?

    סנדור הבחין בכך גם הוא, כנראה, כי עורו האפור האדים. הוא כחכח בגרונו ופנה אל סופי. "לא היינו בדרך לקפטריה?"

    היא הנהנה והלכה בעקבות פיץ אל מבוך האולמות. קירות הבדולח הצבעוניים נצצו באור השמש של שעות אחר הצהריים. הקפטריה הייתה בקומה השנייה של פירמידת הזכוכית בת חמש הקומות של הקמפוס, שניצבה במרכז החצר, מוקפת בניין בצורת פרסה.

    סופי המשיכה ללכת ותהתה כמה זמן יחלוף עד שדקס יבחין בטבעות החדשות שלה. התשובה הייתה: שלוש שניות, ועוד שנייה חלפה עד שהבחין בטבעות התואמות על אגודליו של פיץ.

    עיניו הכחולות־סגלגלות הביטו בהן במבט בוחן, אך הוא שמר על נימה עליזה ואמר, "אני מניח שהשנה כולנו נותנים טבעות במתנה."

    ביאנה הושיטה את ידה כדי להראות לסופי טבעת שנראתה מוכּרת, כנראה משום שעל אצבעה של סופי הייתה גרסה פחות נוצצת, קצת יותר עקומה, ובהחלט פחות ורודה.

    "הכנתי אחת כזו גם בשבילך," אמר דקס לפיץ. "היא נמצאת בתוך מצנפת החשיבה שלך. ויש לי טבעות גם עבור טאם ולין, שאתן להם כשניפגש שוב. כך יהיו לכולנו כפתורי מצוקה. והוספתי נַתָבים חזקים יותר, כך שאוכל להתביית על האות גם אם לא תלחצו על האבן שלכם. רק למקרה שמשהו מוזר יקרה."

    "הטריקים הטכנופתיים שלך אינם נחוצים," אמר לו סנדור והצביע על קבוצת שומרי הראש שלהם, ארבעה גובלינים בסך הכול.

    "בכל זאת טוב שיש תוכנית גיבוי, נכון?" אמרה ביאנה והתפעלה מהטבעת שלה מזווית אחרת. האבן הוורודה תאמה לצללית הנוצצת שבה איפרה את עיני הטורקיז שלה, וגם לשפתון שמשחה על שפתיה, שדמוּ ללב. ביאנה הזכירה לסופי את הבובות שהוריה האנושיים ניסו לשכנע אותה לשחק בהן כשהייתה ילדה — יפות ואופנתיות מכדי להיות אמיתיות.

    "שוב תודה," אמרה ביאנה לדקס. "לא אוריד אותה אף פעם!"

    לחייו של דקס הסמיקו בגוון זהה לזה של שערו הבלונדיני־אדמדם.

    סופי חייכה. היא שמחה לראות שבין דקס לביאנה שוררת אווירה טובה — בייחוד אחרי כל השנים שבהן דקס הסתייג מבני משפחת ואקר. הוא נהג לכנות את פיץ "נער הזהב" וטען שהמשפחה המפורסמת היא סנובית ומושלמת מדי.

    איש כבר לא חשב כך.

    למעשה, מצנפות החשיבה של פיץ ושל ביאנה נראו ריקות יותר מכפי שהיו בשנה שעברה. הוריהם החליטו לא לתת לארגון הברבור השחור לחפות על היעלמותו של אלוואר כפי שחיפה על קיף. אלוואר שיקר במשך יותר מעשור, השתמש במעמד האצולה שלו כדי לרגל אחר אביו ואחר חברי המועצה ועזר לחטוף את סופי ודקס. הוא לא היה ראוי לכך שיַגנו עליו, גם אם המיט על משפחתו חרפה שלא הייתה ראויה לה.

    שתיקה מביכה השתררה סביב השולחן וסופי ניסתה לא להביט בכיסאות הריקים. כאילו לא די בכך שקיף היה חסר, גם ג'נסי בחר לשבת עם חבריו הוותיקים. הוא התיידד איתם מחדש בחודשים שסופי וחבריה גרו אצל הברבור השחור, ונראה שלא רצה לחזור אליהם, כאילו חשש שינטשו אותו שוב. גם מארלה התחמקה מהם, אף שלא ישבה בשולחנה של סטינה הקס, כפי שסופי הייתה מצפה שֶיקרה. מארלה ישבה לבדה בפינה הרחוקה ביותר, ואילו סטינה ישבה עם מָרוּקָה, חברתה הטובה לשעבר של ביאנה.

    סטינה קלטה את סופי מתבוננת בה ולא חייכה אליה חזרה — אבל גם לא שלחה אליה את המבט הנוקב הקבוע שלה. נראה שזה היה שיא החביבות מבחינתה של סטינה, מפני שאבא שלה עבד כעת עם הברבור השחור.

    "הנה," אמר דקס והניח קופסה לבנה בידיה של סופי. "הכנתי את זה בשבילך. וסליחה שלא עטפתי. רֶקס ובֶּקס השתמשו בכל הסרטים כדי לקשור את לֶקס לנברשת."

    שלושת אחיו הצעירים של דקס היו פרחחים ידועים לשמצה. סופי הייתה די בטוחה שהצעקות הקולניות ביותר מצידה השני של הקפטריה הגיעו מהשולחן שלהם. והיא ציפתה לפתוח את הקופסה ולמצוא בתוכה עוד חפץ "מדוקסס". אבל המתנה שלו הזכירה לה שהוא גם אלכימאי מדהים.

    "הכנת לי בושם פָּנָאקֵס?" היא שאלה, ניערה את בקבוק הבדולח השברירי והתבוננה בעלי הכותרת הוורודים־סגולים־כחולים שהסתחררו בתוך הנוזל המנצנץ.

    היא סובבה ופתחה את הפקק, עצמה את עיניה ושאפה את הניחוח העשיר והמתוק. הריח החזיר אותה כהרף עין לכרי המרעה של הייבנפילד, שם עמדה מתחת לענפיו המתנועעים של העץ של קאלה. עצי הפנאקס צמחו רק כאשר גנום הקריב את חייו ועבר לִחיות בגלגולו הסופי כעץ. קאלה עשתה זאת למען בני עמה, כדי שהתפרחת המרפאת שלה תשים קץ למגפה הקטלנית שהפיצו הענקים.

    "אני בטוח שאת מריחה אותם כל הזמן," אמר דקס, "אבל אני יודע כמה את מתגעגעת אליה. בכל פעם שתשתמשי בבושם, משהו ממנה ילווה אותך לכל מקום."

    קולה של סופי בגד בה, ולכן רק אחזה בדקס וחיבקה אותו חזק ככל האפשר — אולי למשך זמן רב מדי. כששחררה אותו מאחיזתה, היה דקס אדום יותר מהתלבושת האחידה של פיץ.

    דלתות הקפטריה נפתחו בפראות ושמו קץ למבוכה.

    אף על פי שקודם לכן הייתה סופי רגועה, כפות ידיה נעשו לחות מזיעה כשחיפשה את גריידי ואדליין בין המוני ההורים. היא זיהתה תחילה את שערו הבלונדיני הפרוע של גריידי, וברגע שעיניו הכחולות והבהירות נתקלו במבטה פשט חיוך גדול על פניו.

    "עברת בהצטיינות," צעקו הוא ואדליין, וסופי חצתה את החדר בריצה עד אליהם.

    היא השליכה את זרועותיה סביב שני הוריה. "אפילו בבלשנות?"

    זה היה, ללא ספק, המקצוע הבעייתי ביותר שלה. בהיותה פוליגלוטית, היא הבינה שפות באופן טבעי, אבל אחרי התכסיס של קיף היא סירבה לתרגל חיקוי קולות. נוסף על כך, יחסיה עם המנטורית שלה היו... מורכבים. ליידי קאדנס חשה קרבה מיוחדת לענקים, ולגמרי לא הייתה מרוצה מכך שסופי סייעה להצפת עיר הבירה שלהם.

     

    "זה היה הציון הנמוך ביותר שלך," הודתה אדליין וסילקה מעיניה קווצת שיער מתולתלת בגון הענבר. "אבל עדיין עברת יפה."

    "והציון הגבוה ביותר שלך היה בגרימה," הוסיף גריידי. "חבר המועצה בְּרונטֶה אמר שהשקעת מאוד בשיעורים. למעשה, הוא אמר שהגעת עכשיו לרמת האימונים המתקדמת ביותר שלו."

    "וזה רע?" שאלה סופי, שלא החמיצה את מראה הגבה המורמת שלו. היא לא אהבה לגרום כאב, אבל היכולת הזו הצילה את חייה. והאימונים סיפקו לה לפחות משהו שהייתה יכולה לעשות כדי להתכונן לפעם הבאה שתעמוד מול הנסתרים. "אני רק רוצה לוודא שאוכל להגן על עצמי. אני יודעת שסנדור איתי. אבל זה לא שאי אפשר לנצח אותו. זה לא חכם להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר?"

    "אכן כן," הסכים גריידי. "אבל אני גם חושב שאת ואני צריכים לשוחח אחר כך. בסדר?"

    סופי הסתפקה בחצי הנהון. הדבר האחרון שרצתה היה לשמוע הרצאה נוספת בנוסח "כוח רב כרוך באחריות רבה". אבל היא הייתה די בטוחה שלא תוכל להימנע מכך.

    "אתם רוצים ללכת?" שאלה, בידיעה שהוריה אינם חובבי התקהלויות. לפני שעברה להתגורר איתם, גריידי ואדליין התבודדו במשך שש־עשרה שנה והתאבלו על מותה של בתם היחידה. ג'ולי נספתה בשריפה, ולאחרונה התגלה שזו הוצתה בידי ארוסה, בראנט, שהיה פירוקינטיקאי בסתר וממנהיגי הנסתרים.

    "אנחנו בסדר," הבטיח גריידי ולחץ את ידה של סופי. "ואנחנו לא יכולים ללכת עד שיושב הראש ליטוֹ יישא את נאום הסיום שלו."

    הוא אמר את השם כל כך בקלות, מבלי לטעות כפי שסופי נטתה לעשות. עכשיו, כשהיא ידעה את זהותו הסודית, תמיד רצתה לקרוא לו מר פורקל.

    סופי סרקה את החדר בחיפוש אחר חבריה ומצאה אותם מחייכים וחוגגים. אפילו אולדן ודלה, הוריהם של פיץ וביאנה, נראו מאושרים מכפי שראתה אותם זה שבועות. היא הייתה בדרכה לומר להם שלום כשהאורות התעמעמו ופניו של יושב הראש ליטו הוקרנו על קירות הזכוכית.

    "אתם הילדים הצטיינתם בבחינות המחצית שלכם!" הוא פתח את נאומו בשתי המילים החביבות עליו.

    סופי בחנה את שערו הכהה והחלקלק ואת תווי פניו החדים אין־ספור פעמים, אך עדיין לא הצליחה לראות מאחוריהם את פרצופו הנפוח והמקומט של מנהיג הברבור השחור. אבל היא ראתה במו עיניה כיצד נמוגה תחפושת הקמטוטיות של מר פורקל.

    "אני מבין שבדרך כלל זה הרגע שאתם משוחררים לחופשה בת שישה שבועות," המשיך יושב הראש ליטו, "אך עקב האירועים האחרונים בחרה המועצה לפעול קצת אחרת. לא אכנס לפרטים נוספים; המועצה תשלח אליכם מגילות רשמיות לאחר סוף השבוע. אבל רציתי לומר זאת כעת, כדי שתהיו מוכנים. בינתיים תיהנו מהמשך החגיגה. וזכרו, אם אתם פתוחים לרעיונות חדשים, שינוי יכול להיות חוויה עוצמתית ומעוררת השראה."

    לחשושי תרעומת התעצמו לכדי שאגות, ודמותו הבזיקה משם והותירה את כולם לדון במשמעות דבריו.

    "יש לך מושג למה הוא התכוון?" שאל גריידי את סופי.

    לא היה לה מושג, וזה תסכל אותה עוד יותר. אחרי כל הוויכוחים שניהלה עם הברבור השחור, כל הפצרותיה האין־סופיות שישַתפו אותה ויסמכו עליה, הם עדיין התעקשו לשמור מרחק.

    "נראה שכולם הולכים הביתה," אמר גריידי, וכשסופי עמדה להחזיר את מצנפת החשיבה שלה לארונית הוא הציע שייקח איתו את המתנות שקיבלה.

    הרחבה הפנימית הייתה ריקה כשהגיעה לשם — רק היא וסנדור וכמה בועות ממתקים נשכחות. היא הניחה את המצנפת על המדף האמצעי בארונית ועמדה ללכת משם, ואז הבחינה במעטפה לבנה שנשאה סמל שחור מעוקל ומוכר מונחת על המדף העליון.

    "סוף־סוף," לחשה, ותלשה את הנייר ממש במרכז סמל הברבור.

    בפנים היא מצאה פתק ובו הודעה קצרה — ומתנה.

    היא כרכה את השרשרת הארוכה סביב צווארה ולא טרחה לבדוק את צורת צוואר הברבור של התליון, או את פיסת הזכוכית העגולה שהוטבעה במרכזו. הברבור השחור נתן לה חד־משקף כזה כשנשבעה אמונים למסדר שלו, והיא שמחה לקבל תליון חלופי במקום זה שבראנט השמיד.

    "מה כתוב בפתק?" שאל סנדור, והזכיר לה שאסור לה לחמוק בלעדיו למשימות חשאיות.

    היא הושיטה לו את ההודעה, שהייתה ישירה יותר מהרמזים הרגילים של הברבור השחור:

     

    משרד המנהל.

    עכשיו.

    בואי לבדך.

     

    "זה לא מוצא חן בעיניי," מלמל סנדור.

    "זה אף פעם לא מוצא חן בעיניך."

    הוא עקב אחריה בדרכה חזרה לפירמידת הזכוכית בלי לומר דבר. סופי צעדה בעיניים מושפלות וחשה הקלה כשהגיעה לקודקוד הפירמידה בלי להיתקל בחבריה. אילו ידעו על הפתק, הם היו מתעקשים להצטרף אליה.

    "את יכולה להיכנס, מיס פוסטר," קרא קולו העמוק של יושב הראש ליטו מבעד לדלת הכבדה עוד לפני שסופי הספיקה לדפוק. "אבל הייתי רוצה שסנדור יעמוד על המשמר בחוץ. בשום אופן אין לצותת לשיחה הזו."

    האנחה של סנדור נשמעה כמו נהמה. "אני אהיה ממש כאן בחוץ, ואם תזנקי בלעדיי יהיו לכך השלכות."

    "סגרי את הדלת מאחורייך," אמר לה יושב הראש ליטו כשנכנסה, ומילותיו הדהדו ברחבי משרד הזכוכית.

    אור השמש של שעות אחר הצהריים חדר מבעד לחלונות והפך את החדר המשולש למואר ומסנוור. קירות הזכוכית המשופעים שובצו לסירוגין במראות, שרידים מהתקופה שאלינה, חברת המועצה הפחות אהובה על סופי, הייתה המנהלת של פוקספייר.

    "אני שמח שבאת," אמר יושב הראש ליטו ממעמקי הכיסא המסתובב הענקי שפנה לעבר החלונות. גבו המוגבה של הכיסא הסתיר אותו. "סליחה שהפתק שלי היה בהול כל כך. בפעם הבאה אוודא שיהיה כתוב בחרוזים."

    המילים האחרונות נאמרו בקול שנשמע גבוה יותר, וסופי ניסתה להבין מדוע. הכיסא הסתובב לאט ופנה לעברה.

    במקום האלף כהה השיער שציפתה לפגוש היא ראתה נער לבוש כולו שחורים, ששערו הבלונדיני מעוצב בקפידה וכישרון החיקוי שלו ידוע לשמצה.

    "קיף?" היא לחשה.

    הוא גיחך. "התגעגעת אליי?"

     

     

    שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

    עוד על הספר

    שומרת הערים האבודות 5 - לודסטאר שאנון מסנג'ר

    הקדמה


    זה מה שהם רוצים.

    המילים התערבלו בראשה של סופי. היא דהרה במעלה גרם המדרגות הלולייני, ספרה את צעדיה וניסתה לנחש באיזו דלת לבחור.

    הראשונה הייתה נעולה.

    השנייה נפתחה אל חשיכה מוחלטת.

    השלישית חשפה דרך שזהרה באור הבֶּיילפָיֵיר הכחול והמסתורי שהפיצו פמוטי הקיר.

    הרצפה רעדה כשדרכה עליה בהיסוס, וקורי אבק שהשתלשלו מהתקרה גרמו לגירוי בגרונה והקשו עליה לנשום.

    היא הלכה בעקבות הלהבות.

    האולמות התפתלו שוב ושוב — מבוך זהיר, שתוכנן כדי לבלבל. לבלוע. להפריד.

    עם כל צעד גברו התנודות. הן היו קלות, אך לא היה אפשר להתעלם מהן.

    הן גם היו רחוקות מדי.

    איש מלבדה לא היה יכול להרגיש את האדוות, שהלכו וגאו במהירות כמו גלים.

    הם היו שקועים מדי בחגיגה שלהם.

    מרוכזים מדי בניצחון הדמיוני שלהם.

    בוטחים מדי.

    עיוורים מדי.

    ועכשיו מאוחר מדי.

    האדמה רעדה חזק יותר, וסדקים ראשונים נִבְעו באבנים.

    זה מה שהם רוצים.

     

     

    1
     

    "סיוט לאבטח כאן!" רטן סנדור. ידו האפורה הענקית אחזה אחיזה איתנה בחרבו השחורה העצומה.

    באוזני סופי, קולו הצייצני התאים לעכבר מדַבֵּר יותר מאשר לשומר ראש קטלני.

    כמה ילדי פלא חלפו על פניהם בריצה, וסנדור קירב את סופי אליו כשהקבוצה המצחקקת קפצה כדי לפוצץ בועות מלאות ממתקים, שריחפו באוויר ליד עצי הבדולח המנצנצים. סביבם התרוצצו ילדים בחצר הפנימית המכוסה קונפֵטי, לבושים בתלבושת האחידה בגוני זהב וענבר של תלמידי רמה שלוש. בשכמיות מתנופפות הם תפסו באוויר חטיפים ובקבוקים של מיץ לַאשבֵּרי ותחבו מתנות בעטיפות נוצצות לתוך מצנפות החשיבה הלבנות, שהשתלשלו מכל ארונית וארונית.

    חגיגות מחצית שנת הלימודים היו למסורת בפוקספייר — וכלל לא בישרו אסון כלשהו, כפי שראה סנדור בעיני רוחו. ועם זאת, סופי הבינה את דאגתו.

    כל אחד מההורים ששוטטו בין האולמות המקושטים בדגלונים...

    כל פנים שלא זיהתה...

    כל אחד מהם יכול להיות מורד.

    נָבָל.

    האויב.

    סופי מרטה ריס — הרגל עצבני שלה ששב במלוא עוצמתו — וסנדור התבונן בה. "הכול יהיה בסדר," הבטיח, ותחב את שערה הבלונדיני מאחורי אוזנה בעדינות מופלאה יחסית ללוחם גובלין בגובה שני מטרים.

    הוקל לה מאוד שסנדור היה שוב איתה — בעיקר לאחר שכמעט אבד לה בעת הקרב בהר אוורסט. וסנדור כבר לא היה הגובלין היחיד בפוקספייר. לכל אחד מששת האגפים בבניין הראשי הוקצה צוות אבטחה משלו, ושתי חוליות נוספות שמרו על השטחים המקיפים אותו.

    המועצה הוסיפה גם אמצעי אבטחה בכל רחבי הערים האבודות.

    לא הייתה לה ברירה.

    הענקים עדיין איימו במלחמה.

    ובשלושת השבועות מאז חזרו סופי וחבריה מהמחבוא של חברי הברבור השחור, שרפו הנסתרים את השער הראשי של חוות המקלט וגם פרצו למשרדי הרישום באטלנטיס.

    סופי יכלה לנחש מה קיוו המורדים להשיג בשמורת בעלי החיים הסודית של האֶלפים. נראה שהם לא ידעו שהיא שכנעה את המועצה להוציא לחופשי את האליקורנים יקרי הערך. אך ההתקפה על משרדי הרישום נותרה בגדר תעלומה. חברי המועצה ניהלו רישום ותיעוד מדוקדק על אודות כל אֶלף שנולד אי פעם, ואיש לא הסכים לומר לה אם מסמכים כלשהם שונו או נגנבו.

    בועה התנפצה מעל ראשה של סופי, וסנדור תפס את קופסת הפראטלס שריחפה בתוכה.

    "אם את מתכוונת לאכול את הסוכריות, אני צריך לבדוק אותן קודם," אמר לה.

    אפו הרחב והשטוח של סנדור לא איתר רעל כלשהו בממתק, אך הוא התעקש לבדוק את הסיכה לפני שייתן לה את הקופסה. כל קופסה של פראטלס הכילה סיכה מיוחדת לאספנים, ובעבר השתמש בהן הברבור השחור כדי להעביר לסופי הודעות.

    הוא שלף מהקופסה את שקיק הקטיפה הזעיר וסופי שמה לב שהיא אוחזת בחוזקה בשרשרת התרופות לאלרגיה שלה. סיכת המונלארק הכסופה שקאלה נתנה לה עדיין הייתה תלויה על השרשרת — תזכורת לחברה שאיבדה וסמל לתפקיד שהיה עליה להבין כיצד למלא אותו.

    "זה נראה בסדר," אמר סנדור והושיט לה את סיכת הבּוּבּרי הקטנה, ציפור שחורה ומוזרה עם נוצות זנב צהובות ובוהקות. "אני לא מאמין שיש לזה משמעות כלשהי."

    גם סופי לא חשבה כך. בייחוד מאחר שארגון הברבור השחור שמר על שתיקה מטרידה.

    שום הודעות. שום רמזים. שום תשובות במהלך הפגישות הקצרות שלהם.

    נראה שהם עסקו ב"התארגנות מחדש". וזה נמשך לנצח.

    לפחות המועצה עשתה משהו: היא הקימה צוותי סיור של גובלינים וניסתה לארגן פסגת שלום עם הענקים. חברי הברבור השחור צריכים לפחות...

    למעשה, סופי לא ידעה מה עליהם לעשות.

    הבעיה הייתה שחברהּ הצטרף לשורות האויב.

    "הנה את!" אמר קול מוכר מאחוריה. "כבר חשבתי שעזבת אותנו."

    הקול העמוק וחיתוך הדיבור החד היו קלים לזיהוי. ועדיין, סופי קיוותה לראות מאחוריה נער אחר.

    פיץ נראה חמוד כתמיד בתלבושת האחידה האדומה של רמה חמש, אבל חיוכו המושלם לא ניכר בעיני הטורקיז, סימן ההיכר שלו. הגילויים האחרונים היו מכה אדירה עבור כל חבריה, אבל פיץ הגיב להם קשה מכולם.

    גם אחיו וגם חברו הטוב ביותר — שניהם עזבו והצטרפו אל הנסתרים.

    בגידתו של אַלְוואר עוררה את חשדנותו של פיץ בכל דבר, בכל זיכרון אפילו.

    ובגידתו של קיף?

    עליו פיץ לא הסכים לדבר בכלל.

    ממילא לא היו לסופי הזדמנויות רבות להעלות את הנושא. רק קומץ אנשים ידעו את האמת. השאר האמינו לשקר המתוחכם של הברבור השחור, וחשבו שקיף רק הזדקק לזמן כדי להתאבל על היעלמותה של אימו. אפילו למועצה לא היה שמץ של מושג, וסופי קיוותה שזה יישאר כך. ככל שכולם ידעו פחות, כך יהיה לקיף קל יותר לחזור הביתה.

    אם יחזור הביתה.

    "את בסדר?" שאל פיץ, והיא הבינה ששכחה לומר לו שלום. "אני מקווה שאת לא מודאגת בגלל המבחנים. אין סיכוי שלא עברת."

    "אני לא יודעת..."

    הזיכרון הצילומי שלה אכן עזר לה, אך לאחרונה התקשתה להתרכז בשיעורים. למעשה, היא כמעט לא הקדישה מחשבה לבחינות אמצע השנה. היא לא הייתה הנערה שהייתה שנה קודם לכן, זו שחשבה שנשירה מפוקספייר תהיה הדבר הנורא ביותר. מאז כבר נחטפה, נחשבה למתה, גורשה מהערים האבודות ועזרה לעצור את המגפה שאיימה להרוג את כל אוכלוסיית הגנומים. היא אפילו התגנבה לבירת הענקים ועזרה להשמיד חלקים גדולים ממנה, וזו הייתה הסיבה לכך שהמועצה התקשתה בניהול משא ומתן על אמנה חדשה בין האלפים לענקים.

    "תירגעי," אמר פיץ כשראשה הסתחרר מסיוטים ובהם ענקים שפניהם מיובלות נראו מתפרעים ברחובות הנוצצים של ערי האלפים. "אנחנו אמורים לחגוג."

    העליצות שלו נשמעה מאולצת. אבל היא ידעה שפיץ עושה כמיטב יכולתו.

    כך הם פועלים עכשיו.

    מנסים.

    מחכים.

    מקווים.

    "תן לי רק לקחת את מצנפת החשיבה שלי," אמרה ופנתה לעבר הארונית שלה. בעת בחינות אמצע השנה הם נדרשו לחבוש את הכובע המוארך והשמוט שנועד להגביל את הטלפתים ולשמור על טוהר הבחינות, אף שדבר לא היה יכול לחסום את יכולותיה המשופרות של סופי. אך לאחר הבחינות הפכו המצנפות לשקי מתנות, וכולם מילאו אותן בממתקים ובהפתעות קטנות.

    "אצטרך לבדוק את המתנות שלך לפני שתפתחי אותן," הזהיר סנדור ועזר לסופי להרים את המצנפת הגדושה.

    "מושלם," אמר פיץ. "בזמן שיבדוק, תוכלי לפתוח את המתנה שלי."

    הוא שלף קופסה קטנה מכיס שכמייתו והגיש אותה לסופי. נייר העטיפה הבוהק כפנינה נוקד בנצנצים בצבע טורקיז. סביב המתנה כרך סרט משי, גם הוא בצבע טורקיז, קשור בקשר פרפר, והיא תהתה אם ניחש שזה הצבע האהוב עליה.

    היא ממש קיוותה שהוא לא מסוגל לנחש מדוע...

    "אני מקווה שהשנה הצלחתי יותר," אמר פיץ. "ביאנה טענה שהחִידָעֵט היה כישלון מוחלט."

    העט לכתיבת חידות שהוא נתן לה בפעם הקודמת אכן אכזב אותה, אבל...

    "אני בטוחה שאוהב את זה," הבטיחה לו סופי. "חוץ מזה, המתנה שלי משעממת."

    סנדור קבע שמסוכן מדי לצאת למסע קניות באטלנטיס, ולכן היא בילתה את היום הקודם באפיית מתנות לחבריה.

    סופי הושיטה לפיץ קופסת פח עגולה וכסופה והוא הסיר את המכסה מייד.

    "נימוֹחיות?" שאל וחייך, חיוך אמיתי ראשון זה ימים.

    העוגיות העטופות בנייר כסוף היו כמו שידוך מושלם בין בראוני וקאפקייק, שהוליד מין תינוקות פאדג' וחמאה שהפתעה מתוקה שקועה במרכזם. אימה המאמצת של סופי, אֵדָלֵיין, לימדה אותה את המתכון ועזרה לה להמציא שילובים של שני טעמים.

    "איך ידעת שאני מעדיף שוקולד ומנטה?" שאל פיץ, קילף את עטיפת הכסף וזלל את העוגייה כולה בנגיסה אחת.

    "לא ידעתי," הודתה סופי. "לו ידעתי, לא היית מקבל את העוגיות בטעם טופי וחמאה."

    "גם אלה נראות מדהימות," אמר, וקימט את מצחו מול המתנה שנתן לה. "את לא מתכוונת לפתוח אותה?"

    "לא כדאי שאחכה עד שניפגש עם כולם?"

    "לא. עדיף שנהיה רק שנינו."

    הוא אמר זאת כך שליבה החסיר פעימה, אף על פי שידעה שלפיץ לא היו מחשבות כאלה. היא קרעה בזהירות את הנייר המבהיק ובראשה סרקה בזריזות תריסר אפשרויות שונות. ועם זאת, עדיין לא הייתה מוכנה לקראת מה שמצאה שם.

    "טבעות?"

    "אלו טבעות אגודלים," הסביר פיץ. "זה פריט קוגנאטי."

    לא היה ברור לה מה בין תכשיטי אגודלים ובין הקשר הטלפתי הנדיר שלהם, אבל היא שמה לב שפיץ עונד טבעות זהות. על כל טבעת הוטבעו ראשי תיבות במתכת שהעלתה ירוקת. סא"פ — סופי אליזבת פוסטר — על הטבעת הימנית, ופא"ו על הטבעת השמאלית.

    "פיצְרוֹי אֶיוְורי וָאקֵר."

    "שמך המלא הוא פיצרוי?" שאלה.

    "כן. אין לי מושג מה ההורים שלי חשבו להם כשבחרו בו. אבל שימי לב: נסי לפתוח את המחשבות שלך אליי, ואז תעשי ככה."

    הוא הפנה מעלה את כפות ידיו וחיכה שתעשה כמוהו.

    מייד כשעשתה כך התחממו הטבעות והצמידו את ידיה לידיו בבת אחת, כמו מגנטים.

    "הן עשויות מרוּמינֵל," אמר פיץ, "חומר שמגיב לאנרגיה נפשית. הוא לא משנה דבר, אלא יכול להראות לנו מתי המוחות שלנו מחוברים. וחשבתי שזה יעזור לנו להתרכז ו..." הוא השתתק. "את לא אוהבת אותן."

    "ברור שאוהבת!"

    למעשה, הן מצאו חן בעיניה קצת יותר מדי.

    היא פשוט ניסתה לא להסגיר את זה.

    ילדים רבים בהו בהם.

    והתלחששו.

    וצחקקו.

    פיץ סובב את כפות ידיו וניתק את קשר הטבעות. "הייתי צריך לבחור בשרשרת שביאנה הראתה לי. אבל יש לך כל כך הרבה שרשראות — והאחרונה שקיבלת..."

    הוא לא סיים את המשפט.

    כדי לסיים אותו הוא היה צריך להזכיר את קיף.

    "אני שמחה שנתת לי את אלה פי אלף ויותר!" אמרה והצביעה על ראשי התיבות פא"ו.

    פיץ זיכה אותה בחיוך נוסף והסיט את שערו הכהה ממצחו. "בואי, אני בטוח שלדקס ולביאנה נמאס לחכות לנו."

    "לאן נעלמה גְריזֵל?" שאל סנדור כשפנו ללכת. "היא אמורה להישאר לצידך."

    "אני ממש כאן," נשמע קול נשי צרוד, וגובלינית אפורה וגמישה בסרבל שחור צמוד כאילו נוצקה ובקעה מתוך הצללים. שומרת הראש של פיץ הייתה גבוהה כמו סנדור אבל רזה ממנו בהרבה — ועל החיסרון בממדי הגוף פיצתה בחן רב וביכולת להתגנב בחשאי.

    "בחיי," אמרה וטפחה על אפו של סנדור. "כמעט קל מדי לחמוק ממך."

    "כל אחד יכול להסתתר בתוהו ובוהו הזה," הפטיר סנדור בכעס. "ועכשיו זה לא הזמן למשחקים!"

    "תמיד יש זמן למשחקים." גריזל נופפה בזנב הסוס הארוך שלה באופן שנראה כמעט... פלרטטני, אולי?

    סנדור הבחין בכך גם הוא, כנראה, כי עורו האפור האדים. הוא כחכח בגרונו ופנה אל סופי. "לא היינו בדרך לקפטריה?"

    היא הנהנה והלכה בעקבות פיץ אל מבוך האולמות. קירות הבדולח הצבעוניים נצצו באור השמש של שעות אחר הצהריים. הקפטריה הייתה בקומה השנייה של פירמידת הזכוכית בת חמש הקומות של הקמפוס, שניצבה במרכז החצר, מוקפת בניין בצורת פרסה.

    סופי המשיכה ללכת ותהתה כמה זמן יחלוף עד שדקס יבחין בטבעות החדשות שלה. התשובה הייתה: שלוש שניות, ועוד שנייה חלפה עד שהבחין בטבעות התואמות על אגודליו של פיץ.

    עיניו הכחולות־סגלגלות הביטו בהן במבט בוחן, אך הוא שמר על נימה עליזה ואמר, "אני מניח שהשנה כולנו נותנים טבעות במתנה."

    ביאנה הושיטה את ידה כדי להראות לסופי טבעת שנראתה מוכּרת, כנראה משום שעל אצבעה של סופי הייתה גרסה פחות נוצצת, קצת יותר עקומה, ובהחלט פחות ורודה.

    "הכנתי אחת כזו גם בשבילך," אמר דקס לפיץ. "היא נמצאת בתוך מצנפת החשיבה שלך. ויש לי טבעות גם עבור טאם ולין, שאתן להם כשניפגש שוב. כך יהיו לכולנו כפתורי מצוקה. והוספתי נַתָבים חזקים יותר, כך שאוכל להתביית על האות גם אם לא תלחצו על האבן שלכם. רק למקרה שמשהו מוזר יקרה."

    "הטריקים הטכנופתיים שלך אינם נחוצים," אמר לו סנדור והצביע על קבוצת שומרי הראש שלהם, ארבעה גובלינים בסך הכול.

    "בכל זאת טוב שיש תוכנית גיבוי, נכון?" אמרה ביאנה והתפעלה מהטבעת שלה מזווית אחרת. האבן הוורודה תאמה לצללית הנוצצת שבה איפרה את עיני הטורקיז שלה, וגם לשפתון שמשחה על שפתיה, שדמוּ ללב. ביאנה הזכירה לסופי את הבובות שהוריה האנושיים ניסו לשכנע אותה לשחק בהן כשהייתה ילדה — יפות ואופנתיות מכדי להיות אמיתיות.

    "שוב תודה," אמרה ביאנה לדקס. "לא אוריד אותה אף פעם!"

    לחייו של דקס הסמיקו בגוון זהה לזה של שערו הבלונדיני־אדמדם.

    סופי חייכה. היא שמחה לראות שבין דקס לביאנה שוררת אווירה טובה — בייחוד אחרי כל השנים שבהן דקס הסתייג מבני משפחת ואקר. הוא נהג לכנות את פיץ "נער הזהב" וטען שהמשפחה המפורסמת היא סנובית ומושלמת מדי.

    איש כבר לא חשב כך.

    למעשה, מצנפות החשיבה של פיץ ושל ביאנה נראו ריקות יותר מכפי שהיו בשנה שעברה. הוריהם החליטו לא לתת לארגון הברבור השחור לחפות על היעלמותו של אלוואר כפי שחיפה על קיף. אלוואר שיקר במשך יותר מעשור, השתמש במעמד האצולה שלו כדי לרגל אחר אביו ואחר חברי המועצה ועזר לחטוף את סופי ודקס. הוא לא היה ראוי לכך שיַגנו עליו, גם אם המיט על משפחתו חרפה שלא הייתה ראויה לה.

    שתיקה מביכה השתררה סביב השולחן וסופי ניסתה לא להביט בכיסאות הריקים. כאילו לא די בכך שקיף היה חסר, גם ג'נסי בחר לשבת עם חבריו הוותיקים. הוא התיידד איתם מחדש בחודשים שסופי וחבריה גרו אצל הברבור השחור, ונראה שלא רצה לחזור אליהם, כאילו חשש שינטשו אותו שוב. גם מארלה התחמקה מהם, אף שלא ישבה בשולחנה של סטינה הקס, כפי שסופי הייתה מצפה שֶיקרה. מארלה ישבה לבדה בפינה הרחוקה ביותר, ואילו סטינה ישבה עם מָרוּקָה, חברתה הטובה לשעבר של ביאנה.

    סטינה קלטה את סופי מתבוננת בה ולא חייכה אליה חזרה — אבל גם לא שלחה אליה את המבט הנוקב הקבוע שלה. נראה שזה היה שיא החביבות מבחינתה של סטינה, מפני שאבא שלה עבד כעת עם הברבור השחור.

    "הנה," אמר דקס והניח קופסה לבנה בידיה של סופי. "הכנתי את זה בשבילך. וסליחה שלא עטפתי. רֶקס ובֶּקס השתמשו בכל הסרטים כדי לקשור את לֶקס לנברשת."

    שלושת אחיו הצעירים של דקס היו פרחחים ידועים לשמצה. סופי הייתה די בטוחה שהצעקות הקולניות ביותר מצידה השני של הקפטריה הגיעו מהשולחן שלהם. והיא ציפתה לפתוח את הקופסה ולמצוא בתוכה עוד חפץ "מדוקסס". אבל המתנה שלו הזכירה לה שהוא גם אלכימאי מדהים.

    "הכנת לי בושם פָּנָאקֵס?" היא שאלה, ניערה את בקבוק הבדולח השברירי והתבוננה בעלי הכותרת הוורודים־סגולים־כחולים שהסתחררו בתוך הנוזל המנצנץ.

    היא סובבה ופתחה את הפקק, עצמה את עיניה ושאפה את הניחוח העשיר והמתוק. הריח החזיר אותה כהרף עין לכרי המרעה של הייבנפילד, שם עמדה מתחת לענפיו המתנועעים של העץ של קאלה. עצי הפנאקס צמחו רק כאשר גנום הקריב את חייו ועבר לִחיות בגלגולו הסופי כעץ. קאלה עשתה זאת למען בני עמה, כדי שהתפרחת המרפאת שלה תשים קץ למגפה הקטלנית שהפיצו הענקים.

    "אני בטוח שאת מריחה אותם כל הזמן," אמר דקס, "אבל אני יודע כמה את מתגעגעת אליה. בכל פעם שתשתמשי בבושם, משהו ממנה ילווה אותך לכל מקום."

    קולה של סופי בגד בה, ולכן רק אחזה בדקס וחיבקה אותו חזק ככל האפשר — אולי למשך זמן רב מדי. כששחררה אותו מאחיזתה, היה דקס אדום יותר מהתלבושת האחידה של פיץ.

    דלתות הקפטריה נפתחו בפראות ושמו קץ למבוכה.

    אף על פי שקודם לכן הייתה סופי רגועה, כפות ידיה נעשו לחות מזיעה כשחיפשה את גריידי ואדליין בין המוני ההורים. היא זיהתה תחילה את שערו הבלונדיני הפרוע של גריידי, וברגע שעיניו הכחולות והבהירות נתקלו במבטה פשט חיוך גדול על פניו.

    "עברת בהצטיינות," צעקו הוא ואדליין, וסופי חצתה את החדר בריצה עד אליהם.

    היא השליכה את זרועותיה סביב שני הוריה. "אפילו בבלשנות?"

    זה היה, ללא ספק, המקצוע הבעייתי ביותר שלה. בהיותה פוליגלוטית, היא הבינה שפות באופן טבעי, אבל אחרי התכסיס של קיף היא סירבה לתרגל חיקוי קולות. נוסף על כך, יחסיה עם המנטורית שלה היו... מורכבים. ליידי קאדנס חשה קרבה מיוחדת לענקים, ולגמרי לא הייתה מרוצה מכך שסופי סייעה להצפת עיר הבירה שלהם.

     

    "זה היה הציון הנמוך ביותר שלך," הודתה אדליין וסילקה מעיניה קווצת שיער מתולתלת בגון הענבר. "אבל עדיין עברת יפה."

    "והציון הגבוה ביותר שלך היה בגרימה," הוסיף גריידי. "חבר המועצה בְּרונטֶה אמר שהשקעת מאוד בשיעורים. למעשה, הוא אמר שהגעת עכשיו לרמת האימונים המתקדמת ביותר שלו."

    "וזה רע?" שאלה סופי, שלא החמיצה את מראה הגבה המורמת שלו. היא לא אהבה לגרום כאב, אבל היכולת הזו הצילה את חייה. והאימונים סיפקו לה לפחות משהו שהייתה יכולה לעשות כדי להתכונן לפעם הבאה שתעמוד מול הנסתרים. "אני רק רוצה לוודא שאוכל להגן על עצמי. אני יודעת שסנדור איתי. אבל זה לא שאי אפשר לנצח אותו. זה לא חכם להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר?"

    "אכן כן," הסכים גריידי. "אבל אני גם חושב שאת ואני צריכים לשוחח אחר כך. בסדר?"

    סופי הסתפקה בחצי הנהון. הדבר האחרון שרצתה היה לשמוע הרצאה נוספת בנוסח "כוח רב כרוך באחריות רבה". אבל היא הייתה די בטוחה שלא תוכל להימנע מכך.

    "אתם רוצים ללכת?" שאלה, בידיעה שהוריה אינם חובבי התקהלויות. לפני שעברה להתגורר איתם, גריידי ואדליין התבודדו במשך שש־עשרה שנה והתאבלו על מותה של בתם היחידה. ג'ולי נספתה בשריפה, ולאחרונה התגלה שזו הוצתה בידי ארוסה, בראנט, שהיה פירוקינטיקאי בסתר וממנהיגי הנסתרים.

    "אנחנו בסדר," הבטיח גריידי ולחץ את ידה של סופי. "ואנחנו לא יכולים ללכת עד שיושב הראש ליטוֹ יישא את נאום הסיום שלו."

    הוא אמר את השם כל כך בקלות, מבלי לטעות כפי שסופי נטתה לעשות. עכשיו, כשהיא ידעה את זהותו הסודית, תמיד רצתה לקרוא לו מר פורקל.

    סופי סרקה את החדר בחיפוש אחר חבריה ומצאה אותם מחייכים וחוגגים. אפילו אולדן ודלה, הוריהם של פיץ וביאנה, נראו מאושרים מכפי שראתה אותם זה שבועות. היא הייתה בדרכה לומר להם שלום כשהאורות התעמעמו ופניו של יושב הראש ליטו הוקרנו על קירות הזכוכית.

    "אתם הילדים הצטיינתם בבחינות המחצית שלכם!" הוא פתח את נאומו בשתי המילים החביבות עליו.

    סופי בחנה את שערו הכהה והחלקלק ואת תווי פניו החדים אין־ספור פעמים, אך עדיין לא הצליחה לראות מאחוריהם את פרצופו הנפוח והמקומט של מנהיג הברבור השחור. אבל היא ראתה במו עיניה כיצד נמוגה תחפושת הקמטוטיות של מר פורקל.

    "אני מבין שבדרך כלל זה הרגע שאתם משוחררים לחופשה בת שישה שבועות," המשיך יושב הראש ליטו, "אך עקב האירועים האחרונים בחרה המועצה לפעול קצת אחרת. לא אכנס לפרטים נוספים; המועצה תשלח אליכם מגילות רשמיות לאחר סוף השבוע. אבל רציתי לומר זאת כעת, כדי שתהיו מוכנים. בינתיים תיהנו מהמשך החגיגה. וזכרו, אם אתם פתוחים לרעיונות חדשים, שינוי יכול להיות חוויה עוצמתית ומעוררת השראה."

    לחשושי תרעומת התעצמו לכדי שאגות, ודמותו הבזיקה משם והותירה את כולם לדון במשמעות דבריו.

    "יש לך מושג למה הוא התכוון?" שאל גריידי את סופי.

    לא היה לה מושג, וזה תסכל אותה עוד יותר. אחרי כל הוויכוחים שניהלה עם הברבור השחור, כל הפצרותיה האין־סופיות שישַתפו אותה ויסמכו עליה, הם עדיין התעקשו לשמור מרחק.

    "נראה שכולם הולכים הביתה," אמר גריידי, וכשסופי עמדה להחזיר את מצנפת החשיבה שלה לארונית הוא הציע שייקח איתו את המתנות שקיבלה.

    הרחבה הפנימית הייתה ריקה כשהגיעה לשם — רק היא וסנדור וכמה בועות ממתקים נשכחות. היא הניחה את המצנפת על המדף האמצעי בארונית ועמדה ללכת משם, ואז הבחינה במעטפה לבנה שנשאה סמל שחור מעוקל ומוכר מונחת על המדף העליון.

    "סוף־סוף," לחשה, ותלשה את הנייר ממש במרכז סמל הברבור.

    בפנים היא מצאה פתק ובו הודעה קצרה — ומתנה.

    היא כרכה את השרשרת הארוכה סביב צווארה ולא טרחה לבדוק את צורת צוואר הברבור של התליון, או את פיסת הזכוכית העגולה שהוטבעה במרכזו. הברבור השחור נתן לה חד־משקף כזה כשנשבעה אמונים למסדר שלו, והיא שמחה לקבל תליון חלופי במקום זה שבראנט השמיד.

    "מה כתוב בפתק?" שאל סנדור, והזכיר לה שאסור לה לחמוק בלעדיו למשימות חשאיות.

    היא הושיטה לו את ההודעה, שהייתה ישירה יותר מהרמזים הרגילים של הברבור השחור:

     

    משרד המנהל.

    עכשיו.

    בואי לבדך.

     

    "זה לא מוצא חן בעיניי," מלמל סנדור.

    "זה אף פעם לא מוצא חן בעיניך."

    הוא עקב אחריה בדרכה חזרה לפירמידת הזכוכית בלי לומר דבר. סופי צעדה בעיניים מושפלות וחשה הקלה כשהגיעה לקודקוד הפירמידה בלי להיתקל בחבריה. אילו ידעו על הפתק, הם היו מתעקשים להצטרף אליה.

    "את יכולה להיכנס, מיס פוסטר," קרא קולו העמוק של יושב הראש ליטו מבעד לדלת הכבדה עוד לפני שסופי הספיקה לדפוק. "אבל הייתי רוצה שסנדור יעמוד על המשמר בחוץ. בשום אופן אין לצותת לשיחה הזו."

    האנחה של סנדור נשמעה כמו נהמה. "אני אהיה ממש כאן בחוץ, ואם תזנקי בלעדיי יהיו לכך השלכות."

    "סגרי את הדלת מאחורייך," אמר לה יושב הראש ליטו כשנכנסה, ומילותיו הדהדו ברחבי משרד הזכוכית.

    אור השמש של שעות אחר הצהריים חדר מבעד לחלונות והפך את החדר המשולש למואר ומסנוור. קירות הזכוכית המשופעים שובצו לסירוגין במראות, שרידים מהתקופה שאלינה, חברת המועצה הפחות אהובה על סופי, הייתה המנהלת של פוקספייר.

    "אני שמח שבאת," אמר יושב הראש ליטו ממעמקי הכיסא המסתובב הענקי שפנה לעבר החלונות. גבו המוגבה של הכיסא הסתיר אותו. "סליחה שהפתק שלי היה בהול כל כך. בפעם הבאה אוודא שיהיה כתוב בחרוזים."

    המילים האחרונות נאמרו בקול שנשמע גבוה יותר, וסופי ניסתה להבין מדוע. הכיסא הסתובב לאט ופנה לעברה.

    במקום האלף כהה השיער שציפתה לפגוש היא ראתה נער לבוש כולו שחורים, ששערו הבלונדיני מעוצב בקפידה וכישרון החיקוי שלו ידוע לשמצה.

    "קיף?" היא לחשה.

    הוא גיחך. "התגעגעת אליי?"