היתר לשיגעון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היתר לשיגעון
הוספה למועדפים

היתר לשיגעון

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר עפר גרוזברד

ד"ר עפר גרוזברד הוא פסיכולוג קליני ובעל תואר דוקטור באנליזה ויישוב קונפליקטים מהמכון לאנליזה ויישוב קונפליקטים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, ארצות-הברית.
מומחה לחינוך, ייעוץ וטיפול רב-תרבותי. מרצה באוניברסיטת חיפה, במכללת אורנים ובמכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל שכתב רומנים וספרי עיון שתורגמו לשפות שונות וזכו לפרסים (ofer-grosbard.com). 
מבין ספריו:
"הערבי שבלב". תל-אביב: תמוז. 2000. ספר השנה של אגודת הסופרים. 
"מנחם בגין – דיוקנו של מנהיג, ביוגרפיה". תל-אביב: רסלינג. 2006. זוכה פרס המחקר של המרכז למורשת מנחם בגין. 
"הקוראן לחינוך הילד". אוניברסיטת בן גוריון. 2008. ייצג את ישראל בוועידת הנשיא..

תקציר

חזרתי לגופי ונהניתי ממרים החשה איתי את מסתורי אבר מיני על תחושותיו העדינות. היא דיברה על זה שללא אישור מבחוץ אני לא מרגישה שאני ישנה וקיימת. חשבתי על התינוק המכוון מלידתו לקשר הישרדותי עם סביבתו. מחייך אליהם, בוכה, יוצר קשר עין, מחקה את הסובבים ללא סוף, מברך אותם לשלום בחיוך מאיר פנים ועוד ועוד. כך גם אני, הסברתי לה. כל כולי מכווננת לשדר על התדר של מי שרוצה לקלוט. מותחת את הצוואר לכיוונך כדי להיות איתך יותר בקשר. פתאום תפסתי למה הצוואר קצת כואב לי. מקיימת באדיקות את מה שציווית עלי לפני ארבע שנים, לומר כל מה שעולה בדעתי בלי להתבייש, כמו כלבלב חסר אישיות. היא אמרה שלא כולם אוהבים כלבלבים. נזכרתי שבבית ספר הייתי טובה בלשנן ומרים, נדמה לי, צחקה. אז באמצע הצחוק הנורא אמרתי לה שהיא משפילה את עצמה שצוחקת איתי ורוצה להתחנף אלי, ובזמן האחרון בכלל נדמה לי שלא טוב לה והיא צריכה אותי. את חשה ככלבלב או מי שמתייחס אלייך כאדם הוא בעינייך כלבלב, אמרה. אחר כך כשכיבתה לבקשתי את הוונטילטור, ירד ערכה בעיני.

"היתר לשגעון" הוא סיפורה של נערה מתבגרת העוברת פסיכואנליזה במחלקת מתבגרים בבית-חולים לחולי-נפש. המתבגרים במחלקה זו מאושפזים בשל הפרעות נפשיות שונות, עוברים כולם פסיכואנליזה. הספר מספר על עולמם הפנימי, חייהם במחלקה והקשרים ביניהם.

זהו ספר-ביכוריו של עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני במקצועו (ofer-grosbard.com) שיצא לאור בשנת 1994 בהוצאת ירון גולן. 

פרק ראשון

-    1   -

 אני יושבת על המרפסת ומתבוננת בנוף. העיניים תוהות להן למרחקים. המקום שבו אני נמצאת מוקף הרים גבוהים, הרבה עצים וירוק. באמת בית הבראה אמיתי. ההרים והעצים, הכל נראה כל כך מקסים, ובעיקר מאוד מרגיע. פעם מישהו אמר לי שבתי משוגעים קובעים במקומות כאלו, כי זה באמת מרגיע ומשרה שלווה. המחלקה שבה אני מאושפזת נמצאת במבנה עתיק, ישן. מישהו אמר שזה היה פעם בית חולים לחולי שחפת. אני כבר לא יודעת מה יותר טוב. היה מישהו שבטח חשב שהיופי של הטבע, ההרמוניה השוכנת בו, קול הדממה הדקה על רקע התאמת הצבעים הנפלאה של הבריאה, כל אלו יש בהם השפעה חיובית על השגעון.  כשהגעתי לכאן וראיתי את המראה הזה  חשבתי בליבי שפשוט צריך להביא את כל המשוגעים לכאן וזה יספיק. השקט החיצוני ימתן את קולות הרעש והסערה הבאים מבפנים. באמת לא יתכן אחרת. כאן את כל כך קרובה לבריאה. בימים עברו היו לי גם תגליות אישיות, למשל כשרע לך את חייבת לצאת לטבע, שם הכל מקבל פרופורציות אחרות. כובד בעיותיך משתנה אל נוכח משברי הים וקצפו. והיו פילוסופיות וגורויים  ומהרג'י, מין תקופה כזו שאליה משתייכים משפטים כמו: כמה אנשים מפסידים שהם גרים בבתים ולא תחת כיפת השמיים, ושאנשי הכפר יפים מאנשי העיר, ובעיקר טובים יותר. זה כמובן בגלל הטבע המשרה עליהם שלווה וטוב. הם טובים יותר מן הסיבה הפשוטה שמי שרע לו הוא רע לאחרים, ומי שטוב לו הוא טוב לסביבתו. הייתי מוכנה אז להשבע שעל פי מראה פנים אני יכולה להבדיל בן כפר מבן עיר. כל זה שייך לתקופה תמימה  שעברה חלפה לה. היום אני כאן במחלקה, מאמינה בדרך שלי אולי אפילו בפחות להט משהאמנתי בדרכי אז בימים עברו, אבל זה מה שיש לי היום. 
 בתקופה ההיא טיילתי לבדי עם תרמיל על גבי וחרשתי מקומות מופלאים לאורכה ולרוחבה של הארץ. אז פיעמה בי רוח שלא תשוב עוד. לא יראתי מאיש, וחשתי המאושרת באדם. נופי הפלא, אתרי הנצח, והאנשים הנהדרים שאת פוגשת על הדרך הופכים אותך לאזרח העולם. ליקטתי לי פניני חוכמה מקצות תבל, והיה לי אוסף פרטי משלי. אז ניסחתי לי עקרונות חיים, אני זוכרת שלושה מהם: 1. להיות מסוגלת לראות אנשים דרך העיניים שלהם. 2. להיות מסוגלת להתייחס לחיים יותר בקלילות ועם חוש הומור. 3. להיות מסוגלת להבין גברים. והיו עוד עקרונות שאספתי בארצות רבות ורחוקות. אוסטרלי אחד אמר לי לזכור ולא לשכוח שאני חיה רק פעם אחת. צרפתי אחר אמר לי לחיות את חיי כאילו אני חיה אותם פעם שניה ומתקנת את השגיאות שעשיתי בפעם הראשונה. בחור צעיר מסקוטלנד אמר לי פעם שאני אדם טוב וישר, כי אני מביטה אל תוך העיניים, וזה הסימן. זאת היתה תקופת שיא של אושר עילאי, של אמונה מלאה שגיליתי את הדרך הנכונה, וכל שאני זקוקה לו עתה זה לשוב אליה כשאחפוץ. העולם היה פרוש לרגלי ורוח הקרב פיעמה במפרשי וניפחה אותם. חשתי את גופי הצעיר ומראי הרענן במלוא עוצמתם, ולא היה קיים כוח בעולם שיוכל לעצור בעדי מכיבוש האושר הנכסף הנושא אותי אל על, אל עבר תהילת עולם. 
 היום אני שונה, שנתיים במחלקה עשו את שלהן, והזכרונות הנעימים של ימים עברו נמהלים בכאב. דו שיח בין אני של אתמול ואני של היום משול לשיחה בין אנשים הדוברים בשפות שונות, בעלי מושגים שונים, שאין ביכולתם לתקשר כלל וכלל. הייתי שמחה למחוק תקופת "זהר" זו מחיי בעיקר מחמת הבושה שכך הייתי. אם אמחק את עברי ייפגע רצף חיי. אישיותי בנויה על רצף זה של זכרונות מהעבר וציפיות לעתיד. חורים בעבר והתעלמות ממנו לא יוסיפו ליציבותי הרגשית. לפעמים אני רוצה להאמין שנולדתי כשהגעתי למחלקה ואת מניין שנותי לספור משם. אבל כבר נאמר שמי שלא לומד מלקחי העבר עלול לחזור על משוגותיו, ולי היו רבות כאלה. משהו מוזר מתרחש עם הזמן בדמיוני שקשה לי להסבירו. ההווה נמתח עד אין סוף אחורה וקדימה ברצף הזמן, ולשום דבר אין תוקף גדול יותר מאשר למה שאני חשה ברגע זה.
   אני זוכרת כשהגעתי למחלקה, הייתי משוכנעת שיקבלו אותי בלי בעיות. סך הכל אני כל כך מיוחדת, ויש לי כל כך הרבה מה להציע, כלומר הבעיות שלי כל כך קשות ולא שגרתיות שהם בטח ימותו לטפל בי. גם חשבתי שאני שונה מיתר המשוגעים המאושפזים במחלקה. הרי רק אני באמת יודעת שאין כמו השגעון שלי מבחינת עוצמה ועניין. האמנתי בכל לבי שירמיהו מנהל המחלקה ומרים הפסיכואנליטיקאית שלי ערים לקשר המיוחד שיש בינינו. הם לא יתכחשו לו, הרי הם יודעים שאני שונה מכולם. עם תום ראיון הקבלה נאמר לי שהנוהג הרגיל הוא כניסה לשלושה חודשי הסתכלות במחלקה, שלאחריהם יחליטו אם אני מתאימה למקום או לא. עולמי חרב עלי, האמנתי שצריך להיות להם ברור שכדאי להם לקבל אותי. הטלת ספק כלשהו בהתאמתי נראתה בעיני כעלבון שהדעת לא יכולה לסבול. לאחר התמוטטות זאת באו עוד קריסות רבות נוספות. 
 האנליזה החלה. חמש פעמים בשבוע אני שוכבת על הספה לחמישים דקות בכל פעם. מרים יושבת למראשותי ואיני רואה אותה. ההוראה היחידה שקיבלתי ממנה בהתחלה היתה לומר בקול כל דבר שעולה במחשבתי ולא משנה מה תוכנו. שכבתי על הספה וקיימתי את מצוותה. אמרתי כל דבר העולה על דעתי. התחלתי ממכנסי הקצרים ושאלתי אם רגלי החטובות אינן מגרות אותה. אמרתי לה את האמת ואך ורק את האמת של מה שחלף במוחי באותה שניה, שנראה לי שירמיהו תוקע לה בקוויקי מדי פעם כשהם מסתגרים בחדרו למספר דקות. הוספתי שאם היא תעצבן אותי אתקע לה אצבע בתחת, וסיימתי ב"יא מניאקית". מרים השיבה באיפוק אך בתקיפות, אם אני זוכרת נכון. את הבעות פניה הפסדתי לצערי מאחר שאיני יכולה לראותן ממקום משכבי, וחרה לי על כך. רציתי לראותה מתפתלת ומתפחלצת בכסאה, ניצבת אובדת עצות אל מול נחשול חיוניותי ומיניותי המציפים. לא כך היה. היא הפנתה אותי לחששותי, לסיבות שגרמו לי לומר מלים אלו, ולקושי הרב השוכן בקרבי שקשה לי להיות איתו במגע. חשתי שאיני מבינה את כללי המשחק. "אני צוחקת ואת לוקחת זאת ברצינות", אמרתי. "הרי יכולתי על נקלה לספר לך כמה קשה לי ולספק בדרך זו את מבוקשך, ובעיקר הרי עשיתי בדיוק את אשר הורית לי לעשותו". האשמתי אותה בכך שאינה מפסיקה לזהם את האוויר בחדר. לעניות דעתי אז היא תקעה נודים כל אימת שעלתה אוושה חרישית מן הכסא, וניסתה להסתיר זאת על ידי תזוזות חריקה נוספות. שיתפתי אותה בהשערותי לגבי כמות ואיכות גמירותיה, והיתה לי תחושה ברורה שאלה אינן השערות בעלמא כי אם מסכת עובדות המעוגנות באמיתות היסטוריות. ומי אם לא אני יכולה לבחון כליות ולב ולרדת לעובי הקורה על סמך רמזים מועטים כל כך מחדר הטיפולים. מרים אמרה: "העובדה שאת ממלאת אחר ההוראות ומשתפת אותי באמת ברצף מחשבותייך זה אך טבעי ואין בו כדי להצביע על כך שהינך מתאימה לעבור אנליזה ולהיות מאושפזת במחלקה". נבהלתי עד מאוד. תחושה עתיקה ומוכרת החלה לעלות מבטני ולטפס אל תוך גרוני, יזרקו אותי, שוב יזרקו אותי. לאן שאני באה זורקים אותי. אני שוב לא מתאימה, אשר יגורתי בא, והרי ידעתי שכך יסתיים מסע גבורותי ונצחונותי. מחיתי, נאבקתי וקראתי לצדק לעזרתי. נשבעתי שיותר לא יוליכו אותי שולל. לא אספר לאיש וגם לא באנליזה מה באמת חולף במוחי המעוות. והרי ריבונו של עולם, אני כל כך רוצה להתאים ולהשאר במחלקה, אז האם עלי לשקר לשם כך? ובכלל, איזו מין אנליזה היא זאת אם אני מפירה את הכלל היסודי שלה? 
 בתקופה זו, כשמספר הפרובוקציות שלי הלך וירד פלאים, מצאתי לי שיטה. הייתי אומרת למרים: "עברה לי פרובוקציה בראש". משוכנעת הייתי שאם תדע באמת מה עבר בראשי לא תוכל לעמוד בכך. ראיתי את איבר מינה תלוי על שפוד, ועדר של מתבגרים מציף אותו בנהרות של זימה. ראיתיה מושפלת ונרמסת עד עפר, מתמסרת לחלכאי ונדכאי תבל, ואת הכל שמרתי לעצמי. מרים קיבלה את הקוד של "פרובוקציה", ולתדהמתי לא עודדה אותי לפרט את תוכנה, ולא גילתה סקרנות עצומה שסברתי שמן הדין שתגלה. חשד התגנב לליבי שהסודות והרמזים המפעמים בעורקי אינם מרגשים כל עיקר אלא את עצמי ואותי בלבד. חשתי כאדם המגלה שהפנינים שבידיו אינן אלא זיוף זול. תרועות הניצחון החלו מפנות מקומן אט אט לעצב וגעגועים. 
 כעבור שלושה חודשים נערכה לי ישיבת צוות של סיום ההסתכלות. ישיבת צוות הוא אירוע יוצא דופן. הוכנסתי לחדרו של ירמיהו. החדר היה מלא באנשי צוות שישבו לאורך הקירות. הם לטשו בי את מבטיהם. חשתי כדניאל בגוב האריות. גופי הצטמרר, התכווץ. הכסא הפנוי הסמוך לירמיהו קרא לי. התיישבתי עליו ביראת קודש, ולא בנוחות יתרה. מכאן הכל התרחש תוך שניות מעטות. ירמיהו סבב אלי ממרחק קצר ואמר בקול חותך, "החלטנו לאפשר לך להשאר במחלקה כדי לנסות ולראות אם נוכל לעזור לך. דרגות הזיוף שלך גבוהות". הוא הדגיש את המלה לנסות. היה שקט שמתוכו הבנתי שעלי לשלוף את עצמי ולהסתלק מהחדר במהירות, כי זה מה שמצופה. יצאתי המומה וחפוית ראש. בחוץ עמדו המתבגרים שהביטו בי בדאגה והשתתפות, צפו לאות הן או לאו. הנהנתי להם בראשי קלות לאות שהתקבלתי. תחושת הקלה הורגשה מכל עבר.

ד"ר עפר גרוזברד

ד"ר עפר גרוזברד הוא פסיכולוג קליני ובעל תואר דוקטור באנליזה ויישוב קונפליקטים מהמכון לאנליזה ויישוב קונפליקטים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, ארצות-הברית.
מומחה לחינוך, ייעוץ וטיפול רב-תרבותי. מרצה באוניברסיטת חיפה, במכללת אורנים ובמכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל שכתב רומנים וספרי עיון שתורגמו לשפות שונות וזכו לפרסים (ofer-grosbard.com). 
מבין ספריו:
"הערבי שבלב". תל-אביב: תמוז. 2000. ספר השנה של אגודת הסופרים. 
"מנחם בגין – דיוקנו של מנהיג, ביוגרפיה". תל-אביב: רסלינג. 2006. זוכה פרס המחקר של המרכז למורשת מנחם בגין. 
"הקוראן לחינוך הילד". אוניברסיטת בן גוריון. 2008. ייצג את ישראל בוועידת הנשיא..

עוד על הספר

היתר לשיגעון ד"ר עפר גרוזברד

-    1   -

 אני יושבת על המרפסת ומתבוננת בנוף. העיניים תוהות להן למרחקים. המקום שבו אני נמצאת מוקף הרים גבוהים, הרבה עצים וירוק. באמת בית הבראה אמיתי. ההרים והעצים, הכל נראה כל כך מקסים, ובעיקר מאוד מרגיע. פעם מישהו אמר לי שבתי משוגעים קובעים במקומות כאלו, כי זה באמת מרגיע ומשרה שלווה. המחלקה שבה אני מאושפזת נמצאת במבנה עתיק, ישן. מישהו אמר שזה היה פעם בית חולים לחולי שחפת. אני כבר לא יודעת מה יותר טוב. היה מישהו שבטח חשב שהיופי של הטבע, ההרמוניה השוכנת בו, קול הדממה הדקה על רקע התאמת הצבעים הנפלאה של הבריאה, כל אלו יש בהם השפעה חיובית על השגעון.  כשהגעתי לכאן וראיתי את המראה הזה  חשבתי בליבי שפשוט צריך להביא את כל המשוגעים לכאן וזה יספיק. השקט החיצוני ימתן את קולות הרעש והסערה הבאים מבפנים. באמת לא יתכן אחרת. כאן את כל כך קרובה לבריאה. בימים עברו היו לי גם תגליות אישיות, למשל כשרע לך את חייבת לצאת לטבע, שם הכל מקבל פרופורציות אחרות. כובד בעיותיך משתנה אל נוכח משברי הים וקצפו. והיו פילוסופיות וגורויים  ומהרג'י, מין תקופה כזו שאליה משתייכים משפטים כמו: כמה אנשים מפסידים שהם גרים בבתים ולא תחת כיפת השמיים, ושאנשי הכפר יפים מאנשי העיר, ובעיקר טובים יותר. זה כמובן בגלל הטבע המשרה עליהם שלווה וטוב. הם טובים יותר מן הסיבה הפשוטה שמי שרע לו הוא רע לאחרים, ומי שטוב לו הוא טוב לסביבתו. הייתי מוכנה אז להשבע שעל פי מראה פנים אני יכולה להבדיל בן כפר מבן עיר. כל זה שייך לתקופה תמימה  שעברה חלפה לה. היום אני כאן במחלקה, מאמינה בדרך שלי אולי אפילו בפחות להט משהאמנתי בדרכי אז בימים עברו, אבל זה מה שיש לי היום. 
 בתקופה ההיא טיילתי לבדי עם תרמיל על גבי וחרשתי מקומות מופלאים לאורכה ולרוחבה של הארץ. אז פיעמה בי רוח שלא תשוב עוד. לא יראתי מאיש, וחשתי המאושרת באדם. נופי הפלא, אתרי הנצח, והאנשים הנהדרים שאת פוגשת על הדרך הופכים אותך לאזרח העולם. ליקטתי לי פניני חוכמה מקצות תבל, והיה לי אוסף פרטי משלי. אז ניסחתי לי עקרונות חיים, אני זוכרת שלושה מהם: 1. להיות מסוגלת לראות אנשים דרך העיניים שלהם. 2. להיות מסוגלת להתייחס לחיים יותר בקלילות ועם חוש הומור. 3. להיות מסוגלת להבין גברים. והיו עוד עקרונות שאספתי בארצות רבות ורחוקות. אוסטרלי אחד אמר לי לזכור ולא לשכוח שאני חיה רק פעם אחת. צרפתי אחר אמר לי לחיות את חיי כאילו אני חיה אותם פעם שניה ומתקנת את השגיאות שעשיתי בפעם הראשונה. בחור צעיר מסקוטלנד אמר לי פעם שאני אדם טוב וישר, כי אני מביטה אל תוך העיניים, וזה הסימן. זאת היתה תקופת שיא של אושר עילאי, של אמונה מלאה שגיליתי את הדרך הנכונה, וכל שאני זקוקה לו עתה זה לשוב אליה כשאחפוץ. העולם היה פרוש לרגלי ורוח הקרב פיעמה במפרשי וניפחה אותם. חשתי את גופי הצעיר ומראי הרענן במלוא עוצמתם, ולא היה קיים כוח בעולם שיוכל לעצור בעדי מכיבוש האושר הנכסף הנושא אותי אל על, אל עבר תהילת עולם. 
 היום אני שונה, שנתיים במחלקה עשו את שלהן, והזכרונות הנעימים של ימים עברו נמהלים בכאב. דו שיח בין אני של אתמול ואני של היום משול לשיחה בין אנשים הדוברים בשפות שונות, בעלי מושגים שונים, שאין ביכולתם לתקשר כלל וכלל. הייתי שמחה למחוק תקופת "זהר" זו מחיי בעיקר מחמת הבושה שכך הייתי. אם אמחק את עברי ייפגע רצף חיי. אישיותי בנויה על רצף זה של זכרונות מהעבר וציפיות לעתיד. חורים בעבר והתעלמות ממנו לא יוסיפו ליציבותי הרגשית. לפעמים אני רוצה להאמין שנולדתי כשהגעתי למחלקה ואת מניין שנותי לספור משם. אבל כבר נאמר שמי שלא לומד מלקחי העבר עלול לחזור על משוגותיו, ולי היו רבות כאלה. משהו מוזר מתרחש עם הזמן בדמיוני שקשה לי להסבירו. ההווה נמתח עד אין סוף אחורה וקדימה ברצף הזמן, ולשום דבר אין תוקף גדול יותר מאשר למה שאני חשה ברגע זה.
   אני זוכרת כשהגעתי למחלקה, הייתי משוכנעת שיקבלו אותי בלי בעיות. סך הכל אני כל כך מיוחדת, ויש לי כל כך הרבה מה להציע, כלומר הבעיות שלי כל כך קשות ולא שגרתיות שהם בטח ימותו לטפל בי. גם חשבתי שאני שונה מיתר המשוגעים המאושפזים במחלקה. הרי רק אני באמת יודעת שאין כמו השגעון שלי מבחינת עוצמה ועניין. האמנתי בכל לבי שירמיהו מנהל המחלקה ומרים הפסיכואנליטיקאית שלי ערים לקשר המיוחד שיש בינינו. הם לא יתכחשו לו, הרי הם יודעים שאני שונה מכולם. עם תום ראיון הקבלה נאמר לי שהנוהג הרגיל הוא כניסה לשלושה חודשי הסתכלות במחלקה, שלאחריהם יחליטו אם אני מתאימה למקום או לא. עולמי חרב עלי, האמנתי שצריך להיות להם ברור שכדאי להם לקבל אותי. הטלת ספק כלשהו בהתאמתי נראתה בעיני כעלבון שהדעת לא יכולה לסבול. לאחר התמוטטות זאת באו עוד קריסות רבות נוספות. 
 האנליזה החלה. חמש פעמים בשבוע אני שוכבת על הספה לחמישים דקות בכל פעם. מרים יושבת למראשותי ואיני רואה אותה. ההוראה היחידה שקיבלתי ממנה בהתחלה היתה לומר בקול כל דבר שעולה במחשבתי ולא משנה מה תוכנו. שכבתי על הספה וקיימתי את מצוותה. אמרתי כל דבר העולה על דעתי. התחלתי ממכנסי הקצרים ושאלתי אם רגלי החטובות אינן מגרות אותה. אמרתי לה את האמת ואך ורק את האמת של מה שחלף במוחי באותה שניה, שנראה לי שירמיהו תוקע לה בקוויקי מדי פעם כשהם מסתגרים בחדרו למספר דקות. הוספתי שאם היא תעצבן אותי אתקע לה אצבע בתחת, וסיימתי ב"יא מניאקית". מרים השיבה באיפוק אך בתקיפות, אם אני זוכרת נכון. את הבעות פניה הפסדתי לצערי מאחר שאיני יכולה לראותן ממקום משכבי, וחרה לי על כך. רציתי לראותה מתפתלת ומתפחלצת בכסאה, ניצבת אובדת עצות אל מול נחשול חיוניותי ומיניותי המציפים. לא כך היה. היא הפנתה אותי לחששותי, לסיבות שגרמו לי לומר מלים אלו, ולקושי הרב השוכן בקרבי שקשה לי להיות איתו במגע. חשתי שאיני מבינה את כללי המשחק. "אני צוחקת ואת לוקחת זאת ברצינות", אמרתי. "הרי יכולתי על נקלה לספר לך כמה קשה לי ולספק בדרך זו את מבוקשך, ובעיקר הרי עשיתי בדיוק את אשר הורית לי לעשותו". האשמתי אותה בכך שאינה מפסיקה לזהם את האוויר בחדר. לעניות דעתי אז היא תקעה נודים כל אימת שעלתה אוושה חרישית מן הכסא, וניסתה להסתיר זאת על ידי תזוזות חריקה נוספות. שיתפתי אותה בהשערותי לגבי כמות ואיכות גמירותיה, והיתה לי תחושה ברורה שאלה אינן השערות בעלמא כי אם מסכת עובדות המעוגנות באמיתות היסטוריות. ומי אם לא אני יכולה לבחון כליות ולב ולרדת לעובי הקורה על סמך רמזים מועטים כל כך מחדר הטיפולים. מרים אמרה: "העובדה שאת ממלאת אחר ההוראות ומשתפת אותי באמת ברצף מחשבותייך זה אך טבעי ואין בו כדי להצביע על כך שהינך מתאימה לעבור אנליזה ולהיות מאושפזת במחלקה". נבהלתי עד מאוד. תחושה עתיקה ומוכרת החלה לעלות מבטני ולטפס אל תוך גרוני, יזרקו אותי, שוב יזרקו אותי. לאן שאני באה זורקים אותי. אני שוב לא מתאימה, אשר יגורתי בא, והרי ידעתי שכך יסתיים מסע גבורותי ונצחונותי. מחיתי, נאבקתי וקראתי לצדק לעזרתי. נשבעתי שיותר לא יוליכו אותי שולל. לא אספר לאיש וגם לא באנליזה מה באמת חולף במוחי המעוות. והרי ריבונו של עולם, אני כל כך רוצה להתאים ולהשאר במחלקה, אז האם עלי לשקר לשם כך? ובכלל, איזו מין אנליזה היא זאת אם אני מפירה את הכלל היסודי שלה? 
 בתקופה זו, כשמספר הפרובוקציות שלי הלך וירד פלאים, מצאתי לי שיטה. הייתי אומרת למרים: "עברה לי פרובוקציה בראש". משוכנעת הייתי שאם תדע באמת מה עבר בראשי לא תוכל לעמוד בכך. ראיתי את איבר מינה תלוי על שפוד, ועדר של מתבגרים מציף אותו בנהרות של זימה. ראיתיה מושפלת ונרמסת עד עפר, מתמסרת לחלכאי ונדכאי תבל, ואת הכל שמרתי לעצמי. מרים קיבלה את הקוד של "פרובוקציה", ולתדהמתי לא עודדה אותי לפרט את תוכנה, ולא גילתה סקרנות עצומה שסברתי שמן הדין שתגלה. חשד התגנב לליבי שהסודות והרמזים המפעמים בעורקי אינם מרגשים כל עיקר אלא את עצמי ואותי בלבד. חשתי כאדם המגלה שהפנינים שבידיו אינן אלא זיוף זול. תרועות הניצחון החלו מפנות מקומן אט אט לעצב וגעגועים. 
 כעבור שלושה חודשים נערכה לי ישיבת צוות של סיום ההסתכלות. ישיבת צוות הוא אירוע יוצא דופן. הוכנסתי לחדרו של ירמיהו. החדר היה מלא באנשי צוות שישבו לאורך הקירות. הם לטשו בי את מבטיהם. חשתי כדניאל בגוב האריות. גופי הצטמרר, התכווץ. הכסא הפנוי הסמוך לירמיהו קרא לי. התיישבתי עליו ביראת קודש, ולא בנוחות יתרה. מכאן הכל התרחש תוך שניות מעטות. ירמיהו סבב אלי ממרחק קצר ואמר בקול חותך, "החלטנו לאפשר לך להשאר במחלקה כדי לנסות ולראות אם נוכל לעזור לך. דרגות הזיוף שלך גבוהות". הוא הדגיש את המלה לנסות. היה שקט שמתוכו הבנתי שעלי לשלוף את עצמי ולהסתלק מהחדר במהירות, כי זה מה שמצופה. יצאתי המומה וחפוית ראש. בחוץ עמדו המתבגרים שהביטו בי בדאגה והשתתפות, צפו לאות הן או לאו. הנהנתי להם בראשי קלות לאות שהתקבלתי. תחושת הקלה הורגשה מכל עבר.