הבתולות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבתולות
מכר
מאות
עותקים
הבתולות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הבתולות

3.6 כוכבים (40 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אלכס מיכאלידס נולד ב-1977 בקפריסין לאב יווני ולאם אנגלייה. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', למד פסיכותרפיה ועבד שנתיים במחלקה סגורה לצעירים, ועשה תואר שני בכתיבת תסריטים במכון האמריקאי לקולנוע בלוס אנג'לס.

    מיכאלידס כתב את התסריט של "השטן שאת מכירה" והשתתף בכתיבת התסריט של "האנגלים באים" (2018). המטופלת השקטה, הרומן הראשון שלו, הפך אותו לכוכב ספרותי בן לילה לאחר שנמכר ל-50 ארצות ונהפך לרב-מכר עולמי.

    תקציר

    אלכס מיכאלידס עושה זאת שוב. ספרו החדש של מחבר רב-המכר העולמי המטופלת השקטה הוא מותחן כובש המשלב רצח, פסיכולוגיה ומיתולוגיה יוונית.

    קולג' סנט כריסטופר, קיימברידג', הוא עולם סגור עבור רובנו.

    בשביל מריאנה אנדרוס – מטפלת קבוצתית המתמודדת עם אבל פרטי משלה – זהו המקום שבו פגשה את בעלה המנוח. בשביל אחייניתה זואי, זוהי זירת הרצח של חברתה הטובה ביותר.

    מריאנה נחפזת לקיימברידג' לתמוך בזואי ונקלעת לחקירת הרצח. היא מתוודעת לדבר קיומה של אגודה אפופת סודות העוברת טלטלה עזה עקב מות סטודנטית החברה בה. מאחורי היופי האנגלי האידילי מפעפעים קנאה וזעם שמקורם בקבוצת סטודנטיות הידועה רק בכינוי "הבתולות" ומצויה תחת השפעתו המאיימת של הפרופסור המסתורי אדוארד פוסקה.

    פוסקה נראה כמי שיודע יותר מכל אחד אחר על מעשה הרצח – ועל הקרבן. הוא גם ייהפך לחשוד המרכזי בחקירתה של מריאנה – אובססיה שתגבה ממנה את היקר לה מכול.

    הבתולות הוא סיפור של אהבה ושל אבל – של מה שמעצב אותנו ושל מה שגורם לנו להרוג.

    אלכס מיכאלידס נולד ב־1977 בקפריסין לאב יווני ולאם אנגלייה. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג' ולתואר שני בכתיבת תסריטים במכון האמריקאי לקולנוע בלוס אנג'לס. מיכאלידס כתב את התסריט של "השטן שאת מכירה" והשתתף בכתיבת התסריט של "האנגלים באים" (2018). המטופלת השקטה (פן הוצאה לאור/ידיעות ספרים, 2019) היה לרב־מכר עולמי ותורגם ל־50 שפות.

    פרק ראשון

    פתח דבר
     

    אדוארד פוֹסקָה היה רוצח.

    זו היתה עובדה. זה לא היה משהו שמריאנה ידעה רק ברמה האינטלקטואלית, כרעיון. גופה ידע זאת. היא הרגישה זאת בעצמותיה, ועמוק בתוך כל תא.

    אדוארד פוסקה היה אשם.

    אבל — היא לא יכלה להוכיח זאת, וייתכן שלעולם לא תוכיח זאת. סביר ביותר שהאיש הזה, המפלצת הזאת, שהרג לפחות שני אנשים, עלול להלך חופשי.

    הוא היה זחוח כל כך, בטוח כל כך בעצמו. הוא חושב שהוא הצליח לחמוק, היא חשבה. הוא חשב שהוא ניצח.

    אבל הוא לא. עדיין לא.

    מריאנה היתה נחושה להערים עליו. היא היתה חייבת.

    היא היתה יושבת כל הלילה ונזכרת בכל מה שקרה. היא תשב כאן, בחדר הקטן, החשוך הזה בקיימברידג', ותחשוב על פתרון. היא בהתה בסליל האדום של התנור החשמלי שעל הקיר, בוער, זוהר בחושך, והכניסה את עצמה למעין טרנס.

    היא שבה, במחשבותיה, אל ההתחלה, וזכרה הכול. כל פרט ופרט.

    והיא תתפוס אותו.

     

    חלק ראשון
     

    איש לא סיפר לי שתחושת היגון דומה כל כך לפחד.

    - ק"ס לואיס, "התבוננות ביגון"

     

     

    1
     

    כמה ימים קודם לכן היתה מריאנה בבית, בלונדון.

    היא כרעה על ברכיה על הרצפה, מוקפת בארגזים. היא עשתה, לא בלב שלם, ניסיון נוסף לחפש בין חפציו של סבסטיאן.

    זה לא הצליח. שנה לאחר מותו, רוב חפציו נותרו פזורים בבית בכל מיני ערימות ובארגזים ריקים למחצה. היא לא הצליחה לסיים את המשימה.

    הבעיה היתה, שהיא עדיין היתה מאוהבת בו. אף על פי שהיא ידעה שלא תשוב לראות את סבסטיאן — אף על פי שהוא כבר לא קיים — היא עדיין היתה מאוהבת. ומריאנה לא ידעה מה לעשות עם כל האהבה הזאת. היא היתה גדולה כל כך, והיא היתה מבולגנת כל כך: מטפטפת, נוזלת, נשמטת ממנה, כמו מילוי שנשמט מבובת סמרטוטים שתפריה נפרמו.

    אילו רק יכלה להכניס את אהבתה לארגז, כפי שהיא ניסתה לעשות עם חפציו. איזה מראה מעורר חמלה זה היה — חיי אדם מצטמצמים לאוסף של חפצים ישנים שמוצעים למכירה.

    מריאנה הושיטה ידה לארגז הקרוב ביותר, והוציאה ממנו זוג נעליים.

    היא בחנה אותן — נעלי הספורט הירוקות הישנות שהוא נעל לריצה על החוף. עדיין היתה בהן תחושה קלה של רטיבות; עם גרגירי חול שנתקעו בסוליות.

    תיפטרי מהן, היא אמרה לעצמה. תשליכי אותן לפח. קדימה.

    אפילו כשאמרה זאת, היא ידעה שהדבר בלתי־אפשרי. הן לא היו הוא — הן לא היו סבסטיאן — הן לא היו הגבר שהיא אהבה ותאהב לנצח — הן היו רק זוג נעליים ישנות. אף על פי כן, הפרידה מהן תהיה מעשה של פגיעה בעצמה; כמו ללחוץ סכין על זרועה, ולפרוס פיסת עור קטנה.

    במקום זאת, מריאנה קירבה את הנעליים אל חזהּ. היא ערסלה אותן חזק כאילו היו ילד. ובכתה.

     

    *

     

    איך היא הגיעה למצב הזה?

    תוך שנה בלבד — שפעם היתה חולפת כמעט מבלי שתרגיש בכך, ועכשיו נפרשה מאחוריה כמו נוף שומם שהושטח על ידי סופת הוריקן — החיים שהכירה נמחקו, והותירו כאן את מריאנה: בת שלושים ושש, לבדה ושיכורה בערבו של יום שלישי. לופתת נעליים של גבר מת כאילו היו שרידי קדושים — זה מה שהן היו במידת־מה.

    מת משהו יפה, משהו קדוש. כל מה שנותר הוא הספרים שהוא קרא, הבגדים שלבש, החפצים שנגע בהם. היא עדיין הריחה אותו בהם, עדיין חשה בטעמו על קצה לשונה.

    לכן לא יכלה לזרוק את חפציו — בהצמדותה אליהם, היא הצליחה איכשהו להחזיק את סבסטיאן בחיים, רק קצת — אם תרפה מהם, היא תאבד אותו לגמרי.

    במאמרו "אבל ומלנכוליה" טוען פרויד, שלאחר אובדן של אהוב, יש לקבל את האובדן במובן הפסיכולוגי ולוותר על אותו אדם, אחרת אנו מסתכנים בכניעה לאבל פתולוגי, שהוא קרא לו מלנכוליה — ואנחנו קוראים לו דיכאון.

    מריאנה הבינה זאת. היא ידעה שעליה לוותר על סבסטיאן, אבל היא לא יכלה — מפני שהיא עדיין היתה מאוהבת בו. היא היתה מאוהבת, אף על פי שהוא אבד לנצח, נעלם מאחורי המסך — "מאחורי המסך, מאחורי המסך" — מאיפה זה? כנראה, מטניסון.

    מאחורי המסך.

    זו היתה התחושה. מאז שסבסטיאן מת, מריאנה הפסיקה לראות את צבעי העולם. החיים היו אילמים ואפורים ורחוקים, מאחורי המסך — מאחורי ערפל של עצב.

    היא רצתה להסתתר מהעולם, מכל הרעש והכאב שלו, ולהשתבלל כאן, בעבודתה, בביתה הצהוב הקטן.

    והיא היתה נשארת שם — אילולא התקשרה אליה זואי מקיימברידג', בערב ההוא באוקטובר.

    ככה זה התחיל — בשיחת הטלפון של זואי, לאחר הקבוצה של יום חמישי בערב.

    ככה התחיל הסיוט.

     

     

    אלכס מיכאלידס נולד ב-1977 בקפריסין לאב יווני ולאם אנגלייה. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', למד פסיכותרפיה ועבד שנתיים במחלקה סגורה לצעירים, ועשה תואר שני בכתיבת תסריטים במכון האמריקאי לקולנוע בלוס אנג'לס.

    מיכאלידס כתב את התסריט של "השטן שאת מכירה" והשתתף בכתיבת התסריט של "האנגלים באים" (2018). המטופלת השקטה, הרומן הראשון שלו, הפך אותו לכוכב ספרותי בן לילה לאחר שנמכר ל-50 ארצות ונהפך לרב-מכר עולמי.

    סקירות וביקורות

    מעשה בקלישאה הרומן החדש של מחבר רב-המכר 'המטופלת השקטה' הוא מותחן נחות ויומרני

    'הבתולות', הרומן החדש של הסופר היווניאנגלי אלכס מיכאלידס, משדר מההתחלה חוסר ביטחון למרחקים. אבל מה הוא מנסה להסתיר? את חוסר הביטחון הוא משדר בכך שהוא נזקק תדיר לסממנים של תרבות גבוהה, להצגה של תחכום אינטלקטואלי (כביכול) ולאווירה של אריסטוקרטיה תרבותית. בראשי חלקיו מובאים ציטוטים מטניסון, אריסטו, שייקספיר, אוריפידס; הגיבורה שלו היא פסיכולוגית והיא מתייחסת במרוצתו למושגים פסיכואנליטיים מתוחכמים (באופן שטחי ולא מדויק); ואילו זירת הרציחות של הסיפור הבלשי הזה היא קיימברידג',  לא פחות, על כל עברה התרבותי המפואר.

    מדוע כל ההתאמצות הזאת להראות שמדובר כאן ביצירה תרבותית אנינה? מה שמוסתר כאן מאחורי ההתאמצות הוא מותחן נחות ויומרני. ונחות לא רק משום שהוא יומרני, אלא משום שהוא גם קלישאתי ולא אמין. הגיבורה היא מריאנה אנדרוס, פסיכולוגית יוונייה למחצה ואנגלייה למחצה (כמו הסופר הצעיר עצמו), שאיבדה לאחרונה את בעלה שטבע בחופשה ביוון. היא חיה בלונדון אך מוזעקת בפתח הרומן לקיימברידג' בידי אחייניתה, זואי, שהפכה גם לבתה המאומצת. חברתה של האחיינית, סטודנטית כמותה, נרצחה ועד מהרה מתברר שהחברה השתתפה בקבוצה של נשים צעירות ויפות שסבבו סביב מרצה כריזמטי לספרות, אדוארד פוסקה שמו, שהקים מעין כת אינטלקטואלית סביבו. האם המרצה הוא האחראי לרצח? הגופות - וכן החשודים - מתחילים להיערם.

    מיכאלידס ממשיך כאן את התבנית של רב המכר שלו מ-‭,2019‬ 'המטופלת השקטה', ספר סביר במרוצתו שנגמר רע בסופו (נגמר רע גם ספרותית, הכוונה). כמו בספרו הקודם גם ב'הבתולות' הופך מיכאלידס פסיכולוגים לבלשים. אכן, יש דמיון בין שני המקצועות: בקיאות בנפש האדם נחוצה בשניהם והתחקות אחרי רובד נסתר מדריכה אותם. אלא שהרומן נופל במה שגם טיפול פסיכולוגי יכול בקלות להידרדר אליו: קלישאות. אם ספרות טובה מנסה להיחלץ מהסטריאוטיפי לעבר החד-פעמי, ראוי שגם טיפול טוב ישתמש בתיאוריות הפסיכולוגיות כהכוונות-על בלבד שבתוכן מתגלה האידיוסינקרטיות של חיי המטופל.

    ואילו הרומן הזה מציג בפנינו קלישאות ספרותיות ("הן התלמידות החביבות ביותר על פרופסור פוסקה...מועדון המעריצות שלו... קבוצת  למידה פרטית, חבורה סודית"; התיאור התמציתי הזה מזכיר את 'ההיסטוריה הסודית' של דונה טארט ואכן יש כאן, לדעתי, חיקוי לא מוצלח), וכן תובנות פסיכולוגיות שאינן אלא קלישאות (‭'"‬אני מניחה שזה מעלה אצלך כל מיני רגשות ואסוציאציות... אני מופתעת שלא הזכרת את אביך'. מריאנה הביטה ברות בהפתעה. 'מה הקשר של אבא שלי לפוסקה?'. 'שניהם גברים כריזמטים, בעלי השפעה בקהילה שלהם - ולפי  איך שזה נשמע, נרקיסיסטים מאוד. אני תוהה אם יש בך את אותו הדחף לכבוש את לבו של האיש הזה, אדוארד פוסקה, כפי שעשית עם אביך'"; או תיאורו הקלישאתי של הבית המתעלל שבו גדל הרוצח, כפי שנרמז לנו בטפטוף לאורך הטקסט).

    אומר אף יותר מכך: אינני בטוח עד כמה מיכאלידס בקיא בכלל בפסיכולוגיה: "מריאנה הייתה חייבת להקשיב לכל הרגשות שפוסקה תיקשר אליה באופן בלתי-מודע. בהקשר טיפולי, הרגשות האלה נקראים העברות נגדיות; והן חשפו בפניה את כל מה שהיא הייתה צריכה לדעת על האיש הזה, מיהו - ומה הוא הסתיר... היא הרגישה תחושת בערה בבטנה, דקירות בעורה - שהיא קישרה לכעס. אבל הכעס של מי? שלה? לא - זה היה הכעס שלו" (לעניות דעתי מיכאלידס מתבלבל כאן בין "העברה נגדית" למושג טיפולי אחר, "הזדהות השלכתית").

    במרוצת הרומן, כשאמנם חשתי בחוסר הביטחון העצמי של הטקסט, בשימוש שלו בקלישאות ספרותיות ובגסות הפסיכולוגית שלו, דנתי עם עצמי דיון פילוסופי: הרי למרות הכל אני שרוי במתח. המותחן, בפרקיו הקצרים המאווררים, בחשודים הפוטנציאליים שפיזר כהלכה, "עושה את העבודה" והוא אכן מותח. אם כך, זמני עובר בנעימים, אז כיצד להגדיר בדיוק את ההבדל העקרוני בין טקסט כזה לספרות טובה? אולי, חשבתי ביני לביני, באמצעות ההבחנה בין רגעים רגילים בחיינו לרגעים מיוחסים, אותם רגעים שבהם עומק רגשי נחשף, תובנה עקרונית מזדהרת, יחסים רבי-משמעות נקטעים או נרקמים, לעומת ערב רגיל בבית של סלט, חביתה ונטפליקס. ספרים טובים משולים לאותם רגעי חיים מיוחסים ואילו ספרי בידור לערבים הרגילים. גם ערבים רגילים הם רגעי חיים ובכל זאת הם רגעי חיים פחות משמעותיים.

    אלא שלקראת סוף הרומן המופרכות שלו גברה כל כך - לא הגיוני שהפסיכולוגית שחושדת במרצה ברצח תבקר בביתו בגפה; לא הגיוני שהמשטרה פיספסה את הפתקים הכתובים ביוונית עתיקה שנמצאו אצל הנרצחות; שלא לדבר על הפתרון הסנסציוני בצורה לא סבירה, שפשוט "נזרקתי החוצה" ממנו (חזרתי אליו בגבורה רק על מנת להשלים את משימת הביקורת!) ולא נזקקתי יותר להרהורים פילוסופיים מעודנים כדי להסביר את הבעייתיות שבו.

    אריק גלסנר 7 לילות 09/07/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    אלכס מיכאלידס אינו סופר של להיט אחד רן בן נון ביקורת העורך 15/07/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

    סקירות וביקורות

    מעשה בקלישאה הרומן החדש של מחבר רב-המכר 'המטופלת השקטה' הוא מותחן נחות ויומרני

    'הבתולות', הרומן החדש של הסופר היווניאנגלי אלכס מיכאלידס, משדר מההתחלה חוסר ביטחון למרחקים. אבל מה הוא מנסה להסתיר? את חוסר הביטחון הוא משדר בכך שהוא נזקק תדיר לסממנים של תרבות גבוהה, להצגה של תחכום אינטלקטואלי (כביכול) ולאווירה של אריסטוקרטיה תרבותית. בראשי חלקיו מובאים ציטוטים מטניסון, אריסטו, שייקספיר, אוריפידס; הגיבורה שלו היא פסיכולוגית והיא מתייחסת במרוצתו למושגים פסיכואנליטיים מתוחכמים (באופן שטחי ולא מדויק); ואילו זירת הרציחות של הסיפור הבלשי הזה היא קיימברידג',  לא פחות, על כל עברה התרבותי המפואר.

    מדוע כל ההתאמצות הזאת להראות שמדובר כאן ביצירה תרבותית אנינה? מה שמוסתר כאן מאחורי ההתאמצות הוא מותחן נחות ויומרני. ונחות לא רק משום שהוא יומרני, אלא משום שהוא גם קלישאתי ולא אמין. הגיבורה היא מריאנה אנדרוס, פסיכולוגית יוונייה למחצה ואנגלייה למחצה (כמו הסופר הצעיר עצמו), שאיבדה לאחרונה את בעלה שטבע בחופשה ביוון. היא חיה בלונדון אך מוזעקת בפתח הרומן לקיימברידג' בידי אחייניתה, זואי, שהפכה גם לבתה המאומצת. חברתה של האחיינית, סטודנטית כמותה, נרצחה ועד מהרה מתברר שהחברה השתתפה בקבוצה של נשים צעירות ויפות שסבבו סביב מרצה כריזמטי לספרות, אדוארד פוסקה שמו, שהקים מעין כת אינטלקטואלית סביבו. האם המרצה הוא האחראי לרצח? הגופות - וכן החשודים - מתחילים להיערם.

    מיכאלידס ממשיך כאן את התבנית של רב המכר שלו מ-‭,2019‬ 'המטופלת השקטה', ספר סביר במרוצתו שנגמר רע בסופו (נגמר רע גם ספרותית, הכוונה). כמו בספרו הקודם גם ב'הבתולות' הופך מיכאלידס פסיכולוגים לבלשים. אכן, יש דמיון בין שני המקצועות: בקיאות בנפש האדם נחוצה בשניהם והתחקות אחרי רובד נסתר מדריכה אותם. אלא שהרומן נופל במה שגם טיפול פסיכולוגי יכול בקלות להידרדר אליו: קלישאות. אם ספרות טובה מנסה להיחלץ מהסטריאוטיפי לעבר החד-פעמי, ראוי שגם טיפול טוב ישתמש בתיאוריות הפסיכולוגיות כהכוונות-על בלבד שבתוכן מתגלה האידיוסינקרטיות של חיי המטופל.

    ואילו הרומן הזה מציג בפנינו קלישאות ספרותיות ("הן התלמידות החביבות ביותר על פרופסור פוסקה...מועדון המעריצות שלו... קבוצת  למידה פרטית, חבורה סודית"; התיאור התמציתי הזה מזכיר את 'ההיסטוריה הסודית' של דונה טארט ואכן יש כאן, לדעתי, חיקוי לא מוצלח), וכן תובנות פסיכולוגיות שאינן אלא קלישאות (‭'"‬אני מניחה שזה מעלה אצלך כל מיני רגשות ואסוציאציות... אני מופתעת שלא הזכרת את אביך'. מריאנה הביטה ברות בהפתעה. 'מה הקשר של אבא שלי לפוסקה?'. 'שניהם גברים כריזמטים, בעלי השפעה בקהילה שלהם - ולפי  איך שזה נשמע, נרקיסיסטים מאוד. אני תוהה אם יש בך את אותו הדחף לכבוש את לבו של האיש הזה, אדוארד פוסקה, כפי שעשית עם אביך'"; או תיאורו הקלישאתי של הבית המתעלל שבו גדל הרוצח, כפי שנרמז לנו בטפטוף לאורך הטקסט).

    אומר אף יותר מכך: אינני בטוח עד כמה מיכאלידס בקיא בכלל בפסיכולוגיה: "מריאנה הייתה חייבת להקשיב לכל הרגשות שפוסקה תיקשר אליה באופן בלתי-מודע. בהקשר טיפולי, הרגשות האלה נקראים העברות נגדיות; והן חשפו בפניה את כל מה שהיא הייתה צריכה לדעת על האיש הזה, מיהו - ומה הוא הסתיר... היא הרגישה תחושת בערה בבטנה, דקירות בעורה - שהיא קישרה לכעס. אבל הכעס של מי? שלה? לא - זה היה הכעס שלו" (לעניות דעתי מיכאלידס מתבלבל כאן בין "העברה נגדית" למושג טיפולי אחר, "הזדהות השלכתית").

    במרוצת הרומן, כשאמנם חשתי בחוסר הביטחון העצמי של הטקסט, בשימוש שלו בקלישאות ספרותיות ובגסות הפסיכולוגית שלו, דנתי עם עצמי דיון פילוסופי: הרי למרות הכל אני שרוי במתח. המותחן, בפרקיו הקצרים המאווררים, בחשודים הפוטנציאליים שפיזר כהלכה, "עושה את העבודה" והוא אכן מותח. אם כך, זמני עובר בנעימים, אז כיצד להגדיר בדיוק את ההבדל העקרוני בין טקסט כזה לספרות טובה? אולי, חשבתי ביני לביני, באמצעות ההבחנה בין רגעים רגילים בחיינו לרגעים מיוחסים, אותם רגעים שבהם עומק רגשי נחשף, תובנה עקרונית מזדהרת, יחסים רבי-משמעות נקטעים או נרקמים, לעומת ערב רגיל בבית של סלט, חביתה ונטפליקס. ספרים טובים משולים לאותם רגעי חיים מיוחסים ואילו ספרי בידור לערבים הרגילים. גם ערבים רגילים הם רגעי חיים ובכל זאת הם רגעי חיים פחות משמעותיים.

    אלא שלקראת סוף הרומן המופרכות שלו גברה כל כך - לא הגיוני שהפסיכולוגית שחושדת במרצה ברצח תבקר בביתו בגפה; לא הגיוני שהמשטרה פיספסה את הפתקים הכתובים ביוונית עתיקה שנמצאו אצל הנרצחות; שלא לדבר על הפתרון הסנסציוני בצורה לא סבירה, שפשוט "נזרקתי החוצה" ממנו (חזרתי אליו בגבורה רק על מנת להשלים את משימת הביקורת!) ולא נזקקתי יותר להרהורים פילוסופיים מעודנים כדי להסביר את הבעייתיות שבו.

    אריק גלסנר 7 לילות 09/07/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    אלכס מיכאלידס אינו סופר של להיט אחד רן בן נון ביקורת העורך 15/07/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
    הבתולות אלכס מיכאלידס

    פתח דבר
     

    אדוארד פוֹסקָה היה רוצח.

    זו היתה עובדה. זה לא היה משהו שמריאנה ידעה רק ברמה האינטלקטואלית, כרעיון. גופה ידע זאת. היא הרגישה זאת בעצמותיה, ועמוק בתוך כל תא.

    אדוארד פוסקה היה אשם.

    אבל — היא לא יכלה להוכיח זאת, וייתכן שלעולם לא תוכיח זאת. סביר ביותר שהאיש הזה, המפלצת הזאת, שהרג לפחות שני אנשים, עלול להלך חופשי.

    הוא היה זחוח כל כך, בטוח כל כך בעצמו. הוא חושב שהוא הצליח לחמוק, היא חשבה. הוא חשב שהוא ניצח.

    אבל הוא לא. עדיין לא.

    מריאנה היתה נחושה להערים עליו. היא היתה חייבת.

    היא היתה יושבת כל הלילה ונזכרת בכל מה שקרה. היא תשב כאן, בחדר הקטן, החשוך הזה בקיימברידג', ותחשוב על פתרון. היא בהתה בסליל האדום של התנור החשמלי שעל הקיר, בוער, זוהר בחושך, והכניסה את עצמה למעין טרנס.

    היא שבה, במחשבותיה, אל ההתחלה, וזכרה הכול. כל פרט ופרט.

    והיא תתפוס אותו.

     

    חלק ראשון
     

    איש לא סיפר לי שתחושת היגון דומה כל כך לפחד.

    - ק"ס לואיס, "התבוננות ביגון"

     

     

    1
     

    כמה ימים קודם לכן היתה מריאנה בבית, בלונדון.

    היא כרעה על ברכיה על הרצפה, מוקפת בארגזים. היא עשתה, לא בלב שלם, ניסיון נוסף לחפש בין חפציו של סבסטיאן.

    זה לא הצליח. שנה לאחר מותו, רוב חפציו נותרו פזורים בבית בכל מיני ערימות ובארגזים ריקים למחצה. היא לא הצליחה לסיים את המשימה.

    הבעיה היתה, שהיא עדיין היתה מאוהבת בו. אף על פי שהיא ידעה שלא תשוב לראות את סבסטיאן — אף על פי שהוא כבר לא קיים — היא עדיין היתה מאוהבת. ומריאנה לא ידעה מה לעשות עם כל האהבה הזאת. היא היתה גדולה כל כך, והיא היתה מבולגנת כל כך: מטפטפת, נוזלת, נשמטת ממנה, כמו מילוי שנשמט מבובת סמרטוטים שתפריה נפרמו.

    אילו רק יכלה להכניס את אהבתה לארגז, כפי שהיא ניסתה לעשות עם חפציו. איזה מראה מעורר חמלה זה היה — חיי אדם מצטמצמים לאוסף של חפצים ישנים שמוצעים למכירה.

    מריאנה הושיטה ידה לארגז הקרוב ביותר, והוציאה ממנו זוג נעליים.

    היא בחנה אותן — נעלי הספורט הירוקות הישנות שהוא נעל לריצה על החוף. עדיין היתה בהן תחושה קלה של רטיבות; עם גרגירי חול שנתקעו בסוליות.

    תיפטרי מהן, היא אמרה לעצמה. תשליכי אותן לפח. קדימה.

    אפילו כשאמרה זאת, היא ידעה שהדבר בלתי־אפשרי. הן לא היו הוא — הן לא היו סבסטיאן — הן לא היו הגבר שהיא אהבה ותאהב לנצח — הן היו רק זוג נעליים ישנות. אף על פי כן, הפרידה מהן תהיה מעשה של פגיעה בעצמה; כמו ללחוץ סכין על זרועה, ולפרוס פיסת עור קטנה.

    במקום זאת, מריאנה קירבה את הנעליים אל חזהּ. היא ערסלה אותן חזק כאילו היו ילד. ובכתה.

     

    *

     

    איך היא הגיעה למצב הזה?

    תוך שנה בלבד — שפעם היתה חולפת כמעט מבלי שתרגיש בכך, ועכשיו נפרשה מאחוריה כמו נוף שומם שהושטח על ידי סופת הוריקן — החיים שהכירה נמחקו, והותירו כאן את מריאנה: בת שלושים ושש, לבדה ושיכורה בערבו של יום שלישי. לופתת נעליים של גבר מת כאילו היו שרידי קדושים — זה מה שהן היו במידת־מה.

    מת משהו יפה, משהו קדוש. כל מה שנותר הוא הספרים שהוא קרא, הבגדים שלבש, החפצים שנגע בהם. היא עדיין הריחה אותו בהם, עדיין חשה בטעמו על קצה לשונה.

    לכן לא יכלה לזרוק את חפציו — בהצמדותה אליהם, היא הצליחה איכשהו להחזיק את סבסטיאן בחיים, רק קצת — אם תרפה מהם, היא תאבד אותו לגמרי.

    במאמרו "אבל ומלנכוליה" טוען פרויד, שלאחר אובדן של אהוב, יש לקבל את האובדן במובן הפסיכולוגי ולוותר על אותו אדם, אחרת אנו מסתכנים בכניעה לאבל פתולוגי, שהוא קרא לו מלנכוליה — ואנחנו קוראים לו דיכאון.

    מריאנה הבינה זאת. היא ידעה שעליה לוותר על סבסטיאן, אבל היא לא יכלה — מפני שהיא עדיין היתה מאוהבת בו. היא היתה מאוהבת, אף על פי שהוא אבד לנצח, נעלם מאחורי המסך — "מאחורי המסך, מאחורי המסך" — מאיפה זה? כנראה, מטניסון.

    מאחורי המסך.

    זו היתה התחושה. מאז שסבסטיאן מת, מריאנה הפסיקה לראות את צבעי העולם. החיים היו אילמים ואפורים ורחוקים, מאחורי המסך — מאחורי ערפל של עצב.

    היא רצתה להסתתר מהעולם, מכל הרעש והכאב שלו, ולהשתבלל כאן, בעבודתה, בביתה הצהוב הקטן.

    והיא היתה נשארת שם — אילולא התקשרה אליה זואי מקיימברידג', בערב ההוא באוקטובר.

    ככה זה התחיל — בשיחת הטלפון של זואי, לאחר הקבוצה של יום חמישי בערב.

    ככה התחיל הסיוט.