זה אשר יש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע עשוי לשכנע את עצמו שאף בן תמותה אינו יכול לשמור סוד. אם שפתיו שותקות, הוא מפטפט בקצות אצבעותיו. מכל נקבובית בגופו מבעבעת בגידה.
1
אלישה ברנסון היתה בת שלושים ושלוש כשרצחה את בעלה.
הם היו נשואים שבע שנים. שניהם היו אמנים — אלישה היתה ציירת, וגבריאל היה צלם אופנה מפורסם. היה לו סגנון ייחודי, צילום נשים חצי־מורעבות, חצי־עירומות בזוויות מוזרות, לא מחמיאות. מאז מותו, מחיר התצלומים שלו הרקיע שחקים. למען האמת, אני חושב שהתצלומים שלו די מהוקצעים ורדודים. אין בהם שום דבר מהאיכות האינטואטיבית שבעבודותיה הטובות ביותר של אלישה. מובן שאני לא מבין מספיק באמנות כדי לומר אם אלישה ברנסון תעמוד במבחן הזמן כציירת. שמה שנודע לשמצה יאפיל תמיד על כישרונה, לכן קשה להיות אובייקטיבי. ואתם יכולים בהחלט להאשים אותי שאני משוחד. אני יכול להציע רק את דעתי, עד כמה שיש לה ערך, ובעיני, אלישה היתה סוג של גאונה. חוץ מכישרונה הטכני, יש לציוריה יכולת מסתורית לתפוס את תשומת לבכם — כמעט בגרון — וללפות אותה באחיזת מחץ.
גבּריאל ברנסון נרצח לפני שש שנים. הוא היה בן ארבעים וארבע. הוא נרצח בחמישה־עשר באוגוסט — אותו קיץ היה חם באופן בלתי־רגיל, אולי אתם זוכרים, עם כמה מהטמפרטורות הגבוהות ביותר שנרשמו אי־פעם. היום שבו הוא מת היה החם ביותר בשנה.
ביום האחרון בחייו גבריאל קם מוקדם. ב-5:15 אספה אותו מכונית מהבית שבו התגורר עם אלישה בצפון־מערב לונדון, בפאתי המפסטד הית', והסיעה אותו לצילומים בשורדיץ'. הוא צילם כל היום דוגמניות עבור "ווג" על אחד הגגות.
לא ידוע הרבה על תנועותיה של אלישה. היא עמדה בפני פתיחה של תערוכה ופיגרה בהכנת העבודות. ייתכן מאוד שציירה במשך היום בבית הקיץ שבקצה הגינה, שהיא הפכה לאחרונה לסטודיו. בסופו של דבר, הצילומים של גבריאל נמשכו עד מאוחר, וההסעה החזירה אותו הביתה רק בשעה אחת־עשרה.
כעבור חצי שעה שמעה שכנתם, בָּרבּי הֶלמָן, כמה יריות. ברבי התקשרה למשטרה, וניידת נשלחה מהתחנה בהֵייוורסטוק היל בשעה 23:35. היא הגיעה לבית ברנסון תוך פחות משלוש דקות.
דלת הכניסה היתה פתוחה. הבית היה חשוך לחלוטין, ואף אחד ממתגי החשמל לא פעל. השוטרים פילסו את דרכם לאורך הפרוזדור ואל תוך הסלון. הם גיששו בפנסים ברחבי החדר, האירו אותו לסירוגין בקרני אור. אלישה התגלתה עומדת ליד האח. שמלתה הלבנה הבהיקה כמו רוח רפאים לאור הפנסים. אלישה נראתה כאילו אינה שמה לב לנוכחות השוטרים. היא היתה משותקת, קפואה — פסל מגולף בקרח — ועל פניה הבעה מפוחדת מוזרה, כאילו היא מתעמתת עם אימה בלתי־נראית.
על הרצפה היה רובה. לצדו, באפלולית, ישב גבריאל, מבלי לזוז, קשור לכיסא וחוט מתכת מלופף סביב קרסוליו ושורשי כפות ידיו. תחילה חשבו השוטרים שהוא חי. ראשו היה מוטה מעט לצד אחד, כאילו היה מחוסר הכרה, ואז קרן אור חשפה שגבריאל נורה כמה פעמים בפניו. תווי הפנים היפים נעלמו לנצח, נותרה רק ערבוביה חרוכה, מושחרת, מדממת. על הקיר מאחוריו ניתזו רסיסי גולגולת, מוח, שיער — ודם.
בכל מקום היה דם — מותז על הקירות, זורם בפלגים כהים לאורך הרצפה, לאורך המרקם הגרגירי של לוחות רצפת העץ. השוטרים הניחו שזהו דמו של גבריאל. אבל היה יותר מדי דם. ואז משהו נצנץ לאור הפנס — על הרצפה לרגליה של אלישה היתה מונחת סכין. קרן אור נוספת חשפה את הדם שניתז על שמלתה הלבנה של אלישה. אחד השוטרים אחז בזרועותיה והרים אותן למעלה לעבר האור. במפרקי ידיה היו חתכים עמוקים, בוורידים — חתכים טריים, שדיממו חזק.
אלישה נאבקה בניסיונות להציל את חייה, ושלושה שוטרים היו צריכים לרסן אותה. היא נלקחה לבית החולים רויאל פְרי, במרחק של כמה דקות בלבד. בדרך לשם התמוטטה ואיבדה את ההכרה. היא איבדה המון דם, אבל שרדה.
ביום המחרת היא שכבה במיטה בחדר פרטי בבית החולים. המשטרה תשאלה אותה בנוכחות עורך דינה. אלישה שתקה במשך כל התשאול. שפתיה היו חיוורות, נטולות דם. הן רטטו מדי פעם אבל לא יצרו אף מילה, שום קול. היא לא ענתה לאף שאלה. היא לא יכלה, לא רצתה, לדבר. והיא גם לא דיברה כשהוגש נגדה כתב אישום ברצח גבריאל. היא שתקה כשנאסרה, וסירבה להכחיש את אשמתה או להתוודות.
אלישה לא דיברה מאז.
שתיקתה המתמשכת הפכה את הסיפור הזה מטרגדיה משפחתית מוכרת למשהו גדול בהרבה: סיפור מסתורין, תעלומה שהשתלטה על הכותרות ותפסה את דמיון הציבור במשך חודשים.
אלישה המשיכה לשתוק — אבל ביטאה אמירה אחת. תמונה. היא התחילה לצייר אותה כשהשתחררה מבית החולים והוחזקה במעצר בית לפני המשפט. לדבריה של האחות הפסיכיאטרית שמונתה על ידי בית המשפט, אלישה בקושי אכלה וישנה — היא רק ציירה.
בדרך כלל אלישה טרחה שבועות, אפילו חודשים, לפני שהתחילה ציור חדש — הכינה המון סקיצות, ארגנה שוב ושוב את הקומפוזיציה ועשתה ניסיונות בצבע ובצורה — היריון ארוך שלאחריו הגיעה לידה ממושכת, כשכל משיחת מכחול נעשית בזהירות. אולם עכשיו היא שינתה את התהליך היצירתי שלה מן הקצה אל הקצה והשלימה את הציור הזה תוך כמה ימים מרצח בעלה.
ולרוב האנשים, זה הספיק כדי לגנותה — החזרה לסטודיו זמן קצר כל כך לאחר מות גבריאל הִסגירה חוסר רגישות יוצא דופן. היעדר חרטה מפלצתי של רוצחת בדם קר.
ייתכן. אבל הבה לא נשכח שבעוד אלישה ברנסון עשויה להיות רוצחת, היא היתה גם אמנית. בהחלט מתקבל על הדעת — לפחות בעיני — שהיא תיקח את המכחולים והצבעים שלה, ותביע את רגשותיה המורכבים על הקנווס. אין פלא שסוף־סוף מלאכת הציור היתה קלה כל כך עבורה, אם אפשר לתאר עצב כדבר קל.
הציור היה דיוקן עצמי. בפינה השמאלית התחתונה של הקנווס, באותיות יווניות בצבע תכלת, היא העניקה לו כותרת.
מילה אחת:
אַלְקֶסְטִיס.
