המכניקה של הרגש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המכניקה של הרגש
הוספה למועדפים

המכניקה של הרגש

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

מעין רוגל היא סופרת ותסריטאית, יועצת נרטיב ומורה לכתיבה. בעשרים השנים האחרונות פיתחה וניסחה את תפיסת המכניקה של הרגש מתוך עבודת הכתיבה שלה, ליווי כותבים, הנחיית והוראת כתיבה. 
ראו אור ספריה: "היינו יכולות לנסוע", "יער", "גם קופים נופלים מעצים" ו"מה את יודעת".

תקציר

אני זוכרת את עצמי כנערה יושבת בסרט ומתבוננת על הקהל. 
ראיתי איך יושבים מאה אנשים באולם אחד, אנשים שונים ממקומות שונים, בעלי רקע והיסטוריה שונים. ראיתי איך הם חווים את הסרט. איך הם עוצרים יחד את הנשימה. צורחים יחד. צוחקים יחד.  בתיאום מושלם. כמו נוסעים ברכבת הרים. 
מאז ועד היום – בכתיבה, בסדנאות ובעבודה עם כותבים – אני מנסה לפצח את הסוד הזה: איך גורמים לקוראים להרגיש מה שאנחנו – הכותבים – רוצים שהם ירגישו, בדיוק ברגע הנכון. 
כדי לעשות זאת עלינו לקחת בידינו את המושכות ולנהל את הסיפור עבור הקוראים שלנו. זה החלק 
בתהליך הכתיבה שהופך אותנו למכשפים שיכולים לחולל רגשות דרך מילים. הוא מאפשר לנו להעניק לקהל שלנו חוויה רגשית חזקה כל כך, משמעותית כל כך, עד שהיא הופכת לחלק מהזיכרונות שלהם. לחלק מהזהות שלהם.
המכניקה של הרגש היא תפיסה וטכניקה המאפשרת לכותבים לייצר, לעצב ולנהל את החוויה הרגשית של הקהל שלהם – קוראים וצופים. 
זהו מדריך מקצועי ומעמיק המציע מבט חדש על מלאכת הסיפור ומעמיד את החוויה הרגשית של הקורא במרכז.  
המכניקה של הרגש מיועד לאנשי מקצוע בתחום הסיפור – סופרות, תסריטאים, עורכות, מורים לכתיבה, יוצרי גיימינג, מומחיות סטוריטלינג ועוד. 

מעין רוגל היא סופרת ותסריטאית, יועצת נרטיב ומורה לכתיבה. בעשרים השנים האחרונות פיתחה וניסחה את תפיסת המכניקה של הרגש מתוך עבודת הכתיבה שלה, ליווי כותבים, הנחיית והוראת כתיבה. 
ראו אור ספריה: "היינו יכולות לנסוע", "יער", "גם קופים נופלים מעצים" ו"מה את יודעת".

פרק ראשון

הקדמה
 
העניין שלי עם הרגש מתחיל בקולנוע. באולם החשוך. אני זוכרת את עצמי כנערה יושבת בהקרנה של סרט אימה, אני לא בטוחה איזה אבל הוא לא היה טוב במיוחד, כנראה. בגיל שש עשרה כבר היה לי ניסיון רציני עם סרטי אימה. מגיל שבע בערך בלעתי את כל מה שהיה בספריית הווידיאו שלנו בשבתות בבוקר, מכונסת תחת השמיכה. בגיל שש עשרה סרט אימה בינוני לא עשה עלי רושם. אז במקום לראות אותו, הסתכלתי על הקהל.
ראיתי איך יושבים מאה אנשים באולם אחד, זוגות או שלישיות או יחידים, אנשים שונים ממקומות שונים, עם רקע והיסטוריה שונה. ראיתי איך הם חווים את הסרט. איך הם עוצרים את הנשימה יחד. צורחים יחד. בתיאום מושלם. צוחקים יחד. בתיאום מושלם. כמו נוסעים ברכבת הרים.
בסרטים אחרים ראיתי את הקהל סביבי מזיל דמעה, כמו לפי סימן, ברגע אחד מסוים.
אבל לא הבנתי את העוצמה האמיתית של סיפורים עד שלא ראיתי קהל צוחק ככה בסרט שלי.
זה היה סרט תיעודי שכתבתי וביימתי, והוא הוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה. היתה בו סצנה אחת, בת דקה וחצי, בתוך סרט מורכב ועצוב לפרקים, שידעתי שבה אני רוצה שהקהל יצחק. לפחות שלוש משמרות עריכה עם שותפי ליצירה הוקדשו לדיוק הפער הקומי שהיה שם. עשרים וארבע שעות עריכה מלאות.
ישבתי באולם בהקרנת הבכורה, בשורה האחורית, כדי לראות את כולם, וברגע הנכון, בדיוק מושלם, הם צחקו — ואז יצאו החוצה בעיניים נוצצות מדמעות. שום דבר מזה לא היה מקרי. הרגש התעורר בהם בדיוק כפי שרציתי.
כך שאת רכבת ההרים הרגשית שהיוצר בונה עבור הקהל שלו, קוראים או צופים, גיליתי קודם כול כצופה וקוראת, ורק אחר כך כיוצרת. זכרתי את כל הפעמים שגעיתי מצחוק מול המסך או מול ספר, את הדמעות, את הרעד, את הלב ההולם, ומתוך החוויה הזו התחלתי לחפש איך ליצור אותם עבור הקהל שלי. מרגע שהתחיל החיפוש מצאתי עושר אדיר של כלים, של אפשרויות. גיליתי כמה שליטה יש ליוצרת בחוויה הרגשית של הקהל שלה ועד כמה החוויה הרגשית הזו מהותית לקשר שבין סיפור ובין הקהל שלו.
סיפורים תמיד מעוררים רגש, גם אם לא נכתבו במטרה לעשות זאת. לא רק הרגשות המובהקים, המיידיים, מתעוררים בקוראים ובצופים שלנו, לא רק עצב או שמחה, פחד או געגוע, אלא גם השתאות, פליאה, סיפוק או הבנה; כל אלה הם רגשות. היכולת לעורר את רגשות הקוראים והצופים שלנו ולשלוט בהם היא כלי עבודה חשוב.
אני מתבוננת כך בסיפורים הרבה מאוד שנים, מחפשת את המנגנונים והכלים. אני עושה את זה ללא הרף כקוראת וכצופה, כקהל במחזות וכמשתתפת בחוויות משחק שונות. אני עושה את זה ככותבת, ברומנים שלי, בסיפורים קצרים, אני עושה את זה בהרצאות ובסדנאות, ובעבודת ייעוץ נרטיבי עם סופרים וסופרות — תהליך שבו אנחנו בוחנים לעומק את מבנה הסיפור שהם כותבים, ומהדקים אותו כך שהאחיזה שלהם בסיפור ובחוויה של הקהל שלו, קוראים או צופים, תהיה איתנה.
 
סיפורים יכולים לגרום למישהו זר לנו, שלא יודע עלינו דבר, שנמצא במרחק של זמן ומרחב מאיתנו, להגיב רגשית. זה הקסם הגדול של סיפורים. החוויה הרגשית מִתרגמת לתחושה פיזית. גם כשאנחנו מדברים על רגשות קצה — צחוק, בכי, צרחות של פחד, אבל גם כשאנחנו מדברים על הרגשות המעודנים יותר. גם הדאגה, המתח, השעשוע, העצב, עוברים דרך הגוף, דרך הלב המתכווץ, השרירים הנדרכים, השערות הסומרות, החיוך. מדיומים שונים נעזרים בכלים שונים כדי לחולל את הרגש — הקולנוע זוכה ליתרון שבצליל ותמונה, הספרות זוכה ליתרון הדמיון והשפה. אבל בכל המדיומים המבנה הסיפורי נוכח ומשפיע על החוויה הרגשית של הצופים והקוראים.
 
אפשר לומר שלמלאכת הכתיבה יש גוף ויש רוח. הרוח היא החלק הרומנטי, הסוער והמסעיר. החלק של ההשראה, הרעיונות הגולמיים, השלב של כתיבת הטקסט בתצורתו הפראית והראשונית. השלב בכתיבה שבו אין אף אחד מלבד הכותב והטקסט.
ויש את המבנה, הגוף, הכלי שמחזיק בתוכו את הרוח, מאפשר לה להתקיים ולא להתפזר. ככל שהרוח סוערת יותר כך הגוף המחזיק אותה חייב להיות חסון ויציב, שלא יקרוס בתוך הסערה הזו.
ככותבים, אנחנו משחקים במנעד רחב מאוד של רגשות. הרגש שאנחנו מעוררים בקוראים והצופים שלנו יכול להיות עדין ומורכב מאוד והוא יכול להיות מובהק וקיצוני. ככל שעוצמת הרגשות שבה נטפל בסיפורים שלנו תהיה חזקה יותר, כך המבנה שלנו חייב להיות חזק יותר.
המבנה הוא מלאכה, והוא דורש דיוק, שליטה ומחשבה צלולה. הוא דורש מאיתנו לעשות בחירות, הוא אולי חסר את ההילה של הרוח הפראית, אבל הוא הכרחי וחשוב. הוא החלק המודע של הכתיבה. השלב שבו אנחנו בוחרים, לוקחים פיקוד ומנהלים את הסיפור עבור הקוראים שלנו. המבנה לא מחליף את החלק הגולמי והראשוני של הכתיבה, הוא הכרחי כדי שרוח הסיפור שנולדה בנו תחיה אצל הקוראים שלנו.
וכמו שיש חלקים שונים לכתיבה, כך יש ספרים שונים על כתיבה. יש את אלו שפונים אל תהליך היצירה עצמו, ההשראה, החיפוש, שגרת הכתיבה, ויש את אלו שעוסקים במבנה ובכלים המקצועיים של הכותבים. הספר הזה הוא מהסוג השני. הוא אינו עוסק בהשראה, ברעיונות, בתהליכי הכתיבה עצמם — עבור התחום הזה יש מדריכי כתיבה רבים ונפלאים. הוא לא עוסק בסגנון, בשפה, או בהרגלי כתיבה. הספר הזה הוא ספר העוסק בטכניקה, במכניקה, במבנה.
כי רק נדמה כאילו החלק הטכני, המכני, המבני, חסר מעוף ומחוויר אל מול סערת היצירה הגולמית. אבל האמת היא שהוא ממזרי מאין כמותו. החלק הזה הוא שהופך אותנו למכשפים שיכולים לחולל רגשות דרך מילים. הוא מה שמאפשר לנו להעניק לקהל שלנו חוויה רגשית חזקה כל כך, משמעותית כל כך, עד שהיא הופכת לחלק מהזיכרונות שלהם. לחלק מהזהות שלהם.
 
כדי לחולל את הטרנספורמציה הזו, להעניק לקוראים ולצופים שלנו את החוויה, עלינו להפעיל עליהם מניפולציה. מניפולציה היא לא מילה גסה. היא הדבר שקוסם במה מפעיל כדי לעורר בקהל שלו השתאות ופליאה. פעולת הסיפור המודעת, המבקשת לעורר רגש, צריכה לאמץ את המניפולציה, לשמוח בה, לשחק במרחב הרגשי והסיפורי.
 
כשאנחנו מספרים סיפורים אנחנו תמיד מפעילים מניפולציות רגשיות על הקוראים והצופים שלנו, וזה לגמרי לטובתם.
 
סיפורים נמצאים מכל עבר: בספרות, בקולנוע, בתאטרון, בגיימינג ועוד. כל מדיום שבו אנחנו מספרים סיפור דורש התייחסות למהלך הסיפורי ולרגשות הקהל. במהלך הספר הזה אתמקד בעיקר בקולנוע ובספרות. פעמים רבות הכלים יהיו דומים או זהים בין שני המדיומים, אך כאשר יש הבדלים משמעותיים בניהול רגש זה או אחר ביניהם אגע בשתי האפשרויות ובמהלכים שלהן.
באופן קבוע אתייחס לקהל שלנו כ"קורא", אלא אם כן מדובר בטכניקה ספציפית לקולנוע ולעבודה מול צופים. המונח קורא, בספר, מכיל בתוכו גם את הצופים, המשתתפים, הקהל, כל מי שנמצא בצדו השני של הסיפור. בכל פנייה ממוגדרת — כותבות, כותבים, קוראות, קוראים, ההתייחסות היא לכל המינים.
 
הספר הזה הוא אוסף של כלים שגיליתי לאורך השנים, כלי העבודה שלי, ועכשיו הם יכולים להיות גם שלכם. הוא מיועד לאנשי הסיפור, לסופרים והסופרות, התסריטאים, המחזאיות, וגם לעורכים והעורכות של כל אותם סיפורים. זהו ספר מקצועי לכותבים שרוצים לבנות חוויות רגשיות עבור הקהל שלהם.
 
אני מקווה שהספר הזה ישרת אתכם ואת הסיפורים שלכם; שתמצאו בו את הכלים והמבנים והמנגנונים שיאפשרו לכם לבנות רכבות הרים מופלאות.
 
קדימה, תכתבו, תגרמו להם לבכות, לצחוק, להרגיש.

מעין רוגל היא סופרת ותסריטאית, יועצת נרטיב ומורה לכתיבה. בעשרים השנים האחרונות פיתחה וניסחה את תפיסת המכניקה של הרגש מתוך עבודת הכתיבה שלה, ליווי כותבים, הנחיית והוראת כתיבה. 
ראו אור ספריה: "היינו יכולות לנסוע", "יער", "גם קופים נופלים מעצים" ו"מה את יודעת".

עוד על הספר

המכניקה של הרגש מעין רוגל
הקדמה
 
העניין שלי עם הרגש מתחיל בקולנוע. באולם החשוך. אני זוכרת את עצמי כנערה יושבת בהקרנה של סרט אימה, אני לא בטוחה איזה אבל הוא לא היה טוב במיוחד, כנראה. בגיל שש עשרה כבר היה לי ניסיון רציני עם סרטי אימה. מגיל שבע בערך בלעתי את כל מה שהיה בספריית הווידיאו שלנו בשבתות בבוקר, מכונסת תחת השמיכה. בגיל שש עשרה סרט אימה בינוני לא עשה עלי רושם. אז במקום לראות אותו, הסתכלתי על הקהל.
ראיתי איך יושבים מאה אנשים באולם אחד, זוגות או שלישיות או יחידים, אנשים שונים ממקומות שונים, עם רקע והיסטוריה שונה. ראיתי איך הם חווים את הסרט. איך הם עוצרים את הנשימה יחד. צורחים יחד. בתיאום מושלם. צוחקים יחד. בתיאום מושלם. כמו נוסעים ברכבת הרים.
בסרטים אחרים ראיתי את הקהל סביבי מזיל דמעה, כמו לפי סימן, ברגע אחד מסוים.
אבל לא הבנתי את העוצמה האמיתית של סיפורים עד שלא ראיתי קהל צוחק ככה בסרט שלי.
זה היה סרט תיעודי שכתבתי וביימתי, והוא הוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה. היתה בו סצנה אחת, בת דקה וחצי, בתוך סרט מורכב ועצוב לפרקים, שידעתי שבה אני רוצה שהקהל יצחק. לפחות שלוש משמרות עריכה עם שותפי ליצירה הוקדשו לדיוק הפער הקומי שהיה שם. עשרים וארבע שעות עריכה מלאות.
ישבתי באולם בהקרנת הבכורה, בשורה האחורית, כדי לראות את כולם, וברגע הנכון, בדיוק מושלם, הם צחקו — ואז יצאו החוצה בעיניים נוצצות מדמעות. שום דבר מזה לא היה מקרי. הרגש התעורר בהם בדיוק כפי שרציתי.
כך שאת רכבת ההרים הרגשית שהיוצר בונה עבור הקהל שלו, קוראים או צופים, גיליתי קודם כול כצופה וקוראת, ורק אחר כך כיוצרת. זכרתי את כל הפעמים שגעיתי מצחוק מול המסך או מול ספר, את הדמעות, את הרעד, את הלב ההולם, ומתוך החוויה הזו התחלתי לחפש איך ליצור אותם עבור הקהל שלי. מרגע שהתחיל החיפוש מצאתי עושר אדיר של כלים, של אפשרויות. גיליתי כמה שליטה יש ליוצרת בחוויה הרגשית של הקהל שלה ועד כמה החוויה הרגשית הזו מהותית לקשר שבין סיפור ובין הקהל שלו.
סיפורים תמיד מעוררים רגש, גם אם לא נכתבו במטרה לעשות זאת. לא רק הרגשות המובהקים, המיידיים, מתעוררים בקוראים ובצופים שלנו, לא רק עצב או שמחה, פחד או געגוע, אלא גם השתאות, פליאה, סיפוק או הבנה; כל אלה הם רגשות. היכולת לעורר את רגשות הקוראים והצופים שלנו ולשלוט בהם היא כלי עבודה חשוב.
אני מתבוננת כך בסיפורים הרבה מאוד שנים, מחפשת את המנגנונים והכלים. אני עושה את זה ללא הרף כקוראת וכצופה, כקהל במחזות וכמשתתפת בחוויות משחק שונות. אני עושה את זה ככותבת, ברומנים שלי, בסיפורים קצרים, אני עושה את זה בהרצאות ובסדנאות, ובעבודת ייעוץ נרטיבי עם סופרים וסופרות — תהליך שבו אנחנו בוחנים לעומק את מבנה הסיפור שהם כותבים, ומהדקים אותו כך שהאחיזה שלהם בסיפור ובחוויה של הקהל שלו, קוראים או צופים, תהיה איתנה.
 
סיפורים יכולים לגרום למישהו זר לנו, שלא יודע עלינו דבר, שנמצא במרחק של זמן ומרחב מאיתנו, להגיב רגשית. זה הקסם הגדול של סיפורים. החוויה הרגשית מִתרגמת לתחושה פיזית. גם כשאנחנו מדברים על רגשות קצה — צחוק, בכי, צרחות של פחד, אבל גם כשאנחנו מדברים על הרגשות המעודנים יותר. גם הדאגה, המתח, השעשוע, העצב, עוברים דרך הגוף, דרך הלב המתכווץ, השרירים הנדרכים, השערות הסומרות, החיוך. מדיומים שונים נעזרים בכלים שונים כדי לחולל את הרגש — הקולנוע זוכה ליתרון שבצליל ותמונה, הספרות זוכה ליתרון הדמיון והשפה. אבל בכל המדיומים המבנה הסיפורי נוכח ומשפיע על החוויה הרגשית של הצופים והקוראים.
 
אפשר לומר שלמלאכת הכתיבה יש גוף ויש רוח. הרוח היא החלק הרומנטי, הסוער והמסעיר. החלק של ההשראה, הרעיונות הגולמיים, השלב של כתיבת הטקסט בתצורתו הפראית והראשונית. השלב בכתיבה שבו אין אף אחד מלבד הכותב והטקסט.
ויש את המבנה, הגוף, הכלי שמחזיק בתוכו את הרוח, מאפשר לה להתקיים ולא להתפזר. ככל שהרוח סוערת יותר כך הגוף המחזיק אותה חייב להיות חסון ויציב, שלא יקרוס בתוך הסערה הזו.
ככותבים, אנחנו משחקים במנעד רחב מאוד של רגשות. הרגש שאנחנו מעוררים בקוראים והצופים שלנו יכול להיות עדין ומורכב מאוד והוא יכול להיות מובהק וקיצוני. ככל שעוצמת הרגשות שבה נטפל בסיפורים שלנו תהיה חזקה יותר, כך המבנה שלנו חייב להיות חזק יותר.
המבנה הוא מלאכה, והוא דורש דיוק, שליטה ומחשבה צלולה. הוא דורש מאיתנו לעשות בחירות, הוא אולי חסר את ההילה של הרוח הפראית, אבל הוא הכרחי וחשוב. הוא החלק המודע של הכתיבה. השלב שבו אנחנו בוחרים, לוקחים פיקוד ומנהלים את הסיפור עבור הקוראים שלנו. המבנה לא מחליף את החלק הגולמי והראשוני של הכתיבה, הוא הכרחי כדי שרוח הסיפור שנולדה בנו תחיה אצל הקוראים שלנו.
וכמו שיש חלקים שונים לכתיבה, כך יש ספרים שונים על כתיבה. יש את אלו שפונים אל תהליך היצירה עצמו, ההשראה, החיפוש, שגרת הכתיבה, ויש את אלו שעוסקים במבנה ובכלים המקצועיים של הכותבים. הספר הזה הוא מהסוג השני. הוא אינו עוסק בהשראה, ברעיונות, בתהליכי הכתיבה עצמם — עבור התחום הזה יש מדריכי כתיבה רבים ונפלאים. הוא לא עוסק בסגנון, בשפה, או בהרגלי כתיבה. הספר הזה הוא ספר העוסק בטכניקה, במכניקה, במבנה.
כי רק נדמה כאילו החלק הטכני, המכני, המבני, חסר מעוף ומחוויר אל מול סערת היצירה הגולמית. אבל האמת היא שהוא ממזרי מאין כמותו. החלק הזה הוא שהופך אותנו למכשפים שיכולים לחולל רגשות דרך מילים. הוא מה שמאפשר לנו להעניק לקהל שלנו חוויה רגשית חזקה כל כך, משמעותית כל כך, עד שהיא הופכת לחלק מהזיכרונות שלהם. לחלק מהזהות שלהם.
 
כדי לחולל את הטרנספורמציה הזו, להעניק לקוראים ולצופים שלנו את החוויה, עלינו להפעיל עליהם מניפולציה. מניפולציה היא לא מילה גסה. היא הדבר שקוסם במה מפעיל כדי לעורר בקהל שלו השתאות ופליאה. פעולת הסיפור המודעת, המבקשת לעורר רגש, צריכה לאמץ את המניפולציה, לשמוח בה, לשחק במרחב הרגשי והסיפורי.
 
כשאנחנו מספרים סיפורים אנחנו תמיד מפעילים מניפולציות רגשיות על הקוראים והצופים שלנו, וזה לגמרי לטובתם.
 
סיפורים נמצאים מכל עבר: בספרות, בקולנוע, בתאטרון, בגיימינג ועוד. כל מדיום שבו אנחנו מספרים סיפור דורש התייחסות למהלך הסיפורי ולרגשות הקהל. במהלך הספר הזה אתמקד בעיקר בקולנוע ובספרות. פעמים רבות הכלים יהיו דומים או זהים בין שני המדיומים, אך כאשר יש הבדלים משמעותיים בניהול רגש זה או אחר ביניהם אגע בשתי האפשרויות ובמהלכים שלהן.
באופן קבוע אתייחס לקהל שלנו כ"קורא", אלא אם כן מדובר בטכניקה ספציפית לקולנוע ולעבודה מול צופים. המונח קורא, בספר, מכיל בתוכו גם את הצופים, המשתתפים, הקהל, כל מי שנמצא בצדו השני של הסיפור. בכל פנייה ממוגדרת — כותבות, כותבים, קוראות, קוראים, ההתייחסות היא לכל המינים.
 
הספר הזה הוא אוסף של כלים שגיליתי לאורך השנים, כלי העבודה שלי, ועכשיו הם יכולים להיות גם שלכם. הוא מיועד לאנשי הסיפור, לסופרים והסופרות, התסריטאים, המחזאיות, וגם לעורכים והעורכות של כל אותם סיפורים. זהו ספר מקצועי לכותבים שרוצים לבנות חוויות רגשיות עבור הקהל שלהם.
 
אני מקווה שהספר הזה ישרת אתכם ואת הסיפורים שלכם; שתמצאו בו את הכלים והמבנים והמנגנונים שיאפשרו לכם לבנות רכבות הרים מופלאות.
 
קדימה, תכתבו, תגרמו להם לבכות, לצחוק, להרגיש.