טעם נרכש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טעם נרכש
הוספה למועדפים

טעם נרכש

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

המחבר, ד"ר רוני בורנשטיין, הוא איש עסקים ויזם הפעיל בשוק היפני עשרות שנים.
הוא נשיא כבוד של לשכת המסחר ישראל-יפן, שגריר של רצון טוב למשחקים האולימפיים טוקיו 2021, נשוי ואב לשלושה.
פועלו לקידום ולפיתוח היחסים בין ישראל ויפן זיכה אותו בעיטור מסדר השמש העולה מאת קיסר יפן וראש ממשלת יפן.
ספרו הראשון ׳הקבצנים׳ יצא בהוצאת ראובן מס בירושלים.

תקציר

אביגדור מחליט לפרוץ לעצמו דרך חדשה מעבר לים – ומוצא עולם מלא וגדוש מוסכמות חברתיות מתמיהות, קולינריה קשה לפיצוח ושלל חוויות חושיות וחברתיות זרות ומוזרות. לצד כל אלה הוא מוצא גם חבר: קאזונורי איסקי, יפני בן גילו היודע מה הנוהג וכיצד ראוי להתנהל, אבל לא תמיד שׂשׂ לפעול בהתאם.
טעם נרכש מלווה את סיפוריהם של שני גיבורים, איש-איש מנקודת מבטו, ואת סיפור חברותם המתהדקת, נפרמת ושוב מתהדקת.
"רגלו האחת של 'טעם נרכש' נטועה בתרבות המערב, רגלו האחרת מגששת אחר נקודת משען על אדמת יפן – והתנועה הדינמית בין שתי אלה היא סיפור מרתק, גדוש גילויים מסקרנים ואבחנות דקות." (ישראל אהרוני, שף)
"בהומור, בכתיבה קולחת ומתוך היכרות אינטימית ואוהבת עם יפן ותרבותה – רוני בורנשטיין פורשׂ בפנינו מכלול עלילתי עשיר וגדוש פרטים, לעתים זרים ולעתים מוכרים להפתיע." (יפה בן-ארי, שגרירת ישראל ביפן)
"כתיבה בהירה ושוטפת המובילה את הקורא אל ליבתה של המורכבת בתרבויות העולם." (אלכס גלעדי, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי)
"יפן – מולדתו השנייה של רוני בורנשטיין – מאתגרת, מפתיעה ואנושית להפליא מבעד לעינו היודעת, מכירה, חוקרת, תועה, שואלת, אינטימית, אוהבת ומתגעגעת." (פרופ' אמריטוס יעקב רז, מרצה ללימודי מזרח אסיה, אוניברסיטת ת"א)

פרק ראשון

מתחת לשולחן
 
רינת התעוררה ראשונה. "מה השעה?!" שאלה בבהלה. "דפי שוב תאחר לגן!"
מחול השדים הרגיל נפתח: להעיר את הילדים, להלביש, לחתל, לחטא בקבוקים מאתמול, שוב להחליף בגדים, ליפסטיק, כסאות נגררים. "חכי רגע לפני שאת רצה," אמרתי. "אני אכין לנו שני לה־פאבוני."
"תכין לי קפה רגיל," התרגזה רינת. "מספיק עם המכונה הזו, אתה לא מבין שאני שוב מאחרת? במקום לעזור לי אתה מעכב אותנו. אני לא מבינה מאיפה הבאת את האדישות הזאת."
"היום שלי לא יהיה אותו דבר אם אני לא שותה את הקפה הזה. זה לא יעכב אותך בכלום, זה רק שתי דקות."
"אולי מספיק עם השטויות שלך, אביגדור?!" היא אמרה בייאוש. "עד היום אני מספרת את הסיפור הזה לכל החברות שלי ואף אחת לא מאמינה!"
"איזה סיפור?"
"איזה סיפור! הסיפור על הקפה. הסיפור שגם אני בקושי מאמינה לעצמי כשאני מספרת אותו."
"מה כבר עשיתי?" היתממתי, אף שהתשובה כבר היתה ידועה לי.
"מה עשית?! כשהתחילו לי הצירים עם דרורי באמצע הלילה, וביקשתי ממך להסיע אותי דחוף לאיכילוב, קמת מהמיטה והלכת למטבח כדי להכין לך לה־פאבוני. אתה זוכר את זה, נכון?"
"בטח שאני זוכר, רינתי, אבל אל תשווי. זו לא היתה הלה־פאבוני, רק סתם מכונה מצ'וקמקת שקיבלנו מתנה מהוועד בראש השנה."
"נו, באמת! כאילו מעניין אותי איזה מכונה זו היתה."
"בסדר, בסדר," אמרתי. "אבל לפחות עכשיו את יכולה להודות שצדקתי. תודי! עובדה שהכול היה בסדר, הגענו בזמן ונולד לנו דרור החמוד. לא ככה?"
רינת נאנחה. "בסדר, בסדר. תשתה את הקפה שלך, העיקר שתהיה רגוע. שמת לב שמאז שאתה עצמאי אתה יותר לחוץ בכל דבר?"
"זה טבעי, לא?"
"אולי. אבל אני לא חושבת שזה בריא לך."
"אולי את צודקת," הודיתי. אבל בואי ננסה לראות את הצדדים החיוביים."
"מה למשל?"
"למשל שעכשיו אני עובד רק בשבילי ובשבילנו, ולא בשביל מישהו אחר. למשל שאני חופשי ואין לי אף אחד על הראש. אז נכון, זו תקופה של לחץ, אבל כבר יש לי כמה לקוחות טובים, ואם אני משווה את ההכנסה שלי עכשיו להכנסה שלי בתור שכיר, אז..."
"אתה לא חייב לי הסברים, דורי. רק רציתי שלא תהיה לחוץ."
 
בכל פעם שנשארנו לבד, דרור ואני, הייתי מניח אותו לידי בכיסא של סוס הנדנדה הסקנדינבי היקר שקנינו בחנות היבואן ועמד בכל דרישות הבטיחות האירופיות. "על בטיחות לא חוסכים, קנו את היקר ביותר!" ציוותה עלינו רבקה, אמא של רינת, אף שבעצמה לא תרמה לרכישה שום דבר.
דרור ישב על הסוס הטרויאני, עיניו התכולות פקוחות לרווחה ועל שפתיו הדקות חיוך דק. התייצבתי מאחורי הסוס, כנהוג, והנחתי רגל על קשת העץ. הסוס החל לדהור. רגע לאחר מכן פרץ דרור בבכי שהלך והתגבר.
"מה קרה? מה קרה? הכול בסדר," אמרתי והאטתי את הדהרה. לבסוף עצר הסוס מלכת. דרור רכן לפנים, אחז בידיו הקטנות את ידיות העץ שיצאו מאוזניו של הסוס והרים אלי שוב את מבטו, מסמן לי שהוא מוכן. שבתי והדהרתי את הסוס, הפעם במתינות יתרה. דרור פרץ בצחוק, ואני נרגעתי. כבר דמיינתי שעות של בכי שיימשך עד שרינת תחזור הביתה.
"בוא נשב לאכול, דרורי," אמרתי כשסיימנו עם הסוס והעברתי אותו לכיסא הילדים. רינת השאירה על השולחן שתי קעריות, האחת של בננות מרוסקות והאחרת של מחית תותים מהמג'ימיקס. לא הבנתי את ההתעקשות שלה להזין את הילדים שלנו רק באוכל שריסקה בעצמה. "על הצנצנת של הגרבר כתוב שכל הרכיבים טבעיים," אמרתי לה לא פעם ולא פעמיים. "זה בדיוק אותו דבר, לא?"
הכנתי את התערובת על פי ההוראות של רינת. דרור ליווה את התהליך במבט ערני, ואז אכל בתיאבון גדול כף אחרי כף. לאחר שסיים כמחצית מתכולת הקערה, נופף בידיו במרץ וחבט בה. מחית צהבהבה־אדמדמה הכתימה את אוברול הג'ינס היפה שלו, ולא חסה גם עלי. פניתי לחדר השינה, להחליף חולצה, אבל צלצול הטלפון הנייד עצר אותי בדרך. הבטתי בו והתלבטתי. למי כבר יש את המספר? ללקוחות, כמובן, אבל גם למירה מהבנק. ידעתי שהחשבון שוב בחריגה.
"הלו?"
מהצד השני נשמע קול מוכר. "כן, הלו — אביגדור? זה ביגר."
ביגר היה הטכנולוג של וול קוסמטיקס, מפעל שמפו גדול בירושלים שקיבל דרכי דוגמאות של שמן נר הלילה מהיצרן האיטלקי שלי.
"כן, זה אביגדור," אמרתי. ברקע התחיל דרור בבכי חרישי.
"שמע, אביגדור, יש לי חדשות טובות עבורך," המשיך ביגר.
"אני שמח לשמוע," עניתי. "איזה חדשות?"
"בדקנו את הדוגמה שהשארת אצל אוקסנה במעבדה. וכמו שאתה מתאר לעצמך, אם הבדיקה לא היתה טובה אז לא הייתי מתקשר..." ביגר עצר ואני התנעתי צחקוק מנומס. "בקיצור," המשיך ביגר, "החומר האיטלקי שלך יצא מנצח. אפילו יותר טוב מהגרמני שאנחנו קונים עכשיו."
"מצוין," עניתי. ניסיתי להישמע אגבי ולהצניע את השמחה שעלתה בי לשמע הבשורה שכל כך נזקקתי לה.
"יש עוד כמה דברים שצריך לסגור, אבל ההמלצה שלי זה בפירוש לעבור לחומר שלך," אמר ביגר. "אז בוא נקבע לדבר בשבוע הבא ונראה איך מתקדמים. עם קצת מזל, בתוך כמה שבועות נוכל לסגור על הזמנה של מכולה ראשונה."
"אני יכול להגיע כבר מחר," אמרתי. קול בכיו של דרור הלך וגבר ברקע.
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב, אביגדור. יש לי ימים עמוסים, חבל שתחכה סתם."
"בשבילך אני מוכן לחכות בסבלנות," אמרתי.
"אביגדור, תקשיב, זה לא..."
"אני ממילא באזור מחר," שיקרתי.
"אוקיי, אם ככה נראה לך," אמר ביגר. "אבל תשמע לי, אל תבוא במיוחד. אנחנו עמוסים כאן עד מעל הראש. אה, ותוכל להשיג גם את דף הבטיחות מהיצרן ולפקסס לי? אוקסנה אמרה שזה לא הגיע יחד עם הדוגמה."
מאחורי גבי פרץ דרור בבכי תמרורים נורא. רק זה חסר לי עכשיו, חשבתי, שביגר ישמע שאני מדבר מהבית, עם רעש של תינוקות. זה לא רציני. הוא חשב שיש לו עסק עם חברה רצינית ועכשיו הוא מבין שהוא מתעסק עם איזה חובבן שאין לו אפילו משרד. פניתי אל החלון שליד שולחן המטבח בתקווה שדי בזה כדי להעלים את קולות הבכי, אך לשווא.
כרעתי על ברכי והסתתרתי מתחת לשולחן, סמוך לקיר. בפינת החדר היה קול הבכי עמום מעט יותר.
"הלו, אתה עוד שם?" שאל ביגר.
"כן, אני כאן," עניתי.
"אז בוא נקבע שנדבר בהמשך ונראה איך מתקדמים. אם המכולה הראשונה תעבוד טוב, אולי עוד נחתום חוזה שנתי," הוא אמר. "אתה איתי, אביגדור? תקשיב, אתה נשמע לי קצת אדיש, אבל מדובר בהרבה כסף."

המחבר, ד"ר רוני בורנשטיין, הוא איש עסקים ויזם הפעיל בשוק היפני עשרות שנים.
הוא נשיא כבוד של לשכת המסחר ישראל-יפן, שגריר של רצון טוב למשחקים האולימפיים טוקיו 2021, נשוי ואב לשלושה.
פועלו לקידום ולפיתוח היחסים בין ישראל ויפן זיכה אותו בעיטור מסדר השמש העולה מאת קיסר יפן וראש ממשלת יפן.
ספרו הראשון ׳הקבצנים׳ יצא בהוצאת ראובן מס בירושלים.

עוד על הספר

טעם נרכש רוני בורנשטיין

מתחת לשולחן
 
רינת התעוררה ראשונה. "מה השעה?!" שאלה בבהלה. "דפי שוב תאחר לגן!"
מחול השדים הרגיל נפתח: להעיר את הילדים, להלביש, לחתל, לחטא בקבוקים מאתמול, שוב להחליף בגדים, ליפסטיק, כסאות נגררים. "חכי רגע לפני שאת רצה," אמרתי. "אני אכין לנו שני לה־פאבוני."
"תכין לי קפה רגיל," התרגזה רינת. "מספיק עם המכונה הזו, אתה לא מבין שאני שוב מאחרת? במקום לעזור לי אתה מעכב אותנו. אני לא מבינה מאיפה הבאת את האדישות הזאת."
"היום שלי לא יהיה אותו דבר אם אני לא שותה את הקפה הזה. זה לא יעכב אותך בכלום, זה רק שתי דקות."
"אולי מספיק עם השטויות שלך, אביגדור?!" היא אמרה בייאוש. "עד היום אני מספרת את הסיפור הזה לכל החברות שלי ואף אחת לא מאמינה!"
"איזה סיפור?"
"איזה סיפור! הסיפור על הקפה. הסיפור שגם אני בקושי מאמינה לעצמי כשאני מספרת אותו."
"מה כבר עשיתי?" היתממתי, אף שהתשובה כבר היתה ידועה לי.
"מה עשית?! כשהתחילו לי הצירים עם דרורי באמצע הלילה, וביקשתי ממך להסיע אותי דחוף לאיכילוב, קמת מהמיטה והלכת למטבח כדי להכין לך לה־פאבוני. אתה זוכר את זה, נכון?"
"בטח שאני זוכר, רינתי, אבל אל תשווי. זו לא היתה הלה־פאבוני, רק סתם מכונה מצ'וקמקת שקיבלנו מתנה מהוועד בראש השנה."
"נו, באמת! כאילו מעניין אותי איזה מכונה זו היתה."
"בסדר, בסדר," אמרתי. "אבל לפחות עכשיו את יכולה להודות שצדקתי. תודי! עובדה שהכול היה בסדר, הגענו בזמן ונולד לנו דרור החמוד. לא ככה?"
רינת נאנחה. "בסדר, בסדר. תשתה את הקפה שלך, העיקר שתהיה רגוע. שמת לב שמאז שאתה עצמאי אתה יותר לחוץ בכל דבר?"
"זה טבעי, לא?"
"אולי. אבל אני לא חושבת שזה בריא לך."
"אולי את צודקת," הודיתי. אבל בואי ננסה לראות את הצדדים החיוביים."
"מה למשל?"
"למשל שעכשיו אני עובד רק בשבילי ובשבילנו, ולא בשביל מישהו אחר. למשל שאני חופשי ואין לי אף אחד על הראש. אז נכון, זו תקופה של לחץ, אבל כבר יש לי כמה לקוחות טובים, ואם אני משווה את ההכנסה שלי עכשיו להכנסה שלי בתור שכיר, אז..."
"אתה לא חייב לי הסברים, דורי. רק רציתי שלא תהיה לחוץ."
 
בכל פעם שנשארנו לבד, דרור ואני, הייתי מניח אותו לידי בכיסא של סוס הנדנדה הסקנדינבי היקר שקנינו בחנות היבואן ועמד בכל דרישות הבטיחות האירופיות. "על בטיחות לא חוסכים, קנו את היקר ביותר!" ציוותה עלינו רבקה, אמא של רינת, אף שבעצמה לא תרמה לרכישה שום דבר.
דרור ישב על הסוס הטרויאני, עיניו התכולות פקוחות לרווחה ועל שפתיו הדקות חיוך דק. התייצבתי מאחורי הסוס, כנהוג, והנחתי רגל על קשת העץ. הסוס החל לדהור. רגע לאחר מכן פרץ דרור בבכי שהלך והתגבר.
"מה קרה? מה קרה? הכול בסדר," אמרתי והאטתי את הדהרה. לבסוף עצר הסוס מלכת. דרור רכן לפנים, אחז בידיו הקטנות את ידיות העץ שיצאו מאוזניו של הסוס והרים אלי שוב את מבטו, מסמן לי שהוא מוכן. שבתי והדהרתי את הסוס, הפעם במתינות יתרה. דרור פרץ בצחוק, ואני נרגעתי. כבר דמיינתי שעות של בכי שיימשך עד שרינת תחזור הביתה.
"בוא נשב לאכול, דרורי," אמרתי כשסיימנו עם הסוס והעברתי אותו לכיסא הילדים. רינת השאירה על השולחן שתי קעריות, האחת של בננות מרוסקות והאחרת של מחית תותים מהמג'ימיקס. לא הבנתי את ההתעקשות שלה להזין את הילדים שלנו רק באוכל שריסקה בעצמה. "על הצנצנת של הגרבר כתוב שכל הרכיבים טבעיים," אמרתי לה לא פעם ולא פעמיים. "זה בדיוק אותו דבר, לא?"
הכנתי את התערובת על פי ההוראות של רינת. דרור ליווה את התהליך במבט ערני, ואז אכל בתיאבון גדול כף אחרי כף. לאחר שסיים כמחצית מתכולת הקערה, נופף בידיו במרץ וחבט בה. מחית צהבהבה־אדמדמה הכתימה את אוברול הג'ינס היפה שלו, ולא חסה גם עלי. פניתי לחדר השינה, להחליף חולצה, אבל צלצול הטלפון הנייד עצר אותי בדרך. הבטתי בו והתלבטתי. למי כבר יש את המספר? ללקוחות, כמובן, אבל גם למירה מהבנק. ידעתי שהחשבון שוב בחריגה.
"הלו?"
מהצד השני נשמע קול מוכר. "כן, הלו — אביגדור? זה ביגר."
ביגר היה הטכנולוג של וול קוסמטיקס, מפעל שמפו גדול בירושלים שקיבל דרכי דוגמאות של שמן נר הלילה מהיצרן האיטלקי שלי.
"כן, זה אביגדור," אמרתי. ברקע התחיל דרור בבכי חרישי.
"שמע, אביגדור, יש לי חדשות טובות עבורך," המשיך ביגר.
"אני שמח לשמוע," עניתי. "איזה חדשות?"
"בדקנו את הדוגמה שהשארת אצל אוקסנה במעבדה. וכמו שאתה מתאר לעצמך, אם הבדיקה לא היתה טובה אז לא הייתי מתקשר..." ביגר עצר ואני התנעתי צחקוק מנומס. "בקיצור," המשיך ביגר, "החומר האיטלקי שלך יצא מנצח. אפילו יותר טוב מהגרמני שאנחנו קונים עכשיו."
"מצוין," עניתי. ניסיתי להישמע אגבי ולהצניע את השמחה שעלתה בי לשמע הבשורה שכל כך נזקקתי לה.
"יש עוד כמה דברים שצריך לסגור, אבל ההמלצה שלי זה בפירוש לעבור לחומר שלך," אמר ביגר. "אז בוא נקבע לדבר בשבוע הבא ונראה איך מתקדמים. עם קצת מזל, בתוך כמה שבועות נוכל לסגור על הזמנה של מכולה ראשונה."
"אני יכול להגיע כבר מחר," אמרתי. קול בכיו של דרור הלך וגבר ברקע.
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב, אביגדור. יש לי ימים עמוסים, חבל שתחכה סתם."
"בשבילך אני מוכן לחכות בסבלנות," אמרתי.
"אביגדור, תקשיב, זה לא..."
"אני ממילא באזור מחר," שיקרתי.
"אוקיי, אם ככה נראה לך," אמר ביגר. "אבל תשמע לי, אל תבוא במיוחד. אנחנו עמוסים כאן עד מעל הראש. אה, ותוכל להשיג גם את דף הבטיחות מהיצרן ולפקסס לי? אוקסנה אמרה שזה לא הגיע יחד עם הדוגמה."
מאחורי גבי פרץ דרור בבכי תמרורים נורא. רק זה חסר לי עכשיו, חשבתי, שביגר ישמע שאני מדבר מהבית, עם רעש של תינוקות. זה לא רציני. הוא חשב שיש לו עסק עם חברה רצינית ועכשיו הוא מבין שהוא מתעסק עם איזה חובבן שאין לו אפילו משרד. פניתי אל החלון שליד שולחן המטבח בתקווה שדי בזה כדי להעלים את קולות הבכי, אך לשווא.
כרעתי על ברכי והסתתרתי מתחת לשולחן, סמוך לקיר. בפינת החדר היה קול הבכי עמום מעט יותר.
"הלו, אתה עוד שם?" שאל ביגר.
"כן, אני כאן," עניתי.
"אז בוא נקבע שנדבר בהמשך ונראה איך מתקדמים. אם המכולה הראשונה תעבוד טוב, אולי עוד נחתום חוזה שנתי," הוא אמר. "אתה איתי, אביגדור? תקשיב, אתה נשמע לי קצת אדיש, אבל מדובר בהרבה כסף."