אמא, יצאתי מלבנון!
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמא, יצאתי מלבנון!
הוספה למועדפים

אמא, יצאתי מלבנון!

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ד"ר רחל מדפיס‑בן דור היא מייסדת ויו"ר תנועת "ארבע אמהות" – לצאת בשלום מלבנון, אמא, חוקרת תלמוד, מרצה וסופרת.

    תקציר

    הבוקר שאחרי אסון המסוקים בפברואר 1997 היה הרגע שבו רחל מדפיס-בן דור, תושבת הגליל ואם לחייל קרבי, קיבלה החלטה לפעול ליציאתם של חיילינו מלבנון ולא לחדול עד שתושלם המשימה.
     
    רחל כינסה את חברותיה בצפון ויחד הן החליטו לדרוש מההנהגה לבחון מחדש את הקונספציה שלפיה השהות של צה"ל בלבנון מגינה על יישובי הצפון. ממפגש זה צמחה אחת מתנועות המחאה המשפיעות ביותר בתולדות מדינת ישראל, "ארבע אמהות" – לצאת בשלום מלבנון, שם סמלי שנבחר אף על פי שלא היו רק ארבע ולא רק אמהות. לאחר יותר משלוש שנים של פעילות אינטנסיבית הצליחה התנועה להניע את הממשלה לכבות את אש המלחמה בצפון, שבערה במשך 18 שנה.
     
    סיפורה המרתק של תנועת "ארבע אמהות", למן התהוותה ועד לסיום המלחמה בלבנון במאי 2000, מובא בספר זה מנקודת מבטה של רחל כמייסדת התנועה וכיו"ר שלה. בעזרת מסמכים מקוריים, שחלקם נחשפים לראשונה, היא מאפשרת מבט מבפנים על האתגרים המרובים ועל הקונפליקטים שעמדו בפני התנועה ועל הדרכים שבהן הצליחה להשיג את מטרותיה.

    רחל היא רעיה ואם גאה בשלושת בניה ובמשפחות שהקימו; בזכות תמיכתם הצליחה להוביל תנועת מחאה ולסיים עבודת דוקטורט באוניברסיטה העברית בחקר המנהיגות הנשית בתלמוד. את ספרה היא מקדישה לכל אלה שהצליחו ויצליחו לתקן את המציאות הכואבת. גם אם תאבד להם הדרך וגם אם תתארך, יהפכו בה כל אבן עד שיגיעו ליעדם. 

    פרק ראשון

    פתח דבר1
     
     
    "אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש/ חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות..."
    כשנולדתם הבטחנו שנגן עליכם. חלמנו שיהיה לכם עתיד ללא מלחמות. וכשגדלתם הלכתם לצבא - וגם לכם יש נשק, קסדה על הראש. התהפכו היוצרות, הגיע תורכם להגן עלינו. כפי שאמר לי בני הבכור ערב גיוסו, "זה התור שלי". הוא לבש את המדים ויצא לשדה הקרב כדי "להגן על המולדת", כי "אין ברירה" - הרי כך אמרו לנו הפוליטיקאים.
    איך יכולנו לקבל זאת בהכנעה, כשאנחנו בצפון ידענו זה זמן רב כי המלחמה בלבנון, שהאבות והבנים נלחמו ונלחמים בה, כל אחד בתורו, אינה מגינה עלינו? האם אין זה תפקידנו כהורים לא רק לקטר על המצב, אלא לעצור את לכתו של דור אחר דור למלחמה, שהפכה לשגרת חיינו?
     
     
    "הבטחתם יונה/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית.../ הבטחתם לקיים הבטחות..."
    לצערנו עברו יותר מדי שנים מאז שהבטחנו שלום בבית. כמה חבל שהתעוררנו לפעולה רק כאשר התרסקו שני מסוקים ונפלו 73 חיילים, שהיו בדרכם למוצבים בלבנון. מדוע רק אחרי שליווינו למנוחות חבר לכיתה של בני, אשר נהרג באסון, החלטתי ש"צריך לקום ולעשות משהו לפני - ולא רק לבכות אחרי?"
    בבוקר שלאחר האסון, בפברואר 1997, קראתי לחברותי ולחברי בצפון לדרוש ממקבלי ההחלטות לבחון מחדש את הקונספציה, שלפיה להגן על ישראל אפשר אך ורק מתוך לבנון. בתחילת הדרך התלבטנו אם נציג את עצמנו כתנועה גלילית או כתנועת מחאה של אמהות לחיילים, אבל דבר אחד היה ברור - עלינו לקום ולעשות משהו.
    בחרנו בשם הסמלי "ארבע אמהות - לצאת בשלום מלבנון", אף על פי שלא היינו רק ארבע ולא רק אמהות, אלא משפחות רבות, צעירות וצעירים, שחוו את המלחמה. האם בזכות ה"מותג", המזוהה כיום עם היציאה מלבנון, סחפנו את כל הארץ? או שבזכות ההתמדה והנחישות שהפגנו, הארגון היעיל וההתמקדות במשימה, נוצר ה"מותג" והושגה המטרה? כך או אחרת, למדנו שכדי להשפיע עלינו למשוך את תשומת הלב של התקשורת ושל הציבור והבנו שנצטרך ליצור עניין בנו ובמסר שלנו בלי שנהפוך לקוריוז אימהי מזדמן.
     
     
    "הבטחתם לעשות בשבילנו הכול להפוך אויב לאוהב..."
    כדי שנצליח לממש את הבטחתנו חיפשנו דרך לפרוץ את הקיבעון של מקבלי ההחלטות. ניסינו להבין מה יגרום להם להפסיק לשלוח את חיילינו להסתבך בלבנון, בתירוצים השגרתיים של "אין מה לעשות" ו"אין עם מי לדבר". גם כשהצגנו לפניהם עובדות מוצקות, שהוכיחו כי תפיסת הביטחון בצפון שגויה, השתיקו אותנו בביטול, באמירות דוגמת: "איך אתן מעיזות?" ו"מה אתן מבינות?"
    לא שיערנו שנותקף מדי יום בצורה בוטה ושנאמנותנו למדינה תועמד בספק. הרי חיינו בקו האש וחינכנו את בנינו לתרום למדינה, להילחם למענה ואף להתנדב ליחידות המובחרות. לתומנו חשבנו שאם ננפנף בתעודות ההצטיינות שלהם בשדה הקרב נוכיח את הפטריוטיות שלנו ותהיה לנו זכות דיבור.
    כשהתרחבנו והיינו לתנועה עממית, נשמרנו מפני כל תיוג מפלגתי ועודדנו את הצטרפותם של אנשים בעלי אוריינטציה מגדרית ופוליטית שונה משלנו. התעקשנו להוביל מחאה חוקית ללא אלימות, תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה. לא ידענו אם מחאה שאינה מתלהמת תשכנע את חברי הכנסת למלא את התפקיד המדיני שנבחרו לבצע. בנחישות, הפעלנו עליהם לחץ בלתי־פוסק להתוות מדיניות ביטחונית שתתאים לנסיבות המשתנות ותיושם על ידי הצבא, ולא להפך.
     
     
    "כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים..."
    בעת כתיבת שורות אלה מתחוללות לאורכה ולרוחבה של הארץ הפגנות רבות נגד השחיתות השלטונית ופגיעתה בדמוקרטיה. השלטון שוב נלחם בלגיטימיות של ההפגנות ומנסה לבטלן, ומנגד המחאה מתרחבת והציבור עוסק בהגדרת מטרותיה ובדרכים להשיגן. נראה שגם כיום מתחבטים באותן סוגיות פוליטיות ומוסריות שאנו התלבטנו בהן וסופגים ביקורת דומה לזו שהוטחה בנו לפני 20 שנה.
    ארגוני מחאה וגופים חברתיים עדיין פונים אלינו ומבקשים ללמוד איך הצלחנו להניע את הממשלה לכבות את אש המלחמה בצפון. המציאות הוכיחה כי היציאה מלבנון הביאה לתושבי הצפון את השקט המיוחל, אך אי־אפשר עוד לשבת בבית בשלווה, כשערכי הדמוקרטיה זקוקים שוב להגנה, והשלטון ממשיך לפעול לשימור כוחו גם במחיר של שלום העם.
    הספר הזה נכתב למען כל אלה שהצליחו ועוד יצליחו לגייס את הכוחות לתקן את המציאות הכואבת באופן דמוקרטי. להם מוקדש השיעור שלמדנו במחאה עממית. בתקווה שיעברו את דרך החתחתים המצפה להם, יהפכו בה כל אבן ולא יחדלו עד שתושג המטרה.
    סיפורה של תנועת "ארבע אמהות" - לצאת בשלום מלבנון מובא בספר מנקודת מבטי כמייסדת התנועה והיו"ר שלה וכתושבת הגליל. בכוונתי להעמיד דברים על דיוקם ולתארם כפי שקרו בזמן אמת, באופן שעדיין אינו מוכר לציבור. לשם כך אינני מסתמכת על זיכרוני בלבד, אלא מביאה עדויות רבות מגובות במסמכים רשמיים, בהם גם כאלה שכתבתי בעת הפעילות. את כולם ניתן למצוא בארכיון הדיגיטלי.2
    הספר חושף את השיחות שערכנו עם קובעי המדיניות ואת יחסם של גורמים שונים בתקשורת אל התנועה. הוא מביא לראשונה פרוטוקולים מישיבות התנועה, המתעדים את ההחלטות ואת הדיונים הפנימיים בה. זהותנו והאתגרים שעמדו בפנינו, למן התהוות התנועה לאחר אסון המסוקים, בפברואר 1997, ועד לסיום המלחמה בלבנון, במאי 2000, מובאים כאן בראי המסמכים.3
    1. הכותרות ב"פתח דבר" לקוחות מהשיר "חורף 73'", מילים: שמואל הספרי, לחן: אורי וידיסלבסקי.
    2. לקישור לארכיון ולעיון במסמכים המופיעים או מוזכרים בספר, ראו: rachelbendor.com באתר יש קישור לארכיון או ישירות ב: library.osu.edu/projects/fourmothers
    3. מכתב תודה ליוצרת סמל התנועה ראו בפרק הנספחים. 

    ד"ר רחל מדפיס‑בן דור היא מייסדת ויו"ר תנועת "ארבע אמהות" – לצאת בשלום מלבנון, אמא, חוקרת תלמוד, מרצה וסופרת.

    אמא, יצאתי מלבנון! רחל מדפיס‑בן דור
    פתח דבר1
     
     
    "אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש/ חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות..."
    כשנולדתם הבטחנו שנגן עליכם. חלמנו שיהיה לכם עתיד ללא מלחמות. וכשגדלתם הלכתם לצבא - וגם לכם יש נשק, קסדה על הראש. התהפכו היוצרות, הגיע תורכם להגן עלינו. כפי שאמר לי בני הבכור ערב גיוסו, "זה התור שלי". הוא לבש את המדים ויצא לשדה הקרב כדי "להגן על המולדת", כי "אין ברירה" - הרי כך אמרו לנו הפוליטיקאים.
    איך יכולנו לקבל זאת בהכנעה, כשאנחנו בצפון ידענו זה זמן רב כי המלחמה בלבנון, שהאבות והבנים נלחמו ונלחמים בה, כל אחד בתורו, אינה מגינה עלינו? האם אין זה תפקידנו כהורים לא רק לקטר על המצב, אלא לעצור את לכתו של דור אחר דור למלחמה, שהפכה לשגרת חיינו?
     
     
    "הבטחתם יונה/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית.../ הבטחתם לקיים הבטחות..."
    לצערנו עברו יותר מדי שנים מאז שהבטחנו שלום בבית. כמה חבל שהתעוררנו לפעולה רק כאשר התרסקו שני מסוקים ונפלו 73 חיילים, שהיו בדרכם למוצבים בלבנון. מדוע רק אחרי שליווינו למנוחות חבר לכיתה של בני, אשר נהרג באסון, החלטתי ש"צריך לקום ולעשות משהו לפני - ולא רק לבכות אחרי?"
    בבוקר שלאחר האסון, בפברואר 1997, קראתי לחברותי ולחברי בצפון לדרוש ממקבלי ההחלטות לבחון מחדש את הקונספציה, שלפיה להגן על ישראל אפשר אך ורק מתוך לבנון. בתחילת הדרך התלבטנו אם נציג את עצמנו כתנועה גלילית או כתנועת מחאה של אמהות לחיילים, אבל דבר אחד היה ברור - עלינו לקום ולעשות משהו.
    בחרנו בשם הסמלי "ארבע אמהות - לצאת בשלום מלבנון", אף על פי שלא היינו רק ארבע ולא רק אמהות, אלא משפחות רבות, צעירות וצעירים, שחוו את המלחמה. האם בזכות ה"מותג", המזוהה כיום עם היציאה מלבנון, סחפנו את כל הארץ? או שבזכות ההתמדה והנחישות שהפגנו, הארגון היעיל וההתמקדות במשימה, נוצר ה"מותג" והושגה המטרה? כך או אחרת, למדנו שכדי להשפיע עלינו למשוך את תשומת הלב של התקשורת ושל הציבור והבנו שנצטרך ליצור עניין בנו ובמסר שלנו בלי שנהפוך לקוריוז אימהי מזדמן.
     
     
    "הבטחתם לעשות בשבילנו הכול להפוך אויב לאוהב..."
    כדי שנצליח לממש את הבטחתנו חיפשנו דרך לפרוץ את הקיבעון של מקבלי ההחלטות. ניסינו להבין מה יגרום להם להפסיק לשלוח את חיילינו להסתבך בלבנון, בתירוצים השגרתיים של "אין מה לעשות" ו"אין עם מי לדבר". גם כשהצגנו לפניהם עובדות מוצקות, שהוכיחו כי תפיסת הביטחון בצפון שגויה, השתיקו אותנו בביטול, באמירות דוגמת: "איך אתן מעיזות?" ו"מה אתן מבינות?"
    לא שיערנו שנותקף מדי יום בצורה בוטה ושנאמנותנו למדינה תועמד בספק. הרי חיינו בקו האש וחינכנו את בנינו לתרום למדינה, להילחם למענה ואף להתנדב ליחידות המובחרות. לתומנו חשבנו שאם ננפנף בתעודות ההצטיינות שלהם בשדה הקרב נוכיח את הפטריוטיות שלנו ותהיה לנו זכות דיבור.
    כשהתרחבנו והיינו לתנועה עממית, נשמרנו מפני כל תיוג מפלגתי ועודדנו את הצטרפותם של אנשים בעלי אוריינטציה מגדרית ופוליטית שונה משלנו. התעקשנו להוביל מחאה חוקית ללא אלימות, תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה. לא ידענו אם מחאה שאינה מתלהמת תשכנע את חברי הכנסת למלא את התפקיד המדיני שנבחרו לבצע. בנחישות, הפעלנו עליהם לחץ בלתי־פוסק להתוות מדיניות ביטחונית שתתאים לנסיבות המשתנות ותיושם על ידי הצבא, ולא להפך.
     
     
    "כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים..."
    בעת כתיבת שורות אלה מתחוללות לאורכה ולרוחבה של הארץ הפגנות רבות נגד השחיתות השלטונית ופגיעתה בדמוקרטיה. השלטון שוב נלחם בלגיטימיות של ההפגנות ומנסה לבטלן, ומנגד המחאה מתרחבת והציבור עוסק בהגדרת מטרותיה ובדרכים להשיגן. נראה שגם כיום מתחבטים באותן סוגיות פוליטיות ומוסריות שאנו התלבטנו בהן וסופגים ביקורת דומה לזו שהוטחה בנו לפני 20 שנה.
    ארגוני מחאה וגופים חברתיים עדיין פונים אלינו ומבקשים ללמוד איך הצלחנו להניע את הממשלה לכבות את אש המלחמה בצפון. המציאות הוכיחה כי היציאה מלבנון הביאה לתושבי הצפון את השקט המיוחל, אך אי־אפשר עוד לשבת בבית בשלווה, כשערכי הדמוקרטיה זקוקים שוב להגנה, והשלטון ממשיך לפעול לשימור כוחו גם במחיר של שלום העם.
    הספר הזה נכתב למען כל אלה שהצליחו ועוד יצליחו לגייס את הכוחות לתקן את המציאות הכואבת באופן דמוקרטי. להם מוקדש השיעור שלמדנו במחאה עממית. בתקווה שיעברו את דרך החתחתים המצפה להם, יהפכו בה כל אבן ולא יחדלו עד שתושג המטרה.
    סיפורה של תנועת "ארבע אמהות" - לצאת בשלום מלבנון מובא בספר מנקודת מבטי כמייסדת התנועה והיו"ר שלה וכתושבת הגליל. בכוונתי להעמיד דברים על דיוקם ולתארם כפי שקרו בזמן אמת, באופן שעדיין אינו מוכר לציבור. לשם כך אינני מסתמכת על זיכרוני בלבד, אלא מביאה עדויות רבות מגובות במסמכים רשמיים, בהם גם כאלה שכתבתי בעת הפעילות. את כולם ניתן למצוא בארכיון הדיגיטלי.2
    הספר חושף את השיחות שערכנו עם קובעי המדיניות ואת יחסם של גורמים שונים בתקשורת אל התנועה. הוא מביא לראשונה פרוטוקולים מישיבות התנועה, המתעדים את ההחלטות ואת הדיונים הפנימיים בה. זהותנו והאתגרים שעמדו בפנינו, למן התהוות התנועה לאחר אסון המסוקים, בפברואר 1997, ועד לסיום המלחמה בלבנון, במאי 2000, מובאים כאן בראי המסמכים.3
    1. הכותרות ב"פתח דבר" לקוחות מהשיר "חורף 73'", מילים: שמואל הספרי, לחן: אורי וידיסלבסקי.
    2. לקישור לארכיון ולעיון במסמכים המופיעים או מוזכרים בספר, ראו: rachelbendor.com באתר יש קישור לארכיון או ישירות ב: library.osu.edu/projects/fourmothers
    3. מכתב תודה ליוצרת סמל התנועה ראו בפרק הנספחים.