בית שלישי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית שלישי
מכר
מאות
עותקים
בית שלישי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בית שלישי

4.3 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ארי שביט הוא אחד העיתונאים המקוריים והמשפיעים בישראל. במשך שנים הוא מאתגר את השמאל, הימין והמרכז. ב-2013 יצא לאור ספרו MY Promised Land שהיה לרב מכר עולמי ותורגם לעשרות שפות. בשנים האחרונות שביט עורך מסע בארץ ומנסה להקשיב לשבטים הישראליים השונים.

    תקציר

    בית שלישי הוא נסיון אישי להבין מה קרה לנו: במה הצלחנו ובמה נכשלנו. מה מסביר את הנס הישראלי ואיזה איום קיומי חדש נשקף לו. איך ישראל התפרקה – ואיך ניתן להרכיב אותה מחדש. כי לא יהיה בית רביעי. מדינת ישראל היא ההזדמנות האחרונה של העם היהודי.

    ארי שביט הוא אחד העיתונאים המקוריים והמשפיעים בישראל. במשך שנים הוא מאתגר את השמאל, הימין והמרכז. ב-2013 יצא לאור ספרו MY Promised Land שהיה לרב מכר עולמי ותורגם לעשרות שפות. בשנים האחרונות שביט עורך מסע בארץ ומנסה להקשיב לשבטים הישראליים השונים.

    פרק ראשון

    הקדמה
     

    הספר הקצר הזה הוא ספר מוזר. אף על פי שהוא עוסק בהיסטוריה, הוא אינו ספר היסטוריה. אף על פי שהוא נוגע לפוליטיקה, הוא אינו ספר של פולמוס פוליטי. ואף על פי שהוא מנסה להיות מנומק ומדויק - אין לו שום יומרה אקדמית. זהו ספר אישי שנכתב בזמן מגפה. וזהו ספר שנכתב בבהילות ובדחיפות - מתוך אהבה גדולה ומתוך דאגה גדולה לישראל.

    סבא של אמא הגיע לנמל יפו בדיוק לפני 130 שנים. הוא היה צעיר יהודי רוסי שלמד רפואה בז'נבה ובפריז ועלה לארץ ישראל כדי לרפא בני אדם ולרפא את העם היהודי. באביב 1891 היה העם היהודי חולה מאוד. לא היתה לו ארץ משלו, לא היתה לו ריבונות ולא היתה לו היכולת להגן על עצמו. חייו הלאומיים היו מאובנים ומנוונים. הוא היה מפולג ומפוצל וחסר מסגרת מדינית. במזרח אירופה, בצפון אפריקה ובמערב אסיה, מיליונים מבניו ומבנותיו חיו בעוני, בפחד, במצוקה, בהשפלה ובייאוש. והעם היהודי עמד על סף האסון האנושי הגדול בהיסטוריה. כך שהמסע של סבא־רבא שלי, חברותיו וחבריו מן הגלות אל נמל יפו היה הימור של הרגע האחרון. הם היו החלוצים והחלוצות של ניסיון כמעט נואש להציל ממוות עם שנשקף לו כיליון.

    הניסיון הצליח מעל ומעבר למשוער. בסוף המאה ה-19, חצי אחוז מכלל היהודים בעולם חיו בארץ ישראל. היום - 45 אחוז חיים בה. לפני 130 שנים היו בארץ כ-50 אלף יהודים. היום יש בה כמעט שבעה מיליון. בפרק הזמן שבו אוכלוסיית אירופה רק הכפילה את עצמה - האוכלוסייה היהודית בישראל צמחה פי 130 (!!!). מה שמעיד על כך שליהודים היה צורך עמוק בציונות. ומה שמעיד על כך שהרעיון הציוני היה נכון. למרות כל חטאיה ופגמיה, הציונות אכן הצילה את העם היהודי מאבדון.

    כך שמבחינתי, מדינת ישראל היא נס מעשה ידי אדם. אף מדינה בעולם לא עשתה את שאנחנו עשינו. שום מדינה דמוקרטית לא הגיעה לשגשוג כמו שלנו בסביבה כל כך עוינת. למרות כל האויבים, המלחמות, הצרות, הכישלונות והטעויות - החלום הציוני הוגשם. לבנינו ולבנותינו יש בארץ אבותינו את מה שלסבינו ולסבותינו לא היה: ריבונות, חירות, כבוד, גאווה וקדמה. אבל בשנים האחרונות כולנו חשים שדבר־מה השתבש. אף על פי שישראל היא סיפור הצלחה נדיר - ישראל גם שסועה, פצועה, כואבת ומדממת. היא איבדה את דרכה.

    הלל יפה מת עשרות שנים לפני שנולדתי, אבל תמיד ראיתי בו אב רוחני. חשתי קרבה גדולה אל מה שניכר במפעל חייו ובמבע עיניו: צירוף של ציונות והומניזם; שילוב של לאומיות ואנושיות; מפגש בין הטרגדיה היהודית לבין התקווה הציונית. על כן אחת לכמה חודשים אני חוזר לנמל יפו. פוסע על הרציף, עולה על קצה המזח, מתבונן במגדלור העתיק. שואל את עצמי כיצד הוא היה רואה את כל המתרחש. וחושב על המסע הארוך שלו לכאן. חושב על המסע הארוך של היהודים לכאן. ועל הדרך שאנחנו, הישראלים, עשינו בארץ הזאת: מהביצות, לפרדסים ולמעברות ועד למעצמת ההיי־טק. מחומה ומגדל, לחווה הסינית, לבוץ הלבנוני ולאיום האיראני. הסיפור המטלטל של ישראל. הסיפור המסעיר שמאחורי כל ישראלי וישראלית. והשאלה המתמדת: מה יהיה, מה יהיה.

    בשנה שעברה הכתה המגפה וחשפה את עוצמותיה של ישראל ואת חולשותיה. היא הוציאה לאור גם את החוסן של מערכת החיסון הלאומית וגם את מחלות הרקע הקשות. יותר מאי־פעם בעבר היא המחישה את העובדה שהחברה הישראלית שסועה והעם מפולג לשבטים. וכי האיום הקיומי החדש הנשקף לנו הוא האיום הפנימי. על כן, כשביקרתי בנמל יפו בין סגר לסגר, השאלות היו נוקבות מתמיד. שאלתי את עצמי אם הציונות באמת ניצחה. אם בני דורו של הלל יפה אכן הצליחו. אם הם באמת ריפאו את העם היהודי. ואם, כפי שהם הדבירו את המלריה והדבירו את הגלות, הם הדבירו גם את החיידק הטורף, האוכל אותנו מבפנים.

    אל נוכח הסערה הירוקה־אפורה בים ואל נוכח קו הרקיע הזוהר של תל אביב - היה ברור שהתשובה שלילית. על כן, החלטתי לעשות את מה שפעם היו עושים: לכתוב ספר. לשלוח אגרת לאחי ואחיותי הישראלים. ולנסות להבין מה קרה לנו. מנין באנו; לאן אנחנו הולכים; אנה אנו באים.

     

     

    ארי שביט הוא אחד העיתונאים המקוריים והמשפיעים בישראל. במשך שנים הוא מאתגר את השמאל, הימין והמרכז. ב-2013 יצא לאור ספרו MY Promised Land שהיה לרב מכר עולמי ותורגם לעשרות שפות. בשנים האחרונות שביט עורך מסע בארץ ומנסה להקשיב לשבטים הישראליים השונים.

    סקירות וביקורות

    מלאי אוויר חם ספרו של ארי שביט מעלה פה ושם רעיונות מעניינים, אבל הדרך אליהם מייגעת והטיעון הבסיסי לוקה בחסר

    אחת לכמה חודשים ארי שביט מגיע לנמל יפו, פוסע על הרציף ושואל את עצמו: מה סבו הלל יפה היה חושב. הדברים מופיעים בהקדמה, ובמובן התוכני הם לא מייצגים את אופי החיבור של שביט, שאיננו חווייתי כי אם אנליטי. אבל יש בהם כדי להמחיש נקודה מרכזית לגביו: כדי להיחשף לרעיונות המעניינים שמופיעים פה ושם ב'בית שלישי' (לצד בעיות עקרוניות), צריך לסנן שכבות עבות ביותר של פאתוס פומפוזי. מפלים. הדבר מכריח מעין קריאה אקטיבית שעובדת כל העת בנטרול הרעשים. היא דומה במשהו לניסיון ליהנות משיר מוכר ברדיו באזור ללא קליטה: בשלב מסוים הדחף לכבות וליהנות מנסיעה שקטה נעשה כמעט בלתי נמנע.

    הטענה הזאת עשויה להיחשב כהערה אסתטית על סגנון הספר - סגנון שכבר הפך לטריידמארק של שביט, עם כל המשפטים המשולשים.  והתקבולות הנרדפות. ווי"ו החיבור אחרי הנקודה. אולם בשער השני (מתוך שניים), והחלש משמעותית, מתברר כיצד האסתטיקה, המדיום, היא למעשה המסר. אחרי שבחלק הראשון איבחן את הבעיות המאפיינות את המצב הישראלי הנוכחי, שביט פורש בחלק השני ספק חזון ספק תוכנית עבודה המורה כיצד לשנות כיוון. בין יתר ההצעות: להחליט על "סיפור המשמעות הישראלי של המאה ה-‭,"21‬ לכונן מחדש את המרכז הפוליטי הישראלי האבוד, לגבש שכבת הנהגה חדשה, ועל הדרך גם לשנות רדיקלית את כל ההסדרים המשטריים בישראל.

    שביט לא מעניק מקום לתנועות שינוי, לזרמי עומק, לאירועים בלתי צפויים ולשאר כוחות סמויים ובלתי מודעים שמעצבים את ההיסטוריה, בואכה תפיסה פשטנית שלה, כאילו היא  מוכתבת במלואה,‭ ,top-down ‬על ידי אבירי השולחן העגול. ובתנאים האלה קל יותר להבין את הדחיפות לנסח משפטי חיווי בפסקנות ובאסתטיקה רמה: על פיהם כביכול יישק דבר. אבל מה לעשות שבחיים זה לא עובד כך.

    לכאורה, אפשר היה לטעון ששביט רק מנסח אופק של פתרונות אפשריים. אבל ראשית, הארגומנטציה שלו כל כך הרמטית, כה קוטלת כל אפשרות של התפלמסות, עד כי נראה כמעט אבסורד לטעון את זה. ושנית, על אף ששביט מפתיע עם ביקורות "שמאליות" כלפי הניאוליברליזם, ההפרטה המואצת ואי-השוויון, הוא מסווה באמצעות הרטוריקה שלו, המשייטת בספרות עליונות, את שאלת המחיר הכלכלי שהוא מוכן לשלם כדי לטפל בכל אלה - בהכרח השאלה החשובה ביותר בדיוני מדיניות מהסוג הזה. התוצאה היא לא חזון ולא תוכנית עבודה, כי אם מלאי אוויר חם. אלא אם כן מלכתחילה המטרה הייתה אך ורק להישמע.

    'בית שלישי' מתאר את התהליך שעבר על ישראל למן הקמתה, תחת דוקטרינת הממלכתיות הבלתי מתפשרת של בן גוריון, שכינסה את כל השבטים תחת נרטיב אחד ומוסדות משותפים חזקים; ועד היום, כאשר היא מתפצלת בחזרה לשבטים, מתפרקת ממוסדותיה, מופרטת וזולגת לכל עבר. טענת היסוד של שביט היא ש"ישראל האמיתית", קרי אתם ואני, טומנת בחובה כוחות טמירים ומציגה הישגים יוצאי דופן, זאת להבדיל מ"ישראל הפוליטית" המסואבת והרקובה. על כן, כדי לדאוג לשגשוג בעתיד, שלא לומר להימנע מאסון (בכל זאת ארי שביט), על ישראל האמיתית להשפיע את השפעתה הטובה על ישראל הפוליטית.

    במבט ראשון זו טענה מפתה, אבל כשמביאים בחשבון אי אלו רעות חלות שמכרסמות גם ב"ישראל האמיתית" - תרבות הסמוך והפרטץ', ה"יהיה בסדר", הפחד התהומי לצאת פראיירים, האלימות בכבישים ובכלל - מבינים שאמנם המהלך של שביט עגול ואסתטי, אבל גם מניח את המבוקש. בצידה השני של המשוואה, חסרה אמירה ברורה שלפיה ניוול התרבות הפוליטית העכשווית בישראל רשום בעיקר על שמו של מי שעיצב אותה יותר מכל אדם אחר: בנימין נתניהו. גם גורמים בינלאומיים כמו עליית הפופוליזם והרשתות החברתיות אינם מטופלים ברצינות.

    מכיוון אחר, צורמת מאוד ההתעלמות המוחלטת כמעט מהכיבוש ב"מה שנקרא פעם הגדה המערבית", שמוזכר לראשונה בעמוד ‭ 187‬מתוך‭ ,220 ‬ בחיבור שמתיימר להעניק דין וחשבון מלא על השאלה איך הגענו לאן שהגענו. האם העובדה שישראל מנהלת דיקטטורה צבאית רבע שעה מכפר-סבא ומשקיעה משאבים עצומים במעקב, במעצרים ובעינויים, איננה עשויה לרמז על חלק מהתשובה לקושיה מדוע היא איננה "מדינה של הרמוניה" כמו דנמרק, שכה דומה לה בממדים ובהון האנושי?

    בחוגי המיינסטרים, שלהם הספר מיועד, אזכור היעדרו של הכיבוש מניתוח ביקורתי כמעט תמיד יהיה בעוכריו של המזכיר. כלום באנו להוריד? לאדם כמו שביט אין את הבעיה הזאת. האיש שפעם היה אומר "הגדה המערבית" ולא עוד, דווקא שימש בעברו כיו"ר באגודה לזכויות האזרח. בפאזה הבאה שלו, הוא טיפח חרדה מהגרעין האיראני ואיים במשך עשור שהשנה היא ‭ ,1938‬רק כדי לגלות בספרו הנוכחי ש"אין שום חשש רציני שבעתיד הנראה לעין ייעשה שימוש בנשק אטומי נגד ישראל". רק חמור לא משנה את דעתו, אבל רק כותב שמעוניין להפוך לסיפור במקום לדווח עליו או לנתח אותו, איננו מוצא לנכון לנמק ולו במילה מהפך של ‭ 180‬מעלות בדעותיו. 

    איתי זיו 7 לילות 25/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    סקירות וביקורות

    מלאי אוויר חם ספרו של ארי שביט מעלה פה ושם רעיונות מעניינים, אבל הדרך אליהם מייגעת והטיעון הבסיסי לוקה בחסר

    אחת לכמה חודשים ארי שביט מגיע לנמל יפו, פוסע על הרציף ושואל את עצמו: מה סבו הלל יפה היה חושב. הדברים מופיעים בהקדמה, ובמובן התוכני הם לא מייצגים את אופי החיבור של שביט, שאיננו חווייתי כי אם אנליטי. אבל יש בהם כדי להמחיש נקודה מרכזית לגביו: כדי להיחשף לרעיונות המעניינים שמופיעים פה ושם ב'בית שלישי' (לצד בעיות עקרוניות), צריך לסנן שכבות עבות ביותר של פאתוס פומפוזי. מפלים. הדבר מכריח מעין קריאה אקטיבית שעובדת כל העת בנטרול הרעשים. היא דומה במשהו לניסיון ליהנות משיר מוכר ברדיו באזור ללא קליטה: בשלב מסוים הדחף לכבות וליהנות מנסיעה שקטה נעשה כמעט בלתי נמנע.

    הטענה הזאת עשויה להיחשב כהערה אסתטית על סגנון הספר - סגנון שכבר הפך לטריידמארק של שביט, עם כל המשפטים המשולשים.  והתקבולות הנרדפות. ווי"ו החיבור אחרי הנקודה. אולם בשער השני (מתוך שניים), והחלש משמעותית, מתברר כיצד האסתטיקה, המדיום, היא למעשה המסר. אחרי שבחלק הראשון איבחן את הבעיות המאפיינות את המצב הישראלי הנוכחי, שביט פורש בחלק השני ספק חזון ספק תוכנית עבודה המורה כיצד לשנות כיוון. בין יתר ההצעות: להחליט על "סיפור המשמעות הישראלי של המאה ה-‭,"21‬ לכונן מחדש את המרכז הפוליטי הישראלי האבוד, לגבש שכבת הנהגה חדשה, ועל הדרך גם לשנות רדיקלית את כל ההסדרים המשטריים בישראל.

    שביט לא מעניק מקום לתנועות שינוי, לזרמי עומק, לאירועים בלתי צפויים ולשאר כוחות סמויים ובלתי מודעים שמעצבים את ההיסטוריה, בואכה תפיסה פשטנית שלה, כאילו היא  מוכתבת במלואה,‭ ,top-down ‬על ידי אבירי השולחן העגול. ובתנאים האלה קל יותר להבין את הדחיפות לנסח משפטי חיווי בפסקנות ובאסתטיקה רמה: על פיהם כביכול יישק דבר. אבל מה לעשות שבחיים זה לא עובד כך.

    לכאורה, אפשר היה לטעון ששביט רק מנסח אופק של פתרונות אפשריים. אבל ראשית, הארגומנטציה שלו כל כך הרמטית, כה קוטלת כל אפשרות של התפלמסות, עד כי נראה כמעט אבסורד לטעון את זה. ושנית, על אף ששביט מפתיע עם ביקורות "שמאליות" כלפי הניאוליברליזם, ההפרטה המואצת ואי-השוויון, הוא מסווה באמצעות הרטוריקה שלו, המשייטת בספרות עליונות, את שאלת המחיר הכלכלי שהוא מוכן לשלם כדי לטפל בכל אלה - בהכרח השאלה החשובה ביותר בדיוני מדיניות מהסוג הזה. התוצאה היא לא חזון ולא תוכנית עבודה, כי אם מלאי אוויר חם. אלא אם כן מלכתחילה המטרה הייתה אך ורק להישמע.

    'בית שלישי' מתאר את התהליך שעבר על ישראל למן הקמתה, תחת דוקטרינת הממלכתיות הבלתי מתפשרת של בן גוריון, שכינסה את כל השבטים תחת נרטיב אחד ומוסדות משותפים חזקים; ועד היום, כאשר היא מתפצלת בחזרה לשבטים, מתפרקת ממוסדותיה, מופרטת וזולגת לכל עבר. טענת היסוד של שביט היא ש"ישראל האמיתית", קרי אתם ואני, טומנת בחובה כוחות טמירים ומציגה הישגים יוצאי דופן, זאת להבדיל מ"ישראל הפוליטית" המסואבת והרקובה. על כן, כדי לדאוג לשגשוג בעתיד, שלא לומר להימנע מאסון (בכל זאת ארי שביט), על ישראל האמיתית להשפיע את השפעתה הטובה על ישראל הפוליטית.

    במבט ראשון זו טענה מפתה, אבל כשמביאים בחשבון אי אלו רעות חלות שמכרסמות גם ב"ישראל האמיתית" - תרבות הסמוך והפרטץ', ה"יהיה בסדר", הפחד התהומי לצאת פראיירים, האלימות בכבישים ובכלל - מבינים שאמנם המהלך של שביט עגול ואסתטי, אבל גם מניח את המבוקש. בצידה השני של המשוואה, חסרה אמירה ברורה שלפיה ניוול התרבות הפוליטית העכשווית בישראל רשום בעיקר על שמו של מי שעיצב אותה יותר מכל אדם אחר: בנימין נתניהו. גם גורמים בינלאומיים כמו עליית הפופוליזם והרשתות החברתיות אינם מטופלים ברצינות.

    מכיוון אחר, צורמת מאוד ההתעלמות המוחלטת כמעט מהכיבוש ב"מה שנקרא פעם הגדה המערבית", שמוזכר לראשונה בעמוד ‭ 187‬מתוך‭ ,220 ‬ בחיבור שמתיימר להעניק דין וחשבון מלא על השאלה איך הגענו לאן שהגענו. האם העובדה שישראל מנהלת דיקטטורה צבאית רבע שעה מכפר-סבא ומשקיעה משאבים עצומים במעקב, במעצרים ובעינויים, איננה עשויה לרמז על חלק מהתשובה לקושיה מדוע היא איננה "מדינה של הרמוניה" כמו דנמרק, שכה דומה לה בממדים ובהון האנושי?

    בחוגי המיינסטרים, שלהם הספר מיועד, אזכור היעדרו של הכיבוש מניתוח ביקורתי כמעט תמיד יהיה בעוכריו של המזכיר. כלום באנו להוריד? לאדם כמו שביט אין את הבעיה הזאת. האיש שפעם היה אומר "הגדה המערבית" ולא עוד, דווקא שימש בעברו כיו"ר באגודה לזכויות האזרח. בפאזה הבאה שלו, הוא טיפח חרדה מהגרעין האיראני ואיים במשך עשור שהשנה היא ‭ ,1938‬רק כדי לגלות בספרו הנוכחי ש"אין שום חשש רציני שבעתיד הנראה לעין ייעשה שימוש בנשק אטומי נגד ישראל". רק חמור לא משנה את דעתו, אבל רק כותב שמעוניין להפוך לסיפור במקום לדווח עליו או לנתח אותו, איננו מוצא לנכון לנמק ולו במילה מהפך של ‭ 180‬מעלות בדעותיו. 

    איתי זיו 7 לילות 25/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    בית שלישי ארי שביט

    הקדמה
     

    הספר הקצר הזה הוא ספר מוזר. אף על פי שהוא עוסק בהיסטוריה, הוא אינו ספר היסטוריה. אף על פי שהוא נוגע לפוליטיקה, הוא אינו ספר של פולמוס פוליטי. ואף על פי שהוא מנסה להיות מנומק ומדויק - אין לו שום יומרה אקדמית. זהו ספר אישי שנכתב בזמן מגפה. וזהו ספר שנכתב בבהילות ובדחיפות - מתוך אהבה גדולה ומתוך דאגה גדולה לישראל.

    סבא של אמא הגיע לנמל יפו בדיוק לפני 130 שנים. הוא היה צעיר יהודי רוסי שלמד רפואה בז'נבה ובפריז ועלה לארץ ישראל כדי לרפא בני אדם ולרפא את העם היהודי. באביב 1891 היה העם היהודי חולה מאוד. לא היתה לו ארץ משלו, לא היתה לו ריבונות ולא היתה לו היכולת להגן על עצמו. חייו הלאומיים היו מאובנים ומנוונים. הוא היה מפולג ומפוצל וחסר מסגרת מדינית. במזרח אירופה, בצפון אפריקה ובמערב אסיה, מיליונים מבניו ומבנותיו חיו בעוני, בפחד, במצוקה, בהשפלה ובייאוש. והעם היהודי עמד על סף האסון האנושי הגדול בהיסטוריה. כך שהמסע של סבא־רבא שלי, חברותיו וחבריו מן הגלות אל נמל יפו היה הימור של הרגע האחרון. הם היו החלוצים והחלוצות של ניסיון כמעט נואש להציל ממוות עם שנשקף לו כיליון.

    הניסיון הצליח מעל ומעבר למשוער. בסוף המאה ה-19, חצי אחוז מכלל היהודים בעולם חיו בארץ ישראל. היום - 45 אחוז חיים בה. לפני 130 שנים היו בארץ כ-50 אלף יהודים. היום יש בה כמעט שבעה מיליון. בפרק הזמן שבו אוכלוסיית אירופה רק הכפילה את עצמה - האוכלוסייה היהודית בישראל צמחה פי 130 (!!!). מה שמעיד על כך שליהודים היה צורך עמוק בציונות. ומה שמעיד על כך שהרעיון הציוני היה נכון. למרות כל חטאיה ופגמיה, הציונות אכן הצילה את העם היהודי מאבדון.

    כך שמבחינתי, מדינת ישראל היא נס מעשה ידי אדם. אף מדינה בעולם לא עשתה את שאנחנו עשינו. שום מדינה דמוקרטית לא הגיעה לשגשוג כמו שלנו בסביבה כל כך עוינת. למרות כל האויבים, המלחמות, הצרות, הכישלונות והטעויות - החלום הציוני הוגשם. לבנינו ולבנותינו יש בארץ אבותינו את מה שלסבינו ולסבותינו לא היה: ריבונות, חירות, כבוד, גאווה וקדמה. אבל בשנים האחרונות כולנו חשים שדבר־מה השתבש. אף על פי שישראל היא סיפור הצלחה נדיר - ישראל גם שסועה, פצועה, כואבת ומדממת. היא איבדה את דרכה.

    הלל יפה מת עשרות שנים לפני שנולדתי, אבל תמיד ראיתי בו אב רוחני. חשתי קרבה גדולה אל מה שניכר במפעל חייו ובמבע עיניו: צירוף של ציונות והומניזם; שילוב של לאומיות ואנושיות; מפגש בין הטרגדיה היהודית לבין התקווה הציונית. על כן אחת לכמה חודשים אני חוזר לנמל יפו. פוסע על הרציף, עולה על קצה המזח, מתבונן במגדלור העתיק. שואל את עצמי כיצד הוא היה רואה את כל המתרחש. וחושב על המסע הארוך שלו לכאן. חושב על המסע הארוך של היהודים לכאן. ועל הדרך שאנחנו, הישראלים, עשינו בארץ הזאת: מהביצות, לפרדסים ולמעברות ועד למעצמת ההיי־טק. מחומה ומגדל, לחווה הסינית, לבוץ הלבנוני ולאיום האיראני. הסיפור המטלטל של ישראל. הסיפור המסעיר שמאחורי כל ישראלי וישראלית. והשאלה המתמדת: מה יהיה, מה יהיה.

    בשנה שעברה הכתה המגפה וחשפה את עוצמותיה של ישראל ואת חולשותיה. היא הוציאה לאור גם את החוסן של מערכת החיסון הלאומית וגם את מחלות הרקע הקשות. יותר מאי־פעם בעבר היא המחישה את העובדה שהחברה הישראלית שסועה והעם מפולג לשבטים. וכי האיום הקיומי החדש הנשקף לנו הוא האיום הפנימי. על כן, כשביקרתי בנמל יפו בין סגר לסגר, השאלות היו נוקבות מתמיד. שאלתי את עצמי אם הציונות באמת ניצחה. אם בני דורו של הלל יפה אכן הצליחו. אם הם באמת ריפאו את העם היהודי. ואם, כפי שהם הדבירו את המלריה והדבירו את הגלות, הם הדבירו גם את החיידק הטורף, האוכל אותנו מבפנים.

    אל נוכח הסערה הירוקה־אפורה בים ואל נוכח קו הרקיע הזוהר של תל אביב - היה ברור שהתשובה שלילית. על כן, החלטתי לעשות את מה שפעם היו עושים: לכתוב ספר. לשלוח אגרת לאחי ואחיותי הישראלים. ולנסות להבין מה קרה לנו. מנין באנו; לאן אנחנו הולכים; אנה אנו באים.