הופכות את היוצרות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הופכות את היוצרות
הוספה למועדפים

הופכות את היוצרות

3.7 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

שירה גפן (נולדה ב-30 באפריל 1971) היא שחקנית, מחזאית, סופרת ילדים, תסריטאית ובמאית ישראלית.

תקציר

הביטוי מעגל הזנות הוא ביטוי קשה, שלא משאיר פתח ליציאה. במעגל אין דלת. ההתחלה היא גם הסוף, מעגל מבודד את מי שבתוכו משאר העולם. אך מעגל הוא גם צורה נשית, רכה, מחברת. בתהליך העבודה על הספר גילינו שקשה לשבור מעגל אבל אפשר להרחיב אותו, להקיף אותו בעוד מעגל, גדול יותר, וליצור מרחב בטוח בו נשים יכולות להרגיש עטופות בעיניים שמסתכלות עליהן באופן שונה, ועל־ידי כך משקפות להן צדדים שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בזנות, שם תפקידן הצטמצם לכדי גוף ללא נשמה. וכשמתקיים המעגל המקיף, המחבק הזה, נוצר מעין רחם בו אפשר להיוולד מחדש, לתוך סביבה מקשיבה, בעלת עיניים נקיות, המאפשרת בחירה, הגדרה של רצונות, שאיפות ואפילו חלומות.

עמותת "הופכות את היוצרות" והאמניות שנרתמו לפרויקט הן בדיוק המעגל החיצוני הזה, והתוצאה היא ספר זה שנועד להוות אדווה, שבתקווה תעורר עוד ועוד אדוות.

כחלק מפעילות החברה למען נשים, פקטורי 54 גאים לתמוך בפרויקט הכולל את הספר ואת תערוכת האמנות של עמותת "הופכות את היוצרות". ישנה חשיבות יתרה לעובדה כי נשים הפונות אל תעשיית הניצול המיני הן קורבנות ואינן בוחרות במצבן. הן נקלעות למצב זה מתוך ניצול או חולשה, ולא מתוך בחירה - כפי שלעתים נהוג לחשוב. החברה רואה בתמיכה בפרויקטים מסוג זה חלק מהאחריות החברתית שלה בסיוע למגוון שכבות באוכלוסייה, בכדי להעלות את המודעות ולשקף את המציאות בישראל במטרה להביא יחד לשינוי אמיתי. הספר "הופכות את היוצרות" מספר את סיפורן של כ-20 נשים שורדות תעשיית הזנות. כל אישה חברה אל אמנית ישראלית אשר מספרת את סיפורה דרך היצירה. כ-15 אלף נשים, נערים ונערות נמצאות במעגל הזנות בישראל.

"הופכות את היוצרות" תומכת במי שעושה את צעדיה הראשונים לצאת ממעגל זה. השיקום ניתן לכל מי שנמצאת על רצף תעשיית המין ללא שיפוטיות וללא תנאי קבלה. העמותה פועלת למען כניסת נשים אלה למעגל חדש של עשייה, המציגה אותן כבעלות ערך ויכולת ויוצרת שינוי משמעותי במודעות לנזקיה האישיים והחברתיים של תעשיית המין. כל הרווחים ממכירת הספרים יועברו למימון חבילות שיקום לנשים היוצאות ממעגל הזנות במרכז הסיוע של העמותה.

פרק ראשון

הקדמה / שירה גפן
 
 

"The horse could very well be an angel. A detail of a powerful thing which you need sometimes, when you need to get somewhere״.

זה מה שמרי אמרה, כשעמדה מול שולחן עליו מונחים ציורים של עשרים אמניות שונות. היא התבוננה בעבודות, חשבה קצת, ולבסוף בחרה בציור עם הסוס. היא לא ראתה מימיה סוס. אני לא ראיתי מימי אישה שעוסקת בזנות. ולעולם לא הייתי מנחשת שהאישה בשנות השישים שלה בעלת הפרצוף הילדי, כבר 30 שנה מוכרת את גופה במכון בדרום תל־אביב. היא הרי סבתא לנכדים. גם דליה סבתא לנכדים. היא ציירת. היא זו שציירה את הסוס. הן פחות או יותר באותו הגיל.
 
המפגש הראשון ביניהן היה בעמותת "הופכות את היוצרות", עמותה שהקימה לילך צור בן־משה שמטרתה לסייע לנשים לצאת ממעגל הזנות. מרי ודליה נפגשו דרך ציור. מרי סיפרה לדליה שמעולם לא ראתה סוס, ודליה אמרה שלמשפחתה יש חוות סוסים והיא מוזמנת לבוא אם היא רוצה. מרי לא ידעה מה היא רוצה, היא ויתרה על מערכת הרצייה מזמן. אבל ציור הסוס אפשר לה להעז לחלום.
 
ליוזמת הספר "הופכות את היוצרות" שותפות לימור סגל - מנהלת תחום הטיפול בעמותה, ביני שריד סי - אמנית פלסטית, אוצרת ובעלת גלריה, ואנוכי. המטרה הייתה להוציא לאור את סיפורי הנשים שהצליחו להיחלץ מהמקום הכי נמוך אליו אפשר להגיע, ומתוך הריסות נפש וגוף הרימו ראש והולידו את עצמן מחדש.
בתהליך שנמשך מעל לשנה, נפגשתי בעמותה עם 20 נשים מתוך מאות אשר עוברות תהליך שיקום אישי, מקצועי, מקיף ומוקפד בידי לימור וצוות העמותה הפוגשות אותן כשהן בזנות פעילה ומלוות את תהליך יציאתן המורכב. הקשבתי לסיפור חייהן, הקלטתי ותמללתי את המונולוגים, תוך הקפדה שלא להתערב או לשנות את שפתן.
 
בינתיים ביני רתמה 20 אמניות, שבדיוק כמונו לא היה להן מושג למה הן נכנסות, ולמרות זאת, הסכימו בהתנדבות וברוחב לב להעניק מכישרונן ולצלול פנימה. אחרי השיחה איתי ביני פרשה בפני כל אישה 20 כרטיסיות עליהן מודפסים ציורים של אמניות שונות, וכל אחת בחרה בעבודה שנגעה בה. נקודת המפגש דרך יצירה הבטיחה חיבור נקי, ללא דעות קדומות. לאחר בחירת העבודה, הצמדים של הנשים והאמניות נפגשו מספר פעמים, ולאחר ההיכרות החלו האמניות ליצור עבודה בהשראת סיפורי הנשים, כשהפגישה האחרונה התרחשה בסטודיו האמנית, מול היצירה המוגמרת. אצל הרבה צמדים, במהלך הפגישות, הגבולות שחצצו בין עולמות שונים לאט לאט התפוגגו וחשפו נקודות דמיון משותפות המסתתרות מתחת למעטה הביוגרפיה וההגדרות, וגילו שבכל אחת מאיתנו מצוי אזור מופקר, מוזנח, אבל בכל אחת מאיתנו מצוי גם הכוח לנסות לשנות את גורלה.
 
מרי היא המשתתפת היחידה בפרויקט שעדיין לכודה במעגל הזנות. את מרבית הכסף שהיא מרוויחה היא שולחת למשפחתה באפריקה. המפגש השני בינה לבין דליה היה בחוות הסוסים. מרי בחרה סוס, ליטפה את אפו, וכשעלתה על גבו נמתח על פניה חיוך אינסופי. היא חזרה להיות ילדה. יכולתי לדמיין אותה דוהרת כל הדרך אל ביתה שמעבר לים.
 
אביב
 
שרון רשב״ם פרופ
 
 
עד גיל שלוש הייתי בכלא עם אמא שלי, ואז אימצו אותי, ובעצם שמה זה היה המקום הכי חרא שיכלו לקחת אותי אליו, במקום לשמור עלי, כולם בסוף רק פגעו בי. אני מבינה שהיו אילוצים להוציא אותי מהאמא שלי, אבל הם היו צריכים לבדוק לאן לוקחים אותי, ואף אחד לא שם לב. הבן שלהם היה נוגע בי. מגיל שש עד 16, עד שברחתי. הפער בינינו 10 שנים. משם הדרך הייתה מאוד קצרה לגיהינום.
 
*
ואז הגיעו הסמים. קרסתי, מוסדות, ברדקים, וכמובן העבודה. העדפתי שיפגעו בי במקום אחר במקום בבית. תמיד כשהייתי עובדת הייתי אומרת לעצמי, טוב, עדיף לאכול את זה פה מלאכול את זה בבית. עדיף לקחת את זה מאנשים זרים, לא מאנשים שאמורים להיות קרובים אלי. ככה האישור שלי לחיים האלה התחיל.
 
*
ניסים היה כמו אבא שלי, בתכל'ס הוא הציל אותי, במקום להיות ברחוב הייתי במכון שלו. הייתי עם חברה. לא ידעתי ישר לעבוד, בכלל לא הורדתי בגדים בשנים הראשונות. ממש לקח לי זמן להתבשל שם. הייתי חסרת בית, הייתי אצל חברה ואיתה באתי למשמרת, ניסים מאוד אהב את זה שאני בחורה ישראלית צעירה, הייתי בת 17, התבלבלתי עליו, חשבתי שהוא טוב.
 
*
אצל ניסים בכלל אין חוקים. הוא החוק. יש לך מלך אחד שקוראים לו ניסים, ואת חייבת לציית לו. כי אם לא, הוא ישחק לך עם הכסף. הבנזונה הזה היה משחק בבנות, הוא ידע שהכיס כואב להן, והוא היה שולט בכיס. את יודעת כמה פעמים, ערב חג, מצאתי את עצמי בלי שקל, בגלל המשחקי אגו שלו? אחר־כך הוא ידע להתחנף להחזיר אותי, אבל לפני זה, הוא ידע שזה חג, הוא ידע שזה יכאב לי, הוא ידע שאני לא יעזוב, לא היום, לא מחר.
 
*
כי כמה שהוא בנאדם נאצי, כמה שהוא חרא, המקום שלו היה כמו איזה חממה, כמו איזה בית כזה, כמו מפעל שהכול שלו, ורק הקומה למעלה עובדת. בסופו של דבר לכל אחת יש חדר, יש מזגן בחדר, יש מקרר בסלון, הבנות כבר הופכות להיות לך כמו איזה משפחה כזאת, אתן חיות את זה ביחד. אני אוהבת את השגרה, עם כל החרא אני מוצאת לעצמי את הפינה. אצל ניסים היה לי חדר, חדר 8, אהבתי את הפינה הזאת. זה נשמע אבסורד. כאילו היה לי שם דוש, הייתה לי מיטה שם, היה את הירח, היה את החלון, גם ימים שלא היה לי איפה לגור אז ישנתי שם. ממש התחברתי לחדר הזה.
 
*
קראו לי שם נופר, ופשוט נכנסתי לדמות הזאת. זו הייתה הצגה שמכרתי לכולם. נופר הייתה אחת כזאת שלא רואה, לא אכפת לה מאף אחד. למדתי מהטובות בתחום, ישבתי וראיתי מי באמת שולטת שם ואיך עושים את ההצגה, וזה מה שעשיתי, ניתקתי, עם הרבה סמים. איכשהו שמה האמנתי שזאת אני. כל אחד נולד למקום מסוים, ומשתייך אליו, וזה אני, שם נולדתי. הייתי בטוחה שלהיות זונה כל החיים שלי זה הסה לה וי.
 
*
הבנתי שאין מי שיגן עלי. הגעתי למצב שאני בחדר ואני שותקת, אני עושה כל מה שהלקוח אומר לי, כי אני מפחדת שלא יצא החוצה, שלא יצעק, שלא יגיד משהו, שניסים לא יחזיר לו את הכסף שלי.
 
*
בפעם האחרונה ראיתי בחורה שותתת דם, כמעט מתה. פה הבנתי שזו יכולה להיות אני, כי הלקוח רצה להיכנס איתי, ואיכשהו הרגשתי לא להיכנס איתו, והיא נכנסה איתו בסוף. אם ניסים היה שם בסלון, אני הייתי צריכה להיכנס לשם, כי אי אפשר להגיד לניסים לא. הבחור הזה פוצץ אותה במכות, מזל שלקוח אחר פתח את הדלת. ראיתי אישה, שרועה על הרצפה כולה מדממת. וניסים, לא עניין אותו. פה כבר התחלתי להרגיש שהזמן שלי קצוב, ואני חייבת להתחיל לבנות לי תשתית החוצה כי בסופו של דבר זה יקרה לי.
 
*
קיבלתי טלפון מאיזה מישהי שהייתה פה ב"הופכות את היוצרות". אמרתי, טוב אני לא הולכת לישון, היה לי יום עבודה סבבה, היה לי כסף, לקחתי ספיישל מאשקלון עד לכאן כדי לנסות, לא האמנתי שבאמת ילך, באתי לפה ומאז זה היסטוריה. היום הן מקנאות בי שאני בחוץ. אף אחד לא האמין עלי.
 
*
היום התהפכו היוצרות, המקום עבודה נסגר, בזכותי. ניסים פעם היה אומר לי, העולם מתחלק לשניים, יש את הצד של הדופקים ויש את הצד של הנדפקים. המשאלה שלי זה לראות אותו בבית־משפט הולך לבית־סוהר. מבחינתי אני סיימתי את הסיפור שמה.
 
*
הפנטזיה שלי הייתה להחליף לו את המקום. זה ממש כמו אחוזה. להפוך את המקום הזה מבית זונות, לעבודה אחרת. זה חייב להיות סרט עם סוף טוב. שניסים ירד מהפנטהאוז היוקרתי שלו, לדירת שני חדרים ברחוב ו' או ב' באשדוד. אני רוצה שיגיד סליחה טעיתי.
 
*
פתאום גיליתי שאני בהיריון. זה לא היה מתוכנן. חשבתי זה אבוד לי, עשיתי כל־כך הרבה הפלות. והאמת, הבן זוג שלי הוא הכי מקסים בעולם. הכי זורם, ופתאום כזה אני מרגישה שזה סוף. והתחלה אחרת. אני כבר לא שם. אני מקווה שאני לא אצטרך לחזור אבל אני כבר לא שם. מי היה מאמין.
 
*
יש לי בן בבטן. אני מרגישה הקלה. כי לגבר יותר קל בעולם. מבחינת הכול. יותר קל, פחות דאגות נראה לי. לא יאנסו אותו. זה כבר נקודה טובה. בהתחלה חשבתי שזה בת, את יודעת איזה סרטים עברו לי בראש? רק שלא יקרה לה מה שקרה לי.
 
*
ראינו אותו באולטרסאונד וזה נראה דומה. דומה לאבא שלו קצת. אני מפחדת לחשוב על זה, אני לא מאמינה. עוד לא קולטת. כרגע אני מרגישה שאני בבעיה גופנית. זה מה שמרגיש לי. איזשהו מסע גופני שאני צריכה לעבור אבל זהו, מפה עד לראות ילד, אני לא מצליחה לדמיין. ילד. האמת אני לא כל־כך מבינה בילדים. מקווה שזה יזרום בטבעי, שאני לא ארים אותו והוא יתפרק. אני אפילו לא יודעת איך מרימים תינוק. על מה שומרים וגם מה מחממים במטרנה. אני כלום לא יודעת. אבל אני מקווה שהם ילמדו אותי בבית־חולים. הם אמרו לפני שאני יוצאת הביתה יביאו לי דפים.
 
*
אני בכלל לא חושבת שמגיע לי להיות אמא. אני אגיד לך ת'אמת. בחיים לא חשבתי על זה כאופציה אמיתית. אני בכלל לא יודעת איך אמא אמורה להיות. אני אהיה כמו האמא שאני חלמתי שתהיה לי. אני לא אהיה רעה.
 
*
היום אני מסתכלת על הילד שלי ופשוט מקבלת פלאשבקים, כי לי עד גיל שלוש לא היו תשובות, ולא תמונות, כלום. את רק יודעת איפה היית וזהו. את לא יודעת מי טיפל בך. אני חווה איתו עכשיו את כל מה שצריך לחוות, אני כל היום מדברת איתו, כמו תינוקת יחד איתו, אני מחזירה לעצמי משהו. מחזירה לעצמי את כל התחושות שבתינוקות. זה הדבר הכי טוב שיכולתי לחלום עליו.
 
 
שרון רשב"ם פרופ
ציירת וכותבת, למדה עיצוב וציור במכון אבני והתמחתה במהלך השנים ברישום, בציור בשמן ובתחריט. יצירתה הכתובה והפלסטית מתמקדת באספקטים הפיזיים של המציאות, של נופי הארץ, של הגוף האנושי ושל ערכם הנפשי.

שירה גפן (נולדה ב-30 באפריל 1971) היא שחקנית, מחזאית, סופרת ילדים, תסריטאית ובמאית ישראלית.

הופכות את היוצרות שירה גפן (עורכת)
הקדמה / שירה גפן
 
 

"The horse could very well be an angel. A detail of a powerful thing which you need sometimes, when you need to get somewhere״.

זה מה שמרי אמרה, כשעמדה מול שולחן עליו מונחים ציורים של עשרים אמניות שונות. היא התבוננה בעבודות, חשבה קצת, ולבסוף בחרה בציור עם הסוס. היא לא ראתה מימיה סוס. אני לא ראיתי מימי אישה שעוסקת בזנות. ולעולם לא הייתי מנחשת שהאישה בשנות השישים שלה בעלת הפרצוף הילדי, כבר 30 שנה מוכרת את גופה במכון בדרום תל־אביב. היא הרי סבתא לנכדים. גם דליה סבתא לנכדים. היא ציירת. היא זו שציירה את הסוס. הן פחות או יותר באותו הגיל.
 
המפגש הראשון ביניהן היה בעמותת "הופכות את היוצרות", עמותה שהקימה לילך צור בן־משה שמטרתה לסייע לנשים לצאת ממעגל הזנות. מרי ודליה נפגשו דרך ציור. מרי סיפרה לדליה שמעולם לא ראתה סוס, ודליה אמרה שלמשפחתה יש חוות סוסים והיא מוזמנת לבוא אם היא רוצה. מרי לא ידעה מה היא רוצה, היא ויתרה על מערכת הרצייה מזמן. אבל ציור הסוס אפשר לה להעז לחלום.
 
ליוזמת הספר "הופכות את היוצרות" שותפות לימור סגל - מנהלת תחום הטיפול בעמותה, ביני שריד סי - אמנית פלסטית, אוצרת ובעלת גלריה, ואנוכי. המטרה הייתה להוציא לאור את סיפורי הנשים שהצליחו להיחלץ מהמקום הכי נמוך אליו אפשר להגיע, ומתוך הריסות נפש וגוף הרימו ראש והולידו את עצמן מחדש.
בתהליך שנמשך מעל לשנה, נפגשתי בעמותה עם 20 נשים מתוך מאות אשר עוברות תהליך שיקום אישי, מקצועי, מקיף ומוקפד בידי לימור וצוות העמותה הפוגשות אותן כשהן בזנות פעילה ומלוות את תהליך יציאתן המורכב. הקשבתי לסיפור חייהן, הקלטתי ותמללתי את המונולוגים, תוך הקפדה שלא להתערב או לשנות את שפתן.
 
בינתיים ביני רתמה 20 אמניות, שבדיוק כמונו לא היה להן מושג למה הן נכנסות, ולמרות זאת, הסכימו בהתנדבות וברוחב לב להעניק מכישרונן ולצלול פנימה. אחרי השיחה איתי ביני פרשה בפני כל אישה 20 כרטיסיות עליהן מודפסים ציורים של אמניות שונות, וכל אחת בחרה בעבודה שנגעה בה. נקודת המפגש דרך יצירה הבטיחה חיבור נקי, ללא דעות קדומות. לאחר בחירת העבודה, הצמדים של הנשים והאמניות נפגשו מספר פעמים, ולאחר ההיכרות החלו האמניות ליצור עבודה בהשראת סיפורי הנשים, כשהפגישה האחרונה התרחשה בסטודיו האמנית, מול היצירה המוגמרת. אצל הרבה צמדים, במהלך הפגישות, הגבולות שחצצו בין עולמות שונים לאט לאט התפוגגו וחשפו נקודות דמיון משותפות המסתתרות מתחת למעטה הביוגרפיה וההגדרות, וגילו שבכל אחת מאיתנו מצוי אזור מופקר, מוזנח, אבל בכל אחת מאיתנו מצוי גם הכוח לנסות לשנות את גורלה.
 
מרי היא המשתתפת היחידה בפרויקט שעדיין לכודה במעגל הזנות. את מרבית הכסף שהיא מרוויחה היא שולחת למשפחתה באפריקה. המפגש השני בינה לבין דליה היה בחוות הסוסים. מרי בחרה סוס, ליטפה את אפו, וכשעלתה על גבו נמתח על פניה חיוך אינסופי. היא חזרה להיות ילדה. יכולתי לדמיין אותה דוהרת כל הדרך אל ביתה שמעבר לים.
 
אביב
 
שרון רשב״ם פרופ
 
 
עד גיל שלוש הייתי בכלא עם אמא שלי, ואז אימצו אותי, ובעצם שמה זה היה המקום הכי חרא שיכלו לקחת אותי אליו, במקום לשמור עלי, כולם בסוף רק פגעו בי. אני מבינה שהיו אילוצים להוציא אותי מהאמא שלי, אבל הם היו צריכים לבדוק לאן לוקחים אותי, ואף אחד לא שם לב. הבן שלהם היה נוגע בי. מגיל שש עד 16, עד שברחתי. הפער בינינו 10 שנים. משם הדרך הייתה מאוד קצרה לגיהינום.
 
*
ואז הגיעו הסמים. קרסתי, מוסדות, ברדקים, וכמובן העבודה. העדפתי שיפגעו בי במקום אחר במקום בבית. תמיד כשהייתי עובדת הייתי אומרת לעצמי, טוב, עדיף לאכול את זה פה מלאכול את זה בבית. עדיף לקחת את זה מאנשים זרים, לא מאנשים שאמורים להיות קרובים אלי. ככה האישור שלי לחיים האלה התחיל.
 
*
ניסים היה כמו אבא שלי, בתכל'ס הוא הציל אותי, במקום להיות ברחוב הייתי במכון שלו. הייתי עם חברה. לא ידעתי ישר לעבוד, בכלל לא הורדתי בגדים בשנים הראשונות. ממש לקח לי זמן להתבשל שם. הייתי חסרת בית, הייתי אצל חברה ואיתה באתי למשמרת, ניסים מאוד אהב את זה שאני בחורה ישראלית צעירה, הייתי בת 17, התבלבלתי עליו, חשבתי שהוא טוב.
 
*
אצל ניסים בכלל אין חוקים. הוא החוק. יש לך מלך אחד שקוראים לו ניסים, ואת חייבת לציית לו. כי אם לא, הוא ישחק לך עם הכסף. הבנזונה הזה היה משחק בבנות, הוא ידע שהכיס כואב להן, והוא היה שולט בכיס. את יודעת כמה פעמים, ערב חג, מצאתי את עצמי בלי שקל, בגלל המשחקי אגו שלו? אחר־כך הוא ידע להתחנף להחזיר אותי, אבל לפני זה, הוא ידע שזה חג, הוא ידע שזה יכאב לי, הוא ידע שאני לא יעזוב, לא היום, לא מחר.
 
*
כי כמה שהוא בנאדם נאצי, כמה שהוא חרא, המקום שלו היה כמו איזה חממה, כמו איזה בית כזה, כמו מפעל שהכול שלו, ורק הקומה למעלה עובדת. בסופו של דבר לכל אחת יש חדר, יש מזגן בחדר, יש מקרר בסלון, הבנות כבר הופכות להיות לך כמו איזה משפחה כזאת, אתן חיות את זה ביחד. אני אוהבת את השגרה, עם כל החרא אני מוצאת לעצמי את הפינה. אצל ניסים היה לי חדר, חדר 8, אהבתי את הפינה הזאת. זה נשמע אבסורד. כאילו היה לי שם דוש, הייתה לי מיטה שם, היה את הירח, היה את החלון, גם ימים שלא היה לי איפה לגור אז ישנתי שם. ממש התחברתי לחדר הזה.
 
*
קראו לי שם נופר, ופשוט נכנסתי לדמות הזאת. זו הייתה הצגה שמכרתי לכולם. נופר הייתה אחת כזאת שלא רואה, לא אכפת לה מאף אחד. למדתי מהטובות בתחום, ישבתי וראיתי מי באמת שולטת שם ואיך עושים את ההצגה, וזה מה שעשיתי, ניתקתי, עם הרבה סמים. איכשהו שמה האמנתי שזאת אני. כל אחד נולד למקום מסוים, ומשתייך אליו, וזה אני, שם נולדתי. הייתי בטוחה שלהיות זונה כל החיים שלי זה הסה לה וי.
 
*
הבנתי שאין מי שיגן עלי. הגעתי למצב שאני בחדר ואני שותקת, אני עושה כל מה שהלקוח אומר לי, כי אני מפחדת שלא יצא החוצה, שלא יצעק, שלא יגיד משהו, שניסים לא יחזיר לו את הכסף שלי.
 
*
בפעם האחרונה ראיתי בחורה שותתת דם, כמעט מתה. פה הבנתי שזו יכולה להיות אני, כי הלקוח רצה להיכנס איתי, ואיכשהו הרגשתי לא להיכנס איתו, והיא נכנסה איתו בסוף. אם ניסים היה שם בסלון, אני הייתי צריכה להיכנס לשם, כי אי אפשר להגיד לניסים לא. הבחור הזה פוצץ אותה במכות, מזל שלקוח אחר פתח את הדלת. ראיתי אישה, שרועה על הרצפה כולה מדממת. וניסים, לא עניין אותו. פה כבר התחלתי להרגיש שהזמן שלי קצוב, ואני חייבת להתחיל לבנות לי תשתית החוצה כי בסופו של דבר זה יקרה לי.
 
*
קיבלתי טלפון מאיזה מישהי שהייתה פה ב"הופכות את היוצרות". אמרתי, טוב אני לא הולכת לישון, היה לי יום עבודה סבבה, היה לי כסף, לקחתי ספיישל מאשקלון עד לכאן כדי לנסות, לא האמנתי שבאמת ילך, באתי לפה ומאז זה היסטוריה. היום הן מקנאות בי שאני בחוץ. אף אחד לא האמין עלי.
 
*
היום התהפכו היוצרות, המקום עבודה נסגר, בזכותי. ניסים פעם היה אומר לי, העולם מתחלק לשניים, יש את הצד של הדופקים ויש את הצד של הנדפקים. המשאלה שלי זה לראות אותו בבית־משפט הולך לבית־סוהר. מבחינתי אני סיימתי את הסיפור שמה.
 
*
הפנטזיה שלי הייתה להחליף לו את המקום. זה ממש כמו אחוזה. להפוך את המקום הזה מבית זונות, לעבודה אחרת. זה חייב להיות סרט עם סוף טוב. שניסים ירד מהפנטהאוז היוקרתי שלו, לדירת שני חדרים ברחוב ו' או ב' באשדוד. אני רוצה שיגיד סליחה טעיתי.
 
*
פתאום גיליתי שאני בהיריון. זה לא היה מתוכנן. חשבתי זה אבוד לי, עשיתי כל־כך הרבה הפלות. והאמת, הבן זוג שלי הוא הכי מקסים בעולם. הכי זורם, ופתאום כזה אני מרגישה שזה סוף. והתחלה אחרת. אני כבר לא שם. אני מקווה שאני לא אצטרך לחזור אבל אני כבר לא שם. מי היה מאמין.
 
*
יש לי בן בבטן. אני מרגישה הקלה. כי לגבר יותר קל בעולם. מבחינת הכול. יותר קל, פחות דאגות נראה לי. לא יאנסו אותו. זה כבר נקודה טובה. בהתחלה חשבתי שזה בת, את יודעת איזה סרטים עברו לי בראש? רק שלא יקרה לה מה שקרה לי.
 
*
ראינו אותו באולטרסאונד וזה נראה דומה. דומה לאבא שלו קצת. אני מפחדת לחשוב על זה, אני לא מאמינה. עוד לא קולטת. כרגע אני מרגישה שאני בבעיה גופנית. זה מה שמרגיש לי. איזשהו מסע גופני שאני צריכה לעבור אבל זהו, מפה עד לראות ילד, אני לא מצליחה לדמיין. ילד. האמת אני לא כל־כך מבינה בילדים. מקווה שזה יזרום בטבעי, שאני לא ארים אותו והוא יתפרק. אני אפילו לא יודעת איך מרימים תינוק. על מה שומרים וגם מה מחממים במטרנה. אני כלום לא יודעת. אבל אני מקווה שהם ילמדו אותי בבית־חולים. הם אמרו לפני שאני יוצאת הביתה יביאו לי דפים.
 
*
אני בכלל לא חושבת שמגיע לי להיות אמא. אני אגיד לך ת'אמת. בחיים לא חשבתי על זה כאופציה אמיתית. אני בכלל לא יודעת איך אמא אמורה להיות. אני אהיה כמו האמא שאני חלמתי שתהיה לי. אני לא אהיה רעה.
 
*
היום אני מסתכלת על הילד שלי ופשוט מקבלת פלאשבקים, כי לי עד גיל שלוש לא היו תשובות, ולא תמונות, כלום. את רק יודעת איפה היית וזהו. את לא יודעת מי טיפל בך. אני חווה איתו עכשיו את כל מה שצריך לחוות, אני כל היום מדברת איתו, כמו תינוקת יחד איתו, אני מחזירה לעצמי משהו. מחזירה לעצמי את כל התחושות שבתינוקות. זה הדבר הכי טוב שיכולתי לחלום עליו.
 
 
שרון רשב"ם פרופ
ציירת וכותבת, למדה עיצוב וציור במכון אבני והתמחתה במהלך השנים ברישום, בציור בשמן ובתחריט. יצירתה הכתובה והפלסטית מתמקדת באספקטים הפיזיים של המציאות, של נופי הארץ, של הגוף האנושי ושל ערכם הנפשי.