אתחלתא

בצעירותי, כשהייתי רב עם ילד מהכיתה ומגיע הביתה כועס, אבי היה מזכיר לי את דברי הרמב״ם, ״יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים״. לא תמיד צריך להגיב, לא תמיד צריך להיות אגרסיבי. המשפט הזה חביב מאוד על אבי, ושמעתי אותו באופן תדיר. פעם אמר לי אבא בבדיחות, ״המשפט הזה יהפוך אותך ליהודי טוב מאוד, אבל לישראלי לא משהו״.

הסתירה הזאת, העובדה שאותן מידות המאפיינות את היהודי הטוב נחשבות מידות ״לא טובות״ לאזרח הישראלי - עומדת במוקד הספר הזה. ברצוני לברר לעומק מידות יהודיות אלה, ולבחון את נקודות ההשקה שלהן עם המידות הנדרשות מאזרח טוב בכלל ומאזרח ישראלי טוב בפרט.

המאבק בין העולם הדתי לעולם האזרחי אינו מאבק חדש, ורבות נכתב עליו. מאבק זה גם אינו ייחודי למדינת ישראל. כתיבה ענפה של אנשי דת במדינות רבות בעולם הוקדשה ומוקדשת לנושא. בעבר כתבו על כך גם אנשי הלכה יהודים. עם זאת, נדמה שבעשורים האחרונים מעט מאוד נכתב בנושא מזווית יהודית-דתית בהקשר ישראלי. התוצאות של הזנחת העיסוק בתחום הרות גורל, הן מבחינה דתית והן מבחינה לאומית. בהיעדר כתיבה וליבון, מידות דתיות ומידות לאומיות מתערבבות זו בזו. דתיים וחילונים רבים חושבים שאדם דתי הוא אדם לאומני. להבנתי אין דבר רחוק יותר מן האמת.

הצורך שלי לכתוב על הנושא איננו אקדמי. זכות נפלה בחלקי שבעשורים האחרונים יכולתי להקדיש את חיי המקצועיים לפרויקטים פוליטיים הנוגעים לשליטת ישראל בשטחים ולאי-שוויון בין יהודים לערבים בתוך גבולות המדינה. הנחות המוצא המוסריות שלי, המניעות אותי לפעולה פוליטית, נטועות בחינוך הדתי שקיבלתי. הדרישה העצמית לענות, במחשבה ובפועל, על שאלות היסוד ״מדוע לעשות טוב״ ו״מהו הטוב שצריך לעשות״ מחזירה אותי תמיד לבית המדרש. הדבר טבעי בעיניי. אלא שלא פעם הכיפה שעל ראשי מעלה תהיות אצל פעילים אחרים. ״כיצד אתה יכול להתמודד עם הפער שבין הכיפה שלראשך לעמדותיך הפוליטיות?״ שאלה זו, באופן מצער, נשאלת יותר ויותר גם על ידי אנשים דתיים. שוב ושוב אני נדרש להסביר שאין פער בכלל, ושהמיקום הפוליטי שלי הוא פועל יוצא של הערכים הדתיים שעליהם גדלתי. הפער נמצא במקום אחר, ונוגע למתח שבין השימוש בכוח ובין החינוך הדתי. ספר זה הוא ניסיון למלא את הפער האמור.

פרק 1 זכירה

״ויאמר ה' אל משה, כתוב זאת זיכרון בספר ושים באוזני יהושע". הזהיר הקדוש ברוך הוא למשה, שהיה רבן של ישראל, על הכתיבה. כי זהו תועלת גדול לזיכרון. ואם למשה רבנו הזהיר הקדוש ברוך הוא - קל וחומר לשאר בני אדם, שצריכין להרהר תמיד במעשים ולפשפש בהם שמא חטאו, אזי ייכתב חטאו, שיהיה לו לזיכרון לתקן את החטא, או אם ימצא באיזה ספר דבר תיקון לחטאיו - ירשם על נייר מיוחד מיד, כדי שיוכל לתקן בלי עיכוב מאי דאפשר לו.¹

— צבי הירש קאיידנובר, ספר קו הישר (פולין, המאה השבע־עשרה)

פרולוג

זה קרה בשנת אלפיים, את התאריך המדויק איני זוכר. אני זוכר שזה היה לפני פורים, ואני זוכר את הציוד שלבשתי ושסחבתי. נשאתי עלי ערימה גדולה של מלבושים וחפצים: מגפיים, חולצה ומכנסיים, אפוד־קרב, נשק מאובזר בהתקנים לראיית לילה, מכשיר קשר קטן שתמיד היה נופל לי מכיס באפוד שכונה ״פאוץ'־שקם״, מחסניות, מימיות, חרמונית, שקיות חימום, גרביים תרמיים, קצת ממתקים בתוך האפוד כדי להעביר את הזמן ובעיקר כדי לנחם את עצמי על הריחוק מהבית.

שירתי כקצין בגולני, והוצבנו בכפר סאלם בשומרון. לפני שהגענו לקו, מפקד הגזרה הזהיר אותנו שמדובר ב״קן צרעות של מחבלים״. מפקד הגזרה השווה את הר עיבל - אותו הר מיתי שעליו יהושע כתב את משנת תורת משה בסוף כיבושיו - לבופור בלבנון. ההשוואה לבופור הייתה אמורה להמחיש לנו, לוחמים שלא מזמן לחמו בצפון הרחוק, את הסכנה. הר עיבל תמיד היה באופק מעלינו, תזכורת לכך שאנחנו באזור מלחמה מאיים, עמוס בסמלים מסורתיים שרוּקנוּ מתוכן כדי שיהיה מקום לאיומים היום־יומיים: ״צלפים בשיא גובה״, ״מטענים לצד הכביש״ ו״חוליות טרור״. ״בתוך הכפר הזה״, אמר מפקד הגזרה, ״אם אתה לא נזהר, אתה מת. זה נראה כמו כפר רגיל אבל יש צלפים בכל מקום״. משימתנו הייתה לשמור על כביש שהוביל לאלון מורה, המקום שבו אברהם עבר ובנה מזבח לאחר שעזב את חרן בעקבות הוראת ה'. תפקידנו היה פרוזאי בהרבה, לוודא שחקלאים פלסטינים לא עוברים את הכביש ושפלסטינים לא מניחים מטענים על הכביש. הכביש חצץ בין הכפר לאדמותיו, כך שתושבי הכפר היו מנסים לחצות עם עדריהם את הכביש באופן יום־יומי. היינו בתחילת אינתיפאדה אלימה שלא הבנו ושבאותו זמן התאפיינה בפיגועים על הכבישים. הכביש היה מועד למטעני חבלה ולירי, עלינו או על אזרחים ישראלים שבאו לממש את הבטחת ה' לאברהם.

כדי לצפות על הכביש השתלטנו על בית בפאתי הכפר והצבנו חיילים בחלונות. כוח נוסף היה בכוננות, כדי לצאת לעבר כל רועה או מחבל שיתקרב לכביש. הבית היה שייך למשפחה פלסטינית שאיתרע מזלה וביתה ניצב במיקום שהתאים למשימה שלנו. המבנה נהפך לבסיס הארעי החדש שלנו. המשפחה מצידה עברה לגור בבית הסמוך, כמה מטרים מאיתנו. אני זוכר שבמשפחה היו כמה דורות - סבתא, זוג הורים וילדים - אבל איני זוכר כמה הם היו ובני כמה הם היו. אני זוכר שיחה קצרה עם אבי על השאלה ההלכתית אם אפשר להוציא אנשים מביתם בכוח לצורכי פיקוח נפש.

אמנם גרתי ב״קן צרעות מסוכן״, אבל הייתי קצין צעיר, עייף ומבולבל. ידעתי שכנראה לא אהיה מפקד גיבור כמו ארז גרשטיין, הגולנצ'יק האגדי שנהרג שנה לפני כן בדרום לבנון, ושמה שמוטל עלי, כמו על חייליי, הוא לעשות את עבודתי ולקוות שהזמן יעבור מהר. בתקופה הזו הייתי, ככל שאני זוכר, די כבוי. לא קראתי יותר מדי ולא חשבתי יותר מדי. עברה רק שנה מאז שעזבתי את הישיבה שלי, אבל חיי הישיבה נראו לי רחוקים מאוד. במהלך השירות דיברתי לפעמים עם רבנים מהישיבה, בעיקר ברגעים קשים. אבל השיחות נסובו בדרך־כלל עלי, על המציאות הצבאית סביבי ועל כמה זמן אוכל לשרוד שם לפני שאבקש העברה ליחידה אחרת. על תורה לא דיברנו. רדפתי אחרי משימות יום־יומיות, ובאנרגיה שהייתה לי השתמשתי כדי לוודא שהחיילים שלי מבצעים את המשימות שלהם ולא בורחים בעצמם הביתה. פעם חייל שלי עלה על אוטובוס ועזב. מיהרתי בעקבותיו, מדבר על ליבו ומנסה לשכנעו לחזור, עד שהגענו להתנחלות אריאל. חזרנו מובסים יחד למוצב.

השגרה הזו לא נמשכה זמן רב, אולי כמה חודשים, אבל היא זכורה לי כמו נצח. לא זיהיתי את עצמי בחודשים האלה, הייתי עייף כל הזמן. גרנו שבועות רצופים בבית הזה, הסרחתי מחוסר אכפתיות ומכוננות תמידית. ישנתי בשק שינה פתוח בלי להסיר את הנעליים הגבוהות, למקרה שיקפיצו אותי כדי להתמודד עם מחבלים על ״הציר״ - כך קראנו לכביש. בפועל הוקפצתי כדי לנהל מאבק יום־יומי נגד החקלאים הפלסטינים שניסו להגיע לאדמותיהם.

כלפי חוץ, הכול התנהל כשורה. הייתי חייל טוב, גם אם מהורהר. ביצעתי את המשימות שהוטלו עלי על הצד הטוב ביותר. השתדלתי להתנהל בהומניות ובאסרטיביות. אלו היו ימים אלימים. חמישה מפקדים מהמחזור שלי בקורס הקצינים נהרגו בתקופה הזו, בגזרות שונות ובאירועים שונים. היו פיגועים קרוב לביתי בירושלים ובערים אחרות בישראל. גם אנחנו ירינו לא מעט. שלטנו בחייהם ובתנועותיהם של פלסטינים רבים. אני לא חושב שהרמתי את קולי לעיתים קרובות, לא על הפלסטינים שתחת שליטתי ולא על החיילים שתחת פיקודי. אני מניח שהיו אלפי חיילים וקצינים כמוני באותו רגע בגזרות שונות. המצב שבו מצאתי את עצמי, כמו הלך רוחי וההתנהלות שלי, לא היו יוצאי דופן.

יום אחד יצאתי לחצר הבית ששימש לנו מחנה. הייתי צריך להטיל את מימיי, ועם כל הכבוד ל"קן הצרעות" שהוא הכפר, בבית שישנו בו לא היו שירותים מתפקדים. כל חייל יודע שאין פחד או סכנה שהשגרה לא יכולה לנצח. הייתי צריך להשתין, והעשב בחוץ היה יותר מזמין מהשירותים המקולקלים שבפנים. הפשלתי את מכנסיי. כשהישרתי מבט מולי, ראיתי את האישה המבוגרת שאת ביתה לקחנו וכעת התגוררה בבית שלידנו. ראיתי אותה וראיתי שהיא ראתה אותי. חמישה מטרים הפרידו בינינו, לא יותר. פתאום היא הייתה מולי, קיימת, ואני הייתי עירום. לא עשיתי זאת בכוונה, פשוט לא ראיתי אותה.

היא הסתכלה עלי. במבטה לא הייתה מבוכה, אלא בוז וגועל. גסות הרוח שלי לא הביכה אותה. ובעצם, למה שהגסות הזו תביך אותה? אני גרתי בביתה בניגוד לרצונה. לקחתי את ביתה בכוח. עכשיו, עומד חשוף מולה, הייתי פרא אדם. הגעלתי אותה. בצבא תמיד הסתובבתי עם כיפה על הראש וגם באותו רגע הכיפה הייתה על ראשי. האישה לא ראתה את הכיפה - הקסדה הסתירה אותה - אבל אני ידעתי שהכיפה שם. אמנם העבירה לא נעשתה במזיד, אך היה עלי לראות את האישה, לשים לב לנוכחותה לפני שהפשלתי את מכנסיי. אם יש רגע אחד בחיי שבו ידעתי בבת־אחת, בחדות ובבהירות, שאני מחלל את השם, זה היה הרגע. אמנם המשכתי לשרת בצבא עוד כשנה וחצי אחר־כך, ולעיתים קרובות הייתי קהה חושים, אך ברגע המסוים הזה - כאשר נגליתי בשפלותי, מרוכז בעצמי לעיניה של האישה שסילקתי מביתה - אני יודע בוודאות שחיללתי את שמו. לא הייתי מבין את משמעותו של הרגע הזה ללא זיכרון המסורת. אבל הזיכרון היה חלש מדי, וההבנה באה לאחר מעשה.

המכתב, חלק א'

— מחנה עולים חיפה, סוף שנת 1949 —

שמחה,

…לילה. הספינה מחליקה לאיטה על מראת הים אל ארץ ישראל. הכול איטי מדי. מתברר שהקפיטן מתמהמה כדי להכניס את הספינה, שנושאת 1,700 יהודים, אל הנמל עם אור היום. הנה - האור מתחיל לעלות. ויהי אור. לנגד עינינו מתגלה במלוא הודה תקוותם של 72 דורות, הרי ציון. אני עומד כמו מרותק למעקה הספינה המתקרבת אל הנמל. המתח מגיע לשיאו. העיניים, הלב, המהות כולה מקופלת בתוך הגילוי הגדול. אני רועד כולי. הלב דופק מהר. אני נועץ את העיניים בהרים הגדולים הערומים מולנו. הרי הם מקבלי הפנים הראשונים שלנו. באופן ניסי אני רואה שם איש אפור זקן עם מקל ארוך הולך עם אשתו הזקנה. הם צועדים לאט במעלה ההר, משוחחים ביניהם בעניין ארצי. מי זה יכול להיות? אני מסתכל טוב־טוב. אוי! זה הרי סבא אברהם הזקן שלנו עם שרה. הם הולכים לגרר, היכן שנמצא אבימלך מלך פלשתים. אברהם מבקש מאשתו שרה ״אמרי נא אחותי את למען ייטב לי עבורך וחיתה נפשי בגללך״. הרי הסיפור מהתורה התרחש על האדמה שעיניי רואות.

אני מאמץ את עיניי ורואה תמונה שנייה, מופלאה עוד יותר. מחנה של ילדים קטנים מושכים צאן מסוגים שונים, ״עקודים נקודים וברודים״. צאן רב המונהג על ידי עבדים ושפחות. את המחנה מוביל האב הקדום שלנו. הולכים צעד אחר צעד. אני דוחף את עצמי חזק אל מעקה הספינה כדי להסתכל היטב.

[...]

הנה את אמא ציון היקרה! האמא של העבר שלנו, האמא של ההווה שלנו והאמא של העתיד שלנו. אתה רואה את האמא היקרה. לא גורדי שחקים של האישה הצעירה באמריקה, אלא מעין סבתא זקנה מתוקה עם ידיים מקומטות, רזות, שהתייבשו מאלפיים שנות געגועים לילדים שטיטוס הרשע גירש. כך את נראית עכשיו, כשילדייך מתקבצים כמו הציפורים מארבע קצוות תבל. את עומדת, אמא, ידיים רזות אמהיות עם כוח של צעירים ועם חיוניות. כל ספינה וכל מטוס מביאים אלייך ילדים, ואת מחבקת אותם בידייך ובשמחה גדולה קוראת - ״ילדים שלי, ילדים שלי, כל אחד מכם. אתם רואים שוב את העם ואת הארץ המשוחררת שלכם״.

כאן הגיעו הפנטזיות שלי למדרגה הגבוהה ביותר. הגעתי לדמעות. לא הצלחתי לעצור את הדמעות בעיניים. נתתי להן לזלוג לתוך הים. מכל מיני מקורות הגיעו הדמעות הללו. בעיקר משמחה של ״ושבו בנים לגבולם״, אבל גם מעצב על האפר של אבא, אמא, אחינו ואחיותינו השרופים. מהאפר שלהם שהרוח נשאה, אולי לא רחוק מהספינה, אי שם, מי יודע איפה.

[...]

לקראת שש בבוקר הגיעה הספינה לנמל חיפה. מסביבנו רעש ומהומה מכל מיני ספינות גדולות וקטנות וגדולות עוד יותר - כמו גושים ענקיים. את הספינות מנהלים רבי חובל יהודים כמו שמשון הגיבור. אני עומד בעיניים מסוממות ומסתכל על האנשים הגדולים, איך הכול מתרחש כל כך מהר. נס שקרה לנו בזמן כל כך קצר, אחרי טרבלינקה, אחרי אושוויץ ואחרי אקסודוס, כשאוניות המשמר הבריטיות היו מקיפות את האוניות ולא נותנות להן לעבור, ועכשיו… עכשיו הפוך.

(נכתב על ידי סבי, יחיאל מיכאל בכר, עם עלייתו לארץ ישראל ב-1949. מיידיש: יעל לוי)

איך להיות יהודי במדינת ישראל

בשנים האחרונות אני טרוד בשאלה "איך להיות יהודי בישראל?". לכאורה, טרדה מוזרה ושאלה קלה. הרי ישראל היא "מדינת היהודים", ועל פי רבים היא גם "המדינה היהודית". כדי להיות יהודי בישראל צריך רק להיות יהודי שחי כאן, בישראל. רוב האזרחים כאן יהודים. החיים הציבוריים עמוסים בסמלים יהודיים, פרשנויות שונות לאתיקה ציבורית יהודית ודמויות יהודיות. המדינה כל כך "יהודית", שבשנים האחרונות מתנהלים ויכוחים קשים על ״עודף״ היהדות במרחב הציבורי במדינה ועל כפיית הדת היהודית על אלו שאינם דתיים. נדמה שבישראל היהדות רודפת אותך גם כשאתה מנסה להתנתק ממנה.

ואף על פי כן, אני טרוד ונבוך. איני רוצה להיות יהודי מתוך אוטומטיוּת. אני רוצה להיות יהודי באופן פעיל, יהודי טוב. אני עוצם את עיניי ומנסה להעלות בעיני רוחי את דמות היהודי שאני שואף להיות. אני רואה אדם עם מחויבות לאמת אלוהית, אדם עדין, מהורהר, רחמן, נרתע מאלימות, אוהב אדם. אני מדמיין אדם מלומד, קשוב, סקרן ואוהב ספר. אני מסתכל באדם מאמין.

אך היהודי המאמין שאני רואה לנגד עיניי שייך לזמן אחר ולמקום אחר וחי בנסיבות פוליטיות שונות לחלוטין. הוא יהודי מהעבר הקדם־ישראלי, יהודי שאינו מוצא את זהותו במושגים ״גאווה לאומית״ ו״ריבונות״ אלא במושגים כגון ״ענווה״ ו״רחמנות״. כאן מתגנבת אלי המבוכה: מה הקשר בין אמונה יהודית ואתיקה יהודית לכוח פוליטי? האם היהודי בדמיוני רחמן ואוהב צדק בזכות אמונתו או בגלל היעדר כוחו? האם מתוקף היותי ישראלי לעולם לא אוכל להיות כמוהו, ואני נידון להיות יהודי מסוג אחר?

כשאני פוקח את עיניי המבוכה מתחלפת בעצב עמוק. סביבי אני רואה יהודים רבים המתגאים ביהדותם, אבל איני רוצה להיות כמוהם. הם שונים בתכלית מדמות היהודי המשמשת לי דוגמה. הם רודפי כוח ואינם מהססים לרגע בניסיון להשיגו. הם אוהבים את שדה הקרב ומתרגשים ממנו.

אני חי בישראל, אוהב לחיות בישראל ומרגיש אחריות לסביבתי כאן. איני רוצה להתכחש לקיומי כאן, לקיום של יהודים אחרים כאן ולכוח הרב שהעם שלי צבר בעשורים האחרונים. אבל איני רוצה להתכחש למסורת המוסרית החומלת של עמי. אני כועס משום שכוחה של המדינה אמור היה לשרת את היהודים ואת דרך חייהם, ותחת זאת היהודים התמסרו לכוח ונצבעו בצבעיו. יהודי חסר כוח אומר, ״מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום״. יהודי בעל כוח מכריז, ״צריך להראות לערבים שבעל הבית השתגע. צריך להיכנס בהם״. אני טרוד משום שהיהדות הישראלית מצווה עלי לבוז לרחמנות. אני אבוד בין היהדות של סבי וסבתי, שעם ערכיה אני מזדהה, ליהדות הכוח הישראלית - שכלפיה אני חש ניכור גובר והולך.

״שמור נפשך מאוד פן תשכח״

כוח מציב אתגרים מוסריים. אדם בעל כוח עלול לנצל את כוחו לרעה, לפגוע באחרים בלי לשים לב או לראות בעוצמה שניתנה בידיו סימן לעליונותו על אחרים. אבל עבור אדם דתי, הכוח מסוכן במובן נוסף. הכוח והיתרונות שהוא מביא עמו עלולים להסיח את דעתו של האדם הדתי מהמסורת שבה דבק כשהיה חסר אונים. הכוח עלול להוביל לשכחה, והשכחה היא האויב של המסורתיות.

אנחנו מצווים לזכור. אנחנו קוראים בספר דברים (ד, ט) שהקב״ה מזהיר את בני ישראל ערב כניסתם לארץ ישראל: ״רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ״. שכחת אלוהים מובילה להשתעבדות לעבודה זרה. אך היכולת לזכור את אלוהי המדבר מחייבת מגע.

סבי הגיע למדינת ישראל ב-1949 כחלק מ״שארית הפליטה״, מיעוט קטן מאוד של יהדות פולין ששרד את השואה והגיע לארץ אחריה, בעיקר ממחנות פליטים. המכתב המצוטט לעיל נכתב שלושה שבועות לאחר שהגיע סבי ארצה, מלא תקווה לחיים דתיים חדשים.

למרות שמחתו הרבה על עלייתו, עולם הדימויים של סבי היה של יהודי פולני. כשהביט לעבר גבעות הכרמל, הוא לא דמיין אנשי צבא גיבורים. הוא גם לא דמיין את המנהיג יהושע או את דוד המלך. הוא ראה לנגד עיניו את אבותיו הזקנים, מקלות הליכה בידיהם, מתהלכים עם ילדיהם. הארץ לא הייתה אישה צעירה, אלא אמא זקנה. ההגעה לישראל הייתה עבורו חזרה הביתה. ״הבית״ היה עבורו שילוב של חייו בעיירה יהודית בפולין עם דימויים מהמסורת שהתקשרו לאדמת ציון.

סבי ואני גדלנו במקומות ובזמנים שונים. איני יכול להיות ״גלותי״ גם אם ארצה בכך - ואיני רוצה בכך. גדלתי בישראל, וזו עובדה מוגמרת. אני אוהב לחיות במדינת ישראל והיא ביתי. אני מדבר בשפה העברית עם ילדיי ועם חבריי. אין מדובר בדבר של מה בכך. בזכותה אני גם קשור יותר לעבר. אני קורא טקסטים שנכתבו בעברית לפני מאות שנים בקלות רבה יותר מסביי וסבתותיי, שעברית לא הייתה השפה שבה דיברו. הגיאוגרפיה הישראלית מאפשרת לי להבין את לוח השנה היהודי ולקיים מצוות שתלויות בארץ.

מדינת ישראל מגדירה את מצבה כמצב חירום מתמשך ורואה בעצמה מדינה המצויה במגננה תמידית, אך במציאות אנחנו חזקים מאוד. המדינה שלנו מחזיקה בנשק גרעיני ובאחד מהצבאות החזקים בעולם. למרות שטחה הקטן יחסית, מדינת ישראל שייכת לארגון המדינות המפותחות. היא סוחרת עם רוב מדינות העולם. אני אדם ריבון במדינה ריבונית. יש לי כוח של אדם החי במדינה ריבונית, וזו זכות שאינה מובנת מאליה. הכוח שמעניק לי ביטחון הוא חרב פיפיות. הביטויים הקשים ביותר כלפי ערבים הגרים איתנו, ובראשם השליטה המתמשכת על מיליוני פלסטינים, וכן המעמד המועדף שלי כאזרח יהודי, מתאפשרים בין היתר בחסות הצדקות ״יהודיות״ - לאומיות ודתיות כאחד.

בן־גוריון וסבא מיכאל

אני זוכר את סבי ואת המסורת שליוותה אותו כשירד מהאונייה בנמל חיפה. אני בוחר לזכור אותו. אני בוחר לזכור ומתוך כך לחזק את נוכחותו של עולם דתי שנעלם מהשיח הציבורי הישראלי. המסורתיות היהודית לא נעלמה במקרה. תורתו המסורתית של סבי ושל אחרים ייצגה עבור הנהגת הציונים בישראל את הסדר הישן שבו מרדו.

במאמרו ״מדינת ישראל ועתידו של העם״ כתב דוד בן־גוריון:

אילו נשאל יהודי בר אוריין לפני מאתיים שנה - מה זה יהודי, היה עונה בפשטות ובביטחון פנימי: יהודי הוא מזרעו של אברהם אבינו, שומר מצוות ומייחל לבוא המשיח. ותשובה זו הייתה מניחה דעתו של כל יהודי באשר הוא. תשובה זו לא תניח עכשיו דעתו של חלק גדול מעמנו, ואולי הרוב. מאז האמנציפציה והשתחררות המחשבה האנושית מכבלי המסורת, חדלה הדת להיות הכוח המלכד והמאחד והשליט בקרב חטיבות רבות וגדולות של העם היהודי; גם הזיקה לאומה היהודית אינה עכשיו נחלת כל היהודים; ולא רבים היהודים בימינו המייחלים לבוא המשיח.²

בן־גוריון שרטט ציר התפתחות לעם היהודי: פעם, טען, היו יהודים מסורתיים פשוטים ובטוחים באמונתם. הם שמרו מצוות והתפללו לבואו של המשיח. יהודים מסורתיים אלה שייכים לעבר. לאחר תהפוכות פנימיות וחיצוניות קמו יהודים חדשים. בן־גוריון ראה בעצמו מנהיג של הגרסה העכשווית והמתקדמת של היהדות החדשה. היהודי החדש על פי בן־גוריון הוא היהודי החלוצי, זה שאינו מחכה למשיח אלא מביא את הגאולה בעצמו, משוחרר מכבלי הדת הישנה.

ראיית העולם הזו, המפרידה בין יהודים של העבר ליהודים של העתיד, בין יהודים ישנים של הגלות ליהודים חדשים של הציונות והגאולה, לא התיישבה עם עצם קיומו של סבי: יהודי ישן בזמן החדש. סבא מיכאל היה יהודי של ״לפני מאתיים שנה״, ואף על פי כן הוא חי בזמנו של בן־גוריון. זהותו כיהודי מסורתי לא נגעה רק לחייו הפרטיים; הוא ראה בהגעתו ארצה מימוש של חזון מסורתי, חזרה לבית שלא השתנה במשך אלפי שנים. ארץ ישראל הייתה סבתא זקנה ומתוקה המתגעגעת לבניה ולבנותיה, והעלייה לישראל המשיכה את הרצף המסורתי ולא התריסה נגד מסורת העבר. סבי לא רצה לשכוח את עברו ולהתנתק ממנו, ולא בז לדמויות היהודים מהעבר.

כמו סבי היו מאות אלפי יהודיות ויהודים שהגיעו לישראל ממזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. התשובה שלהם לשאלה "מה זה יהודי?" הייתה התשובה ה״קדם־מודרנית״ שבן־גוריון ראה בה נחלת העבר: יהודי הוא מזרעו של אברהם אבינו, שומר מצוות המייחל לבוא המשיח. תלמידי אברהם אבינו, אנחנו למדים ממסכת אבות (ה, יט), ניחנים ב״עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה״. את המידות האלה פירש הרמב״ם כ״עין טובה היא ההסתפקות, ונפש שפלה היא הזהירות, ורוח נמוכה היא הענווה״.3

כאשר עמד סבי על סיפון הספינה בכניסה לנמל חיפה, מביט אל הרי הכרמל וחושב על האיחוד המתקרב שלו עם האבות התנ"כיים, על החורבן שנשאר מאחוריו ועל מימוש חלום בן שבעים ושניים דורות, האמין בן־גוריון שחלומו של סבי התפוגג. בן־גוריון האמין שזהותו של היהודי המסורתי נידונה להימחק ולהתחלף בזהות ישראלית־יהודית צעירה, מרדנית וחדשה. זו הייתה התפיסה השלטת במדינה הצעירה, והיא שולטת בחיינו עד היום.

זניחת החלוציות ושכחת העבר

יותר משבעים שנה עברו מאז הקמת המדינה ועליית סבי ארצה. תמורות רבות עבר דגם היהודי האידיאלי מאז חזונו של בןגוריון, ומזה תקופה אינו החלוץ החילוני דווקא. כיום דווקא הציונות החילונית נראית בעיני רבים שריד לא רלוונטי מעולם ישן. לפני שבעים שנה היהודים הדתיים ממזרח אירופה והתימנים במחנות העולים ובמעברות מחו על ניסיונה של מערכת החינוך הישראלית לחלן את ילדיהם - ואילו כיום אלו חילונים, יורשיו של בן־גוריון, שחשים תחת מתקפה דתית במערכות החינוך ובמרחב הציבורי.

המתקפה על הזהות החילונית הבן־גוריונית מגיעה מקרב החברה החילונית עצמה. זה כמה עשורים אנו רואים חיפוש חילוני אחר זהות יהודית. בתי מדרש חילוניים נפתחים לשם התחדשות יהודית, וערכים וסמלים נעשו מטבע עובר לסוחר במערכת הפוליטית. גבולות הישראליות החילונית נמתחים, ואיתם משתנה גם משמעותה של היהדות הישראלית.

אולם התחדשות הציונות החילונית והערעור על המודל הבן־גוריוני אינם מסמנים פנייה לעולם המסורתי של סבי. עולם ההתחדשות היהודית, כשמו כן הוא; מוביליו מבקשים ליצור יהדות ישראלית חדשה ולא להעיר את המסורת מרבצה. אך לא רק זרמי ההתחדשות היהודית מפנים את מבטם הלאה מן המסורת הדתית, אלא גם - ואולי בעיקר - הציונות הדתית, שיצרה מערכת אתית דתית שמתכחשת לעברה. אמנם הציונים הדתיים מקיימים סדר יום הלכתי, אך הם גם מקדשים כוח וריבונות, רואים ברחמים חולשה ובזים ליהדות ה"גלותית״. באופן מעט אירוני, דווקא הציונות הדתית הולכת בעקבות בן־גוריון ורואה ביהדות מזרח אירופה יהדות חסרת כוח, פסיבית ונטולת חיים. בניגוד ליהדות המסורתית, הציונות הדתית מטפחת יהדות אקטיבית ואגרסיבית. היא משתמשת בכוחה הפוליטי לשם כפיית עמדותיה וערכיה על יהודים לא מאמינים ועל אלו שאמונותיהם שונות משלה; היא כופה את נוכחותה ואת ריבונותה על התושבים הערבים ורואה בהם אורחים החיים כאן בחסדה.

האם כוחה של מדינת ישראל חיסל את המוסר היהודי?

הצד השווה בין הציוני הדתי והציוני החילוני: שניהם סבורים שצריך להתקדם מעבר לעולמו הדתי־המוסרי של סבי, הלאה מן העבר הגלותי. שניהם רוצים יהדות חדשה, ישראלית. שניהם רוצים יהדות שמושתתת על כוח המדינה ומבססת את כוח המדינה.

הסכנה הדתית היא לחשוב שהם צודקים, שאולי חלף זמנה של יהדות העבר; שלי, כיהודי שחי בישראל, אין גישה אל עולמו של סבי. קל לטעון שהיהדות המסורתית נוצרה על ידי אנשים שהיו מיעוט בארצות שבהן חיו, ואשר שפתם הייתה שפת מיעוט. הארגון הפוליטי־הקהילתי שלהם שיקף מצב זה. זו הייתה יהדות נטולת כוח פוליטי מרכזי שהתעצבה בקהילות מפוזרות תחת שלטונות שונים. משום כך המחשבה הלאומית של היהדות המסורתית היא של מיעוט חסר כוח פוליטי ממשי, ולכן היא אינה רלוונטית עוד.

יש קשר הדוק ובלתי ניתן לפירוד בין הסיפור הלאומי שלנו, לסיפור הדתי שלנו ולסיפור הפוליטי שלנו. הסיפור שארגן והסדיר את משמעות החיים של הקהילות היהודיות המסורתיות, הסיפור שארגן את עולמו הדתי של סבי, נוצר בקהילות חסרות ריבונות והתאים להן. הסיפור שמארגן את חיי הוא סיפור אחר. האם צודקים אלו שדורשים יהדות חדשה? אלו הטוענים שהריבונות היהודית שומטת את הקרקע שעליה נוסדה היהדות המסורתית, ושאי־אפשר להתכחש לה בלי להתכחש למציאות חיינו?

לא הכרתי את סבי; סבא מיכאל נפטר שבועיים לפני שהוריי התחתנו. כמקובל במסורת היהודית, אני קרוי על שמו - יחיאל מיכאל. על דמותו ועולמו למדתי בעיקר מכתביו ומסיפוריה של אמי.

כשסבי כתב את המכתב שלעיל הוא היה בערך בגילי כיום, בשנות הארבעים לחייו. כשעלה לישראל עם אשתו, סבתי, היו להם שלושה ילדים קטנים - כמוני היום. כל זה היה לפני שבעים שנה בסך הכול.

מציאות חיי כאזרח ישראלי עומדת ביני לבין עולמו של סבי. איני יכול לאמץ את תנאי החיים של יהדות העבר, אך אני מאמין שעלי לנסות להבין אותה ושאני מחויב לזכור אותה. ללא הזיכרון של אותה האתיקה, יהיה קשה לחקותה.

זכירה כפעולה מוסרית

יהודים צריכים להתנהג באופן אתי משום שהם יהודים. קביעת יסוד זו עומדת במרכז ציר עיקרי במסורת היהודית. ספרות ענפה של דרשות וספרי הדרכה רואה באתיקה של היהודי חלק עיקרי מן הדרישה לחיים יהודיים ראויים.

לפי מסורת זו, תלמיד חכם מחויב לא רק לקיום מצוות אלא גם להתנהלות אתית. לדוגמה, בהלכה הראשונה במסכת דרך ארץ זוטא (פרק א, א) נאמר: ״דרכן של תלמידי חכמים: עניו ושפל רוח, זריז, ממולא, עלוב ואהוב לכל אדם, שפל לאנשי ביתו, ירא חטא ודורש את האדם לפי מעשיו. ואומר: כל מה שיש בעולם הזה אין לי חפץ בו לפי שאין העולם הזה שלי״.

במשך הדורות בחנו בעלי המוסר מהן מידות טובות ומהן מידות רעות על פי מודלים מן העבר היהודי. אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך וירמיהו, רבי עקיבא, הלל ורבי נחוניה בן הקנה, חסידים ורבנים, אבות ואמהות - ההתבוננות במעשיהם הייתה מן הדרכים המרכזיות להבנה כיצד על יהודי להתנהג, כמו שכתוב: ״שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך״ (משלי א, ח).

ודאי שהנסיבות ההיסטוריות השתנו, אך הן השתנו פעמים רבות בעבר. כפי שחסיד שחי בגרמניה במאה השתים־עשרה בחן את התנהגותו של ירמיהו, ומקובל במאה השבע־עשרה בצפת למד מחזרתו בתשובה של דוד המלך, כך מוטלת גם על יהודי־ישראלי החובה לבחון את התנהגותם של יהודי הגלות ולחקותה. נכון שנסיבות החיים משתנות, אך אין פירוש הדבר מחיקת המסורת אלא עדכונה והתאמתה.

אלוהים ללא מדינה

לפני עידן הריבונות היהודית הישראלית, העוגן של האומה היהודית לא היה ריבונות טריטוריאלית או כוח צבאי. היהודי המסורתי ראה עצמו כבן למשפחה גדולה שהריבון היחיד שהיא סרה למרותו הוא האל.

לפני העלייה ארצה וגם אחריה, לסבא מיכאל היה קשר קבוע ואישי עם הקב״ה. אלוהים היה תמיד נוכח. סבא מיכאל היה מספר לאמא שהוא בר מזל, שאלוהים שומר עליו באופן אישי. שהוא מוגן. למרות חייו הקשים הוא האמין שניצל ושרד הודות לאל, לא בזכות כוחו שלו. אלוהים היה גם חבר וגם מלך. כשהתפלל, סבי היה בוכה אל הקדוש ברוך הוא. הוא לא הסתפק בשלוש תפילות החובה היומיות וחידש תפילות נוספות, אישיות. כשאמי הייתה חולה כילדה - היה לוחש תפילות לקדוש ברוך הוא, להגן עליה מפני המזיקים. ההשגחה האישית חיברה אותו לקהילה של אנשים שמדברים עם הקב״ה. בהיעדר מגן, הקב״ה הגן עליו.

סבי נולד לפני מלחמת העולם הראשונה, אחד משבעה אחים ואחיות בדרום מזרח פולין, בעיירה על הדרך שבין חלם ללובלין. נצר למשפחה מחסידות בעלז, לא אדמו״רים אלא חסידים מן המניין. הוא נולד לתוך קהילה שחינכה אותו לעמוד בקשר אישי עם האל. עד גיל עשר למד ב״חדר״, ובזה הסתכם החינוך הפורמלי שלו. הוא ידע להתפלל וידע ללמוד בעצמו תנ"ך, ש"ס ופוסקים. לא רק הנוף הגיאוגרפי והפוליטי שבו גדל היה שונה מאוד מזה שבו גדלתי אני, אלא גם הנוף האידאולוגי. בכל משפחה היו ילדים שנשארו חסידים וכאלה שהפכו לציונים, לקומוניסטים, לליברלים, למשכילים. אפשר היה לעבור בין תפיסות עולם סותרות לכאורה, ואפשר היה להשתתף בתנועות שונות בעת ובעונה אחת. לכן יכול היה סבי להיות גם ציוני וגם חסיד.

כפי שאני לומד על חייו של סבי כדי לברר לעצמי כיצד על יהודי להתנהל מוסרית, כך דרש סבי גם מעצמו. עבורו חייבה הכוליות של עולם תורה - מעבר לאמונה ולמעשה - גם התנהגות מוסרית. הוא היה ״חסיד״ בהשתייכות הקהילתית והכיתתית, וחסיד בפירוש המקובל של המילה במסורת היהודית - אדם החי לפי כללים דתיים ואתיים לפנים משורת הדין.

מנקודת מבטו של סבי, הוא מעולם לא מרד בתורת אמו או במסורת אבותיו. להפך, הוא נשא את המסורת וביטא אותה באורח חייו. בחסידות שלו, בציונות שלו ובאופי שלו הוא ביטא את היהדות הקהילתית שהתפתחה מתוך המסורות שאליהן השתייך. האתיקה הדתית שבה דבק ביטאה עמדה זו.

האם עלינו למחוק את האתיקה המסורתית?

השאלה "כיצד להיות יהודי בישראל?" נדמית חסרת פשר במציאות היהודית־ישראלית. בניגוד לשאלה של היהודי המסורתי, "כיצד עלי לנהוג?", השאלה היהודית־ישראלית היא: "כיצד מדינה יהודית צריכה לנהוג?"

שאלות שונות מובילות לתשובות שונות בתכלית. לפעמים הן גם סותרות. יהודי יכול לשאול את שתי השאלות האלו במקביל, אך נראה שבכל הקשור לאתיקה, השאלה ״כיצד עלי לנהוג כאדם וכיהודי״ נעלמה לחלוטין, והשאלה ״כיצד המדינה צריכה לנהוג״ תפסה את מקומה. בכל הקשור לשימוש בכוח, לביטול העיסוק במוסר הפרט הדתי ישנה השפעה חמורה על המחשבה הדתית. הריבונות היהודית הישראלית הגלתה מהמחשבה היהודית אופני חשיבה מסורתיים על אורח החיים היהודי, ובייחוד את ספרי המוסר.

בספר ״תומר דבורה״ נכתב, ״ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו ואפילו הרשעים כאילו היו אחיו ויותר מזה עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם״.⁴ בספר ״חיי עולם הבא״ של אברהם אבולעפיה נכתב: ״וצריך לו להשפיל את עצמו מלפני כל אדם, שומע חרפתו וסובל. ויהיה כוונתו לשם שמים. ויהיה רחמיו אפילו על שונאיו שלו, כשאינו שונא המקום״.⁵ ספרות המוסר היהודית מצווה להתרחק מרכוש ככל האפשר, ופעמים עד ביטול כל רכוש כלל.

האם היהודי הלאומי הישראלי יכול לדמיין את עצמו אוהב את אויביו, בז לשליטה בקרקע ובנכסים? האם הוא יכול לדמיין יהדות אתית כהסתפקות במועט, שליטה עצמית, בוז לגאווה (גם לגאווה לאומית) ובריחה מן הכבוד? כדי לנסות לנהוג על פי המסורת היהודית, ברצוני לשוב אל הכלים המסורתיים ובאמצעותם לבחון את ההתנהגות של הפרט במציאות הפוליטית של מדינת ישראל היום.

יהודים ללא כוח

תהום פעורה בין היהדות המסורתית ליהדות הישראלית, והריבונות אינה הסיבה היחידה לכך. נוסף עליה גם השינוי הדרמטי בתנאי החיים. מציאות חיי החומרית והביטחון שבו אני חי שונים בתכלית מארעיות חייו של סבי. אף על פי שאיני מבקש לעצמי את נסיבות החיים הקשות של סבי, ברצוני להבין את השפעת חיי המחסור והארעיות על עולמו הדתי.

אני יודע מעט על ילדותו של סבי ועל נערותו. אני יודע שמשפחתו חיה בעוני עד מלחמת העולם השנייה. אני יודע שבין המלחמות הוא התחתן עם סבתא מאטל, כשהיו בסוף שנות העשרים לחייהם. אני יודע שערב הפלישה לפולין הם הבינו מה עומד לקרות והחלו לנוע מזרחה מעבר לגבול רוסיה. את המעט שהיה להם - הותירו מאחור.

לא ידעתי פליטות על בשרי. סבי ברח ממולדתו עם אשתו ובתם, עם אחיו ועם אבי אשתו. את הוריו השאיר בביתם, וכן את שתי אחיותיו הרווקות. ארבעתם נרצחו על ידי הנאצים - גיליתי זאת בדפי עדויות חתומים בשם סבי שמצאתי במאגר ״יד ושם״. בין מעט החפצים שסבי וסבתי לקחו מזרחה, היה גם סידור. בין דפיו יש כתמי סלק מהשנים שבהן לא יכלו לשתות יין כשר בפסח, והסתפקו במיץ סלק. הם היו פליטים שסכנת מוות רודפת אותם במקום שממנו ברחו, ומצפה להם גם במקומות שבהם חיפשו מסתור.

אמנם תחת השלטון הסובייטי המצב היה נסבל יותר מאשר תחת השלטון הגרמני, אך גם שם משפחת סבי לא הייתה רצויה. הם תמיד פחדו מהשלטונות, ובמיוחד מהמשטרה. גם שנים אחר כך היו בטוחים שארגון ה״אין כבודו״, כפי שקראו ל-NKVD, המשטרה החשאית הרוסית היודעת־כל, מאזין להם דרך הקירות.

בברית המועצות בזמן המלחמה התפרנס סבי מעבודות מזדמנות. פעם אחת עבד כצבע ונפל מגג. סיפרו שמאז הלך לאט, בצליעה קטנה, כשידיו מאחורי גבו. אמי טוענת שההליכה הזו, יחד עם התנהלותו השקטה, נסכה בה תחושה אריסטוקרטית. זו הייתה הליכה של אנשים מהורהרים שיש להם זמן לחשוב על השאלות הגדולות של החיים. אך למעשה הליכתו הייתה ביטוי נוסף, אחד מני רבים, לחיים מלאי חוסר ודאות וחוסר שליטה, ארעיות ופגיעות.

כשאביה של סבתא מאטל נפטר, סבי נשא את גופתו מערבה תוך סיכון גדול כדי לקבור אותו בקבר יהודי. יהודי צריך להיקבר בבית קברות יהודי. סבתא מאטל באה מעיר גדולה, מחלם, לא כמו סבא שהיה בן עיירה. היא באה מחסידות קטנה אך חשובה לא פחות משלו - חסידות קוצק. בניגוד לסבי, היא הייתה מיוחסת, כך סיפרה, דור שביעי לחוזה מלובלין בכבודו ובעצמו. על החוזה אמרו שידע לראות מסוף העולם ועד סופו. הוא ידע לראות מלפני החורבן ועד אחרי הגאולה. החוזה מלובלין כאילו הקיף את הסיפור שהם חיו מכל צדדיו. מבטו החובק־כל הפך אותו לכמעט משוגע, כך לפחות על פי חסידיו. במיתולוגיה החסידית מסופר שהיה מסתובב עם מטפחת כרוכה על עיניו כדי שלא יראה דברים שאסור לו לראות. על נסיבות מותו הדעות חלוקות. חסידיו סיפרו שנאבק עם מלאכים כדי לקרב את הגאולה ונפל ממרפסת ביתו. מתנגדיו צחקו שוודאי היה שיכור, או שניסה להתאבד. הנפילה לא הרגה אותו מיד אבל שיתקה אותו. חסידיו מספרים שמת בתשעה באב, היום שבו על פי מסורות שונות נולד המשיח.

חסידות קוצק נמחתה כמעט כליל במלחמת העולם השנייה. המעטים ששרדו לא הצליחו לשקם את החצר החסידית. זיכרונות הרבי מקוצק קיימים, וגם אמרותיו החריפות, אך חצר אין, וגם משפחתה של סבתי נמחתה. אחרי שנים בדרכים הגיעו סבתי וסבי לאוזבקיסטן, שם שהו עד סוף המלחמה. שם גם נולד ילדם השני, אחיה של אמי. עד מותה, סבתא מאטל זכרה לנשים האוזבקיות טובה על כך שלמרות העוני חלקו עימם את האורז המועט שהיה להן. סבתא הייתה מספרת לאמא שהנשים היו יושבות זו לצד זו, יהודיות ואוזבקיות, פולות כינים מראשי הילדים ומדברות, צוחקות ובוכות, כאילו הן מדברות אותה שפה ומבינות אחת את השנייה. הסבל המשותף היה השפה שלהן.

כשנגמרה המלחמה היו סבי וסבתי פליטים במדינה הסובייטית שלא הייתה מעוניינת בהם. כמו מאות אלפים אחרים, הם נעו דרך צ'כוסלובקיה למחנה עקורים מחוץ למינכן, באזור השליטה האמריקאי. החיילים האמריקאים התייחסו אליהם טוב יותר מאשר החיילים הרוסים, אך הם המשיכו לחיות תחת שלטונם של חיילים. הם היו אזרחים פולנים, ביתם חרב, וכמו רבים אחרים לאחר המלחמה חיכו תקופה ארוכה עד שהמעצמות יחליטו מה לעשות בהם בתהליך שנקרא רה־פטריאציה (יישוב מחדש). לא היו להם רצון ויכולת לחזור לפולין. ביתם החדש היה מחנה של פליטים: בית לחסרי בית.

ובכל זאת, אחרי שנים של עוני ומוות, של בריחה ונדודים, הם מצאו קצת נחת. סבתא מאטל הייתה מספרת בהתרגשות על השוקולד שחילקו שם. את הסיר שהאו״ם סיפק להם הביאו מאוחר יותר לישראל, יחד עם כמה שמיכות פוך, גביעי יין וחפצים בודדים נוספים.

שם, במחנה הפליטים, עם עקורים אחרים, ללא בית של ממש, סבי וסבתי פרחו. האם אז סבי הפך לציוני נלהב או שגילה את הציונות עוד לפני המלחמה? איני יודע. אולם בתקופה זו הוא מצא מקום בטווח האידאולוגי הרחב. הוא לא היה מצטרף לתנועות הציוניות החילוניות השמאליות - הסוציאליסטים האפיקורסים היו רחוקים ממנו. הוא היה שוחט בן שוחט ממזרח אירופה, מעוגן בחיים התורניים. עבורו הציונות לא הייתה מרד, אלא המשך של הכתובים. איני יודע מתי ואיך הצטרף ל״ברית ישורון״ - הפלג הדתי של התנועה הרוויזיוניסטית. אמא מספרת שז'בוטינסקי משך את יהודי מזרח אירופה אל תוך העולם הציוני בלי לבקש מהם לשנות את אורח חייהם כיהודים מסורתיים. סבי ארגן פעילות ציונית לצד פעילות של לימוד תורה במחנות הפליטים. התנועה עצמה נשכחה לחלוטין.

לזמן מה, כשעוד גרו במחנה העקורים, סבי ערך את העיתון של ״ברית ישורון״ והיה חבר של הרב משה ברנשטיין, ראש התנועה. גם בתוך התנועה הפוליטית הציונית סבי ראה את עצמו בעיקר כאיש של תורה. בכתבה חגיגית לכבוד שלוש שנות פעילות של התנועה תיאר סבי את משימתו כהפצת תורה לציונים הרוצים בכך. גם ציונים הם יהודים. הם צריכים בית כנסת, שיעורים, הפצה של עולמה של תורה. הם היו חלק מכלל ישראל, וחלקם שרדו שנים במחנות השמדה ועבודה, בבריחה ממקום למקום, והיו צמאים לתורה. לקראת סוף שהותם במחנה העקורים הרתה סבתא מאטל ובילתה את כל הריונה במחנה. ביום הלידה סבא היה בטוח שמדובר בבן נוסף, והתרגש מאוד. הוא הלך לקנות דג גדול כדי לחגוג את האירוע. ביום ההוא נולדה אמי.

תקופת הפריחה שאחרי המלחמה לא השכיחה את העבר הנורא. סבי וסבתי לא יכלו לשכוח את ביתם. מהרגע הראשון במחנה העקורים סבי היה פעיל בארגוני שארית הפליטה, מחפש אחרי משפחה וחברי קהילה שאבדו. ערבי זיכרון קהילתיים ומשפחתיים היו החוג החברתי שלהם. את החוברות של שארית הפליטה, אלבומי התמונות מהמחנות והזיכרונות האחרים הם שמרו, וגם אותם הביאו לארץ. הם היו חבויים במרפסת ולאמא היה אסור להסתכל בהם. פעם אחת, כשהייתה ילדה, התגנבה לתוך הארגז וראתה תמונה של ילד נושא מריצה מלאה גופות. כשהדבר התגלה היא ננזפה. החיפושים אחרי קרובי משפחה, שהתחילו ממש בסוף המלחמה, נמשכו עד סוף ימיהם, במפגשים של שרידי קהילות ובביקורים ב״יד ושם״.

לאחר פירוק מחנה העקורים ובזמן שרבים מחבריהם החליטו להגר לאמריקה, ״האישה הצעירה״, סבי רצה לחזור ל״אמא״ - להיסטוריה שלו ולעם שלו. אל המקום שאמור לנחם, להרגיע, להיות בית שתמיד אפשר לחזור אליו. זו הייתה משאלה של אדם שרצה בכל מאודו לנוח.

אין בי נוסטלגיה לתקופה שבה חי סבי, ואין לי רצון לחיות את חייו. איני מבקש לחוות את הבריחה ממקום למקום שהגדירה את קיומו, וקשה לי לדמיין את הסבל שחווה עם אובדן משפחתו וחורבן עולמו. אבל דווקא מתוך הערכה לקשיים הנוראים שהיו מנת חלקו, אני נפעם מול היכולת שלו ושל אחרים לקבל הכרעות אתיות־דתיות בשאיפה לחיות כיהודים טובים. אנו נוטים לבלבל בין היעדר כוח לחוסר־אונים. אבל אדם ללא ביטחון פיזי יכול ומחויב לקבל הכרעות מוסריות, ואדם בעל כוח יכול להיות עיוור להשלכות מעשיו ועבד לכוחו.

ריבונות וחילול השם

בהלכות תשובה, פרק א הלכה ד, כתב הרמב״ם: ״המחלל את השם אע״פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות וגו' אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון״. חילול השם חמור כל כך שרק המוות מכפר עליו. החינוך המסורתי שלי, החינוך של סבי, היה אמור ללמד אותי להיות בעל מידות טובות. כשעמדתי עירום למחצה בשנת אלפיים, מול אישה שגירשתי מביתה, ידעתי שנכשלתי. המסורת לימדה אותי ששימוש לרעה בכוח הוא חטא. למרות מציאות החיים הישראלית, תורת סבי לא נשכחה כליל מחיי.

סבי חי ללא מדינה וללא כוח צבאי שיגן עליו, אך תורתו היא תורתי. בלימוד ובשימוש נכון היא יכולה לשמש משקל נגד לכוחנות וללאומנות. לשם כך עלי למשות את המסורת ממעמקי הזיכרון ולעשותה חלק ממציאות חיי.