המשורר חש עצמו כלא־משורר
הַשִּׁירָה מוֹתִירָה בִּי עֵינַיִם טְרוּטוֹת
וְלָשׁוֹן שֶׁדָּבְקָה אֶל הַחֵךְ שֶׁיָּבַשׁ
כִּי בִּקֵּשׁ לֶאֱרוֹת מֵהַנֶּפֶשׁ אֶת דְּבַשׁ
כְּאֵבֵי הֶעָבָר, כִּי צֻוָּה לְהַטּוֹת
פְּעָלִים עַד הַדְהֵד רֶטֶט צְלִיל מְדֻיָּק
בְּשִׁלְדַּת הַבַּרְזֶל שֶׁל תֵּבֵל עֵירֻמָּה.
וְכָל זֶה וְכָל־כָּך וְכֻלֵּי — בִּשְׁבִיל מָה?
עֲבוּר תֹּאַר כָּבוֹד מְהֻסָּס וּמְסֻיָּג?
אִם הֱיוֹת מְשׁוֹרֵר הוּא חֵטְא הִיבְּרִיס נִפְסָד,
וּכְתִיבָה בֵּינוֹנִית הִיא לִי כֶּלֶא וְסַד,
אָז מוּטָב לְנַשֵּׁק לְשָׁלוֹם — au revoir! —
אֶת הָאוֹת הַכְּתוּבָה, אָנַפֵּסְט לְמַשְׁכֵּן,
וּלְבַסּוֹף בְּבוּשָׁה לְהוֹדִיעַ שֶׁכֵּן,
בְּכ"ו אֲבִיבִים לֹא הִשְׁלַמְתִּי דָּבָר.