שדכנות למתחילים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שדכנות למתחילים
מכר
מאות
עותקים
שדכנות למתחילים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שדכנות למתחילים

4.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    רגע לפני שמארני מק'גרו נישאת לגבר חלומותיה היא פוגשת את דודתו, השדכנית הססגונית בליקס הולידיי, והכול משתנה. נישואיה מתפרקים לאחר שבועיים אומללים, בדיוק כפי שהדודה חזתה, ומארני שבורה לחלוטין. אבל את ההלם האמיתי היא חווה כשהיא מגלה שבליקס, שהלכה לעולמה, הורישה לה בניין מגורים בברוקלין שבו מתגוררים כל "הפרויקטים הלא־גמורים" שלה. מארני לא תופסת את עצמה כמשהו מיוחד, אבל בליקס משום מה חשבה שדווקא מארני היא האישה המתאימה להיכנס לנעליה כשדכנית.

    מדי דוסון היא מחברת רבי־מכר שמתגוררת בצפון־מזרח ארצות הברית. שדכנות למתחילים היה רב־מכר של "הוושינגטון פוסט" ושהה זמן רב בראש רשימות רבי־המכר של אמזון. 

    "רומן מקסים ושובה לב, רומנטיקה קלילה שמצליחה לדלג בין סיפור מתוק לחכם" סוכנות הידיעות

    פרק ראשון

    פרק 1 
    בְּלִיקְס
     

    האמת היא שלא הייתי צריכה לבוא. השעה עוד לא חמש אחר הצהריים, ואני כבר מפנטזת להיכנס לתרדמת מהירה נטולת כאבים. משהו דרמטי, כולל קריסה יפה לרצפה, עם עיניים מתגלגלות לאחור וגפיים רועדות.

    זוהי מסיבת התה־שאחרי־חג המולד השנתית של האחיינית שלי, אתם מבינים, האירוע שבו אנשים שמצליחים בקושי לזחול החוצה לאחר שבועות של קניות לחג, מסיבות והנגאוברים, מגלים שהם נדרשים על ידי וֶנדי ספּינקר לעטות על גופם את הסוודרים האדומים והמכנסיים המחויטים רק עוד פעם אחת, וללכת לעמוד במשך שעות בסלון ביתה כדי שיוכלו להתפעל מקישוטי חג המולד היקרים שלה ומאחוזתה המשופצת ולשתות קוקטייל אדום מגוחך שיחולק להם במגשים על ידי תלמידת תיכון במדי מלצרית.

    למיטב הבנתי, מטרת ההתכנסות הזאת היא פשוט שהאחיינית שלי תוכל להזכיר לאנשים הטובים של פיירליין, וירג'יניה, שהיא אישה חשובה מאוד, ונוסף על כך עשירה - אדם שאין לזלזל בו. תורמת לצדקה. יושבת ראש של רוב הדברים. אני לא מצליחה לעקוב אחר כולם אם להגיד לכם את האמת.

    אני מתפתה לקום ולבקש מכולם לענות בהרמת יד. הנשמות של כמה מכם קמלו רק בשעות האחרונות? כמה מכם ירצו להצטרף אלי לריקוד קונגה בשורה היישר אל מחוץ לדלת הכניסה? אני יודעת שיהיו כמה קופצים על הרעיון. כמו כן, האחיינית שלי תשלח מישהו שירצח אותי בשנתי.

    אני גרה רחוק מכאן, ואני זקנה כמו האדמה, כך שלא הייתי טורחת להגיע בכלל לדבר הזה - רוב השנים יש לי מספיק שכל בריא כדי להתחמק מזה - אבל האונדי אמר שאני חייבת. הוא אמר שאם לא אבוא, אני אתחרט שלא ראיתי את המשפחה בפעם האחרונה. את האונדי מדאיגים דברים כמו חרטות על ערש דווי. אני חושבת שהוא מדמיין את סוף החיים כמו סיום מספק של רומן: משהו שצריך לעטוף בסרט יפה, אחרי שכל החטאים נסלחו. כאילו שזה יקרה אי־פעם.

    "אני אלך," אמרתי לו לבסוף, "אבל אני לא אומרת להם שאני חולה."

    "הם יֵדעו ברגע שהם יסתכלו עלייך," הוא אמר. ובסוף הם כמובן לא ידעו.

    ומה שיותר גרוע, כמובן בדיוק השנה הבן שלה נואָה החליט להתארס, ולכן המסיבה נמשכת נצח נצחים מכיוון שכולנו מחכים שהוא וארוסתו יגיעו מקליפורניה כדי שיוכלו להציג לפניה את החברה הגבוהה שאליה תצטרף אחרי החתונה.

    "היא סתם טמבלולה אחת שהוא פגש באיזה כנס ואיכשהו היא הבינה איך לתפוס אותו," אמרה לי ונדי בטלפון. "אני בטוחה שאין לה אפילו תא מוח מתפקד אחד בראש. סייעת לגננת, תאמיני או לא. על המשפחה אין שום דבר מעניין לספר - האבא בעסקי הביטוח, והאמא לא עושה שום דבר בשביל אף אחד עד כמה שאני מבינה. הם מפלָרידה. ככה היא מבטאת את זה. פלָרידה."

    עדיין הייתי עסוקה בעיבוד המילה טמבלולה ותהיתי איזו משמעות יכולה להיות לה ביקום של ונדי. אין ספק שהתיאור שלי בפיה יהיה מזלזל באותה המידה. אני עדיין נחשבת הכבשה השחורה במשפחה, אתם מבינים, זאת שצריך להשגיח עליה טוב־טוב. בליקס השערורייתית. הם שונאים את זה שלקחתי את הירושה שלי ועברתי לברוקלין - שכולם יודעים שהיא מקום לא מקובל שמלא, מטבע הדברים, בצפונים.

    אני מביטה סביב בחדר הזה, בבית שהיה פעם האחוזה המשפחתית שלנו ועבר בירושה במהלך הדורות מבת מועדפת לבת מועדפת (ולכן מן הסתם דילג עלי כמובן), ואני נדרשת לכל כוחותי כדי לחסום את כל האנרגיה השלילית שמזדחלת לה כמו נחש לאורך הפאנלים. עץ חג המולד המלאכותי, שגובהו שלושה מטרים, עם קישוטי הזכוכית שנקנו בחנות יוקרה וגירלנדת האורות המנצנצים מנסים להתעקש שהכול כאן פשוט מושלם, תודה רבה ששאלתם, אבל אני יודעת את האמת.

    המשפחה הזאת רקובה מן היסוד, ולא משנה מה אומרת לכם כל התפאורה שמסביב.

    אני רואה את הדברים כמו שהם. אני לא הולכת שולל אחר הזיוף והעמדת הפנים. אני עדיין זוכרת את המקום הזה כשהוא באמת היה מרשים באופן אותנטי, לפני שוונדי ספינקר החליטה לשפוך אלפי דולרים על איזשהו שחזור מזויף של החזית.

    אבל זה מסכם בצורה מושלמת את הפילוסופיה של המשפחה הזאת: למרוח טיח על החומר האמיתי ולכסות הכול בציפוי יפה. איש לא יֵדע.

    אבל אני יודעת.

     

    ג'נטלמן זקן מבוסם קלות עם ריח רע מהפה ניגש אלי ומתחיל לספר לי על מיזוגים בנקאיים שהוא מיזג ועל כמה רכישות שהוא רכש, וגם שלדעתו האחיינית שלי היא האדם היחיד שמסוגל להכין "ארנבת ולשית" בטעם של גרביים ישנים. אני עומדת להסכים איתו כשאני מבינה בקפיצה קלה של בהלה שהוא לא באמת אמר את החלק האחרון של המשפט. החדר רועש מדי וחם מדי ואני מאדה אותו בכוח מוחי, ואכן הוא מסתלק לו בהליכה מתנודדת.

    יש לי כמה כישרונות.

    ואז מתרחש הנס. בדיוק כשכולנו עומדים להיכנע לייאוש ולשתות את עצמנו לדעת נפתחת דלת הכניסה באוושה קלה, והמסיבה מתמלאת פתאום אנרגיה, כאילו מישהו תקע אותה בחזרה לשקע ומותר לנו לקום לתחייה.

    הזוג הצעיר הגיע!

    ונדי ממהרת לחדר הכניסה, מוחאת כפיים ואומרת, "תקשיבו כולם! תקשיבו כולם! כולכם מכירים כמובן את נואה היקר והמבריק שלי - וזאת ארוסתו המקסימה, מארני מק'גרו, שתהיה בקרוב הכלה הנפלאה שלנו! ברוכה הבאה, חמודה'לה!"

    רביעיית כלי הנגינה שיושבת בפינת הסלון מתחילה לנגן את "הנה באה הכלה", וכולם מתקבצים סביב, לוחצים את ידיהם של בני הזוג וחוסמים לי את שדה הראייה. אני שומעת את נואה, שירש את כל הרוח והצלצולים של המשפחה, מרעים בקולו כשהוא מספר על הטיסה ועל התנועה שהיתה בכבישים, בזמן שארוסתו מועברת מיד ליד ומחובקת כאילו היא סחורה ששייכת כעת לכולם. כשאני משרבבת את צווארי ימינה אני מצליחה לראות שהיא באמת מקסימה - גבוהה ורזה, סמוקת לחיים ומושלמת, וחובשת בארט כחול, מוטה מעט הצדה, בקלילות שלא נראית בדרך כלל במסיבות של ונדי.

    ואז אני מבחינה גם במשהו נוסף, משהו באופן שבו עיניה מציצות מתחת לפוני הבלונדיני הארוך שלה. ואז - פאו! - מצדו השני של החדר עיניה פוגשות את עיני ואני נשבעת שמשהו עובר כהרף עין ממנה אלי.

    התכוונתי לקום ממקום מושבי בספה הזוגית אבל עכשיו אני נופלת לאחור ושוקעת בחזרה, עוצמת את העיניים ומוחצת לעצמי את האצבעות.

    אני מכירה אותה. אלוהים אדירים, אני ממש מרגישה שאני מכירה אותה.

    לוקח לי דקה להתעשת. אולי אני טועה למרות הכול. איך זה ייתכן? אבל לא. זה נכון. מארני מק'גרו היא בדיוק כמו האישה המופלאה שהייתי פעם, כשהיא עומדת שם, מתמודדת עם מתקפת גינוני הנימוס הדרומיים, ואני רואה אותה גם צעירה וגם זקנה, ומרגישה את לבי הזקן הולם כמו שהלם בעבר.

    בואי הנה, מתוקה, אני קורנת לעברה.

    אז זאת - זאת - הסיבה שאני כאן. זה לא היה כדי להגיע לסגירת מעגל כלשהי אחרי שנים של סכסוכים משפחתיים. זה לא היה כדי לשתות את הקוקטיילים המגוחכים האלה ואפילו לא כדי לחזור לביקור שורשים.

    הייתי אמורה לפגוש את מארני מק'גרו.

    אני מניחה את ידי על בטני, על הגידול הכדורי שגדל שם מאז החורף שעבר, הגוש הקשה והמוצק שאני כבר יודעת שהולך להרוג אותי בלי צל של ספק עוד לפני בוא הקיץ.

    בואי הנה, מארני מק'גרו. יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה לספר לך.

    עדיין לא. עדיין לא. היא לא באה.

    אה, כן. כמובן. ישנן חובות שמוטלות עלייך כשמציגים אותך בפני חברה דרומית מנומסת, כשאת הכלה המיועדת של יורש העצר לכאורה. ובשל כל המתח הזה, מארני מק'גרו נהיית מעורערת, לחוצה - ואז היא עושה משגה נוראי שנוגד את כל כללי הנימוס, שהוא כה מחריד ומענג עד שרק הוא לבדו היה קונה לה מקום של כבוד לצדי לנצח, גם לולא כבר הכרתי אותה. היא מסרבת לטעום מ"הארנבת הוולשית" של ונדי. תחילה היא רק מנידה את ראשה בנימוס כשהצלחת נדחפת לכיוונה. היא מנסה לטעון שהיא לא רעבה, אבל ברור שזה לא נכון, כפי שמציינת ונדי ועיני הלייזר שלה רושפות, מכיוון שמארני ונואה היו בדרכים כבר שעות, ובמקרה ונדי יודעת שהם לא אכלו ארוחת בוקר וגם לא ארוחת צהריים, וניסו לשרוד רק על האנרגיה של הבוטנים שקיבלו במטוס.

    "אבל, מותק, את חייבת לאכול!" קוראת ונדי. "את הרי כולך עור ועצמות שתהיי לי בריאה!"

    אני עוצמת את עיני. היא כאן רק כמה דקות וכבר הרוויחה לעצמה "שתהיי לי בריאה" קטלני. עכשיו מארני מושיטה יד בהיסוס ולוקחת פיסת לחם ועינב אדום אחד ויחיד, אבל גם הפעם היא לא עושה את הדבר הנכון.

    "לא, לא, יקירתי, תטעמי מהארנבת," דוחקת בה ונדי. אני מזהה את המתח בקולה. איכשהו נואה לא זכר להסביר לאהבת חייו שחוק המשפחה כאן מחייב את האורחים לטעום מ"הארנבת הוולשית", ואז ממש ליפול על הרצפה ולהתפתל בטרנס של התלהבות ולתאר עד כמה המנה מופלאה, תמיד הרבה יותר מופלאה ממה שהיתה בשנה שעברה.

    ואז מארני אומרת את המילים שחותמות את גורלה. היא מגמגמת את המילים, "א־אני כל כך מצטערת, אבל אני ממש מעדיפה לא לאכול ארנבים."

    אני מניחה את היד על הפה כדי שאנשים לא יוכלו לראות כמה רחב החיוך שלי.

    אהה! עיניה של אחייניתי נוצצות והיא צוחקת את צחוקה השברירי והמפחיד ואומרת בקול רם שגורם לכולם לעצור ולהסתכל: "יקירתי, מאיפה נכנס לך לראש הרעיון ש'ארנבת ולשית' קשורה איכשהו לארנבים? בשם שמים! האם זה בגלל המילה ארנב? בבקשה אל תגידי לי שזה מה שאת חושבת!"

    "אני מצטערת, אני לא - אוי, אני כל כך מצטערת -"

    אבל זה נגמר. את הנעשה אין להשיב. המנה נלקחת, וּונדי מסתלקת משם בחופזה, מנידה בראשה. אנשים חוזרים לשיחות שלהם. איזה עוול נעשה לוונדי. הילדים בימינו. אין להם שום נימוסים.

    והיכן נואה, המושיע והמגן של מארני, במהלך כל הסצנה הקטנה הזאת? אני משרבבת את צווארי כדי לראות. אה כן, הוא כמובן הסתלק לו עם סיימון ויפּל, החבר הכי טוב שלו. אני רואה אותו צוחק ממשהו שוויפּל אומר בחדר הביליארד הצמוד, שני סייחים שרוקעים בפרסותיהם בעונג בתגובה לבדיחה לא מובנת וחסרת משמעות.

    אז אני קמה על רגלי והולכת להביא אותה. למארני יש שני כתמי צבע בוערים בלחיים, ושׂערה הבלונדיני, שאינו מכוסה בבארט עכשיו, פזור ואולי מעט סבוך, ואולי רק טיפ־טיפה עם קשרים, וייתכן שוונדי כבר חרצה את דינו ללא כפרה. עם שיער כזה הולכים לחוף הים. לא מגיעים ככה למפגש חברתי. זה בוודאי לא השיער שהאנשים המשפיעים בחוגים החברתיים של פיירליין, וירג'יניה, צריכים לראות במסיבת התה־שאחרי־חג המולד השנתית.

    אני לוקחת אותה למקום שבו נטיתי את אוהלי וטופחת על המושב שלידי בספה הזוגית, והיא מתיישבת ולוחצת את קצות אצבעותיה לרקותיה. "אני כל כך מצטערת," היא אומרת. "אני כזאת טיפשה, לא?"

    "בבקשה ממך," אני אומרת. "תפסיקי כבר להתנצל, אהובה שלי."

    אני רואה בעיניה שמתחוור לה כעת בדיוק כמה דברים היא כבר עשתה באופן שגוי. גם אם לא נתחשב בתקרית הארנבת, היא לא לבושה בבגדים ההולמים למפגש הקטן הזה. מכנסי סקיני שחורים! טוניקה! בים של סוודרים אדומים מקשמיר שהם הכרח חברתי, תסרוקות עשויות ומרוססות היטב ועגילי סנטה קלאוס, מארני מק'גרו עם שׂערה הדליל, הצהוב, הפוני שנכנס לעיניים והקשרים, מעיזה ללבוש חולצה אפורה - בלי תכשיט נוצץ אחד לרפואה שיעיד כי חג המולד הוא הקדוש שבחגים, וכי מסיבת התה־שלאחר־חג המולד היא החלק הכי טוב בחג המולד! והנעליים שלה: מגפי בוקרים מעור בצבע טורקיז! מדהימים, כמובן. אבל אלה לא מגפיים שמתאימים לחברה הגבוהה.

    אני לוקחת את ידה בידי כדי להרגיע אותה וגם כדי לבדוק בחשאי את קו החיים שלה. כשאת אישה זקנה, מותר לך להושיט יד ולגעת באנשים מכיוון שאת לא מזיקה ובלתי־נראית רוב הזמן.

    "אל תיקחי ללב את ונדי," אני לוחשת לה. "היא פספסה את השיעור בנימוסים והליכות כי היא לקחה באותו זמן שני קורסים שמעניקים נקודות נוספות בנושא הפחדת אנשים למוות."

    מארני משפילה את מבטה לכפות ידיה. "לא, אני הייתי זאת שהתנהגה נורא. הייתי צריכה פשוט לקחת את הארנבת."

    "זין, ממש לא," אני לוחשת בחזרה, וזה מצחיק אותה. אנשים חושבים שזה מצחיק נורא כשזקנה אומרת זין; זה בטח מפר את כל חוקי הטבע כשאנחנו מקללות. "ניסית לסרב בנימוס לאכול חיה חמודה ופרוותית, ומה קיבלת בתמורה על מאמצייך? היא הביכה אותך בפומבי."

    היא מסתכלת עלי. "אבל - אבל זה לא עשוי מארנבים. נראה לי."

    "טוב, אבל זה נשמע כמו משהו שכן. יש אנשים שעדיין קוראים לזה 'ארנבת בנוסח ולשי'. ומה? את אמורה לעשות מחקר על כל המאכלים של צפון אירופה כהכנה למסיבת תה של חג המולד? תעשי לי טובה!"

    "הייתי צריכה לדעת."

    "תגידי, לצד מי את? לצד עצמך או לצד גבירתנו מאחוזת אני־יותר־טובה־מכולם?"

    "מה?"

    אני מלטפת את ידה. "את מקסימה," אני אומרת. "והאמת היא שהאחיינית שלי היא קצת קוץ בתחת. בחיי, תסתכלי מסביב על כל האנשים האלה. בדרך כלל אני לא אוהבת למתוח ביקורת ולמשוך אלי את כוחות הרשע, אבל רק תסתכלי על כל החיוכים המזויפים והפרצופים החמוצים שסביבנו. אני אצטרך לקרצף את עצמי באמבטיה במברשת עם זיפי מתכת כדי להסיר מעצמי את כל השליליות הזאת כשאלך הביתה. ואני מציעה לך לעשות את אותו הדבר. חבורה של צבועים ארורים שיאכלו את הארנבת הוולשית גם אם היא לא טעימה להם בכלל. ואת יודעת מה עוד?"

    "מה?"

    אני רוכנת לעברה ולוחשת בדרמטיות, "גם אם היא היתה עשויה מגללים של ארנבת ולשית, הם עדיין היו אוכלים את זה. כי ונדי ספינקר היא האדונית העליונה והמנהיגה שלהם."

    היא צוחקת. אני אוהבת את הצחוק שלה. אנחנו יושבות בשתיקה נינוחה - בעיני כל מי שצופה בנו אנחנו לא יותר משתי זרות שנאלצות לנהל שיחת חולין מנומסת כי בקרוב יהיו קרובות משפחה. אבל אני מתפקעת מהצורך לספר לה הכול. אני כמובן מתחילה בצורה לא כל כך טובה כי אני כבר פחות מתורגלת בכל הנוגע לשיחות חולין.

    "אז, ספרי לי על עצמך," אני אומרת במהירות. "האם את עושה את כל מה שאת רוצה לעשות בתור אדם לא נשוי לפני שתקשרי את חייך בחייו של הבחור הזה?"

    היא מרימה קלות את גבותיה. "טוב, כן, יש לי עבודה טובה ואני... עשיתי כל מיני דברים. נסעתי לכל מיני מקומות. את יודעת. אני כמעט בת שלושים, אז הגיע הזמן שאתכונן להיות מבוגרת אמיתית. מישהי מיושבת בדעתה."

    "מיושבת בדעתה. זה נשמע איום ונורא, את לא חושבת?"

    "אני חושבת שזה נשמע... די נחמד. כלומר, אם את מאוהבת בבן אדם, אז זה טוב שאתם יכולים להפסיק להתרוצץ בלי מטרה ולהקים בית יחד." היא מסתכלת סביב החדר, בטח מחפשת כל דבר אחר שנוכל לדבר עליו, ואז עיניה נחות שוב עלי. "דרך אגב, אני אוהבת את מה שאת לובשת."

    מה שאני לובשת הוא שמלת ערב וינטג' מקטיפה סגולה שקניתי בחנות יד שנייה בברוקלין. חרוזי זכוכית קטנים תפורים במעגלים על כולה, ויש לה מחשוף נדיב, גדול ורחב. לא שהמחשוף שלי הוא כזה להיט; למען האמת הוא נראה כמו שק של גלעיני אפרסק.

    "זאת השמלה עוצרת הנשימה שלי," אני אומרת לה ואז רוכנת אליה ולוחשת, "אני גאה בטירוף בבנות שלי הערב. האמת היא שהייתי חייבת לקשור אותן בחזיית הברזלים הזאת כדי שהן יעמדו מספיק בשביל המחשוף, אבל החלטתי שאני יכולה להשתמש בהן כדי למשוך קריאת הידד אחת אחרונה. אחרי זה - גמרנו עם חזיות לנצח. הבטחתי להן."

    "אני אוהבת את הצבעים. אני לא ידעתי מה ללבוש, אז לבשתי את החולצה האפורה הזאת כי חשבתי שהיא תלך עם כל דבר, אבל היא נראית כל כך משעממת לעומת כל השאר." היא רוכנת אלי וצוחקת. "אני לא חושבת שראיתי בחיים שלי כל כך הרבה סוודרים אדומים בחדר אחד."

    "אלה המדים של חג המולד כאן בפיירליין, וירג'יניה. אני מתפלאת שלא ניפקו לך סוודר בשנייה שנכנסת לתחומי העיירה."

    בדיוק אז עוברת לידנו תלמידת תיכון שנושאת בידיה מגש משקאות, ומארני ואני בוחרות בשיקוי אדום. זה הרביעי שלי, אבל מי סופרת? אני מקישה את כוסי בכוסה, והיא מחייכת. אני לא מצליחה להפסיק להסתכל לה בעיניים. הן מזכירות לי כל כך את העיניים שלי, שזה מערער אותי. אני מרגישה עקצוצים עדינים בקו השיער.

    "אז," אני אומרת, "כשתתחתני, את חושבת שתוכלי להמשיך להיות עצמך הנפלאה, עם הרוח החופשית שמפעמת בך?"

    עיניה נפערות. "עצמי עם הרוח החופשית שמפעמת בי?" היא אומרת וצוחקת. "לא. לא. לא. לא קלטת אותי נכון. האמת היא שאני רוצה מאוד להשתקע. לקנות בית, ללדת ילדים." היא מחייכת. "אני חושבת שלכל אדם צריכה להיות תוכנית חיים."

    אני משתהה רגע, נאנחת קלות ותוחבת יד לתוך המחשוף שלי כדי לסדר בעדינות את הבנות. "אולי שם היתה הטעות שלי. אני לא חושבת שפעלתי אי־פעם לפי תוכנית חיים, אפילו לא לרגע אחד. אז תגידי לי: שווה לוותר על הרוח החופשית שלך בשביל זה?"

    "תוכנית חיים היא רק אמצעי ביטחון. מחויבות."

    "אה," אני אומרת. "זה מהדברים האלה. אז עכשיו אני מבינה למה לא הלכתי על זה. בכל פעם שמישהו מדבר על ביטחון כאילו זה דבר טוב עוברת בי צמרמורת. ומחויבות. איכס!"

    "הא. את היית נשואה פעם?"

    "אוי אלוהים, כן. פעמיים. כמעט שלוש פעמים למען האמת. הפעם הראשונה היתה לפרופסור עם השם המהולל ואלאס אלדרברי, אם את באמת רוצה לדעת." אני רוכנת קרוב יותר למארני, מניחה את ידי על ידה ומחייכת. "הוא בחר להעביר את החיים היחידים, הסוערים ויקרי הערך שהוא קיבל על פני כדור הארץ בחקר מחזור החיים של סוג מסוים של חרק בעל ראש ירוק, ונסענו לאפריקה ואספנו דוגמיות של דברים מוזרים מאוד עם שריון. עד כדי כך מוזרים, שלא תרצי אפילו לחשוב עליהם למשך יותר מעשרים שניות. את מתארת לעצמך? וכשחזרנו הביתה הבנתי שאני לא מסוגלת לראות עוד חרק אחד נוסף עד סוף ימי." אני מנמיכה את קולי ללחישה. "ואם את רוצה לדעת את האמת, ואלאס אלדרברי בעצמו התחיל להיראות לי כמו ג'וק גדול. אז התגרשנו."

    "וואו. בעל שנהפך לג'וק. נשמע כמו קפקא."

    "נו, את לא מתה על זה שאנשים מצליחים לדבר על קפקא בשיחה שגרתית של אחרי חג המולד?"

    "טוב, את התחלת," היא אומרת. "ומה קרה לבעל השני? למה הוא נהפך?"

    "בפעם השנייה התחתנתי בניגוד לשיקול דעתי - וזה דבר שאסור לך לעולם לעשות, אגב, רק למקרה שאת שוקלת את זה -"

    "אני לא," היא אומרת.

    "ברור שאת לא, אבל זאת טעות שקל לעשות והרבה אנשים עושים אותה. בכל אופן, הנישואים האלה היו לרופוס האלורן, עורך דין שעבד בסיוע משפטי, ואנחנו פתחנו עסק בברוקלין, במשרד קטן שפנה לרחוב, בשנות השבעים. היה אז בלגן בברוקלין. הרבה מהעבודה שלנו היתה עם אנשים שנמלטו מהחוק ועם חסרי בית. דברים כאלה."

    "ומה קרה? גם הוא נהפך לג'וק?"

    "לא. לא היה לו מספיק דמיון כדי להפוך לכלום, אני חוששת. הוא התגלה כאדם משעמם להחריד שראה רק את הצד השלילי בכל דבר. הייתי מסתכלת עליו ומרגישה כאילו יש סביבו ענן אובך אפור שלא יכולתי לחדור בעדו. היו לי כל הכוונות הכי טובות בעולם אבל לא הצלחתי להוציא ממנו כלום. לא הנאה אמיתית. רק חומות שבנויות ממילים משעממות ומפותלות. אז - גירושים. לא היה מנוס מזה."

    "ברצינות?" היא מטה את ראשה ומחייכת כשהיא מהרהרת בדברי. "התגרשת מגבר בגלל שהוא היה משעמם? לא ידעתי שזאת עילה חוקית לגירושים."

    "הייתי מוכרחה. הרג אותי כמה שהוא היה משעמם. זה היה כאילו הוא כבר מת לפני שהחיים שלו הסתיימו, והוא עמד למשוך אותי למטה יחד איתו."

    "כן, אבל החיים לא יכולים להיות מרתקים כל הזמן."

    "אוי, חמודה. החיים שלי כן. אם הם נהיים משעממים למשך יותר משבועיים אני עושה התאמות." אני מחייכת היישר לתוך עיניה. "וזה השתלם לי כי עכשיו אני חיה עם האונדי, שהוא דייג לובסטרים, והעניין איתו הוא שהוא יכול לדבר איתי במשך ארבעה ימים רצוף בלי להפסיק על לובסטרים ועל השריון שלהם ועל הסוגים השונים של הגאות ועל השמים ושום דבר שהוא אומר לא ישעמם אותי לעולם כי השפה שהאונדי באמת מדבר בה היא כולה אהבה וחיים ומוות והערכה והכרת תודה ורגעים מצחיקים."

    עיניה מרצדות, ואני רואה בפניה שהיא מבינה בדיוק על מה אני מדברת.

    "אני מרגישה ככה כשאני בעבודה," היא אומרת חרש. "אני עובדת בגן ילדים, אז יוצא לי לשבת כל היום על הרצפה עם ילדים בני שלוש וארבע ולדבר. אנשים חושבים שזה בטח הדבר הכי משעמם בעולם, אבל אוי אלוהים! הם מספרים לי על הדברים הכי מדהימים. הם נכנסים לדיונים פילוסופיים על השריטות שלהם ועל איך שתולעים על המדרכה נעלבות לפעמים, ולמה הטוש הצהוב הוא הכי רשע אבל הסגול נחמד. את מאמינה? הם מכירים את האישיות של הטושים."

    היא צוחקת ופושטת את רגליה לפניה. "סיפרתי על זה לאבא שלי לפני כמה ימים, והוא לא הבין את זה בכלל. הוא כמובן חושב שאני צריכה לעשות משהו קצת יותר... של מבוגרים. הוא היה ממש מרוצה אם הייתי מתעניינת בעסקים." היא משתתקת, נראית נבוכה, ואז מוסיפה, "אבא שלי הוא למעשה איש נחמד מאוד, אבל הוא שילם את שכר הלימוד שלי בקולג' ממש יקר, את מבינה, וכל מה שעשיתי עם זה הוא להיות סייעת לגננת. אחותי - היא באמת הסבה לו גאווה. היא נהייתה כימאית שעוסקת במחקר. אבל אני - נו, טוב. אז אמרתי לו: 'תראה, אבא, יש לך בת אחת מדהימה ובת אחת רגילה, ואחת מתוך שתיים זה לא כזה נורא.'"

    "תקשיבי," אני אומרת לה. יש לי סחרחורת מכל זה. "בואי איתי החוצה. אני רוצה לצאת מכאן. את רואה איך כל האנרגיה השלילית נקווית שם ליד הפסנתר? רואה? האוויר שם חשוך יותר. אני חושבת שאנחנו צריכות לצאת החוצה ולנשום קצת אוויר אמיתי."

    היא נראית לא בטוחה. "אולי אני צריכה למצוא את נואה. איפה הוא?"

    שתינו מודעות לפתע למסיבה שמתרחשת סביבנו, לקבוצות הקטנות של אנשים שמשוחחים זה עם זה, לוונדי המוקפת מעריצים בפינת האוכל, צוחקת את צחוקה המזכיר נעירת חמור.

    נואה נעלם לאנשהו עם החבר שלו ויפּל, אני אומרת לה. הם בלתי־נפרדים. כדאי שהיא תדע את זה עליו כבר עכשיו.

    "אה, כן. שמעתי הרבה על ויפּל," היא אומרת. "אולי אני צריכה ללכת לדבר איתם. להרגיע את ויפּל שאני לא הולכת להיות מהנשים האלו שאת יודעת, מרחיקות את הבעל מהחברים שלו."

    "אני אומרת שאת צריכה לצאת איתי החוצה. ויפּל יכול לחכות. את אורחת הכבוד כאן כמובן, אז נצטרך לסדר את היציאה שלנו בדיוק בזמן, ככה שאף אחד לא יחליט לעצור בעדנו. את טובה בהתגנבויות? פשוט בואי אחרי, ולא משנה מה קורה - אל תיצרי קשר עין עם אף אחד." אני אוחזת בידה ואנחנו יוצאות לדרך, בראשים מורכנים, ממהרות לאורך המסדרון האחורי והחוצה דרך המטבח.

    העובדות שוטפות חלק מהמגשים, ואחת מהן - מייוויס, ששמתי לב שהיא מאוהבת בשליח היו־פי־אס שבא היום - קוראת אלי, "קר שם בחוץ, מיס הולידיי," ואני עונה שניכנס בקרוב בשביל לשתות תה. ואז בסופו של דבר אנחנו מצליחות לצאת החוצה ואוויר הלילה כה קר וחד עד שאנחנו נאלצות לנשום עמוק. נפלא פה, בשטח רחב הידיים של החצר האחורית, חצר שמשתרעת לכל עבר כמו מסלול גולף, עם שיחים וגן ורדים בסמוך לבריכה.

    אור מהמסיבה נשפך אל הפטיו, והגן מואר בעשרות גופי תאורה - שקיות נייר לבנות שזוהרות מנרות אלקטרוניים.

    הלילה כל כך מושלם עד שאני לא מופתעת כשמתחיל לרדת שלג קל מאוד, כאילו מישהו הרים מתג לכבודנו.

    "אוי אלוהים!" אומרת מארני ופושטת את ידיה. "תסתכלי על זה! אף פעם לא יוצא לי לראות שלג! זה נפלא!"

    "השלג הראשון של השנה," אני אומרת. "כולם מתרגשים מזה תמיד."

    "נואה אמר לי שגדלת פה. את מתגעגעת לכאן לפעמים?"

    "לא," אני אומרת. "לא כשיש לי את ברוקלין."

    ואז אני מספרת לה על הבית המשוגע שלי ועל קהילת האנשים הקטנה והמשוגעת שלי - ערב רב של ילדים והורים ואנשים זקנים, כולם נכנסים ויוצאים זה מהדירה של זה ומספרים את הסיפורים שלהם ונותנים אחד לשני עצות ואומרים לכולם מה לעשות. אני מספרת לה על לולה, החברה הכי טובה שלי שגרה בבית ליד, שהתאלמנה מבעלה לפני עשרים שנה, ועל ג'סיקה והילד המתוק והמוזר שלה, ואיך זה שכולם זקוקים כל כך לאהבה, ובכל זאת כמה הם מפחדים בכל פעם שהאהבה רק מתקרבת אליהם - ואז, מכיוון שמארני צריכה לדעת את זה, אני מסבירה לה שיש לי איתם את כל העניין הזה של השידוכים, פשוט כי אני לא יכולה שלא לראות עם מי הם צריכים להיות. אני חושבת שאני אספר לה גם על פטריק, אבל אז אני משתתקת כי העיניים שלה התרחבו והיא אומרת, "את עושה שידוכים?"

    ובינגו! הנה אנחנו, בדיוק במקום שאליו הייתי צריכה שנגיע.

    "כן. יש לי קצת קטע כזה של חוש של ספיידרמן כשאני רואה אנשים שצריכים להיות יחד. גם לך יש את זה, לא?"

    היא נועצת בי מבט. "איך ידעת? אני מסתובבת כל החיים שלי וחושבת על הדברים האלה. אני רואה שני אנשים ואני פשוט יודעת שהם צריכים להיות יחד, אבל אני לא יודעת איך אני יודעת. אני פשוט... יודעת את זה."

    "כן, ככה זה גם אצלי."

    אני שותקת ומייחלת בלבי שהיא תדבר.

    "הדבר הכי טוב שעשיתי אי־פעם היה כשמצאתי בעל לאחותי," היא אומרת לבסוף. "הוא היה האח של השותפה שלי, ופגשתי אותו כשהוא בא לאסוף את השותפה שלי לחופשת חג המולד, ובאותו רגע ידעתי שהוא יתאים לנטלי. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. הלב שלי כאילו כאב עד שהצלחתי להכיר ביניהם. ואז, באמת - כשהם הכירו - היו זיקוקים. הם התאהבו זה בזה כמעט מיד. אני לא יודעת איך ידעתי, אבל ידעתי."

    "ברור שידעת," אני אומרת חרש.

    אני משקיפה אל הגנים והעצים, שנראים אפופי צללים על רקע השמים הלבנים והמושלגים, ואני רוצה ליפול על האדמה בהכרת תודה. הנה אני; אני בסוף חיי, והיקום שלח אותה אלי. סוף־סוף.

    "יש לך הרבה כישרונות," אני אומרת כשאני מסוגלת לדבר שוב.

    "את חושבת שזה כישרון? כמו שאני רואה את זה, אני פשוט הבחורה הזאת שיושבת וחושבת לעצמה, 'וואו, אולי מלינדה שעובדת איתי רוצה לצאת עם הבחור שמלמד כדורגל בצהרון כי הם די מתאימים זה לזה.' בינתיים, אחותי ממציאה דברים שהולכים להציל את העולם, ומה שתופס מקום במוח שלי רוב הזמן זה מי בסביבה שלי נראה כאילו הוא יכול להתאהב. ממש חשוב."

    אני מרגישה שהלב שלי הולם בעוצמה כזאת עד שאני צריכה להדק את האצבעות כדי להישאר במציאות. "בבקשה ממך," אני אומרת. "זה אולי חתרני, אבל האמת על האהבה היא שהיא באמת הדבר החשוב הזה שכולם עושים ממנה, והיא לא איזשהו סוג של ביטחון או פוליסת ביטוח נגד בדידות. האהבה היא הכול. היא מניעה את היקום כולו!"

    "טוב. היא לא חשובה יותר מהמחקר לריפוי סרטן," היא אומרת.

    "כן. היא כן. כי היא כוח החיים. למעשה, היא כל מה שיש."

    היא מחבקת את עצמה, ואני מביטה בה כשפתיתי שלג נוחתים בעדינות על זרועותיה.

    "לפעמים," היא אומרת, "אני רואה צבעים מסביב לאנשים. ואורות קטנים. המשפחה שלי היתה נחרדת אם הם היו יודעים. נראה לי שהם היו חושבים שיש לי איזושהי בעיה נוירולוגית. אבל אני רואה - ממטרים קטנים של ניצוצות שמגיעים משום מקום."

    "אני יודעת. זאת רק אנרגיית מחשבה," אני אומרת לה. ואז אני נושכת את שפתי ומחליטה לצלול ישר פנימה. "את משתמשת לפעמים במחשבות כדי לגרום לדברים לקרות? רק בשביל הכיף?"

    "מה זאת אומרת?"

    "אה, תראי. תסתובבי ובואי נסתכל על החלון הזה שם. את רואה - אממ, בואי נבחר באישה בסוודר האדום."

    היא צוחקת. "איזו מהן? כולן לובשות סוודרים אדומים."

    "הג'ינג'ית. בואי פשוט נקרין אליה את המחשבות. נשלח אליה אור לבן. תעשי את זה ותראי מה קורה."

    שתינו שותקות. אני טובלת את האישה בזוהר עם אור לבן כמו שאני יודעת לעשות. ואכן, כעבור כשלושים שניות היא מניחה את המשקה שלה ומביטה סביב החדר, כאילו שמעה מישהו קורא בשמה. מארני צוחקת בעונג.

    "רואה? אנחנו עשינו את זה! שלחנו לה מנה קטנה של משהו טוב והיא קיבלה אותה," אני אומרת.

    "רגע. זאת אנרגיה? זה תמיד עובד?"

    "לא תמיד. לפעמים נתקלים בהתנגדות. אני עושה את זה רק בשביל הכיף. העניין הזה של השידוכים - נראה שמקורו במקום אחר. זה כאילו שמראים לי אילו אנשים צריכים להיות ביחד."

    היא מביטה בי בעניין. הכתמים האדומים על לחייה בוהקים יותר. "אז גילית דרך להתפרנס מלהיות שדכנית, אם ככה? אולי זה האתגר שגם אני צריכה לפצח."

    "אוי, חמודה. אני מתפרנסת מלהיות אני. למדתי שאותה אינטואיציה שמאפשרת לי לדעת אילו אנשים צריכים להיות ביחד גם מובילה אותי בדיוק למה שאני צריכה. מאז שהחלטתי לחיות את החיים שרציתי לחיות היתה לי פרנסה."

    "וואו," היא אומרת וצוחקת. "אני מדמיינת את עצמי מנסה להסביר את זה לאבא שלי." ואז היא לוקחת את ידי. "הֵיי! תבואי לחתונה שלנו? אני ממש, ממש רוצה שתהיי שם."

    "ברור שאבוא," אני אומרת לה. אם עדיין אהיה בסביבה. אם אוכל.

    ואז היקום מחליט נחרצות שעברנו את הגבול, ונואה מופיע, יוצא מהדלת האחורית וצועד נמרצות לעברנו. כמו אדם שיש לו משימה שקצת מעצבנת אותו.

    "חיפשתי אותך בכל מקום," הוא אומר. "אלוהים ישמור, יורד שלג! ואתן אפילו לא לובשות מעילים."

    "אני לא צריכה מעיל. זה נפלא," אומרת מארני. "תראה איך הוא נוצץ באור. לא היה לי מושג ששלג עושה את זה."

    "זה רק משב רוח," הוא אומר וניגש אליה וכורך את זרועו סביב כתפיה. הוא גבר כל כך יפה תואר, אני חושבת לעצמי, עם השיער הכהה והעיניים הכהות, אבל כל כך עצוב איך שהוא נושא סביבו הילה בצבע בז' עכור.

    מארני מקבלת גוון ורוד בהיר יפהפה והיא מסתכלת עליו כל כך בחיבה, עד שהיא נראית כאילו מישהו ריסס סביבה כוכבים.

    "ניהלתי שיחה מענגת ביותר עם ארוסתך," אני אומרת לו.

    "טוב, יופי, אבל אנחנו חייבים לזוז," הוא אומר בלי להביט בי. "טוב לראות אותך, דודה בליקס, ואני מצטער שזה לזמן קצר כל כך, אבל אנחנו חייבים להגיע לעוד מסיבה."

    אני בטוחה שהוא לא זוכר שהוא העריץ אותי פעם, שהיינו הולכים יחד ביער ורוקעים בשלוליות במגפי הגשם שלנו או בכפות רגליים יחפות, ואת הקיץ ההוא שתפסנו גחליליות ודגיגונים ואז בירכנו אותם ושחררנו אותם לחופשי. אבל זה היה לפני הרבה זמן, ומתישהו לאורך הדרך נראה שהוא אימץ את עמדתה של אמו שאני לא שווה את הטרחה.

    התגברתי על זה - באמת שהתגברתי. קיוויתי לכל כך הרבה יותר, אבל עכשיו אני כל כך רגילה לאדישות שבני משפחתי מפגינים כלפי עד שאפילו לא מפריע לי איך שהם מגלגלים עיניים כשהם חושבים שאני לא שמה לב, ואיך שהם תמיד אומרים, "אוי, בליקס!"

    מארני משלבת את זרועה בזרועו של נואה ומנשקת אותו על הלחי, ואז אומרת לי, למקרה שלא ידעתי, שהוא המורה לכיתה ג' הכי טוב בעולם, ושכל הילדים בכיתה שלו והאמהות שלהם פשוט מתים עליו. אני מסתכלת עליו ומחייכת.

    נואה זע במקומו באי־נוחות. "מארני, לצערי אנחנו ממש חייבים ללכת. פקקי התנועה מחמירים בזמן שאנחנו עומדים פה ומדברים."

    "כמובן שאתם צריכים ללכת," אני אומרת. "גם אני הייתי מסתלקת מהמסיבה הזאת אם הייתי מצליחה למצוא תירוץ מתקבל על הדעת."

    הבעת הפנים שלו לא משתנה, אבל היא פונה אלי ומגחכת. "אז..." הוא אומר לה. "אני אלך להביא לך את המעיל. הוא בחדר העבודה?"

    "אני אביא אותו," היא אומרת, אבל אני נוגעת בזרועה, וכשהיא מסתכלת עלי אני מנידה את ראשי בתנועה כמעט בלתי־נראית. תני לו ללכת. וברגע שהוא נעלם, אני אומרת, "תקשיבי, אני חייבת להגיד לך את זה. את מדהימה ורבת־עוצמה, וצפויים לך חיים גדולים מאוד. מחכות לך המון הפתעות. היקום הולך לקחת אותך לכאלה גבהים."

    היא צוחקת. "אוי לא. אני לא חושבת שאני אוהבת במיוחד הפתעות."

    "אלו יהיו הפתעות טובות, אני בטוחה," אני אומרת. "אבל הנה הדבר החשוב: אל תתפשרי על שום דבר שאת לא רוצה. זה העיקר."

    אני עוצמת את עיני. אני רוצה לומר לה שהיא כולה זהב ונואה כולו בז', ושיש ענן עכור ואומלל באוויר כשהוא מסתכל עליה - ולו יכולתי, לולא ידעתי שהיא תחליט שאני משוגעת, הייתי אומרת לה שהיא ואני קשורות איכשהו, שאני מחפשת אותה זה מכבר.

    אבל עכשיו נואה כבר חזר עם המעיל ועם הארנק ועם ההוראה שהיא צריכה להיכנס פנימה ולהגיד שלום למשפחתו.

    היא פונה אליו. "דודה שלך בליקס אומרת שהיא תבוא לחתונה, נכון שזה נהדר?"

    הוא עוזר לה ללבוש את המעיל ואומר, "כן, טוב, תגידי לאמא שלי להוסיף אותה לרשימה," ואז הוא נותן לי נשיקה חטופה על הלחי. "תשמרי על עצמך," הוא אומר.

    הגיע הזמן ללכת. הוא מתרחק בצעדים גדולים, בדרך הגברית הזאת, חסרת הסבלנות, ומסמן לה לבוא בעקבותיו.

    "הנה! קחי את זה! שיהיה לך קצת צבע." אני מסירה את הצעיף שלי, זה החביב עלי עם השפשופים במשי הכחול והגדילים המדובללים, וכורכת אותו סביב צווארה, והיא מחייכת ושולחת לי נשיקה באוויר.

    כשהם נכנסים פנימה אני רואה אותה מטה את פניה מעלה כלפיו, והן בגוני ורוד וזהב וארגמן מרוב אהבה, מטר של ניצוצות.

     

    ברגע שהם נעלמים מן העין, האוויר שב ושוקע לאטו סביבי. הניצוצות דוממים ונשרפים, כמו הזיקוקים בארבעה ביולי אחרי שניצלו את חומר הבעירה שלהם והם עומדים להיהפך בחזרה למקלות מתכת חדים.

    אני עוצמת את עיני, מרוקנת ועייפה לפתע פתאום. ואז אני יודעת משהו שלא ידעתי קודם, אמת עקשנית שטרם ידעתי כמוה: מארני מק'גרו ונואה לא יתחתנו.

    למעשה זה כבר נגמר.

     

     

    עוד על הספר

    שדכנות למתחילים מדי דוסון

    פרק 1 
    בְּלִיקְס
     

    האמת היא שלא הייתי צריכה לבוא. השעה עוד לא חמש אחר הצהריים, ואני כבר מפנטזת להיכנס לתרדמת מהירה נטולת כאבים. משהו דרמטי, כולל קריסה יפה לרצפה, עם עיניים מתגלגלות לאחור וגפיים רועדות.

    זוהי מסיבת התה־שאחרי־חג המולד השנתית של האחיינית שלי, אתם מבינים, האירוע שבו אנשים שמצליחים בקושי לזחול החוצה לאחר שבועות של קניות לחג, מסיבות והנגאוברים, מגלים שהם נדרשים על ידי וֶנדי ספּינקר לעטות על גופם את הסוודרים האדומים והמכנסיים המחויטים רק עוד פעם אחת, וללכת לעמוד במשך שעות בסלון ביתה כדי שיוכלו להתפעל מקישוטי חג המולד היקרים שלה ומאחוזתה המשופצת ולשתות קוקטייל אדום מגוחך שיחולק להם במגשים על ידי תלמידת תיכון במדי מלצרית.

    למיטב הבנתי, מטרת ההתכנסות הזאת היא פשוט שהאחיינית שלי תוכל להזכיר לאנשים הטובים של פיירליין, וירג'יניה, שהיא אישה חשובה מאוד, ונוסף על כך עשירה - אדם שאין לזלזל בו. תורמת לצדקה. יושבת ראש של רוב הדברים. אני לא מצליחה לעקוב אחר כולם אם להגיד לכם את האמת.

    אני מתפתה לקום ולבקש מכולם לענות בהרמת יד. הנשמות של כמה מכם קמלו רק בשעות האחרונות? כמה מכם ירצו להצטרף אלי לריקוד קונגה בשורה היישר אל מחוץ לדלת הכניסה? אני יודעת שיהיו כמה קופצים על הרעיון. כמו כן, האחיינית שלי תשלח מישהו שירצח אותי בשנתי.

    אני גרה רחוק מכאן, ואני זקנה כמו האדמה, כך שלא הייתי טורחת להגיע בכלל לדבר הזה - רוב השנים יש לי מספיק שכל בריא כדי להתחמק מזה - אבל האונדי אמר שאני חייבת. הוא אמר שאם לא אבוא, אני אתחרט שלא ראיתי את המשפחה בפעם האחרונה. את האונדי מדאיגים דברים כמו חרטות על ערש דווי. אני חושבת שהוא מדמיין את סוף החיים כמו סיום מספק של רומן: משהו שצריך לעטוף בסרט יפה, אחרי שכל החטאים נסלחו. כאילו שזה יקרה אי־פעם.

    "אני אלך," אמרתי לו לבסוף, "אבל אני לא אומרת להם שאני חולה."

    "הם יֵדעו ברגע שהם יסתכלו עלייך," הוא אמר. ובסוף הם כמובן לא ידעו.

    ומה שיותר גרוע, כמובן בדיוק השנה הבן שלה נואָה החליט להתארס, ולכן המסיבה נמשכת נצח נצחים מכיוון שכולנו מחכים שהוא וארוסתו יגיעו מקליפורניה כדי שיוכלו להציג לפניה את החברה הגבוהה שאליה תצטרף אחרי החתונה.

    "היא סתם טמבלולה אחת שהוא פגש באיזה כנס ואיכשהו היא הבינה איך לתפוס אותו," אמרה לי ונדי בטלפון. "אני בטוחה שאין לה אפילו תא מוח מתפקד אחד בראש. סייעת לגננת, תאמיני או לא. על המשפחה אין שום דבר מעניין לספר - האבא בעסקי הביטוח, והאמא לא עושה שום דבר בשביל אף אחד עד כמה שאני מבינה. הם מפלָרידה. ככה היא מבטאת את זה. פלָרידה."

    עדיין הייתי עסוקה בעיבוד המילה טמבלולה ותהיתי איזו משמעות יכולה להיות לה ביקום של ונדי. אין ספק שהתיאור שלי בפיה יהיה מזלזל באותה המידה. אני עדיין נחשבת הכבשה השחורה במשפחה, אתם מבינים, זאת שצריך להשגיח עליה טוב־טוב. בליקס השערורייתית. הם שונאים את זה שלקחתי את הירושה שלי ועברתי לברוקלין - שכולם יודעים שהיא מקום לא מקובל שמלא, מטבע הדברים, בצפונים.

    אני מביטה סביב בחדר הזה, בבית שהיה פעם האחוזה המשפחתית שלנו ועבר בירושה במהלך הדורות מבת מועדפת לבת מועדפת (ולכן מן הסתם דילג עלי כמובן), ואני נדרשת לכל כוחותי כדי לחסום את כל האנרגיה השלילית שמזדחלת לה כמו נחש לאורך הפאנלים. עץ חג המולד המלאכותי, שגובהו שלושה מטרים, עם קישוטי הזכוכית שנקנו בחנות יוקרה וגירלנדת האורות המנצנצים מנסים להתעקש שהכול כאן פשוט מושלם, תודה רבה ששאלתם, אבל אני יודעת את האמת.

    המשפחה הזאת רקובה מן היסוד, ולא משנה מה אומרת לכם כל התפאורה שמסביב.

    אני רואה את הדברים כמו שהם. אני לא הולכת שולל אחר הזיוף והעמדת הפנים. אני עדיין זוכרת את המקום הזה כשהוא באמת היה מרשים באופן אותנטי, לפני שוונדי ספינקר החליטה לשפוך אלפי דולרים על איזשהו שחזור מזויף של החזית.

    אבל זה מסכם בצורה מושלמת את הפילוסופיה של המשפחה הזאת: למרוח טיח על החומר האמיתי ולכסות הכול בציפוי יפה. איש לא יֵדע.

    אבל אני יודעת.

     

    ג'נטלמן זקן מבוסם קלות עם ריח רע מהפה ניגש אלי ומתחיל לספר לי על מיזוגים בנקאיים שהוא מיזג ועל כמה רכישות שהוא רכש, וגם שלדעתו האחיינית שלי היא האדם היחיד שמסוגל להכין "ארנבת ולשית" בטעם של גרביים ישנים. אני עומדת להסכים איתו כשאני מבינה בקפיצה קלה של בהלה שהוא לא באמת אמר את החלק האחרון של המשפט. החדר רועש מדי וחם מדי ואני מאדה אותו בכוח מוחי, ואכן הוא מסתלק לו בהליכה מתנודדת.

    יש לי כמה כישרונות.

    ואז מתרחש הנס. בדיוק כשכולנו עומדים להיכנע לייאוש ולשתות את עצמנו לדעת נפתחת דלת הכניסה באוושה קלה, והמסיבה מתמלאת פתאום אנרגיה, כאילו מישהו תקע אותה בחזרה לשקע ומותר לנו לקום לתחייה.

    הזוג הצעיר הגיע!

    ונדי ממהרת לחדר הכניסה, מוחאת כפיים ואומרת, "תקשיבו כולם! תקשיבו כולם! כולכם מכירים כמובן את נואה היקר והמבריק שלי - וזאת ארוסתו המקסימה, מארני מק'גרו, שתהיה בקרוב הכלה הנפלאה שלנו! ברוכה הבאה, חמודה'לה!"

    רביעיית כלי הנגינה שיושבת בפינת הסלון מתחילה לנגן את "הנה באה הכלה", וכולם מתקבצים סביב, לוחצים את ידיהם של בני הזוג וחוסמים לי את שדה הראייה. אני שומעת את נואה, שירש את כל הרוח והצלצולים של המשפחה, מרעים בקולו כשהוא מספר על הטיסה ועל התנועה שהיתה בכבישים, בזמן שארוסתו מועברת מיד ליד ומחובקת כאילו היא סחורה ששייכת כעת לכולם. כשאני משרבבת את צווארי ימינה אני מצליחה לראות שהיא באמת מקסימה - גבוהה ורזה, סמוקת לחיים ומושלמת, וחובשת בארט כחול, מוטה מעט הצדה, בקלילות שלא נראית בדרך כלל במסיבות של ונדי.

    ואז אני מבחינה גם במשהו נוסף, משהו באופן שבו עיניה מציצות מתחת לפוני הבלונדיני הארוך שלה. ואז - פאו! - מצדו השני של החדר עיניה פוגשות את עיני ואני נשבעת שמשהו עובר כהרף עין ממנה אלי.

    התכוונתי לקום ממקום מושבי בספה הזוגית אבל עכשיו אני נופלת לאחור ושוקעת בחזרה, עוצמת את העיניים ומוחצת לעצמי את האצבעות.

    אני מכירה אותה. אלוהים אדירים, אני ממש מרגישה שאני מכירה אותה.

    לוקח לי דקה להתעשת. אולי אני טועה למרות הכול. איך זה ייתכן? אבל לא. זה נכון. מארני מק'גרו היא בדיוק כמו האישה המופלאה שהייתי פעם, כשהיא עומדת שם, מתמודדת עם מתקפת גינוני הנימוס הדרומיים, ואני רואה אותה גם צעירה וגם זקנה, ומרגישה את לבי הזקן הולם כמו שהלם בעבר.

    בואי הנה, מתוקה, אני קורנת לעברה.

    אז זאת - זאת - הסיבה שאני כאן. זה לא היה כדי להגיע לסגירת מעגל כלשהי אחרי שנים של סכסוכים משפחתיים. זה לא היה כדי לשתות את הקוקטיילים המגוחכים האלה ואפילו לא כדי לחזור לביקור שורשים.

    הייתי אמורה לפגוש את מארני מק'גרו.

    אני מניחה את ידי על בטני, על הגידול הכדורי שגדל שם מאז החורף שעבר, הגוש הקשה והמוצק שאני כבר יודעת שהולך להרוג אותי בלי צל של ספק עוד לפני בוא הקיץ.

    בואי הנה, מארני מק'גרו. יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה לספר לך.

    עדיין לא. עדיין לא. היא לא באה.

    אה, כן. כמובן. ישנן חובות שמוטלות עלייך כשמציגים אותך בפני חברה דרומית מנומסת, כשאת הכלה המיועדת של יורש העצר לכאורה. ובשל כל המתח הזה, מארני מק'גרו נהיית מעורערת, לחוצה - ואז היא עושה משגה נוראי שנוגד את כל כללי הנימוס, שהוא כה מחריד ומענג עד שרק הוא לבדו היה קונה לה מקום של כבוד לצדי לנצח, גם לולא כבר הכרתי אותה. היא מסרבת לטעום מ"הארנבת הוולשית" של ונדי. תחילה היא רק מנידה את ראשה בנימוס כשהצלחת נדחפת לכיוונה. היא מנסה לטעון שהיא לא רעבה, אבל ברור שזה לא נכון, כפי שמציינת ונדי ועיני הלייזר שלה רושפות, מכיוון שמארני ונואה היו בדרכים כבר שעות, ובמקרה ונדי יודעת שהם לא אכלו ארוחת בוקר וגם לא ארוחת צהריים, וניסו לשרוד רק על האנרגיה של הבוטנים שקיבלו במטוס.

    "אבל, מותק, את חייבת לאכול!" קוראת ונדי. "את הרי כולך עור ועצמות שתהיי לי בריאה!"

    אני עוצמת את עיני. היא כאן רק כמה דקות וכבר הרוויחה לעצמה "שתהיי לי בריאה" קטלני. עכשיו מארני מושיטה יד בהיסוס ולוקחת פיסת לחם ועינב אדום אחד ויחיד, אבל גם הפעם היא לא עושה את הדבר הנכון.

    "לא, לא, יקירתי, תטעמי מהארנבת," דוחקת בה ונדי. אני מזהה את המתח בקולה. איכשהו נואה לא זכר להסביר לאהבת חייו שחוק המשפחה כאן מחייב את האורחים לטעום מ"הארנבת הוולשית", ואז ממש ליפול על הרצפה ולהתפתל בטרנס של התלהבות ולתאר עד כמה המנה מופלאה, תמיד הרבה יותר מופלאה ממה שהיתה בשנה שעברה.

    ואז מארני אומרת את המילים שחותמות את גורלה. היא מגמגמת את המילים, "א־אני כל כך מצטערת, אבל אני ממש מעדיפה לא לאכול ארנבים."

    אני מניחה את היד על הפה כדי שאנשים לא יוכלו לראות כמה רחב החיוך שלי.

    אהה! עיניה של אחייניתי נוצצות והיא צוחקת את צחוקה השברירי והמפחיד ואומרת בקול רם שגורם לכולם לעצור ולהסתכל: "יקירתי, מאיפה נכנס לך לראש הרעיון ש'ארנבת ולשית' קשורה איכשהו לארנבים? בשם שמים! האם זה בגלל המילה ארנב? בבקשה אל תגידי לי שזה מה שאת חושבת!"

    "אני מצטערת, אני לא - אוי, אני כל כך מצטערת -"

    אבל זה נגמר. את הנעשה אין להשיב. המנה נלקחת, וּונדי מסתלקת משם בחופזה, מנידה בראשה. אנשים חוזרים לשיחות שלהם. איזה עוול נעשה לוונדי. הילדים בימינו. אין להם שום נימוסים.

    והיכן נואה, המושיע והמגן של מארני, במהלך כל הסצנה הקטנה הזאת? אני משרבבת את צווארי כדי לראות. אה כן, הוא כמובן הסתלק לו עם סיימון ויפּל, החבר הכי טוב שלו. אני רואה אותו צוחק ממשהו שוויפּל אומר בחדר הביליארד הצמוד, שני סייחים שרוקעים בפרסותיהם בעונג בתגובה לבדיחה לא מובנת וחסרת משמעות.

    אז אני קמה על רגלי והולכת להביא אותה. למארני יש שני כתמי צבע בוערים בלחיים, ושׂערה הבלונדיני, שאינו מכוסה בבארט עכשיו, פזור ואולי מעט סבוך, ואולי רק טיפ־טיפה עם קשרים, וייתכן שוונדי כבר חרצה את דינו ללא כפרה. עם שיער כזה הולכים לחוף הים. לא מגיעים ככה למפגש חברתי. זה בוודאי לא השיער שהאנשים המשפיעים בחוגים החברתיים של פיירליין, וירג'יניה, צריכים לראות במסיבת התה־שאחרי־חג המולד השנתית.

    אני לוקחת אותה למקום שבו נטיתי את אוהלי וטופחת על המושב שלידי בספה הזוגית, והיא מתיישבת ולוחצת את קצות אצבעותיה לרקותיה. "אני כל כך מצטערת," היא אומרת. "אני כזאת טיפשה, לא?"

    "בבקשה ממך," אני אומרת. "תפסיקי כבר להתנצל, אהובה שלי."

    אני רואה בעיניה שמתחוור לה כעת בדיוק כמה דברים היא כבר עשתה באופן שגוי. גם אם לא נתחשב בתקרית הארנבת, היא לא לבושה בבגדים ההולמים למפגש הקטן הזה. מכנסי סקיני שחורים! טוניקה! בים של סוודרים אדומים מקשמיר שהם הכרח חברתי, תסרוקות עשויות ומרוססות היטב ועגילי סנטה קלאוס, מארני מק'גרו עם שׂערה הדליל, הצהוב, הפוני שנכנס לעיניים והקשרים, מעיזה ללבוש חולצה אפורה - בלי תכשיט נוצץ אחד לרפואה שיעיד כי חג המולד הוא הקדוש שבחגים, וכי מסיבת התה־שלאחר־חג המולד היא החלק הכי טוב בחג המולד! והנעליים שלה: מגפי בוקרים מעור בצבע טורקיז! מדהימים, כמובן. אבל אלה לא מגפיים שמתאימים לחברה הגבוהה.

    אני לוקחת את ידה בידי כדי להרגיע אותה וגם כדי לבדוק בחשאי את קו החיים שלה. כשאת אישה זקנה, מותר לך להושיט יד ולגעת באנשים מכיוון שאת לא מזיקה ובלתי־נראית רוב הזמן.

    "אל תיקחי ללב את ונדי," אני לוחשת לה. "היא פספסה את השיעור בנימוסים והליכות כי היא לקחה באותו זמן שני קורסים שמעניקים נקודות נוספות בנושא הפחדת אנשים למוות."

    מארני משפילה את מבטה לכפות ידיה. "לא, אני הייתי זאת שהתנהגה נורא. הייתי צריכה פשוט לקחת את הארנבת."

    "זין, ממש לא," אני לוחשת בחזרה, וזה מצחיק אותה. אנשים חושבים שזה מצחיק נורא כשזקנה אומרת זין; זה בטח מפר את כל חוקי הטבע כשאנחנו מקללות. "ניסית לסרב בנימוס לאכול חיה חמודה ופרוותית, ומה קיבלת בתמורה על מאמצייך? היא הביכה אותך בפומבי."

    היא מסתכלת עלי. "אבל - אבל זה לא עשוי מארנבים. נראה לי."

    "טוב, אבל זה נשמע כמו משהו שכן. יש אנשים שעדיין קוראים לזה 'ארנבת בנוסח ולשי'. ומה? את אמורה לעשות מחקר על כל המאכלים של צפון אירופה כהכנה למסיבת תה של חג המולד? תעשי לי טובה!"

    "הייתי צריכה לדעת."

    "תגידי, לצד מי את? לצד עצמך או לצד גבירתנו מאחוזת אני־יותר־טובה־מכולם?"

    "מה?"

    אני מלטפת את ידה. "את מקסימה," אני אומרת. "והאמת היא שהאחיינית שלי היא קצת קוץ בתחת. בחיי, תסתכלי מסביב על כל האנשים האלה. בדרך כלל אני לא אוהבת למתוח ביקורת ולמשוך אלי את כוחות הרשע, אבל רק תסתכלי על כל החיוכים המזויפים והפרצופים החמוצים שסביבנו. אני אצטרך לקרצף את עצמי באמבטיה במברשת עם זיפי מתכת כדי להסיר מעצמי את כל השליליות הזאת כשאלך הביתה. ואני מציעה לך לעשות את אותו הדבר. חבורה של צבועים ארורים שיאכלו את הארנבת הוולשית גם אם היא לא טעימה להם בכלל. ואת יודעת מה עוד?"

    "מה?"

    אני רוכנת לעברה ולוחשת בדרמטיות, "גם אם היא היתה עשויה מגללים של ארנבת ולשית, הם עדיין היו אוכלים את זה. כי ונדי ספינקר היא האדונית העליונה והמנהיגה שלהם."

    היא צוחקת. אני אוהבת את הצחוק שלה. אנחנו יושבות בשתיקה נינוחה - בעיני כל מי שצופה בנו אנחנו לא יותר משתי זרות שנאלצות לנהל שיחת חולין מנומסת כי בקרוב יהיו קרובות משפחה. אבל אני מתפקעת מהצורך לספר לה הכול. אני כמובן מתחילה בצורה לא כל כך טובה כי אני כבר פחות מתורגלת בכל הנוגע לשיחות חולין.

    "אז, ספרי לי על עצמך," אני אומרת במהירות. "האם את עושה את כל מה שאת רוצה לעשות בתור אדם לא נשוי לפני שתקשרי את חייך בחייו של הבחור הזה?"

    היא מרימה קלות את גבותיה. "טוב, כן, יש לי עבודה טובה ואני... עשיתי כל מיני דברים. נסעתי לכל מיני מקומות. את יודעת. אני כמעט בת שלושים, אז הגיע הזמן שאתכונן להיות מבוגרת אמיתית. מישהי מיושבת בדעתה."

    "מיושבת בדעתה. זה נשמע איום ונורא, את לא חושבת?"

    "אני חושבת שזה נשמע... די נחמד. כלומר, אם את מאוהבת בבן אדם, אז זה טוב שאתם יכולים להפסיק להתרוצץ בלי מטרה ולהקים בית יחד." היא מסתכלת סביב החדר, בטח מחפשת כל דבר אחר שנוכל לדבר עליו, ואז עיניה נחות שוב עלי. "דרך אגב, אני אוהבת את מה שאת לובשת."

    מה שאני לובשת הוא שמלת ערב וינטג' מקטיפה סגולה שקניתי בחנות יד שנייה בברוקלין. חרוזי זכוכית קטנים תפורים במעגלים על כולה, ויש לה מחשוף נדיב, גדול ורחב. לא שהמחשוף שלי הוא כזה להיט; למען האמת הוא נראה כמו שק של גלעיני אפרסק.

    "זאת השמלה עוצרת הנשימה שלי," אני אומרת לה ואז רוכנת אליה ולוחשת, "אני גאה בטירוף בבנות שלי הערב. האמת היא שהייתי חייבת לקשור אותן בחזיית הברזלים הזאת כדי שהן יעמדו מספיק בשביל המחשוף, אבל החלטתי שאני יכולה להשתמש בהן כדי למשוך קריאת הידד אחת אחרונה. אחרי זה - גמרנו עם חזיות לנצח. הבטחתי להן."

    "אני אוהבת את הצבעים. אני לא ידעתי מה ללבוש, אז לבשתי את החולצה האפורה הזאת כי חשבתי שהיא תלך עם כל דבר, אבל היא נראית כל כך משעממת לעומת כל השאר." היא רוכנת אלי וצוחקת. "אני לא חושבת שראיתי בחיים שלי כל כך הרבה סוודרים אדומים בחדר אחד."

    "אלה המדים של חג המולד כאן בפיירליין, וירג'יניה. אני מתפלאת שלא ניפקו לך סוודר בשנייה שנכנסת לתחומי העיירה."

    בדיוק אז עוברת לידנו תלמידת תיכון שנושאת בידיה מגש משקאות, ומארני ואני בוחרות בשיקוי אדום. זה הרביעי שלי, אבל מי סופרת? אני מקישה את כוסי בכוסה, והיא מחייכת. אני לא מצליחה להפסיק להסתכל לה בעיניים. הן מזכירות לי כל כך את העיניים שלי, שזה מערער אותי. אני מרגישה עקצוצים עדינים בקו השיער.

    "אז," אני אומרת, "כשתתחתני, את חושבת שתוכלי להמשיך להיות עצמך הנפלאה, עם הרוח החופשית שמפעמת בך?"

    עיניה נפערות. "עצמי עם הרוח החופשית שמפעמת בי?" היא אומרת וצוחקת. "לא. לא. לא. לא קלטת אותי נכון. האמת היא שאני רוצה מאוד להשתקע. לקנות בית, ללדת ילדים." היא מחייכת. "אני חושבת שלכל אדם צריכה להיות תוכנית חיים."

    אני משתהה רגע, נאנחת קלות ותוחבת יד לתוך המחשוף שלי כדי לסדר בעדינות את הבנות. "אולי שם היתה הטעות שלי. אני לא חושבת שפעלתי אי־פעם לפי תוכנית חיים, אפילו לא לרגע אחד. אז תגידי לי: שווה לוותר על הרוח החופשית שלך בשביל זה?"

    "תוכנית חיים היא רק אמצעי ביטחון. מחויבות."

    "אה," אני אומרת. "זה מהדברים האלה. אז עכשיו אני מבינה למה לא הלכתי על זה. בכל פעם שמישהו מדבר על ביטחון כאילו זה דבר טוב עוברת בי צמרמורת. ומחויבות. איכס!"

    "הא. את היית נשואה פעם?"

    "אוי אלוהים, כן. פעמיים. כמעט שלוש פעמים למען האמת. הפעם הראשונה היתה לפרופסור עם השם המהולל ואלאס אלדרברי, אם את באמת רוצה לדעת." אני רוכנת קרוב יותר למארני, מניחה את ידי על ידה ומחייכת. "הוא בחר להעביר את החיים היחידים, הסוערים ויקרי הערך שהוא קיבל על פני כדור הארץ בחקר מחזור החיים של סוג מסוים של חרק בעל ראש ירוק, ונסענו לאפריקה ואספנו דוגמיות של דברים מוזרים מאוד עם שריון. עד כדי כך מוזרים, שלא תרצי אפילו לחשוב עליהם למשך יותר מעשרים שניות. את מתארת לעצמך? וכשחזרנו הביתה הבנתי שאני לא מסוגלת לראות עוד חרק אחד נוסף עד סוף ימי." אני מנמיכה את קולי ללחישה. "ואם את רוצה לדעת את האמת, ואלאס אלדרברי בעצמו התחיל להיראות לי כמו ג'וק גדול. אז התגרשנו."

    "וואו. בעל שנהפך לג'וק. נשמע כמו קפקא."

    "נו, את לא מתה על זה שאנשים מצליחים לדבר על קפקא בשיחה שגרתית של אחרי חג המולד?"

    "טוב, את התחלת," היא אומרת. "ומה קרה לבעל השני? למה הוא נהפך?"

    "בפעם השנייה התחתנתי בניגוד לשיקול דעתי - וזה דבר שאסור לך לעולם לעשות, אגב, רק למקרה שאת שוקלת את זה -"

    "אני לא," היא אומרת.

    "ברור שאת לא, אבל זאת טעות שקל לעשות והרבה אנשים עושים אותה. בכל אופן, הנישואים האלה היו לרופוס האלורן, עורך דין שעבד בסיוע משפטי, ואנחנו פתחנו עסק בברוקלין, במשרד קטן שפנה לרחוב, בשנות השבעים. היה אז בלגן בברוקלין. הרבה מהעבודה שלנו היתה עם אנשים שנמלטו מהחוק ועם חסרי בית. דברים כאלה."

    "ומה קרה? גם הוא נהפך לג'וק?"

    "לא. לא היה לו מספיק דמיון כדי להפוך לכלום, אני חוששת. הוא התגלה כאדם משעמם להחריד שראה רק את הצד השלילי בכל דבר. הייתי מסתכלת עליו ומרגישה כאילו יש סביבו ענן אובך אפור שלא יכולתי לחדור בעדו. היו לי כל הכוונות הכי טובות בעולם אבל לא הצלחתי להוציא ממנו כלום. לא הנאה אמיתית. רק חומות שבנויות ממילים משעממות ומפותלות. אז - גירושים. לא היה מנוס מזה."

    "ברצינות?" היא מטה את ראשה ומחייכת כשהיא מהרהרת בדברי. "התגרשת מגבר בגלל שהוא היה משעמם? לא ידעתי שזאת עילה חוקית לגירושים."

    "הייתי מוכרחה. הרג אותי כמה שהוא היה משעמם. זה היה כאילו הוא כבר מת לפני שהחיים שלו הסתיימו, והוא עמד למשוך אותי למטה יחד איתו."

    "כן, אבל החיים לא יכולים להיות מרתקים כל הזמן."

    "אוי, חמודה. החיים שלי כן. אם הם נהיים משעממים למשך יותר משבועיים אני עושה התאמות." אני מחייכת היישר לתוך עיניה. "וזה השתלם לי כי עכשיו אני חיה עם האונדי, שהוא דייג לובסטרים, והעניין איתו הוא שהוא יכול לדבר איתי במשך ארבעה ימים רצוף בלי להפסיק על לובסטרים ועל השריון שלהם ועל הסוגים השונים של הגאות ועל השמים ושום דבר שהוא אומר לא ישעמם אותי לעולם כי השפה שהאונדי באמת מדבר בה היא כולה אהבה וחיים ומוות והערכה והכרת תודה ורגעים מצחיקים."

    עיניה מרצדות, ואני רואה בפניה שהיא מבינה בדיוק על מה אני מדברת.

    "אני מרגישה ככה כשאני בעבודה," היא אומרת חרש. "אני עובדת בגן ילדים, אז יוצא לי לשבת כל היום על הרצפה עם ילדים בני שלוש וארבע ולדבר. אנשים חושבים שזה בטח הדבר הכי משעמם בעולם, אבל אוי אלוהים! הם מספרים לי על הדברים הכי מדהימים. הם נכנסים לדיונים פילוסופיים על השריטות שלהם ועל איך שתולעים על המדרכה נעלבות לפעמים, ולמה הטוש הצהוב הוא הכי רשע אבל הסגול נחמד. את מאמינה? הם מכירים את האישיות של הטושים."

    היא צוחקת ופושטת את רגליה לפניה. "סיפרתי על זה לאבא שלי לפני כמה ימים, והוא לא הבין את זה בכלל. הוא כמובן חושב שאני צריכה לעשות משהו קצת יותר... של מבוגרים. הוא היה ממש מרוצה אם הייתי מתעניינת בעסקים." היא משתתקת, נראית נבוכה, ואז מוסיפה, "אבא שלי הוא למעשה איש נחמד מאוד, אבל הוא שילם את שכר הלימוד שלי בקולג' ממש יקר, את מבינה, וכל מה שעשיתי עם זה הוא להיות סייעת לגננת. אחותי - היא באמת הסבה לו גאווה. היא נהייתה כימאית שעוסקת במחקר. אבל אני - נו, טוב. אז אמרתי לו: 'תראה, אבא, יש לך בת אחת מדהימה ובת אחת רגילה, ואחת מתוך שתיים זה לא כזה נורא.'"

    "תקשיבי," אני אומרת לה. יש לי סחרחורת מכל זה. "בואי איתי החוצה. אני רוצה לצאת מכאן. את רואה איך כל האנרגיה השלילית נקווית שם ליד הפסנתר? רואה? האוויר שם חשוך יותר. אני חושבת שאנחנו צריכות לצאת החוצה ולנשום קצת אוויר אמיתי."

    היא נראית לא בטוחה. "אולי אני צריכה למצוא את נואה. איפה הוא?"

    שתינו מודעות לפתע למסיבה שמתרחשת סביבנו, לקבוצות הקטנות של אנשים שמשוחחים זה עם זה, לוונדי המוקפת מעריצים בפינת האוכל, צוחקת את צחוקה המזכיר נעירת חמור.

    נואה נעלם לאנשהו עם החבר שלו ויפּל, אני אומרת לה. הם בלתי־נפרדים. כדאי שהיא תדע את זה עליו כבר עכשיו.

    "אה, כן. שמעתי הרבה על ויפּל," היא אומרת. "אולי אני צריכה ללכת לדבר איתם. להרגיע את ויפּל שאני לא הולכת להיות מהנשים האלו שאת יודעת, מרחיקות את הבעל מהחברים שלו."

    "אני אומרת שאת צריכה לצאת איתי החוצה. ויפּל יכול לחכות. את אורחת הכבוד כאן כמובן, אז נצטרך לסדר את היציאה שלנו בדיוק בזמן, ככה שאף אחד לא יחליט לעצור בעדנו. את טובה בהתגנבויות? פשוט בואי אחרי, ולא משנה מה קורה - אל תיצרי קשר עין עם אף אחד." אני אוחזת בידה ואנחנו יוצאות לדרך, בראשים מורכנים, ממהרות לאורך המסדרון האחורי והחוצה דרך המטבח.

    העובדות שוטפות חלק מהמגשים, ואחת מהן - מייוויס, ששמתי לב שהיא מאוהבת בשליח היו־פי־אס שבא היום - קוראת אלי, "קר שם בחוץ, מיס הולידיי," ואני עונה שניכנס בקרוב בשביל לשתות תה. ואז בסופו של דבר אנחנו מצליחות לצאת החוצה ואוויר הלילה כה קר וחד עד שאנחנו נאלצות לנשום עמוק. נפלא פה, בשטח רחב הידיים של החצר האחורית, חצר שמשתרעת לכל עבר כמו מסלול גולף, עם שיחים וגן ורדים בסמוך לבריכה.

    אור מהמסיבה נשפך אל הפטיו, והגן מואר בעשרות גופי תאורה - שקיות נייר לבנות שזוהרות מנרות אלקטרוניים.

    הלילה כל כך מושלם עד שאני לא מופתעת כשמתחיל לרדת שלג קל מאוד, כאילו מישהו הרים מתג לכבודנו.

    "אוי אלוהים!" אומרת מארני ופושטת את ידיה. "תסתכלי על זה! אף פעם לא יוצא לי לראות שלג! זה נפלא!"

    "השלג הראשון של השנה," אני אומרת. "כולם מתרגשים מזה תמיד."

    "נואה אמר לי שגדלת פה. את מתגעגעת לכאן לפעמים?"

    "לא," אני אומרת. "לא כשיש לי את ברוקלין."

    ואז אני מספרת לה על הבית המשוגע שלי ועל קהילת האנשים הקטנה והמשוגעת שלי - ערב רב של ילדים והורים ואנשים זקנים, כולם נכנסים ויוצאים זה מהדירה של זה ומספרים את הסיפורים שלהם ונותנים אחד לשני עצות ואומרים לכולם מה לעשות. אני מספרת לה על לולה, החברה הכי טובה שלי שגרה בבית ליד, שהתאלמנה מבעלה לפני עשרים שנה, ועל ג'סיקה והילד המתוק והמוזר שלה, ואיך זה שכולם זקוקים כל כך לאהבה, ובכל זאת כמה הם מפחדים בכל פעם שהאהבה רק מתקרבת אליהם - ואז, מכיוון שמארני צריכה לדעת את זה, אני מסבירה לה שיש לי איתם את כל העניין הזה של השידוכים, פשוט כי אני לא יכולה שלא לראות עם מי הם צריכים להיות. אני חושבת שאני אספר לה גם על פטריק, אבל אז אני משתתקת כי העיניים שלה התרחבו והיא אומרת, "את עושה שידוכים?"

    ובינגו! הנה אנחנו, בדיוק במקום שאליו הייתי צריכה שנגיע.

    "כן. יש לי קצת קטע כזה של חוש של ספיידרמן כשאני רואה אנשים שצריכים להיות יחד. גם לך יש את זה, לא?"

    היא נועצת בי מבט. "איך ידעת? אני מסתובבת כל החיים שלי וחושבת על הדברים האלה. אני רואה שני אנשים ואני פשוט יודעת שהם צריכים להיות יחד, אבל אני לא יודעת איך אני יודעת. אני פשוט... יודעת את זה."

    "כן, ככה זה גם אצלי."

    אני שותקת ומייחלת בלבי שהיא תדבר.

    "הדבר הכי טוב שעשיתי אי־פעם היה כשמצאתי בעל לאחותי," היא אומרת לבסוף. "הוא היה האח של השותפה שלי, ופגשתי אותו כשהוא בא לאסוף את השותפה שלי לחופשת חג המולד, ובאותו רגע ידעתי שהוא יתאים לנטלי. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. הלב שלי כאילו כאב עד שהצלחתי להכיר ביניהם. ואז, באמת - כשהם הכירו - היו זיקוקים. הם התאהבו זה בזה כמעט מיד. אני לא יודעת איך ידעתי, אבל ידעתי."

    "ברור שידעת," אני אומרת חרש.

    אני משקיפה אל הגנים והעצים, שנראים אפופי צללים על רקע השמים הלבנים והמושלגים, ואני רוצה ליפול על האדמה בהכרת תודה. הנה אני; אני בסוף חיי, והיקום שלח אותה אלי. סוף־סוף.

    "יש לך הרבה כישרונות," אני אומרת כשאני מסוגלת לדבר שוב.

    "את חושבת שזה כישרון? כמו שאני רואה את זה, אני פשוט הבחורה הזאת שיושבת וחושבת לעצמה, 'וואו, אולי מלינדה שעובדת איתי רוצה לצאת עם הבחור שמלמד כדורגל בצהרון כי הם די מתאימים זה לזה.' בינתיים, אחותי ממציאה דברים שהולכים להציל את העולם, ומה שתופס מקום במוח שלי רוב הזמן זה מי בסביבה שלי נראה כאילו הוא יכול להתאהב. ממש חשוב."

    אני מרגישה שהלב שלי הולם בעוצמה כזאת עד שאני צריכה להדק את האצבעות כדי להישאר במציאות. "בבקשה ממך," אני אומרת. "זה אולי חתרני, אבל האמת על האהבה היא שהיא באמת הדבר החשוב הזה שכולם עושים ממנה, והיא לא איזשהו סוג של ביטחון או פוליסת ביטוח נגד בדידות. האהבה היא הכול. היא מניעה את היקום כולו!"

    "טוב. היא לא חשובה יותר מהמחקר לריפוי סרטן," היא אומרת.

    "כן. היא כן. כי היא כוח החיים. למעשה, היא כל מה שיש."

    היא מחבקת את עצמה, ואני מביטה בה כשפתיתי שלג נוחתים בעדינות על זרועותיה.

    "לפעמים," היא אומרת, "אני רואה צבעים מסביב לאנשים. ואורות קטנים. המשפחה שלי היתה נחרדת אם הם היו יודעים. נראה לי שהם היו חושבים שיש לי איזושהי בעיה נוירולוגית. אבל אני רואה - ממטרים קטנים של ניצוצות שמגיעים משום מקום."

    "אני יודעת. זאת רק אנרגיית מחשבה," אני אומרת לה. ואז אני נושכת את שפתי ומחליטה לצלול ישר פנימה. "את משתמשת לפעמים במחשבות כדי לגרום לדברים לקרות? רק בשביל הכיף?"

    "מה זאת אומרת?"

    "אה, תראי. תסתובבי ובואי נסתכל על החלון הזה שם. את רואה - אממ, בואי נבחר באישה בסוודר האדום."

    היא צוחקת. "איזו מהן? כולן לובשות סוודרים אדומים."

    "הג'ינג'ית. בואי פשוט נקרין אליה את המחשבות. נשלח אליה אור לבן. תעשי את זה ותראי מה קורה."

    שתינו שותקות. אני טובלת את האישה בזוהר עם אור לבן כמו שאני יודעת לעשות. ואכן, כעבור כשלושים שניות היא מניחה את המשקה שלה ומביטה סביב החדר, כאילו שמעה מישהו קורא בשמה. מארני צוחקת בעונג.

    "רואה? אנחנו עשינו את זה! שלחנו לה מנה קטנה של משהו טוב והיא קיבלה אותה," אני אומרת.

    "רגע. זאת אנרגיה? זה תמיד עובד?"

    "לא תמיד. לפעמים נתקלים בהתנגדות. אני עושה את זה רק בשביל הכיף. העניין הזה של השידוכים - נראה שמקורו במקום אחר. זה כאילו שמראים לי אילו אנשים צריכים להיות ביחד."

    היא מביטה בי בעניין. הכתמים האדומים על לחייה בוהקים יותר. "אז גילית דרך להתפרנס מלהיות שדכנית, אם ככה? אולי זה האתגר שגם אני צריכה לפצח."

    "אוי, חמודה. אני מתפרנסת מלהיות אני. למדתי שאותה אינטואיציה שמאפשרת לי לדעת אילו אנשים צריכים להיות ביחד גם מובילה אותי בדיוק למה שאני צריכה. מאז שהחלטתי לחיות את החיים שרציתי לחיות היתה לי פרנסה."

    "וואו," היא אומרת וצוחקת. "אני מדמיינת את עצמי מנסה להסביר את זה לאבא שלי." ואז היא לוקחת את ידי. "הֵיי! תבואי לחתונה שלנו? אני ממש, ממש רוצה שתהיי שם."

    "ברור שאבוא," אני אומרת לה. אם עדיין אהיה בסביבה. אם אוכל.

    ואז היקום מחליט נחרצות שעברנו את הגבול, ונואה מופיע, יוצא מהדלת האחורית וצועד נמרצות לעברנו. כמו אדם שיש לו משימה שקצת מעצבנת אותו.

    "חיפשתי אותך בכל מקום," הוא אומר. "אלוהים ישמור, יורד שלג! ואתן אפילו לא לובשות מעילים."

    "אני לא צריכה מעיל. זה נפלא," אומרת מארני. "תראה איך הוא נוצץ באור. לא היה לי מושג ששלג עושה את זה."

    "זה רק משב רוח," הוא אומר וניגש אליה וכורך את זרועו סביב כתפיה. הוא גבר כל כך יפה תואר, אני חושבת לעצמי, עם השיער הכהה והעיניים הכהות, אבל כל כך עצוב איך שהוא נושא סביבו הילה בצבע בז' עכור.

    מארני מקבלת גוון ורוד בהיר יפהפה והיא מסתכלת עליו כל כך בחיבה, עד שהיא נראית כאילו מישהו ריסס סביבה כוכבים.

    "ניהלתי שיחה מענגת ביותר עם ארוסתך," אני אומרת לו.

    "טוב, יופי, אבל אנחנו חייבים לזוז," הוא אומר בלי להביט בי. "טוב לראות אותך, דודה בליקס, ואני מצטער שזה לזמן קצר כל כך, אבל אנחנו חייבים להגיע לעוד מסיבה."

    אני בטוחה שהוא לא זוכר שהוא העריץ אותי פעם, שהיינו הולכים יחד ביער ורוקעים בשלוליות במגפי הגשם שלנו או בכפות רגליים יחפות, ואת הקיץ ההוא שתפסנו גחליליות ודגיגונים ואז בירכנו אותם ושחררנו אותם לחופשי. אבל זה היה לפני הרבה זמן, ומתישהו לאורך הדרך נראה שהוא אימץ את עמדתה של אמו שאני לא שווה את הטרחה.

    התגברתי על זה - באמת שהתגברתי. קיוויתי לכל כך הרבה יותר, אבל עכשיו אני כל כך רגילה לאדישות שבני משפחתי מפגינים כלפי עד שאפילו לא מפריע לי איך שהם מגלגלים עיניים כשהם חושבים שאני לא שמה לב, ואיך שהם תמיד אומרים, "אוי, בליקס!"

    מארני משלבת את זרועה בזרועו של נואה ומנשקת אותו על הלחי, ואז אומרת לי, למקרה שלא ידעתי, שהוא המורה לכיתה ג' הכי טוב בעולם, ושכל הילדים בכיתה שלו והאמהות שלהם פשוט מתים עליו. אני מסתכלת עליו ומחייכת.

    נואה זע במקומו באי־נוחות. "מארני, לצערי אנחנו ממש חייבים ללכת. פקקי התנועה מחמירים בזמן שאנחנו עומדים פה ומדברים."

    "כמובן שאתם צריכים ללכת," אני אומרת. "גם אני הייתי מסתלקת מהמסיבה הזאת אם הייתי מצליחה למצוא תירוץ מתקבל על הדעת."

    הבעת הפנים שלו לא משתנה, אבל היא פונה אלי ומגחכת. "אז..." הוא אומר לה. "אני אלך להביא לך את המעיל. הוא בחדר העבודה?"

    "אני אביא אותו," היא אומרת, אבל אני נוגעת בזרועה, וכשהיא מסתכלת עלי אני מנידה את ראשי בתנועה כמעט בלתי־נראית. תני לו ללכת. וברגע שהוא נעלם, אני אומרת, "תקשיבי, אני חייבת להגיד לך את זה. את מדהימה ורבת־עוצמה, וצפויים לך חיים גדולים מאוד. מחכות לך המון הפתעות. היקום הולך לקחת אותך לכאלה גבהים."

    היא צוחקת. "אוי לא. אני לא חושבת שאני אוהבת במיוחד הפתעות."

    "אלו יהיו הפתעות טובות, אני בטוחה," אני אומרת. "אבל הנה הדבר החשוב: אל תתפשרי על שום דבר שאת לא רוצה. זה העיקר."

    אני עוצמת את עיני. אני רוצה לומר לה שהיא כולה זהב ונואה כולו בז', ושיש ענן עכור ואומלל באוויר כשהוא מסתכל עליה - ולו יכולתי, לולא ידעתי שהיא תחליט שאני משוגעת, הייתי אומרת לה שהיא ואני קשורות איכשהו, שאני מחפשת אותה זה מכבר.

    אבל עכשיו נואה כבר חזר עם המעיל ועם הארנק ועם ההוראה שהיא צריכה להיכנס פנימה ולהגיד שלום למשפחתו.

    היא פונה אליו. "דודה שלך בליקס אומרת שהיא תבוא לחתונה, נכון שזה נהדר?"

    הוא עוזר לה ללבוש את המעיל ואומר, "כן, טוב, תגידי לאמא שלי להוסיף אותה לרשימה," ואז הוא נותן לי נשיקה חטופה על הלחי. "תשמרי על עצמך," הוא אומר.

    הגיע הזמן ללכת. הוא מתרחק בצעדים גדולים, בדרך הגברית הזאת, חסרת הסבלנות, ומסמן לה לבוא בעקבותיו.

    "הנה! קחי את זה! שיהיה לך קצת צבע." אני מסירה את הצעיף שלי, זה החביב עלי עם השפשופים במשי הכחול והגדילים המדובללים, וכורכת אותו סביב צווארה, והיא מחייכת ושולחת לי נשיקה באוויר.

    כשהם נכנסים פנימה אני רואה אותה מטה את פניה מעלה כלפיו, והן בגוני ורוד וזהב וארגמן מרוב אהבה, מטר של ניצוצות.

     

    ברגע שהם נעלמים מן העין, האוויר שב ושוקע לאטו סביבי. הניצוצות דוממים ונשרפים, כמו הזיקוקים בארבעה ביולי אחרי שניצלו את חומר הבעירה שלהם והם עומדים להיהפך בחזרה למקלות מתכת חדים.

    אני עוצמת את עיני, מרוקנת ועייפה לפתע פתאום. ואז אני יודעת משהו שלא ידעתי קודם, אמת עקשנית שטרם ידעתי כמוה: מארני מק'גרו ונואה לא יתחתנו.

    למעשה זה כבר נגמר.