כי אני אוהב אותך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כי אני אוהב אותך
מכר
מאות
עותקים
כי אני אוהב אותך
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כי אני אוהב אותך

4.4 כוכבים (45 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    גיום מוסו נולד בצרפת ב־1974, והוא הסופר המצליח ביותר בצרפת. ספריו תורגמו ל־44 שפות, נמכרו עד כה ב־34 מיליון עותקים, ורבים מהם עובדו לקולנוע. הספרים 'קולו של המלאך', 'מחר', 'סנטרל פארק', 'תציל אותי', 'משחק עם החיים', 'הנערה מברוקלין' ו'דירה בפריז' ראו אור בהוצאת כנרת זמורה והיו לרבי־מכר.

    תקציר

    סיפור אנושי מטלטל.
    סוף עוצר נשימה.
     
    ליילה בת החמש נעלמת בחנות כל־בו בלוס אנג'לס. הוריה השבורים אינם מצליחים להציל את נישואיהם שנקלעו למשבר ונפרדים.
    כעבור חמש שנים, ליילה נמצאת באותו מקום שבו ראו אותה לאחרונה. היא בת חמש אבל למרבה הפלא, אינה מוציאה מילה מפיה.
    לאחר האיחוד המרגש, צצות השאלות. איפה הייתה ליילה כל השנים? עם מי? ובעיקר: למה החליטה לחזור?
    גיום מוסו נולד בצרפת ב־1974, והוא הסופר המצליח ביותר בצרפת. ספריו תורגמו ל־44 שפות, נמכרו עד כה ב־34 מיליון עותקים, ורבים מהם עובדו לקולנוע. הספרים 'קולו של המלאך', 'מחר', 'סנטרל פארק', 'תציל אותי', 'משחק עם החיים', 'הנערה מברוקלין' ו'דירה בפריז' ראו אור בהוצאת כנרת זמורה והיו לרבי־מכר.

    פרק ראשון

    1. 
    הלילה שבו הכול התחיל

    עלינו להרגיל את עצמנו לכך: בפרשות הדרכים החשובות בחיינו, אין איתות.
    ארנסט המינגוויי

    דצמבר 2006
    ערב חג המולד, לב מנהטן...

    שלג יורד ללא הפוגה מאז הבוקר. הקור מגביר אותו, ונדמה ש"העיר שלעולם אינה ישנה" מתנהלת בהילוך איטי למרות פרץ האורות.

    התנועה זורמת להפליא יחסית לערב חג, אם כי שכבת השלג האבקתי והשלג שנסחף מקשים עליה.

    בפינת שדירות מדיסון ורחוב 36, הלימוזינות נוסעות בזו אחר זו בקצב יציב. הן הורידו את הנוסעים במדרגות החזית של אחוזה נאה בסגנון הרנסנס, משכנה של ספריית פיירפונט מורגן, ממוסדות התרבות היוקרתיים ביותר בניו יורק, שחוגג היום מאה שנים להיווסדו.

    נחיל של חליפות טוקסידו, שמלות ראוותניות, מעילי פרווה ותכשיטים הציף את גרם המדרגות הרחב. ההמון התכנס בביתן הזכוכית והפלדה. בקומה העליונה, מסדרון ארוך הוביל אל חדר שבו הוצגו חלק מאוצרות הספרייה בתיבות זכוכית: תנ"ך מדפוס גוטנברג, כתבי יד מוערים מימי הביניים, ציורים של רמברנדט, ואן גוך וליאונרדו דה וינצ'י, מכתבים של וולטר ואיינשטיין, ואפילו מפית נייר שעליה כתב בוב דילן את המילים לשיר Blowing in the Wind.

    בשעה שהמאחרים התיישבו במקומותיהם, הקהל השתתק בהדרגה. למשך הערב הומר חלק מאולם ההרצאות לבמה כדי לאפשר לאורחים הנכבדים לשמוע את הכנרת ניקול התאוויי מנגנת סונטות של מוצרט וברהאמס.

    מחיאות כפיים נשמעו כשניקול עלתה לבמה, אלגנטית ורגועה, בשנות השלושים לחייה. פקעת שערה בסגנון גרייס קלי שיוותה לה מראה של גיבורה מסרט של היצ'קוק. היא זכתה לשבחים ברחבי העולם, ניגנה עם התזמורות החשובות ביותר, ומאז אלבומה הראשון שאותו הקליטה בגיל שש־עשרה, זכתה באינספור פרסים. חמש שנים קודם לכן אסון החריב את חייה. התקשורת עקבה אז אחר האירוע מקרוב, ושמה התגלגל לכל בית, מעבר לחוג המצומצם של שוחרי מוזיקה.

    ניקול קדה בפני הקהל והרימה את הכינור. יופייה הקלאסי תאם בצורה מושלמת את סביבתה האצילית, כאילו מצאה את מקומה הטבעי בין הגילופים המעוטרים וכתבי היד מתקופת הרנסנס. היא הרימה את הקשת והסתערה על המנגינה, יוצרת דיאלוג בין הקשת והמיתרים ומשמרת אותו לכל אורך ההופעה.

    בחוץ המשיך לרדת שלג בלילה הקר.

    אבל כאן שררו רק נוחות, עידון, פאר והדר.

    בפינת רחוב במרחק של פחות מחמש מאות מטרים, לא רחוק מאחת הכניסות לתחנת הרכבת התחתית גרנד סנטרל, זז מכסה ביוב והתרומם באיטיות. הוא חשף ראש פרוע עם עיניים ריקות ופנים חבולות.

    איש הגיח מתחתיו והעלה את עצמו בכאב על האספלט המכוסה בשלג. הוא הרים אל המדרכה כלב לברדור שחור שהתערסל בזרועותיו. הוא חצה את הכביש, וכמעט נדרס בעת שזיגזג ודידה בתוך סערה של צפירות עצבניות.

    חסר הבית הכחוש והרועד לבש מעיל מלוכלך ומרופט. הולכי הרגל שהבחינו בו האיצו את צעדיהם ונתנו לו מִרווח מעבר.

    הוא כבר היה רגיל. הוא ידע שהוא מפחיד אנשים. הוא ידע שהוא מצחין מזוהמה, שתן וזיעה.

    הוא היה בן שלושים וחמש בלבד, אבל נראה כבן חמישים. פעם היו לו עבודה, אישה ובית. אבל כל זה היה מזמן. עכשיו הוא היה צל משוטט, רוח רפאים לבושת סחבות שממלמלת מילים לא ברורות. הוא גרר רגליים והתקשה לעמוד, מתנודד מצד לצד.

    איזה יום היום? מה השעה? איזה חודש?

    הוא לא ידע. הכול התערבב בתוך ראשו. תאורת הרחוב נראתה עמומה. פתיתים קפואים נישאו ברוח והכו בפניו כמו להבי תער. כפות רגליו היו קפואות, בטנו כאבה, הוא הרגיש שעצמותיו עומדות להישבר.

    עברו שנתיים תמימות מאז נטש את חברת בני האדם והתחפר בקרביה של העיר. כמו אלפי חסרי בית כמותו, מצא מפלט מתחת לפני האדמה ברשת הענפה של מנהרות הרכבת התחתית, הביוב ומסילות הרכבת. אבל אזרחים שומרי חוק ותיירים שמו לב: מדיניות אפס הסובלנות של העיר כלפי נוודים נשאה פרי, ומנהטן נוקתה למשעי מעל פני השטח. ובכל זאת יקום מקביל התקיים מתחת לגורדי השחקים הנוצצים — ניו יורק של מטען אנושי שהצטנף במאורות חשוכות, בגומחות ובבורות מתחת לפני האדמה. אלפי "אנשי חפרפרת", מנודי החברה, נמלטו מדיכוי תוקפני של המשטרה ונלכדו במנהרות המטונפות בין עכברושים וזוהמה מכל סוג שהוא.

    ככה זה.

    האיש חיטט בכיסו והוציא בקבוק אלכוהול זול. מובן ששתה. מה עוד היה יכול לעשות?

    לגימה ארוכה אחת, ואז עוד אחת.

    כדי לשכוח את הקור, הפחד, הלכלוך.

    כדי לשכוח את חייו הישנים.

    הקשת של ניקול התאוויי עלתה וירדה בפעם האחרונה. למשך שתי פעימות שררה דממה כבדה בקהל — השתיקה הנודעת שמגיעה לאחר מוצרט, השתיקה ששוחרי המוזיקה עדיין מתייחסים אליה כמוצרט — לפני פרץ מחיאות הכפיים הממושכות.

    הכנרת הרכינה את ראשה וקיבלה זר פרחים לפני שחצתה את האולם כדי לשמוע שבחים מהקהל. אך התלהבותם לא הצליחה להוליך אותה שולל, היא ידעה שההופעה שלה לא היתה מושלמת. היא אמנם ניגנה את הסונטות האלה בטכניקה מושלמת, בחדות של לייזר ובעוצמה אדירה.

    אבל לא מהקרביים.

    היא עברה במכניות את טקס לחיצות הידיים והמחמאות בעודה לוגמת מדי פעם בפעם מכוס השמפניה שלה.

    "רוצה ללכת הביתה, מותק?"

    היא הסתובבה לאיטה אל קולו המעודד של בן זוגה אֶריק, עורך דין בתחום העסקי שאיתו חלקה את חייה פחות או יותר בחודשים האחרונים. הוא עמד לצדה ובידו כוס ורמוט. תמיד היה קשוב אליה ותמך בה בעת הצורך.

    "כן. יש לי סחרחורת. קח אותי הביתה."

    כיוון שציפה לתשובה הזאת, הוא מיהר אל המלתחה ויצא ממנה נושא מעיל כבד מפלנל אפור, שאותו לבשה וכיפתרה עד הצוואר.

    המסיבה רק החלה. היא נפרדה בחיפזון מהמאחרים, והשניים ירדו בגרם מדרגות השיש המפואר אל הכניסה.

    "תני לי להזמין לך מונית," הציע אריק. "אני אחזור למשרד כדי לקחת את המכונית שלי וניפגש בבית."

    "אלווה אותך. זאת הליכה של חמש דקות, לא יותר."

    "את צוחקת? מזג האוויר בחוץ איום ונורא."

    "אני צריכה לנשום אוויר צח."

    "אבל זה מסוכן."

    "ממתי הליכה של כמה מאות מטרים מסוכנת? וחוץ מזה, אתה פה."

    "כרצונך."

    הם יצאו אל המדרכה בשתיקה וצעדו בקצב בקור הצורב. בקושי היתה תנועה כשחצו את השדירה החמישית. השלג ירד בפתיתים כבדים, מכסה את העיר.

    כעת המכונית עמדה במרחק מאה מטרים בלבד, בצד השני של בריאנט פארק. במזג אוויר חמים האזור המוצל היה מובלעת ירוקה נהדרת, אידיאלית להשתזפות, לפיקניק או למשחק שחמט ליד המזרקה. אבל הערב המקום נראה קודר, חשוך ונטוש...

    "ארנק!"

    ניקול פלטה השתנקות קלה. תחת מנורות הרחוב הזוהרות, להב הסכין נצצה כמו ברק בעיניה.

    "את הארנק אמרתי!" פקד בעל הסכין.

    האיש היה חסון ורחב כתפיים. היה קשה לקבוע את גילו. ראשו המגולח הציץ ממעיל רוח כהה שגלש עד ברכיו. בפניו היו קבועות שתי עיניים קטנטנות שזהרו באור מוטרף, וצלקת אדומה נפוחה חצתה אותן מהקרקפת עד לסנטר.

    "מהר!"

    "או־קיי, או־קיי!" אמר אריק לבסוף והוציא את הארנק שלו. מבלי שהתבקש הוא הושיט גם את שעון הברייטלינג ואת הטלפון הנייד.

    האיש לקח אותם והתקרב לניקול כדי לתפוס את התיק ואת נרתיק הכינור שלה.

    ניקול ניסתה להסוות את הפחד שאחז בה, אבל לא הצליחה לאזור אומץ להישיר אליו מבט. היא עצמה את עיניה בכוח. כשיד עמדה לתלוש מעליה את מחרוזת הפנינים, היא החלה לדקלם את האלפבית האנגלי אחורנית מהר ככל האפשר. כפי שנהגה לעשות בילדותה כדי לגרש את פחדיה בלילות.

    "ZYXWVU..."

    זה הדבר היחיד שעלה בראשה לעשות כדי להתמקד, עד שהרגע הזה יהפוך לזיכרון מכוער ותו לא.

    "TSRQPO..."

    תכף האיש יסתלק. הוא קיבל את מבוקשו — כסף, טלפון, תכשיטים...

    "NMLKJIH..."

    הוא ילך עכשיו. הוא לא ירוויח כלום אם יהרוג אותנו.

    "GFEDCBA..."

    אבל כשפקחה את עיניה האיש עדיין עמד שם — והניף את זרועו לדקור אותה.

    אריק ראה את הדקירה מגיעה, אבל הפחד הקפיא אותו. הוא לא עשה שום צעד כדי להגן עליה.

    למה ההתנהגות שלו לא מפתיעה אותה?

    בכל מקרה, לא היה לה זמן לתגובה. היא צפתה מהצד, עיניה נעוצות בלהב שהבזיק אל עבר צווארה.

    במה הסתכמו חייה? התחלה מבטיחה, אמצע מזהיר, ולאחריו הידרדרות אל הגיהינום, אל הסוף המר שנחת עליה ללא התראה, באכזריות, כאילו היא גיבורה של סיפור שטרם הושלם...

    מוזר. אומרים שברגע המוות הרגעים החשובים בחיים חולפים לנו מול העיניים במהירות. אבל ניקול ראתה סצנה אחת ויחידה: חוף ים משתרע אל האופק, ריק מלבד שני אנשים המנופפים בשמחה לעברה. היא ראתה את פניהם בבירור. הפנים הקרובות אליה היו של האדם היחיד שאהבה מימיה. הגבר היחיד שאיבדה את אחיזתה בו. הפנים האחרות היו של בתה — בתה שעליה לא הצליחה להגן.

    אני מתה.

    לא, אני לא. עדיין לא. למה?

    מישהו הגיח משום מקום.

    חסר בית.

    בתחילה ניקול חשבה שמדובר בתוקף נוסף. ואז הבינה שהוא מנסה להציל אותה. למעשה, הסכין שיועדה לה ננעצה היישר בכתפו. חרף הפצע הוא מיהר לקום על רגליו ועט על השודד. הוא חילץ את הסכין מאחיזתו וגם את השלל. ואז שני הגברים החלו להחליף מהלומות, עד שחסר הבית גבר סוף־סוף על יריבו הגדול ממנו. בעזרת הלברדור הכהה הוא הפך את המתקפה לנסיגה חפוזה.

    אבל הניצחון גבה ממנו מחיר. מצילה של ניקול קרס מותש בשלג, פניו על המדרכה הקפואה. ניקול מיהרה אליו, שומטת נעל מבריקה אחת שלה בדרך.

    היא כרעה ברך על הקרח החלק למראשות הגבר שהציל את חייה והבחינה בנתזי דם בשלג. למה הוא הסתכן ככה בשבילה?

    "אולי נשאיר לו עשרים דולר לאות תודה," הציע אריק. איזו הערה אומללה.

    בחלוף הסכנה שב אליו הביטחון העצמי. אבל הצעתו הגיעה בתזמון גרוע ביותר.

    ניקול הביטה בו בשאט נפש.

    "אתה לא רואה שהוא פצוע?"

    "אז כדאי לקרוא למשטרה."

    "הוא לא צריך משטרה, הוא צריך אמבולנס."

    היא התקשתה להפוך את הזר על גבו. היא הניחה יד על כתפו המדממת והביטה בפניו עטויות הזיפים.

    בתחילה לא זיהתה אותו. ואז הוא פקח עיניים קדחתניות ונעץ בה מבט עז.

    משהו נשבר בתוכה, וגל חום הציף את גופה. היא לא ידעה אם היא מרגישה כאב או הקלה; אם צריבה או תקווה קרמו עור וגידים פתאום בתוך החשכה.

    היא קירבה את פניה אל פניו כאילו ביקשה להגן עליו מהפתיתים המסתחררים שהחלו לכסות את שניהם.

    "מה את עושה?" שאל אריק בחשש.

    "סגור את הטלפון ולך תביא את המכונית," אמרה לו כשקמה על רגליה.

    "למה?"

    "האיש הזה... אני מכירה אותו."

    "מה זאת אומרת, את מכירה אותו?"

    ניקול לא ענתה.

    "תעזור לי להביא אותו אליי הביתה," אמרה.

    אריק נאנח בכבדות וניענע את ראשו.

    "אלוהים, מי זה לעזאזל?"

    היא הביטה אל האפלה והמתינה כמה שניות לפני שענתה.

    "מארק, בעלי," השיבה.

    גיום מוסו נולד בצרפת ב־1974, והוא הסופר המצליח ביותר בצרפת. ספריו תורגמו ל־44 שפות, נמכרו עד כה ב־34 מיליון עותקים, ורבים מהם עובדו לקולנוע. הספרים 'קולו של המלאך', 'מחר', 'סנטרל פארק', 'תציל אותי', 'משחק עם החיים', 'הנערה מברוקלין' ו'דירה בפריז' ראו אור בהוצאת כנרת זמורה והיו לרבי־מכר.

    עוד על הספר

    כי אני אוהב אותך גיום מוסו

    1. 
    הלילה שבו הכול התחיל

    עלינו להרגיל את עצמנו לכך: בפרשות הדרכים החשובות בחיינו, אין איתות.
    ארנסט המינגוויי

    דצמבר 2006
    ערב חג המולד, לב מנהטן...

    שלג יורד ללא הפוגה מאז הבוקר. הקור מגביר אותו, ונדמה ש"העיר שלעולם אינה ישנה" מתנהלת בהילוך איטי למרות פרץ האורות.

    התנועה זורמת להפליא יחסית לערב חג, אם כי שכבת השלג האבקתי והשלג שנסחף מקשים עליה.

    בפינת שדירות מדיסון ורחוב 36, הלימוזינות נוסעות בזו אחר זו בקצב יציב. הן הורידו את הנוסעים במדרגות החזית של אחוזה נאה בסגנון הרנסנס, משכנה של ספריית פיירפונט מורגן, ממוסדות התרבות היוקרתיים ביותר בניו יורק, שחוגג היום מאה שנים להיווסדו.

    נחיל של חליפות טוקסידו, שמלות ראוותניות, מעילי פרווה ותכשיטים הציף את גרם המדרגות הרחב. ההמון התכנס בביתן הזכוכית והפלדה. בקומה העליונה, מסדרון ארוך הוביל אל חדר שבו הוצגו חלק מאוצרות הספרייה בתיבות זכוכית: תנ"ך מדפוס גוטנברג, כתבי יד מוערים מימי הביניים, ציורים של רמברנדט, ואן גוך וליאונרדו דה וינצ'י, מכתבים של וולטר ואיינשטיין, ואפילו מפית נייר שעליה כתב בוב דילן את המילים לשיר Blowing in the Wind.

    בשעה שהמאחרים התיישבו במקומותיהם, הקהל השתתק בהדרגה. למשך הערב הומר חלק מאולם ההרצאות לבמה כדי לאפשר לאורחים הנכבדים לשמוע את הכנרת ניקול התאוויי מנגנת סונטות של מוצרט וברהאמס.

    מחיאות כפיים נשמעו כשניקול עלתה לבמה, אלגנטית ורגועה, בשנות השלושים לחייה. פקעת שערה בסגנון גרייס קלי שיוותה לה מראה של גיבורה מסרט של היצ'קוק. היא זכתה לשבחים ברחבי העולם, ניגנה עם התזמורות החשובות ביותר, ומאז אלבומה הראשון שאותו הקליטה בגיל שש־עשרה, זכתה באינספור פרסים. חמש שנים קודם לכן אסון החריב את חייה. התקשורת עקבה אז אחר האירוע מקרוב, ושמה התגלגל לכל בית, מעבר לחוג המצומצם של שוחרי מוזיקה.

    ניקול קדה בפני הקהל והרימה את הכינור. יופייה הקלאסי תאם בצורה מושלמת את סביבתה האצילית, כאילו מצאה את מקומה הטבעי בין הגילופים המעוטרים וכתבי היד מתקופת הרנסנס. היא הרימה את הקשת והסתערה על המנגינה, יוצרת דיאלוג בין הקשת והמיתרים ומשמרת אותו לכל אורך ההופעה.

    בחוץ המשיך לרדת שלג בלילה הקר.

    אבל כאן שררו רק נוחות, עידון, פאר והדר.

    בפינת רחוב במרחק של פחות מחמש מאות מטרים, לא רחוק מאחת הכניסות לתחנת הרכבת התחתית גרנד סנטרל, זז מכסה ביוב והתרומם באיטיות. הוא חשף ראש פרוע עם עיניים ריקות ופנים חבולות.

    איש הגיח מתחתיו והעלה את עצמו בכאב על האספלט המכוסה בשלג. הוא הרים אל המדרכה כלב לברדור שחור שהתערסל בזרועותיו. הוא חצה את הכביש, וכמעט נדרס בעת שזיגזג ודידה בתוך סערה של צפירות עצבניות.

    חסר הבית הכחוש והרועד לבש מעיל מלוכלך ומרופט. הולכי הרגל שהבחינו בו האיצו את צעדיהם ונתנו לו מִרווח מעבר.

    הוא כבר היה רגיל. הוא ידע שהוא מפחיד אנשים. הוא ידע שהוא מצחין מזוהמה, שתן וזיעה.

    הוא היה בן שלושים וחמש בלבד, אבל נראה כבן חמישים. פעם היו לו עבודה, אישה ובית. אבל כל זה היה מזמן. עכשיו הוא היה צל משוטט, רוח רפאים לבושת סחבות שממלמלת מילים לא ברורות. הוא גרר רגליים והתקשה לעמוד, מתנודד מצד לצד.

    איזה יום היום? מה השעה? איזה חודש?

    הוא לא ידע. הכול התערבב בתוך ראשו. תאורת הרחוב נראתה עמומה. פתיתים קפואים נישאו ברוח והכו בפניו כמו להבי תער. כפות רגליו היו קפואות, בטנו כאבה, הוא הרגיש שעצמותיו עומדות להישבר.

    עברו שנתיים תמימות מאז נטש את חברת בני האדם והתחפר בקרביה של העיר. כמו אלפי חסרי בית כמותו, מצא מפלט מתחת לפני האדמה ברשת הענפה של מנהרות הרכבת התחתית, הביוב ומסילות הרכבת. אבל אזרחים שומרי חוק ותיירים שמו לב: מדיניות אפס הסובלנות של העיר כלפי נוודים נשאה פרי, ומנהטן נוקתה למשעי מעל פני השטח. ובכל זאת יקום מקביל התקיים מתחת לגורדי השחקים הנוצצים — ניו יורק של מטען אנושי שהצטנף במאורות חשוכות, בגומחות ובבורות מתחת לפני האדמה. אלפי "אנשי חפרפרת", מנודי החברה, נמלטו מדיכוי תוקפני של המשטרה ונלכדו במנהרות המטונפות בין עכברושים וזוהמה מכל סוג שהוא.

    ככה זה.

    האיש חיטט בכיסו והוציא בקבוק אלכוהול זול. מובן ששתה. מה עוד היה יכול לעשות?

    לגימה ארוכה אחת, ואז עוד אחת.

    כדי לשכוח את הקור, הפחד, הלכלוך.

    כדי לשכוח את חייו הישנים.

    הקשת של ניקול התאוויי עלתה וירדה בפעם האחרונה. למשך שתי פעימות שררה דממה כבדה בקהל — השתיקה הנודעת שמגיעה לאחר מוצרט, השתיקה ששוחרי המוזיקה עדיין מתייחסים אליה כמוצרט — לפני פרץ מחיאות הכפיים הממושכות.

    הכנרת הרכינה את ראשה וקיבלה זר פרחים לפני שחצתה את האולם כדי לשמוע שבחים מהקהל. אך התלהבותם לא הצליחה להוליך אותה שולל, היא ידעה שההופעה שלה לא היתה מושלמת. היא אמנם ניגנה את הסונטות האלה בטכניקה מושלמת, בחדות של לייזר ובעוצמה אדירה.

    אבל לא מהקרביים.

    היא עברה במכניות את טקס לחיצות הידיים והמחמאות בעודה לוגמת מדי פעם בפעם מכוס השמפניה שלה.

    "רוצה ללכת הביתה, מותק?"

    היא הסתובבה לאיטה אל קולו המעודד של בן זוגה אֶריק, עורך דין בתחום העסקי שאיתו חלקה את חייה פחות או יותר בחודשים האחרונים. הוא עמד לצדה ובידו כוס ורמוט. תמיד היה קשוב אליה ותמך בה בעת הצורך.

    "כן. יש לי סחרחורת. קח אותי הביתה."

    כיוון שציפה לתשובה הזאת, הוא מיהר אל המלתחה ויצא ממנה נושא מעיל כבד מפלנל אפור, שאותו לבשה וכיפתרה עד הצוואר.

    המסיבה רק החלה. היא נפרדה בחיפזון מהמאחרים, והשניים ירדו בגרם מדרגות השיש המפואר אל הכניסה.

    "תני לי להזמין לך מונית," הציע אריק. "אני אחזור למשרד כדי לקחת את המכונית שלי וניפגש בבית."

    "אלווה אותך. זאת הליכה של חמש דקות, לא יותר."

    "את צוחקת? מזג האוויר בחוץ איום ונורא."

    "אני צריכה לנשום אוויר צח."

    "אבל זה מסוכן."

    "ממתי הליכה של כמה מאות מטרים מסוכנת? וחוץ מזה, אתה פה."

    "כרצונך."

    הם יצאו אל המדרכה בשתיקה וצעדו בקצב בקור הצורב. בקושי היתה תנועה כשחצו את השדירה החמישית. השלג ירד בפתיתים כבדים, מכסה את העיר.

    כעת המכונית עמדה במרחק מאה מטרים בלבד, בצד השני של בריאנט פארק. במזג אוויר חמים האזור המוצל היה מובלעת ירוקה נהדרת, אידיאלית להשתזפות, לפיקניק או למשחק שחמט ליד המזרקה. אבל הערב המקום נראה קודר, חשוך ונטוש...

    "ארנק!"

    ניקול פלטה השתנקות קלה. תחת מנורות הרחוב הזוהרות, להב הסכין נצצה כמו ברק בעיניה.

    "את הארנק אמרתי!" פקד בעל הסכין.

    האיש היה חסון ורחב כתפיים. היה קשה לקבוע את גילו. ראשו המגולח הציץ ממעיל רוח כהה שגלש עד ברכיו. בפניו היו קבועות שתי עיניים קטנטנות שזהרו באור מוטרף, וצלקת אדומה נפוחה חצתה אותן מהקרקפת עד לסנטר.

    "מהר!"

    "או־קיי, או־קיי!" אמר אריק לבסוף והוציא את הארנק שלו. מבלי שהתבקש הוא הושיט גם את שעון הברייטלינג ואת הטלפון הנייד.

    האיש לקח אותם והתקרב לניקול כדי לתפוס את התיק ואת נרתיק הכינור שלה.

    ניקול ניסתה להסוות את הפחד שאחז בה, אבל לא הצליחה לאזור אומץ להישיר אליו מבט. היא עצמה את עיניה בכוח. כשיד עמדה לתלוש מעליה את מחרוזת הפנינים, היא החלה לדקלם את האלפבית האנגלי אחורנית מהר ככל האפשר. כפי שנהגה לעשות בילדותה כדי לגרש את פחדיה בלילות.

    "ZYXWVU..."

    זה הדבר היחיד שעלה בראשה לעשות כדי להתמקד, עד שהרגע הזה יהפוך לזיכרון מכוער ותו לא.

    "TSRQPO..."

    תכף האיש יסתלק. הוא קיבל את מבוקשו — כסף, טלפון, תכשיטים...

    "NMLKJIH..."

    הוא ילך עכשיו. הוא לא ירוויח כלום אם יהרוג אותנו.

    "GFEDCBA..."

    אבל כשפקחה את עיניה האיש עדיין עמד שם — והניף את זרועו לדקור אותה.

    אריק ראה את הדקירה מגיעה, אבל הפחד הקפיא אותו. הוא לא עשה שום צעד כדי להגן עליה.

    למה ההתנהגות שלו לא מפתיעה אותה?

    בכל מקרה, לא היה לה זמן לתגובה. היא צפתה מהצד, עיניה נעוצות בלהב שהבזיק אל עבר צווארה.

    במה הסתכמו חייה? התחלה מבטיחה, אמצע מזהיר, ולאחריו הידרדרות אל הגיהינום, אל הסוף המר שנחת עליה ללא התראה, באכזריות, כאילו היא גיבורה של סיפור שטרם הושלם...

    מוזר. אומרים שברגע המוות הרגעים החשובים בחיים חולפים לנו מול העיניים במהירות. אבל ניקול ראתה סצנה אחת ויחידה: חוף ים משתרע אל האופק, ריק מלבד שני אנשים המנופפים בשמחה לעברה. היא ראתה את פניהם בבירור. הפנים הקרובות אליה היו של האדם היחיד שאהבה מימיה. הגבר היחיד שאיבדה את אחיזתה בו. הפנים האחרות היו של בתה — בתה שעליה לא הצליחה להגן.

    אני מתה.

    לא, אני לא. עדיין לא. למה?

    מישהו הגיח משום מקום.

    חסר בית.

    בתחילה ניקול חשבה שמדובר בתוקף נוסף. ואז הבינה שהוא מנסה להציל אותה. למעשה, הסכין שיועדה לה ננעצה היישר בכתפו. חרף הפצע הוא מיהר לקום על רגליו ועט על השודד. הוא חילץ את הסכין מאחיזתו וגם את השלל. ואז שני הגברים החלו להחליף מהלומות, עד שחסר הבית גבר סוף־סוף על יריבו הגדול ממנו. בעזרת הלברדור הכהה הוא הפך את המתקפה לנסיגה חפוזה.

    אבל הניצחון גבה ממנו מחיר. מצילה של ניקול קרס מותש בשלג, פניו על המדרכה הקפואה. ניקול מיהרה אליו, שומטת נעל מבריקה אחת שלה בדרך.

    היא כרעה ברך על הקרח החלק למראשות הגבר שהציל את חייה והבחינה בנתזי דם בשלג. למה הוא הסתכן ככה בשבילה?

    "אולי נשאיר לו עשרים דולר לאות תודה," הציע אריק. איזו הערה אומללה.

    בחלוף הסכנה שב אליו הביטחון העצמי. אבל הצעתו הגיעה בתזמון גרוע ביותר.

    ניקול הביטה בו בשאט נפש.

    "אתה לא רואה שהוא פצוע?"

    "אז כדאי לקרוא למשטרה."

    "הוא לא צריך משטרה, הוא צריך אמבולנס."

    היא התקשתה להפוך את הזר על גבו. היא הניחה יד על כתפו המדממת והביטה בפניו עטויות הזיפים.

    בתחילה לא זיהתה אותו. ואז הוא פקח עיניים קדחתניות ונעץ בה מבט עז.

    משהו נשבר בתוכה, וגל חום הציף את גופה. היא לא ידעה אם היא מרגישה כאב או הקלה; אם צריבה או תקווה קרמו עור וגידים פתאום בתוך החשכה.

    היא קירבה את פניה אל פניו כאילו ביקשה להגן עליו מהפתיתים המסתחררים שהחלו לכסות את שניהם.

    "מה את עושה?" שאל אריק בחשש.

    "סגור את הטלפון ולך תביא את המכונית," אמרה לו כשקמה על רגליה.

    "למה?"

    "האיש הזה... אני מכירה אותו."

    "מה זאת אומרת, את מכירה אותו?"

    ניקול לא ענתה.

    "תעזור לי להביא אותו אליי הביתה," אמרה.

    אריק נאנח בכבדות וניענע את ראשו.

    "אלוהים, מי זה לעזאזל?"

    היא הביטה אל האפלה והמתינה כמה שניות לפני שענתה.

    "מארק, בעלי," השיבה.