ים סוף, הים העצוב

הקדמה

"ים סוף, הים העצוב" הוא ניסיון ללמוד מחדש ולתמצת את ההיסטוריה הארוכה של פינת עולם רבת־פנים, מרתקת וחשובה. ים סוף היה ונשאר ים חסר מנוחה, בלתי ידידותי כלפי העמים שלחופיו, לפרקים אכזר כלפי אלה השטים בו. מימי קדם חצו אותו לרוחבו יותר פליטים מאשר תיירים. חלקם בישרו תמורות היסטוריות משמעותיות מאין כמותן: חלוצי עם ישראל היוצאים ממצרים, מפיצי נצרות הבורחים מסוריה לאפריקה, ראשוני האסלאם הנסים מהעיר מכה לאתיופיה. לאורכו היה ים סוף נתיב בעל חשיבות עולמית — הדרך הימית הנוחה היחידה בין חלקי כדור הארץ הדרומי והצפוני. לעיתים היה נתיב זה חסום ומוזנח, לעיתים פתוח לסחר עולמי ולציי מלחמה. לעיתים היה חשוב כי נחסם, לעיתים היה חשוב כי נפתח. פרקי הספר נעים בין אפשרויות אלה: דיון במלחמה אסלאמית־נוצרית (במאה ה-16) על השליטה בסחר העולמי, שהסתיימה בניצחון אירופה ובהזנחת ים סוף; כרייתה של תעלת סואץ (לפני 150 שנה) ופתיחתו של הים כנתיב אסטרטגי ראשי; ניתוח חשיבות ים סוף בימינו אלה, עת מתחוללים בו מאבקים על עתיד המרחבים שסביבו, על עתיד הסחר ועל עתיד הביטחון העולמי. פרק הסיכום מתמצת מתח זה, מקומי וגלובלי, וכותרתו: "ים עצוב? דרך משי?".

ים סוף נקשר לתולדותיהם של כל מי שישבו לחופיו. ספרות רלוונטית אינה חסרה. הוא שב ומוזכר כמעט בכל מה שנחקר ונכתב ביחס לעמים שלחופיו, שותף לקורותיהם מראשיתם. עם זאת, כמעט בכל החיבורים על הארצות הללו, ים סוף מופיע בתפקיד משני, לעיתים שולי. לא הרבה נעשה עד כה במחקר המקצועי כדי להבין אותו עצמו כבמה היסטורית. רוב מה שנעשה בראייה מקפת נותר מעוגן בתקופה מסוימת או בסוגיה כזאת או אחרת. ים סוף נותר אחיו הקטן והזנוח של הים התיכון, "הים הגדול ורחב הידיים", נשוא סקרנותם של בני אנוש משחר תרבותם. ים סוף אכן לא ישווה לים התיכון ולא ידמה לו, ועם זאת ראוי גם ראוי לראותו כמכלול היסטורי — הן בשל תפקידו בעבר, הן בשל המתחולל בו עתה והן, כנראה, בשל מה שצפוי בין גליו בעתיד.

גם במחקרים שלי הופיע ים סוף רק ברקע הדברים, אף ששבתי וחציתי אותו במשך יותר מחמישים שנה. בשנת 1969 סיימתי את לימודי התואר השני בהיסטוריה של ארצות האסלאם באוניברסיטה העברית, שבהם התמקדתי בעיקר בתולדותיה של מצרים המודרנית. באוניברסיטת תל אביב, במכון שילוח (לימים מרכז דיין), הייתי מופקד על דסק תימן — מוקד סוער באותם ימים של מלחמת אחים כול־ערבית. עבודת הגמר שלי לאוניברסיטה הירושלמית הייתה בנושא "השבטים בתימן ותפקידם במלחמה 1968-1962". בה בעת, קיבלתי הצעה מאוניברסיטת תל אביב שאי אפשר לסרב לה: מימון לימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת לונדון, בתנאי שהדוקטורט יעסוק באתיופיה. בין אוניברסיטאות תל אביב, ירושלים ולונדון חציתי שוב את ים סוף, הפעם לאתיופיה, ארץ שטרם הכרתי. עבודת הדוקטורט ב"בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה" בלונדון סגרה את המעגל הראשון שלי סביב הים. ראס אָלוּלה, גיבור התזה שלי והגיבור הלאומי של אתיופיה (1897-1857), הקים למעשה את אריתריאה המודרנית. על אדמתה, בין ההר לחוף, לחם ממושכות נגד פלישות צבא מצרים, נגד הסודאנים ונגד האימפריאליסטים האיטלקים.

סיבוב ראשון זה סביב ים סוף קלע אותי בתנופתו אל המשך עבודתי. שבתי וחקרתי את החברות הערביות של המזרח התיכון בעת החדשה, את ארצות קרן אפריקה ובעיקר את תולדות הקשר ביניהן. עתה שָמחתי לקראת אתגר הלימוד שבמרכזו הים העצוב, ושמחתי אף יותר בחוויית כתיבתה של היסטוריה מאגדת, אף על פי שגם היא נותרה תמציתית וחלקית. הים עצמו, כך נראה, עדיין שרוי בעיצבונו.

***

תודתי שלוחה למרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ולעומד בראשו עוזי רבי. יבוא על הברכה הנאמנה בשל סיועו הנדיב. אני מכיר תודה לעורכי הסדרה ישראל גרשוני ומאיר חטינה, וכן לעוזרי רב־התושייה אור פיטוסי שארגן עבורי שלל מקורות והעיר הערות נבונות. תודה רבה גם למשה טרדימן, הבקיא בתולדות הזירה והנדיב בעצה ובחומר. חלק גדול מחומרים אלה היו מחקרים שערכתי לאורך חמישים השנים מאז ראשית דרכי בים זה וסביבו. הלוואי שיכולתי להודות לכל מי שסייעו לי לאורך הדרך הזאת. על החוף חיכתה לי תמיד, בעצה, בביקורת ובידע, רעייתי האהובה יוכי, המגדלור שלי.

חגי ארליך

ינואר 2021