שיעור מולדת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיעור מולדת

שיעור מולדת

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 303 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 3 דק'

אורי הולנדר

אורי הולנדר נולד בתל-אביב בשנת 1979. משורר, מתרגם ומבקר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". כתב עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית על המוזיקה בשירתו של נתן זך, ומשמש עמית מחקר במרכז ללימודי היהדות של אוניברסיטת הרווארד. נמנה עם חברי המערכת של הוצאת קשב לשירה משנת 2003. כתב-היד של ספרו "הפסנתר הנודד" זכה בפרס שרת החינוך למשוררים צעירים לשנת תשס"ה.

נושאים

תקציר

ספר זה הוא פִּרְיָהּ של תופעה מיוחדת במינה בחיי הרוח של ישראל בזמן הזה. ראשיתו בתנועת המחאה החברתית של קיץ 2011. קבוצת חברים – טייסים לשעבר, מדענים, לוחמים, אנשי עסקים ואנשי רוח – הייתה (ועודנה) נוהגת להתכנס, אחת לחודש, לדיון בענייני השעה הנחשבים. היא שאלה את עצמה מה מקומה נוכח המחאה הרוגשת של קבוצת צעירים, שנטתה את אוהליה בשדרות רוטשילד וסחפה עד מהרה מאות אלפים ברחבי הארץ בתביעה נחרצת לשינוי דרכה וצלם פניה של החברה הישראלית.

חילופי הדברים בין משתתפי הפגישות גלשו לעיסוק רציני ואמיץ במכלול הנושאים הקורעים את החברה הישראלית, מאז מלחמת ששת הימים. השיח העוסק בשאלות היסוד בתחום המדיני, המוסרי והרוחני, נמשך גם באינטרנט ורבים הצטרפו אליו.

יוזם המפגשים האלה ואיש הקשר בין המתדיינים היה אל"מ (מיל') זאב רז, בן קבוצת גבע, שהיה טייס קרב בחיל האוויר ועמד בראש הכוח שהשמיד את הכור הגרעיני "תמוז" בפאתי בגדד. הוא היה הציר ונקודת המשען במפעל הזה.

הקבוצה, המתרחבת והולכת, עסקה ועוסקת בלי הרף, עד היום, בנושאים שאינם מרפים מאִתנו ובשאלות היסוד של קיומנו: שאלת הזהות הלאומית, זכותנו על ארץ ישראל, שלטוננו המתמשך בעם אחר, המאבק בין חוק השבות לזכות השיבה, יחסינו עִם העָם היהודי כולו, צלם פניה של החברה הישראלית, הפער הבלתי נסבל בין עשירים לעניים ועוד ועוד.

לא כל מה שכתוב בספר הרבגוני הזה מקובל עלי, אך כל מה שמצוי בו מעסיק אותי, ללא הרף.

אינני מכיר תופעה דומה לרב-שיח נסער ועמוק כזה, התופס בציציות ראשינו ועוסק בהתמדה, ברציפות ובפתיחות בשאלות החשובות ביותר בחיינו; במחלוקות העיקריות שבינינו.

חיים גורי

פרק ראשון

חגי מטר

בדרך ללינץ'

 

מה בין הקריאה "צדק חברתי" להסתערותו של המון זועם על נווה שאנן וגינת לוינסקי בתל אביב? על סוגיית מהגרי העבודה; ממצוקת השכונות עד "השמאל הצפונבוני"

 

 

בית. עכשיו הכול בסדר. הדלת נעולה. הדלת של החצר נעולה. הרחוב שקט. ההמון נבלם על גשר ההגנה כשניסה להסתער על גינת לוינסקי, והמשטרה מנסה עכשיו להחזיר אותו לשכונת התקווה. רק כמה מכות בחזה ובגב, שריטה קטנה ביד, לא נורא מדי. אפילו הצלחתי לשמור את הפנקס שלי אצלי, בניגוד לכתב "הארץ" שאיבד את שלו בהמולה, רגע לפני שהוברח לתוך מכונית משטרה כדי להגן עליו מלינץ'.

על הגשר, ששימש כזירת קרב וכקו הגנה אחרון כמו בימים עברו, עצר ההמון מכונית של זרים וריסק את החלונות, דפק את הפח, ואיים לפגוע בכל יושביה — שחולצו ברגע האחרון גם הם על ידי המשטרה. עד הפעם הבאה.

בהתחלה הכול נראה שליו. להפגנה של שפירא וקריית שלום הגיעו ביחד כחמישים איש, שמהרגע הראשון נחלקו למחנות: אלה רוצים להישאר להפגנה קטנה בשכונה, ואלה רוצים לצעוד להפגנה המרכזית בהתקווה. התפצלות. רכבתי לכיוון ההפגנה המרכזית, ובדרך נתקלתי בחבורה של אחרוני אנשי המאהלים, הפעילים של רוטשילד-רבין-התקווה-לוינסקי, צועדים בכיוון ההפוך. הם רצו להפגין עם מסר של דאגה הן לשכונות והן למבקשי המקלט, אבל לא מצאו את מקומם, והחליטו לעבור לשפירא. עוד פילוג קטן.

ההפגנה המרכזית בשכונת התקווה הייתה מנומנמת למדי. הצלמים והעיתונאים עמדו בפינה והחליפו בדיחות, התפתו לקנות לחמניות מהמאפייה שהריח הטרי והמתוק שיצא ממנה שיגע את כל ההפגנה, והציצו בסמארטפונים לראות את הדיווחים של עצמם ושל מתחריהם עולים לאתרים. על הבמה עלו דוברים אחד אחרי השני, וחזרו על סיפורי המצוקה של שכונות הדרום — חלקם קשורים לזרים, וחלקם לא. כמה מאִתנו חשבו כבר ללכת, כי כבר לא יקרה שום דבר, כי זה לא כמו ההפגנה של אנשי ברוך מרזל שהייתה כאן אתמול, זו שבה יוסי גורביץ' ובת זוגו הותקפו. עיתונאים טיפוסיים — אין אקשן, אין מה לצלם, אין דבר חדש לדווח.

הזעם התחיל לעלות כשארנון גלעדי עלה לדבר, והוצג כמשנה לראש העיר. קריאות בוז ושריקות זועמות עלו מכל עבר, קריאות שלא היו מנת חלקו של שותפו לסיעת הליכוד בעירייה — שלמה מסלאווי, שהיה אחד מהדוברים היותר מתונים ושקולים. הרוחות התלהטו עוד יותר כשמיכאל בן ארי עלה לדבר. נדמה היה לי שהיו מי מהמארגנים שניסו למנוע ממנו לעלות, ונכשלו. מרגע שעלה על הבמה האווירה השתנתה. בן ארי יודע להלהיט קהל, ובשני מהלכים קלים הגיע ממצוקת השכונות אל אשמת הממשלה, שרק מנסה להביא עוד מבקשי מקלט, ומשם אל השמאל הצפונבוני, האשם האמִתי בכול, בכל מה שניתן להעלות על הדעת וגם במה שלא.

אישה אחת, גדולת גוף, עם רק חצי שן צהובה בחניכיים העליונות שלה, התקרבה והתחילה לצעוק עלי. "אתה זורק אבנים על חיילי צה"ל! תתבייש! עוף מפה!". אמרתי לה שמעולם לא זרקתי אבן על אדם בחיי. היא לא הייתה במצב להקשיב. "אתה משקר! אני רואה אותך כל שבוע בטלוויזיה זורק אבנים על חיילים וקורא להם נאצים!".

תוך רגע אישה אחת הפכה לשתיים, ולשתיים עם ארבעה גברים, ולעשרים אנשים. ניסיתי לחזור ולומר שלא זרקתי אבנים על אף אחד, שאני תושב שפירא, שאני עיתונאי שבא לסקר את ההפגנה. דיברתי אל עצמי. אף אחד לא הקשיב.

התשובה הייתה עוד ועוד צעקות ואיומים, שבינתיים (תוך כארבע שניות) התחילו להיות מופנים גם כלפי אילן ליאור, כתב "הארץ" שעמד לידי. "גם אתה זורק אבנים! אני מכירה אותך! אני נהגת אוטובוס וכל שבוע אני רואה אותך זורק עלי אבנים במחסומים!", צעקה עליו אותה אחת. תוך רגע יד נשלחה מההמון, חטפה את בלוק הנייר שלו וזרקה אותו לאחור, לתוך ההפגנה. אילן ניסה להגיד שמעולם לא היה בשטחים, בטח שלא במחסום, בטח שלא זרק אבנים. הוא דיבר אל עצמו. אף אחד לא הקשיב.

בשלב הזה שישה שוטרי מג"ב כבר הגיעו והתייצבו ביני לבין ההמון ההולך וגדל. חשבתי שאולי ירחיקו את הבודדים שמובילים את ההתקפה לאחור, וכך זה יירגע, אבל אז מישהי פרצה את החסימה והתחילה להרביץ לי. מכות חזקות, בחזה, בגב, בידיים. ניסיתי לתפוס לה את היד, והבנתי שזה רק מגביר את הזעם של הסובבים, והתחלתי ללכת יותר לאחור. איבדתי את אילן. מאחורי היה הכביש, ויכולתי לסגת עוד ועוד, אבל הוא נעלם. דאגתי לו, ודאגתי גם לי.

הבנתי שאין מי שיגן עלינו, והתחלתי ללכת לאחור בקצב מהיר, מאחורי קריאות גנאי, ולפני אנשים שמתקרבים ורוצים להצטרף להמולה. על הבמה המרכזית דיברו נגד פעילי המחאה החברתית, דפני ליף ושותפיה, שהם אשמים בכל הרעות החולות. נצמדתי למחסום משטרתי קרוב עם שלושה שוטרי תנועה. עדיף על פני להיות לבד. כששמעתי שעל הבמה מודיעים שנמצא כאן חגי מטר, שהוא ואמו הם בוגדים שצריך לרדוף אותם ולגרש אותם מהמדינה, הבנתי שגם המרחק הזה לא מספיק, והתחלתי לסגת לכיוון השכונה שלי, מוותר על האופניים שנותרו ליד הבמה המרכזית.

הלכתי לאחור לאט לאט, בוחן אנשים סביב, מזהה בכל רגע נתון איפה ניידת המשטרה הקרובה ביותר אם יהיה בה צורך. ואז שמעתי צעקות חזקות, וההמון התחיל לרוץ. אלף איש רצים במורד רחוב ההגנה וצועקים "סודאנים לסודאן! סודאנים לסודאן!". פעם אחר פעם. בקצב. כאיש אחד. מאוחר יותר יתברר לי שאילן הצליח להיחלץ מההמון, וכשהתחיל לסגת ההמון התחיל לרדוף אחריו. העשרים-שלושים-ארבעים איש שצרו עלינו בהתחלה הפכו תוך שניות בודדות להפגנה כולה. נראה שאיש לא נותר מאחור. כולם רצו. בשלב הזה, נאמר לי אחר כך, אילן הוברח לתוך ניידת משטרה, שאחר כך תיקח אותו למערכת "הארץ" ליתר ביטחון.

המשכתי לברוח לאחור, מזהה ניסיונות קלושים של המשטרה לעצור את ההמון השוטף. בקצה גשר ההגנה הוקם קו ההגנה האחרון. מכוניות משטרה חסמו את הכביש לאורך, וכוחות יס"מ ומג"ב זרמו בקצב לזירה. תפסתי מרחק ביטחון והשקפתי באימה. ידעתי שאם הם יעברו את הגשר, אף אחד כבר לא יוכל לעצור את ההתקפה על נווה שאנן וגינת לוינסקי.

המשטרה הצליחה. הגל נבלם. אבל מכונית אחת של (כנראה) מערב אפריקאים נקלעה לאמצע ההמון, שפרק עליה את זעמו. הם שברו את החלונות ובעטו בפח, וכתבים שעמדו שם מתארים את האימה בעיניים של יושבי המכונית, שלא ידעו אם יֵצאו משם חיים. בסוף המשטרה הצילה גם אותם.

ההמון נהדף, ונדחף חזרה אחורה לכיוון שכונת התקווה. אני חזרתי הביתה. מדי פעם הטלפון מצלצל עם עוד עדכון, מאילן, מאורן, מקולגות מודאגים. דיווחים על התקפות על בר של זרים, על מכולת של מבקשי מקלט. דיווחים על מהגרי עבודה ומבקשי מקלט שחוששים לגורל הילדים שלהם שמחוץ לבית. לא ברור איך זה ייגמר היום, אבל ברור יותר שזה לא ייגמר היום. זה רק מתחיל.

 

לדיון באתר "העוקץ" שעניינו תיאורה של אחת התוקפות ראו: תום מהגר, "אישה אחת בעלת חצי שן רקובה"; חגי מטר, "לא הבטיחו לנו פוליטיקה קלה";

אורי הולנדר

אורי הולנדר נולד בתל-אביב בשנת 1979. משורר, מתרגם ומבקר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". כתב עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית על המוזיקה בשירתו של נתן זך, ומשמש עמית מחקר במרכז ללימודי היהדות של אוניברסיטת הרווארד. נמנה עם חברי המערכת של הוצאת קשב לשירה משנת 2003. כתב-היד של ספרו "הפסנתר הנודד" זכה בפרס שרת החינוך למשוררים צעירים לשנת תשס"ה.

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 303 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 3 דק'

נושאים

שיעור מולדת אורי הולנדר

חגי מטר

בדרך ללינץ'

 

מה בין הקריאה "צדק חברתי" להסתערותו של המון זועם על נווה שאנן וגינת לוינסקי בתל אביב? על סוגיית מהגרי העבודה; ממצוקת השכונות עד "השמאל הצפונבוני"

 

 

בית. עכשיו הכול בסדר. הדלת נעולה. הדלת של החצר נעולה. הרחוב שקט. ההמון נבלם על גשר ההגנה כשניסה להסתער על גינת לוינסקי, והמשטרה מנסה עכשיו להחזיר אותו לשכונת התקווה. רק כמה מכות בחזה ובגב, שריטה קטנה ביד, לא נורא מדי. אפילו הצלחתי לשמור את הפנקס שלי אצלי, בניגוד לכתב "הארץ" שאיבד את שלו בהמולה, רגע לפני שהוברח לתוך מכונית משטרה כדי להגן עליו מלינץ'.

על הגשר, ששימש כזירת קרב וכקו הגנה אחרון כמו בימים עברו, עצר ההמון מכונית של זרים וריסק את החלונות, דפק את הפח, ואיים לפגוע בכל יושביה — שחולצו ברגע האחרון גם הם על ידי המשטרה. עד הפעם הבאה.

בהתחלה הכול נראה שליו. להפגנה של שפירא וקריית שלום הגיעו ביחד כחמישים איש, שמהרגע הראשון נחלקו למחנות: אלה רוצים להישאר להפגנה קטנה בשכונה, ואלה רוצים לצעוד להפגנה המרכזית בהתקווה. התפצלות. רכבתי לכיוון ההפגנה המרכזית, ובדרך נתקלתי בחבורה של אחרוני אנשי המאהלים, הפעילים של רוטשילד-רבין-התקווה-לוינסקי, צועדים בכיוון ההפוך. הם רצו להפגין עם מסר של דאגה הן לשכונות והן למבקשי המקלט, אבל לא מצאו את מקומם, והחליטו לעבור לשפירא. עוד פילוג קטן.

ההפגנה המרכזית בשכונת התקווה הייתה מנומנמת למדי. הצלמים והעיתונאים עמדו בפינה והחליפו בדיחות, התפתו לקנות לחמניות מהמאפייה שהריח הטרי והמתוק שיצא ממנה שיגע את כל ההפגנה, והציצו בסמארטפונים לראות את הדיווחים של עצמם ושל מתחריהם עולים לאתרים. על הבמה עלו דוברים אחד אחרי השני, וחזרו על סיפורי המצוקה של שכונות הדרום — חלקם קשורים לזרים, וחלקם לא. כמה מאִתנו חשבו כבר ללכת, כי כבר לא יקרה שום דבר, כי זה לא כמו ההפגנה של אנשי ברוך מרזל שהייתה כאן אתמול, זו שבה יוסי גורביץ' ובת זוגו הותקפו. עיתונאים טיפוסיים — אין אקשן, אין מה לצלם, אין דבר חדש לדווח.

הזעם התחיל לעלות כשארנון גלעדי עלה לדבר, והוצג כמשנה לראש העיר. קריאות בוז ושריקות זועמות עלו מכל עבר, קריאות שלא היו מנת חלקו של שותפו לסיעת הליכוד בעירייה — שלמה מסלאווי, שהיה אחד מהדוברים היותר מתונים ושקולים. הרוחות התלהטו עוד יותר כשמיכאל בן ארי עלה לדבר. נדמה היה לי שהיו מי מהמארגנים שניסו למנוע ממנו לעלות, ונכשלו. מרגע שעלה על הבמה האווירה השתנתה. בן ארי יודע להלהיט קהל, ובשני מהלכים קלים הגיע ממצוקת השכונות אל אשמת הממשלה, שרק מנסה להביא עוד מבקשי מקלט, ומשם אל השמאל הצפונבוני, האשם האמִתי בכול, בכל מה שניתן להעלות על הדעת וגם במה שלא.

אישה אחת, גדולת גוף, עם רק חצי שן צהובה בחניכיים העליונות שלה, התקרבה והתחילה לצעוק עלי. "אתה זורק אבנים על חיילי צה"ל! תתבייש! עוף מפה!". אמרתי לה שמעולם לא זרקתי אבן על אדם בחיי. היא לא הייתה במצב להקשיב. "אתה משקר! אני רואה אותך כל שבוע בטלוויזיה זורק אבנים על חיילים וקורא להם נאצים!".

תוך רגע אישה אחת הפכה לשתיים, ולשתיים עם ארבעה גברים, ולעשרים אנשים. ניסיתי לחזור ולומר שלא זרקתי אבנים על אף אחד, שאני תושב שפירא, שאני עיתונאי שבא לסקר את ההפגנה. דיברתי אל עצמי. אף אחד לא הקשיב.

התשובה הייתה עוד ועוד צעקות ואיומים, שבינתיים (תוך כארבע שניות) התחילו להיות מופנים גם כלפי אילן ליאור, כתב "הארץ" שעמד לידי. "גם אתה זורק אבנים! אני מכירה אותך! אני נהגת אוטובוס וכל שבוע אני רואה אותך זורק עלי אבנים במחסומים!", צעקה עליו אותה אחת. תוך רגע יד נשלחה מההמון, חטפה את בלוק הנייר שלו וזרקה אותו לאחור, לתוך ההפגנה. אילן ניסה להגיד שמעולם לא היה בשטחים, בטח שלא במחסום, בטח שלא זרק אבנים. הוא דיבר אל עצמו. אף אחד לא הקשיב.

בשלב הזה שישה שוטרי מג"ב כבר הגיעו והתייצבו ביני לבין ההמון ההולך וגדל. חשבתי שאולי ירחיקו את הבודדים שמובילים את ההתקפה לאחור, וכך זה יירגע, אבל אז מישהי פרצה את החסימה והתחילה להרביץ לי. מכות חזקות, בחזה, בגב, בידיים. ניסיתי לתפוס לה את היד, והבנתי שזה רק מגביר את הזעם של הסובבים, והתחלתי ללכת יותר לאחור. איבדתי את אילן. מאחורי היה הכביש, ויכולתי לסגת עוד ועוד, אבל הוא נעלם. דאגתי לו, ודאגתי גם לי.

הבנתי שאין מי שיגן עלינו, והתחלתי ללכת לאחור בקצב מהיר, מאחורי קריאות גנאי, ולפני אנשים שמתקרבים ורוצים להצטרף להמולה. על הבמה המרכזית דיברו נגד פעילי המחאה החברתית, דפני ליף ושותפיה, שהם אשמים בכל הרעות החולות. נצמדתי למחסום משטרתי קרוב עם שלושה שוטרי תנועה. עדיף על פני להיות לבד. כששמעתי שעל הבמה מודיעים שנמצא כאן חגי מטר, שהוא ואמו הם בוגדים שצריך לרדוף אותם ולגרש אותם מהמדינה, הבנתי שגם המרחק הזה לא מספיק, והתחלתי לסגת לכיוון השכונה שלי, מוותר על האופניים שנותרו ליד הבמה המרכזית.

הלכתי לאחור לאט לאט, בוחן אנשים סביב, מזהה בכל רגע נתון איפה ניידת המשטרה הקרובה ביותר אם יהיה בה צורך. ואז שמעתי צעקות חזקות, וההמון התחיל לרוץ. אלף איש רצים במורד רחוב ההגנה וצועקים "סודאנים לסודאן! סודאנים לסודאן!". פעם אחר פעם. בקצב. כאיש אחד. מאוחר יותר יתברר לי שאילן הצליח להיחלץ מההמון, וכשהתחיל לסגת ההמון התחיל לרדוף אחריו. העשרים-שלושים-ארבעים איש שצרו עלינו בהתחלה הפכו תוך שניות בודדות להפגנה כולה. נראה שאיש לא נותר מאחור. כולם רצו. בשלב הזה, נאמר לי אחר כך, אילן הוברח לתוך ניידת משטרה, שאחר כך תיקח אותו למערכת "הארץ" ליתר ביטחון.

המשכתי לברוח לאחור, מזהה ניסיונות קלושים של המשטרה לעצור את ההמון השוטף. בקצה גשר ההגנה הוקם קו ההגנה האחרון. מכוניות משטרה חסמו את הכביש לאורך, וכוחות יס"מ ומג"ב זרמו בקצב לזירה. תפסתי מרחק ביטחון והשקפתי באימה. ידעתי שאם הם יעברו את הגשר, אף אחד כבר לא יוכל לעצור את ההתקפה על נווה שאנן וגינת לוינסקי.

המשטרה הצליחה. הגל נבלם. אבל מכונית אחת של (כנראה) מערב אפריקאים נקלעה לאמצע ההמון, שפרק עליה את זעמו. הם שברו את החלונות ובעטו בפח, וכתבים שעמדו שם מתארים את האימה בעיניים של יושבי המכונית, שלא ידעו אם יֵצאו משם חיים. בסוף המשטרה הצילה גם אותם.

ההמון נהדף, ונדחף חזרה אחורה לכיוון שכונת התקווה. אני חזרתי הביתה. מדי פעם הטלפון מצלצל עם עוד עדכון, מאילן, מאורן, מקולגות מודאגים. דיווחים על התקפות על בר של זרים, על מכולת של מבקשי מקלט. דיווחים על מהגרי עבודה ומבקשי מקלט שחוששים לגורל הילדים שלהם שמחוץ לבית. לא ברור איך זה ייגמר היום, אבל ברור יותר שזה לא ייגמר היום. זה רק מתחיל.

 

לדיון באתר "העוקץ" שעניינו תיאורה של אחת התוקפות ראו: תום מהגר, "אישה אחת בעלת חצי שן רקובה"; חגי מטר, "לא הבטיחו לנו פוליטיקה קלה";