גאולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גאולה
מכר
מאות
עותקים
גאולה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.6 כוכבים (25 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: אינגה מיכאלי
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: מרץ 2021
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 477 עמ' מודפסים
    נולד ב-1960 בריצ'מונד בירת וירג'יניה. סיים לימודי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת וירג'יניה, במהלכם נהג לכתוב סיפורים קצרים בזמנו הפנוי. בתשע השנים שלאחר מכן עסק בעריכת דין בוושינגטון הבירה. לאחר מכן עבר להתגורר באלכסנדריה (וירג'יניה), שם כתב סיפורים קצרים ותסריטים שלא נחלו הצלחה ואז עבר לכתיבה ספרותית. לאחר 3 שנים של כתיבה הוציא לאור את רומן הביכורים שלו "נשיא מעל החוק" שאף עובד לגרסה קולנועית בכיכובו, בהפקתו ובבימויו של קלינט איסטווד. הסרט, בניגוד לספר שהפך לרב-מכר בינלאומי עם צאתו, לא זכה להצלחה.
     
    בהמשך פרסם למעלה מ-20 רומנים ושני ספרי ילדים. עבודותיו התפרסמו מעת לעת בעיתונים, מגזינים וכתבי עת רבים אחרים ברחבי העולם.
     
    ספריו תורגמו ל-45 שפות שנמכרו בלמעלה מ-100 מדינות העולם וכן הודפסו לכ-110 מיליון עותקים עד כה, מה שהופך אותו לאחד מהסופרים המצליחים ביותר בהיסטוריה.
     
    מרבית ספריו היו לרבי מכר שעמדו בראש טבלות המכירות.

    תקציר

    איש הזיכרון איימוס דקר #5

    כל העקבות בתיק הובילו אל מריל הוקינס. העדויות הנסיבתיות והראיות הספיקו כדי לשכנע את בית המשפט שהוא הרוצח והוא הורשע. פשוט וקל. קל מדי. אבל זה היה התיק ראשון של איימוס דקר, בלש מתחיל, צעיר וחסר ניסיון, והוקינס נשלח לכלא לכל ימי חייו.

    השנים חלפו. הוקינס הקשיש שוחרר מבית הסוהר כשהוא חולה סופני וחסר כול, ועכשיו יש לו רק בקשה אחת - שאיימוס דקר, מי שהרס את חייו, יטהר את שמו. דקר מתלבט, והממונים עליו מנסים לשכנע אותו לרדת מכל העניין. אבל כשהוקינס נמצא מת ובראשו קליע, דקר מבין שיש מי שנבהל מפתיחת תיק הרצח מחדש, ומחליט לקחת על עצמו את החקירה.

    דקר הוותיק והמנוסה חושב שראה כבר הכול, ולמרות זאת הוא מופתע מנחישותו של הרוצח האמיתי להסיר מדרכו כל מי שמתקרב לחקירה. כששוטרת נרצחת, ועדים נעלמים, נחישותו של דקר לחשוף את האמת רק הולכת וגוברת. וכשהיא מתגלה, הוא מבין כמה חמורה הייתה הטעות שעשה לפני שנים.

    זהו עוד מותחן מרתק בכיכובו של הבלש איימוס דקר, המכונה “איש הזיכרון“, שמביא את כתיבתו של דיוויד באלדאצ‘י לשיאים חדשים, ומותיר את הקורא חסר נשימה עד העמוד האחרון.

    רבי־מכר נוספים מאת דיוויד באלדאצ‘י: ‘דרך ארוכה‘, ‘הנופלים‘, ‘התיקון‘ ועוד רבים אחרים, שיצאו בעברית בהוצאת מודן.

    “באלדאצ‘י מגביר את המתח בספרו החדש ‘גאולה‘, וההפתעות מגיעות בקצב מסחרר... עוד יצירה משובחת של מספר סיפורים מהשורה הראשונה.“ — אסושיאייטד פרס

    פרק ראשון

    1

    בליל סתיו צלול ורענן להפליא עמד איימוס דקר ומסביבו מתים בלבד. למרות זאת הוא לא חווה את התחושה המוכרת של אור כחול וחשמלי, שליוותה אותו תמיד כשנחשף למוות.
    הייתה לזה סיבה טובה: אף אחד ממקרי המוות הללו לא אירע לאחרונה.
    הוא חזר למקום הולדתו, בֶּרלינגטון שבאוהיו, עיירת מפעל ישנה שראתה ימים טובים יותר. לא מזמן הוא שב משהות בעיירה אחרת ברצועת החלודה, בּרוֹנוויל שבפנסילבניה, שם ניצל ממוות בעור שיניו. אם זה היה תלוי בו, הוא היה מעדיף להימנע משדות מוקשים כאלה בעתיד הנראה לעין, ועדיף עד סוף ימיו.
    אבל לא הייתה לו ברירה.
    דקר הגיע לבֶּרלינגטון כדי לחגוג את יום הולדתה הארבעה־עשר של בתו מולי. בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות אירוע משמח, סיבה למסיבה. אלא שמולי נרצחה, יחד עם אשתו קאסי ועם גיסו ג'וני סאקס. הטרגדיה אירעה מעט לפני יום הולדתה העשירי, כשדקר מצא את כולם מתים בביתו.
    הם נלקחו מעימו לעד. נקטפו בדמי ימיהם, ובאופן המחריד ביותר שיכול להגות רק מוח מעוות, חדור שנאה ואלימות. רוצח משפחתו כבר לא היה בין החיים, אבל זה ממש לא ניחם את דקר, אף שמילא תפקיד מרכזי בנטילת חייו של האיש.
    ועכשיו הוא חוגג את יום ההולדת בבית קברות. בלי עוגה ובלי מתנות. רק פרחים רעננים שהונחו על המצבה במקום אלו שקמלו מאז ביקורו הקודם.
    הוא התכוון להגיע לכאן בכל אחד מימי ההולדת של מולי, עד שיצטרף אל משפחתו שהמתינה בעומק של שני מטרים. זו הייתה התוכנית שלו לטווח הרחוק. מעבר לזה, לא הייתה לו שום תוכנית אחרת.
    הוא העביר את משקלו מצד לצד על ספסל העץ והברזל המחושל שניצב ליד צמד הקברים, בהם נטמנה בתו לצד אימה. הספסל היה מתנה ממשטרת בֶּרלינגטון, מקום עבודתו הקודם של דקר, שם החל את דרכו כשוטר סיור ושם הפך לבלש במחלק הרצח. אל הספסל הוצמד לוח פליז, חרוט במילים מטושטשות מפגעי מזג האוויר: לזכרן של קאסי ומולי דקר.
    בית הקברות הקטן היה שומם לחלוטין, למעט אלכס ג'יימיסון, שותפתו של דקר באף־בי־איי, שכיבדה את פרטיותו של דקר, עמדה במרחק מה והניחה לו להתייחד עם משפחתו. היא הייתה צעירה בתריסר שנים לפחות משותפהּ בן הארבעים ומשהו.
    בעברה הייתה עיתונאית שעשתה הסבה והפכה לסוכנת מיוחדת מן המניין, לאחר שסיימה את לימודיה באקדמיה של האף־בי־איי בקוונטיקו שבווירג'יניה. כמו שהובטח לה מראש, היא נשלחה מייד בחזרה אל כוח המשימה שבו עבדה לצידם של דקר ועוד שני סוכנים ותיקים, רוס בּוגארט וטוד מיליגן.
    דקר ישב ליד המצבות וקילל את ההיפרתימזיה שלו. הזיכרון המושלם היה תוצאה של חבטה קשה שספג על מגרש פוטבול, אשר הובילה לטראומה ולפגיעה מוחית. דקר התעורר מהתרדמת שבה שקע, וגילה שהוא זוכר הכול ואינו מסוגל לשכוח דבר. נדמה היה שמדובר בכישרון מופלא, אך אליה וקוץ בה. כי עבורו, חלוף הזמן לעולם לא יקהה את הקצוות החדים של כל אותם זיכרונות כואבים. בדיוק כמו זה שהבליח כעת לנגד עיניו.
    עוצמת הזיכרונות מאותם ימים קשים מנשוא גרמה לו לחוש כאילו קאסי ומולי נטמנו באדמה ברגעים אלה ממש ולא ארבע שנים קודם לכן.
    הוא קרא את הכתובות על המצבות, אף שהכיר אותן. עד שהגיע לכאן הייתה לו רשימה של דברים שרצה לומר למשפחתו, אך מסיבה בלתי מוסברת הוא התקשה כעת לבטא את עצמו.
    בעצם, אולי הסיבה לכך דווקא כן מוסברת. הפגיעה המוחית שהעניקה לו זיכרון מושלם חוללה שינוי גם באישיותו. כישוריו החברתיים המפותחים הידרדרו מאוד. הוא התקשה לבטא את רגשותיו, ועוד יותר מכך להתמודד עם אנשים.
    בעיני רוחו עלתה תחילה תמונת בתו. היא הייתה חדה ומפוקסת — השיער המתולתל, החיוך, עצמות הלחיים הגבוהות. ואז הופיעה תמונתה של קאסי אשתו — העוגן של משפחתם, זו שמנעה מדקר להיכנע לפגיעה המוחית הקשה, שדחפה אותו לשמור על קשרים בין־אישיים, שאילצה אותו לשוב ולהיות, עד כמה שאפשר, האיש שהיה בעבר.
    הוא עיווה את פניו, כי הכאב שבליבו היה ממשי מעצם הקרבה אליהן, מעצם העובדה שהן מתות והוא לא. רוב הזמן, כמעט כל יום, הוא התקשה להשלים עם המצב.
    הוא העיף מבט בג'יימיסון, שנשענה על עץ אלון רחב במרחק של כשלושים מטר משם. היא הייתה חברה טובה ועמיתה מצוינת, אך נדמה שעמדה לצידו חסרת אונים, בלי שום יכולת לתמוך בו ברגעיו הקשים.
    הוא הפנה את מבטו בחזרה אל הקברים, כרע ברך והניח על כל אחת מהמצבות את זרי הפרחים שהביא עימו.
    ״איימוס דקר?״
    דקר נשא את מבטו אל גבר מבוגר שהגיח פתאום מבין הצללים הארוכים של שעת בין הערביים וצעד לעברו באיטיות. האיש שהתקרב אליו נראה כמעט כמו רוח רפאים, שדוף להחריד ובעל פנים צהבהבות.
    ג'יימיסון הבחינה באיש המתקרב עוד לפני שדקר הרים את מבטו, והחלה לצעוד לעברם. אולי זה מישהו ממכריו של דקר מהעיירה. ואולי לא. ג'יימיסון ידעה היטב שלפעמים קורים דברים מטורפים סביב איימוס דקר. ידה נחה על קת האקדח שהחזיקה בנרתיק על מותנה הימני. ליתר ביטחון.
    דקר הביט באיש. נוסף על מראהו החולני, רגליו של האיש דשדשו באופן שדקר ראה פעמים רבות בעבר. זו לא הייתה תוצאה של חולשה או של גילו המתקדם. זו הייתה הליכה אופיינית לאדם שהורגל לצעוד בשלשלאות מנקודה א' לנקודה ב'.
    הוא אסיר לשעבר, ניחש דקר.
    וזה לא הסתכם בזה. כמו פעמים רבות בעבר, דקר ראה הילה של צבע סביב האיש. זה קרה כיוון שהייתה לו סינסתזיה, עירוב חושים, שגרמה למוחו לייחס צבעים מסוימים לדברים יוצאי דופן כמו מוות ומספרים.
    הצבע שהקיף את הגבר הזה היה בורדו. זה היה גוון חדש שדקר לא הכיר.
    מה זה אומר, לכל הרוחות?
    ״מי אתה?״ שאל, ואז קם על רגליו והבריש את הלכלוך מברכיו.
    ״אני לא מופתע לראות שאתה לא מזהה אותי. הכלא סוחט את הבן אדם עד הסוף. ועל זה אני צריך להודות לך.״
    אם כן, הוא באמת היה בכלא.
    ג'יימיסון שמעה את דבריו והחישה מייד את צעדיה. היא שלפה למחצה את אקדח השירות שלה, מחשש שהזקן הגיע לבית הקברות כדי לנקום בדקר. השותף שלה נעל רבים מאחורי סורג ובריח לאורך הקריירה המפוארת שלו, ונראה שהאיש הזה היה אחד מהם.
    דקר אמד את הזקן מכף רגל ועד ראש, כשזה נעצר במרחק של כשני מטרים ממנו. הוא עצמו היה הר אדם שהתנשא לגובה של מטר ותשעים וחמישה סנטימטרים ושקל מעל מאה שלושים וחמישה קילוגרמים, וגם זה לאחר שהשיל ממשקלו כארבעים וחמישה קילוגרמים בשנתיים האחרונות. ג'יימיסון עודדה אותו לעשות זאת ועזרה לו להתעמל ולאכול בריא. הוא היה כעת בתקופה הכי "רזה" שלו אי־פעם.
    גובהו של הזקן לא עלה על מטר ושמונים, ודקר ניחש שהוא שוקל לא יותר משישים וחמישה קילוגרמים. חזהו היה רחב בערך כמו ירך אחת של דקר. מקרוב נראה עורו עדין ושברירי, כמו קלף ישן שעלול להתפורר.
    האיש כחכח בגרונו ופיו התמלא ליחה, ואז הפנה את ראשו הצידה וירק אותה על הקרקע המקודשת. ״אתה בטוח שאתה לא מזהה אותי? לא אמור להיות לך זיכרון פנומנלי או משהו כזה?״
    ״מי סיפר לך את זה?״ שאל דקר.
    ״השותפה שלך לשעבר.״
    ״מרי לנקסטר?״
    האיש הנהן. ״היא זאת שאמרה לי שאולי תהיה פה.״
    ״למה שהיא תגיד לך דבר כזה?״
    ״שמי מריל הוקינס,״ אמר האיש בטון שנשמע כמו תשובה לשאלה מדוע הוא כאן.
    לסתו של דקר נשמטה קלות.
    הוקינס חייך בתגובה, אך החיוך לא התרחב עד לעיניו. הן נותרו חיוורות ודוממות, כאילו נותרו בהן רק מעט מאוד חיים. ״עכשיו אתה זוכר אותי, נכון?״
    ״איך שוחררת מהכלא? קיבלת מאסר עולם ללא אפשרות לשחרור על תנאי.״
    ג'יימיסון הגיעה אליהם והתייצבה בין דקר להוקינס.
    הוקינס הנהן לעברה. ״את השותפה החדשה שלו, אלכס ג'יימיסון. לנקסטר סיפרה לי גם עלייך.״ הוא החזיר את מבטו אל דקר. ״בתשובה לשאלתך, אני כבר לא בכלא כי אני סופני. אני חולה בסרטן, אחד הגרועים ביותר. בלבלב. סיכויי ההחלמה בחמש השנים האחרונות שואפים לאפס, זה מה שאומרים לי, וזה עוד עם כימותרפיה והקרנות וכל החרא הזה שאני לא יכול להרשות לעצמי,״ הוא ליטף את פניו. ״צהבת. ברגע שאתה נדבק, קשה מאוד להיפטר מזה, וזה שולח גרורות. זה נשמע בומבסטי, אבל זה רק אומר שהסרטן אוכל אותי מבפנים. הוא כבר נמצא במוח. אני בישורת האחרונה. אין לי ספק שהסוף שלי קרוב. יהיה לי מזל אם אחזיק מעמד יותר משבוע.״
    ״אבל למה זו סיבה לשחרר אותך?״ שאלה ג'יימיסון.
    הוקינס משך בכתפיו. ״הם קוראים לזה 'שחרור חמלה'. בדרך כלל האסירים צריכים להגיש בקשה, אבל במקרה שלי הם אלה שפנו אליי, הביאו לי את הניירת לתא. אז מילאתי את הטפסים, הרופאים אישרו את השחרור והנה אני פה. אתה מבין, המדינה לא רצתה לשלם על הטיפולים שלי. ישבתי באחד מבתי הכלא הפרטיים ששולחים את החשבונות למדינה ולא תמיד מקבלים החזר מלא על כל ההוצאות. זה יוצא יקר והורס להם את שורת הרווח. הם בטח אמרו לעצמם שאני כבר לא יכול להזיק. נכנסתי לכלא כשהייתי בן חמישים ושמונה ועכשיו אני בן שבעים. אני נראה כמו בן מאה, אני יודע. פוצצו אותי בתרופות רק כדי שאוכל לעמוד על שתי רגליים ולדבר. אחרי שנסיים פה אני הולך להקיא כמה שעות ואז לקחת מספיק כדורים שיאפשרו לי לישון קצת."
    ג'יימיסון אמרה, ״אם קיבלת מרשמים למשככי כאבים, סימן שמישהו עוזר לך.״
    ״לא אמרתי שקיבלתי מרשמים, נכון? האמת היא שאלה לא תרופות מרשם, אבל הן עושות את העבודה. מה הם יעשו? יחזירו אותי לכלא כי קניתי סמים ברחוב? אני יקר מדי." הוא צחקק. "אם הייתי יודע את זה, הייתי לוקה בסרטן לפני שנים."
    ״אתה רוצה לומר שהם לא נותנים לך שום סיוע כשאתה בחוץ?״ שאלה ג'יימיסון כמתקשה להאמין.
    ״הם נתנו לי כתובת של הוספיס שמוכן לקבל אותי, אבל אין לי שום דרך להגיע לשם. ואני גם לא רוצה להיות שם. אני רוצה להיות פה.״ הוקינס לטש מבט בדקר.
    ״אז מה אתה רוצה ממני?״ שאל אותו דקר.
    הוקינס נופף לעברו באצבעו. ״אתה הכנסת אותי לכלא. אבל עשית טעות. אני חף מפשע.״
    ״זה לא מה שכולם אומרים?״ שאלה ג'יימיסון בספקנות.
    הוקינס משך בכתפיו. ״אין לי מושג לגבי אחרים, אני מדבר רק בשם עצמי.״ הוא החזיר את מבטו אל דקר. ״לנקסטר מאמינה שאני חף מפשע.״
    "קשה לי להאמין," השיב לו דקר.
    ״תשאל אותה. זו הסיבה שהיא אמרה לי איפה למצוא אותך.״ הוא השתתק והרים את מבטו אל השמיים המתכהים. ״יש לך הזדמנות נוספת לתקן את הטעות. מי יודע, אולי עוד תצליח לעשות את זה כשאני חי. אבל גם אם לא, זה לא נורא, העיקר שבסוף תגיע לזה. זו תהיה המורשת שלי,״ הוסיף בחיוך קלוש.
    ״הוא עובד עכשיו באף־בי־איי,״ התערבה ג'יימיסון. ״בֶּרלינגטון והתיק שלך כבר לא בתחום סמכותו.״
    נדמה שאת הוקינס זה לא הרתיע. ״שמעתי שאכפת לך מהאמת, דקר. או שאולי לא שמעתי טוב? אם ככה, נראה שעשיתי דרך ארוכה לחינם.״
    דקר לא ענה, והוקינס שלף פיסת נייר. ״אני נשאר בעיירה ביומיים־שלושה הבאים. הנה הכתובת. אולי אני אראה אותך, ואולי לא. אבל אם לא נתראה, נו, טוב, הנה לך מסר מהעולם הבא: לך תזדיין.״
    דקר נטל מידו את פיסת הנייר אבל שמר על שתיקה.
    הוקינס העיף מבט בצמד המצבות. ״לנקסטר סיפרה לי על המשפחה שלך. אני שמח שתפסת את הרוצח שלהם, אבל יש לי תחושה שהרגשת אשם אף שהיית חף מפשע. אני מכיר את ההרגשה.״
    הוקינס הסתובב וחזר לדשדש בין הקברים עד שהחשכה בלעה אותו לחלוטין.
    ג'יימיסון פנתה אל דקר. ״טוב, אין לי מושג מה הסיפור, אבל זה מטורף. הוא סתם מתגרה בך, מנסה לעורר בך רגשות אשמה. אני לא מאמינה שהאיש הזה בא עד לכאן ונדחף בזמן שאתה מנסה... לבלות עם המשפחה שלך.״
    דקר השפיל את מבטו אל פיסת הנייר. תווי פניו היו ברורים כשמש — הספק כבר החל מתגנב למוחו.
    ג'יימיסון נעצה בו מבט, ועל פניה הפציעה השלמה. ״אתה מתכוון להיפגש איתו, נכון?״
    ״קודם יש לי פגישה אחרת.״
     
    נולד ב-1960 בריצ'מונד בירת וירג'יניה. סיים לימודי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת וירג'יניה, במהלכם נהג לכתוב סיפורים קצרים בזמנו הפנוי. בתשע השנים שלאחר מכן עסק בעריכת דין בוושינגטון הבירה. לאחר מכן עבר להתגורר באלכסנדריה (וירג'יניה), שם כתב סיפורים קצרים ותסריטים שלא נחלו הצלחה ואז עבר לכתיבה ספרותית. לאחר 3 שנים של כתיבה הוציא לאור את רומן הביכורים שלו "נשיא מעל החוק" שאף עובד לגרסה קולנועית בכיכובו, בהפקתו ובבימויו של קלינט איסטווד. הסרט, בניגוד לספר שהפך לרב-מכר בינלאומי עם צאתו, לא זכה להצלחה.
     
    בהמשך פרסם למעלה מ-20 רומנים ושני ספרי ילדים. עבודותיו התפרסמו מעת לעת בעיתונים, מגזינים וכתבי עת רבים אחרים ברחבי העולם.
     
    ספריו תורגמו ל-45 שפות שנמכרו בלמעלה מ-100 מדינות העולם וכן הודפסו לכ-110 מיליון עותקים עד כה, מה שהופך אותו לאחד מהסופרים המצליחים ביותר בהיסטוריה.
     
    מרבית ספריו היו לרבי מכר שעמדו בראש טבלות המכירות.

    עוד על הספר

    • תרגום: אינגה מיכאלי
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: מרץ 2021
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 477 עמ' מודפסים
    גאולה דיוויד באלדאצ'י
    1

    בליל סתיו צלול ורענן להפליא עמד איימוס דקר ומסביבו מתים בלבד. למרות זאת הוא לא חווה את התחושה המוכרת של אור כחול וחשמלי, שליוותה אותו תמיד כשנחשף למוות.
    הייתה לזה סיבה טובה: אף אחד ממקרי המוות הללו לא אירע לאחרונה.
    הוא חזר למקום הולדתו, בֶּרלינגטון שבאוהיו, עיירת מפעל ישנה שראתה ימים טובים יותר. לא מזמן הוא שב משהות בעיירה אחרת ברצועת החלודה, בּרוֹנוויל שבפנסילבניה, שם ניצל ממוות בעור שיניו. אם זה היה תלוי בו, הוא היה מעדיף להימנע משדות מוקשים כאלה בעתיד הנראה לעין, ועדיף עד סוף ימיו.
    אבל לא הייתה לו ברירה.
    דקר הגיע לבֶּרלינגטון כדי לחגוג את יום הולדתה הארבעה־עשר של בתו מולי. בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות אירוע משמח, סיבה למסיבה. אלא שמולי נרצחה, יחד עם אשתו קאסי ועם גיסו ג'וני סאקס. הטרגדיה אירעה מעט לפני יום הולדתה העשירי, כשדקר מצא את כולם מתים בביתו.
    הם נלקחו מעימו לעד. נקטפו בדמי ימיהם, ובאופן המחריד ביותר שיכול להגות רק מוח מעוות, חדור שנאה ואלימות. רוצח משפחתו כבר לא היה בין החיים, אבל זה ממש לא ניחם את דקר, אף שמילא תפקיד מרכזי בנטילת חייו של האיש.
    ועכשיו הוא חוגג את יום ההולדת בבית קברות. בלי עוגה ובלי מתנות. רק פרחים רעננים שהונחו על המצבה במקום אלו שקמלו מאז ביקורו הקודם.
    הוא התכוון להגיע לכאן בכל אחד מימי ההולדת של מולי, עד שיצטרף אל משפחתו שהמתינה בעומק של שני מטרים. זו הייתה התוכנית שלו לטווח הרחוק. מעבר לזה, לא הייתה לו שום תוכנית אחרת.
    הוא העביר את משקלו מצד לצד על ספסל העץ והברזל המחושל שניצב ליד צמד הקברים, בהם נטמנה בתו לצד אימה. הספסל היה מתנה ממשטרת בֶּרלינגטון, מקום עבודתו הקודם של דקר, שם החל את דרכו כשוטר סיור ושם הפך לבלש במחלק הרצח. אל הספסל הוצמד לוח פליז, חרוט במילים מטושטשות מפגעי מזג האוויר: לזכרן של קאסי ומולי דקר.
    בית הקברות הקטן היה שומם לחלוטין, למעט אלכס ג'יימיסון, שותפתו של דקר באף־בי־איי, שכיבדה את פרטיותו של דקר, עמדה במרחק מה והניחה לו להתייחד עם משפחתו. היא הייתה צעירה בתריסר שנים לפחות משותפהּ בן הארבעים ומשהו.
    בעברה הייתה עיתונאית שעשתה הסבה והפכה לסוכנת מיוחדת מן המניין, לאחר שסיימה את לימודיה באקדמיה של האף־בי־איי בקוונטיקו שבווירג'יניה. כמו שהובטח לה מראש, היא נשלחה מייד בחזרה אל כוח המשימה שבו עבדה לצידם של דקר ועוד שני סוכנים ותיקים, רוס בּוגארט וטוד מיליגן.
    דקר ישב ליד המצבות וקילל את ההיפרתימזיה שלו. הזיכרון המושלם היה תוצאה של חבטה קשה שספג על מגרש פוטבול, אשר הובילה לטראומה ולפגיעה מוחית. דקר התעורר מהתרדמת שבה שקע, וגילה שהוא זוכר הכול ואינו מסוגל לשכוח דבר. נדמה היה שמדובר בכישרון מופלא, אך אליה וקוץ בה. כי עבורו, חלוף הזמן לעולם לא יקהה את הקצוות החדים של כל אותם זיכרונות כואבים. בדיוק כמו זה שהבליח כעת לנגד עיניו.
    עוצמת הזיכרונות מאותם ימים קשים מנשוא גרמה לו לחוש כאילו קאסי ומולי נטמנו באדמה ברגעים אלה ממש ולא ארבע שנים קודם לכן.
    הוא קרא את הכתובות על המצבות, אף שהכיר אותן. עד שהגיע לכאן הייתה לו רשימה של דברים שרצה לומר למשפחתו, אך מסיבה בלתי מוסברת הוא התקשה כעת לבטא את עצמו.
    בעצם, אולי הסיבה לכך דווקא כן מוסברת. הפגיעה המוחית שהעניקה לו זיכרון מושלם חוללה שינוי גם באישיותו. כישוריו החברתיים המפותחים הידרדרו מאוד. הוא התקשה לבטא את רגשותיו, ועוד יותר מכך להתמודד עם אנשים.
    בעיני רוחו עלתה תחילה תמונת בתו. היא הייתה חדה ומפוקסת — השיער המתולתל, החיוך, עצמות הלחיים הגבוהות. ואז הופיעה תמונתה של קאסי אשתו — העוגן של משפחתם, זו שמנעה מדקר להיכנע לפגיעה המוחית הקשה, שדחפה אותו לשמור על קשרים בין־אישיים, שאילצה אותו לשוב ולהיות, עד כמה שאפשר, האיש שהיה בעבר.
    הוא עיווה את פניו, כי הכאב שבליבו היה ממשי מעצם הקרבה אליהן, מעצם העובדה שהן מתות והוא לא. רוב הזמן, כמעט כל יום, הוא התקשה להשלים עם המצב.
    הוא העיף מבט בג'יימיסון, שנשענה על עץ אלון רחב במרחק של כשלושים מטר משם. היא הייתה חברה טובה ועמיתה מצוינת, אך נדמה שעמדה לצידו חסרת אונים, בלי שום יכולת לתמוך בו ברגעיו הקשים.
    הוא הפנה את מבטו בחזרה אל הקברים, כרע ברך והניח על כל אחת מהמצבות את זרי הפרחים שהביא עימו.
    ״איימוס דקר?״
    דקר נשא את מבטו אל גבר מבוגר שהגיח פתאום מבין הצללים הארוכים של שעת בין הערביים וצעד לעברו באיטיות. האיש שהתקרב אליו נראה כמעט כמו רוח רפאים, שדוף להחריד ובעל פנים צהבהבות.
    ג'יימיסון הבחינה באיש המתקרב עוד לפני שדקר הרים את מבטו, והחלה לצעוד לעברם. אולי זה מישהו ממכריו של דקר מהעיירה. ואולי לא. ג'יימיסון ידעה היטב שלפעמים קורים דברים מטורפים סביב איימוס דקר. ידה נחה על קת האקדח שהחזיקה בנרתיק על מותנה הימני. ליתר ביטחון.
    דקר הביט באיש. נוסף על מראהו החולני, רגליו של האיש דשדשו באופן שדקר ראה פעמים רבות בעבר. זו לא הייתה תוצאה של חולשה או של גילו המתקדם. זו הייתה הליכה אופיינית לאדם שהורגל לצעוד בשלשלאות מנקודה א' לנקודה ב'.
    הוא אסיר לשעבר, ניחש דקר.
    וזה לא הסתכם בזה. כמו פעמים רבות בעבר, דקר ראה הילה של צבע סביב האיש. זה קרה כיוון שהייתה לו סינסתזיה, עירוב חושים, שגרמה למוחו לייחס צבעים מסוימים לדברים יוצאי דופן כמו מוות ומספרים.
    הצבע שהקיף את הגבר הזה היה בורדו. זה היה גוון חדש שדקר לא הכיר.
    מה זה אומר, לכל הרוחות?
    ״מי אתה?״ שאל, ואז קם על רגליו והבריש את הלכלוך מברכיו.
    ״אני לא מופתע לראות שאתה לא מזהה אותי. הכלא סוחט את הבן אדם עד הסוף. ועל זה אני צריך להודות לך.״
    אם כן, הוא באמת היה בכלא.
    ג'יימיסון שמעה את דבריו והחישה מייד את צעדיה. היא שלפה למחצה את אקדח השירות שלה, מחשש שהזקן הגיע לבית הקברות כדי לנקום בדקר. השותף שלה נעל רבים מאחורי סורג ובריח לאורך הקריירה המפוארת שלו, ונראה שהאיש הזה היה אחד מהם.
    דקר אמד את הזקן מכף רגל ועד ראש, כשזה נעצר במרחק של כשני מטרים ממנו. הוא עצמו היה הר אדם שהתנשא לגובה של מטר ותשעים וחמישה סנטימטרים ושקל מעל מאה שלושים וחמישה קילוגרמים, וגם זה לאחר שהשיל ממשקלו כארבעים וחמישה קילוגרמים בשנתיים האחרונות. ג'יימיסון עודדה אותו לעשות זאת ועזרה לו להתעמל ולאכול בריא. הוא היה כעת בתקופה הכי "רזה" שלו אי־פעם.
    גובהו של הזקן לא עלה על מטר ושמונים, ודקר ניחש שהוא שוקל לא יותר משישים וחמישה קילוגרמים. חזהו היה רחב בערך כמו ירך אחת של דקר. מקרוב נראה עורו עדין ושברירי, כמו קלף ישן שעלול להתפורר.
    האיש כחכח בגרונו ופיו התמלא ליחה, ואז הפנה את ראשו הצידה וירק אותה על הקרקע המקודשת. ״אתה בטוח שאתה לא מזהה אותי? לא אמור להיות לך זיכרון פנומנלי או משהו כזה?״
    ״מי סיפר לך את זה?״ שאל דקר.
    ״השותפה שלך לשעבר.״
    ״מרי לנקסטר?״
    האיש הנהן. ״היא זאת שאמרה לי שאולי תהיה פה.״
    ״למה שהיא תגיד לך דבר כזה?״
    ״שמי מריל הוקינס,״ אמר האיש בטון שנשמע כמו תשובה לשאלה מדוע הוא כאן.
    לסתו של דקר נשמטה קלות.
    הוקינס חייך בתגובה, אך החיוך לא התרחב עד לעיניו. הן נותרו חיוורות ודוממות, כאילו נותרו בהן רק מעט מאוד חיים. ״עכשיו אתה זוכר אותי, נכון?״
    ״איך שוחררת מהכלא? קיבלת מאסר עולם ללא אפשרות לשחרור על תנאי.״
    ג'יימיסון הגיעה אליהם והתייצבה בין דקר להוקינס.
    הוקינס הנהן לעברה. ״את השותפה החדשה שלו, אלכס ג'יימיסון. לנקסטר סיפרה לי גם עלייך.״ הוא החזיר את מבטו אל דקר. ״בתשובה לשאלתך, אני כבר לא בכלא כי אני סופני. אני חולה בסרטן, אחד הגרועים ביותר. בלבלב. סיכויי ההחלמה בחמש השנים האחרונות שואפים לאפס, זה מה שאומרים לי, וזה עוד עם כימותרפיה והקרנות וכל החרא הזה שאני לא יכול להרשות לעצמי,״ הוא ליטף את פניו. ״צהבת. ברגע שאתה נדבק, קשה מאוד להיפטר מזה, וזה שולח גרורות. זה נשמע בומבסטי, אבל זה רק אומר שהסרטן אוכל אותי מבפנים. הוא כבר נמצא במוח. אני בישורת האחרונה. אין לי ספק שהסוף שלי קרוב. יהיה לי מזל אם אחזיק מעמד יותר משבוע.״
    ״אבל למה זו סיבה לשחרר אותך?״ שאלה ג'יימיסון.
    הוקינס משך בכתפיו. ״הם קוראים לזה 'שחרור חמלה'. בדרך כלל האסירים צריכים להגיש בקשה, אבל במקרה שלי הם אלה שפנו אליי, הביאו לי את הניירת לתא. אז מילאתי את הטפסים, הרופאים אישרו את השחרור והנה אני פה. אתה מבין, המדינה לא רצתה לשלם על הטיפולים שלי. ישבתי באחד מבתי הכלא הפרטיים ששולחים את החשבונות למדינה ולא תמיד מקבלים החזר מלא על כל ההוצאות. זה יוצא יקר והורס להם את שורת הרווח. הם בטח אמרו לעצמם שאני כבר לא יכול להזיק. נכנסתי לכלא כשהייתי בן חמישים ושמונה ועכשיו אני בן שבעים. אני נראה כמו בן מאה, אני יודע. פוצצו אותי בתרופות רק כדי שאוכל לעמוד על שתי רגליים ולדבר. אחרי שנסיים פה אני הולך להקיא כמה שעות ואז לקחת מספיק כדורים שיאפשרו לי לישון קצת."
    ג'יימיסון אמרה, ״אם קיבלת מרשמים למשככי כאבים, סימן שמישהו עוזר לך.״
    ״לא אמרתי שקיבלתי מרשמים, נכון? האמת היא שאלה לא תרופות מרשם, אבל הן עושות את העבודה. מה הם יעשו? יחזירו אותי לכלא כי קניתי סמים ברחוב? אני יקר מדי." הוא צחקק. "אם הייתי יודע את זה, הייתי לוקה בסרטן לפני שנים."
    ״אתה רוצה לומר שהם לא נותנים לך שום סיוע כשאתה בחוץ?״ שאלה ג'יימיסון כמתקשה להאמין.
    ״הם נתנו לי כתובת של הוספיס שמוכן לקבל אותי, אבל אין לי שום דרך להגיע לשם. ואני גם לא רוצה להיות שם. אני רוצה להיות פה.״ הוקינס לטש מבט בדקר.
    ״אז מה אתה רוצה ממני?״ שאל אותו דקר.
    הוקינס נופף לעברו באצבעו. ״אתה הכנסת אותי לכלא. אבל עשית טעות. אני חף מפשע.״
    ״זה לא מה שכולם אומרים?״ שאלה ג'יימיסון בספקנות.
    הוקינס משך בכתפיו. ״אין לי מושג לגבי אחרים, אני מדבר רק בשם עצמי.״ הוא החזיר את מבטו אל דקר. ״לנקסטר מאמינה שאני חף מפשע.״
    "קשה לי להאמין," השיב לו דקר.
    ״תשאל אותה. זו הסיבה שהיא אמרה לי איפה למצוא אותך.״ הוא השתתק והרים את מבטו אל השמיים המתכהים. ״יש לך הזדמנות נוספת לתקן את הטעות. מי יודע, אולי עוד תצליח לעשות את זה כשאני חי. אבל גם אם לא, זה לא נורא, העיקר שבסוף תגיע לזה. זו תהיה המורשת שלי,״ הוסיף בחיוך קלוש.
    ״הוא עובד עכשיו באף־בי־איי,״ התערבה ג'יימיסון. ״בֶּרלינגטון והתיק שלך כבר לא בתחום סמכותו.״
    נדמה שאת הוקינס זה לא הרתיע. ״שמעתי שאכפת לך מהאמת, דקר. או שאולי לא שמעתי טוב? אם ככה, נראה שעשיתי דרך ארוכה לחינם.״
    דקר לא ענה, והוקינס שלף פיסת נייר. ״אני נשאר בעיירה ביומיים־שלושה הבאים. הנה הכתובת. אולי אני אראה אותך, ואולי לא. אבל אם לא נתראה, נו, טוב, הנה לך מסר מהעולם הבא: לך תזדיין.״
    דקר נטל מידו את פיסת הנייר אבל שמר על שתיקה.
    הוקינס העיף מבט בצמד המצבות. ״לנקסטר סיפרה לי על המשפחה שלך. אני שמח שתפסת את הרוצח שלהם, אבל יש לי תחושה שהרגשת אשם אף שהיית חף מפשע. אני מכיר את ההרגשה.״
    הוקינס הסתובב וחזר לדשדש בין הקברים עד שהחשכה בלעה אותו לחלוטין.
    ג'יימיסון פנתה אל דקר. ״טוב, אין לי מושג מה הסיפור, אבל זה מטורף. הוא סתם מתגרה בך, מנסה לעורר בך רגשות אשמה. אני לא מאמינה שהאיש הזה בא עד לכאן ונדחף בזמן שאתה מנסה... לבלות עם המשפחה שלך.״
    דקר השפיל את מבטו אל פיסת הנייר. תווי פניו היו ברורים כשמש — הספק כבר החל מתגנב למוחו.
    ג'יימיסון נעצה בו מבט, ועל פניה הפציעה השלמה. ״אתה מתכוון להיפגש איתו, נכון?״
    ״קודם יש לי פגישה אחרת.״