איך לאהוב את בתך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך לאהוב את בתך
מכר
אלפי
עותקים
איך לאהוב את בתך
מכר
אלפי
עותקים

איך לאהוב את בתך

4.2 כוכבים (365 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

הילה בלום

הילה בלום, ילידת 1969, נולדה בירושלים וגדלה בה. בנעוריה התגוררה עם משפחתה שנתיים בהוואי, ובשובם ארצה למדה בתיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. בצה"ל שירתה ככתבת בעיתון "במחנה", ובהמשך למדה באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בספרות אנגלית. בשנות העשרים לחייה עבדה כעיתונאית ברשת "ידיעות תקשורת", שם פירסמה כתבות וטורים אישיים (בעיקר ב"עיתון ירושלים"), לרבות כתבות מפרקי זמן קצרים שבהם התגוררה בפריז ובניו-יורק. כתבה בעבר גם ביקורות ספרות וכתבות למדור הספרות של "ידיעות אחרונות". 
במשך כעשרים שנה עבדה כעורכת ספרות מקור בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן/כנרת-זמורה-דביר, שם ראו אור עשרות ספרים בעריכתה, ובהם ספרים מאת אתגר קרת, אמיר גוטפרוינד, אשכול נבו, יגאל שוורץ ועוד רבים. כיום עורכת סיפורת בהוצאה זו ובהוצאות אחרות, לרבות סיפורת מתורגמת, ומלמדת כתיבה יצירתית ועריכת סיפורת.

היא בזוגיות רבת שנים עם גלעד, ואם לבתם המשותפת.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

"נדיר למצוא רומן העוסק בתא משפחתי מרתק, שהוא גם ספר שלא מוותר על מתח עלילתי מושלם. את "איך לאהוב את בתך" קראתי בנשימה אחת. עוצמת המילים מילאה אותי באדרנלין ובסקרנות. עוצמת הסיפור החזירה אותי אל הילדה שהייתי פעם. ובו בזמן - אל האישה שאני עכשיו. ספר שמתאים לכל מי שהיה אי פעם הורה, או ילד."
- המשוררת והסופרת שרי שביט, מתוך "בחירות המבקרים" של עברית

"אחד הספרים החכמים, הרגישים והמדויקים שקראתי מזה הרבה זמן, הילה בלום עושה בספרות הישראלית מה שנטליה גינסבורג עשתה לספרות האיטלקית ולספרות אירופאית, בעיני בספר הזה היא הפכה לאחת הסופרות החשובות של דורה חובת קריאה."
- איש התקשורת והסופר שי גולדן, מתוך "בחירות המבקרים" של עברית

אישה עומדת ברחוב חשוך, אלפי קילומטרים מביתה בישראל, ומציצה לתוך בית בעיר צפונית בהולנד: שתי הילדות הקטנות שמעברו האחר של החלון הן בנותיה של בתה היחידה, נכדותיה, שאותן לא פגשה מעולם. 

במרכז הרומן המבריק הזה ניצבת משפחה קטנה — אימא ואבא ובת; ובעצם, אימא ובת ואבא, בסדר הזה, משפחה שטעויות האהבה שנעשות בה מצטברות אט־אט לדרמה פסיכולוגית שקשה להניח מהיד. 
בבהירות ובחדות בוחנת הילה בלום את הקפלים העדינים ביותר של אהבת אם לבתה, אלה שאנחנו רוצים לראות ואלה שנוח לנו להתכחש להם, ופורשת אותם לעינינו כמפת דרכים אינטימית המשרטטת את גבולות יכולתנו לכוון ולשלוט בגורל ילדינו.   

זהו ספרה השני של הילה בלום, עורכת ספרות בעלת מוניטין רב. ספרה הראשון, הביקור, זכה לשבחים, היה לרב־מכר ותורגם לשפות זרות. באיך לאהוב את בתך היא מתכתבת עם סופרות גדולות של דורנו, שיצירותיהן צפות שוב ושוב בחיי הנפש של הגיבורה שלה, וטווה סיפור רב־רבדים, מורכב וחכם להפליא. 

פרק ראשון

1


בפעם הראשונה שראיתי את נכדותי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בַּקלוּת שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שָלל זמין למבּטַי, אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם.

הילדות לא עסקו בנעשה בחוץ. הן היו נתונות לעצמן, לדאגותיהן הפעוטות. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח. הן היו לבדן בסלון, יותר מדי בהישג ידי. אילו נשאלתי לא היתה לי דרך להסביר את הימצאי שם. הלכתי.

חיכיתי שהחשכה תרד בחוץ והאורות יעלו בחדרים. הפעם נעמדתי קרוב יותר לבית, עוד היססתי כמה רגעים ולבסוף חציתי את הכביש. כמעט נקשתי על החלון. הדהימה אותי הפשטות שבה התנועעו שם עכשיו כל בני המשפחה. לא כך זכרתי את בִּתִי, הממה אותי עוצמת ממשותה. לחשתי את שמה רק כדי להבין, "לאה, לאה." עמדתי שם, לא הרבה זמן, כמה דקות. בנותיה של לאה, לוֹטֶה וסָאנֶה, ישבו ליד שולחן האוכל ובכל זאת זזו בלי הפסקה, הסיעו לכאן ולשם את האור הצהוב של הבית. בעלה יוהאן עמד בגבו אלי במטבח, טרח על ארוחת הערב. לאה נעה בין החדרים, נחצתה בצלב החלון, נעלמה וצצה שוב בחדר אחר, חרגה מהמציאות כאילו באמת עברה דרך קירות. האח בסלון היתה כבויה, ואף על פי כן השרתה חמימות. השרתה בית, זה הדבר. והיו ספרים בכל מקום, גם במטבח. זאת נראתה דירה טובת לב, הכול בה נועד להזכיר את תמימותם של חומרי הגלם, עציוּתם של עצים ביער, מוֹכיוּתם של עננים בשמים. ומשום שהתבוננתי בבתי ובמשפחתה בלי ידיעתם, הסכנה איימה דווקא עלי, העירום של חייהם זהר לעינַי בקרינתו המסוכנת.

הילה בלום

הילה בלום, ילידת 1969, נולדה בירושלים וגדלה בה. בנעוריה התגוררה עם משפחתה שנתיים בהוואי, ובשובם ארצה למדה בתיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. בצה"ל שירתה ככתבת בעיתון "במחנה", ובהמשך למדה באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בספרות אנגלית. בשנות העשרים לחייה עבדה כעיתונאית ברשת "ידיעות תקשורת", שם פירסמה כתבות וטורים אישיים (בעיקר ב"עיתון ירושלים"), לרבות כתבות מפרקי זמן קצרים שבהם התגוררה בפריז ובניו-יורק. כתבה בעבר גם ביקורות ספרות וכתבות למדור הספרות של "ידיעות אחרונות". 
במשך כעשרים שנה עבדה כעורכת ספרות מקור בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן/כנרת-זמורה-דביר, שם ראו אור עשרות ספרים בעריכתה, ובהם ספרים מאת אתגר קרת, אמיר גוטפרוינד, אשכול נבו, יגאל שוורץ ועוד רבים. כיום עורכת סיפורת בהוצאה זו ובהוצאות אחרות, לרבות סיפורת מתורגמת, ומלמדת כתיבה יצירתית ועריכת סיפורת.

היא בזוגיות רבת שנים עם גלעד, ואם לבתם המשותפת.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

זה לא מדריך הורות רן בן-נון ביקורת העורך 02/12/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
למה לאה? אריק גלסנר מעלה 01/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
כאור בשולי הענן: "איך לאהוב את בתך" מפליא לשחק בין הריחוק והקרבה אודי בן סעדיה וואלה! 15/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
רומן מקורי ומרגש עד כאב צליל אברהם הארץ 03/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

זה לא מדריך הורות רן בן-נון ביקורת העורך 02/12/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
למה לאה? אריק גלסנר מעלה 01/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
כאור בשולי הענן: "איך לאהוב את בתך" מפליא לשחק בין הריחוק והקרבה אודי בן סעדיה וואלה! 15/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
רומן מקורי ומרגש עד כאב צליל אברהם הארץ 03/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
איך לאהוב את בתך הילה בלום

1


בפעם הראשונה שראיתי את נכדותי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בַּקלוּת שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שָלל זמין למבּטַי, אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם.

הילדות לא עסקו בנעשה בחוץ. הן היו נתונות לעצמן, לדאגותיהן הפעוטות. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח. הן היו לבדן בסלון, יותר מדי בהישג ידי. אילו נשאלתי לא היתה לי דרך להסביר את הימצאי שם. הלכתי.

חיכיתי שהחשכה תרד בחוץ והאורות יעלו בחדרים. הפעם נעמדתי קרוב יותר לבית, עוד היססתי כמה רגעים ולבסוף חציתי את הכביש. כמעט נקשתי על החלון. הדהימה אותי הפשטות שבה התנועעו שם עכשיו כל בני המשפחה. לא כך זכרתי את בִּתִי, הממה אותי עוצמת ממשותה. לחשתי את שמה רק כדי להבין, "לאה, לאה." עמדתי שם, לא הרבה זמן, כמה דקות. בנותיה של לאה, לוֹטֶה וסָאנֶה, ישבו ליד שולחן האוכל ובכל זאת זזו בלי הפסקה, הסיעו לכאן ולשם את האור הצהוב של הבית. בעלה יוהאן עמד בגבו אלי במטבח, טרח על ארוחת הערב. לאה נעה בין החדרים, נחצתה בצלב החלון, נעלמה וצצה שוב בחדר אחר, חרגה מהמציאות כאילו באמת עברה דרך קירות. האח בסלון היתה כבויה, ואף על פי כן השרתה חמימות. השרתה בית, זה הדבר. והיו ספרים בכל מקום, גם במטבח. זאת נראתה דירה טובת לב, הכול בה נועד להזכיר את תמימותם של חומרי הגלם, עציוּתם של עצים ביער, מוֹכיוּתם של עננים בשמים. ומשום שהתבוננתי בבתי ובמשפחתה בלי ידיעתם, הסכנה איימה דווקא עלי, העירום של חייהם זהר לעינַי בקרינתו המסוכנת.