לעזאזל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לעזאזל
הוספה למועדפים
4.8 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"כשהטלפון צלצל בשעה שש באותו בוקר ארור לפני שלושה שבועות, הדבר היחיד שחשבתי עליו היה מי זה הדפוק שמתקשר בשעות כאלו."
ברגע אחד, תאונת דרכים בלתי מפוענחת, קוטעת את האידיליה המשפחתית של ענבר בת ה-35. היא מאבדת את בעלה אורן ונשארת לבדה עם שני ילדיהם הקטנים ביישוב קטן בנגב, סמוך לבאר שבע. כשהיא מנסה לאסוף את השברים, לעמוד על רגליה ולבנות מחדש שגרת חיים, היא מגלה שהמלחמה רק החלה.
גילויים חדשים על אודות התאונה ועל עברו של אורן מאלצים את ענבר לפקוח עיניים ולצאת למסע שיתבע ממנה החלטות קשות. היא מגלה עולם של מאבקי כוח ושליטה, פרוטקשן ואיומים ומוצאת את עצמה בתוך מציאות מורכבת, מסוכסכת ואלימה שעד לפני זמן נראתה לה שלווה.
במרחבי המדבר הפרוע, בסביבה עוינת, בשולי החצר האחורית של מדינת ישראל, בה חיים אנשים זה לצד זה כבשתי מדינות שונות, בתוך מאבק מתמיד על פרנסה, על אדמה, על כסף ועל כבוד, מגלה ענבר חוקי משחק אחרים.
"לעזאזל" הוא רומן מתח קצבי ועכשווי המתאר מסע אמיץ של אישה המנסה להחזיר את השליטה על חייה במציאות שנראית בלתי אפשרית.

פרק ראשון

1


צלצול טלפון עיקש ממלא לי את הראש, מתערבב בתוך כתמי צבע וצורה מטושטשים של חצי ערות, חצי שינה. מה בדיוק חלמתי? אני מנסה לתפוס את קצוות החלום לפני שיתפוררו לי בין האצבעות ויכריחו אותי לחזור למציאות, אך הצלצול לא מאפשר לי לעשות את זה. כמה שאני מנסה להתעלם ממנו, הוא רק מתגבר ומכריח אותי להתרומם מהמיטה ולכבות אותו.
אבל הוא בכלל כבוי. אז מאיפה מגיע הצליל הטורדני שלא מפסיק? עכשיו אני ערה מספיק כדי להבין שהוא מגיע מהטלפון הקווי שבמטבח. מי בכלל מתקשר היום לקווי?
בצעדים כושלים אני הולכת לכיוון המטבח. כל הגוף כואב לי, כאילו הוא מתמרד על עצם הדרישה לזוז. מי שזה לא יהיה מהצד השני של הקו, הוא עקשן. אולי בגלל כאב הראש האיום אני עונה במקום לנתק וזהו.
"ענבר, זו את? תודה לאל שאת עונה. מה קורה איתך? כבר מהבוקר אני מנסה לתפוס אותך והנייד שלך סגור. את גם לא מגיבה לאי־מיילים, שלחתי לך אולי עשרים. הילדים יגיעו היום, את זוכרת? דיברנו על זה אתמול בערב".
קצב הדיבור המהיר של שני מתקיף אותי. אני צריכה להיעזר ביד שאינה אוחזת בטלפון כדי לייצב את גופי על השיש, שגדוש בכוסות קפה מלאות וריקות שהכנתי לעצמי בימים האחרונים. בחלקן החלב כבר החמיץ והריח שעולה מהכיור הוא נורא. אני כמעט מקיאה.
"את בסדר, ענברי?" שני שואלת.
"כן, אני בסדר". אני משקרת. זה לא נכון. אני ממש לא בסדר. אישה שלא יודעת איזה יום היום, שלובשת את אותה פיג'מה כבר מי יודע כמה ימים, שמבלה את ימיה במיטה ואפילו לא זוכרת מתי ילדיה חוזרים הביתה, היא לא בסדר. שום דבר לא בסדר.
"אז את שומעת אותי?" שני צועקת את השאלה שוב מהצד השני של הקו.
"כן, כן, אני שומעת. פשוט הרגע התעוררתי. מה השעה בכלל?"
"שתיים בצהריים. עוד מעט נקפיץ אותם לרכבת. הם יגיעו בערך בשבע".
"מי יגיעו? לאן?" מה פספסתי בזמן שניסיתי להתאפס? ולמה שני תמיד מדברת מהר כל כך?
"מה זה 'מי יגיעו'? את בכלל מקשיבה לי? הילדים יגיעו. איתן ייקח אותם לרכבת בנהריה כמו שסיכמנו אתמול. אל תדאגי, זו רכבת בלי החלפה".
נכון, דיברנו על זה אתמול. עכשיו אני נזכרת. אבל אתמול מרגיש כמו פיסת זמן מנותקת. אני לא מעזה לשאול את שני איזה יום היום.
"את איתי?" באה שאלה חסרת סבלנות. אחותי הנמרצת בטח מדברת עכשיו אל האוזנייה שתחובה לה באוזן בזמן שהיא עושה עוד שמונה דברים אחרים בו זמנית.
"כן, אני איתך. אני אסע להביא אותם מהתחנה בשבע. תודה". אני עונה לבסוף ומנסה להישמע יותר ערנית ומרוכזת ממה שאני באמת. זה לא ממש מצליח כי אחרי מספר שניות של שתיקה, קולה של שני מתרכך קצת.
"תראי, אולי נבוא בסוף השבוע? או שאני אבוא לבד, אם את צריכה?" עכשיו הקול שלה קצת יותר מהוסס. אני מכירה אותה מספיק טוב. היא לא מהשואלים, בדרך כלל, היא מהמודיעים. כמו שהיא הודיעה שהיא ואיתן לוקחים את הילדים אליהם לאיזה שבוע, שיבלו קצת במושב כי גם ככה זה מקום מתאים יותר לילדים בחופש הגדול. והשבוע התארך לשבועיים כי שני הודיעה שהילדים מסתדרים מצוין ושזה דווקא עושה להם טוב וכדאי שאני אנצל את הזמן כדי להתאושש קצת ו"להתארגן על הדברים", והנה עברו השבועיים ולא התארגנתי על כלום. אין לי מושג בכלל איך אני אמורה לעשות את זה.
"לא, אין צורך שתבואו". אני עונה לה, אולי מהר מדי. רק זה חסר לי - אנשים שימלאו את הבית ברעש והמולה. מספיק היה לי ב'שבעה' כשהבית שלי הופקע על ידי המוני מנחמים שבאו להשתתף בצערי.
"טוב, איך שאת רוצה", שני ממהרת לענות, "ואם את מתחרטת תגידי. יאללה, נדבר". השיחה מתנתקת ומשאירה אותי בשקט של הבית הדומם. הראש שלי עדיין דופק ואני מושיטה יד לעבר הקומקום אבל אז רואה שוב את מצבור ספלי הקפה ומתחרטת. גיא ועפרי יחזרו הביתה בעוד חמש שעות. אסור שהם יראו את הבית במצב כזה. אסור שיראו אותי במצב כזה.
דבר ראשון מקלחת ולהעיף את הפיג'מה הזו לכביסה. לא, קודם קפה, ואז כל השאר. אני מתעלמת מהכיור ומוציאה מהמגירה ספל נקי. זה הספל האחרון.
אולי אלו המים החמים על השרירים שהיו קפוצים יותר מדי זמן, אולי הג'ינס והחולצה הנקייה עם ריח הכביסה המעשי שלהם, אולי הפעולה הפשוטה והיומיומית של הדחת הכלים ופינוי האשפה. אני מרגישה כאילו הגחתי ממעמקי הים. כאילו מאז האסון חייתי מתחת למים וכל הצלילים והמראות והתנועות עומעמו והואטו והנה עכשיו, אני חוזרת לראות את העולם באופן חד וצלול. הצלילות הבהירה הזו, זו שניסיתי לברוח ממנה, מכה בי עכשיו בלי רחמים. תסתכלי טוב טוב, ענבר. אלו החיים שלך. ברוכה הבאה למציאות.

עוד על הספר

לעזאזל עינת א. שמשוני

1


צלצול טלפון עיקש ממלא לי את הראש, מתערבב בתוך כתמי צבע וצורה מטושטשים של חצי ערות, חצי שינה. מה בדיוק חלמתי? אני מנסה לתפוס את קצוות החלום לפני שיתפוררו לי בין האצבעות ויכריחו אותי לחזור למציאות, אך הצלצול לא מאפשר לי לעשות את זה. כמה שאני מנסה להתעלם ממנו, הוא רק מתגבר ומכריח אותי להתרומם מהמיטה ולכבות אותו.
אבל הוא בכלל כבוי. אז מאיפה מגיע הצליל הטורדני שלא מפסיק? עכשיו אני ערה מספיק כדי להבין שהוא מגיע מהטלפון הקווי שבמטבח. מי בכלל מתקשר היום לקווי?
בצעדים כושלים אני הולכת לכיוון המטבח. כל הגוף כואב לי, כאילו הוא מתמרד על עצם הדרישה לזוז. מי שזה לא יהיה מהצד השני של הקו, הוא עקשן. אולי בגלל כאב הראש האיום אני עונה במקום לנתק וזהו.
"ענבר, זו את? תודה לאל שאת עונה. מה קורה איתך? כבר מהבוקר אני מנסה לתפוס אותך והנייד שלך סגור. את גם לא מגיבה לאי־מיילים, שלחתי לך אולי עשרים. הילדים יגיעו היום, את זוכרת? דיברנו על זה אתמול בערב".
קצב הדיבור המהיר של שני מתקיף אותי. אני צריכה להיעזר ביד שאינה אוחזת בטלפון כדי לייצב את גופי על השיש, שגדוש בכוסות קפה מלאות וריקות שהכנתי לעצמי בימים האחרונים. בחלקן החלב כבר החמיץ והריח שעולה מהכיור הוא נורא. אני כמעט מקיאה.
"את בסדר, ענברי?" שני שואלת.
"כן, אני בסדר". אני משקרת. זה לא נכון. אני ממש לא בסדר. אישה שלא יודעת איזה יום היום, שלובשת את אותה פיג'מה כבר מי יודע כמה ימים, שמבלה את ימיה במיטה ואפילו לא זוכרת מתי ילדיה חוזרים הביתה, היא לא בסדר. שום דבר לא בסדר.
"אז את שומעת אותי?" שני צועקת את השאלה שוב מהצד השני של הקו.
"כן, כן, אני שומעת. פשוט הרגע התעוררתי. מה השעה בכלל?"
"שתיים בצהריים. עוד מעט נקפיץ אותם לרכבת. הם יגיעו בערך בשבע".
"מי יגיעו? לאן?" מה פספסתי בזמן שניסיתי להתאפס? ולמה שני תמיד מדברת מהר כל כך?
"מה זה 'מי יגיעו'? את בכלל מקשיבה לי? הילדים יגיעו. איתן ייקח אותם לרכבת בנהריה כמו שסיכמנו אתמול. אל תדאגי, זו רכבת בלי החלפה".
נכון, דיברנו על זה אתמול. עכשיו אני נזכרת. אבל אתמול מרגיש כמו פיסת זמן מנותקת. אני לא מעזה לשאול את שני איזה יום היום.
"את איתי?" באה שאלה חסרת סבלנות. אחותי הנמרצת בטח מדברת עכשיו אל האוזנייה שתחובה לה באוזן בזמן שהיא עושה עוד שמונה דברים אחרים בו זמנית.
"כן, אני איתך. אני אסע להביא אותם מהתחנה בשבע. תודה". אני עונה לבסוף ומנסה להישמע יותר ערנית ומרוכזת ממה שאני באמת. זה לא ממש מצליח כי אחרי מספר שניות של שתיקה, קולה של שני מתרכך קצת.
"תראי, אולי נבוא בסוף השבוע? או שאני אבוא לבד, אם את צריכה?" עכשיו הקול שלה קצת יותר מהוסס. אני מכירה אותה מספיק טוב. היא לא מהשואלים, בדרך כלל, היא מהמודיעים. כמו שהיא הודיעה שהיא ואיתן לוקחים את הילדים אליהם לאיזה שבוע, שיבלו קצת במושב כי גם ככה זה מקום מתאים יותר לילדים בחופש הגדול. והשבוע התארך לשבועיים כי שני הודיעה שהילדים מסתדרים מצוין ושזה דווקא עושה להם טוב וכדאי שאני אנצל את הזמן כדי להתאושש קצת ו"להתארגן על הדברים", והנה עברו השבועיים ולא התארגנתי על כלום. אין לי מושג בכלל איך אני אמורה לעשות את זה.
"לא, אין צורך שתבואו". אני עונה לה, אולי מהר מדי. רק זה חסר לי - אנשים שימלאו את הבית ברעש והמולה. מספיק היה לי ב'שבעה' כשהבית שלי הופקע על ידי המוני מנחמים שבאו להשתתף בצערי.
"טוב, איך שאת רוצה", שני ממהרת לענות, "ואם את מתחרטת תגידי. יאללה, נדבר". השיחה מתנתקת ומשאירה אותי בשקט של הבית הדומם. הראש שלי עדיין דופק ואני מושיטה יד לעבר הקומקום אבל אז רואה שוב את מצבור ספלי הקפה ומתחרטת. גיא ועפרי יחזרו הביתה בעוד חמש שעות. אסור שהם יראו את הבית במצב כזה. אסור שיראו אותי במצב כזה.
דבר ראשון מקלחת ולהעיף את הפיג'מה הזו לכביסה. לא, קודם קפה, ואז כל השאר. אני מתעלמת מהכיור ומוציאה מהמגירה ספל נקי. זה הספל האחרון.
אולי אלו המים החמים על השרירים שהיו קפוצים יותר מדי זמן, אולי הג'ינס והחולצה הנקייה עם ריח הכביסה המעשי שלהם, אולי הפעולה הפשוטה והיומיומית של הדחת הכלים ופינוי האשפה. אני מרגישה כאילו הגחתי ממעמקי הים. כאילו מאז האסון חייתי מתחת למים וכל הצלילים והמראות והתנועות עומעמו והואטו והנה עכשיו, אני חוזרת לראות את העולם באופן חד וצלול. הצלילות הבהירה הזו, זו שניסיתי לברוח ממנה, מכה בי עכשיו בלי רחמים. תסתכלי טוב טוב, ענבר. אלו החיים שלך. ברוכה הבאה למציאות.