פרולוג
1953
מֶהְרי פקחה את עיניה. היא שכבה על ערֵמת שטיחים. "הוא דומה לאבא שלו?" שאלה.
האיש הזקן, כָּרימי, החזיק את התינוקת. "היא לא יודעת?" לחש ופנה אל אשתו.
"היא מרגישה את זה," אמרה פָריבָּה והביטה במֶהְרי. פריבה הייתה צעירה בהרבה מבעלה והיא הייתה חברתה היחידה של מהרי.
"אני מבין שהיא לא יודעת," התעקש כָּרימי.
"תהיה בשקט. אתה מעסה את התינוקת כמו שהראיתי לך?"
"כן, כן." הוא שפשף את חזה ואת גבה של התינוקת.
"לְמה הכנסנו את עצמנו?" אמרה פָריבָּה. "תמשיך לשפשף." היא לקחה גוש בשר מהצידנית ושמה אותו במחבת. "זה בשביל האמא. לא בשבילך," אמרה לבעלה. היא הביטה שוב במהרי. "היא הרסה את החיים שלה ברגע ששמה עין על הגבר הזה. אמרתי לה לעבוד אצלך, כאן במאפייה. אבל היא אמרה שהיא מעדיפה להיות אשתו. ועכשיו תראה מה קרה."
כעבור דקה שאל כרימי, "אישה, למה התינוקת לא משמיעה קול?"
"כי העיניים שלה כחולות," אמרה פריבה. "והיא מקוללת, כמו אמא שלה."
*
מהרי נשארה ללא ניע תחת שמיכה במשך שעות, גבה שעון על הקיר. היא התביישה להביט בחברתה.
"הזהרתי אותך שלא תתחתני איתו, נכון?" אמרה פריבה. "כמה פעמים אמרתי לך שהוא ירביץ לך?" לבסוף עטפה פריבה את התינוקת, הצמידה אותה לשדיה וניגשה אל מהרי. "את לא רוצה להחזיק אותה?" שאלה.
מהרי לא אמרה מילה.
"את לא יכולה להעמיד פנים שהיא לא קיימת. נכון, היא בת. אבל זה לא נורא כל כך."
"הוא יהרוג אותי," אמרה מהרי.
גם כרימי היה שעון על הקיר, פניו מוסתרות מאחורי עיתון. אבל ידיו רעדו. הן כאבו מהעזרה למהרי בלידה. ועכשיו הוא הרגיש נבוך להסתכל עליה.
"אתה יודע, בעל, אם היה לנו רדיו, לא היית צריך לקרוא את העיתון. אתה בקושי מסוגל להחזיק אותו," אמרה לו פריבה. "אומרים שאפשר לשמוע ברדיו כל כך הרבה דברים. מחזות קצרים. יהיה נחמד לשמוע מחזה כזה." היא פנתה ממהרי והדליקה בגפרור את הפחמים שבתנור.
כרימי הרים את משקפי הקריאה אל קצה אפו וקיפל את העיתון. "שטויות," אמר. "את דואגת לגבי הרדיו הקטן שלך כשרוב הצפונים האלה משוויצים בטלוויזיות שלהם. וכל השנים לימדתי את עצמי לקרוא — אז למה שלא אקרא בעיתון? באותה תקופה אף אחד לא ידע לקרוא. לא אמא, לא אבא. הייתי הילד היחיד ברחובות האלה שידע. פענחתי את האותיות בכוחות עצמי ואת —"
"מה זאת טלוויזיה?" שאלה פתאום מהרי ונשאה את מבטה. היא ראתה באור חלק קטן משערה של התינוקת. הוא היה חום־אדמדם, כמו של אביה.
"מסך קולנוע, רק קטן יותר," אמר כרימי בלי להרים את מבטו. "הוא מספיק קטן כך שאפשר להכניס אותו לחדר. לכולם יש כזה בעיר הצפונית. מוסאדק הופיע בה לפני כמה ימים."
"למה ראש הממשלה שלנו הופיע בטלוויזיה?"
"כדי להוכיח שהוא חי. מישהו ניסה להרוג אותו. כנראה הבריטים המלוכלכים." כרימי שב לעיתונו. "לעזאזל עם כולם. אם אלה לא הקומוניסטים, אז האנגלים, ואם לא האנגלים, אז חובבי הטורבן הארורים האלה שחושבים שהם אלוהים. אם אלה לא —"
פריבה הטיחה את הקומקום בשולחן. "הבחורה המסכנה הזאת כמעט מתה הערב ואותך מטרידים הפוליטיקאים?"
"אני לא מוכן שתנזפי בי בפניה," אמר כרימי. "ולעזאזל, אף אחד כבר לא אוהב את הארץ הזאת. רק הוא. מוסאדק נהדר. נהדר, אני אומר לך!"
מהרי עצמה שוב את עיניה והעמידה פני ישנה.
"זה עניין לנשים," הוסיף כרימי יותר בשקט והחווה בראשו לעבר מהרי. "את רוצה שהשכנים ידברו? לא נוכל להשאיר אותה כאן."
"הכול בסדר, מר כרימי," אמרה פריבה, "פשוט שב כאן ותשתה את התה שלך ותקרא את העיתון. פשוט תחשוב מה יחשוב עליך מר מוסאדק הדגול."
ביומיים הבאים סירבה מהרי להחזיק את התינוקת, גם כאשר האב, אמיר, בעט בדלת המאפייה של כרימי, שבקומה התחתונה. פריבה צרחה על אמיר ממרפסת הקומה השנייה שהבן שלו לא בן אלא דווקא בת.
אמיר אמר, "אז תורידי אותה כדי שאוכל להרוג אותה."
"את צריכה לתת לה שם," אמרה פריבה ופנתה אל מהרי. "עכשיו."
אבל בסוף היום, העוללה עדיין נשארה ללא שם. ואמיר עדיין היה ליד הדלת ורצה להרוג את הילדה.
"הוא נובח על אנשים כשהם נכנסים למאפייה," אמרה פריבה. היא הקפיצה את התינוקת בזרועותיה. "נאלצתי לתת לה אבקת חלב, שתדעי. זה לא בריא לה." פריבה, הישובה על השטיחים הפרסיים שכיסו את הרצפה, זעה במקומה. היא גמעה את שארית הג'ין מכוס התה. כשסיימה, הטיחה את הכוס בשטיח. "יש לך את אחיך."
"הוא לא יעזור," אמרה מהרי.
"אמרת את זה כל הזמן, אבל את לא יודעת. והבחור הזה, אמיר, יעדיף להרוג את הבת שלו מאשר לשלם עליה. אין לך אף אחד חוץ מאחיך?"
"לא."
כרימי נכנס לחדר והתיישב ליד אשתו. "את עדיין לא מרגישה טוב, ילדה?" שאל את מהרי. קולו היה אדיב אך יגע. הוא הכיר את מהרי מאז הייתה בת שלוש־עשרה, חברתה הצעירה של פריבה, שהייתה מבוגרת ממנה בחמש שנים. הוא התקשה מאוד לצפות בכאבה.
מהרי התכסתה בצ'אדור והשפילה את עיניה. היא נשכה פינה רכה בבד. לא כיבסו אותו כבר שבועות רבים. לפעמים, כשצעדה ברחובות, תהתה אם אנשים אחרים מריחים אותה.
פריבה פשטה את רגליה העבות המשוכלות וקמה עם התינוקת בזרועותיה.
"אישה," אמר כרימי וגם הוא התרומם. "תניחי את התינוקת ובואי לכאן."
הם התלחשו בשעה שנכנסו לחדר הסמוך. מהרי שמעה אותם — רק שברי שיחה, אבל מספיק.
"אני לא מסוגל," שמעה את כרימי אומר.
"אתה מוכן לשלם למי שצריך?" שאלה פריבה.
"זה הבית שלי. אל תשכחי את מקומך, אישה!"
"היא חברה שלי. אני עושה מה שאני רוצה עם החברות שלי. ואני מכירה את הבחורה הזאת. היא משקרת לגבי אחיה."
"הממשלה לא תעשה שום דבר למשפחה כזאת," אמר כרימי.
"אם ככה, שבני העם שלה יישאו בעול," אמרה פריבה. "אני לא יודעת מה להגיד לך, בעלי, אלמלא החוקים —"
"עזבי את החוקים, מה נעשה איתו?"
"עליו נחשוב אחר כך. אם אצטרך, אגזוז לו את השיער הכתום הזה."
האופה ואשתו המשיכו לדבר כשמהרי אספה את התינוקת ויצאה מהדלת האחורית. בשלג, היא הרפתה את הצ'אדור ושלפה את הפטמה הקשה והמושחרת. השד שלה צרב באוויר הקפוא. היא קירבה אותו לשפתי התינוקת אבל החלב נטף מטה. היה לה קר אך עורה של התינוקת היה קר פי כמה. ממעל, ענן הסתיר את הירח. מעטה שלג החל לכסות את העיר. היא הרגישה שדם נוטף מרגליה. הוא הותיר שובל מאחוריה. אמיר ימצא אותה אם ילך בעקבותיו, כמו זאב בודד בעקבות טרפו.
אבל מהרי ידעה להתחכם לו. כילדה־קבצנית היא פילסה את דרכה ברחובות הצפוניים של טהרן, שם גרו העשירים, ושם גם קיבלה לעתים מחלקם משהו לאכול. רוב הימים היא לא קיבלה דבר, בניגוד לאחיה. אבל הוא היה הבן.
כשהגיעה לרחוב פהלווי, שחיבר בין הדרום לצפון ופיצל עולמות וחיים, היא גילתה שהוא השתנה לעומת מה שזכרה: הוא היה כמעט ריק, כמעט שקט, רוחות הרפאים שלו דיברו ועשיריו היו שקועים בשינה עמוקה. באורן של מנורות הרחוב היא ראתה את הרחובות המושלגים שעלו אל פסגות הרי אלבורז, במרחק עשרים קילומטרים משם. בילדותה, היא חלמה להגיע להרים האלה. היא נהגה לפרוש את זרועותיה ולעוף אליהם, כמו עוף החול באגדות העתיקות. היא נהגה לתהות אם משם, מלמעלה, תוכל לראות את סודות העיר. האם שם, מעבר לעמקים של העיר, אנשי ההרים נושמים בחופשיות רבה יותר? היא הייתה מדמיינת את העשירים עורכים פיקניקים לאורך מדרונות ההר ולצד נהרותיו.
לאחר שלוש שעות הליכה היא הגיעה למקום כלשהו במרכז העיר. רגליה רעדו. הן כאבו וכאבו וכאבו לקצב תופי מלחמה, שריריה פעמו כנגד עצמותיה. כל גופה דאב. איבר המין שלה כאב יותר מכול. היא תהתה מה יקרה אם התינוקת תישמט מזרועותיה. האם היא תקפא ותהפוך למסר לעולם העתידי: היזהרו מלידה, היזהרו מחיים, היזהרו אם אתם מגיעים לעולם ואינכם רצויים? אם התינוקת תיפול, האם הגולגולת שלה תתנפץ? האם כל עצמותיה יישברו? או אולי יקרה בדיוק כפי שקרה בלידתה, הילדה תגבר על כל הסובב אותה ותכריח את גופה לצאת אל העולם?
בשעה שמהרי צעדה, העיר התגלתה לפניה. מבנים וכבישים מהירים הופיעו וחשפו את עולמם של המיוחסים. כאן, במרכז העיר, הבניינים היתמרו לגובה. כשראתה אותם מקרוב, הם היו עצומים כמו ההרים המכתרים אותם. מצדו האחד של הרחוב ניצב הבניין הגבוה ביותר שראתה מימיה. תמונה של זקן התנוססה עליו: ראש הממשלה מוסאדק. היא זיהתה אותו. כולם הכירו את פניו עכשיו. היא הביטה בהן שעה קלה ואז המשיכה, חלפה על פני המכוניות החונות ועל פני כלי הרכב המעטים שנסעו בנחת בלילה. אפילו צורות המכוניות השתנו מאז ביקרה כאן לאחרונה, חשבה. הן היו מהוקצעות יותר ובצבעים שלא ראתה קודם לכן.
כעת הרחובות והמדרכות התרחבו. אצבעות רגליה של מהרי כאבו בגלל הקור. התינוקת הייתה שקטה באופן מוזר, כאילו ידעה מה עומדת אמה לעשות. מהרי נגעה בירכיה הכואבות וגררה את ידה פנימה דרך שלוש השכבות של הצ'אדור, אחת לאדיקות, אחת לתרבות ואחת לחמימות. היא הרימה חופן שלג והכניסה אותו אל קרעיה ופצעיה, ניסתה לשטוף משם את הכתם, אבל הקור רק צרב אותה יותר. הדם הכתים את אצבעותיה. שוב הכניסה את פטמתה לפיה של התינוקת אבל היא עדיין סירבה לינוק.
היא הלכה עוד שעה לפני שהגיעה למרכזו של צומת גדול. בשולי הרחוב, ניסו אניצי דשא להידחק מבעד לשלג. מהרי הביטה סביבה. הכול כאן היה חדש, הכול כאן היה מודרני.
בצומת היו ארבעה כיוונים שאליהם היה אפשר לפנות. היא יכלה לחזור דרומה, להמשיך צפונה או להישאר כאן, ברחובות שהובילו מזרחה ומערבה. בכיוון מערב, היא שוב הופיעה — תמונתו של הזקן, הפעם על דפי עיתון שהודבקו לקירות לבנים. בכיוון מזרח, הרחוב נעשה צר יותר, מאוגף בעצים קטנים שאיבדו את עליהם לטובת החורף. עץ אחד היה שונה. עץ תות, שאותו זיהתה מילדותה — אז, הקדישה שעות לקטיף מעץ כזה עם אחיה. הם נהגו לאסוף אלפי תותי עץ לקופסאות פח, אפשרו להם להתייבש ולהתמתק לפני שמכרו אותם. ברדת הערב כבר היה בידיהם די כסף לאכול — אולי בשר כדי לתחזק את שריריהם.
מהרי מעולם לא העלתה בדעתה שתהפוך לאם. היא לא העלתה בדעתה שהחיים יימשכו זמן רב כל כך. אבל לאחרונה החיים רצו לעברה, התנגשו בה, התפתחו באיבריה, בין שריריה לעורקיה, חודש בחודשו, ואז התפוצצו מתוכה בצורת היצור שאחזה כעת בזרועותיה. היא רצתה בכל מאודה לקרב את התינוקת אליה, אפילו לנשק אותה, אך במקום זאת נגעה בידה בגזע עץ התות ומיששה את חריציו. התינוקת ייבבה לראשונה, כאילו ביקשה למחות, כאילו ביקשה רחמים על נפשה.
מהרי המשיכה ללכת. היא ראתה עוד עץ תות ולידו — סמטה פתוחה. מתוך הסמטה עלתה צחנת אשפה. היא כיסתה את פניה בצ'אדור ונכנסה אליה. שקיות זבל מנייר הושארו משני צדי הסמטה. היא החזיקה את התינוקת בזרוע אחת ופסעה בין השורות, מחפשת את המקום המתאים. היא לא הרגישה כלום ולא הייתה לה תודעת זמן. התינוקת בקושי זעה כשמהרי הניחה אותה על האדמה. במשך כמה דקות, לא האם ולא הילדה זעו. אור הירח זהר על פניה של התינוקת, ולראשונה הביטה מהרי היישר לתוך עיניה. לה ולתינוקת שלה היה אותו צבע עיניים, כפי שאמרה פריבה. היא רכנה וליטפה את לחייה של התינוקת, את סנטרה ואת מצחה. באור הירח היא ראתה שהדם מאצבעותיה הכתים את פני התינוקת. אבל כעת לא יכלה לעשות דבר בנושא.
לבסוף, נעמדה מהרי והסתובבה. היא הסתלקה — עכשיו אפילו אור הירח לא היה יכול לסייע לה לראות שוב את בתה.
משאיות טרטרו לאורך כביש העפר באמצע הלילה, רוטטות כמו שורת נמלים, בדי ברזנט עבים רעדו בשעה שמנועים רעמו וגלגלים העיפו אבק, אופפים את אוויר פברואר בערפל. בֶּהְרוּז בַָּחְתִיאָר עצם את עיניו. דוק של לכלוך כיסה את העור המתוח על עצמות פניו הדקות. הוא צפה באור הירח בשעה שארבע משאיות סמיטריילר עמוסות בבחורים מהמחוזות התגלגלו להן.
הוא לא יסיע את הבחורים הביתה כהרגלו. זה היה הלילה הראשון מבין ארבעה ימי חופשה. במקום זאת הוא יתחב סיגריה לפיו, ידליק אותה בגפרור האחרון שנשאר בכיסו ויֵרד הביתה במורד ההר האדום, שם האדמה התמזגה עם השלג, ואז יפסע לאורך העיר מצפון לדרום. זאת טהרן שלו, והוא המלאך השומר הסודי שלה, המלאך שעומד על ראש ההר ומונה מבנים, עצים, אורות ואנשים שמתרוצצים כמו חרקים, לא מודעים לעין הצופה בהם.
כמה מוזרים האנשים, חשב בהרוז, הסיגריה תחובה בין שפתיו הדקות. הוא החל לפסוע במורד ההר לעבר העיר כפי שתכנן, כפי שציפה לאורך כל היום.
הוא ירד במדרונות ללא קושי, שואף מהסיגריה שלו מדי פעם. הוא שרק כשנחה עליו הרוח. הוא צעד בשביל הזה פעמים רבות, מאז למד לראשונה לנסוע במעלה ההר. בן כמה היה אז, שבע־עשרה? עכשיו הוא בן שלושים ושלוש, כלומר עברו שש־עשרה שנים. אם יכפיל את זמני החופשות בשש־עשרה, יוצא שבערך ארבעת אלפים פעמים הוא עלה וירד במדרונות של דָרָכֶּה.
לפעמים, כמובן, הגנרלים היו מרשים לו לנהוג ולחסוך לעצמו את ההליכה בת שלוש השעות. וכשבהרוז התחתן, לא זו בלבד שהגנרל שפיקד עליו עודד אותו לנהוג, הוא גם שחרר אותו מוקדם כדי שימלא את חובותיו כבעל — לא בלי להזכיר לבהרוז כמה מבוגרת אשתו החדשה. "אתה חושב שאשתך הזאת תוכל להתמודד עם בחור רענן כמוך?" אמר הגנרל.
בהרוז נשא את זהרה לאישה כשהיה בן תשע־עשרה, בעידודו של אביו. "הנביא היה נער, ואשתו הייתה בת ארבעים כשהוא התחתן איתה," אמר אביו. אבל זהרה לא הייתה אשת נביא. היא הייתה בת שלושים ושש, רווקה, עם בן ששמו אחמד, בן גילו של בהרוז. אחמד לא הגיע לחתונה. באותו ערב, כשבהרוז שאל את אשתו הטרייה איפה בנה, זהרה ענתה, "במקום כלשהו בין כותלי הכלא." ואז היא כפתה את עצמה עליו.
כשהחל לנהוג במשאיות בצבא, היה בהרוז דברן יותר. הוא מצא חן בעיני החיילים. הם היו נחשפים בפניו ומספרים לו על חייהם בחוות או בעיירות. אם גרו בטהרן, היו מדברים על בתי הספר ועל החברות שלהם. היחיד שמעולם לא נפתח בפניו היה בן משפחת המלוכה — בן דודו של המלך. אבל בהרוז הניח שזה שונה. הורו לו לא להיישיר מבט אל הנער.
בהרוז החל ללמוד לנהוג בגיל שש־עשרה כי הוא לא היה מספיק חזק להילחם או מספיק חכם לקרוא. אביו לימד אותו את היסודות. הוא היה יכול למכור לחם ברחובות כמו אביו או לעבוד במכרות הנפט כמו דודיו. אבל בפעם היחידה שהציע זאת, סטר לו אביו בחוזקה עד שבהרוז ראה כוכבים במשך ארבעה ימים. ובזאת נגמר הסיפור.
הוא הלך ברגל, העפר האדום שתחת נעליו נותר קפוא. לפני שלושה לילות התחוללה סערה, אבל כעת השלג הצטבר ונערם לאורך השביל. ההליכה לא הייתה גרועה כפי שציפה. הוא צעד במהירות בדָרָכֶּה אל הקצה הצפוני של רחוב פהלווי. באזור הזה הכבישים היו מרוצפים אבן והבתים ישנים. הוא שמע שאביו של המלך גר כאן פעם.
הוא חלף על פני המכונית הישנה שחנתה לאורך הרחוב וחיפש לשווא בכיסו סיגריה נוספת. גבר צעד לעברו.
"אפשר להטריח אותך ולבקש סיגריה?" שאל בהרוז. הוא למד לדבר בנימוס, כמו שדיברו האנשים כאן. הגבר הוציא סיגריה מהחפיסה. בהרוז נטל אותה והכניס אותה אל בין שפתיו. האיש הושיט לו מצית והלהבה ריצדה ברוח הקלה.
"תודה," אמר בהרוז והחל להתרחק.
"אין כסף?" שאל האיש.
בהרוז המתין.
"אין כסף?" שאל האיש בשנית.
"אתה רוצה כסף על האש?" שאל בהרוז.
"מה נראה לך?"
בהרוז חיפש בשני כיסיו בגמלוניות.
"רק צחקתי. טיפש." האיש צחק והסתלק.
בהרוז החיש את צעדיו והתקדם דרך הסמטאות. הוא ידע שהוא במקום כלשהו באזור יוּסֶף־אבּאד, באמצע העיר. בדרך כלל הלך ברחוב הראשי, אך הערב הוא הרגיש שינוי. נהרות של מי שופכין זרמו בביוב, אבל עצי תות עיטרו את הרחובות. האזור היה אחד האהובים עליו. הוא אהב את החנויות הפינתיות ואת בית הקולנוע ואת בתי הקפה, שהיו ישנים אבל נהנו מקהל לקוחות אמיד.
הוא הביט באותיות שבחזית הקולנוע ואז שמע את הזעקה — כמו חתול מתפתל מכאבים. הוא התקרב למקום שממנו העריך שבקע הקול, אבל המים שפכפכו בביוב עמעמו את המיקום. הוא עבר לסמטה אחרת — כלום. הוא המשיך לעבור מסמטה לסמטה, קופץ מעל ביובים. ככל שהתארך החיפוש, כך חיפש בקדחתנות רבה יותר. רק הירח נחלץ לעזרתו. אף אור לא דלק בבתים הסמוכים. היה נדמה ששאר העולם נם את שנתו.
הוא הגיע לבסוף לעץ התות, המוקף בשורות של אשפה. חבורת כלבי פרא הביטה בו. הוא דמיין אותם קורעים לגזרים איבר־איבר את היצור הזעיר שהשמיע את הקול.
הוא הרים מקל מהאדמה והסתער. אבל אף אחד מהכלבים לא זז. כמה זמן הם כבר שם? כשהתקרב, הכלבים ישבו וצפו בשקט. לבסוף, רכן בהרוז והרים את התינוקת בזרועותיו. הכלבים רחרחו את רגליו, הסתובבו ועזבו.
הוא החיש את צעדיו אל עבר פאתי העיר, חלף על פני בניינים נטושים שבהם גרו העניים בסתר, על פני ערמות של קרטונים שבהם ישנו הדלים ביותר. הוא תהה כמה זמן עבר על הילדה ללא מזון. החנויות עדיין היו סגורות, אבל הוא הניח שאשתו קנתה חלב. המחשבות התרוצצו בראשו.
התינוקת נראתה בת שלושה ימים לכל היותר. ראשו דאב. הכוכבים הסתחררו בשמים. סוף־סוף, לא הרחק באופק, הוא ראה את קווי המתאר הבהירים של ביתו.
שלוש שעות ישב בהרוז בסלון וניסה להאכיל את הילדה. הוא העיר שכן ישן, וזה מצא חלב, אך התינוקת הקיאה את רובו. ברגע זה הוא שוב טבל את פקק העט הנובע שלו בקערת החלב שעל הרצפה לצדו. הוא הצמיד את הכלי הזעיר לשפתיה של התינוקת, נזהר שלא להטות אותו יותר מדי. החלב זרם אל שפתיה אבל רק טיפות בודדות נכנסו. הוא ניקה את פניה בגב הזרת. בעוד רגע הוא ינסה שוב.
זהרה ישנה. בנה אחמד, שיצא מהכלא לפני יומיים, השאיר את מגפיו המלוכלכים על שולחן המטבח. הוא הוכנס לכלא כי כרת למישהו את האצבעות, ובהרוז ידע שבקרוב הוא יחזור למעשי הגנבה.
כשהגיע הבוקר, התקשה בהרוז לפקוח את עיניו. מהחלון שפנה צפונה הוא הביט בשמש העולה. הקרניים התגנבו לעברו לאורך הרצפה. בחדר השינה, אשתו עדיין ישנה שנת ישרים. הוא קם, נכנס לחדרה והתיישב לצדה במיטה, התינוקת צמודה לחזהו. זהרה שכבה עטופה בשמיכותיה. עורה היה בהיר ושערה חלק ועדין, וגונו נעשה חום בהיר בקיץ. בימים אלה אהבה לסלסל אותו בעזרת רולים קטנים מפלסטיק.
הוא חזר לסלון, הניח את התינוקת בעדינות על הרצפה ואז חזר בשקט אל חדר השינה.
"אנחנו צריכים לדבר," לחש בהרוז.
זהרה סוככה על עיניה מקרני השמש. "הגעת הביתה. חשבתי שהרגת את עצמך עם אופיום כל הלילה."
"בואי איתי," הוא משך אותה מהמיטה.
בסלון, זרועותיה ורגליה של התינוקת רעדו והיא נאבקה כמו חרק שהתהפך.
"נדמה לי שהיא רעבה," אמר בהרוז. "נתתי לה קצת חלב אבל היא בקושי שתתה. נראה לי שהיא צריכה לינוק."
זהרה נסוגה מהתינוקת. "איפה מצאת אותה? הסתבכת ועכשיו אנחנו צריכים לסדר בשבילך את הבלגן?" קולה היה נוקב.
בהרוז הרים את התינוקת. "זה ממש לא ככה," אמר. "אתמול בלילה, בסמטה, היא הייתה מוקפת אשפה. מצאתי אותה ביוסף־אבאד."
"זה בצפון העיר," אמרה זהרה. "מה עשית עם האנשים האלה? תקשיב לי: תחזיר את התינוקת למקום שבו מצאת אותה כדי שהזבלים שהם האנשים שלה יוכלו לקחת אותה."
"כלבים הקיפו אותה. אני לא יודע מה הם רצו אבל —"
"תוציא אותה מהבית שלי. ואני יודעת שיש לך עניינים מלוכלכים משלך. אתה אף פעם לא נוגע בי — כאילו אני עשויה מאש ואתה עלול לחטוף כווייה. אבל גברים הם גברים. אתה בטח נוגע במישהי." זהרה תפסה את פניה של התינוקת. "ראית את העיניים שלה? הן כחולות. אני נשבעת באימאם חוסיין, הכנסת לילית כחולת עיניים אליי הביתה."
"העיניים שלה ירוקות," אמר בהרוז.
"לא. יש בהן כחול. הבאת רוע אליי הביתה, מר בחתיאר."
בהרוז האזין בדממה בשעה שזהרה הסתלקה אל חדר השינה והמשיכה לצעוק עליו. ארבע־עשרה שנה איתה והזעם רק החריף. הוא הביט בתינוקת. זהרה צדקה. היה כחול בעיניים האלה. הוא לא ידע איך לנחם אותה. עד כמה הכול היה קל כשהיה ילד קטן ושיחק בנדמה לי. הוא היה מנענע את התינוק שלו, מאכיל אותו, בדיוק כמו הבנות בשכונה. והוא הקפיד שאביו לעולם לא יֵדע על כך. אבל כעת הייתה בידיו תינוקת אמיתית. הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו הוא לדבר איתה, כאדם אל אדם. לא כאדם אל בובה או כאדון אל שפחה. כן, הוא יעשה את מה שבני אדם עשו מאז ומעולם, משחר האנושות.
"את רוצה שאספר לך סיפור?" לחש לילדה הקטנה. עפעפיה המקומטים היו עצומים בכוח, כאילו אינה רוצה להתמודד עם העולם. "רוצה שאספר לך את הסיפור על עץ הטוּבּה?" בהרוז שאל שוב. וכך הוא התחיל, מקווה להחריש את צעקותיה של זהרה. "מעבר לעננים ולשמים, הרחק במרומים, יש עץ, עץ הטובה, שמשורשיו נובעים חלב ודבש ויין."
"אני מקללת את היום שבו התחתנתי עם ילד," צעקה זהרה מהחדר השני.
בהרוז המשיך: "חלב שיזין אותך, דבש שימתיק אותך, יין שיישא אותך אל ארץ החלומות."
זהרה צעקה בקול רם עוד יותר. "אתה חושב שהיית המושיע שלי, מר בחתיאר? רק הארכת את הגיהינום."
בהרוז קירב את התינוקת אל שפתיו ולחש באוזנה. "עץ הטובה שייך ליתומי גן עדן, כי שם אין דבר חשוב יותר, קטנה שלי."
הוא עצר והאזין שוב לזהרה, אבל היא סיימה את טרוניותיה. התינוקת פקחה לרגע את עיניה ואז נרדמה שוב. "את שרת אליי מהסמטה ההיא," לחש לה, "ושמעתי את השיר שלך. אבל אם לא הייתי שומע ולא היית ניצלת, עץ הטובה היה מחכה לך והיית בסדר גמור." בהרוז השתתק. הוא תהה אם בסופו של דבר הצלת התינוקת הייתה המעשה הנכון. אבל כיוון שהציל אותה וכפה עליה להיכנס לדבר הזה שנקרא חיים, היה עליו לעשות דבר אחד נוסף.
"פעם אהבתי מוזיקה, שתדעי, כשהייתי קטן," אמר והכניס את הזרת לפיה של התינוקת כדי שתוכל למצוץ אותה. "נהגתי לשיר בסתר כדי שאבא שלי לא יֵדע. הייתי שר ארְיות. את יודעת מה זה? סיפורים קטנים, זעקות בלילה. אם תשירי אריָה, העולם יֵדע עלייך הכול. הוא יֵדע את חלומותייך ואת סודותייך, את כאבך ואת אהבותייך."
בהרוז שמע את זהרה מטיחה כרית בקיר חדר השינה ועצר. כעבור כמה רגעים, כשלא שמע מאום, הוא המשיך. "אקרא לך אַריָה, על שם כל הכאב שבעולם וכל האהבה שבעולם," אמר. "כאילו מעולם לא ננטשת. וכשתפתחי את הפה ותדברי, כל העולם יכיר אותך."
