פרידה מפריז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרידה מפריז

פרידה מפריז

4.4 כוכבים (14 דירוגים)

עוד על הספר

אבי גולדברג

אבי גולדברג, למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין. מחבר ספרים ומתרגם. פרסם במדור סיפורים מהחיים וערך את תחום ספרות המתח והבלש באתר התרבות יקום תרבות. כתב את קובץ הסיפורים "חוף בלי ים" 2009 ואת הספרים "מסדר קוזימה" 2007 "רצח בטור דה פראנס" 2012 "אל תקרא לי סוחוי" 2016 "המדריך הקליל לחוכמת הנדל"ן 2018. "פרידה מפריז" ו"תל אביב קיץ קטלני" ביוזמתו והשראתו התקיימו תחרויות נושאות מענקי עידוד לכתיבת סיפורים קצרים – "תחרות הסיפור הבלשי הקצר", 2016 ו"תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019.

תקציר

"פרידה מפריז" הוא רומן מקורי המשלב אהבה, מוות ומתח מאת הסופר שהביא את פריז שלו בספרי המתח  "מסדר קוזימה" "רצח בטור דה פראנס" ו"אל תקרא לי סוחוי", והפעם, האם אפשר היה לעצור את מגפת הקורונה?

שוב לוקח אותנו הסופר אבי גולדברג מתל אביב אל פריז ולברלין הערים האהובות עליו ובכל אחת מהן אישה אהובה. תיאורי הערים והעלילות המשתלבות בהן נקראות כאגדה בת זמנינו. סיפוריו הקצרים של אבי גולדברג פורסמו בספריו "חוף בלי ים" ו"במדריך הקליל לחכמת הנדל"ן".

פרק ראשון

1. ינואר 2020, ברלין
 

נערה בשיקגו: "ספר לנו על נשים צרפתיות, האנק. איך הן?"

ביל סמית: "בנות כמה הן הנשים הצרפתיות, האנק?"

ארנסט המינגווי

 

יום שני, בוקר. רק בשעה שבע ייפתח המרכול הקרוב ואוכל לקנות מצרכים למקרר הריק. אמש כשהגעתי הייתה השעה מאוחרת האסבָּאן, הרכבת העירונית שהסיעה אותי מטגל, הייתה כמעט ריקה בשעה זו. העזתי לעלות עליה רק כשנוסעים נוספים הגיעו לרציף. הצטרפתי אליהם בדממה ונסעתי איתם באותו הקרון. במהלך הנסיעה עלו עוד כמה נוסעים. בתחנת אלכסנדר פלאץ ירדתי אל הרחבה הענקית, שבדרך כלל הומה אדם, אבל בערב זה של יום א' הייתה ריקה ולבנה. את המשך הדרך עשיתי בחשמלית מוארת. ההרגשה המשונה שהייתה אוחזת בי בתחילה כשהגעתי לברלין, כשהייתי עולה על הרכבות, כבר התפוגגה. כעת ידעתי שהרכבות הן רק כלי, מכשיר אילם חסר נשמה, ושמי שהפעילו אותן אז כבר אינם; אם כי ייתכן שבני משפחותיהם עדיין נהנים מקצבת שארים או מפנסיה של חברת הרכבות הגרמנית.

אבל עכשיו, אחר האשפוז ותקופת ההחלמה, תרגילי הפיזיותרפיה ומינון התרופות למיגור הדיכאון והפחתת הכאבים, הוחלפה הרגשת אי הנוחות הראשונה באובדן — התפוגגות הביטחון שמעניק הגוף המתפקד, הרגליים שמוליכות אותך בבטחה והידיים העושות הכול ללא צורך בהכוונה מיוחדת. איבדתי את ביטחוני העצמי כשהתעוררתי מהתרדמת וניסיתי להניע את איבריי והבנתי שהסתיים הפרק המשמעותי של חיי, החיים שבהם מחשבה, עצבים ואיברי הגוף מתפקדים בעת ובעונה אחת. אמנם גם קודם לכן היה כבר צורך לתזמן את הטלת השתן, ולזכור את המועדים לנטילת תרופות להורדת לחץ דם ולהפחתת כולסטרול ולהרכיב מכשיר שמיעה כדי להיטיב לשמוע, אבל עתה היה עליי לחבר את איברי גופי שוב, להשלים עם מגבלותיהם ולסלוח להם כשאינם מתפקדים כמו בימי בחרותי.

שבתי מהמרכול שבפינת הרחוב. השלג הברלינאי התקשה והפך למעטה חלקלק, שכיסה את אריחי המדרכה. השמים היו נמוכים ואפורים, אור היום הפציע והיה חיוור כמו האור המועם באולם קולנוע רגע לפני כיבוי האורות המוחלט ותחילת הסרט. היה צריך לצעוד בזהירות את המרחק הקטן כדי שלא להחליק. בחזרתי מהמרכול העמסתי את המצרכים לתוך תיק גב כדי להותיר את ידיי פנויות וחזרתי באיטיות לדירה. פועלים בסרבלי עבודה עברו ברחוב האפלולי. חלק מהם לגמו קפה ראשון מספלי נייר מהבילים בדרכם אל עבודתם, וחלקם עצרו להדליק סיגריה ראשונה של בוקר.

חילופי דברים קולניים ברומנית עלו מפי שלושה גברים שחלפתי על פניהם. הם עישנו והצביעו בתנועות ידיים רחבות על הפיגומים שעליהם יטפסו בעוד שעה קלה. עליתי במדרגות עד לדירה, ובדרכי עצרתי כמה פעמים, מתנשף מהמאמץ התובעני. לאחר שאכסנתי את המצרכים ירדתי שוב. מרחוק נראה חודו של מגדל התקשורת המתכתי באלכסנדר פלאץ, שהתמזג בשמים הנמוכים. תיבת הדואר שלי לא רוקנה זמן רב, והייתה גדושה בהודעות פרסומת, ובאף לא מכתב אחד הראוי לקריאה של ממש. בעצם מי אמור בכלל לכתוב אליי, לכאן בברלין? רק עותק של ה"ברלינר צייטונג" הציץ מחריץ התיבה.

לחצר הבית ירדה דיירת, שכנה שהובילה כלבלב צהוב עטוף בחליפת צמר אדום מהוהה. אישה בעלת ארשת כעוסה תמיד, מכוסה בצעיף צמר עבה, חלפה על פניי ללא אומר. כל יום, באותה שעה, היא מוציאה את הכלבלב לעשות צרכים בגומת העץ שבפינת הרחוב. כשאינה מבחינה בעוברים ושבים אפילו אינה טורחת לאסוף את גלליו של כלבה האהוב, שגובהו אינו מגיע אפילו לחמישה־עשר סנטימטרים. סיגלתי לי מנהג לרדת לרחוב ולעשן סיגריה של בוקר באותה שעה, ולהתבונן בה כאילו בהיסח הדעת, והיא נאלצה בפנים מאדימות ממאמץ הרכינה, וקצת אולי מחמת הבושה, לאסוף את הגללים לשקית שהכינה מבעוד מועד.

בחזית הבית, ליד המקום שבו עצרתי כדי לעשן, היה קבוע שלט זיכרון דהוי לראש הקהילה היהודית בברלין לאחר שחרורה בידי הסובייטים במאי 1945. הבטחתי לעצמי כבר כמה פעמים לחדש את השלט בעצמי. בתשעה בנובמבר מדי שנה מדליקים אנשים בעלי מצפון נר זיכרון מול הבניין שהתגוררו בו פעם שתי משפחות יהודיות, ומניחים אותו לצד שני אריחי זיכרון מארד, ששובצו במדרכה שלפני הבית.

עלעלתי בחדשות סוף השבוע בעיתון, שבו חולקו הידיעות על פי רבעי העיר, וכללו בעיקר דיווחים על מעשי פשע, נוסף על שפע רכילות. "השועל הגנב" הכריזה הכותרת שהתנוססה בראש המדור של רובע צלנדורף, ומשכה את עיניי:

כמאה זוגות נעליים נעלמו לאחרונה מפתחי בתי מגורים בשכונת צלנדורף המערבית בברלין. על פי דיווחים בתקשורת המקומית, כל סוגי הנעליים החלו להיעלם מהבתים הנמצאים בשולי השכונה והנושקים ליער, כולל נעלי בית וסנדלים, וגם נעלי ספורט בכל הגדלים והמידות. תושב המקום, קריסטיאן שפיל שמו, סיפר כי על אף המארבים שהקים בלילות ומצלמת הביטחון שהציב, לא זוהה הגנב. שפיל הבחין בתופעה לראשונה כשיצא בבוקר לריצה הקבועה שלו, וגילה שנעלי הריצה שלו נעלמו כלא היו. כשאירע הדבר שלוש פעמים במהלך תקופה קצרה, פרסם את הנושא באתר השיתוף ״שכנים. גרמניה. קום״. לאחר הפרסום באתר, התברר כי לא רק נעליו של שפיל נעלמו. כמאה תגובות של תושבי השכונה העידו גם הן על נעליים שלא שבו לבעליהם.

במארב לילי שהציבו כמה תושבים, צולם שועל זריז מגיח מבין עצי היער הנושק לרובע, רץ לכיוון אחד הבתים ושב במהירות, ובפיו נעל בית. השועל נעלם ביער כלעומת שבא.

סיימתי את העלעול בעיתון והשלכתי אותו למכל אשפת הנייר שבכניסה לחדר המדרגות.

 

 

אבי גולדברג

אבי גולדברג, למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין. מחבר ספרים ומתרגם. פרסם במדור סיפורים מהחיים וערך את תחום ספרות המתח והבלש באתר התרבות יקום תרבות. כתב את קובץ הסיפורים "חוף בלי ים" 2009 ואת הספרים "מסדר קוזימה" 2007 "רצח בטור דה פראנס" 2012 "אל תקרא לי סוחוי" 2016 "המדריך הקליל לחוכמת הנדל"ן 2018. "פרידה מפריז" ו"תל אביב קיץ קטלני" ביוזמתו והשראתו התקיימו תחרויות נושאות מענקי עידוד לכתיבת סיפורים קצרים – "תחרות הסיפור הבלשי הקצר", 2016 ו"תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019.

עוד על הספר

פרידה מפריז אבי גולדברג

1. ינואר 2020, ברלין
 

נערה בשיקגו: "ספר לנו על נשים צרפתיות, האנק. איך הן?"

ביל סמית: "בנות כמה הן הנשים הצרפתיות, האנק?"

ארנסט המינגווי

 

יום שני, בוקר. רק בשעה שבע ייפתח המרכול הקרוב ואוכל לקנות מצרכים למקרר הריק. אמש כשהגעתי הייתה השעה מאוחרת האסבָּאן, הרכבת העירונית שהסיעה אותי מטגל, הייתה כמעט ריקה בשעה זו. העזתי לעלות עליה רק כשנוסעים נוספים הגיעו לרציף. הצטרפתי אליהם בדממה ונסעתי איתם באותו הקרון. במהלך הנסיעה עלו עוד כמה נוסעים. בתחנת אלכסנדר פלאץ ירדתי אל הרחבה הענקית, שבדרך כלל הומה אדם, אבל בערב זה של יום א' הייתה ריקה ולבנה. את המשך הדרך עשיתי בחשמלית מוארת. ההרגשה המשונה שהייתה אוחזת בי בתחילה כשהגעתי לברלין, כשהייתי עולה על הרכבות, כבר התפוגגה. כעת ידעתי שהרכבות הן רק כלי, מכשיר אילם חסר נשמה, ושמי שהפעילו אותן אז כבר אינם; אם כי ייתכן שבני משפחותיהם עדיין נהנים מקצבת שארים או מפנסיה של חברת הרכבות הגרמנית.

אבל עכשיו, אחר האשפוז ותקופת ההחלמה, תרגילי הפיזיותרפיה ומינון התרופות למיגור הדיכאון והפחתת הכאבים, הוחלפה הרגשת אי הנוחות הראשונה באובדן — התפוגגות הביטחון שמעניק הגוף המתפקד, הרגליים שמוליכות אותך בבטחה והידיים העושות הכול ללא צורך בהכוונה מיוחדת. איבדתי את ביטחוני העצמי כשהתעוררתי מהתרדמת וניסיתי להניע את איבריי והבנתי שהסתיים הפרק המשמעותי של חיי, החיים שבהם מחשבה, עצבים ואיברי הגוף מתפקדים בעת ובעונה אחת. אמנם גם קודם לכן היה כבר צורך לתזמן את הטלת השתן, ולזכור את המועדים לנטילת תרופות להורדת לחץ דם ולהפחתת כולסטרול ולהרכיב מכשיר שמיעה כדי להיטיב לשמוע, אבל עתה היה עליי לחבר את איברי גופי שוב, להשלים עם מגבלותיהם ולסלוח להם כשאינם מתפקדים כמו בימי בחרותי.

שבתי מהמרכול שבפינת הרחוב. השלג הברלינאי התקשה והפך למעטה חלקלק, שכיסה את אריחי המדרכה. השמים היו נמוכים ואפורים, אור היום הפציע והיה חיוור כמו האור המועם באולם קולנוע רגע לפני כיבוי האורות המוחלט ותחילת הסרט. היה צריך לצעוד בזהירות את המרחק הקטן כדי שלא להחליק. בחזרתי מהמרכול העמסתי את המצרכים לתוך תיק גב כדי להותיר את ידיי פנויות וחזרתי באיטיות לדירה. פועלים בסרבלי עבודה עברו ברחוב האפלולי. חלק מהם לגמו קפה ראשון מספלי נייר מהבילים בדרכם אל עבודתם, וחלקם עצרו להדליק סיגריה ראשונה של בוקר.

חילופי דברים קולניים ברומנית עלו מפי שלושה גברים שחלפתי על פניהם. הם עישנו והצביעו בתנועות ידיים רחבות על הפיגומים שעליהם יטפסו בעוד שעה קלה. עליתי במדרגות עד לדירה, ובדרכי עצרתי כמה פעמים, מתנשף מהמאמץ התובעני. לאחר שאכסנתי את המצרכים ירדתי שוב. מרחוק נראה חודו של מגדל התקשורת המתכתי באלכסנדר פלאץ, שהתמזג בשמים הנמוכים. תיבת הדואר שלי לא רוקנה זמן רב, והייתה גדושה בהודעות פרסומת, ובאף לא מכתב אחד הראוי לקריאה של ממש. בעצם מי אמור בכלל לכתוב אליי, לכאן בברלין? רק עותק של ה"ברלינר צייטונג" הציץ מחריץ התיבה.

לחצר הבית ירדה דיירת, שכנה שהובילה כלבלב צהוב עטוף בחליפת צמר אדום מהוהה. אישה בעלת ארשת כעוסה תמיד, מכוסה בצעיף צמר עבה, חלפה על פניי ללא אומר. כל יום, באותה שעה, היא מוציאה את הכלבלב לעשות צרכים בגומת העץ שבפינת הרחוב. כשאינה מבחינה בעוברים ושבים אפילו אינה טורחת לאסוף את גלליו של כלבה האהוב, שגובהו אינו מגיע אפילו לחמישה־עשר סנטימטרים. סיגלתי לי מנהג לרדת לרחוב ולעשן סיגריה של בוקר באותה שעה, ולהתבונן בה כאילו בהיסח הדעת, והיא נאלצה בפנים מאדימות ממאמץ הרכינה, וקצת אולי מחמת הבושה, לאסוף את הגללים לשקית שהכינה מבעוד מועד.

בחזית הבית, ליד המקום שבו עצרתי כדי לעשן, היה קבוע שלט זיכרון דהוי לראש הקהילה היהודית בברלין לאחר שחרורה בידי הסובייטים במאי 1945. הבטחתי לעצמי כבר כמה פעמים לחדש את השלט בעצמי. בתשעה בנובמבר מדי שנה מדליקים אנשים בעלי מצפון נר זיכרון מול הבניין שהתגוררו בו פעם שתי משפחות יהודיות, ומניחים אותו לצד שני אריחי זיכרון מארד, ששובצו במדרכה שלפני הבית.

עלעלתי בחדשות סוף השבוע בעיתון, שבו חולקו הידיעות על פי רבעי העיר, וכללו בעיקר דיווחים על מעשי פשע, נוסף על שפע רכילות. "השועל הגנב" הכריזה הכותרת שהתנוססה בראש המדור של רובע צלנדורף, ומשכה את עיניי:

כמאה זוגות נעליים נעלמו לאחרונה מפתחי בתי מגורים בשכונת צלנדורף המערבית בברלין. על פי דיווחים בתקשורת המקומית, כל סוגי הנעליים החלו להיעלם מהבתים הנמצאים בשולי השכונה והנושקים ליער, כולל נעלי בית וסנדלים, וגם נעלי ספורט בכל הגדלים והמידות. תושב המקום, קריסטיאן שפיל שמו, סיפר כי על אף המארבים שהקים בלילות ומצלמת הביטחון שהציב, לא זוהה הגנב. שפיל הבחין בתופעה לראשונה כשיצא בבוקר לריצה הקבועה שלו, וגילה שנעלי הריצה שלו נעלמו כלא היו. כשאירע הדבר שלוש פעמים במהלך תקופה קצרה, פרסם את הנושא באתר השיתוף ״שכנים. גרמניה. קום״. לאחר הפרסום באתר, התברר כי לא רק נעליו של שפיל נעלמו. כמאה תגובות של תושבי השכונה העידו גם הן על נעליים שלא שבו לבעליהם.

במארב לילי שהציבו כמה תושבים, צולם שועל זריז מגיח מבין עצי היער הנושק לרובע, רץ לכיוון אחד הבתים ושב במהירות, ובפיו נעל בית. השועל נעלם ביער כלעומת שבא.

סיימתי את העלעול בעיתון והשלכתי אותו למכל אשפת הנייר שבכניסה לחדר המדרגות.