ניצחון המערב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ניצחון המערב
הוספה למועדפים

ניצחון המערב

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ויקטור דייוויס הנסון, אחד ההיסטוריונים הצבאיים הבולטים בארצות הברית, הוא בעל תואר דוקטור בלימודים קלאסיים מאוניברסיטת סטנפורד. הוא ידוע בפרשנות מקיפה, מקורית ומעוררת מחלוקת בתחום ההיסטוריה הצבאית. נוסף על עיסוקו בתחום חקר המלחמה, ידוע הנסון במאבקו להשבת הלימודים הקלאסיים לתוכנית הלימודים בארה"ב ובתמיכתו בממשל טראמפ.

    תקציר

    "נמרץ... שאפתני... מאתגר את הקורא ומאלץ אותו להרחיב את אופקיו ולבחון מחדש את הנחותיו… משכנע ויותר מזה״ — The New York Times Book Review

    המערב הוא הציביליזציה הצבאית המוצלחת בהיסטוריה כבר אלפיים וחמש מאות שנה. זה לא קרה במקרה. 

    ההסבר השגרתי להצלחתו של המערב, מאז ימי יוון העתיקה ועד היום, הוא הצבעה על פיתוחים טכנולוגיים, עדיפות גיאוגרפית או מזל גרידא. באחת מיצירות המופת בתחום ההיסטוריה הצבאית מראה ויקטור דיוויס הנסון כי לא היה כאן מקרה של עדיפות טכנולוגית, גיאוגרפית או מזל. מה שהניב את ההצלחה המסחררת של צבאות המערב לאורך אלפי שנים הוא התרבות המערבית והערכים הייחודיים למערב. 

    בסקירה של תשעה קרבות מכריעים בהיסטוריה האנושית — ממלחמת היוונים בפרסים במאה החמישית לפנה״ס ועד מתקפת טט של צפון וייטנאם בשנת 1968 —  מראה הנסון כיצד ערכים מערביים מובהקים כמו אינדיבידואליזם, ממשלה הנבחרת בידי העם, חירות אישית וכלכלית והערכת היזמות, התבונה והמדע סייעו ביצירת הצבאות והחיילים היעילים והקטלניים ביותר בתולדות האנושות.

    ומה יעלה בגורלה של הציביליזציה הצבאית המערבית בעתיד? האם שנים של שיח אשמה ביקורתי יביאו לנפילתה? על יסוד מחקר היסטורי הנפרש על פני למעלה מאלפיים שנה טוען הנסון כי דווקא תרבות הפולמוס והביקורת העצמית הטיפוסית למערב היא המפתח להמשך ההגמוניה הצבאית שלו — ואין זה משנה כמה מפותחים היו יריביו, מן הפרסים והמוסלמים ועד ליפנים ולסינים. 

    • כיצד הפכו הפזיזות והאלתור מפתח להצלחה במלחמה?
    • מדוע החלישה הסמכות המוחלטת של שליטים את כוחם של צבאותיהם?
    • באיזו דרך הצליח המערב להפוך תבוסות קשות בקרב לניצחונות מוחלטים במלחמה כולה?
    • איך נעשה הקפיטליזם גורם מפתח בעליונותו של המערב? 

    בסגנון קולח, המשלב דיוק היסטורי וחשיבה בהירה, חושף הנסון בפני קוראיו את ערכי היסוד של תרבות המערב, ונותן תקווה לאוהדיו כי סיפורו של המערב החופשי והפתוח עדיין לא תם — הוא רק מתחיל.

    "דרך הלחימה המערבית מעוגנת לא רק בעליונות טכנולוגית, כי אם גם במגוון שלם של מוסדות פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, שתרומתם ליתרון הצבאי של המערב חורגת הרבה מעבר לאחזקה בכלי נשק מתוחכמים. טכנולוגיה אפשר לייבא, אך אם אין מאמצים גם את הערכים שביסודה, היא מתיישנת עד מהרה."

    ויקטור דייוויס הנסון, אחד ההיסטוריונים הצבאיים הבולטים בארצות הברית, הוא בעל תואר דוקטור בלימודים קלאסיים מאוניברסיטת סטנפורד. הוא ידוע בפרשנות מקיפה, מקורית ומעוררת מחלוקת בתחום ההיסטוריה הצבאית. נוסף על עיסוקו בתחום חקר המלחמה, ידוע הנסון במאבקו להשבת הלימודים הקלאסיים לתוכנית הלימודים בארה"ב ובתמיכתו בממשל טראמפ.  

    פרק ראשון

    הקדמה


    המונח "תרבות המערב" בספר הזה מתייחס לתרבות הקלאסית שצמחה בעת העתיקה ביוון וברומא; שרדה מחורבנה של האימפריה הרומית; התפשטה במערב אירופה ובצפונה; ואז, בעידן הגדול של התגליות וההתיישבות האירופית, במאות ה-15 עד ה-19, התרחבה ליבשות אמריקה, לאוסטרליה, ולאזורים באסיה ובאפריקה. התרבות הזאת נהנית כיום מעוצמה מדינית, כלכלית וצבאית ומהשפעה תרבותית כלל־עולמית מעבר למשוער מגודל שטחה ואוכלוסייתה. אומנם כותרות הפרקים מציינות יסודות עיקריים במסורת המשותפת של תרבות המערב, אך אין להסיק מכך שכל מדינות אירופה החזיקו תמיד באותם ערכים בדיוק, או שמוסדותיהן ומנהגי הליבה שלהן לא השתנו במשך כ-2,500 שנות היסטוריה. מבקריי בוודאי יחלקו על מגוון הסיבות שהצגתי לחדשנות צבאות המערב ועל הגדרתי לתרבות המערב, אך אין לי כל עניין להיקלע לוויכוח תרבותי עכשווי מעין זה. ענייני הוא בעוצמתו הצבאית של המערב, לא בערכי המוסר שלו.

    לפיכך התרכזתי במכוון בקווי השבר בין מזרח למערב, המבליטים את קטלניותה הייחודית של תרבות המערב במלחמות לעומת תרבויות אחרות שצמחו באסיה, באפריקה ובאמריקות. מההכללה התקפה הזו אין להסיק שלעיתים לא היו הבדלים ניכרים בין מדינות מסוימות באירופה, או שכל התרבויות המערביות והלא־מערביות היו תמיד אחידות ותמיד עוינות זו לזו. ואף שאני דן בסוגיות הממשל, הדת והכלכלה הרחבות, מטרתי העיקרית היא להסביר את עוצמתו הצבאית של המערב, ולא את אופייה והתפתחותה של תרבות המערב בכללותה.

    לפיכך, הספר הזה אינו מיועד למומחי אקדמיה. ניסיתי להציג לקורא הכללי את המגמות הכלליות בתפקוד החברה המערבית במלחמה לאורך כ-2,500 שנות היסטוריה, ולא יצירה מקורית של מחקר ראשוני על תקופה היסטורית מוגדרת. השתמשתי בציטוט בסגנון מדעי רשמי רק במובאות ארוכות המשובצות בטקסט, אך בפרק המסקנות אני מציין את המקורות הראשוניים והמשניים ששאבתי מהם מידע עובדתי מפורט.

    עליי להודות לאנשים רבים. סבינה רובינסון וקארין לי מתוכנית המצטיינים של אוניברסיטת מדינת קליפורניה בפרזנו היו מגיהות מעולות; קתרין בקר, תלמידת תואר שלישי בתוכנית ההיסטוריה הצבאית באוניברסיטת מדינת אוהיו, עזרה בעריכה ובמטלות ביבליוגרפיות; עמיתי במחלקה ללימודים קלאסיים של אוניברסיטת מדינת קליפורניה, פרופ' ברוס תורנטון, שב וקרא את כתב היד בשלמותו והציל אותי מטעויות רבות; ד"ר לואיס קוסטה, דיקאן בית הספר למדעי הרוח והאומנויות באוניברסיטת פרזנו, השיג למעני בעיתו את מענק המחקר שאִפשר לי לבקר בכמה ספריות ולהשלים את כתב היד עד הגשתו לדפוס. אני אסיר תודה לו.

    כמו כן למדתי רבות על לחימת המערב ממחקריהם של ג'פרי פרקר, ג'ון קיגן ובארי שטראוס, ומתכתובות ושיחות עם ג'וזיה באנטינג השלישי, אלן מילט, ג'פרי פרקר, ג'ון לין ורוברט קאולי. ברצוני להודות לצ'רלס גריגוס, לדונלד קייגן, לג'ון הית, לסטיבן אוזמנט ולברוס תורנטון על ידידותם רבת השנים. תודה מיוחדת לקייגן ולאוזמנט על שלימדוני רבות על תרבות המערב בעשור החולף; שניהם היו מופת לשמירה על מורשתנו התרבותית בימים שהיו לעיתים רוויי סכנה וייאוש. גם התכתבותי עם ריטה אטווד, ניק ג'רמניקוס, דבי קזאזיס, מישל מקינה ורבקה סיינוס הייתה לי לעזר רב בהכנת כתב היד.

    עליי להודות גם לגברת מ"ק דרייק, מרצה לאמנויות הבמה ולעיצוב באוניברסיטת פרזנו, שציירה את המפות בגרסתן הראשונית; לסוכניי הספרותיים, גלן הארטלי ולין צ'ו, על תמיכתם בי במשך יותר מעשר שנים ועל עצותיהם הידידותיות, שרק הם היו יכולים לתת. הם היו ערוץ התקשורת בין החווה הנידחת שלי מדרום לפרזנו לבין ניו־יורק המסובכת, שלעיתים קרובות בלבלה אותי. ומאותה סיבה ברצוני להביע את הערכתי לעורך שלי בהוצאת דאבלדיי, אדם בלו, על עזרתו בספר הזה ובספריי הקודמים.

    אני מודה לרעייתי קארה, על שהגיהה את הגרסה המודפסת הסופית של כתב היד — ואני מודה לה שוב על עזרתה המתמדת, ועל ששמרה על שפיותו של משק בית ובו שלושה מתבגרים, שישה כלבים, שבעה חתולים, ציפור, ארנב אחד, בית חווה רעוע בן 120 שנה ו-240 דונם של עצים וכרמים נושאי הפסדים. ושוב תודה לשלושת ילדיי — סוזנה, ויליאם ופאולין, שקיבלו על עצמם רבים מתפקידיי בחווה ובבית ובכך סייעו להשלמתו של הספר הזה.

     

    ויקטור דיוויס הנסון,

    סלמה, קליפורניה,

    ספטמבר 2000

    א
    מדוע ניצח המערב


    וכשתקעו החצוצרות הושיטו נשקם והסתערו. משהחישו את הסתערותם בקול צווחה החלו החיילים רצים מאליהם אל אוהליהם. פחד גדול נפל אז על הלעוזות1 והקיליקית נמלטה אל כרכרתה, והתגרים שבשוק הניחו מרכולתם וברחו על נפשם. והיוונים חזרו אל אוהליהם תוך כדי צחוק. משראתה הקיליקית את תפארת הגיס היווני וסדרו התפעלה מאוד. וכורש שמח כשראה שאימת היוונים על הלעוזות.

    קסנופון, אנבסיס, ספר א’, ב’2

    הבריונים הנאורים


    אפילו ממצוקתם של רוצחים נמרצים אפשר ללמוד לקח. בקיץ 401 לפני הספירה שכר כורש הצעיר 10,700 הופליטים — חיילי רגלים כבדי חימוש, נושאי חנית, מגן ושריון גוף — כדי שיסייעו לו לממש את תביעתו לכתר הפרסי. רוב המגויסים היו לוחמים מנוסים, ותיקי מלחמת הפלופונס שהתחוללה במשך 27 שנים, מ-431 לפני הספירה עד 404 לפני הספירה. בתור שכירי חרב הם גויסו מכל רחבי העולם הדובר יוונית. רבים מהם היו גולים או עריקים רצחניים. נערים צעירים כמו גם גברים בגיל העמידה שכוחם עוד במותניהם התגייסו בעבור בצע כסף. רבים מהם היו מובטלים והשתוקקו להתפרנס בכבוד מהריגה, בעת המחסור שהמיטה המלחמה הפנימית שהחריבה כמעט את העולם היווני. אולם בשורות שכירי החרב האביונים שצעדו לתוככי אסיה היו גם כמה סטודנטים מיוחסים שלמדו פילוסופיה ותורת הנאום — אצילים כמו קסנופון, תלמידו של סוקרטס, ופרוקסנוס, גנרל מבויאוטיה,3 וכן רופאים, קצינים מקצועיים, מתיישבים לעתיד וידידיו היוונים האמידים של הנסיך כורש.

    לאחר צעדה מוצלחת מזרחה על פני 2,400 קילומטרים בלי כל התנגדות, היוונים הבקיעו את הקו הפרסי המלכותי בקרב קוּנָקסַה מצפון לבבל. השמדת אגף שלם בצבא הפרסי עלתה במחיר פציעתו של לוחם יווני אחד מפגיעת חץ. אולם ניצחון הרבבה בקרב המכריע על כס מלכות פרס ירד לטמיון כשמעסיקם, כורש, פתח במרדף נמהר בשדה הקרב אחרי אחיו, ארתחשסתא, ושוסף בידי המשמר הקיסרי הפרסי.

    ניצבים לפתע מול אויבים ובעלי ברית לשעבר שנעשו עוינים, נטושים הרחק מארצם, ללא כסף, ללא מורי דרך ואספקה ואפילו ללא פטרונם הטוען לכתר, ללא חיל פרשים או כוח קלעים, אנשי חיל המשלוח היווני החליטו בהצבעה שלא להיכנע לממלכת פרס. במקום זאת, הם התכוננו לפרוץ בלחימה בחזרה לעולם היווני. למסעם המסוכן דרך אסיה, צפונה אל חופי הים השחור, מוקדש עיקר ספרו של קסנופון, אנבסיס ("המסע במעלה הארץ"), שמחברו היה אחד ממפקדי הרבבה הנסוגה.

    אף שהקיפו אותם אלפי אויבים, אף שמצביאיהם המקוריים נשבו וראשיהם נערפו, אף שחצו את ארצותיהם העוינות של יותר מעשרים עמים, צלחו מפולות שלגים, מעברי הרים צרים וערבות צחיחות, סבלו ממכות קור, מרעב ולעיתים קרובות ממחלות, וגם לחמו בכמה וכמה שבטים אכזריים — היוונים הגיעו בשלום אל חוף המבטחים של הים השחור בתוך פחות משנה וחצי מאז שעזבו את ארצם. הם הביסו כל כוח אסייתי שעמד בדרכם. חמישה מכל שישה לוחמים שרדו, ורוב הנספים לא נפלו בקרב, אלא מתו בסופות השלג בארמניה.

    במהלך מסע תלאותיהם הוכו היוונים בתדהמה ממעשיהם של עם הטאוכים, שנשיו וילדיו זינקו מצוקי כפריהם הרמים בהתאבדות המונית טקסית. הם נדהמו באותה מידה מהמוסינואקים, עם של ברברים בהירי עור, שקיימו יחסי מין לעין כול. החאליבים נשאו עמם את ראשי אויביהם הכרותים. אפילו הצבא המלכותי הפרסי הפליא אותם: חיל הרגלים שלו, שרדף אחריהם, ולעיתים תומרץ בהצלפות קציניו, נס ברגע שהסתער לעברם מערך הפָלַנְקְס היווני. אך המדהים יותר מכול את קוראי האנבסיס אינם גבורתו, כישוריו או אכזריותו של הצבא היווני — שככלות הכול לא הייתה לו כל סיבה להגיע לאסיה מלבד הרג למען בצע כסף — אלא התהום התרבותית האדירה בין רבבת היוונים ובין הפראים אמיצי הלב שלחמו בהם.

    היכן עוד באגן הים התיכון צעדו פילוסופים ותלמידי רטוריקה שכם אל שכם לצד רוצחים בהסתערות חזיתית לעבר האויב? היכן עוד חש כל לוחם שהוא שווה לכל לוחם אחר בצבא — או לפחות ראה בעצמו בן חורין ואדון לגורלו? איזה צבא אחר בעולם העתיק בחר בעצמו במפקדיו? וכיצד הצליח כוח קטן כזה, בפיקודה של ועדה נבחרת, לנווט בחזרה לביתו במרחק אלפי קילומטרים, בין אלפי אויבים עוינים?

    מיד בצאתה משדה הקרב בקונקסה, רבבת היוונים — שפעלה לא רק כצבא שכירים אלא גם כ"דמוקרטיה צועדת" — החלה לערוך דרך קבע אספות שהצעות המפקדים הועמדו בהן להצבעה. בשעות משבר הם הקימו מטות חירום שדאגו שיהיו לצבא די פרשים, קשתים ורופאים. אל מול מגוון אתגרים בלתי צפויים מצד איתני הטבע ומידי אדם — נהרות קשים לצליחה, מחסור במזון ושבטים עוינים בלתי מוכרים — נערכו התייעצויות לשם דיון על טקטיקות חדשות, ייצור כלי נשק חדשים וארגון מחדש של הצבא. המפקדים הנבחרים צעדו ולחמו לצד חייליהם, ואפילו הגישו להם חשבון הוצאות קפדני.

    החיילים הפשוטים שאפו לעימות חזיתי מכריע עם האויב, וכולם הבינו את הצורך במשמעת ולחמו שכם אל שכם כשהדבר היה אפשרי. אף שסבלו בעצמם ממחסור חמור בפרשים, הם בזו בכל ליבם לחיל הפרשים של מלך פרס. כדברי קסנופון לחיילי הרגלים המכותרים שלו, "מעולם לא מת איש במלחמה מנשיכת סוס או מבעיטתו" (אנבסיס, ספר ג', ב'). כשהגיעו לחופי הים השחור, הרבבה ערכה חקירות משפטיות וביקורות למפקדיה על תפקודם במהלך השנה החולפת, וחיילים ממורמרים הכריעו בהצבעה חופשית להתפצל מהצבא ולשוב הביתה לבדם. לרועה פשוט מארקדיה הייתה זכות הצבעה זהה לזו של בן האצילים קסנופון, תלמידו של סוקרטס, שעתיד היה לחבר מסות במגוון נושאים, החל בפילוסופיה וכלה במקורות ההכנסה האפשריים של אתונה העתיקה.

    אי אפשר לדמיין מקבילה פרסית של מסע הרבבה. נסו להעריך את הסבירות של חיל הרגלים הכבד המובחר של מלך פרס — המכונה "בני האלמוות", או אַמְרְטָאקָה, שמנה גם כן רבבה — הניצב מול כוח גדול ממנו פי עשרה, מנותק ונטוש בלב יוון, צועד מן הפלופונסוס לעבר תסאליה, מביס כוחות פָלַנְקְס גדולים ממנו בכל עיר מדינה יוונית שהוא פולש אליה, ולבסוף מגיע לחוף המבטחים של ההלספונטוס.4 ההיסטוריה מציגה מקבילה טרגית ומציאותית יותר: צבא הפלישה האדיר של המצביא הפרסי מַרדוֹניוס בשנת 479 לפני הספירה, שניגף בפני צבא יווני נחות ממנו בקרב פְּלַטֵיאה, ונאלץ לסגת למולדתו, 480 קילומטרים צפונה דרך תסאליה ותראקיה. על אף גודלו העצום של הצבא הפרסי והיעדרו של כל מרדף מאורגן, רק מעט פרסים הצליחו לשוב למולדתם. הם בהחלט לא היו הרבבה. מלכם הפקיר אותם זה מכבר: אחרי תבוסתו בסלאמיס, חְשְיָארְשָׁ נסוג למבטחי חצר מלכותו בסתיו בשנה שלפני כן.

    עדיפותם הטכנולוגית של היוונים אינה יכולה לבדה להסביר את הצלחתם המופלאה, אף שקסנופון מציין כמה פעמים שבאסיה לא הייתה שום מקבילה לשריון הארד, העץ והברזל של הרבבה. אין גם עדויות לכך שהיוונים היו מטבעם שונים מחייליו של המלך ארתחשסתא. בהבחנה המעין־מדעית שהאירופים היו עליונים גזעית על הפרסים לא החזיק שום יווני באותה העת. אף שלוחמי הרבבה היו שכירי חרב למודי מלחמה הלהוטים לשדוד ולגנוב, הם לא היו פראים ותוקפנים יותר משאר הפושטים והבוזזים בני תקופתם; הם גם לא היו מוסריים וחביבים יותר מבני השבטים שפגשו באסיה. דתם של היוונים לא קידשה את הפניית הלחי השנייה, ולא הטיפה לכך שהמלחמה עצמה אינה מקובלת או בלתי מוסרית. גם האקלים, פני השטח ומשאבי הטבע אינם מסבירים את הצלחתם. למען האמת, אנשיו של קסנופון היו יכולים רק לקנא בתושבי אסיה הקטנה, שאדמתם הפורייה ואוצרות הטבע שלהם עמדו בניגוד חריף לאדמתה הדלה של מולדתם, יוון. אכן, הם הזהירו את חבריהם שכל היוונים שיהגרו מזרחה, לאדמה בעלת טבע עשיר כל כך, עלולים להפוך ל"אוכלי לוטוס"5 נרפים ואדישים.

    האנבסיס מבהיר היטב, עם זאת, שהיוונים לחמו באופן שונה מאוד מיריביהם, ושתכונות הלחימה ההלניות6 המובהקות — חופש אישי, משמעת עילאית, חימוש עדיף, אחווה שוויונית, יוזמה אישית, הסתגלות וגמישות טקטיות תמידיות, העדפת ההסתערות המוחצת של חיל הרגלים הכבד — היו בעצמן התועלת הרצחנית של תכונות התרבות ההלנית כולה. אופייה המיוחד של הדרך שהיוונים הרגו בה צמחה מתוך שלטון בהסכמה כללית, שוויון בין מעמדות הביניים, ביקורת אזרחית על ענייני צבא, הפרדת הדת מהמדינה, חירות הפרט ושכלתנות. תלאותיהם של רבבת היוונים, בהיותם מבודדים ועל סף כיליון, הפיקו מהם את עיר המדינה שבליבו של כל לוחם יווני, והם התנהגו במסע ממש כמו אזרחים בערי המדינה שלהם.

    פולשים אירופים קשוחים לא פחות מהם חיקו את מסע הרבבה, בדרך זו או אחרת: מלך ספרטה אגסילאוס השני, שיצא למסעות מלחמה בפרס ובמצרים במאה הרביעית לפני הספירה; חארס איש אתונה, מצביא שכירי החרב; אלכסנדר הגדול; יוליוס קיסר, שהעניק ללגיונות מאות שנים של עליונות בשדה הקרב; הצלבנים; ארנן קורטס, כובש מקסיקו; מגלי הארצות הפורטוגלים בימים סביב אסיה; צבאות בריטניה בהודו ובאפריקה; ואינספור חמסנים, שודדי ים, מתיישבים, שכירי חרב, מקימי אימפריות ומגלי ארצות. רוב כוחות הפלישה האירופיים במאות הבאות היו מעטים מאויביהם ופעלו הרחק ממולדתם. אף על פי כן, הם גברו על צבאות גדולים מהם וניצלו את מאפייני תרבות המערב כדי לטבוח באכזריות ביריביהם.

    כמעט מיותר לציין שבמשך רוב ההיסטוריה הצבאית הארוכה של אירופה ב-2,500 השנים האחרונות, האיום העיקרי לכל צבא מערבי היה צבא מערבי אחר. רק קומץ יוונים נהרגו בקרב מרתון (490 לפני הספירה). אלפים נהרגו בקרבות נמאה וקורונאה (394 לפני הספירה) כשיוונים נלחמו ביוונים. המלחמות המאוחרות בין היוונים לפרסים הותירו מעט יוונים מתים. מלחמת הפלופונס (431-404 לפני הספירה) בין המדינות היווניות הייתה מרחץ דמים מחריד. אלכסנדר מוקדון הרג בעצמו יותר אירופים באסיה משהרגו מאות אלפי חייליו הפרסים של דרייווש השלישי. מלחמות האזרחים ברפובליקה הרומית החריבו את המדינה יותר משחניבעל הצליח לעשות. קרבות ווטרלו במלחמות נפוליאון, הסום במלחמת העולם הראשונה וחוף אומהה במלחמת העולם השנייה ממחישים את השואה המתחוללת כאשר צבא מערבי נתקל בצבא מערבי.

    הספר הזה מנסה להסביר מדוע האירופים תמיד הצליחו כל כך בניצול תרבותם להריגת זולתם — בלחימה אכזרית כל כך, ולעיתים קרובות בלי שהם עצמם ייהרגו. ההיסטוריה של התפתחות צבאות העולם בעבר, בהווה ובעתיד היא בסופו של דבר ניתוח יכולתם של צבאות המערב. ייתכן שחוקרי המלחמות יסתייגו מהכללה גורפת כל כך ויראו בה התנשאות, אם לא פשע חמור מזה, ויפריכו אותה בעזרת כל דוגמה חריגה, החל בקרב תרמופילאי וכלה בקרב ליטל ביגהורן. ייתכן שהציבור המערבי עצמו אינו מודע לקטלניותה הייחודית והממושכת של תרבותו בשדה הקרב. אולם במשך כל 2,500 השנים האחרונות, אפילו בימי הביניים — זמן רב לפני "המהפכה הצבאית" במאה ה-16, ולא רק כתוצאה מהרנסנס, מגילוי יבשת אמריקה בידי האירופים או מהמהפכה התעשייתית — לכל האירופים הייתה צורת לחימה בסיסית המיוחדת להם, והודות לה היו החיילים האירופים לקטלניים ביותר בתולדות התרבות האנושית.

    ויקטור דייוויס הנסון, אחד ההיסטוריונים הצבאיים הבולטים בארצות הברית, הוא בעל תואר דוקטור בלימודים קלאסיים מאוניברסיטת סטנפורד. הוא ידוע בפרשנות מקיפה, מקורית ומעוררת מחלוקת בתחום ההיסטוריה הצבאית. נוסף על עיסוקו בתחום חקר המלחמה, ידוע הנסון במאבקו להשבת הלימודים הקלאסיים לתוכנית הלימודים בארה"ב ובתמיכתו בממשל טראמפ.

    עוד על הספר

    ניצחון המערב ויקטור דיוויס הנסון

    הקדמה


    המונח "תרבות המערב" בספר הזה מתייחס לתרבות הקלאסית שצמחה בעת העתיקה ביוון וברומא; שרדה מחורבנה של האימפריה הרומית; התפשטה במערב אירופה ובצפונה; ואז, בעידן הגדול של התגליות וההתיישבות האירופית, במאות ה-15 עד ה-19, התרחבה ליבשות אמריקה, לאוסטרליה, ולאזורים באסיה ובאפריקה. התרבות הזאת נהנית כיום מעוצמה מדינית, כלכלית וצבאית ומהשפעה תרבותית כלל־עולמית מעבר למשוער מגודל שטחה ואוכלוסייתה. אומנם כותרות הפרקים מציינות יסודות עיקריים במסורת המשותפת של תרבות המערב, אך אין להסיק מכך שכל מדינות אירופה החזיקו תמיד באותם ערכים בדיוק, או שמוסדותיהן ומנהגי הליבה שלהן לא השתנו במשך כ-2,500 שנות היסטוריה. מבקריי בוודאי יחלקו על מגוון הסיבות שהצגתי לחדשנות צבאות המערב ועל הגדרתי לתרבות המערב, אך אין לי כל עניין להיקלע לוויכוח תרבותי עכשווי מעין זה. ענייני הוא בעוצמתו הצבאית של המערב, לא בערכי המוסר שלו.

    לפיכך התרכזתי במכוון בקווי השבר בין מזרח למערב, המבליטים את קטלניותה הייחודית של תרבות המערב במלחמות לעומת תרבויות אחרות שצמחו באסיה, באפריקה ובאמריקות. מההכללה התקפה הזו אין להסיק שלעיתים לא היו הבדלים ניכרים בין מדינות מסוימות באירופה, או שכל התרבויות המערביות והלא־מערביות היו תמיד אחידות ותמיד עוינות זו לזו. ואף שאני דן בסוגיות הממשל, הדת והכלכלה הרחבות, מטרתי העיקרית היא להסביר את עוצמתו הצבאית של המערב, ולא את אופייה והתפתחותה של תרבות המערב בכללותה.

    לפיכך, הספר הזה אינו מיועד למומחי אקדמיה. ניסיתי להציג לקורא הכללי את המגמות הכלליות בתפקוד החברה המערבית במלחמה לאורך כ-2,500 שנות היסטוריה, ולא יצירה מקורית של מחקר ראשוני על תקופה היסטורית מוגדרת. השתמשתי בציטוט בסגנון מדעי רשמי רק במובאות ארוכות המשובצות בטקסט, אך בפרק המסקנות אני מציין את המקורות הראשוניים והמשניים ששאבתי מהם מידע עובדתי מפורט.

    עליי להודות לאנשים רבים. סבינה רובינסון וקארין לי מתוכנית המצטיינים של אוניברסיטת מדינת קליפורניה בפרזנו היו מגיהות מעולות; קתרין בקר, תלמידת תואר שלישי בתוכנית ההיסטוריה הצבאית באוניברסיטת מדינת אוהיו, עזרה בעריכה ובמטלות ביבליוגרפיות; עמיתי במחלקה ללימודים קלאסיים של אוניברסיטת מדינת קליפורניה, פרופ' ברוס תורנטון, שב וקרא את כתב היד בשלמותו והציל אותי מטעויות רבות; ד"ר לואיס קוסטה, דיקאן בית הספר למדעי הרוח והאומנויות באוניברסיטת פרזנו, השיג למעני בעיתו את מענק המחקר שאִפשר לי לבקר בכמה ספריות ולהשלים את כתב היד עד הגשתו לדפוס. אני אסיר תודה לו.

    כמו כן למדתי רבות על לחימת המערב ממחקריהם של ג'פרי פרקר, ג'ון קיגן ובארי שטראוס, ומתכתובות ושיחות עם ג'וזיה באנטינג השלישי, אלן מילט, ג'פרי פרקר, ג'ון לין ורוברט קאולי. ברצוני להודות לצ'רלס גריגוס, לדונלד קייגן, לג'ון הית, לסטיבן אוזמנט ולברוס תורנטון על ידידותם רבת השנים. תודה מיוחדת לקייגן ולאוזמנט על שלימדוני רבות על תרבות המערב בעשור החולף; שניהם היו מופת לשמירה על מורשתנו התרבותית בימים שהיו לעיתים רוויי סכנה וייאוש. גם התכתבותי עם ריטה אטווד, ניק ג'רמניקוס, דבי קזאזיס, מישל מקינה ורבקה סיינוס הייתה לי לעזר רב בהכנת כתב היד.

    עליי להודות גם לגברת מ"ק דרייק, מרצה לאמנויות הבמה ולעיצוב באוניברסיטת פרזנו, שציירה את המפות בגרסתן הראשונית; לסוכניי הספרותיים, גלן הארטלי ולין צ'ו, על תמיכתם בי במשך יותר מעשר שנים ועל עצותיהם הידידותיות, שרק הם היו יכולים לתת. הם היו ערוץ התקשורת בין החווה הנידחת שלי מדרום לפרזנו לבין ניו־יורק המסובכת, שלעיתים קרובות בלבלה אותי. ומאותה סיבה ברצוני להביע את הערכתי לעורך שלי בהוצאת דאבלדיי, אדם בלו, על עזרתו בספר הזה ובספריי הקודמים.

    אני מודה לרעייתי קארה, על שהגיהה את הגרסה המודפסת הסופית של כתב היד — ואני מודה לה שוב על עזרתה המתמדת, ועל ששמרה על שפיותו של משק בית ובו שלושה מתבגרים, שישה כלבים, שבעה חתולים, ציפור, ארנב אחד, בית חווה רעוע בן 120 שנה ו-240 דונם של עצים וכרמים נושאי הפסדים. ושוב תודה לשלושת ילדיי — סוזנה, ויליאם ופאולין, שקיבלו על עצמם רבים מתפקידיי בחווה ובבית ובכך סייעו להשלמתו של הספר הזה.

     

    ויקטור דיוויס הנסון,

    סלמה, קליפורניה,

    ספטמבר 2000

    א
    מדוע ניצח המערב


    וכשתקעו החצוצרות הושיטו נשקם והסתערו. משהחישו את הסתערותם בקול צווחה החלו החיילים רצים מאליהם אל אוהליהם. פחד גדול נפל אז על הלעוזות1 והקיליקית נמלטה אל כרכרתה, והתגרים שבשוק הניחו מרכולתם וברחו על נפשם. והיוונים חזרו אל אוהליהם תוך כדי צחוק. משראתה הקיליקית את תפארת הגיס היווני וסדרו התפעלה מאוד. וכורש שמח כשראה שאימת היוונים על הלעוזות.

    קסנופון, אנבסיס, ספר א’, ב’2

    הבריונים הנאורים


    אפילו ממצוקתם של רוצחים נמרצים אפשר ללמוד לקח. בקיץ 401 לפני הספירה שכר כורש הצעיר 10,700 הופליטים — חיילי רגלים כבדי חימוש, נושאי חנית, מגן ושריון גוף — כדי שיסייעו לו לממש את תביעתו לכתר הפרסי. רוב המגויסים היו לוחמים מנוסים, ותיקי מלחמת הפלופונס שהתחוללה במשך 27 שנים, מ-431 לפני הספירה עד 404 לפני הספירה. בתור שכירי חרב הם גויסו מכל רחבי העולם הדובר יוונית. רבים מהם היו גולים או עריקים רצחניים. נערים צעירים כמו גם גברים בגיל העמידה שכוחם עוד במותניהם התגייסו בעבור בצע כסף. רבים מהם היו מובטלים והשתוקקו להתפרנס בכבוד מהריגה, בעת המחסור שהמיטה המלחמה הפנימית שהחריבה כמעט את העולם היווני. אולם בשורות שכירי החרב האביונים שצעדו לתוככי אסיה היו גם כמה סטודנטים מיוחסים שלמדו פילוסופיה ותורת הנאום — אצילים כמו קסנופון, תלמידו של סוקרטס, ופרוקסנוס, גנרל מבויאוטיה,3 וכן רופאים, קצינים מקצועיים, מתיישבים לעתיד וידידיו היוונים האמידים של הנסיך כורש.

    לאחר צעדה מוצלחת מזרחה על פני 2,400 קילומטרים בלי כל התנגדות, היוונים הבקיעו את הקו הפרסי המלכותי בקרב קוּנָקסַה מצפון לבבל. השמדת אגף שלם בצבא הפרסי עלתה במחיר פציעתו של לוחם יווני אחד מפגיעת חץ. אולם ניצחון הרבבה בקרב המכריע על כס מלכות פרס ירד לטמיון כשמעסיקם, כורש, פתח במרדף נמהר בשדה הקרב אחרי אחיו, ארתחשסתא, ושוסף בידי המשמר הקיסרי הפרסי.

    ניצבים לפתע מול אויבים ובעלי ברית לשעבר שנעשו עוינים, נטושים הרחק מארצם, ללא כסף, ללא מורי דרך ואספקה ואפילו ללא פטרונם הטוען לכתר, ללא חיל פרשים או כוח קלעים, אנשי חיל המשלוח היווני החליטו בהצבעה שלא להיכנע לממלכת פרס. במקום זאת, הם התכוננו לפרוץ בלחימה בחזרה לעולם היווני. למסעם המסוכן דרך אסיה, צפונה אל חופי הים השחור, מוקדש עיקר ספרו של קסנופון, אנבסיס ("המסע במעלה הארץ"), שמחברו היה אחד ממפקדי הרבבה הנסוגה.

    אף שהקיפו אותם אלפי אויבים, אף שמצביאיהם המקוריים נשבו וראשיהם נערפו, אף שחצו את ארצותיהם העוינות של יותר מעשרים עמים, צלחו מפולות שלגים, מעברי הרים צרים וערבות צחיחות, סבלו ממכות קור, מרעב ולעיתים קרובות ממחלות, וגם לחמו בכמה וכמה שבטים אכזריים — היוונים הגיעו בשלום אל חוף המבטחים של הים השחור בתוך פחות משנה וחצי מאז שעזבו את ארצם. הם הביסו כל כוח אסייתי שעמד בדרכם. חמישה מכל שישה לוחמים שרדו, ורוב הנספים לא נפלו בקרב, אלא מתו בסופות השלג בארמניה.

    במהלך מסע תלאותיהם הוכו היוונים בתדהמה ממעשיהם של עם הטאוכים, שנשיו וילדיו זינקו מצוקי כפריהם הרמים בהתאבדות המונית טקסית. הם נדהמו באותה מידה מהמוסינואקים, עם של ברברים בהירי עור, שקיימו יחסי מין לעין כול. החאליבים נשאו עמם את ראשי אויביהם הכרותים. אפילו הצבא המלכותי הפרסי הפליא אותם: חיל הרגלים שלו, שרדף אחריהם, ולעיתים תומרץ בהצלפות קציניו, נס ברגע שהסתער לעברם מערך הפָלַנְקְס היווני. אך המדהים יותר מכול את קוראי האנבסיס אינם גבורתו, כישוריו או אכזריותו של הצבא היווני — שככלות הכול לא הייתה לו כל סיבה להגיע לאסיה מלבד הרג למען בצע כסף — אלא התהום התרבותית האדירה בין רבבת היוונים ובין הפראים אמיצי הלב שלחמו בהם.

    היכן עוד באגן הים התיכון צעדו פילוסופים ותלמידי רטוריקה שכם אל שכם לצד רוצחים בהסתערות חזיתית לעבר האויב? היכן עוד חש כל לוחם שהוא שווה לכל לוחם אחר בצבא — או לפחות ראה בעצמו בן חורין ואדון לגורלו? איזה צבא אחר בעולם העתיק בחר בעצמו במפקדיו? וכיצד הצליח כוח קטן כזה, בפיקודה של ועדה נבחרת, לנווט בחזרה לביתו במרחק אלפי קילומטרים, בין אלפי אויבים עוינים?

    מיד בצאתה משדה הקרב בקונקסה, רבבת היוונים — שפעלה לא רק כצבא שכירים אלא גם כ"דמוקרטיה צועדת" — החלה לערוך דרך קבע אספות שהצעות המפקדים הועמדו בהן להצבעה. בשעות משבר הם הקימו מטות חירום שדאגו שיהיו לצבא די פרשים, קשתים ורופאים. אל מול מגוון אתגרים בלתי צפויים מצד איתני הטבע ומידי אדם — נהרות קשים לצליחה, מחסור במזון ושבטים עוינים בלתי מוכרים — נערכו התייעצויות לשם דיון על טקטיקות חדשות, ייצור כלי נשק חדשים וארגון מחדש של הצבא. המפקדים הנבחרים צעדו ולחמו לצד חייליהם, ואפילו הגישו להם חשבון הוצאות קפדני.

    החיילים הפשוטים שאפו לעימות חזיתי מכריע עם האויב, וכולם הבינו את הצורך במשמעת ולחמו שכם אל שכם כשהדבר היה אפשרי. אף שסבלו בעצמם ממחסור חמור בפרשים, הם בזו בכל ליבם לחיל הפרשים של מלך פרס. כדברי קסנופון לחיילי הרגלים המכותרים שלו, "מעולם לא מת איש במלחמה מנשיכת סוס או מבעיטתו" (אנבסיס, ספר ג', ב'). כשהגיעו לחופי הים השחור, הרבבה ערכה חקירות משפטיות וביקורות למפקדיה על תפקודם במהלך השנה החולפת, וחיילים ממורמרים הכריעו בהצבעה חופשית להתפצל מהצבא ולשוב הביתה לבדם. לרועה פשוט מארקדיה הייתה זכות הצבעה זהה לזו של בן האצילים קסנופון, תלמידו של סוקרטס, שעתיד היה לחבר מסות במגוון נושאים, החל בפילוסופיה וכלה במקורות ההכנסה האפשריים של אתונה העתיקה.

    אי אפשר לדמיין מקבילה פרסית של מסע הרבבה. נסו להעריך את הסבירות של חיל הרגלים הכבד המובחר של מלך פרס — המכונה "בני האלמוות", או אַמְרְטָאקָה, שמנה גם כן רבבה — הניצב מול כוח גדול ממנו פי עשרה, מנותק ונטוש בלב יוון, צועד מן הפלופונסוס לעבר תסאליה, מביס כוחות פָלַנְקְס גדולים ממנו בכל עיר מדינה יוונית שהוא פולש אליה, ולבסוף מגיע לחוף המבטחים של ההלספונטוס.4 ההיסטוריה מציגה מקבילה טרגית ומציאותית יותר: צבא הפלישה האדיר של המצביא הפרסי מַרדוֹניוס בשנת 479 לפני הספירה, שניגף בפני צבא יווני נחות ממנו בקרב פְּלַטֵיאה, ונאלץ לסגת למולדתו, 480 קילומטרים צפונה דרך תסאליה ותראקיה. על אף גודלו העצום של הצבא הפרסי והיעדרו של כל מרדף מאורגן, רק מעט פרסים הצליחו לשוב למולדתם. הם בהחלט לא היו הרבבה. מלכם הפקיר אותם זה מכבר: אחרי תבוסתו בסלאמיס, חְשְיָארְשָׁ נסוג למבטחי חצר מלכותו בסתיו בשנה שלפני כן.

    עדיפותם הטכנולוגית של היוונים אינה יכולה לבדה להסביר את הצלחתם המופלאה, אף שקסנופון מציין כמה פעמים שבאסיה לא הייתה שום מקבילה לשריון הארד, העץ והברזל של הרבבה. אין גם עדויות לכך שהיוונים היו מטבעם שונים מחייליו של המלך ארתחשסתא. בהבחנה המעין־מדעית שהאירופים היו עליונים גזעית על הפרסים לא החזיק שום יווני באותה העת. אף שלוחמי הרבבה היו שכירי חרב למודי מלחמה הלהוטים לשדוד ולגנוב, הם לא היו פראים ותוקפנים יותר משאר הפושטים והבוזזים בני תקופתם; הם גם לא היו מוסריים וחביבים יותר מבני השבטים שפגשו באסיה. דתם של היוונים לא קידשה את הפניית הלחי השנייה, ולא הטיפה לכך שהמלחמה עצמה אינה מקובלת או בלתי מוסרית. גם האקלים, פני השטח ומשאבי הטבע אינם מסבירים את הצלחתם. למען האמת, אנשיו של קסנופון היו יכולים רק לקנא בתושבי אסיה הקטנה, שאדמתם הפורייה ואוצרות הטבע שלהם עמדו בניגוד חריף לאדמתה הדלה של מולדתם, יוון. אכן, הם הזהירו את חבריהם שכל היוונים שיהגרו מזרחה, לאדמה בעלת טבע עשיר כל כך, עלולים להפוך ל"אוכלי לוטוס"5 נרפים ואדישים.

    האנבסיס מבהיר היטב, עם זאת, שהיוונים לחמו באופן שונה מאוד מיריביהם, ושתכונות הלחימה ההלניות6 המובהקות — חופש אישי, משמעת עילאית, חימוש עדיף, אחווה שוויונית, יוזמה אישית, הסתגלות וגמישות טקטיות תמידיות, העדפת ההסתערות המוחצת של חיל הרגלים הכבד — היו בעצמן התועלת הרצחנית של תכונות התרבות ההלנית כולה. אופייה המיוחד של הדרך שהיוונים הרגו בה צמחה מתוך שלטון בהסכמה כללית, שוויון בין מעמדות הביניים, ביקורת אזרחית על ענייני צבא, הפרדת הדת מהמדינה, חירות הפרט ושכלתנות. תלאותיהם של רבבת היוונים, בהיותם מבודדים ועל סף כיליון, הפיקו מהם את עיר המדינה שבליבו של כל לוחם יווני, והם התנהגו במסע ממש כמו אזרחים בערי המדינה שלהם.

    פולשים אירופים קשוחים לא פחות מהם חיקו את מסע הרבבה, בדרך זו או אחרת: מלך ספרטה אגסילאוס השני, שיצא למסעות מלחמה בפרס ובמצרים במאה הרביעית לפני הספירה; חארס איש אתונה, מצביא שכירי החרב; אלכסנדר הגדול; יוליוס קיסר, שהעניק ללגיונות מאות שנים של עליונות בשדה הקרב; הצלבנים; ארנן קורטס, כובש מקסיקו; מגלי הארצות הפורטוגלים בימים סביב אסיה; צבאות בריטניה בהודו ובאפריקה; ואינספור חמסנים, שודדי ים, מתיישבים, שכירי חרב, מקימי אימפריות ומגלי ארצות. רוב כוחות הפלישה האירופיים במאות הבאות היו מעטים מאויביהם ופעלו הרחק ממולדתם. אף על פי כן, הם גברו על צבאות גדולים מהם וניצלו את מאפייני תרבות המערב כדי לטבוח באכזריות ביריביהם.

    כמעט מיותר לציין שבמשך רוב ההיסטוריה הצבאית הארוכה של אירופה ב-2,500 השנים האחרונות, האיום העיקרי לכל צבא מערבי היה צבא מערבי אחר. רק קומץ יוונים נהרגו בקרב מרתון (490 לפני הספירה). אלפים נהרגו בקרבות נמאה וקורונאה (394 לפני הספירה) כשיוונים נלחמו ביוונים. המלחמות המאוחרות בין היוונים לפרסים הותירו מעט יוונים מתים. מלחמת הפלופונס (431-404 לפני הספירה) בין המדינות היווניות הייתה מרחץ דמים מחריד. אלכסנדר מוקדון הרג בעצמו יותר אירופים באסיה משהרגו מאות אלפי חייליו הפרסים של דרייווש השלישי. מלחמות האזרחים ברפובליקה הרומית החריבו את המדינה יותר משחניבעל הצליח לעשות. קרבות ווטרלו במלחמות נפוליאון, הסום במלחמת העולם הראשונה וחוף אומהה במלחמת העולם השנייה ממחישים את השואה המתחוללת כאשר צבא מערבי נתקל בצבא מערבי.

    הספר הזה מנסה להסביר מדוע האירופים תמיד הצליחו כל כך בניצול תרבותם להריגת זולתם — בלחימה אכזרית כל כך, ולעיתים קרובות בלי שהם עצמם ייהרגו. ההיסטוריה של התפתחות צבאות העולם בעבר, בהווה ובעתיד היא בסופו של דבר ניתוח יכולתם של צבאות המערב. ייתכן שחוקרי המלחמות יסתייגו מהכללה גורפת כל כך ויראו בה התנשאות, אם לא פשע חמור מזה, ויפריכו אותה בעזרת כל דוגמה חריגה, החל בקרב תרמופילאי וכלה בקרב ליטל ביגהורן. ייתכן שהציבור המערבי עצמו אינו מודע לקטלניותה הייחודית והממושכת של תרבותו בשדה הקרב. אולם במשך כל 2,500 השנים האחרונות, אפילו בימי הביניים — זמן רב לפני "המהפכה הצבאית" במאה ה-16, ולא רק כתוצאה מהרנסנס, מגילוי יבשת אמריקה בידי האירופים או מהמהפכה התעשייתית — לכל האירופים הייתה צורת לחימה בסיסית המיוחדת להם, והודות לה היו החיילים האירופים לקטלניים ביותר בתולדות התרבות האנושית.